סיימתי לקרוא את "לב רעב" של אשכול נבו.
מצד אחד הצטערתי שהוא הסתיים. כשאני נהנית לקרוא אני לא רוצה שספר ייגמר.
מצד שני, עד כמה שנהניתי מכל אחד מהסיפורים (זה קובץ של סיפורים, לא רומן באורך מלא) - כל סיפור עורר בי תסכול מעצם העובדה שהוא היה סיפור ובעצם לא באמת נגמר. כל סיפור, כמעט, השאיר בי טעם של "עוד". פרט לאחד. ודווקא האחד הזה, התברר בסוף הסיפור בהערת השוליים, היה מבוסס על אוסף של מכתבים שכתבה דודתו של אשכול נבו. כאילו - הסיפור האחד שהיה מבוסס על סיפור אמיתי באמת (כי הרי בכל סיפור יש אמת כלשהי שהסופר מביא - בין אם מעצמו ובין אם ממישהו אחר) היה הכי פחות מוצלח, מבחינתי.
וזה הזכיר לי את הספר היחיד (בינתיים) של דויד גרוסמן שלא ממש אהבתי - "איתי החיים משחק הרבה" - שגם הוא היה מבוסס על סיפור חיים אמיתי.
ופתאום חשבתי על כך שיש סופרים שעדיף שיכתבו רק מתוכם, ולא יתבססו על סיפורים שאחרים מספרים להם.
סתם היה לי חשוב לכתוב לעצמי את זה.
הייתי הבוקר בטיפול דיקור וטווינה אצל 'שנטי'. אחרי שנתיים שלא הייתי אצלה. זו היא שאמרה שאפשר להפסיק, אז, אבל כשהתחילה את הטווינה, הגוף שלי זעק שהייתי צריכה להגיע אליה ל"תחזוקה" מידי פעם במהלך כל השנתיים שעברו.
קבעתי איתה בגלל איזה כאב שהתחיל לי באמה השמאלית, קצת מתחת למפרק המרפק, כבר לפני כמה וכמה שבועות, ושלקח לי משום מה הרבה זמן להבין איפה הוא בדיוק. הייתי חוטפת "זץ" של כאב, כמו זרם חשמלי ממש, מידי פעם כשהייתי נשענת עם האמה על משהו. זה היה מוזר, כי בהתחלה חשבתי שיש לי חבורה, שחטפתי מכה, לא היה לי ברור מה זה הכאב הזה. כשלחצתי על האמה לכל אורכה זה לא כאב, ולא הבנתי - פשוט לא הבנתי מה קורה ולמה בדיוק.
רק לפני כמה ימים, בחיפוש קצת יותר יסודי, הבנתי היכן בדיוק הנקודה שמקפיצה אותי לשמיים מכאב, והרמתי טלפון וקבעתי עם 'שנטי". ואני מאד מקווה שזה יעזור. כן, זו אותה הזרוע של הכתף הבעייתית. כן, אני שמאלית ועושה את הכל עם היד הזאת. כן, אולי הגיע הזמן שאעשה קצת הפסקה עם משחקי הטלפון למיניהם בזמן אני צופה בחדשות, יושבת בשירותים..... די ברור שהתנוחה והמאמץ לא תורמים לעניין.
הבוקר אבא שלי שוב התעורר עם "רעד" בתוך הראש (שרק הוא מרגיש, לא רואים כלום כלפי חוץ). היה לו את זה כשהיה מאושפז ואז זה נרגע, והנה חזר. כנראה זו תופעת לוואי של אחת התרופות. כנראה שיצטרך לחיות עם זה.
T ממשיך לעבוד כחקלאי באחד המשקים בסביבה.
'שותפנו', 'שריתה' והבת שלהם ירדו אתמול לעוטף לעזור לקטוף עגבניות בחממות, לקול הפיצוצים מעזה. הם חזרו מפורקים אך מרוצים.
המלחמה נמשכת.
עבר חודש מאז שהכל התחיל, והסיפורים לא מפסיקים לזעזע ולהעציב ולהרגיז.
חוסר התפקוד (ובעיקר האטימות) של הממשלה ממשיך להרתיח את הדם. T בטוח שימיהם ספורים אבל אני....רואה שחורות.
השנאה כלפינו בעולם רק הולכת ומתגברת - ובעיקר מסכנת את חייהם של יהודים וישראלים שחיים בחו"ל.
אני מקשיבה לפרק מרתק בפודקאסט של ג'רמי פוגל THINK AND DRINK DIFFERENT על "תפיסת הביטחון של ישראל" בו מדבר פרופסור ואלוף במילואים יצחק בן ישראל. ממליצה בחום.
החטופים עדיין חטופים, המפונים עדיין מפונים. החיזבאללה עדיין מהווה סיכון עצום מצפון...ובעזה אני מרגישה שממש רק התחלנו, ותיכף יכריחו אותנו לסיים. וגם האזרחים העזתים ממשיכים לשלם את המחיר שנכפה עליהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה