יומולדת לנשמותק, מוסיקה טובה ועוד עניינים

בשבת אירחנו את המשפחה לארוחת צהריים, לשם שינוי, כי בתי חגגה לנשמותק את יום הולדתו האחד עשר עם כמה חברים בששי בערב. הם נסעו ל"לייזר טאג" ואכלו המבורגרים ובסך הכל נשמע שהם היו מאד מרוצים. 😀

יום ההולדת עצמו חל בשבת, כך שבשבת בבוקר בתי וחתני והאח והאחות חגגו לנשמותק עם ה"בוקרהולדת" המסורתי - ארוחת פנקייקים ובלונים וברכות. לכן T הכין ארוחה פשוטה, יחסית, במחשבה שכולם לא יהיו נורא רעבים כשהם יגיעו אלינו. מצד שני הוא הביא בחשבון ששני המתבגרים מפתחים תיאבון בריא די מהר בין ארוחה לארוחה.

בקיצור היתה ארוחה "רק" של סטייקים ושניצלים, עם צ'יפס (ש-T הכין בעצמו מתפוחי אדמה ובטטות ב"AIR FRYER" - גם טעים וגם בריא), פסטה בולונייז, שני סלטים (ירקות רגיל ו"פנצנלה" עם מוצרלה טרייה), והעיקר: שתי עוגות יום הולדת. 

נשמותק ביקש גם את עוגת השוקולד של סבתא שלי, וגם עוגת RED VELVET שהוא אכל במלון כשהיה איתנו בים המלח. כמובן שבמלון העוגה היתה 'פרווה', ואצלנו היתה מסקרפונה אמיתית. 

בנוסף היו המון גלידות - כולל גלידת "מקופלת" וסורבה מנגו (ממנגו טרי שהשכן שלנו נתן לנו מהמטע שלו) ש-T הכין השבוע. 

הילד שמח מאד בחגיגה, גם באוכל ובקינוחים, ובעיקר במתנה שלו - מחשב נייד "גיימרים" שקנינו לו ביחד, הוריו ואנחנו. 

גם הורי היו ונהנו מאד, למרות שאבא מאד עייף בימים האלה וביקש לנסוע הביתה מוקדם. בתי הקפיצה את הורי הביתה והסיעה אותם ממש עד הדלת, בין השבילים של הדיור המוגן. 

בנושאים אחרים, השבוע נזכרתי פתאום במוסיקה משנות התשעים שמאד מאד אהבתי ולא זכרתי איך קראו לאלבום. חיפושים שונים ברשת ובאמצעות הבינה המלאכותית העלו חרס (הבינה המלאכותית במיוחד הגדילה לעשות וסיפקה תוצאות מופרכות, כהרגלה בקודש), וגם אפליקציית "SHAZAM", שתכליתה להקשיב לקטע מוסיקה ולזהות מהו, לא הצליחה במשימה.

פתאום חשבתי על כך שאולי אולי יש לי עדיין בבית את הדיסק המקורי. בחדר של בני (חדר המוסיקה) יש לנו את כל הדיסקים שלו ושלנו מימים ימימה. חיפוש יסודי אך מהיר פתר את התעלומה. מצאתי את הדיסק. 

קוראים לזה: ADIEMUS by Karl Jenkins

ואני זוכרת שכאשר זה רק יצא, האזנתי לזה ב"לופ" שוב ושוב במשך שבועות. או חודשים אפילו. מוסיקה יפהפיה שלא נמאס לי ממנה. עכשיו כבר הוספתי אותה לפלייליסט שלי בספוטיפיי ואני נהנית מכל רגע. 

סיימתי לקרוא את "שנים טובות" מאת מאיה ערד והתחלתי ספר עיון, לשם שינוי, בשם "מהפיכת הקשב" מאת מיכה גודמן, ש'מחברת' המליצה לי עליו. בינתיים הוא מעניין מאד, עוד לא גיבשתי דעה לכאן או לכאן על הרעיונות או הדעות שלו. אעדכן בהמשך. 

עוד השבוע נאלצתי להכניס את הרכב שלי למוסך לתקן (שוב!) את המתזים שהפסיקו (שוב!) לעבוד. הרכב עוד באחריות, וזו הפעם השנייה שהמתזים הפסיקו לעבוד. כנראה זו נקודת תורפה של הרכב הזה. כרגיל המוסך דרשו שנשאיר את האוטו אצלם במשך יומיים (הכנסנו היום ונקבל אותו מחר), מה שתמיד מרגיז אותנו מאד. מה הבעייה לקבוע שעה לכל רכב, לטפל בו באותו היום ולהחזיר? במיוחד שאתם יודעים מראש איזה חלק אתם צריכים. מוזר מאד. בסוף צמצנו את הזמן שבו אין לנו רכב, הכנסנו אותו לקראת סוף יום העבודה שלהם, בהבטחה שהם יטפלו בו דבר ראשון על הבוקר מחר. נקווה שזה נכון ושנקבל אותו מוקדם, יחסית, כי אחר הצהריים אנחנו מתכננים לאסוף את הנכדים הגדולים, לבילוי אחרון אצל סבתא וסבא של החופש הגדול הזה, לפני תחילת שנת הלימודים. 

הטיול באוסטריה מתקרב ושוחחנו עם החברים שלנו "האוסטרלים" שמתרגשים לקראת המפגש שלנו בוינה. מסתבר שהם חוגגים, בדיוק חזרו משייט בין איסלנד, נורבגיה והולנד. כנראה הבת זקוקה פחות לעזרתם עם התינוקת החדשה, והם מחפשים לעצמם בילויים וטיולים בזמן הזה שהם ממילא רחוקים מהבית. קבענו את הטיול בשבוע הראשון של ספטמבר כי היה חשוב להם להיות איתה בראש השנה. 

לגבי ראש השנה באמת אין לנו כרגע תוכניות. בתי מוזמנת לגיסתה עם המשפחה, ועדיין לא דיברתי עם בני המשפחה האחרים לגבי התכניות שלהם. לא באמת משנה לנו מה לעשות, עם מי לחגוג וכיצד. יותר מטריד מה יהיה במדינה הזאת, במיוחד שראש השנה יחול שלושה ימים אחרי הדיון בבג"ץ על עילת הסבירות.............

חזל"ש

 לקח כמה ימים אבל בסוף נראה לי שחזרנו לשיגרה שלנו. 

בשלישי נפגשתי עם 'מחברת' - היא לא בתקופה טובה, לא רגשית ולא כלכלית - ושמחתי שיכולתי פשוט לבלות איתה שעה ולהקשיב וגם לספר על החופשה ולהסיח מעט את דעתה מצרות היום יום. 

מיד אחרי כן כשחזרתי הביתה הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה'. לא התראינו מאז לפני פסח והיה כיף להיפגש. הם גם החזירו לי את הרכב, מאחר וקיבלו סוף סוף את האוטו החדש שהזמינו (לאחר ששלהם נגנב אי אז בדצמבר, נדמה לי). T מיד העמיד אותו למכירה, לאחר שבחודשים האחרונים הבנו שנכון להרגע אנחנו יכולים להסתדר באמת עם מכונית אחת. 

T סובל מאד מאלרגיות האביב, יותר מהרגיל, לוקח את המקסימום המותר של כדורי האנטי היסטמינים ועדיין נוזל בטירוף והכל מעקצץ ומגרד - אף, עיניים, אוזניים. סיוט. אתמול אפילו הכרחתי אותו לעשות בדיקת אנטיגן לקורונה למקרה שזו לא אלרגיה....אבל יצא בינתיים שלילי והוא גם לא מרגיש שום תופעה חוץ מהצינון הזה. בינתיים מאתמול הוא עבר בכלל לקחת "דקסמול קולד לילה" שהוא טוען שמשפיע יותר. מקווה שזה יירגע בקרוב, ממש לא חסרה לו אלרגיה בנוסף לשאר הצרות שלו. 

הורי ומשפחתה של בתי הגיעו לארוחת שניצל בקר והמבורגר, והיה טעים ונעים. לא היה לי זמן לשחק עם שרי - כי בכל זאת הייתי עסוקה עם המטבח - ואני מנסה לחשוב איך בכל זאת אמצא לי זמן איכות איתה במהלך השבוע בלי קשר לארוחות ששי. 

כשכולם הלכו הגדולים נשארו לישון, והתחלנו לצפות ביחד בסידרה "המנדלוריאן" לבקשתו של חכמוד - שהתחיל להתעניין בכל נושא "מלחמת הכוכבים" (אחרי שסיים לקרוא את כל ספרי הארי פוטר וגם לצפות בכל הסרטים). 

לא הייתי בטוחה אם גם נשמותק יתחבר ל"מנדלוריאן" אבל בינתיים נראה שגם הוא נהנה. הבוקר, תוך כדי שהם זוללים את הקרפים הטעימים ש-T הכין להם, צפינו בעוד שני פרקים. ללא ספק ה"בייבי יודה" (המכונה "גרוגו") גונב שם את ההצגה. T ואני כבר ראינו את כל העונה הראשונה של הסידרה כמו גם את העונה הראשונה של "הספר של בובה פט" - שבטח נראה איתם כשנסיים עם ה"מנדלוריאן", אבל אין לנו שום בעייה לצפות בזה איתם שוב. כיף שיש לנו תחומי עניין משותפים. 

אחרי כן התחלנו לשחק במשחק הקופסא-GRAVITRAX - ש-T קנה להם בפעם האחרונה שלקחנו אותם ל"פיראט האדום" - היתה התחלה קצת קשה אבל לקראת הסוף כבר הבנו את העקרון ובפעם הבאה כבר נוכל מייד להקים מבנים מורכבים ולגלגל ביניהם את הגולות. נשמותק היה ממש בעניין ועתיר סבלנות - חכמוד פחות. הוא פרש לשחק בטלפון באיזה שהוא שלב. 

במקור התכנית היתה לנסוע לקולנוע לפני הצהריים ולצפות איתם ב"סוניק 2" אבל אז בתי התקשרה שהיא (וגם חכמוד) שכחה לגמרי שיש לחכמוד יום הולדת לחבר, אז היא ושרי באו מהר ואספו את הנכדים הביתה ובזאת תם הביקור. 

אולי נצא לסרט בשבוע הבא. העיקר שכיף לנו ביחד, ועל זמן האיכות הזה עם הנכדים שלנו אני לא מוותרת. 

הייתי שמחה לבלות יותר זמן איכות גם עם שרי אבל איתה יותר קשה לי. היא מתוקה ומקסימה וחכמה ואוהבת אבל חסרת גבולות בכלל והכל בסדר עד שמנסים לומר לה לעשות משהו (ובעיקר לא לעשות משהו) ואני לא ממש בנויה לזה. לא יודעת מה קרה לבתי עם הילדה הזאת, אין שום קשר בין החינוך שהיא נתנה לגדולים לבין איך שהיא מגדלת את שרי. ואני אפילו לא רוצה להיכנס לעובדה שהילדה ישנה איתם במיטה עד היום - כל לילה כל הלילה. המיטה שלה זרוקה בצד בחדר הילדים ללא שימוש. בתי וחתני פשוט ויתרו. אין להם כוח למאבקים איתה. וכתוצאה מכך יותר קשה איתה, היא לא רגילה שאומרים לה לא, היא עושה מה שהיא רוצה, ולפעמים זה יותר מדי בשבילי. רוצה למצוא דרך לבלות איתה בכיף בלי שזה יתיש אותי יותר מדי ובלי להתעצבן. נראה, אחשוב על משהו. 

בינתיים אני קוראת את ספרו החדש של אופיר טושה גפלה "הרי געש רדומים" (ותודה לתיאו כתמיד על ההמלצה). ברגיל אני פחות מתחברת לקבצי סיפורים קצרים, מעדיפה רומנים באורך מלא (ואם הם טובים - אז שלא ייגמרו לעולם 😉) אבל הכתיבה של אופיר טושה גפלה כל כך ייחודית וכל כך שונה ורעננה תמיד, שהוא מצליח גם כאשר זה סיפור קצר. אני בערך באמצע או קצת אחרי האמצע, ובינתיים הסיפור שאהבתי ביותר מתוך הספר הוא "המלכה השקטה" אבל בכל סיפור מצאתי משהו שאהבתי, גם אם לעיתים הקריאה לא היתה קלה. מי שלא מכיר עדיין את הספרים שלו, ממליצה להתחיל עם "עולם הסוף" המצוין או "ביום שהמוסיקה מתה".

אני והמכונית שלי - למדור השרביט החם

החלטתי לנסות להשלים חוסרים ולכתוב פוסטים בנושאים שהיו במדור השרביט החם לאורך השנה האחרונה. נראה אם אצליח להתמיד בזה. 

בתאריך 7/1/2022 נושא מדור השרביט החם היה "אני והמכונית שלי".

אצלי כל עניין הרכב מאז ומתמיד היה בראש וראשונה אמצעי כדי להגיע בשלום ובביטחה (ועדיף גם בזמן) מנקודה א' לנקודה ב'.

מעולם לא טרחתי לקרוא על מכוניות או להתעדכן בדגמים מסוימים ובוודאי שאינני מבינה מי יודע מה בצדדים הטכניים של הרכב. 

לו שאלו אותי אילו רכבים יפים בעיני, כנראה שמה שהייתי מתארת היו מכוניות ספורט, ובאופן כללי מכוניות קטנות. אני אוהבת אותן יחסית קטנות, גם כי אני קטנה, שיהיה לי קל ונוח לשבת בתוכן, וגם שיהיה לי קל לתמרן ולחנות. מצד שני אני אוהבת שיש למכונית כוח, שכאשר אני נותנת גז האוטו מגיב היטב. ברור שלא תמיד ניתן לשלב בין שתי התכונות האלה. 

כשקיבלתי רישיון נהיגה (בדיוק בגיל 18) יכולתי לנהוג על רכב החברה שהיה לאבא שלי (לא היה לנו רכב אחר במשפחה) - זה היה פורד קורטינה. מטבע הדברים הוא כמעט לא היה זמין לי. אמי היתה מסיעה את אבי לעבודה, נוסעת בעצמה לעבודה ובחזרה ואוספת אותו בסוף היום....

כשהתחתנו היתה ל-T מכונית סיטרואן דה-שבו שנת 1964 שקנה לעצמו בעשרים אלף לירות עוד כשהשתחרר מהצבא. בהיותה בת 15 זו לא היתה מכונית אמינה במיוחד ובעיקר: גם היא לא היתה זמינה לי. T לעולם לא הסכים לנסוע באוטובוס. לא היה דבר כזה. 

אני נסעתי כל הזמן באוטובוסים וגם בטרמפים (הייתי חיילת בקבע) ורק כאשר כבר נכנסתי להריון נהגתי להסיע אותו לעבודה ולהמשיך לבסיס עם הרכב (שבשלב הזה כבר שודרג לרנו 4 מסחרית משופצת אחרי טוטאל לוס)  ואז לאסוף אותו בסוף היום ולנסוע ביחד הביתה. 

לפעמים היה ל-T גם אופנוע כלשהו - החל מטוסטוס (אופניים עם מנוע עזר) וקטנועים שונים וכלה באופנועים של ממש, ובתקופות האלה יכולתי אני רוב הזמן לנהוג על הרכב המשפחתי. 

זוכרת פעם אחת שהיה לנו רק אוטו אחד (אז זה היה פולקסווגן פאסאט 1979 או חיפושית 1974....לא זוכרת בדיוק את השלב בו היינו) והייתי צריכה לקחת את בתי לטיפת חלב וירד גשם. T לא הסכים בשום אופן להיפרד מהרכב והתעלם מהבקשות שלי להשאיר לי אותו ולנסוע באוטובוס. זוכרת שכשהוא יצא מפתח הבית הפטרתי קללה בסגנון "הלוואי שתיתקע עם האוטו", ועשר דקות אחרי כן הוא התקשר אלי מטלפון ציבורי מצומת רעננה שהלך הכבל קלאץ' ושהוא צריך שאתקשר להזמין חילוץ. כן, לפעמים יש לי כוחות מאגיים שכאלה. משתדלת לא להשתמש בהם. לפחות לא בכוונה. בכל מקרה על זה נאמר, אין שמחה כשמחה לאיד 😈

בערך מאז שנכנסתי להריון עם בני, הבנו שאנחנו חייבים שני רכבים. קנינו לי חיפושית ישנה מאד (שוב, משופצת אחרי טוטאל לוס, היה לנו בשכונת התקווה מוסכניק - פציינט של חמי - שהתמחה בכך) ועליה נהגתי במשך כמה שנים טובות. המערכת החשמלית של הרכב הזה עבדה מכוח האינרציה בלבד. המגבים לא עבדו, הכבל של האלטרנטור היה יוצא ממקומו תוך כדי נסיעה, ואני (שלא יודעת כלום על מכונאות רכב) למדתי לעצור בזהירות בצד כשהאוטו היה נכבה, לפתוח את מכסה המנוע (שהיה מאחור) ולהכניס את הכבל בחזרה למקומו, ולהמשיך לנסוע. 

הפעם הראשונה שקניתי אוטו חדש משלי "מהניילונים" היתה בתחילת שנות התשעים, אז הזמנו פורד אסקורט "אריקה" בצבע "מג'נטה" (סוג של בורדו מטאלי) שהתברר שלא מתאים לנו בכלל כי הביטוח עליו היה הרבה יותר מדי גבוה ולא "דגדג" בכלל את ההשתתפות שקיבלתי ממקום העבודה שלי. בנוסף היו עבודות שיפוץ במקום העבודה שלי והאוטו התמלא בנטיפי צבע שהיה קשה עד בלתי אפשרי לנקות בלי לפגוע בפח. לא יודעת איך הצלחנו למכור את האוטו הזה ככה, וקנינו במקומו רנו קליו חדשה. 

הקליו היתה מתוקה מאד אבל הטיפולים השוטפים היו יקרים - בעיקר כי היא היתה קטנה ואזור המנוע היה צפוף מאד וכל טיפול הצריך פחות או יותר פירוק והרכבה מחדש של כל המנוע. 

בשלב הזה כבר עבדתי במקום חדש ודרשתי - ובסופו של דבר גם קיבלתי - רכב חברה. מרגע זה ובמשך כמה שנים וכמה מקומות עבודה היו לי רכבי חברה. בדרך כלל לא יכולתי לבחור את הרכב, אבל בכל פעם שהיתה לי אפשרות לכך - בחרתי באוטו קטן יחסית. וחמוד. 

הפסקתי זמנית עם רכבי החברה כשבתי קיבלה רישיון (כי אסור היה לנהגים צעירים וחדשים לנהוג ברכבים של החברה הזאת) וגם היא וגם בני (שנתיים אחר כך) הצליחו לדפוק את המיצובישי המסכנה שלי (שקניתי יד שנייה או שלישית, ולא חדשה, למזלי הרב). בסופו של דבר קנינו לילדים רכב קטן ישן - דייהטסו שעברה כמה ידיים אצל שותפנו ואחר כך אצל המזכירה שלו ושל T - והם היו צריכים להסתדר ביניהם איתו ולא לגעת באוטו שלי.

בשלב כלשהו חזרתי לרכבי חברה עד שעזבתי את מקום עבודתי לפני כמעט עשר שנים. 

קנינו לי מזדה אדומה שהיתה ליבואן במלאי באותו הזמן, ושכונתה על ידי חכמוד "האוטו האדום של סבתא", ואז כשהחלפתי אותה לפני חמש וחצי שנים קניתי את היונדאי I20 cross שיש לי עד היום - וכרגע נמצאת אצל שותפנו. 

היונדאי היא בעצם המכונית הראשונה שעונה גם על הדרישות של אוטו קטן וחמוד וגם מגיבה יפה כאשר אני לוחצת על הגאז. אבל עכשיו אנחנו באמת שוקלים אם אנחנו זקוקים בכלל לשתי מכוניות. וגם, כאשר אני נוהגת הרבה על הסיטרואן של T, כשאני עוברת בחזרה ליונדאי זה מרגיש לי נורא נורא נמוך. מעולם לא חשבתי שאוהב רכב גבוה וגדול יותר, אבל הסיטרואן כל כך נוחה ומאובזרת (מצלמות מכל הכיוונים, חיישני קירבה וגם אם ממש רוצים - חניה אוטונומית) שתענוג לנהוג עליה. 

עדיין קשה לדעת, אבל סיכוי סביר שכאשר שותפנו לא יזדקק לה עוד, נמכור את היונדאי ונראה אם אנחנו באמת מסתדרים, ואם לא - אולי נקנה רכב חשמלי קטן. והרי יש גם את האופנוע של T, ומתי שהוא בקרוב הוא יתחזק מספיק כדי לרכב עליו כאשר מזג האוויר יאפשר זאת. 

בקיצור - זו היתה סקירה של היסטוריית המכוניות שלי......כאשר השורה התחתונה בעצם נשארה: אני צריכה רכב שיהיה זמין לי, תקין ובשאיפה גם נוח. ובשנים האחרונות נוסף גם שיקול איכות הסביבה.

בין לבין

אני מרגישה שכאן המקום לעצור רגע ולהודות לכל מי שקורא ומגיב אצלי בבלוג, בכלל, ובימים אלה בפרט. 

לא נחמד אצלי בבלוג לאחרונה, לא יצירתי, לא משעשע במיוחד - ועדיין אתם כאן איתי, קוראים ומגיבים ותומכים וזה לא מובן מאליו. אז תודה. 

אז נכון שכל החיים כרגע נצבעים בצבע הזה של המחלה הלא ברורה והמדאיגה של T, אבל כפי שרבים מכם כתבו וקיוו - בין לבין אנחנו מקפידים להמשיך לחיות. 

בשלישי, למשל, T החליט לצאת לשוט (דרך מועדון השייט שלו) ולצרף אליו את אחיו עם נכדיו (לא שאלנו אילו מהנכדים מגיעים, אני משערת ששני הבנים הגדולים של בתו הבכורה אבל נשמע אחר כך מי מהם הגיע). 

במקור T תכנן לצאת לשייט כדי לעשות כיף לנכדים שלנו. הוא חיפש מבוגר שיצטרף אליו, היות שאני מדירה את רגלי מהסירה. יש לי נטייה למחלת ים, ולדעתי הקרבתי מספיק לטובת התחביב הזה של T לאורך השנים (אולי אספר על כך בהזדמנות), כך שאם אני לא חייבת - אני נמנעת. T גייס לטובת השייט הזה את אחיו, שכבר החלים מקורונה, והציע שגם הוא יביא את נכדיו. 

לפני הרבה שנים, כשהם עשו ביחד קורס סקיפרים, הם קנו סירה משותפת והחזיקו אותה במרינה בהרצליה. בהתחלה שטנו איתם הרבה, באיזשהו שלב זה הלך והתמעט, ובסופו של דבר הסירה הפכה להיות משהו שרק משלמים על הביטוח, התחזוקה והעגינה שלה - ומכרנו. 

אבל עכשיו T נרשם למועדון שייט, מה שאומר שהוא קובע לעצמו שייט עם חברים אחרים מהמועדון או לוקח שיעורים למתקדמים או - כמו בשלישי - משריין לעצמו סירה ומביא חברים/משפחה לשוט איתו להנאתו. עם הנכדים שלנו זה לא יצא השבוע, אבל כדי לא לאכזב את אחיו הוא יצא בכל זאת. מקווה שהם ייהנו. מקווה שהוא ירגיש מספיק טוב. 

שנינו אחרי חיסון קורונה שלישי (עשינו בשני אחר הצהריים) ולמרות ש-T מרגיש מצוין, אני דווקא לא הרגשתי כל כך טוב. כאבה לי הזרוע/הכתף בלילה וקמתי קצת כאובה בבוקר. הלכנו לחדר כושר והצלחתי לעשות שעה על האליפטיקל אבל ויתרתי על המכשירים (כוח) ועל המזרון (בטן), ובסוף בבית גם לקחתי כדור (קומבודקס) כי הרגשתי סוג של "כאבי שפעת" בגב וטיפ טיפה איכס כללי. זה עזר. 

בקופת החולים היה עמוס מאד, נראה שכל הזקנים של האזור הגיעו להתחסן. היענות מדהימה. החיסונים התנהלו למופת ולמרות שכאשר הגענו היו לפנינו 16 איש, זה היה זריז מאד. וכן, הקפדתי שלא "יצבטו" לי את הזרוע ויזריקו כמו שצריך לשריר. אולי בעוד שבועיים שלושה נטרח ונעשה בדיקה סרולוגית, אני קצת סקרנית לגבי כמות הנוגדים שנפתח. לא שיש לי מושג כמה פיתחנו בפעם הקודמת ומה קרה בחצי השנה האחרונה לנוגדנים האלה. 

אחרי החיסון דווקא הרגשנו ממש בסדר, ונסענו לנתניה להיפגש עם זוג החברים שלנו שהגיעו לביקור בארץ מאוסטרליה. 

חיפשתי עכשיו ומשום מה אין שום אזכור לחברים האלה בבלוג שלי, לא כאן ולא בישראבלוג. מוזר. הם היו בארץ לפחות פעמיים מאז שהתחלתי לכתוב - ומשום מה לא מצאתי לנכון לתעד את המפגשים איתם. 

הגבר היה חבר טוב של T בתקופת התיכון,  וכאשר T ואני התחלנו לצאת (גם אנחנו התחלנו בתקופת התיכון) היינו נפגשים איתם הרבה, גם לבד וגם עם שאר החבר'ה. האישה היתה במחזור שמעלי (T והחבר היו שני מחזורים מעלי) ומעולם לא נעשינו חברות ממש בלי קשר להקשר הזוגי אבל הסתדרנו טוב כל השנים והמשכנו להיות בקשר גם אחרי שהם ואנחנו התחתנו. היתה תקופה שהם שמרו מרחק מאיתנו, כי התקשו להיכנס להריון ולנו היו שני ילדים, אבל מאד הבנו את הקושי וחזרנו להיפגש איתם ברגע שהיא נכנסה להריון ויצרה קשר. 

כן קצת צרם לי (לפחות לאמפי בשנות העשרים לחייה זה צרם) שמרגע שנכנסה להריון ונולדו הילדים היא לא הפסיקה לקטר כמה קשה איתם....אבל בדיעבד גם זה ממש טבעי ומובן. 

באיזשהו שלב הם החליטו להגר לאוסטרליה, ואז לא היה אינטרנט או סמארטפון והקשר די אבד. לפני עשר או 11 שנים הם באו לביקור בארץ ואיכשהו יצרו קשר עם חלק מהחבר'ה של פעם, ונערך מפגש בדירה של אחד מהם - ומאז אנחנו כולנו שומרים על קשר שוב. בזמן הקורונה גם היו כמה וכמה שיחות זום קבוצתיות איתם ועם חלק מהחברים כאן בארץ.

אוסטרליה לא מאפשרת לאנשים לצאת לחו"ל, ומי שיוצא בהיתר חריג לא מורשה לחזור כל כך מהר (מינימום שלושה חודשים) וגם אז לא בטוח שיכניסו אותם בתאריך שנקבע, כי יש מכסה של 1000 נכנסים (אזרחים אוסטרלים!) שמובלים עם הגיעם הישר למלון קורונה לבידוד בן שבועיים על חשבון האזרח. 

החברים האלה מנהלים כאן בארץ משפט בענייני ירושה, וזו הסיבה שהתירו להם בכלל לצאת. כשהם ביקשו לצאת כי הבת שלהם מתחתנת באנגליה, הם לא קיבלו היתר. אז עכשיו הם מנצלים את היציאה שלהם לנסוע גם לאנגליה, לחתונה של הבת. 

בקיצור הם סיימו בהצלחה את כל הבדיקות (PCR, סרולוגי)  ואושרה להם היציאה מבידוד, אז נסענו להיפגש איתם אתמול. מה אומר? החיים שלהם לא פשוטים. ולא רק בגלל הקורונה. והיחסים שלהם עם בני המשפחה שלהם לא משהו. עצוב. בין היתר נזכרנו שעם כל הדאגות והצרות שלנו, בסך הכל החיים שלנו דבש. ממש דבש. 

מה עוד עשינו השבוע? השאלתי את האוטו שלי לבתי כי המזגן שלה היה מקולקל והיא הכניסה את הרכב למוסך. בסוף התברר שהיה זה המאייד שעשה את כל הצרות. זה היה תיקון מאד יקר. נראה לי שהגיע הזמן שלה להחליף את האוטו. בינתיים כשלקחתי את הרכב שלי בחזרה שמתי לב שמצלמת הרברס שלי הפסיקה לעבוד.....אז אמנם T אמר "היא הרסה לך את האוטו" אבל לא ברור באמת איך ולמה זה קרה. היא טוענת שאצלה היא עבדה מצוין. נראה שגם אני בקרוב אצטרך לקפוץ למוסך.....

מה עוד? הגיעו הטיפות ששנטי המליצה לי לקחת, והתחלתי - מחכה לראות אם ואיך זה ישפיע. החברה מאוסטרליה אמרה שהיא מכירה אותן ושעלי לשים לב כי לפעמים הן עושות בדיוק את ההיפך - כלומר גורמות לדכאון וחרדה. בהחלט אשים לב. 

אז עם כל הקורונה המשתוללת והדאגות עם T, הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא לטוס לחו"ל, אבל נכון לעכשיו עדיין מתוכננת לנו החופשה בהולנד עם הילדים בסוף החודש והטיסה לבני וכלתי באמצע ספטמבר. והנה שלשום פתאום הגיע מייל מאל על הקדמת הטיסה בחזרה מהולנד בתום החופשה. ככה סתם העמידו אותנו בפני עובדה. קיצרו לנו את החופשה ביום, ולמי אכפת שכבר שילמנו בכפר הנופש על שבוע שלם לשבעה אנשים!

בהתכתבות עם התמיכה של אל על (שהשתרעה על פני יומיים) הם פחות או יותר אמרו "זה מה שיש, טיסות מתבטלות" וכאשר T דרש פיצוי על היום האבוד הם עודדו אותו לפנות אליהם אחרי שנחזור. למה לא עכשיו? אלה הנהלים שלהם. T התבטא (בכתב) לא כל כך יפה וכתב ש"הנהלים שלהם לא מעניינים את ה@#$% שלו", והם ענו בנימוס רב שהוא מוזמן לבטל את הטיסות ולקבל החזר כספי. 

בהתייעצות עם בתי וחתני החלטנו כרגע לא לעשות כלום, לחזור יום קודם ולריב איתם אחר כך. ממילא ייתכן שהטיסות תתבטלנה - אם בגלל הקורונה בארץ ומגבלות חדשות כלשהן, אם בגלל ההולנדים, אם בגלל מצבו של T. מה שכן עודדתי אותם לנסוע בכל זאת עם הילדים (הם חייבים חופשה!) אם יתאפשר, גם אם T ואני לא נוכל להצטרף מכורח הנסיבות הבריאותיות. נראה מה יהיה. 

מרוב שיש על מה לכתוב

איכשהו אני לא מגיעה לכתוב. 

זוכרת שגם בילדותי ובנערותי כאשר ניהלתי יומן אישי במחברות (שיש לי אותן עד היום) לפעמים הייתי כותבת כל יום, אפילו פעמיים ביום, ולפעמים היו חולפים ימים או שבועות שבהם לא הייתי מעדכנת כלום. ולא כי לא קרה כלום. דווקא בתקופות של עומס אירועים או עומס רגשי, לפעמים פשוט לא מגיעה לזה. 

אז מה היה?

אפשרנו לעצמנו להתאבל על החתול ד' האהוב שהלך לעולמו. הבכי של הימים הראשונים נרגע, והעצבות של הימים שאחרי כן מעט התפוגגה, וכעת היא פשוט נוכחת, ברקע אבל כבר לא ממש מציפה את הגוף. 

אני לא ממש יודעת מה חושבת או מרגישה החתולה ל' לגבי העובדה שד' נעלם. לכאורה שום דבר אצלה לא השתנה. היא ממשיכה ליהנות מאהבתנו ותשומת ליבנו כמו קודם, לא נראה שהיא מחפשת אותו במיוחד. זה קצת מוזר לי.

נהנינו מנוכחותם של בני ומשפחתו המתקוה למשך שבוע נוסף, בזכות מבצע שומר חומות והטילים של החמאס. זה הסתדר לנו ממש מצוין וניצלנו היטב את הזמן ביחד, בבית ובים ובגני שעשועים. סביבוני ממש התקרב אלינו ואל משפחתה של בתי והרגיש נינוח אצלנו. 

עכשיו הם בחזרה בבוסטון הקרה והגשומה. לא ייאמן שלפני יומיים הם היו איתנו בים. 

לקראת סוף הביקור שלהם גילינו שכלתי בהריון, כך שצפוי לנו עוד מכל הטוב הזה במהלך השנה הקרובה. טפו חמסה עיגולים. 

אנחנו נהנים מאד גם מהרכב החדש של T, שהתגלה כעוד יותר נוח וכיפי אפילו ממה ש-T תיאר לעצמו שהוא יהיה.

מה עוד?

התחלתי באימושיין קורס אימון זוגי - משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן, ואיכשהו לא הסתדר עד עכשיו. לפני שנתיים הקורס נערך בדיוק כשטסנו לבוסטון אחרי הלידה של סביבוני, ובשנת הקורונה לא היה קורס, למיטב ידיעתי. גם לא מקוון. עכשיו הקורס במתכונת היברידית - גם בזום וגם בנוכחות רגילה. במקור נרשמתי לזום (פקקים, חניה....) אבל היו לנו בעיות אינטרנט ביומיים שלפני השיעור הראשון וביום של הקורס עצמו תואם איתנו ביקור טכנאי - אז במקום להילחץ פשוט נסעתי לאימושיין. דווקא היה כיף להיות שם, לחבק את נטלי, להיות נוכחת פיזית בתרגולים. אבל משום היבט אחר זה לא כיף. לא בשעה וחצי פקקים שלקח לי להגיע, והחניה בקצה הרחוב כי יש בעיות חניה. לא בעובדה שלא היה שם כמעט אף אחד שהכרתי, וגם האחת הבודדת שהיתה איתי בקורס המאמנים בכלל לא זיהתה אותי. זה היה קצת הזוי. לא שהיינו חברות אבל זה היה לי ממש מוזר שגם אחרי שהיא ראתה את תגית השם שלי זה לא צלצל לה מוכר.  

אז אני מתכוונת להמשיך את שאר הקורס בזום, למרות שנטלי מנסה לשכנע את כולם להגיע. 

בנושא הבריאות, כבר מעל לשבוע שאין ל-T התקפי כאבים של כיס המרה. הוא היה אצל כירורג, שאמר שחייבים להסיר את כיס המרה. בהתחלה נקבע מועד לעוד חמישה שבועות, מתוך מטרה לתת לדלקת להרגע. אבל אחרי תוצאות בדיקות דם נוספות שהוא עשה בסוף השבוע, הוחלט להקדים לשבוע הבא. הכירורג אמר שאם בינתיים יהיה עוד התקף T חייב מייד לבוא להתאשפז, כי עלולה להיווצר חסימה בדרכי המרה וזה מאד מסוכן. הוא אמר שיש פרוצדורות לא כירורגיות לפתיחת חסימות. נקווה שלא יהיה צורך בכך.

T חזר למועדון השייט שלו אתמול, אחרי שחודש שלם לא יצא לשוט. הוא נהנה מאד.

אני עומדת לסיים את הספר החדש של יוכי ברנדיס "כשאלוהים היה צעיר". בניגוד לספריה הקודמים, לא מדובר ברומן. זה ספר שונה, שבנוי בעצם כמו הרצאה או אפילו כמו שיחה - היא כותבת כאילו שהיא מדברת אלי, וזה דווקא מוצא חן בעיני. בספר היא סוקרת את ההתפתחות והשינוי שאלוהים עצמו עובר בתנ"ך מספר בראשית ועד נביאים אחרונים. זה ממש מרתק. 

הספר הבא שאקרא יהיה כנראה האם האהבה יכולה להתמיד? מאת סטיבן מיטשל. הוא מופיע ראשון באותיות מודגשות ברשימת הספרים לקורס האימון הזוגי. 

בששי חזרנו לשיגרה שלנו וארחנו את בתי ומשפחתה המתוקה ואת הורי בששי בערב. כרגיל הנכדים הגדולים נשארו לישון, וישבנו בערב וצפינו בקודי בסרט חדש (שלדעתי טרם הגיע לקולנוע המתחדש בארץ) בשם "ראיה והדרקון האחרון". סרט מקסים. 

חכמוד השאיר אותי פעורת פה כאשר, בסוף הסרט, הסביר לי איך הסרט הזה הוא בעצם על הקורונה, וכמה העמים השונים והמדינות השונות בעולם לא הבינו שכדי לרפא את העולם כולם צריכים לפעול יחד ולשתף פעולה. 

עכשיו T מתרוצץ לו עם בדיקות טרום ניתוח - א.ק.ג. וצילום חזה ובקשת התחייבויות....זה קצת לחוץ אז אני מקווה שהכל יהיה מוכן בזמן. 

מקווה שיהיה בסדר.

רציתי להתפנק....יצאתי מטורטרת

כשנה אחרי שקניתי את הרכב החדש שלי יצרתי קשר עם המוסך המורשה כדי לבצע טיפול ראשון.
הקילומטראז' שלי נמוך יחסית (היום אחרי שלוש שנות נהיגה הגעתי למשהו כמו 24,000 ק"מ בלבד) ולכן אני עושה טיפול בערך פעם בשנה.

המוסך המורשה הציע לי "חבילה" של שלושה טיפולים פלוס איסוף הרכב מביתי והחזרתו בסוף הטיפול, פלוס לקיחה לטסט כנ"ל במחיר אטרקטיבי פלוס בדיקות חורף (שכולל החלפת מגבים) - שבחישוב מהיר יצא זול יותר משלושה טיפולים נפרדים. שלא לדבר על הפינוק של לאסוף את הרכב מביתי והחזרתו.

התייעצתי עם T כמובן, החלטנו שזה כדאי, וקניתי את החבילה.

בינתיים הרכב כבר עבר שני טיפולים במסגרת החבילה ובדיקת חורף אחת (השנה, כי בשנה הראשונה הרכב היה כל כך חדש שבאמת היה מיותר לשלוח אותו לבדיקה).

רכב חדש כידוע לא צריך לעבור מבחן רישוי בשנתיים הראשונות לחייו (אבל לשלם אגרת רישוי חייב גם חייב כמובן), אז השנה היתה הפעם הראשונה שבה רכבי הטוב צריך לעבור טסט.

אלא מה, בתאריך בו אמור להתקיים הטסט אהיה בחו"ל. אצל בני וכלתי ו'תינוקי' המתוקי.
ולא בא לי לטרטר את T לעשות זאת עבורי בזמן שעדיין אהיה שם והוא כבר יחזור ארצה.
חשבתי לעצמי שבין העבודה לבין העזרה לבתי עם הנכדים - הוא לא זקוק לעוד משהו על הראש.

אז התקשרתי למוסך והזכרתי להם שיש לי את ה"חבילה", ושאלתי אם זה בסדר שיבואו לקחת את הרכב לטסט חודש לפני הזמן.
"בוודאי" ענו לי מהמוסך, כל שעלי לעשות הוא לשלם את אגרת הרישוי, לספק להם תעודת ביטוח חובה, צילום תעודת הזהות שלי ואת הרישיון המקורי של הרכב.

כיון שהרישיון החדש של הרכב טרם הגיע (וכאן המקום לתהות מדוע  טרם הגיע - חודש לפני הטסט - האם זה משרד הרישוי שמתמהמה או רשות הדואר או שילוב של השניים?) שילמתי את האגרה באתר משרד הרישוי באינטרנט וחשבתי שאפשר להסתפק בכך (כי היה כתוב שם שבמחשב משרד הרישוי זה יהיה כבר מעודכן).

בקיצור - בין ההנחיות שקיבלתי מהמוסך לבין ההנחיות שהיו כתובות באתר של משרד הרישוי - לא הבנתי שבעת הגישה למבחן הרישוי במכון, אדרש לספק רישיון רכב חדש מקורי.
אופס.

בבוקר שנקבע מראש הגיע נהג חביב מן המוסך ולקח את הרכב שלי.
אחרי כשעה הוא התקשר לספר לי על ה"תקלה". ללא רישיון רכב חדש לא ניתן להעביר את הרכב טסט.
מה עושים?

"ניתן להפיק רישיון מקורי בחלק מסניפי סופרפארם" אמר הנהג החביב, ו-T התנדב לנסוע עבורי (על האופנוע, לחסוך זמן ופקקים) לסופרפארם הקרוב למוסך כדי להשלים את המסמך החסר.

הודעתי לנהג שבעלי בדרך למשימה, אך אחרי כשלושת רבעי שעה (התברר שעבודות בכביש בדרך לשם גרמו אפילו לאופנוע להתעכב) קיבלתי טלפון מ-T שהמכונה בסופרפארם מסרבת להנפיק את הרישיון בתואנה של "כפל רישיון".
הממממ....🤔
כן, כפל. אז מה? אבל לא קיבלתי את המקורי.....

חייבת להיות דרך לבקש מהמכונה "כפל רישיון" באופן יזום...לא? שאלתי בייאוש את בעלי המתוסכל.
אז לא, הוא לא הצליח בשום צורה, וחזר הביתה מאוכזב ומזיע (היה סופר חם, לא ממש מזג אוויר לרכיבה על אופנוע!).

מה עושים?
התקשרתי למשרד הרישוי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי...........אף אחד לא ענה לי.
החלטתי לנסות את מזלי בדואר.
שם הלך יחסית מהר (רק חמישה חיכו בתור לפני).
בדחילו ורחימו ביקשתי להפיק רישיון כפול לרכב.
להפתעתי התברר שזו בקשה לגיטימית ופשוטה.
תוך דקה היה בידי רישיון מקורי - חינם אין כסף (כי אגרת הרישוי הרי כבר שולמה באינטרנט).

מה עושים עכשיו?
התקשרתי לנהג.
הוא אמר שאם אגיע אליו עם הרישיון, הוא מיד ילך לעשות את הטסט ואוכל לקחת את הרכב הביתה איתי, במקום לנסוע הביתה ולחכות שיחזירו לי אותו.

אז T הקפיץ אותי למוסך (ברכב הפעם, עם מיזוג, וגם עכשיו כבר לא היו פקקים - נעלמו להם העובדים בכביש), מסרתי את הרישיון לנהג שחיכה לי במקום ללכת לארוחת צהריים (יפה מצידו), והחזיר לי את הרכב פלוס רישיון בתוקף תוך עשרים דקות בזמן שחיכיתי בחדר הקבלה הנוח והממוזג של המוסך.

ונסעתי הביתה.

וכל זה כי חשבתי להתפנק לי עם השירות לביצוע מבחן הרישוי......
ובמקום לחסוך את הטרטור ל-T העמסתי עליו כפליים.

עדיין - להרגשתי - כל זה היה עדיף על התור והבלגן במכון הרישוי עצמו, שידוע שכאשר המוסך הוא זה שמביא לשם את הרכב, הוא מקבל עדיפות ויחס שונה לגמרי מאשר הלקוח הפרטי הממוצע....
נו, מילא.

עדכונים שוטפים

הכתף ממשיכה להשתפר, גם מבחינת כאבים גם בטווח התנועה.
פה ושם יש כאב עמום, ואני מקפידה על תרגילים קטנטנים כדי להזרים את הדם במפרק ולחזק מעט את השרירים שמסביב.
לא מתקרבת עדיין לתרגילים שהייתי עושה עד עכשיו באופן קבוע.
הכאב היה כל כך בלתי נסבל בשיא של הדלקת שאני מודה שאני פשוט מפחדת לחזור למצב הזה.
אז לאט לאט.
קיבלתי דיקור בכתף ועיסוי עמוק בצוואר ובשכמות (ובשאר הגוף) ביום שני, ונראה לי שזה היה ממש טוב. אולי אצליח להגיע אליה עוד כמה פעמים לפני הטיסה לדרום אפריקה בסוף החודש.

T מכר את הרכב שלו - אחרי שהיה במשרד הפנים ובנוסף לתעודת הזהות הביומטרית שתגיע במשלוח, קיבל לבקשתו גם תעודת זהות רגילה זמנית במקום ונסע מיד לפגוש את הקונים ולקבל את צ'ק המימון שלהם בבנק הדואר. הרכב נמסר והסאגה הזאת הסתיימה. כמעט.

כי עכשיו היה צורך להפקיד צ'ק.
גדול.
באפליקציה זה מוגבל לסכום של 20,000 ש"ח לצ'ק, ובמכונת הצ'קים בבנק - למרות שלכאורה ניתן היה להפקיד בה - בהתחלה המכונה לא הצליחה כמה וכמה פעמים לקרוא את הצ'ק, ובסוף כשהיא כן הצליחה, ההפקדה נדחתה בגלל שהסכום היה גבוה מ-50,000 ש"ח.
כתוב שלא ניתן להפקיד צ'ק מעל 50,000 ש"ח בחשבון של מישהו אחר, אבל אנחנו ניסינו להפקיד בחשבון שלנו. אז מה נסגר?
הבוקר T הלך לבנק (שכבר אין בו כספרים לשירות הקהל) לנסות לראות איך לעזאזל מפקידים צ'ק בגובה כזה. הפקידה שהוא ניגש אליה לא האמינה שהוא לא הצליח להפקיד במכונה, ויצאה איתו "להוכיח לו" שהוא טועה. גם היא לא הצליח בשום צורה, כמובן, ובסוף היא נכנעה ולקחה את הצ'ק אליה לעמדה להפקיד בעצמה. גם היא לא הצליחה עם קורא הצ'קים שלה, ובסוף ביצעה את ההפקדה ידנית. לא ייאמן - עמלות הם גובים כרגיל, אבל שירות הם נותנים פתות ופחות. כמובן שהוא התעקש איתה לא לגבות עמלת פקיד כי הוא אמור היה לבצע את ההפקדה באופן אלקטרוני, וזו לא אשמתו שזה לא הצליח. בכל מקרה כבר קיבלתי הודעת טקסט מהבנק שהצ'ק הופקד בהצלחה.
נמאס מהם כבר.

נמאס גם מהמועצה, ששוב דחתה את הערעור (השני) שלנו על הדו"ח (כשהפעם צירפתי אסמכתאות שהתרעתי שלא פונה הגזם במועד וקיבלתי אישור בכתב על כך).
פניתי דרך האתר של המועצה לקבלת חוק העזר העירוני, אם קיים, שמפרט מה כלול ומה לא כלול ביום איסוף הגזם.
איש לא חזר אלי. מאז ה-28/11.

בכפר סבא, למשל, ראיתי שכלולות "גרוטאות". ביישוב שלנו לא כתוב בשום מקום מה כלול. יש קישור מהאתר של המועצה שלנו לאתר של משרד הפנים, השלטון המקומי, שם יש איזשהו חוק עזר אודות "פינוי חפצים מיושנים" שאמור אולי לפרט את העניין - אבל יש קישור לקובץ מסוג ashx ואין לי מושג באיזו תוכנה ניתן לפתוח אותו. מישהו יודע?

מצאתי אפליקציה של המועצה והורדתי אותה, ופתאום שלשום קיבלתי ממנה הודעה שהדיווח שלי מה-14/11 (על אי פינוי גזם בזמן) טופל, וביקשו חוות דעת על אופן הטיפול.
זו היתה הזדמנות עבורי לכתוב להם שהפינוי אמנם בוצע, אבל בכל זאת קיבלתי דו"ח וביקשתי שהפקחית תיצור איתי קשר והיא לא חזרה אלי מעולם.

אתמול בבוקר התקשרה אלי המנהלת של הפיקוח במועצה. כל מה שהיא רצתה הוא לסגור את הפנייה הזאת שלי, בה כתבתי שהמפקחת לא חזרה אלי. היא סרבה לומר לי מה כלול בפינוי הגזם, היא טענה שמרגע שהגשנו ערעור אין לה כבר מה לדבר איתי כי זה עבר לטיפול התובע, היא היתה לא שירותית לחלוטין. ממש לא היה עם מי לדבר.
איחלתי לה יום נפלא וסגרתי את השיחה.
מתוסכלים, אנחנו כותבים עכשיו מכתב לראש המועצה...............לא יודעת איך זה ייגמר.

בתי יצאה היום לארבע ימים לסדנת יוגה ליד ים המלח.
כל כך שמחה בשבילה שלקחה לעצמה כמה ימי חופש, היא לא עושה את זה אף פעם.
חתני הודיע שיגיע אלינו עם הילדים בששי,  כי הקטנטנים לא ויתרו על ארוחת ערב ושינה אצל סבא וסבתא.
מתוקים שלי.

אתמול נפגשתי עם 'מחברת' שנמצאת כרגע בתקופה טובה, גם מבחינה אישית וגם אולי מצאה עבודת ניהול במשרה חלקית - בקליניקה הפרטית היא לא מצליחה לקבל מספיק מטופלים כדי להתפרנס כמו שצריך. היא התחילה להתאמן בשיטת סאטיה אצל מאמנת שהמלצתי עליה, לא כי אני מכירה אותה אלא כי חברות טובות שלי מאמנות המליצו עליה בחום. מצד אחד האימון הולך ממש טוב והיא מרגישה שזה שונה מכל טיפול פסיכולוגי שהיא עבר אי פעם, ושדברים משתנים ומשתחררים אצלה. מצד שני היא כל הזמן חושבת מתי להפסיק.
זה מבאס אותי, כי אני יודעת שיש תהליכים שלוקחים זמן באימון כמו בטיפול, והעובדה שיש שיפור לא אומרת שהעבודה הסתיימה. אבל כמובן זכותו של כל אחד להחליט מתי להתחיל ומתי להפסיק טיפול או אימון, ואף אחד מבחוץ לא יכול להכתיב זאת.

מה שמחזיר אותי לעצמי, אם ומתי אחזור להתאמן. זה לא שיש עניינים דחופים על הפרק, והאמת היא שאני רואה שיש לי את רוב הכלים להתמודד בשלווה וברוגע ביום יום עם כל מה שקורה לי במציאות.......ועדיין אני יודעת שכשאני עם עצמי אני במעגל סגור, ולא תמיד רואה את כל הזוויות, ולא תמיד חושבת על כל האפשרויות....כאשר אני מול מאמן הדו שיח מעלה דברים שלא היו עולים לי כשאני לבד. והעלאת זיכרונות מתוך תחושות ופעולת הפירוק שלהם תמיד משחררת דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בעצמי.............
אולי באמת סוף סוף ארים טלפון - למי? - ואקבע.
בעצם, כשאחזור מדרום אפריקה.........

אנחנו טסים בסוף החודש לחודש ימים. שבועיים בדרום אפריקה, שבועיים במאוריציוס.........
זה קצת ארוך, האמת. אבל מקווה שיהיה כיף. 

עדכוני כתף ועוד

בכל יום חלה הטבה נוספת.
כאבי התופת שליוו את סוף השבוע הקודם ואת תחילת השבוע הנוכחי שככו, ובמקומם צצים מדי פעם, לאורך מיקומים שונים של הכתף ולאורך הזרוע, כאבים עמומים.
בזהירות רבה אני מניעה את המפרק, תנועות קטנות וזהירות, רק להזרים דם, רק לשמור על המפרק שלא יקפא, אבל עדיין לא מפעילה מאמץ רגיל.
פוחדת.
לאט לאט מצליחה להרים קצת יותר את הזרוע, להתפשט ולהתלבש בפחות כאב, היום אפילו אספתי את השיער לקוקו - מה שהפך לתפקידו של T בימים האחרונים.
הצטערתי על זה שנייה אחר כך, עדיין כואב לי. לא הייתי צריכה. מוקדם מדי. אבל הצלחתי. זה סימן טוב. אולי.

אני נוהגת רק כשאין ברירה.
בחמישי היו לי שתי בדיקות עיניים במכון מור בנתניה.
OCT - הדמיה אופטית של הרשתית, בודקת מחלות שונות, בין השאר בטח גלאוקומה - שאבי סובל ממנה והיא תורשתית בדרך כלל. ובדיקת ראייה היקפית. אני מניחה שגם היא נועדה לבדוק את בריאות הרשתית ואיכות הראייה בסך הכל.
נהגתי לבד וחניתי לבד, למרות המאמץ, וזה עבר בסדר.
נראה לי שהיה בסדר, אבל אחכה שרופא העיניים יקבל ממני את התוצאות ויחווה דעתו.

אחרי הצהריים נסעתי לנכדים.
הייתי מעדיפה ש-T יבוא איתי אבל הגיעו קונים לרכב שלו (הוא קנה חדש וסוף סוף הגיע מישהו לקנות את הישן), והוא נסע איתם לבדוק את הרכב ולסגור את העיסקה.
בסוף כל הסיפור מתעכב כי בבנק הדואר, שם חיכה לזוג הקונים צ'ק על שמו של T שקיבלו לטובת מימון הרכב, סרבו לקבל מ-T הזדהות בצורה של רישיון נהיגה או אפילו דרכון. ו-T איבד מתי שהוא (שוב) את תעודת הזהות שלו. ולא טרח להוציא חדשה. "כי כבר לא צריך תעודת זהות, רישיון נהיגה זו לגמרי תעודה מזהה עם תמונה". כן. פרט אולי בבנקים ובדואר.........
אני יוצאת פה לגמרי פולניה עם ה"אמרתי לך" אבל אמרתי לו, כמה וכמה פעמים. יש מקרים שבהם נדרשת תעודת זהות. לא יעזור כלום. וכשאתה פתאום זקוק לה, זה בדרך כלל נדרש עכשיו ברגע זה.

שילמתי את האגרה באתר של משרד הפנים, וקבעתי לו תור - הכי מוקדם היה ליום שלישי הקרוב - אבל הוא ינסה ללכת בלי תור ביום ראשון. מה אומר? הבחור אופטימיסט חסר תקנה.

בכל מקרה בגשם המטורף שירד בשעות אחר הצהריים המוקדמות נהגתי לבד להרצליה, אספתי את נכדיי המתוקים ולקחתי אותם הביתה.
הדרך חזרה הביתה, כשחתני הגיע מהעבודה, היתה עוד יותר מתישה, כי למרות שהגשם נחלש בשעות האלה, היה פקק נוראי בקטע הדרך בכביש ארבע, והנסיעה מרעננה צפון ועד למושב בני ציון (נסיעה של כמה דקות) ארכה מעל לחצי שעה. והיד כאבה.

הערב יגיעו כל בני המשפחה (כולל משפחתו של אחי) להדלקת נרות וארוחת ערב....T כבר העמיד סיר ענק של חמין על הפלנצ'ה וטיגן קציצות בקר עם עלי מנגולד....יאמי. נראה מה עוד הוא מתכנן.

בינתיים המבול ממשיך, ואני שומעת שנתיבי איילון כעת נסגרו בשני מוקדים בשל הצפות. זה באמת לא קרה לדעתי מאז חורף 2012-2013.....

חשבנו לצאת להביא מניקוי יבש את שמיכות הפוך ש-T מסר בתחילת השבוע, אחרי שהחתול ד' הקיא על מיטתנו ברוב הוד והדר אבל נראה שזה יחכה לשוך הגשם.

אז בינתיים חנוכה שמח.........

השבוע שלי שהיה

ימים שגרתיים למדי עוברים עלי.
נפגשתי כמה פעמים עם 'מחברת', ובכל פעם שמחה מחדש שחזרנו להיות זו בחייה של זו.
אגב היא אמרה שהיא רוצה לכתוב בלוג ומצאתי את עצמי נלחצת מהאפשרות שהיא תמצא את הבלוג הזה.
לא שנכתבים כאן דברים שאני לא מספרת לה ממילא, אלא משום שיש פה ושם גם פוסטים בהם - כמו עכשיו - אני כותבת עליה. ושמתי לב שכאשר אני יודעת שמישהו קורא כאן, אוטומטית אני מפסיקה לכתוב עליו, מפסיקה להזכיר אותו כמעט. וזה חבל לי, אבל זה איזה מנגנון פנימי אוטומטי שאני לא נלחמת בו, כי לא משנה כמה אני אוהבת את האדם וכמה אכפת לי ממנו, וכמה שכל מה שאני חושבת וכותבת עליו מגיע מעומק הלב, ברגע שאני חושבת על זה שהוא יקרא משהו שכתבתי עליו - אני מתכווצת.
אז הרגשתי שאני לא ממש מתלהבת לעזור לה למשל בכך שאספר לך היכן אני כותבת, היכן כתבתי....
אבל גם לא יכולתי להיות מגעילה לגמרי, אז נתתי לה (בעל פה, ממש לא יעיל) שמות של כמה וכמה אתרים (כולל ישראבלוג ובלוגגר, ווורדפרס, ובלוגר עם ג' אחת) ואמרתי מה דעתי על האתר של קפה דה מארקר (זוועתי) ותפוז (גם)....
ועברנו לנושא אחר.

השבוע גם עברתי אולטרסאונד גניקולוגי אצל מומחית לנושא. בשנים עברו הגניקולוג שלי היה זה שהיה עושה לי בעצמו אולטרסאונד, יחד עם בדיקה, והשנה כשהחלטתי שאני זוג עיניים טרי והלכתי לגניקולוגית אחרת, היא החליטה לשלוח אותי. זה לא שהיא לא עשתה זאת גם בעצמה, בנוסף לבדיקה. אבל היא החליטה "למקרה שפספסתי משהו" להפנות אותי לבדיקה מעמיקה יותר. האמת שזה שימח אותי (וכאילו הצדיק את העובדה שעברתי לרופאה אחרת) אבל גם הלחיץ אותי.
אז גם האולטרסאונד ה"מקצועי" הראה שהכל כנראה בסדר. כנראה.....כי היה לה קשה למצוא את השחלות שלי (?!) בטענה שבגיל הזה הן קְטֵנוֹת ומתנוונות....בסוף היא מצאה את הימנית או את השמאלית - לא זוכרת, ולשאלתי אמרה שהגניקולוגית בדקה אותן ממילא במישוש....האמת - זה לא ממש הרגיע אותי.

זה היה השבוע שבו התקנו טלוויזיה של פרטנר. כבר שלוש שנים עברו מאז שהתנתקנו מ-YES, ובמשך כשנתיים הסתפקנו ב-KODI, עד שבהוראת בית משפט ירדו משם כל הערוצים הישראלים ואז רכשנו "עידן פלוס".....אבל ל-"עידן פלוס" יש (לפחות כאן אצלנו) בעיות קליטה איומות - כל הפרעה קטנה גורמת למסך שחור או פיקסלים פסיכודלים משוגעים - ואחרי שנה נמאס לי והתחלנו חקר שוק....

בהתחלה נראה היה שהעסקה המשתלמת ביותר עבורנו היא הטריפל של HOT, משום שכבר יש לנו דאבל של HOT - הרי עברנו להוט כשהתברר לנו שבזק לא מסוגלים לספק אינטרנט בפס רחב מספיק מבלי נפילות של כמה פעמים ביום....
אבל אז הגיע הטכנאי של הוט וראה את מערך התקשורת שלנו - הראוטר הראשי מחובר למֶתֶג (switch) רב כניסות שמעביר את האינטרנט לכל הבית, בנוסף הוא מחובר למצלמות האבטחה, לאזעקה, לבית החכם......

כדי להוסיף את הכבלים הוא היה צריך להחליף את הנַתָּב (router) הזה והוא חשש לגעת במערכת בכלל. הוא ביקש מ-T שיזמין את איש התקשורת שהקים לנו את המערכת, וכמובן T סירב, בטענה (צודקת) שהבאת איש תקשורת סתם תעלה המון כסף. בקיצור, ביטלנו את ההזמנה בהוט.
העסקה הבאה בתור מבחינת עלות/תועלת היתה של פרטנר.

אמנם המוטיבציה היתה הערוצים הישראלים, אבל כבונוס T קיבל את כל ערוצי הספורט (שהאיכות שלהם בקודי ממש גרועה) ולא תמיד זמינים השידורים החיים, ואת כל ערוצי הטבע. קיבלנו המון ערוצי ילדים עבור הנכדים, ומעט ערוצי סדרות וסרטים (שאת רובם אנחנו ממילא רואים בקודי) וכבונוס יש גם מנוי חצי שנה חינם ל-NETFLIX.

האיכות מצוינת אבל יש לזה כמובן את המחלות הרגילות של streaming (הזרמת נתונים??). נראה עד כמה זה יענה לנו על הדרישות לאורך זמן.

בששי הילדים הגיעו עם הנכדים (שאגב, לא שמחו שהורדנו את כמות הסוכר בגלידה הביתית....כנראה שהתרגלו למתוק, לצערי הרב) ובשבת אחרי האימון בקאנטרי הלכנו לחגיגת יום הולדת מוקדמת (מאד!) לנשמותק שנערכה בגן בן שפר ליד הבית שלהם, בהרצליה.
ככה זה עם ילידי אוגוסט - צריך להקדים או לאחר את חגיגת יום ההולדת. לא מספיק שזה חופש גדול, וחם, אז גם רוב הילדים בחופשה בארץ או בחו"ל עם משפחותיהם, ואין שום סיכוי לחגוג יום הולדת.
לחגוג בתחילת שנת הלימודים זה מבאס כי הרבה פעמים עדיין לא מכירים את כל הילדים.
בקיצור, הוחלט שנשמותק יחגוג עם חברו הטוב, שיום הולדתו חל עכשיו.
היתה מפעילה (די חלשה, לטעמנו) וכיבוד (צנוע, הפעם לא התבקשנו להכין שום דבר) - ובנוסף לילדי הגן הגיעו גם אמא של חתני ואחיותיו עם משפחותיהן....למזלם (ולמזלנו) היה מזג אוויר מושלם.
T קיטר ש"מה יש לנו לעשות שם" ו"זה עונש" אבל בהזדמנות הראשונה שנשמותק נדרש לבחור בן/בת זוג לאיזה ריקוד שהמפעילה לימדה אותם, הוא מיד רץ ל"סבוש". T שיתף פעולה יפה מאד (וזה גם הונצח בוידאו) ובסך הכל היה נחמד ולא באמת סבלנו שם.

אחרי השנ"ץ הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה' לביקור וטעימת גלידות - התברר שלמרות השריטות של 'שריתה' בענייני אוכל ומתוקים במיוחד, דווקא בפני גלידות היא לא עומדת, והיתה כאן חגיגת טעימות של ממש.

מחר נחתום על ההסכם עם הדיור המוגן עבור הורי, והם כבר התקשרו עם חברת הובלות עבור המכולה שלהם........הדברים באמת מתקדמים בקצב יפה. אבא שלי הבין שאין לו סיכוי למכור את הבית בעצמו. קליפורניה זה לא כמו בישראל או אפילו בפלורידה - כאשר אתה מוכר את הבית בעצמך, לא מגיעים סוכני נדל"ן. הם דורשים שם בלעדיות הח___ת האלה, ועד שאתה לא מתקשר עם מישהו מהם אז "שיהיה לך בהצלחה" כמו שאומרים.
אז עכשיו הוא התקשר לסוכנת נדל"ן ונקווה שיילך לו יותר טוב. אמנם יש לו שנה שלמה עד שהוא צריך להשלים את הפיקדון באחוזה, אבל אני יודעת שהם שניהם היו מעדיפים שהבית יימכר לפני שהם עוזבים את ארה"ב.......נקווה לטוב.

בינתיים אבי מוכר באי-ביי את כל מה שהוא יכול, החל מציוד הכושר והגינה שלו וכלה במצלמת "לייקה" משנת 1956.....נראה שהפעילות והאקשן עושים לו ממש טוב. פרט לעובדה שהם רבים כל הזמן. עדיין. מקווה שגם זה יעבור בשלום.

בנוסף איזה ילד "עשה לו טובה" לאבא שלי ונכנס לו ברכב מאחורה - רכב שנת 2000 שהיה ברור שהוא לא יצליח למכור או לפחות ייאלץ לעשות זאת ב-$500 או מקסימום $1000. מפה לשם אבי תבע את חברת הביטוח של הבחור, החברה ניסתה לתקן, פירקה את הרכב ו.....לא הצליחה להרכיב אותו בחזרה מרוב שהוא ישן. בקיצור - הוא הוכרז כ-TOTAL LOSS ואבי קיבל פיצוי על סך.........$5000. לא ייאמן. אז אמנם עכשיו אין לו רכב, אבל כמה הם כבר נוסעים? כרגע הם מנסים להסתדר עם מוניות (אין לו אפילו סלולרי מספיק מתקדם כדי להפעיל אפליקציה של UBER), ואם הם יראו שיש צורך בכך הם ישכרו רכב עד תום התקופה שלהם שם.

זה היה השבוע שהיה....בתקווה שגם הבא יבוא עלינו לטובה..............

עדכונים שוטפים ושיעור על קארמה

בתי באה עם חתני והנכדים לארוחת ערב בששי וכמובן שהנכדים ביקשו להישאר לישון.
אנחנו כמובן הסכמנו מיד, אבל היתה התלבטות קטנה כי לנשמותק כאבה הבטן, הוא בכלל לא הצליח לאכול ארוחת ערב, ונרדם על הספה, ובתי חששה להשאיר אותו לילה אצלנו.

חכמוד ביקש להישאר לבד, ואמרנו לו שזה לא הוגן שהוא יישן אצלנו ונשמותק לא.
מפה לשם החלטנו להסתכן ולהשאיר אצלנו את שניהם.
היה כל כך מצחיק לראות איך נשמותק התעורר אצלנו בבוקר כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם - למרות שהוא כבר ישן כשהוחלט שהם נשארים, וכלל לא ידע שלקחנו אותו למיטה......

הם התחילו להשתולל ו-T התגושש איתם קצת, נזהר שאף אחד מהם לא ייפגע והם נהנו מאד. באיזשהו שלב נכנס נשמותק לאמבטיה היכן שצחצחתי שיניים והכריז "סבא המגן שלנו" וחזר להשתוללויות.
אחר כך ירדנו למטבח והכנתי להם ארוחת בוקר - חכמוד טרף French Toast ונשמותק ביקש דגני בוקר - ולמרות שביקשתי שישקול זאת, כי אמש כאבה לו הבטן ואולי חלב זה לא רעיון טוב - התעקש על זה. זה עבר בשלום.

הקפצנו אותם הביתה לפני שנסענו להתעמל בקאנטרי, ובתי עוד ישנה. אחר כך היא סיפרה לי שהיא בילתה חלק ניכר מסוף השבוע בשינה. היא משלימה הרבה שינה ומנוחה מאז שעברה את ההסמכה, ולפני שתתחיל לעבוד שוב במחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי, בתחילת פברואר.

בראשון היו לי לימודים באימושיין, זה היה שיעור על קארמה וריקות. ריקות - היכולת להתייחס לדברים כפי שהם, בלי תוספות, בלי פרשנות, בלי אחיזה כלשהי - היא חלק משיטת סאטיה וחיונית לעבודת המאמן. היכולת לראות את המתאמן ואת מה שעובר עליו תוך אמפתיה אבל ללא הזדהות, או כעס, למשל. היכולת לתמוך בחולה, למשל, בלי להזדהות ולהיסחף בדרמה שלו.
אבל קארמה - עם כמה שאני מאמינה בקיומה של החוקיות הזאת ביקום - לא לגמרי מתחבר לי אחד לאחד לשיטת סאטיה. והמורה, כמה שהיא רהוטה ומוצלחת, לא הרגיש לי שהצליחה באמת להעביר בצורה ברורה את הנושא.
או שזו אני שלא הצלחתי לחבר את זה.
מה שכן נקלט לי זה ככה: מה זאת קארמה? הפירוש של המילה קארמה זו פעולה.
כשאומרים קארמה מתכוונים בעצם לדיבור, למחשבה (וגם לכוונה) ולפעולה.
כאשר מה שהכי חזק כשמדובר בקארמה, זו הכוונה.

עוד לגבי קארמה - זה שאין סמיכות אירועים בקארמה. כלומר - אין תוצאה מיידית לפעולה / דיבור / מחשבה או כוונה.

וגם אין קיזוזים בקארמה. אם עשיתי משהו רע וגם משהו טוב - זה לא מתקזז.
הטוב נחשב לזריעה טובה, והרע נספר "לרעתי".

כל דבר שקורה - הוא בעצם הבשלה של קארמה שזרעתי מתישהו - שלשום, לפני רגע, לפני 10 שנים, בגלגול קודם....אי אפשר לדעת.
אם קורה לי משהו טוב, זו הבשלה של זריעה טובה. מתי שהוא.
אם קורה לי משהו רע, זו הבשלה של זריעה שלילית.

החדשות הטובות הן, שברגע שהיתה הבשלה, הקארמה הספציפית הזאת התנקתה. ויש הזדמנות לזרוע מחדש.

כל דבר שאני עושה, חושב, אומר - נזרע.
אז כמובן ההמלצה היא תמיד לשאוף לזרוע טוב.

ולזכור שכל תגובה למשהו שקורה - זו גם זריעה.
כלומר אם קורה משהו והתרגזתי, אם אני מגיב באופן פוגעני - זרעתי מחדש פוגענות. אז גם קרה משהו שהבשיל כתוצאה ממשהו שזרעתי בעבר, וגם עכשיו מייד זרעתי מחדש פוגענות.

זה מסובך.
ואין גיל לקארמה. אז כשמשהו רע מבשיל בחייו של ילד קטן ותמים - זו הבשלה של משהו שהוא עשה בגלגול קודם.

לא פשוט לחיות את זה ביום יום, וחלקים מזה מזכירים לי דתות מסוימות - אבל אני כן מתחברת לנושא של השאיפה לזרוע טוב כל הזמן.
נדמה לי שהיה זה הדלאי למה שאמר שהדת שלו היא טוב לב (kindness). מתחברת לזה.

כך או אחרת כמו תמיד נהניתי שם, וחזרתי הביתה מרוצה (ומורעבת....).

היום התקשרו מהמוסך של יונדאי שהמנוע של המתזים ("שפריצרים") הגיע, ושוב ניצלתי את ההזדמנות שהרכב במוסך, ללכת לקאנטרי. היה אימון מצוין.
בין לבין עזרתי לאמאל'א בשילוב דיסקוס לבלוג שלה בבלוגגר, וכמו תמיד כשאני מצליחה לפתור בעייה טכנולוגית, הרגשתי גם מופתעת וגם מרוצה. זה היה אתגר מעולה בשבילי.

לא נתנו עדיין את התרופה לחתול - נראה שהוא מעט השתפר אז אנחנו מחכים לראות אם תהיה עוד הטבה או שאין ברירה אלא לתת את התרופה (או כעצתו של קנקן, לעשות בדיקות נוספות כדי לדעת מה בדיוק יש לו).

נפגשתי שוב גם עם 'מחברת', שמצד אחד מתקדמת לאט לאט לקראת הסכם גירושין, ומצד שני מתחבטת לגבי מערכת היחסים החדשה שנרקמה בשבועות האחרונים. והיא יודעת שהיא עדיין ב'ריבאונד' (פירוש מספר 2) ואין צורך לצפות מהקשר להיות משמעותי או ארוך טווח, ובכל זאת הקשר החדש מביא לה סוג של בלבול.
אני כמובן מקשיבה ולא שופטת, ומנסה לא לייעץ אבל כן לשאול שאלות שיגרמו לה להבהיר לעצמה מה קורה, מה היא רוצה, מה טוב לה ומה לא.
נראה לאן זה יתפתח.

גם בתי התקשרה להתייעץ איתי לגבי משהו בעבודה הפרטית שלה, ושמחתי שהתקשרה ושמחתי שיכולתי לייעץ לה. שוב ושוב אני רואה כמה דברים למדתי במנטורינג אצל המאמן ג' - למשל שלא משנה כמה אתה מאמן / פסיכולוג מעולה, חשוב שגם תדע להיות בעל עסק. ואלה שני דברים שונים לגמרי.
וחשוב ללמוד איך להתנהל עם שותפים עסקיים, מול עובדים שלך....מול לקוחות. זה לא רק איך אתה כאשר אתה בכיסא המאמן / המטפל. זה גם כל המסביב.

נראה לי שעזרתי לה לראות כמה דברים בבירור, לגבי שתי פסיכולוגיות שהן שותפות איתה באחת הקליניקות הפרטיות שהיא עובדת בהן. שעזרתי לה לנסח את מה היא רוצה לשאול אותן, ומה היא רוצה לגבי עצמה. היה לי כל כך טוב שהיא פנתה אלי בנושא הזה.....

בכלל, נראה לי שגם היום (כלומר כיום) וגם לאורך כל חיי (גם כילדה, וגם בצבא, וגם בתחום המחשבים כל השנים) מה שהכי הכי עושה לי טוב - זה לעזור לאחרים. איזה כיף זה.

ובנושא הזה - T עדיין מחפש לעזור ולהתנדב, אחרי שפרויקט ה"חיילת הבודדה" הסתיים (כבר כמעט לפני שנה), ורשם את עצמו לתכנית מנטורים שתומכת בחיילים שחווים קשיים במהלך השירות.
הפעם לא מכניסים אף אחד הביתה, מהעניין הזה כבר נכווינו קשות.
הפעם מדובר על פגישה של כשעה, פעם בשבוע. אין לי מושג מה זה יעשה ואיך זה ייעשה.
כרגע שידכו אותו עם חייל שנמצא בכלל במעצר עקב עריקות - כמובן עם סיפור חיים קשה. לא ברור לי מה T יכול לעשות עבורו, הסניגוריה הצבאית מנסה לפטור אותו ממשפט עקב הסיבות הלכאורה מוצדקות לעריקותו.
נראה לי שביום רביעי הוא ייסע להיפגש איתו בכלא.
לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי העניין הזה.
אבל כמוני, גם T רוצה לעזור לאחרים...............

מספיקה דברים

בשני על הבוקר נסעתי למוסך, הפקדתי את הרכב השרוט קמעה בידיהם האמונות, והלכתי (שתיים וחצי דקות הליכה) לקאנטרי. ניצלתי את העובדה שהמוסך ברעננה, ובמרחק של חצי רחוב ממנו.

אולי הייתי אופטימית מדי, כאשר קיוויתי שהם יסיימו את עבודת הפחחות עד שאסיים להתקלח בתום האימון, זה לא קרה כמובן. בשלב הזה כלל לא היה בטוח שהרכב יהיה מוכן באותו היום, והאמת שזה לא בער לי בכלל.

בשלישי אני יוצאת לטיול בגלבוע עם קבוצת הנשים, ולא היתה לי שום בעייה לשחרר את הרכב מהמוסך גם ביום רביעי, אם יהיה צורך בכך. או ש-T יעשה זאת בהעדרי.

אני רק מקווה, שהשכנה של בתי (שדפקה לי את האוטו בחניה) לא תעשה לי בעיות עם התשלום.
כשזה קרה החלטנו ביחד שלא להפעיל את הביטוח שלה.........כי מדובר בתיקון קטן. שתינו חשבנו שחבל על הפרמיה המוגדלת אחר כך....לא?

האימון בחדר הכושר היה מצוין, אבל אני שוב חייבת לציין, שטוב שאני לא מגיעהלשם בדרך כלל בבוקר, בכלל, או בימי שני בבוקר בפרט. הקאנטרי סגור בימי ראשון, כך שבימי שני אנשים כבר "חמים" עליו, והוא מפוצץ באנשים. במלתחה הרגשתי כמו בקופסת סרדינים, ובחדר כושר היו מכשירים שאשכרה הייתי צריכה להמתין עבורם בתור........

למי שתוהה, הגיל הממוצע של החברים בקאנטרי הזה הוא כנראה שבעים. אולי ששים פלוס.
כלומר - הרוב בפנסיה ומגיעים כל יום.

אחרי הצהריים רואים יותר את הצעירים, את בני העשר'ה והעשרים....אבל יש שעות שהמתקנים די פנויים - בצהריים ובשעות אחר הצהריים המקודמות. אלה השעות המועדפות עלי.
ושבת בבוקר כמובן.

כשסיימתי הגיע T במיוחד כדי להחזיר אותי הביתה - וויתרתי על הסייסטה היומית בעודי ממתינה לטלפון מהמוסך, שאכן הגיע בשלוש וחצי ובישר שהרכב מוכן.

בינתיים הספקתי כמה דברים ביורוקרטים (עבור החברה של T ושל 'שותפנו' - אני ה"מזכירה" הלא רשמית שלהם), אכלנו צהריים והתישבתי לקרוא קצת.

בעצתה של JRB אני קוראת את "מצרפי המקרים" של יואב בלום.
זה מצחיק כי קניתי אותו מזמן, כנראה התחלתי לקרוא והוא לא תפס אותי והנחתי אותו על המדף של הספרים שטרם קראתי....
ואז JRB הזכירה אותו מתי שהוא, והחלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב. וכרגע זה זורם לי....ממש כיף של ספר.

אז כאמור הגיע הטלפון המיוחל מהמוסך שהרכב מוכן, ושוב יצא T להסיע אותי למוסך, וכבר המשיך להתעמל בקאנטרי בעצמו - בעוד אני חזרתי די מרוצה הביתה.

די מרוצה, כי אכן תיקנו את הפח (פלסטיק בעצם) שמסביב לפנס, אבל לא יכלו לעשות הרבה עם הפנס עצמו - ולהחליפו היה עולה הרבה מאד - וכי לא שמעתי עדיין בחזרה מזו שפגעה לי ברכב.

וגם כי ביקשתי שיבדקו מדוע מתזי המים למגבים לא עובדים - חשבתי שהם סתם נסתמו - ואז התברר שהלך המנוע שלהם, ושוב אצטרך לחזור למוסך כאשר יגיע החלק הנדרש. בקיצור טרטור (אבל במסגרת האחריות, אז ללא תשלום נוסף).

בסופו של יום שני נאלצתי לשמוע בחדשות את הגועל נפש של הקלטותיו של יאיר נתניהו - אני בדרך כלל לא כותבת על הדברים האלה, אבל ברור לי שיש עוד הרבה רפש שטרם שמענו, ואני פשוט נגעלת....מה יהיה????? איך הגענו למצב הזה?

עִתּוֹתָי בְּיָדַי

שקט. אני לבד בבית.
קוראת פוסטים של בלוגרים אהובים, וגם של בלוגרים חדשים שהכרתי בזכות איומי הסגירה של ישראבלוג והתחלת ההגירה לפלטפורמות אחרות.....וגם הם מתחילים להיות אהובים.....

בן דודי ובתו עזבו, וכך הסתיימה תקופת האירוח שהתחילה עם בני וכלתי המתוקים, המשיך עם בן דודי ובתו המתוקים גם אבל פחות כמובן - וקבלתי את בֵּיתִי ואת זְמַנִּי בחזרה.

בסוף השבוע הסוער הזה נשארנו איתם בבית, עם בן דודי ובתו, כאשר בתי ומשפחתה התכרבלו להם בבית לבדם ברוגע ובאושר על כך שגם עליהם חזרה השגרה ושוחרר כל הלחץ.
נפגשנו לשבת צהריים אצל אחי וגיסתי, והיה ממש נעים וטעים, ורגוע ומשפחתי והנכדים היו מתוקים כרגיל ומלאים חיבוקים וחיוכים.
בחמישי לא היתה לי "תורנות" נכדים כי גיסי הרי לקח חופש כדי לקחת את בתי לבחינה, וכך הם לא היו זקוקים לשירותי, והיו יחד כל המשפחה מחמישי ועד מוצ"ש. כיף גדול.

בתו של בן דודי מתוקה מאד, וחכמה מאד, והיה נחמד לדבר איתה ולבלות איתה בימי הגשם שסגרו אותם ואותנו בבית.
יחד ראינו שני סרטים של הארי פוטר (היא בחרה את הראשון ואת השלישי) - היא קראה את כל הספרים. היא ממש תולעת ספרים, בגיל 9. התרשמתי מאד.

היום ניצלתי את הבוקר לסידורים, שאת חלקם פשוט דחיתי בשבועות האחרונים. התחלתי עם התור החצי שנתי אצל הרופא אף אוזן וגרון (זקוקה לניקוי תדיר של האוזניים).
משם נסעתי סוף סוף לפחח כדי לקבל הצעת מחיר על הדפיקה שעשתה לי השכנה של בתי.
עכשיו פתאום נזכרתי שהלילה חלמתי שגרמתי לשתי תאונות דרכים (לא פחות ולא יותר), שבאחת מהן פגעתי באדם כשנסעתי לאחור. התעוררתי מאד נסערת....ואז שכחתי מזה לגמרי.

הפחח נתן לי הצעת מחיר ממש סבירה, כך שקבעתי איתו למחר בבוקר - נגמור גם עם זה. מקווה שהשכנה של בתי לא תעשה לי בעיות עם התשלום - היא היתה בסדר בינתיים, וכיון שהמחיר ממש נורמלי, לא נראה לי שתהיה עם זה בעייה.

אחרי הפחח המשכתי לחנות בה רכשתי את הטלפון שלי לפני כחודשיים.
בעצתו של T שעשה חקר שוק וסקר לקוחות רציני באינטרנט, רכשנו ('שותפנו' ואני) את הגלקסי s8. גם בני וכלתי משתמשים בטלפון הזה ומאד מרוצים ממנו.
את המכשיר קנינו בחנות ששייכת לגיס של חתני - כי בתי וחתני המליצו על השירות הטוב שהוא נותן - אבל מהרגע הראשון לא נראה לנו המחיר שהוא גבה עבור המכשיר. אמנם - זה בא עם אחריות יבואן (המכשירים הזולים יותר הוצעו במקומות אחרים מיבוא מקביל וללא האחריות הזאת) - אבל עדיין כל הרכישה הזאת נעשתה עם תחושה של "לא נעים" - לאחר שדיברנו איתו וסיכמנו מולו.....לא חשוב.
בדיעבד טוב שרכשנו עם אחריות יבואן, כי בחודש האחרון הטלפון התחיל לעשות שתי בעיות: האחת במצלמה. לעיתים (קרובות מדי) היא לא מצליחה להתמקד (לעשות פוקוס). משיטוטים באינטרנט התברר שזו תופעה מוכרת במכשירים האלה, ושניעור של המכשיר מסדר את התקלה, עד לפעם הבאה (ועד שזה כבר מפסיק לעזור). מעולם לא שמעתי על תופעה כזאת. ניעור המכשיר מתקן את התקלה.....

התופעה השנייה שקרתה - דיבור מקוטע בשיחות טלפון - גם אני וגם הצד השני שומעים זה את זה מקוטע לגמרי, בלתי ניתן להבנה בכלל. מה שפתר את התופעה הזאת עד כה היה כיבוי והדלקה של המכשיר.
בכל מקרה במכשיר חדש שתי התופעות לא מתקבלות על הדעת, ובאתי למסור אותו במסגרת האחריות.

הגיס של חתני לא היה בחנות (גם כשקניתי את המכשיר הוא לא היה) אבל הבחור לקח את הטלפון שלי בלי בעייה לצורך הבדיקה באחריות, אבל כשביקשתי ממנו טלפון חלופי (זה מה שאמר לי הגיס של חתני כשהודעתי לו שאני מביאה לו את המכשיר לבדיקה ותיקון) הוא ניסה לתת לי אייפון.
אוקיי - לא יודעת אם סיפרתי כאן אי פעם שיש לי אלרגיה לכל דבר apple. אייפון, מקינטוש, אייפד.....משהו לא רציונלי בעליל. בכלל לא הסכמתי לקחת סמארט פון עד שלא יצאו האנדרויאידים לשוק......קטע מדהים ששווה אולי פעם להתאמן עליו 😉.
סירבתי לקחת אייפון כטלפון חלופי (במיוחד שנאמר לי שהתיקון עלול לקחת כשלושה שבועות).
לאחר כמה טלפונים למעבדה מישהו הביא לו גלקסי s4 חלופי בשבילי.
העברנו את כרטיס הסים, וידאנו שהכל עובד - ויצאתי משם.
בדרך לחניה הטלפון התחיל לקבל כל מיני הודעות (למרות שעדיין לא הגדרתי את החשבונות שלי - מייל, פייסבוק וכו) - הסתקרנתי והצצתי לראות מה הגיע, והיה לי מוזר לראות הודעות שמיועדות אל.......אחותו של חתני. לא זו שנשואה לבעל החנות, האחות השניה. זה היה כל כך מצחיק - הטלפון החלופי הזה היה שייך פעם לגיסתה של בתי, או שהוא היה אצלה גם כן כטלפון חלופי - ואף אחד לא טרח למחוק את החשבונות שלה לפני העברתו ללקוח אחר.
האמת? שערוריה. יש לי גישה לכל הודעות הדוא"ל שלה, הפייסבוק, הכל. לא יאומן!

כיון שאני לא מתכוונת להשתמש בטלפון החלופי הזה בכלל (יש לי לצורך כך את הסוני xperia 3 הישן שלי, שפרט לעובדה שיש לו רק 16 GB זיכרון, ואורך חיי הסוללה כבר לא מה שהיה פעם, הוא בסדר גמור), לא עמלתי עדיין למחוק את החשבונות האלה מהטלפון, אבל בהחלט מתכוונת להעיר לבחור שלא מעבירים ככה טלפונים מלקוח ללקוח.
מה שהיה מצחיק, הוא שבדרך הביתה בתי התקשרה אלי. כיון שכל ספר הטלפונים בטלפון הזה שייך לגיסתה, על הצג הופיע הכינוי שלה לבתי.
בכל מקרה הגעתי הביתה והעברתי את כרטיס הסים לסוני הישן שלי, ואת החלופי כיביתי ואפסנתי עד שאקבל את הגלקסי בחזרה.

אחרי שאכלתי צהריים הלכתי לישון קצת, מממשת את זכותי לסייסטה כאשר אין לי התחייבויות אחרות - ואחר הצהריים יצאתי להליכה - סוף סוף אחרי כמה ימים שלא התעמלתי כלל.
בשלישי יש עוד טיול נשים ואני חייבת לחזור קצת לכושר..............
איזה כיף לחזור לשגרה שלי. 

חופשה בשוויץ - שיבושים קלים (ופחות קלים)

אז מה השתבש? לא הרבה, אבל בכל זאת.....
הגענו לדירה, וזה לא היה פשוט כי אין כאן מספר או כתובת כלשהי על הבניין, ובעלת הבית לא ממש תקשורתית. שאלנו אותה היכן לחנות וחנינו ליד הבית בצד הדרך לפי ההסברים שלה (האנגלית שלהם כאן על הפנים - וחלק גדול מהזמן חייבים להיעזר ב-GOOGLE TRANSLATE).

יומיים אחרי  כן צלצל בדלת שכן זועם, שטען שאנחנו חונים על החניה שלו.
אנחנו עם שתי מכוניות (כלתי הגיעה ממינכן עם רכב שכור) אז שאלנו איזה מהרכבים חונה לו בחניה, כדי שנזיז אותו.
BOSE CARS ARE IN MY PARKING SPACE
אמר במבטא שוייצרי כבד. (BOSE=BOTH)
ZE VOLVO UND  ZE BLACK GERMAN CAR
ואת המלים ZE BLACK GERMAN CAR הוא סינן בטון שהבהיר מעל לכל ספק כמה הוא שונא גרמנים.
אנחנו עם הוולוו, כלתי עם פורד פיאסטה.....לרגע תהיתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר GERMAN CAR, אבל בסוף הבנתי שהוא מתכוון ללוחיות הגרמניות של הפורד.

בסופו של דבר הבטחנו לפנות את השטח, וביקשנו מבעלת הבית שתורה לנו היכן בכל זאת לחנות.
כרגיל לקח לה זמן לענות, ואז היא הסבירה שמאחורי הבניין, בתוך הגינה (שבמבט ראשון נראתה לנו לגמרי מגודרת, אבל במבט שני הבנו שיש קרש שמשמש כשער שניתן להסיט הצידה) שם החניה שלה.

לא יכולת לומר קודם?
כמובן שלמרות שזה נראה שטח גדול, אי אפשר לחנות כאן עם שתי המכוניות (בגלל זוויות תמרון מסובכות), אז העברנו בינתיים את הרכב השכור של כלתי למגרש חניה ציבורי ליד המלון. ממילא נוסעים בעיקר איתנו.

זוויות תמרון מסובכות כבר אמרתי?
בפניה לרחוב הקטן הזה בו נמצאת החניה יש מדרגות שבולטות אל הרחוב. אתמול בלילה כשחזרנו מהאזנה לבני במלון לדירה, T לא לקח טוב את הפניה לרחוב הזה, המדרגות האלה נתפסו בחלק התחתון של הרכב, וקרעו ממנו חתיכה (פלסטיק ארוך שמחובר לכל אורך הרכב). אוף.

אני לא מאלה שאוהבים לומר "אמרתי לך", אבל ממש לא נראה לי העניין כאשר T החליט לא לעשות ביטוח מקיף לרכב השכור. הוא גורס (ובצדק) שחברות ההשכרה עושות עלינו קופה עם הביטוחים האלה, שממילא בדרך כלל לא מנוצלים. בדרך כלל. עד שצריך אותם. ואז, אם אין, כשמחזירים רכב במצב כזה, הם מנקנקים אותך עד הסוף.

לא אמרתי "אמרתי לך".
לקחנו נשימה עמוקה. החלטנו לנסות לתקן את הרכב בעצמנו, כי זה בטוח יעלה פחות ממה שייקחו לנו בחברת ההשכרה.
פתחנו מחשב, התחלנו לחפש מוסכים של וולוו בסביבה. וראו זה פלא - יש כאן מוסך וולוו במרחק של 25 דקות נסיעה.
נסענו אליהם על הבוקר.
הם היו מאד נחמדים.
גם איתם תיקשרנו בעיקר דרך ה-GOOGLE TRANSLATE.

הם הזמינו את החלק ואמרו שהוא יגיע אליהם ביום שני בבוקר. בשלישי אנחנו כבר אמורים לנסוע ליער השחור.
כן, הם הבטיחו. בשלישי אחרי הצהריים הרכב יהיה מוכן. הם אפילו מוכנים לתת לנו רכב חלופי בעלות של 50 פרנקים ליום.
טוב. עכשיו צריך לקוות שהדיוק השווייצרי המפורסם לא יאכזב.

וגם כאן

אז מה חדש...

חברתי הטובה מ' החליקה בסופר ומתחה או בעצם אפילו קרעה שריר בירך...
מעבר לכאבי התופת ולשטפי הדם, לדעתי היא צריכה לתבוע את הסופר.
הפניתי אותה לשני עורכי דין שאני יודעת שמתעסקים עם תביעות כאלה.
בנוסף בעלה עובד בחו"ל בחודשי הקיץ, אז היא לגמרי לבד עם מטלות הבית, הכלבים, הכל.
לפחות הבינה שהיא לא יכולה להתרוצץ לעזור לטפל גם בנכדים...
והיא גם הסכימה לבקש עזרה מילדיה.
הם כל כך רגילים שרק היא עוזרת ותומכת כל הזמן. לא יזיק להם להתגייס לעזור גם לה לפעמים, וזו הזדמנות!
אני כמובן גם עוזרת כמה שאפשר אבל היא נמנעת מלהעזר בי, לא נעים לה, ועד שלא אפורר את ה"לא נעים" הזה, אני מצליחה רק בפינצטה לעזור.
בכל מקרה היא יודעת שאני לרשותה.
אוף, מסכנה.

מסכנה גם חברתי ל' (לא בת הדודה, ל' אחרת, אני באמת חייבת להמציא כינויים כמו שפועה עושה!), שגילו לה סרטן בשד, וכבר ניתחו והוציאו את הגידול, ואז אמנם הבלוטות שהוציאו נקיות לחלוטין (ברוך השם) אבל השוליים של הגידול שהוצא לא נקיים, ולכן עשו שוב MRI, ואז גילו עוד גוש, וצריך לעשות לו ביופסיה.....וגילו עוד משהו חשוד בשד השני...וממליצים לעשות עוד MRI שם בעוד חצי שנה....אוף.

שאלתי אותה בעדינות המירבית אם לא בא לה להוריד את שני השדיים וזהו! נראה לי (למרות שלעולם אי אפשר לדעת מה ארגיש במצב כזה, ואין לי דרך לדעת איך היא מרגישה וחושבת) שאני הייתי מראש מורידה את שניהם. אוף. כואב לי עליה. ממש כואב. והיא כל כך פעילה וחיובית כל הזמן, מנסה להמשיך את חייה במקביל לעניין הזה, כאילו כלום. ממש אמיצה.

לגבי חתוליי המתוקים: אני ממשיכה לבדוק את השירותים האוטומטיים (cat genie קוראים להם), שממשיכים להתנקות פעמיים ביום למרות שהחתולים עושים את צרכיהם בינתיים בארגז החלופי.
ולמרות, שלפעמים נראה לי שהכל תקין באוטומטיים, מידי פעם אני כן שמה לב שהקרקעית עדיין לחה, ולפעמים גם החול.
הבוקר התקשרתי שוב לטכנאי (ושיבחתי אותו על שהוא ממשיך לענות לי לטלפון.....כי לאחרונה אני מה זה מנג'סת), ויחד איתו (בטלפון) שוב עשינו בדיקות שונות למכשיר.

המסקנה כרגע היא שהמים נשאבים החוצה בלי בעייה ובלי סתימות, אבל שהאוויר החם שאמור לייבש את הקערה ואת הגרגרים, לא מספיק חם. לא מייבש מספיק.
טוב, נמאס לי. כמה אפשר להתעסק עם זה????

החלטתי (עוד לפני שהתקשרתי אליו, האמת) שאני רוצה להחליף את המכשיר במכשיר חדש.

עשיתי חשבון מעמיק (עם טבלאות EXCEL והכל) מה העלות הכוללת לאורך 3 שנים (כולל עלות רכישה ראשונית וכל העלויות הנלוות) של ה-cat genie והשוויתי לעלות כוללת לאורך 3 שנים (כולל רכישה) של ארגז פשוט + החול שנדרש לרכוש ולהחליף, ושל ארגזים חצי אוטומטיים שונים כולל עלויות החלפות החול שלהם.....והגעתי למסקנה שה-genie הוא הכי זול!!!!!

לקחתי את החישוב הזה והוספתי אליו את כמות ההתעסקות וההשקעה שנדרשת ממני (או מכל חתול-סיטר ששומר עליהם כשאנחנו נוסעים), אפילו כולל ניקויים יסודיים שאני מבינה כבר שכדאי לי לבצע פעם בכמה חודשים, וה-cat genie פשוט מנצח!!!
ואם אני מבינה שהחתולים שלי לא סתם "נמאס" להם מהמכשיר אלא הוא באמת לא יבש לגמרי כמו שהם צריכים שהוא יהיה......אז זה הפתרון ההגיוני ביותר עבורי.

אז הערב הוא יביא לי מכשיר חדש....ואולי סוף סוף יהיה סוף לסאגה המתמשכת הזאת!!!

זו תקופה של תקלות, כנראה. ל-T הלך מצבר גם ברכב וגם באופנוע!
ברכב הוא כבר החליף שלשום, ועכשיו נסע להחליף את האופנוע.

מקווה שהכל יסתדר בסוף, ושהשיגרה הנעימה תחזור.

