השבוע בבת אחת ירדו הטמפרטורות בשעות הבוקר המוקדמות מאד, והתחיל להיות הרבה יותר נעים ללכת/לרוץ בחוץ. עדיין הקפדתי על חדר הכושר שלוש פעמים השבוע - בעיקר כדי לגוון את סוג הפעילות ומגוון השרירים שאני מפעילה. והאמת? אני גם אוהבת להשלים סדרות בזמן שאני על האליפטיקל.
בששי ובשבת במהלך היום כבר הרגשתי חום בלתי נסבל שוב. אבל מוקדם בבוקר היה עדיין יותר נעים מאשר בשבוע הקודם.
מה שכן קרה בשבת בבוקר, היה שוב מפגש מוזר עם כלב.
לאחרונה חזרתי ללכת/לרוץ דרך אותו מושב סמוך שבשנה שעברה נשך אותי שם כלב. לפני זמן מה T דיווח שהוא כבר לא רואה את הכלב כאשר הוא עובר שם, גם לא בסופי שבוע (שאז בעיקר בעלי הבית רצו כנראה לישון עד מאוחר ושחררו את הכלב שיסתובב לבד בחוץ), והחזרתי את המסלול שלי דרך שם שוב בהליכות/ריצות.
ואכן לא ראיתי שום כלב משוטט שם בשבועות האחרונים (אף שליתר ביטחון התחלתי לעבור בצדו המרוחק של הרחוב מהיכן שהכלב מתגורר), אבל בשבת בבוקר, איך שעברתי ליד אותו הבית הוא היה שם. כלומר, חשבתי שזה הוא. זה היה רועה גרמני והוא הסתובב חופשי ללא שום בעלים בסביבה. הכלב בא לקראתי, ואני נבהלתי ונעצרתי. חייבת לציין כאן שפעם זה לא היה כך. לפני שננשכתי תמיד ניגשתי בהתלהבות ובשמחה לכל כלב - עם או בלי בעליו - שפגשתי בדרכי. וברוב המקרים קיבלתי התלהבות ושמחה בחזרה מהכלבים. מאז שננשכתי פיתחתי פחד מכלבים משוטטים. בכל מקרה הכלב ניגש אלי, אבל לא נבח כמו במפגש ההוא לפני כשנה. קפאתי במקום, לא היה איש מסביב.
הוא הגיע עד אלי והתחיל לקפוץ עלי ולתפוס לי את הזרועות בין שיניו - אבל לא בנשיכה אלא בחביבות, כמו גור. ואז שמתי לב שזו בכלל כלבה. ובכלל לא בטוח שזו אותה אחת שנשכה אותי בשנה שעברה. עדיין חששתי אבל פשוט התחלתי ללטף אותה, ולומר לה "די, די" כדי שתתן לי להמשיך ללכת. היא הפסיקה לקפוץ עלי אבל נצמדה אלי והתחילה ללוות אותי תוך כדי הליכה. באיזשהו שלב T הופיע מאחורי - הוא יצא אחרי מהבית אבל הלך מהר יותר ממני - ועבר אותי, והכלבה נצמדה אליו. ואז חזרה בריצה אלי, ואז שוב רצה קדימה אליו עד שנעלם מעיני. כשחזרתי לרחוב שלנו פתאום ראיתי אותה. T סיפר לי שהיא ליוותה אותו עד לרחוב ואז היו שם כמה כלבים שהסיחו את דעתה והיא עזבה אותו. מרגע שראתה אותי, חזרה אלי ורצתה לבוא איתי הביתה. בקושי רב מנעתי בעדה להיכנס אלי לחצר, וסגרתי מאחורי את השער. כשיצאנו להליכה ביחד בערב היא לא היתה בסביבה. בהחלט סיפור מוזר.
בנושא השמיעה של T, בסוף הוא קיבל תור מיידי מהיום להיום למכון שמיעה בכפר סבא שהמליצו לו עליו, שגם הופיע ברשימת של מכבי, וחזר הביתה עוד באותו היום עם מכשיר נהדר ונוח שהוא מאד מאד מרוצה ממנו. כבר יצא לו להשתמש בו גם במפגש עם כמה אנשים במקומות לא שקטים והוא מדווח שהוא שומע איתו מצוין. וזה כמובן מתחבר לטלפון והוא יכול לשוחח ככה, וניתן לשלוט עליו בעזרת אפליקציה - כמו ש-T אוהב - והוא גם לקח רכיב נוסף שמשמש כמיקרופון - לתגבור. בינתיים זה בהשאלה והוא יכול להחליף במהלך החודשיים הקרובים. יש לו השבוע כבר ביקורת אצל הטכנאית....בקיצור, זה נראה לפי שעה כמו הצלחה כבירה.
