עוד שתי חטופות שוחררו "מטעמים הומניטרים". איך יש להם את חוצפה לומר את המילה "הומניטרי" לא ברור לי. את בני זוגן של החטופות, שאחד מהם נהג להסיע עזתיים לטיפולים בבתי חולים בישראל, השאירו אצלם. ואת כל הילדים.......אני מתפרקת בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב על כל הילדים החטופים, על כל הנערות והנערים, על הקשישים....כן, גם על החיילים והחיילות. על כולם.
ואצלנו?
אבא שוחרר מבית החולים בראשון. עדיין חלש ומשום מה קצת ישנוני. או שהוא עדיין מסתגל לקוצב או שאולי התרופות החדשות שקיבל גורמות לכך. הוא מתלונן על קצת חוסר יציבות וחוסר יכולת להתרכז (בקריאת עיתון, למשל). נראה תוך כמה ימים אם הוא חוזר לעצמו או שיש איזושהי בעייה.
עכשיו שני הורי מתלבטים אם לקבל את חיסון הקורונה וחיסון דלקת הריאות שמציעים להם באחוזה בשבוע הבא. האמת - אין לי מושג בעצמי אם רצוי שיקבלו את זה, במיוחד אבא.
בשני היינו עם הנכדים. נשמותק למד בבית הספר - פעם בשבוע, בשלב זה - אז נסענו אנחנו להרצליה לשמור על שרי בזמן שבתי וחתני עבדו וחכמוד למד ב"זום". כשנשמותק חזר מבית הספר וחכמוד סיים את יום הלימודים שלו לקחנו את שלושתם אלינו הביתה, הכנו ארוחת צהריים, ו-T עלה לנוח בזמן שהייתי עם שרי ונשמותק השתתף בשיעור הכנה למבחן הכניסה לכיתת המחוננים, אליו הוא ניגש עם רגשות מעורבים.
מצד אחד זה ברור שהוא מחונן - גם האבחון שעבר בגיל צעיר, גם אבחון פסיכו דידקטי שעבר עכשיו, גם ביקור אצל פסיכיאטר לאחרונה וגם הפסיכולוגית שלו - כולם מאשרים שהוא ממש גאון, וחשוב להביא זאת לידי ביטוי, במיוחד לאור הדימוי העצמי הנמוך שהוא פיתח.
גם המבחן הפעם מודע להפרעת הקשב שלו, ולכן יהיה מבחן מותאם.
מצד שני הוא לא כל כך רוצה להיפרד מחבריו לכיתה, ובתי ניסתה - בין היתר - להסביר לו שממילא בשנה הבאה הוא עולה לחטיבה וכולם יפוצו לכל עבר. היא גם אמרה לו שייתכן שיעבור את המבחן בהצלחה וייתכן שלא, ושני התרחישים הם לגמרי בסדר ולא יקרה שום אסון לכאן או לכאן.
עוד אצלם בבית היתה תקרית לא נחמדה - פתחתי ארון כדי לתת לשרי קורנפלקס, ומהמדף העליון נפל בקבוק של רסק עגבניות שהתרסק על הרצפה והתפזר על כל המטבח, פינת האוכל וחצי מהסלון - גם העגבניות וגם הזכוכיות. T ואני עמלנו קשה לנקות את הכל ולוודא שלא נותרו זכוכיות.
בצהריים אצלנו שרי נכנסה קצת למצב רוח של אנטי, הקשתה והתנגדה לכל דבר, ובשלב כלשהו הוכרזתי כ"לא הסבתא הכי טובה בעולם" - היא מאד התפלאה כשאמרתי לה שמעולם לא החשבתי את עצמי לסבתא הכי טובה בעולם. היא התווכחה איתי שאני כן. מתוקה כזאת. בשלב התעקשות אחר היא אמרה שאני לא אהיה הסבתא שלה עוד. אמרתי לה שיש לי חדשות בשבילה, שאני תמיד אהיה הסבתא שלה, וגם כשהיא כועסת עלי אני עדיין הסבתא שלה ואני עדיין אוהבת אותה תמיד. אחרי דקה היא באה לחבק ולנשק אותי. בכל מקרה אחרי משא ומתן ארוך ומייגע ("אם תאכלי חלק מהשניצל והפסטה והסלט תקבלי קינוח אחד ואם תסיימו את הכל תקבלי שניים") היא סיימה לאכול יפה וקיבלה את הקינוח שלה (למישהו לא ברור שבסוף היא קיבלה שלושה?) והתיישבה לראות סרטונים בטלפון שלי (כך בתי הבטיחה לה, כדי שנוכל לנוח אחרי ארוחת הצהריים).
