הניתוח של T ארך תשע שעות ואחריו הוא היה עוד שעה וחצי בהתאוששות, עד שהצלחתי להיכנס לראות אותו לרגע.
תשע שעות ללא עדכונים בכלל, פרט לשעה וחצי לפני הסוף, שאז יצא הפרופסור לעדכן אותנו במשפטים קצרים וקצת סתומים - שבעצם הכל הסתיים, בסך הכל עבר בשלום, ועכשיו "רק" סוגרים אותו. הסגירה לקחה "רק" עוד שעה וחצי.
למותר לציין שהשתגענו כבר עד לשלב הזה.
בתום ה"סגירה" יצא אלינו הכירורג שגם פגש אותו בשיחת הטרום ניתוח יומיים קודם לכן. הוא אמר "אני מבין שהפרופסור עדכן אתכם" ואז אני אמרתי "כן, אבל הפרופסור הוא איש של מילים קצרות, אז בבקשה ספר לנו מההתחלה". הוא חייך. "אכן איש של מילים קצרות".
והוא פירט.
בהתחלה נכנסו לפרסקופית בכלל, כדיל לחפש גרורות. אם ימצאו גרורות, הסבירו לו מבעוד מועד, לא עושים את הניתוח בכלל.
אז כאשר התחיל הניתוח חיכינו כשעתיים בחדר ההמתנה לפני שהרשינו לעצמנו לצאת לשתות או לאכול משהו, למקרה ש....
אגב בעקרון היינו אמורים לקבל עדכונים לטלפון לגבי שלבי הניתוח השונים - בפועל קיבלתי הודעה כשהוא נכנס לחדר הניתוח...וזהו. שום עדכונים אחרי כן.
הגעתי לשם על הבוקר עם בתי. T התאשפז כבר ערב קודם. שותפנו ושריתה הגיעו אחרי שהניתוח כבר התחיל. בהמשך הגיע גם אח של T ואחר כך גם גיסתי. למרות שעדכנתי כל הזמן ולמרות שאמרתי שאין צורך שיגיעו - שניהם לא היו מסוגלים להמתין בבית. בשלב כלשהו הגיע גם חתני. אחי רצה לבוא על הבוקר כי אחר כך לימד באוניברסיטה, אבל אמרתי לו לא לבוא - שיש מספיק אנשים אתי. בכלל, לא הייתי סגורה על זה שאהיה מוקפת אנשים שם. אבל בסוף זה היה טוב.
כל הזמן עדכנתי בוואטסאפ (בעברית ואז באנגלית לפי הצורך) את בני המשפחה השונים וכמה חברות קרובות. עם בני דיברנו בטלפון כמה פעמים. הוא השתגע שם בבוסטון, דואג ומתבאס שהוא כל כך רחוק.
היינו הראשונים בחדר ההמתנה ונשארנו אחרונים. משפחות באו והלכו, באו והלכו. מתנדבים ומנתחים יצאו לעדכן אותם ובכל פעם קפצנו. אבל זה לא היה לגבי T. שעות. עודדנו אלה את אלה אבל היו רגעים של נפילות. בשעה 11:22 בדיוק גם אני וגם שותפנו פתאום נלחצנו שמשהו לא בסדר. בו זמנית. בדיעבד ייתכן שבדיוק אז היו ל-T נפילות בלחץ הדם תוך כדי הניתוח. זה היה בעצם האירוע הבעייתי היחידי במהלך הניתוח.
הבת של השכנים נכנסה להאכיל את מיינקוני ולא מצאה אותו. בסוף שמעה אותו מיילל ומצאה אותו מתחת למיטה שלי, כנראה הסתתר מפני ל'. מה יהיה איתה?
תשע שעות והכל בעצם עבר די חלק.
בהתחלה היו להם המון הדבקויות לנקות. רקמה צלקתית (שאותה בכל פעם דגמו ושלחו לביופסיה בפרוצדורות הגאסטרוסקופיות השונות שהוא עבר בחצי השנה האחרונה) שמילאה את האזור בג'יפה.
אחר כך (אחרי שאכן לא נמצאו גרורות) חיפשו ומיששו את כל האיברים הרלוונטיים, כרתו חלק מצינור המרה הסורר, את התריסריון, חלק מהלבלב (ואז גילו שגם צינור הלבלב מוגדל - וזו סיבה לדאגה מבחינתם), ואז התחילו לחבר את הכל מחדש.
בשום שלב לא ראו סימנים של תהליך ממאיר כלשהו. לא בעין, לא במישוש. לא בבלוטות הלימפה. שום פיברוזיס מחשיד. את החלקים הכרותים שלחו לבדיקה פתולוגית ראשונית (FROZEN SECTION) שחזר עם תשובה שכל השוליים נקיים.
עד כאן הכל נחשב לחדשות טובות (פרט לצינור הלבלב המוגדל).