לפחות אתמול היה מעולה בחדר כושר, ובסוף האימון אפילו פגשנו במקרה בלובי של הקאנטרי את המהנדס וביוכימיה, אז במקום ללכת יש להתקלח והביתה, עוד ישבנו איתם בדשא על כוס קפה וקשקשנו. היה נחמד מאד.
כבר יום רביעי.....והשבוע טס לקראת סיומו.
לא יודעת אם בתי והמשפחה יבואו בששי.

יודעת שבקרוב היא צריכה להתחיל להתארגן למבחן ההסמכה שלה בפסיכולוגיה קלינית, וזה אומר שבעלה וגם אנחנו נצטרך להתגייס לעניין - לתת לה זמן לשבת וללמוד, ולדאוג לילדים בזמן הזה. כשהיא תסיים את ההתמחות בסוף ספטמבר, יהיה לה זמן בבקרים לשבת וללמוד, אבל עד אז זה כנראה יהיה בשבתות....

בקיצור - אין רגע דל במקומותינו. ושרק יהיה הכל טוב!

וגם כאן

כל כך חם ש...

בדקתי ברשת ויש המון בדיחות שמתחילות ב"כל כך חם ש..." אבל לא מצאתי אף אחת באמת באמת מוצלחת כדי לשים בכותרת.

אני משתדלת לא לתת לחום הנורא (ובאזור שלי זו בעיקר הלחות) לשתק אותי. מאד משתדלת.
בדרך כלל אפילו מצליחה.
אבל מספיקות כמה דקות "שם בחוץ" ואני כבר נוטפת. כן, תכונה מעצבנת שירשתי מאבא שלי. בעיקר ההזעה בראש. בפנים.
פיכסה.

קיבלתי בשעה טובה את היונדאי ואני מאד מרוצה ממנה

מכרנו את המזדה (מי אמר שיהיה לי קשה למכור אותה?).

בסך הכל היה שבוע ממש טוב. 

שוב הייתי לבד עם נשמותק בקפוארה כי חכמוד קבע ללכת לחבר, אז ישבתי שם בחוג במזגן ונהניתי לראות איך הוא השתפר והתפתח ביכולות שלו וכמה הוא נהנה בחוג. ("סבתא זה לא חוג, זה קפוארה!" הוא מתעקש איתי).

בכל פעם שבמהלך התרגילים יצא לו לעבור לידי קיבלתי חיוך. ובכל זאת כשהשיעור הסתיים הוא חיפש אותי בדלת, פשוט שכח שאני כבר יושבת בפנים. מסכן קטן, נראה לי קצת נבהל כשלא ראה אותי שם. 

היה לנו גם זמן לשחק קצת (יש להם משחק קופסא  חדש של "מפרץ ההרפתקאות" )

בכל מקרה רשמתי לפני לא ללכת לחדר כושר ביום שבו אחרי הצהריים אני מסתובבת עם הנכדים בחוץ. זה יותר מדי בשבילי (למדתי על בשרי ביום שני האחרון).

נפגשתי עם חברתי מ' פעמיים השבוע, בעלה בחו"ל כל הקיץ (מדריך קבוצות בחו"ל) והחלטתי להקדיש לה יותר תשומת לב מהרגיל. כשדיברנו מתי ניפגש שוב, והצעתי את היום, היא שאלה אם זה לא מוקדם לי מדי לראות אותה שוב אחרי שנפגשנו בחמישי. משהו נצבט לי בלב. היא באמת שואלת אותי את זה? כל כך כיף לי להיפגש איתה...כל כיף לי שחידשנו את הקשר. אמרתי לה את זה כבר כל כך הרבה פעמים....

סיימתי לשלם לעוזרת פיצויים (ודמי הבראה וחופשה לשנה הקודמת, וביטוח לאומי לרבעון האחרון). חלק מהפיצויים היא תקבל מחברת הביטוח (כי באיזשהו שלב התחלתי להפריש לה כל חודש לקרן פנסיה שכוללת גם קרן פיצויים) וחלק העברתי לה ישירות עבור השנים שלפני שהתחלתי את ההפרשה. שמחה שסיימתי עם זה. אני מאד מרוצה מהחדשה, וכבר רואים את השינוי בבית.

במנטורינג היה מפגש מטלטל - במיוחד עבור אחת המשתתפות, אבל בעצם לכולנו. זה הזכיר לנו שהמתאמנים שלנו לא מגיעים אלינו במקרה, ודברים שהם מביאים לחדר האימון מעוררים דברים גם אצלנו. וגם זה מאפשר לנו להתפתח, לעבוד על תחומים שלעיתים נמנענו מהם או לא היתה לנו אליהם גישה עד כה. זה מרתק ממש.

מיד אחרי המפגש הרמתי טלפון למתאמנת פוטנציאלית חדשה - מנהלת בית ספר יסודי מהסביבה שלי - שהביעה רצון להתאמן ואולי להציע גם לשאר הצוות שלה בבית הספר להתאמן - והיתה לנו שיחה ממש טובה. אני מקווה שזה ייצא לפועל.

בששי בתי לא באה עם המשפחה לארוחה, הם היו מוזמנים לחמותה, אז הזמנו את החברים שלנו א' ו-א' (וגם החיילת היתה) והיתה ארוחה ממש כיפית (וכמובן טעימה). 

בשבת האימון בחדר הכושר בקאנטרי היה ממש טוב, ואחרי כן ישבנו כרגיל בדשא על הגבעה למעלה (יש שם סוג של מיקרו אקלים, בקושי מרגישים את החום ואת הלחות) עם החבר'ה הרגילים מהקאנטרי (הפרלמנט....אני קוראת להם).

בכל פעם עולים שם נושאי שיחה שונים אבל קבועים. לפעמים זה פנסיה ומחלות, לפעמים זה ילדים ונכדים, לעיתים זה שיפוצים או תמ"א.... הפעם זה היה טיולים.

ואפרופו טיולים, אנחנו טסים עם א' ו-א' לרומניה בסוף ספטמבר. בורחים מארוחות ראש השנה....

בשבת אחרי הצהריים קיבלנו וואטסאפ מבתי אם אנחנו רוצים לפגוש אותם להמבורגר בערב. זה הפך להיות מעין מסורת אצלם, בעיקר לחתני ולחכמוד, לצאת לאכול המבורגר במוצאי שבת. לא תמיד נשמותק רוצה, ובמקרים כאלה הוא ובתי נשארים להתפנק להם יחד בבית. סוג אחר של זמן איכות. הפעם כולם רצו, והזמינו גם אותנו. 

במקום ללכת לאגאדיר, כרגיל, ניסינו לראשונה את יומנגס, בצומת רופין. חשבנו שניאלץ להמתין בחוץ הרבה זמן (אי אפשר להזמין שולחן מראש) אבל בשעות האלה לפנות ערב כנראה העומס היה בכל זאת פחות נוראי, ונכנסנו תוך 20 דקות (בתי וחתני ממילא אחרו, כרגיל, אז זה הסתדר מצוין).

היה ממש טעים ושונה. בפעם הבאה ננסה אולי את הסניף החדש שלהם בכפר סבא - חתני אמר שהוא נראה קצת יותר מסודר....

היום התחיל שבוע חדש. אמנם הוא מתחיל בסימן רופאים - אבל בקטע של ביקורת שוטפת. ל-T יש תור אצל הרופאה התעסוקתית לצורך הארכת האישור לאובדן כושר עבודה. עדיין לא הסתיים סיפור התביעה לאובדן כושר עבודה מול חברת הביטוח עוד מניתוח הכתף הראשון שלו ועכשיו גם השני. זה הגיע לעורכי דין, ונראה איך זה יתפתח וכיצד זה ייגמר בסוף. 

אני הולכת לכירורג לבדיקת שד - הממוגרפיה שעשיתי היא כבר בת שנה, ואני מקפידה גם על בדיקה קלינית פיסית באופן שוטף. אחרי הצהריים רופא נשים. כן, אני משתדלת להיות ילדה טובה בכל הקשור לבדיקות תקופתיות. חבל שלא ניתן לרכז את זה ביום אחד במרכז רפואי אחד....אבל זה מה יש. 

בערב אולי באמת אפגש עם מ' ונצא להליכה - אם לא נרתע יותר מדי מהחום. אז ככה התחלתי וככה אסיים. 

כל כך חם ש....אולי בסוף לא אצא להליכה עם מ'....אבל מקווה להיפגש איתה בכל מקרה.

וגם כאן

משטרות עוצרות מכוניות אדומות

בשבוע האחרון כתבתי בעיקר טיוטות שאין לי מושג אם בסוף אפרסם או לא.
זה היה השבוע שבו היה לי אימון מעולה עם המאמן שלי, בו המשכתי לעבד את הרהורי ההתלבטות שלי - אם להפסיק את האימון.

זה היה גם השבוע שבו החלו כאן נפילות אינטרנט ובילינו יומיים בחוויה שכל אחד עובר מידי פעם, בלית ברירה, של טלפונים אינסופיים עם נציגי ספק תשתית האינטרנט שלא מצליח לאתר ולפתור את התקלה (ובמקרה שלנו גם המתנה אינסופית בתור בתחנת השירות שלו כדי להחליף נתב שבכלל כנראה לא היה זקוק להחלפה).
בסופו של דבר הבנו שהתקלה בכלל לא קשורה לספק ולתשתית, ובעזרת הבחור היקר שהקים לנו את הרשת בבית, ואת מצלמות האבטחה ואת מערכת האזעקה...הבנו שיש רכיב אחד (המחשב של הבית החכם, התברר בסוף) שמפיל את הרשת כל הזמן.
בחצי הכוס המלאה של העניין הזה לפחות למדנו איך בכל זאת לקבל אינטרנט דרך Hot spot בטלפונים הסלולריים שלנו, כך שיכולנו להמשיך לגלוש ואפילו לצפות בטלוויזיה למרות שלא היה לנו אינטרנט, במהלך אותם יומיים.

זה היה גם השבוע של "עיד אל פיטר". זה היה מדהים לראות לא רק איך החג הזה משבש לנו את חיי היום יום, אלא בעיקר את התגובות לכך.
המכון לשטיפת רכבים ליד ביתנו נסגר בכלל. במכון הבא השתרכו תורים ארוכים. בסופר לא התביישו ותלו שלטים שהאשימו את החג גם במחסור בעופות וגם במחסור בקופאים/יות. במענה הקולי בחברות נותנות שירות חיכינו הרבה יותר זמן מהרגיל, שגם הוא תמיד ארוך מהרגיל.
אז כמו שכתבה מישהי חכמה בפייסבוק - אל תאשימו את ה"עיד" בכך שחסרים נהגי אוטובוס עכשיו. בחגים ובשבתות היהודים אין בכלל אוטובוסים ואין דרך להגיע למחוז חפצנו אם אין לנו רכב פרטי.
אם המדינה משותקת כאשר עובדיה הערבים חוגגים משהו, מה זה בדיוק אומר על המדינה? מה זה אומר על שאר העובדים, ובעיקר מה זה אומר על המעסיקים?

זה היה גם השבוע שבו החלטנו שמחליפים לי את הרכב, ואחרי מחקר שוק קטן הזמנתי לי יונדאי i20 cross שאמורה להגיע אלי תוך שבוע...
הייתה אמנם אופציה ל"טרייד אין" אבל המחיר שרצו לתת לנו תמורה המאזדה 3 שנת 2012 (יד שנייה אמנם אבל עם 0 קילומטר שרכשנו ישירות מ"טופ טרייד") מנוע 2000 עם 44,000 ק"מ בלבד... היה מביש. אז פרסמנו מודע ב"יד 2".

למחרת קיבל T טלפון מבחור שנשמע מאד רציני, שהתעניין ברכב וקבע לפגוש את T במכון בדיקה.
במכון השתרך תור ארוך של מכוניות, חלקם לבדיקה וחלק לרישוי...עברה כרבע שעה של המתנה בתור, ובעוד הבחור ו-T מחכים לתורם, בדק הבחור את הרכב מכל הכיוונים, התלהב מהמצב בו הוא שמור, צילם אותו ושלח לאשתו - הנהגת המיועדת של הרכב. אחרי דקה האישה מתקשרת לבעלה. "אוטו אדום?!?!?!?!?!" T יכול היה לשמוע את קולה מבעד לרמקול של הטלפון. "מה פתאום אוטו אדום?!" והבחור הנבוך התנצל (גם בפניה וגם בפני T) שהוא כלל לא ידע שצבע הרכב חשוב בכלל. "המאזדה האפורה שראית הייתה הרבה יותר יפה בעיני" היא אמרה לו, ו-T כבר התחיל לומר שאין בעיה, לא קרה כלום, קורה....אפשר לעזוב הכל ולנסוע הביתה.

אבל הבחור אהב את הרכב, וניסה לשכנע את אשתו שהרכב שלי הרבה יותר טוב מהאפור ההוא, הוא שמור יותר, ולאפור יש 40,000 ק"מ יותר מאשר שלי.... ונראה היה שהיא השתכנעה, והם נשארו וחיכו עוד רבע שעה בתור. ואז כשכמעט הגיע תורם לבדיקה, התקשרה שוב האישה והחליטה סופית שאינה רוצה את הרכב.

"משטרות עוצרות מכוניות אדומות" היא פסקה בביטחון. ובזה זה נגמר. הבעל התנצל בלי סוף, והם יצאו איכשהו מהתור אחרי תמרונים לא פשוטים (במכונים האלה המכוניות ממש חוסמות זו את זו) ונסעו איש איש לדרכו.
ועדיין T ואני תוהים ביננו לבין עצמנו כיצד שפר מזלנו, לשנינו מכוניות אדומות (וגם היונדאי החדשה תהיה אדומה, רחמנא ליצלן) איך עד היום ניצלנו מהמשטרות.....

וגם כאן