את הפעלת הדרכונים החדשים הוא סידר בעצמו - קפץ למשרד הפנים על האופנוע וסידרו לו את זה על המקום. ראיתי כשהורדתי מחדש תעודות חיסון קורונה, לקראת הטיסה, שכבר מופיע בהן מספר הדרכון החדש המעודכן.
גם את הויזה לאוסטרליה קיבלנו ממש מהר, כך שיש לנו כבר גם לניו זילנד וגם לאוסטרליה. אז גם הסיפור הזה גם מסודר. אפשר לעשות V.
עכשיו אנחנו מכווננים לנסיעה אל בני, כלתי והנכדים בבוסטון. בסוף השבוע הקרוב. נהיה איתם עד ראש השנה, כולל.
אני מתכננת לקבוע השבוע כמה שיותר מפגשים חברתיים, לפני הנסיעה ולפני ראש השנה. מקווה שכולם ייצאו לפועל.
בששי בבוקר ערכנו אזכרה לחמותי. קשה להאמין שחלפו עשרים ושלוש שנים מאז שנפטרה. חיים שלמים. כרגיל היינו T ואני ואחיו וגיס-טי. אחרי האזכרה עמדנו שעה ארוכה בבית הקברות ופטפטנו, וחשבנו לעצמנו אחר כך שאולי עכשיו משהפשירו היחסים בינם לבינינו, נתחיל לקבוע לשבת איתם בבית קפה לפני או אחרי האזכרה עצמה. יש עוד זמן להחליט על כך, האזכרה הבאה ביוני הבא.
אני חושבת שכבר הזכרתי שאני לא מתה על גיס-טי ושאני לא מתגעגעת ליחסים שהיו בינינו כל השנים - יחסים שואבי אנרגיה. ניצלתי היטב את המצב שנוצר כאשר T כעס על אחיו וניתק איתו כמעט את כל הקשרים במהלך השנים האחרונות, כדי להתנתק גם ממנה. לא שלא דיברנו, לא שהיחסים לא היו קורקטיים בינינו - מידי פעם טלפון, וואטסאפ, חביבות בעת מפגשים רב משפחתיים. אבל לא נפגשנו כמעט ולא יזמתי שום דבר. גם עכשיו אני לא מתכוונת לחזור ליחסים שהיו אז. לא מתאים לי. אבל מאז ש-T חזר להיות בקשר טוב עם אחיו (מאז הניתוח שלו והיחס ותשומת הלב שהוא קיבל מאחיו) אני משתפת פעולה גם עם הקשרים האלה.
ארוחת הערב בששי היתה נעימה ומוצלחת. הורי הגיעו ונהנו מאד וכך גם בתי, חתני והנכדים. הגדולים נשארו לישון, ובערב חכמוד צפה ב"stranger things" במיטה שלנו בזמן שנשמותק ואני קראנו בספר השלישי של "חוט"מ - כלב כמעט מושלם". מזה כמה זמן שחכמוד ונשמותק כבר לא מסונכרנים מבחינת הדברים שבא להם לעשות. נשמותק עדיין בקטע של משחקי קופסא וקריאת ספרים ביחד, וחכמוד כבר קצת בגיל ההתבגרות ואין לו חשק הרבה פעמים לדברים האלה. אנחנו לומדים להתאים את עצמנו. חלק מהזמן הקשבנו בזמן שהוא ניגן לנו בגיטרה החשמלית, חלק מהזמן הוא צפה בטלוויזיה בזמן שעשינו דברים אחרים. אני מבינה שייתכן שיגיע היום שבו הוא או הם כבר לא ירצו לבוא לישון אצל סבא וסבתא. אבל בינתיים הם תמיד רוצים, וזה משמח אותנו מאד.
בשבת בבוקר חתני הגיע עם שרי לאסוף את הגדולים וזכיתי לקצת זמן איכות גם איתה. ולהמון חיבוקים.
בשבת בצהריים אספנו את הורי ונסענו למסעדה לפגוש את אחי, גיסתי ואמא שלה, לחגוג לגיסתי יום הולדת. המפגש היה ממש נחמד והשירות היה מעולה. זו הפעם השלישית שאנחנו אוכלים במסעדת פראטלי בנתניה, זו לא מסעדת שף ולא משהו מפונפן אבל המנות טעימות והמלצרית היתה פשוט נהדרת. אני מציינת את זה כי זה כבר ממש לא מובן מאליו.
תוך כדי ארוחה התברר שהורי בסוף כן הסכימו להגיע אל אחותה של גיסתי בראש השנה. איכשהו גם הם וגם גיסתי שכחו לעדכן אותי בעניין הזה. לא נורא, זה לא באמת קשור אלי. שמחתי מאד שהם שינו את דעתם.
ברור שכאשר הודעתי להורי על הארוחה בשבת במסעדה, אמא שלי אמרה שאולי אם כך הם לא יגיעו אלינו בששי בערב. שזה "יותר מדי" עבורם לצאת יום אחרי יום. אני לא ממש ידעתי איך להגיב לזה. מצד אחד אני לא רוצה להעמיס עליהם וללחוץ עליהם. מצד שני מה זאת ההתבודדות הזאת? כמה שנים עוד יש להם כדי להיפגש איתנו ועם המשפחה? לא הצלחתי להבין מנין נובעת ההסתייגות הזאת, וקצת דאגתי שאבא שלי ממש לא מרגיש טוב ולכן היא אולי רוצה להקל עליו - כי לא נעים לו לומר בעצמו שאין לו כוחות....חלפו לי כל מיני סרטים בראש.
אז בחמישי בבוקר בדרך לסופר התקשרנו אל אבא שלי. לכאורה רק רצינו לדעת סופית אם הם באים או לא, כדי להבין כמה מנות לבשל לששי בערב. ואז יצא המרצע מן השק. מסתבר שהם רבו על הסוגיה הזאת, כי זו היתה אך ורק אמא שלי שכל הזמן מחפשת תירוצים לומר לא ולהמנע מפעילויות ומפגשים - ולא כי לא נעים לה במחיצתנו - ממש לא. היא פשוט מתכנסת בתוך עצמה ומבודדת את עצמה וזה הפך להרגל שיותר חזק ממנה. התברר שאת כל הסירובים וההסתייגויות מהמפגשים המשפחתיים (גם אצלי אבל גם ראש השנה אצל אחותה של גיסתי) היא המציאה בעצמה בלי שאבא שלי ידע מזה בכלל. וכשהוא גילה את זה הוא חטף עליה את הג'ננה.
הייתי צריכה לדעת שזה הטירוף הפרטי שלה. בכל מקרה הם באו כאמור גם בששי אלינו וגם בשבת למסעדה, וגם נתנו לאחות של גיסתי תשובה חיובית על ראש השנה. נרגעתי. אמא שלי מטורפת אבל פרט לכך הכל בסדר.
בגזרת הבריאות של T אני קצת עוצרת את נשימתי כי חלפו שבועיים מאז ההתקף כאב האחרון ולכאורה בכל רגע הוא צפוי לחוות התקף נוסף. היו לו בשבוע האחרון כמה "כמעט"ים - ותחושה של חולשה - אבל זה לא התפתח להתקף ממש. בגזרת בעיות העיכול דומה שהפסקת הברזל אכן תיקנה לגמרי את המצב, וכעת אנחנו ממתינים עד שנגיע אל בני - לשם כבר הגיע המשלוח של כדורי הברזל ש-N-lee המליצה לי עליהם. נראה במהלך השבוע הנוכחי אם השיפור הזה אכן ממשיך ומוכיח את עצמו, ואז הוא יתחיל לקחת את הכדורים ההם ונראה איך הוא יגיב. אם גם זה לא יהיה טוב נצטרך לפנות אל רופאהחדשה בבקשה לבחון דרכים חלופיות לקבל ברזל. נראה.
בדפדוף שערכתי בבלוג ראיתי שהבעיות בבטן ואפילו התקפי הכאב התחילו אצל T רק בסביבות מרץ, כאשר הניתוח היה באמצע דצמבר. זה מעלה בי עוד יותר את החשד שהכל הכל קשור לברזל - כי הוא לא התחיל לקחת אותו מההתחלה. אני לא מאמינה אבל אם גם ההתקפים הנוראים האלה קשורים לברזל, אני ארתח מזעם על שני הרופאים - גם הפרופסור וגם רופאהחדשה - שבכלל לא הביאו את זה בחשבון כאפשרות!
בטח היו עוד דברים שקרו השבוע ושאני לא זוכרת עכשיו. מצד אחד חשוב לי לתעד לעצמי את הכל, מצד שני השבוע ממש לא הספקתי להתיישב לכתוב. לא נורא. אם אזכר בעוד דברים, אשלים בהמשך. מקווה שיהיה שבוע קצת פחות לחוץ ועמוס.
שבוע טוב.