באופן פאראדוכסלי דווקא משום שהלבלב שלו במצב טוב כל כך, היה קשה לחבק אותו מחדש למעי. לבלב חולה, הם הסבירו, הוא לבלב נוקשה וקל לחיבור. לבלב בריא רך כמו חמאה, ולכן יש סכנה (עדיין) לדליפות. הם מנטרים את זה, ואמורים לדעת לטפל בזה - אם בהארכת זמן השארת הנקז בגוף ואם בהזרקת חומר הדבקה.
דימומים לא היו במהלך הניתוח. נקווה שלא יהיו גם הלאה.
סיבוך אפשרי נוסף הוא זיהומים שונים. בקיצור עוד הדרך ארוכה.
בתום הניתוח וההתאוששות העלו אותו לטיפול נמרץ במחלקה הכירורגית. בשלב הזה שלחנו את כולם הביתה ועלינו רק בתי ואני לראות אותו. חיכינו עוד כשלושת רבעי שעה עד שסידרו אותו עם כל הצנרת - זונדה וקטטר ונקז ומדחום ובדיקת לחץ דם על כל הגפיים ועירויים שונים - כולל אפידורל שמזרים כל הזמן חומר וגרם לו להתעורר מהניתוח ללא כאבים.
T היה ער כשנכנסו אליו אבל די מסטול והיה לנו ברור שלא יזכור על מה נדבר. הוא ביקש לשמוע על הניתוח וסיפרנו הכל, שיירגע. באמת שלא ניתן היה לדמיין תרחיש טוב יותר ממה שהיה בפועל.
בבוקר הוא שאל אותי שוב, וכששאלתי אם אינו זוכר שסיפרתי, אמר שזוכר אבל לא היה בטוח אם לא חלם את זה.
בטיפול נמרץ ישנם שלושה מועדי ביקור. שש בבוקר (שעה), שתיים עשרה בצהריים (שעה וחצי) ושש בערב (שעתיים וחצי).
אחרי שראינו שהוא בסדר וללא כאבים ובסך הכל נראה יותר טוב ממה שציפינו - הקפצתי את בתי הביתה וחזרתי אל מיינקוני ול' (שהעדרו של T והעלמותי הממושכת מהבית עשתה אותה עוד פחות סבלנית כלפיו 😒).
לא ממש ישנתי באותו הלילה, והתייצבתי בטיפול נמרץ בשש בבוקר. כך במשך יומיים - שש בבוקר ואז שוב שתיים עשרה בצהריים וכבר נשארת בסביבה (במחשב, בטלפון, אוכל) עד חלון הביקור של הערב.
בבית אני עושה ספורט, מאכילה את החתול, משחקת איתו, אוכלת משהו ואז חוזרת לבית החולים. בגלל שאני נעדרת מהבית שעות ארוכות הבת של השכנים נכנסת פעם ביום לעוד האכלה ופינוקים. בלילות מיינקוני ישן עלי או צמוד אלי. זה עושה טוב לשנינו.
היום T הועבר מטיפול הנמרץ למחלקה. לכאורה חדשות טובות. בעצם לא לכאורה. המדדים בסדר, האזור המנותח נראה טוב, כל הנקזים / זונדה / קטטר מראים דברים תקינים.
אבל בכל פעם שניסו להושיב אותו בכיסא במקום המיטה נפל לו לחץ הדם לריצפה. אבל ברמת סכנת חיים. בכל פעם כזאת החשד נפל על האפידורל והפסיקו לו אותו. די מהר רמת הכאב זינקה לשמיים. בטיפול הנמרץ נכנעו והחזירו את האפידורל, אבל אז סירבו לנסות להקים אותו שוב מהמיטה.
אחרי שזה קרה גם במעבר למחלקה, הפרופסור פסק שחייבים להפסיק את האפידורל, ואז התחיל הסיוט האמיתי. כאבי תופת, כאלה ששמעו את הצעקות של T בכל המחלקה. וזה אדם שסף הכאב שלו ממש גבוה.
ניסו אקמול (באמת חבר'ה?) ואופטלגין (נו, הגזמתם) וטראמאל (אופיואיד) וכלום. נאדה. בסוף הוחלט לאשר לו כרגע מורפיום, ובהמשך אמור להגיע רופא מרדים שיכניס לו את התרופה שנותנים באפידורל אבל דרך הווריד. כנראה זה לא אמור להפיל לו את לחץ הדם.
אז סוף שבוע והרופא המרדים מתרוצץ כמו משוגע בכל בית החולים וזה ייקח זמן. בינתיים רמת הכאב ירדה קצת ו-T נרגע מעט.
אני מניחה שכל התקופה הקרובה תהיה כזאת של צעד קדימה ושניים אחורה....ואנחנו צריכים להבין את זה ולהיערך לזה.
אבל הניתוח הגדול מאחוריו, וזה דבר גדול. והוא עבר בשלום. והמדדים טובים. בינתיים. אז רק צריך להשתלט על הכאב. ולהתפלל לטוב. ולהתפלל לתוצאות טובות של הפתולוגיה של האיברים שנכרתו. ולהתפלל באופן כללי.
