הפיגועים האחרונים החזירו אותי באחת עשרים שנה אחורה לתקופת האינתיפאדה השנייה.
אין מקום בטוח. הסכנה אורבת בכל מקום ומכל אחד.
כאילו לא מספיק שעדיין משתוללת הקורונה - ובמעגל הקטנטן שלי עכשיו גם אחיינית2 חולה וגם 'שריתה'.
כאילו לא מספיק שאוקראינה.
בני אדם נרצחים כאן, שוב. אין לזה סוף.
אגב בלי קשר לטרור כאשר היינו אצל 'המהנדס' ו-'ביוכימיה' בראשון שעבר שמענו יריות (אני אמרתי שאלו יריות וכולם אמרו שמה פתאום, בטח נפצים או קפצונים) ואחרי זמן קצר שמענו המון סירנות (והם טענו שזו הפמליה של ראש הממשלה שחוזר הביתה - הם גרים ברעננה) אבל כאשר נפרדנו מהם וירדנו לאוטו ראינו המון ניידות משטרה והרחוב היה חסום, והתברר שאכן ירו במישהו ממש מתחת לבית שלהם. משהו פלילי. אז גם זה.
בגיזרה הפרטית שלי בינתיים שורר שקט. שוררת שלווה.
השבוע נפגשתי עם 'שושנה' אחרי המון זמן שלא התראינו. היה נחמד אבל לא יותר מזה. לעומת זאת נפגשתי שוב עם 'מחברת' וזה היה כיף כתמיד.
אחר הצהריים אחד ביקרנו אצל בתי והנכדים ושמרנו על שרי בזמן שבתי יצאה לריצה. היא מנסה לחזור לכושר אחרי כל המחלות.
'שותפנו' הבריא מהקורונה אבל כאמור 'שריתה' נדבקה ממנו, ולמרות ששניהם חלו בצורה קלה, והוא כבר יצא מהבידוד, היא עדיין באמצע.
נראה אם אחיינית2 הדביקה גם את אחי או גיסתי. היא הרי עדיין גרה איתם בבית.
באחד מימי השבוע יצאנו לנו לטייל בפארק קנדה וראינו בעיקר רקפות אבל גם כלניות פה ושם שהבינו שהחורף עדיין לא חלף לגמרי והן קיבלו הארכה.
וגם כאן במושבים בהם אני עושה הליכות הפריחה בעיצומה
השבוע גם היינו מוזמנים לחתונה.
לשמחתנו אנחנו לא מוזמנים להרבה חתונות. חתונות זה כבר לא משהו שאנחנו נהנים ממנו, עוד הרבה לפני הקורונה.
אפשר להקדיש פוסט שלם לנושא הזה (ואולי באמת אציע את זה כנושא לכתיבה מתי שהוא במדור השרביט החם) אבל רק אומר שאנחנו הולכים באמת רק לחתונות של אנשים שכל כך קרובים אלינו ושאנחנו כל כך אוהבים שאנחנו רוצים לשמח ולהשתתף בשמחתם. מכל השאר אנחנו מצליחים להתחמק באלגנטיות.
אז השבוע התחתנה בתו הבכורה של אחיה הצעיר של 'גיס-טי' (כינוי חדש שהחלטתי להעניק לאשתו של גיסי, אח של T, הלא היא "גיסתו של T"). לכאורה, לא הכי קרוב. אבל הבחור הזה, האבא של הכלה, גם עבד עם T הרבה שנים כמלצר ומנהל משמרת במסעדות ועסקי האירועים השונים (בתקופות הלימודים שלו) והם מאד מאד קרובים ומאד אוהבים זה את זה.
בתקופות שהיינו בקשר הדוק יותר עם אחיו של T ומשפחתו, היה האח חלק בלתי נפרד מהמפגשים המשפחתיים שלנו, ימי הולדת וחגים. מסיבות שלא ממש פירטתי בבלוג אנחנו כבר די הרבה שנים פחות בקשר עם הצד הזה של המשפחה, הנתק הזה קרה ביוזמתו של T ואני כיבדתי את רצונו אבל גם היה לי נוח להתרחק מ'גיס-טי' וממערכת היחסים שואבת האנרגיה שהיתה לי איתה שנים רבות. היה לי נוח שנפגשנו רק באירועים כלל משפחתיים עם בני הדודים, בשמחות ובאזכרות ותו לא. היה חבל לאבד קשר עם האחיינים האהובים, והיה חבל שהם וילדיי לא הצליחו ממש לשמור ביניהם על קשר בנפרד מאיתנו, ההורים. אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם, ולמדנו לחיות עם זה.
אבל לאחרונה -בעיקר מאז מחלתו של T - התקרבו T ואחיו מאד ועכשיו הוא רוצה לחדש את המפגשים המשפחתיים, לקרב בין המשפחות, להכיר את הנכדים שלנו ושלהם אלה לאלה....ועד כמה שזה מרגיש לי מוזר, שוב אני משתפת פעולה.
אז החתונה הזאת של אחיה הצעיר (מאד צעיר - יש ביניהם 16 שנים הפרש) היתה הסנונית הראשונה. והיה נחמד לפגוש את כולם, לראות כמה הילדים גדלו, להתפעל גם מילדיו של האח של גיס-טי ומאלה של אחותה.
הבעייה העיקרית בחתונה הזאת, פרט למוסיקה הנוראית שלא לטעמנו ולעובדה שהחופה נערכה בחוץ בקור מקפיא (נשארנו בפנים והבטנו דרך הזכוכית), הייתה שאף לא אחד מן המשתתפים או אנשי הצוות עטו מסיכות. אף אחד.
בקיצור - אני סופרת את הימים מאז החתונה ומחכה לסימפטומים הראשונים של הקורונה...בינתיים אנחנו ארבעה ימים אחרי. נחכה ונראה.
בבוסטון סביבוני עבר סוף סוף אבחון מעמיק וקיבל הצעה לעבור לגן עירוני שמעניק שירותים ייעודיים לאוטיזם, ובני וכלתי מאד מתלבטים. ארחיב על זה בהמשך.
לבסוף - שוב חלמתי על N_lee בלילה. חלמתי שהיא פרסמה פוסט, שהיא מספרת שהחלימה. התאכזבתי בבוקר כשהבנתי שזה היה רק חלום. ממשיכה לקוות ולהתפלל להבראתה השלמה.
יאללה, הפוסט הזה כבר ארוך מדי. המשך יבוא.