אבל עד שסיימתי לשטוף כלים ולפנות את הכל כבר היה מאוחר ופשוט נמנמתי לי על הספה עד שבתי הגיעה. היא חזרה קצת אחרי ארבע אבל לא מיהרה ללכת. היא הכינה לשתינו קפה וממש נראה היה שלא בא לה ללכת. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני זקוקה לשקט שלי, אבל לפני שהספקתי לומר משהו חכמוד נזכר שהוא הבטיח למורה שלו שישלח את שיעורי הבית עד ארבע, והוא ביקש ארכה עד חמש כי הוא אצל סבא וסבתא, אבל גם חמש כבר עבר והוא נכנס ללחץ. בתי הבטיחה לו שהיא תקח את האחריות על עצמה והם נסעו.
T נסע לדיקור ואחר כך נפגש עם החבר מהצבא שחי בארה"ב ומגיע ארצה כל חודשיים/שלושה , שילדיו חיים כאן.
אני יצאתי להליכת ערב לבד, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב, שאכלתי לבד ו-T אכל כשחזר. הוא חזר במצב רוח ממש מרומם אחרי המפגש עם החבר. התברר שהיו לו כמה וכמה שיחות טלפון עם עוד חברים מגדוד המילואים שלהם, כולל המג"ד, בעקבות איזו פעילות התנדבות שהוא יזם והפיץ בקשות לסיוע ושיתוף פעולה. העשייה הזאת, ההתנדבות והעזרה למי שהוא רק יכול - עושה לו ממש טוב. וכמובן גם לאחרים.
מחברת כאובה בעקבות הניתוח, שעבר בהצלחה אמנם אבל התברר לה שהיה די קשה והמנתח מאד חושש שהגודל והמשקל שלה (יש לה עודף משקל רציני, בלשון המעטה) יגרמו נזק במצב הרגיש והשברירי שבעקבות הניתוח. הוא השביע אותה שלא תתכופף לפחות חודש וחצי ותהיה עם חגורת הבטן/גב כל הזמן פרט לזמן שינה. זה כמובן מאד מלחיץ אותה, בנוסף לכאבים, היא חוששת להזיק לעצמה בטעות....לא פשוט. כרגע החבר שלה עדיין איתה בבית - וגם נסע הבוקר לקנות לה את משככי הכאבים שרשמו לה - אבל מחר הוא חוזר לעבודה, ואמרתי לה שבתנאי שלא יפלו עלי בלת"מים משפחתיים כלשהם, אני אהיה איתה ברביעי בבוקר. אני מניחה שגם בתה, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה, תגיע אליה לעזור באיזשהו שלב. לא פשוט. אני מאד מאד שמחה שהיא עברה את הניתוח הזה, ומקווה שתוך כמה ימים גם תרגיש הרבה יותר טוב ושבהמשך, לאחר ההחלמה, תהיה מסוגלת להתחיל לחזור לפעילות נורמלית, בין השאר של הליכות ופעילות גופנית שתעזור לה לרדת קצת במשקל. במצב שבו הגב שלה היה בשנים האחרונות הפעילות היחידה שהיא הצליחה לעשות היתה שחייה, שזה מצוין אבל ממש לא מספיק. נקווה שהיא תהיה בסדר.
על המצב אין לי כרגע מה להוסיף, האמת. אותו כאב, אותו זעם, אותם פרצי בכי מידי פעם, אותו חוסר תקווה לגבי מה עומד להיות ואיך כל זה ייגמר....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה