יום רביעי, 30 בדצמבר 2020

שגרת קורונה והשתלת שן נוספת

 שמתי לב שעם כל סגר הגינה שלנו הופכת ליותר ויותר יפה


 

 אני מאד שמחה ש-T מפנה את עודף הזמן, האנרגיה והיצירתיות שלו לכיוונים שמייפים ומשדרגים את הבית.

לאחרונה הוא גם הוסיף במקומות אסטרטגיים בבית נורות לד עם חיישן תנועה, שמאירות פינות כאשר עוברים לידן. למשל בכניסה לבית (יותר קל לנטרל אזעקה ולמצוא את מתג האור כאשר יש כבר אור), בכניסה לשירותי האורחים (כדי שיהיה קל למצוא את מתג התאורה), בתוך ארונות המעילים, ליד המיקרוגל במטבח....והוא מחפש עוד ועוד מקומות שמתאימים וראויים לטיפול האור הזה. מקסים. 

חשוב לציין שהתאורה הזאת נדלקת רק כשחשוך. 

השבוע הייתי בטיפול דיקור אצל 'שנטי'. התלבטתי אם לבטל, בגלל שסגר ולכאורה זה אסור (טיפול ברפואה משלימה מותר במסגרת קופת חולים אבל לא במסגרות פרטיות - כן, מאד הגיוני אפידמיולוגית 🙄), אבל למחרת שוב היתה מתוכננת השתלת שן והיה לי חשוב לתת חיזוק לגוף לקראתה. למותר לציין ש'שנטי' מחטאה את החדר ואת ידיה אחרי כל לקוח, לא מסירה לרגע את המסיכה, ובקיצור מקפידה מאד.

הכבישים היו די פנויים ולא ראיתי מחסומים "ניידים". בכל זאת היתה הרגשה כלשהי של סגר. אפילו יותר מאשר בסגר השני.

למחרת באמת עברתי שוב השתלת שן מונחת מחשב כמו בחודש שעבר, ולשמחתי הרבה נראה שגם זו עברה בשלום. קראתי קצת (שמתי קישור עבור מי שזה מעניין אותו) על הטכנולוגיה החדישה הזאת, והבנתי סוף סוף מדוע זה עבר מהר כל כך (חצי שעה) וללא תפרים (מה שמאיץ מאד את תהליך ההחלמה). ההשתלה הזאת היתה של שן שנעקרה לפני יותר מעשרים שנה. בזמנו התנהל ויכוח במרפאה בה טופלתי, בין מומחה השתלים לרופאי השיניים. הראשונים טענו שאין מספיק עצם לצורך ביצוע ההשתלה, האחרונים טענו שביצוע "גשר" סתם יפגע בשתי השיניים משני הצדדים. כולם כנראה צדקו, ואני פשוט החלטתי לוותר על כל העניין והמקום נותר ריק שנים רבות. אם אכן גם הפעם זה יעבור בשלום, נראה שסיימתי בהצלחה את השלב הזה (הכי בעייתי) של התהליך, וכל התקנת הכתר וכו כבר לא אמור להיות בעייתי.

אתמול הגיע 'שותפנו' לעזור ל-T במשהו (בעצם זו עוד הפרה של הסגר 😨),  ותוך כדי שיחה סיפר ש'שריתה' נחשפה לחולה מאומתת (הן נפגשו לפני שבוע) ושהיא בדרך לבדיקת קורונה. אמרתי שהיא אמורה להיות בבידוד. מסתבר שהם לא חשבו על זה. ואת זה 'שותפנו' מספר לי כשהוא אצלי בבית! אמנם שמרנו מרחק, הקפדנו על חלונות פתוחים ועטינו מסיכות - אבל זה נשמע לי הזוי שהם בכלל לא הבינו שהיא אמורה להיות בבידוד. אמנם לפי הנחיות משרד הבריאות הוא ושאר בני הבית לא אמורים להיות בבידוד. מילא. בקיצור מרגע שאמרתי את זה הוא פשוט החליט ללכת, ליתר ביטחון. הבוקר בישר לנו שהבדיקה יצאה שלילית. אנחת רווחה ענקית.

ואז חשבתי לעצמי שבעצם חלף שבוע מאז שהתחסנו, וסביר להניח שכבר התחלנו לפתח נוגדים בכל מקרה.

יום ראשון, 27 בדצמבר 2020

נורמלית

 שמש וקר. האמת שקר לי כל הזמן.

T וחתני צוחקים עלי שזה משום שהשלתי את שכבות השומן שהגנו עלי קודם, אבל אני זוכרת שבחורף קר לי. תמיד. מגיע איזשהו רגע בשנה שבו פשוט קר לי. 

אז אני מתלבשת בשכבות וכאשר אני יוצאת להליכה בחוץ אני עטופה בכמה וכמה שכבות נוספות - בעצם הדבר היחיד שמבצבץ אל האוויר הקר הוא העיניים שלי ולפעמים האף (כן, אפילו את האף אני מכסה עם השרוולון בחלק ניכר מההליכה). 

הידיים עמוק בתוך השרוולים, והן יוצאות רק אם (וכאשר) אני מתחילה להרגיש שפחות קר. והבוקר אפילו זה לא קרה. קר לי.

אם כבר מדברים על השלת שכבות שומן, הגעתי ל-BMI תקין (לטווח העליון שלו), אז לראשונה מזה הרבה שנים - מבחינת המשקל לפחות - אני נורמלית. כיף גדול.


עכשיו אני שואפת לרדת עוד כמה קילוגרמים כדי להיות אי שם באמצע הטווח, ואז לעמול כדי לשמור על זה. לאורך זמן. בהצלחה לי. 

לאור הסגר המתהווה הוחלט לחגוג יום הולדת מוקדם לחכמוד, שהיה אמור לחגוג בסוף השבוע הבא. הילד בן עשר, לא להאמין. הוא באמת גדול. ובוגר. מתוק שלי. 

בתי לקחה על עצמה להביא עוגה. מפאת חוסר הזמן וריבוי העבודה שלה היא הביאה בסוף עוגה מרולדין עם גבינה ועוגיות אוריאו - להיט. אני טעמתי כפית אחת ממילוי הגבינה. אושר עילאי. 

T הכין גלידה בטעם חדש: fior di latte  (פרח החלב). פשוט מעדן. נשמותק אמר שאפילו ארבעה לייקים לא מתחילים לתאר כמה זה טעים. 

בנוסף הוא הכין ניוקי בולונייז, כמובן, כי זה המאכל האהוב ביותר על חכמוד. ובנוסף היה חריימה (במידת חריפות שרק T וחתני יכלו לאכול ממנו), סלמון במחבת (לשאר בני האנוש), לינגוויני בולונייז (במיוחד עבור נשמותק שלא אוכל ניוקי) ו"פעלצ'ע פיש" - קציצות עוף טחון כמו שחמותי ז"ל היתה מכינה. כזה שנראה כמו "געפילטע פיש" אבל עשוי מעוף. כן כן עם מצע הג'לטין ו"כתר" של גזר. מעדן לגמרי. 

אה, כן, ושני "פולקע'ס" של עוף עבור מי שלא אוכל דג (נשמותק ו'שרי'). וסלט. כאשר אני אומרת סלט, אגב, זה סלט מושקע למבוגרים (כולל חסה, עגבניות, מלפפונים, פלפל אדום, אבוקדו וגרגירי רימון), ובנוסף סלט לילדים (פלפל ומלפפון) וסלט ל'שרי' ונשמותק (עגבניות שרי). בקיצור - היתה אחלה ארוחת יום הולדת, שבסופה חכמוד כיבה את הנרות שעל העוגה, ואז חשפנו את מתנת יום ההולדת (המשותפת מאיתנו ומהוריו) - אופניים חדשים (גלגל בגודל 8

השמחה היתה גדולה ותכננו לצאת לטיול אופניים למחרת כולנו יחד כאן ביישוב.

כ"מתנת ניחומים" קנינו, T ואני, מתנות גם לנשמותק ול'שרי'. 

שרי קיבלה את זה


 כאשר מסובבים את האף של הכלבלב מקבל הפה שלו צורות שונות שדרכן ניתן להשחיל את הקוביות בצורות השורות. על הדרך אומרים איתה גם את הצבע וגם את שם הצורה. היא מאד אהבה את זה - ולראייה, כשהגיעה למחרת בבוקר מיד ניגשה לשחק עם זה.

נשמותק קיבל את זה


 בניגוד לרמיקוב קלאסי, המשחק הזה דומה יותר ל"שבץ-נא" או scrabble.

שיחקנו ארבעתנו (T ואני והנכדים) תוך כדי שאנחנו לומדים ומלמדים את המשחק. שיחקנו עם "קלפים פתוחים" ועזרנו להם אבל הילדים ממש לא נהנו. נשמותק בכלל התאכזב מכך שמתנת הניחומים שלו היתה משחק קופסא, שניהם חשו תסכול וחוסר סבלנות מההתחלה ולא ניסו אפילו ללמוד ולזרום עם המשחק. חכמוד נתפס לנושא הניקוד וכל הזמן היה עסוק בלבדוק את רשימות הניקוד ולהתעצבן על כך שהוא יפסיד. בשלב כלשהו דווקא נשמותק קלט את את העניין ואז הביע חוסר סבלנות כאשר חיכה לתורו. שניהם סרבו ליצור מילים על ידי תמרון המילים שכבר מונחות על השולחן, ובכך גם הקטינו את האפשרויות שעמדו בפניהם. בקיצור - זו נראית כמתנה פחות מוצלחת, כרגע. נראה לי שהיינו צריכים לשחק בכלל בזוגות, כאשר כל אחד מאיתנו שותף עם אחד הילדים. טעינו, חבל. אולי בהמשך המשחק יתחבב עליהם קצת יותר.

בלילה חכמוד לא ישן טוב. היה לו קר וכל הזמן הוא קם לבדוק מה השעה ומתי כבר יגיע הבוקר. שאלתי אותו מדוע לא אמר לי שקר לו, הייתי מדליקה מזגן. הוא לא רצה להפריע, אמר, וגם טען שגם מזגן לא היה עוזר, ושהשמיכה שלו לא מספיק מחממת. הצטערתי לשמוע על הלילה שהוא עבר, והבטחתי שאמצא להם שמיכות מחממות יותר לפעם הבאה. אני יודעת שבבית הם ישנים כבר שבועיים עם שמיכות "פוך אמיתי", בעוד שאצלי זה פוך סינטטי. ייתכן שזה העניין. 

בבוקר הגיעו ההורים עם שרי והתכוננו לצאת לטיול אופניים ביישוב שלנו, כאשר שרי יושבת על מנשא מיוחד שמחובר לאופניים של חתני. התכנית היתה שכולנו נרכב, בתי תהיה עם האופניים של חתני, וחתני עצמו ירוץ לצידנו. ואז התברר שכאשר חתני הרכיב לשרי את המנשא על מרכב האופניים שלו, הוא כנראה מחץ משהו, וכעת לא ניתן להנמיך את מושב האופניים לגובה הנדרש עבור בתי. אחרי כמה וכמה ניסיונות פשוט נתתי לבתי לרכב על האופניים שלי והם יצאו כולם בלעדיי, ואני יצאתי לי להליכה (נוספת, כי הלכתי בבוקר לפני שהנכדים התעוררו), ובתיאום מפתיע חזרנו כולנו לבית באותו הזמן. משם נסענו כולנו (בשתי מכוניות) ל'אחוזה' לבקר אצל הורי בגדר. בקיצור - הספקנו יפה לפני הסגר.

בבוסטון כלתי חגגה לבני יום הולדת, והתעלתה על עצמה. במשך שבועות היא עסקה בהכנות, ערב לפני יום ההולדת הכינה ארוחת חגיגית ומושקעת, ואתמול בני התעורר לבית חגיגי ומקושט. הנושא של יום ההולדת היה "ערב משחקים" - והמתנות היו אוסף מכובד של משחקי קופסא, חברה והרכבה - משהו שבאמת מתאים לחורף ולימי הקורונה. היא הדליקה נרות על אוסף של בראוניז עם קצפת (לא אפו עוגה), ובסוף ערב המשחקים העניקה לבני גביע, שעליו הכיתוב "מנצח ערב המשחקים ביום הולדת המגיפה 2020".

אני ממשיכה לקרוא בספר 'הנער וסרט המשי הכחול' מאת פפר וינטרס, ש'שריתה' המליצה לי. באמת ספר שונה ויוצא דופן. 

והתחלתי לצפות בעונה החדשה של 'שטיסל' - לא אעשה ספוילרים אבל הפרק הראשון הותיר אותי עם כאב עמום בפנים. הסידרה הזאת עשויה כל כך טוב - היא ממש חדרה לי מתחת לעור. 

אז הנה מתחיל הסגר השלישי ו(בתקוה ש)האחרון - ושיהיה לכולנו בהצלחה.

יום חמישי, 24 בדצמבר 2020

סגר שלישי וחיסון ראשון

עשינו זאת. קיבלנו את החיסון הראשון נגד קורונה. 

לגמרי רגע היסטורי בחיינו.

למדתי מביבי ובאתי עם חולצה קצרה.  זכרתי שבחיסון השפעת הייתי צריכה להוריד חלק מהחולצה כדי לקבל את החיסון בזרוע העליונה.

חיכינו אולי חמש דקות בתור, וחיכינו עשר דקות אחרי הזריקה - כך שנראה לי שמרגע שיצאנו מהבית ועד שחזרנו בקושי עברה חצי שעה. עוד שלושה שבועות החיסון השני. 

אזור החיסון באמת כואב קצת, וזה הציק מעט בלילה (לי זה הציק מעט, ל-T זה ממש הפריע לישון) אבל בבוקר קמנו ועשינו הליכה כרגיל והכל היה בסדר. היה לנו גם מזל גדול כי בשנייה שנכנסנו הביתה התחיל לרדת גשם שוטף.

בינתיים, לפני שהוכרז רשמית על סגר שלישי, בתי בדקה איתי אפשרות להגיע אליהם קבוע פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים. בלי עין הרע, יש לה הרבה מטופלים, ועכשיו שיש לה קליניקה משלה היא יכולה לקבוע בימים ובשעות שנוח לה, בלי להיות תלויה בבעלת הקליניקה (כפי שהיה קודם) או באחרים ששכרו את הקליניקה לפי שעה כמוה. קבענו בימי ראשון, כך היא תוכל להתחיל לעבוד בארבע, ועד הלילה. נאסוף את 'שרי' מהגן ונהיה עם הילדים עד שחתני יגיע מהעבודה, בדרך כלל בסביבות שש או שש וחצי. באותה הזדמנות דיברתי איתה שוב על הבלת"מים - והיא הבטיחה לנסות לצמצם אותם למינימום. 

היום היא כבר התקשרה לבשר לי שמצאה בייבי סיטר לראשון הקרוב, בגלל הסגר. דווקא בראשון הקרוב עוד היינו יכולים להגיע, למרות שהסגר מתחיל כבר בחמש.....בכל מקרה שמחתי שהיא תפסה יוזמה ופתרה את הבעייה הנקודתית הזאת. עכשיו צריך יהיה לחשוב על כל שאר הימים, בהם היא עובדת בשעות הצהריים - והרי הגנים ייסגרו באחת (עוד חוליה בשרשרת החלמאות של הממשלה הזאת).

השבוע גם ניצלנו את מכירות 'סוף החורף / לקראת סגר' וקניתי עוד זוג נעלי ריצה, כך במקרה שהנעליים שלי נרטבות בגשם או מתלכלכות נורא יהיה לי תחליף. 

T קנה לעצמו עוד שתי חליפות טריינינג, והתברר שהוא כבר במידה מדיום (!). אז שלפתי מהארון שלי חליפות טריינינג שקניתי כשהייתי בשיא המשקל, שימדוד. אני מעדיפה טריינינגים של גברים, והתברר שכל החליפות שלי (פרט לזוג מכנסיים אחד שהיה לו קצר) מתאימות לו בול. עלי הן היו קצת ארוכות, אבל הייתי חייבת את המידה בגלל הרוחב 😔.

הורי הודיעו שהבדיקה האחרונה שלהם (בודקים אצלם קורונה כל שבוע) שוב שלילית, כצפוי, ושהיום הם יתחסנו. חדשות מעולות. 

גיסתי גם קיבלה אישור להתחסן (כי היא בקבוצת סיכון, מאז הסרטן, למרות שהיא עדיין לא בת ששים). אבל טרם קיבלה תור. היה בלגן גדול עם התורים אבל אני מקווה שבימים הקרובים זה יסתדר. 

מחר משפחתה של בתי תגיע לארוחת ששי ואחר כך מי יודע מתי ניפגש שוב. נראה איזה סוג סגר זה יהיה, האם אי אפשר יהיה בכלל לנסוע אליהם או שניתן יהיה לעזור עם הילדים. כרגיל הכל מבולבל והכל ברגע האחרון והכל חסר היגיון לחלוטין. ובתקווה שזה יהיה הסגר האחרון.

יום ראשון, 20 בדצמבר 2020

אז מה היה לנו שם?

שלג בבוסטון:

השבוע היתה סופת שלגים בבוסטון שהותירה את העיר לבנה לגמרי. יום אחד היה ממש מה שנקרא snow day - יום שבו אי אפשר בכלל לצאת מהבית וכל הפעילויות מושבתות. 'סביבוני' לא הלך לגן ושיעורי המוסיקה של בני וכלתי התנהלו כולם דרך זום, גם כאלה שכבר התחילו לאחרונה להתקיים בסטודיו. 

היה צריך להעסיק את 'סביבוני' בבית - וגם הוא קיבל "שיעור מוסיקה" משלו

למחרת כבר שככה הסערה אבל השלג נערם, וכלתי שלחה לנו תמונה של סביבוני עושה "מלאך שלג"


דלקות וכאבי שרירים:

למזלו הגדול של T הוא חטף את הכאב בשריר העכוז/ירך בדיוק בימים שבהם ירד גשם שוטף, והוא לא היה צריך להתבאס יתר על המידה מכך שהוא מפספס הליכות (כן, השמנמן שלי לשעבר התמכר להליכות האלה). בסוף הוא הבין איך זה קרה לו בכלל: הוא מעד במדרגות בנעלי בית, לא נפל, אבל התנועה שהוא כנראה עשה כדי לייצב את עצמו גרמה לאיזו מתיחה לא טובה בשריר. אלה היו חדשות טובות, כי אם מדובר בטראומה ולא בשחיקה, אז גם ההחלמה היתה צפויה להיות קלה ומהירה יותר, וגם הדאגות שמא משהו לא בסדר בשלד או בשרירים ירדו למינימום. ואכן, תוך יומיים הכאב שכך והוא חזר להליכות, למרות שעדיין לא חזר למקסימום הקילומטראז' שכבר הורגל בו. וגם לא להליכות פעמיים ביום. 

במקביל לכל זה, נתפס לי הגב באמצע הליכה. באותו בוקר יצאתי אני בעת הפוגה קלה של הגשמים, והצלחתי להתרחק כקילומטר מהבית כאשר תפס אותי הגשם ונאלצתי לחזור. אז יותר מאוחר באותו היום, כשהשמש יצאה לזמן ארוך יותר, יצאתי שוב. בערך אחרי שלושה קילומטר פתאום חטפתי כאב חד מהגב התחתון לגב האמצעי, והוא נתפס. הייתי כמעט באמצע מסלול של שבעה קילומטר, והיה לי ברור שלא אוכל להשלים אותו, אבל הייתי חייבת לחזור איכשהו. בצעתי כל מיני תרגילי שחרור ימינה ושמאלה ואיכשהו התקדמתי בחזרה לכיוון הבית, תוך שאני מתלבטת אם אולי עדיף להתקשר אל T ולבקש ממנו שיבוא לאסוף אותי עם הרכב. בסוף הצלחתי להגיע הביתה (בסך הכל הלכתי חמישה קילומטר), נחתי, ובהמשך היום הגב השתחרר לאט לאט, ולמחרת קמתי כמו חדשה. 

בייבי סיטר לנכדים:

באותו הערב קיבלתי טלפון מבתי. עכשיו אני נזכרת שזה היה ברביעי בערב, כי היא עובדת בקליניקה בראשל"צ בימי חמישי, ופתאום "באופן מפתיע" היא וחתני הבינו ש'שרי' בחופש מהגן למחרת וכמובן שהם לא דאגו לסידור. האם אני יכולה לעזור? כן, ברור שאני יכולה לעזור. רק למה זה תמיד במפתיע וברגע האחרון? הרי ברור לי שיש להם את לוח החופשות של הגן לכל השנה. נו, מילא. 

נסענו ביחד, T ואני, נשמותק וחכמוד שמחו מאד לקראתנו. 'שרי' ישנה, אז היינו עם הגדולים. נתנו להם ארוחת צהריים ושיחקנו איתם, ובסוף שרי התעוררה עשר דקות לפני שחתני חזר מהעבודה. 

כשרק נכנסתי לחדר החשוך, היא אמרה "מאי" - כך היא קוראת לאמא - וכשאמרתי "זו סבתא" בהתחלה היא חייכה ופרשה את זרועותיה בשמחה לחיבוק. אבל אחר כך היא שוב אמרה "מאי" וכשאמרתי שאמא בעבודה, היא התעצבה מאד ורצתה לבכות. ניסיתי לשמח אותה בעדינות, היא עוד היתה מסטולה משינה, אבל היא היתה מאד מאוכזבת שאמא איננה. שרתי לה קצת ושיחקנו "סבתא בישלה דייסה" והצלחתי קצת לגרום לה לחייך, אבל חלפו כמה דקות ארוכות עד שפרשה לקראתי שוב את ידיה שארים אותה על הידיים. לקחתי אותה לסלון והיא התרפקה עלי, הניחה ראש, וחייכה אל סבא T אבל בעצבות. בדיוק אז חזר חתני הביתה והיא מאד שמחה לקראתו, ולאט לאט התעוררה לגמרי והוא והיא ושני הגדולים השתוללו להם על השטיח. נשארנו להדלקת נר שמיני של חנוכה, ובתי הגיעה הביתה ואז השמחה של שרי כבר היתה שלמה. היא חיבקה את אמה ונישקה אותה וליטפה אותה והראתה לה באופן שלא השתמע לשתי פנים כמה היא מאושרת שהיא חזרה אליה. כשעמדנו כולנו יחד ושרנו בעת הדלקת הנרות, היא חייכה אלי אבל נתנה לי דחיפה קלה, להבהיר שעכשיו אמא פה ואני כבר לא נחוצה. מתוקונת.

עדכוני קורונה:

התברר שהחם של אחיינית1 חלה בקורונה. אחיינית1 ובעלה נכנסו לבידוד לשבוע (לפי היום שבו הם נפגשו איתו), ונאמר שלהם שאם הם יציגו שתי בדיקות שליליות, הם יוכלו להשתחרר מהבידוד. אחיינית1 הלכה למיתחם בדיקות של קופ"ח מכבי, היו שם כחמישה אנשים. היא נבדקה די מהר וקיבלה את התשובה השלילית כבר באותו הערב. למחרת עשתה בדיקה נוספת, שגם את התוצאה השלישית שלה היא קיבלה כבר באותו הערב. אבל בעלה חבר ב"כללית". הוא חיכה במתחם הבדיקות חמש שעות בתור, וקיבל את התשובה השלילית הראשונה אחרי יומיים. הוא חשב לעצמו שעד שיילך להיבדק, וימתין בתור, ויחכה עוד יומיים, ממילא יסתיים הבידוד, אז ויתר על הבדיקה השנייה. על זה נאמר WTF. 

בינתיים הודיעו שגילאי 60 ומעלה יכולים לקבוע תור לחיסון קורונה, ו-T ואני קיבלנו מייל מקופ"ח מכבי שאנחנו מוזמנים להרים תור למוקד (עדיין אי אפשר היה באתר או באפליקציה). בחמישי בערב המוקד קרס. בששי בבוקר ניסינו שנינו (במקביל, בשני הטלפונים) להתקשר למוקד. חלק מהפעמים השיחה אפילו לא הצליחה להתחיל. בחלק מהפעמים הגענו בתפריט הקולי עד לבקשה לקביעת תור לחיסון ואז היה צליל תפוס. כך כעשרים דקות עד ש-T פתאום קיבל את המענה הקולי ומוסיקת ההמתנה. חיכינו. וחיכינו. 

בינתיים אני נשארתי עם הטלפון (על רמקול) ו-T הלך להתקלח. וחזר. עבדתי על המחשב, עבדתי במטבח. אחרי כחמישים דקות ענתה טלפנית חביבה, שארגנה לנו תורים לחיסון ביום רביעי הקרוב בנתניה. וכן קבעה לנו תור שני אחרי שלושה שבועות.


ארוחת ששי ולגו:

אחר הצהריים הגיעה המשפחה של בתי לארוחת ששי. היה ממש נחמד, טעים ונעים. T הכין צלעות בקר בתנור עם עלי מנגולד, בטטות, כרישה ועוד מיני ירקות. היה גם תבשיל של שעועית בולגרית עם תרד - מעדן אמיתי. היתה כרובית בתנור ופטריות מטוגנות עם בצל, ש'שרי' זללה ישר מהמחבת תוך כדי הכנה (תוך שהיא עושה "פו" בכל הכוח אבל לא מוותרת גם כשחם). היו חומוס, סלט טחינה ופלאפל (שאת כולם T הכין בעצמו). היה עוף בדבש שחרדל (עבור הילדים בעיקר), וספגטי בולונייז (שנשמותק טרף וליקק את הצלחת). היה סלט ירקות שכלל גם אבוקדו וגרעיני רימון. בקיצור - התלקקנו. 

אחרי שטרפה את הפטריות הישר מהמחבת 'שרי' כבר לא היתה ממש רעבה, ול"קינוח" הסתפקה בצלחת של עגבניות שרי.

כשההורים ו'שרי' נסעו הביתה, התפנו חכמוד ונשמותק לבנות בלגו שלהם. הם המשיכו עם זה ממש עד שהיו צריכים כבר ללכת לישון, וחזרו לזה למחרת בבוקר אחרי ארוחת הוופל הבלגי ש-T הכין להם כשחזרנו מהליכת הבוקר. 



אחר כך הגיעו הוריהם עם 'שרי', שהיתה במצב רוח מעולה וכל הזמן רקדה והשתוללה, והתפעלה מהפרחים היפים בערוגות הגינה - ואז הם נסעו כולם לטייל. 

אנחנו נחתנו, עייפים אך מרוצים, ואחר הצהריים ביקרנו אצל הורי ב"גדר" של האחוזה - שם פגשנו גם את אחי וגיסתי (שזו היתה הפעם הראשונה שהיא באה ל"ביקור גדר" מאז שחלתה). למרות שישבנו באוויר הפתוח ישבנו הפעם עם מסיכות (לטובה של גיסתי). אני מאד מקווה שגם הורי יתחסנו בקרוב, ושגם גיסתי תקבל אישור להתחסן - וכך נתחיל לחזור לאט לאט להיפגש עם המשפחה המורחבת, והם וגם אנחנו נוכל כולנו לחזור קצת לחיי שיגרה.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2020

עדכוני חנוכה

ארוחה משפחתית:

'שרי' לא הרגישה טוב עדיין בשבת, ובתי הודיעה לנו שהם יגיעו בהרכב חסר (כלומר, חתני יישאר עם הקטנה בבית) כאשר רוב האוכל כבר היה מוכן, כולל הסלטים, והשולחן היה ערוך.

זו היתה ארוחה מושקעת במיוחד, T הכין סטייקים סינטה בסו-וויד וגם חזה עוף וחזה אווז מעושנים (גם במעשנה וגם בסו-וויד), וכרובית ותפוחי אדמה ובטטות...הוא גם השקיע בקינוחים והכין "סילבש גומבוץ" (כופתאות הונגריות מבצק תפוחי אדמה ממולאות בשזיפים ו'פובידל' - קונפיטורת שזיפים), ובעצתו של חתני הוא הכין כמה כופתאות במילוי נוטלה במקום שזיפים, לטובת הנכדים. הוא גם תכנן להכין צ'יפס של תפוחי אדמה ובטטה ב-air fryer (סיר טיגון עם כף שמן), ופתאום התברר שבתי תגיע לבדה עם הגדולים. 

לא נראה לי.

החלטנו לארוז את הכל (כולל את סיר הטיגון ללא שמן) ולהעביר את כל החגיגה אליהם הביתה.

השמחה היתה גדולה והארוחה היתה מצויינת, וזכינו שלא ייעדר ממנה אף אחד. ואפילו זכינו להיות קצת עם 'שרי', שאחרי שקיבלה נובימול הרגישה קצת יותר טוב ואפילו ישבה לאכול איתנו לפני שהלכה לישון. 

גיסתי באה לביקור:

בשבת גם קיבלתי הודעה מגיסתי שהיא רוצה לבוא לבקר אצלי בראשון בבוקר. היא מתחילה, כך אמרה, לעשות קצת גיחות מחוץ לבית, במסגרת ההחלמה וההתאוששות שלה. כל כך שמחתי שהיא חשבה לבוא אלי. מייד דחיתי את התור למספרה שהיה לי בראשון בבוקר (העברתי אותו לרביעי), והיא הגיעה. היינו כולנו (גם T) עם מסיכות, וגם ישבנו בגינה - היה מזג אוויר נהדר. ישבנו במרחק ממנה (גם הגשתי קפה אז היה צורך להוריד לכמה דקות את המסיכות), ודיברנו והיה ממש טוב. 

נראה לי שבנוסף לקושי של המחלה, הניתוח וההקרנות, היא היתה זקוקה לאוזן קשבת גם לגבי דאגות אחרות. אחיינית2 סובלת מאד מתופעות המעי הרגיז ואף אחד בינתיים לא הצליח לעזור לה.

במקביל אצל אחי החמירו עד מאד הסימפטומים של ה-OCD והחרדה שממילא הוא סובל מהם לאורך כל חייו הבוגרים. שמעתי כבר שהקורונה החמירה את מצבם של הסובלים מהתסמונת הזאת, ואחי (כמו גם אמא שלי כנראה) הוא לגמרי דוגמא לדבר הזה. לא אפרט כאן אבל המצב הזה מקשה מאד על חיי הבית אצלם, ואחי לא מוכן (לא היום ולא בשלב כלשהו בעבר) לנסות לטפל בזה.

בקיצור היה ממש טוב שהיא יצאה קצת מהבית ושחררה קצת קיטור ויכולתי להקשיב ופשוט להיות איתה. 

פיסית ההחלמה שלה (גם מההקרנות וגם עדיין מהניתוח עצמו) איטית והדרגתית אבל אני מקווה שתוך כמה שבועות הסיוט הזה יהיה מאחוריה.

ביטוח לאומי:

אחרי עוד סבב של מכתב מהביטוח הלאומי ובקשה של עוד פרטים - אושרה לי בשעה טובה ומוצלחת קצבת אזרח וותיק. אילו עוד פרטים היו חסרים להם? משום מה לא שלחתי להם את הטופס עם הפרטים שלי (שבעצם היה כבר מודפס על הטופס כי הרי יש להם את כל הפרטים 🤦‍♀️ ואולי בגלל זה לא העליתי אותו לאתר) וגם את הטופס אודות "ילדים עד גיל 24" כי הרי אין לי ילדים עד גיל 24. ניסיתי לחשוב בת כמה הייתי צריכה להיות כשילדתי כדי שבגיל 62 יהיו לי ילדים עד גיל 24. בכל מקרה אני עצמי סיימתי ללדת בגיל 25. לא רלוונטי.  שלחתי להם שוב את הטופס וכתבתי בכתב ידי באותיות גדולות: אין לי ילדים עד גיל 24!!

כאמור אושר, והם עוד טרחו לכתוב שהם אישרו לי "את המקסימום" - אולי מצפים שאפצח בצהלות שמחה ואנשק את כפות ידיהם. בכל מקרה זה יתחיל באחד בפברואר. ובא לציון גואל.

נכדים בחנוכה:

אחר הצהריים אחד השבוע הגיעה אלינו בתי אחר הצהריים עם שלושת הנכדים. שיחקנו עם 'שרי' במשחקים חדשים שקנינו לה (פאזלים מעץ מותאמים לגילה, תוף מרים ופסנתר/קסילופון קטן). T הכין פנקייקים לארוחת הערב וגם הקטנה אכלה קצת, יחד עם עגבניות שרי - מבחינתה פנקייקים ועגבניות שרי זה הולך נהדר ביחד. לקראת סוף הביקור חכמוד ונשמותק הדליקו את נרות החנוכה, שרנו את כל השירים ו'שרי' רקדה על השולחן, נהנית להיות מרכז תשומת הלב. 

אחרי שבתי נסעה עם 'שרי' הביתה, T התיישב לצפות בחדשות ואני התיישבתי לשחק 'הרמז' עם חכמוד ונשמותק. אחר כך הם התקלחו, צחצחו שיניים, וצפו בטלוויזיה במיטה שלנו עד שעלינו לישון בעצמנו.

בבוקר בזמן שהם עוד ישנו יצאנו להליכה, והם התעוררו בדיוק בזמן לארוחת קרפים עם גבינת שמנת ועם נוטלה ש-T הכין להם. 

אחר כך עשיתי לחכמוד שיעור אנגלית, לבקשתו. הקורונה הזאת צמצמה מאד את לימודי האנגלית בבית הספר, נדמה לי שבזום לא נערכו שיעורי אנגלית בכלל. כמה מהחברים שלו התחילו ללמוד באופן פרטי, ופתאום הוא גילה שהוא לא הכי מוצלח בכיתה באנגלית, כפי שהיה כנראה קודם לכן. השיעור הלך ממש טוב.  כשסיימנו ירדנו לחדר של בני וזכיתי ל"שיעור פסנתר" מנשמותק, שלקח את המשימה מאד ברצינות כרגיל וגם נתן לי שיעורי בית. 

לאחר מכן נסענו לחנות הצעצועים האהובה עליהם וקנינו לגו חדש, שהעסיק אותם מרגע שחזרנו הביתה מהחנות ועד שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה. 'שרי' הרגישה כבר טוב והיתה בגן, שלושתם אכלו איתנו צהריים ואז הם נסעו. ניכר היה שהם נהנו אצלנו מאד מאד וכבר חיכו לפעם הבאה כדי להמשיך לבנות בלגו. בחנות קניתי לנו גם פאזל 500 חלקים - נראה מתי נתחיל להרכיב אותו ביחד. 

גשם ודלקת בשריר:

ברביעי בלילה התחיל גשם זלעפות ובלי קשר לכך, T התעורר בכאבים איומים באמצע הלילה מהעכוז ועד לירך. לא ברור מה קרה שם, אם יש לו דלקת בשריר או משהו נמתח או שזה אולי קשור לעצב האישיאס....

ממילא לא יצאנו להליכה בבוקר (וגם לא בערב) בגלל הגשם, הוא מרח טראומיל, ונראה לי שכדאי שהוא גם ייקח ארקוקסיה במשך כמה ימים, ואם זה לא יעבור כדאי שיילך לאורתופד. צרה צרורה, מקווה שהוא יהיה בסדר.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2020

על חנוכה, נכדים, משקפיים, אימון וביטוח לאומי

באידיאל, הייתי רוצה שכל פוסט שלי יעסוק בנושא מסוים אחד. ושהוא יהיה קצר. 

בעיקר כי אני מחפשת אחר כך (אחרי חודשים או שנים) משהו שכתבתי עליו, וקשה לי יותר למצוא כאשר הוא חבוי בתוך כל כך הרבה נושאים שונים. התוויות עוזרות במשהו אבל...לא משנה.

בנוסף, מה לעשות, אני מודעת בכל זאת בזמן הכתיבה לכך שיש אנשים שקוראים את זה. וגם מגיבים. ו...נו, שחררתי. לו הייתי רוצה לכתוב נושא אחד בכל פוסט הייתי צריכה לכתוב כמה פוסטים ביום, נראה לי. אז נו מילא - כמה פוסטים בתוך פוסט אחד, ויאללה אסתדר עם זה. 

אז אם להתחיל מהסוף, הדלקנו נר ראשון בוואטסאפ וידאו עם בני וכלתי ותינוקי (שכנראה לא אכנה אותו בסוף 'פשושמרץ' אבל עוד מעט אכתוב על זה), בתי וחכמוד ונשמותק. חתני היה באימון ספורט ונוקת (שגם היא כנראה תזכה לכינוי שונה מ'נסיתוקית') כבר ישנה. 

זה היה קצר אבל כיפי. בני וכלתי השקיעו בקישוטים בכל הבית עבור תינוקי, בנוסף לחנוכיה. רצו שהוא יקבל אווירה של חג. באמת לא שאלתי אם בגן שלו יש גם חג מולד וגם חנוכה. זוכרת שכאשר אני גרתי בקליפורניה חגגו בבית הספר את שני החגים בכפיפה אחת. 

כל משפחה הדליקה את הנר הראשון ואז כולנו שרנו יחד (בחוסר סינכרון קל, כיאה לשיחת וידאו) את כל השירים. 

בנוגע לכינויים של הנכדים, אורלי הציעה בתגובה שלה לפוסט הקודם, שאכנה את 'נוקת' בשם שקשור איכשהו לעובדה שהיא אוהבת כל כך עגבניות שרי. זה מצא חן בעיני, וכעת אני מנסה לראות אם הכינוי 'שֶׁרִי' יתפוס לגבי הפעוטה הזאת שכל כך אוהבת לאכול בכלל, ומוצצת בתאווה עגבניות שרי כאילו הן סוכריות. 

זה, יחד עם חג החנוכה, גרם לי לחשוב של'תינוקי' די מתאים הכינוי 'סביבוני'. גם כי הוא, בדומה לארנבון של אנרג'ייזר (מהפרסומת לסוללות אנרג'ייזר), פשוט לא נח לרגע, כל הזמן בפעולה, כל הזמן עסוק, כל הזמן זז - עד שכמו סביבון בסוף גם הוא נוחת, כמובן. אבל בנוסף לכך הילד הזה פשוט חולה על כל דבר שמסתובב. זה התחיל עם המשיכה שלו למכונות כביסה, ואז גילה את מאוורר התקרה בביתם החדש (ובביתם של הורי, כשהם משוחחים בוידאו ורוצים למשוך את תשומת לבו), קרוסלות וגלגלים ואנשים שעושים גלגלון ...בקיצור כל דבר שמסתובב. וגם הוא ממש אוהב להסתובב בעצמו עד שהוא חווה סחרחורת ומתנדנד לו מסטול קלות לקול צחוקם של הוריו.

אז אנסה את הכינויים החדשים ונראה אם זה יתפוס. 

ביום חמישי קבלתי על הבוקר טלפון מבתי שנוקת...סליחה 'שרי' התעוררה עם קצת חום  והיא לא שולחת אותה כך לגן. היא היתה חייבת לעבוד מהצהריים, ושאלה אם אנחנו יכולים לבוא להיות איתה עד שחתני יחזור מהעבודה.

לרגע התלבטתי. ולא בגלל קורונה, דווקא. פשוט תמיד אני נדבקת מהנכדים, וממש לא מתאים לי להיות חולה. החורף בקושי התחיל ולא בא לי להתחיל עם זה עכשיו. אבל ההתלבטות היתה רק לרגע. בפועל בתי זקוקה לי ואני ממש לא רוצה שהיא שוב תבריז למטופלים כי הילדה לא מרגישה טוב. זה קורה לה מספיק גם ככה, ואם אני יכולה לעזור, אז בכיף. ומה שיהיה יהיה. 

הגענו אליה באחת, ובהתחלה הקטנה באמת היתה חמה ומעט בוכייה, אבל נפרדה בלי בעיה מאמה ושמחה להישאר איתנו. נשמותק וחכמוד כבר היו בבית, וכשהושבנו אותם לאכול צהריים, הושבנו גם אותה אל השולחן, והיא אכלה מצוין את השניצל, את האורז, וכמובן את העגבניות ששמנו לה בצלחת. 

החום ירד (רק אחר כך הבנו שבתי נתנה לה נובימול לפני שהיא יצאה לעבודה) ומצב רוחה השתפר, שיחקנו ושרנו ורקדנו והכל היה ממש בסדר. אפילו הצלחתי לשחק במקביל עם הנכדים בקלפי "רביעיות" שהם קיבלו במתנה מעיריית הרצליה. בחפיסה הזאת כל הקלפים עוסקים בנושאים שקשורים לעיר - רביעיית ראשי העיר בהווה ובעבר, רביעיית חוגים, אתרים, ועוד. זו באמת דרך נהדרת ללמוד על הרצליה וגם ליהנות ממשחק קלפים. תוך כדי המשחק השמענו ל'שרי' שירים שהיא אוהבת, כאשר באיזשהו שלב היא נתקעה על "לדוד משה היתה חווה" שפשוט השמענו שוב ושוב תוך כדי שאנחנו קוראים יחד איתה את הקולות של החיות השונות. אגב, כדי לבקש את השיר הזה היא פשוט אומרת "מו מו" ומצביעה על הטלוויזיה. 

חתני הגיע קצת אחרי שלוש, ואז נסענו משם לאסוף את המשקפיים שלנו שהיו כבר מוכנות. איזה כיף להתחדש במשקפיים חדשים 🙂

זה היה יום ארוך ומעייף וכבר לא הספקנו לצאת להליכה שנייה, וגם נרדמתי בסוף מול הטלוויזיה, מה שאף פעם כבר לא קורה לי.

מה שעוד קרה, שמזמן לא קרה לי, הוא שעליתי קצת במשקל 😱. בדקתי ברישומים שלי וכבר קרה במהלך החודשים האחרונים שמידי פעם עליתי איזה חצי קילו (בעצם זה תמיד 700 גרם, וגם עכשיו) ואז בשבוע אחרי כן ירדתי אותו בחזרה, אז לא נורא נלחצתי אבל עדיין זו הרגשה לא ממש טובה. 

עוד משהו שהיה השבוע הוא שקיבלתי מכתב מהביטוח הלאומי. 

"על פי המידע שבידינו", נכתב בו, "בחודש 01/2021 תגיעי לגיל הפרישה. את עשויה להיות זכאית לקצבת אזרח ותיק אם הנך תושבת ישראל, מתגוררת דרך קבע בישראל, והכנסותייך
ברוטו מעבודה אינן עולות על הסכומים הבאים.[....].על מנת שנוכל לבדוק את זכאותך לקצבת אזרח ותיק, הנך מתבקשת להגיש בהקדם תביעה לקצבת אזרח ותיק בטופס המצורף למכתבנו זה. את טופס התביעה ניתן לשלוח באחת הדרכים המפורטות על גבי הטופס".

נכנסתי לטופס, וממש לא ידעתי אם להתעצבן או לצחוק. האמת שעשיתי פחות או יותר את שניהם. 

הטופס מורכב מתשעה עמודים שבהם צריך לרשום (ולגבות במסמכים) כל כך הרבה פרטים (שאת כולם הרי כבר יש למדינה אבל הם הרי מתעצלים לאסוף ולקבץ בעצמם) לגבי ההכנסות שלי ושל בן זוגי, האם אני עובדת או לא, ואם לא - מתי היה מועד סיום העבודה, אילו חסכונות יש לי, האם יש נכסים בבעלותי או בבעלות בן זוגי, האם מכרתי נכסים בשנים האחרונות ....הם אפילו התעניינו במה עשיתי עם הכספים מהנכסים שמכרתי. הם רצו לדעת האם הורי בחיים, ואם לא, מהן הירושות שקיבלתי ומתי קיבלתי אותן....הם רצו לדעת אם לילדים שלי יש דירה/בית בבעלותם...לא זוכרת מה עוד. זה היה די הזוי. 

הייתי מבינה, לו היה מדובר באיזה סכום חודשי אסטרונומי שאני עומדת לקבל מהמדינה ה"נדיבה" שלנו. אבל הרי אחרי עשרות שנים של הפרשת סכומי עתק מהכנסתי לביטוח הלאומי, ממילא מה שאקבל יהיה המינימום (בין אלף ל-1500 ש"ח לדעתי).  אז מה הסיפור הגדול? בשביל זה כל הטרטור? 

T טוען (והוא כנראה צודק) שגם לולא מילאתי באדיקות את כל הסעיפים הנדרשים, הייתי זכאית לקצבה. אבל לא הסתכנתי. אני די חנונית מהבחינה הזאת. ובכל זאת נתתי מספיק למדינה בכל שנות עבודתי, וכל סכום, זעום ככל שיהיה, שהיא מוכנה לתת לי בחזרה - מתקבל בברכה. בטח בימים אלה שלקוחותיו של T לא משלמים לו. ובכלל. 

הדבר האחרון שרציתי לכתוב עליו קשור לעבודה שלי כמאמנת. נדמה לי שכבר כתבתי כאן שמזה כמה שנים שאני מאמנת דרך המייל. בהתכתבות. עוד הרבה לפני הקורונה הפסקתי בהדרגה לאמן בחדר האימון שלי, פנים אל פנים. עם השנים פיתחתי לעצמי את הנישה הזאת של אימון במייל, שאני יודעת שהוא לא מתאים לכל אחד, אבל יש כאלה שזה מתאים להם הרבה יותר מאשר האימון הפרונטלי. 

לא אכנס כאן ליתרונות ולחסרונות (לדעתי ולדעת המתאמנים שלי) של צורת האימון הזאת, אולי מתי שהוא אקדיש לזה פוסט. אבל השבוע קבלתי הצעה לאמן מישהו שהיה עד כה בטיפול פסיכותרפיה כמה שנים אצל חברתי 'מחברת' בקופת חולים, והקופה מפסיקה לו את הטיפול הזה, כי מזמן מזמן הוא גלש מהמכסה שהם מתירים לטיפול. 

לה אסור לקבל אותו לטיפול באופן פרטי אחרי שהיה אצלה דרך קופת חולים, והיא חשבה לנסות להציע לו לעבור להתאמן אצלי. נכון שאימון זה לא טיפול ואני לא פסיכולוגית, אבל נראה שהיא חשבה שבשלב שהוא נמצא, האימון יכול להועיל לו. 

עצם המחשבה עלי וההפניה אלי חיממה את לבי, כמובן, אבל אז הבנתי שלא מתאים לי בעת הזאת לחזור לאמן פנים אל פנים. גם לא בזום. אני כבר לא שם. האימון במייל מתאים לי כמו כפפה, ואני מאמנת טובה יותר במייל (להרגשתי) מאשר פנים אל פנים. אני אפילו מרגישה (ואולי זה לגמרי סובייקטיבי מצדי) שהערך שהמתאמנים שלי מקבלים ממני דרך האימון במייל הוא רב יותר ממה שהם קיבלו ממני בקליניקה. או בזום. או בטלפון. כן, כבר התנסיתי בכולם. 

אז למרות שזה החמיא לי מאד, נאלצתי לסרב. ורק הצעתי לה לשאול אותו אם הוא עצמו חושב שאולי יתאים לו אימון במייל. אם הוא מוכן לנסות. 

ובדקתי עם עצמי עד כמה אני מצטערת לאבד מתאמן פוטנציאלי ככה, והבנתי שאני שלמה עם זה. שאני בשלב בחיי שאני יודעת מה מתאים לי וגם מה לא מתאים לי. היכן יש לי יותר ערך והיכן אני מביאה יותר תועלת. והיכן לא. אז הכל בסדר.

בסוגיית ההגבלות/הקלות הקורונה של השלטונות (כמו שכתבתי במענה שלי לתגובה של עדה לגבי ה- the powers that be), לאחר התלבטות אם לצחוק או להתעצבן לא נותר לי אלא לגחך קמעה. הם איבדו את זה לגמרי. 

לפחות החיסון של פפייזר אושר על ידי ה-FDA ובתקווה שגם החיסון של מודרנה יאושר בשבוע הבא, והלוואי שהם באמת בטוחים ויעילים וטובים לפחות לשנה, ושנתחיל בהדרגה לצאת מהתקופה המטורללת הזאת שנתקענו בה כבר כמעט שנה שלמה. אמן ואמן.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2020

איך אני מתארגנת לביקור נכדים

 בעקבות שיחה בתגובות עלו בי מחשבות על איך אני בעצם מתארגנת לקראת ביקורי הנכדים, ולא פחות מזה: איך אני מתארגנת אחרי שהם הולכים.

לא פעם הגיבו אצלי סבים וסבתות על המהומה הגדולה שנכדים זורים בבית, והקושי הגדול לסדר מחדש בכל פעם אחרי שהם הולכים.

אז ברור שכל משפחה היא קצת אחרת וכל סט נכדים הוא שונה במהותו, ובעיקר כל זוג הורים (כלומר הילדים שלנו) מתנהגים אחרת כשזה נוגע לביקור עם הנכדים אצל הסבים, אבל בא לי לספר איך זה מתנהל אצלי.

אצלי כמעט לכל דבר יש ארגז ייעודי או מגירה. פעם הספיקה מגירה, כמובן שעם הזמן הצטברו להם הצעצועים והספרים, הבלונים והצבעים, וכל גיל הביא עמו דברים חדשים וגם עם כל גיל כמה דברים התייתרו להם. למזלי יש לנו מרתף ואת הדברים שכרגע לא בשימוש אני מאפסנת שם.

אז מי שנכנס אלינו בימים אלה לסלון רואה את המבנה המפואר הזה

האמת שהייתי תמיד מורידה גם אותו למרתף בסיום הביקור ומעלה אותו לקראת הביקור הבא, אבל לאחרונה אני מתעצלת וזה פשוט נשאר רוב הזמן בסלון.

מלמעלה למטה יש שם:

את המחצלת של נוקת (שהתבקשתי למצוא לה כבר שם עדכני, והאמת שהגיע הזמן) שמתחברת כמו פאזל לפי איזה גודל שנדרש ברגע נתון. 

את ה"לגו" שהוא בעצם "דופלו" (כלומר לקטנטנים) שהוא בעצם חיקוי כלשהו, שמיועד לנוקת אבל גם הגדולים בונים איתו מידי פעם. בעצם הם בעיקר בונים והיא בינתיים בעיקר נהנית להפיל ולפרק.

מתחתיו נמצא ארגז הלגו האמיתי, שאיתו נשמותק וחכמוד יכולים לשחק שעות, גם בבנייה אבל גם במשחקי תפקידים ודימין בעזרת מה שהם בנו. נשמותק במיוחד יכול לשכוח את עצמו בתוך הלגו הזה.

מתחתיו נמצא ארגז הצעצועים של נוקת שכולל כל מיני צעצועים החל מטבעות בצבעים/גדלים שונים, כלי נגינה שונים, פאזל אחד שהיא טרם התעניינה בו, סוג של אקטיביטי סנטר (ככה לפחות קראו לזה כשילדיי היו קטנים) שכל לחיצה או סיבוב באיזורים מסוימים מניבים צלילים או תמונות או משהו אחר, והאמת שזה כבר די קטן עליה בשלב הזה. בובת פרווה כלשהי וכדור. 

 


האמת שחלק מהצעצועים כבר די לא רלוונטיים לגילה ולשלב ההתפתחות שהיא כבר הגיעה אליו וצריך בקרוב לחדש. 

בתחתית עומד ארגז משחקי הקופסא והקלפים. 

זה ארגז שמיועד למשחקים שאני משחקת עם הנכדים כשאני איתם לבד. לעיתים רחוקות גם ההורים שלהם מצטרפים. 

בנוסף יש לי בסלון "מגירת נכדים".

כשחכמוד היה קטן והוא היה הנכד היחיד, המגירה הזאת הספיקה לכל הצעצועים, הספרים, הצבעים והדיסקים. אבל עם השנים מה שנותר במגירה הזאת הם ספרים (ורק כאלה שעדיין רלוונטיים, כי השאר עלו בחזרה לספרייה בחדר שלי), צבעים שונים (טושים וצבעי פנדה, crayons וצבעי עפרון) בהתאמה לגילאים השונים, דפי ציור, בלונים וכלי לניפוח בלונים ועכשיו חזרו לשם שני דיסקים (פרפר נחמד ו-100 שירים ראשונים) לטובתה של נוקת. 

הארגזים שימשו אותי היטב גם כחומה בין נוקת השובבה לבין מערכת השמע שלנו והטלוויזיה, אבל עכשיו היא כבר בשלב ששום חומה לא עושה עליה כל רושם, ובעיקר אסור להוריד ממנה עין לרגע. 

אז בסך הכל די פשוט בשיטה הזאת לסדר אחרי שהנכדים באים לכאן, וגם לא נורא אם נשארים חלקים מתחת לספה או לכורסאות והעוזרת מוצאת אותם בפעם הבאה שהיא מגיעה. 

באמת לא יודעת אם הם יגיעו במוצאי שבת להדלקת נר שני, כמתוכנן, או שנצטרך להעביר את זה לשבת בצהריים בגלל הסגר הלילי המתוכנן. באמת שלא משנה לנו כך או אחרת, וגם אין לי בעייה עקרונית עם הדלקת נרות חנוכה באמצע היום. ממילא זה עבור הילדים. 

הפסקתי מזמן לשאול את עצמי מה עובר להם בראש, אלה שמפליצים את הרעיונות האלה כשברור שזה לא מה שנדרש, זה לא מה שיעזור, ברור שיש דרכים אחרות להתמודד עם המגיפה הזאת אבל כנראה שיש אינטרסים שסותרים את ההיגיון ועם זה כרגע אין לי דרך להילחם. אז אני זורמת, ונסתדר עם מה שיהיה, מה שלא יהיה.

ועכשיו אני רוצה לנסות למצוא שמות חדשים לנוקת ולתינוקי. וואי וואי לא זוכרת שזה היה קשה כל כך עם חכמוד ונשמותק.

חכמוד התחיל את דרכו כ"פרופסור" כי ככה כינו אותו במשפחה של חתני. נשמותק היה בהתחלה ה"שמנדוב" כי היה תינוק שמנמן וחייכני ורגוע וזרם. ועם הזמן נולדו להם הכינויים החדשים ונתפסו אצלי מייד.

גם נוקת וגם תינוקי חכמים וחמודים ומתוקים, אבל מה עוד מאפיין כל אחד מהם? 

אולי אקרא לקטנה 'נסיתוקית' - כי היא גם נסיכה אמיתית ומסתובבת בעולם מתוך ידיעה שכולנו כאן כדי לשרת אותה ולהעריץ אותה, אבל כי היא גם מתוקית ברמות על. 

לתינוקי אולי אקרא 'פשושמרץ' כי הוא גם כדור אנרגיה שלא נח לרגע, אבל גם מתוקי ופשושי שאין דברים כאלה. נראה אם זה ייקלט....ניתן לזה זמן לשקוע. מקסימום אחפש כינויים חלופיים או שאמשיך בינתיים עם תינוקי ונוקת.....

יום שני, 7 בדצמבר 2020

עדכונים שוטפים

 בששי אספנו את נוקת מהגן, היא היתה במצב רוח טוב וגם הרגישה טוב, אכלה ארוחת צהריים בשקיקה רבה (מי שלא ראה אותה מוצצת עגבניות שרי בתאווה ומוציאה את הקליפה, לא ראה הנאה מימיו), השתכבשבת אכן הגיעו בתי עם משפחתה המתוקה והיתה ארוחת צהריים נהדרת.

כשהם הגיעו נוקת ישנה, נרדמה בדרך, והושכבה על הספה. חתני יצא לריצה ביישוב, לאחר שביקש המלצה למסלול בן 5-6 קילומטרים. נתנו לו את מסלול הבוקר הרגיל שלי - מכאן ישר עד לכניסה למושב אחד, ימינה עד לכניסה למושב שני, שוב ימינה דרך מושב שלישי ומשם ישר בחזרה ליישוב שלנו. הוא מאד שמח אחר כך על המסלול היפה הזה בין שדות ופרדסים, אורוות סוסים ואפילו רפת אחת. 

היה קר (בבוקר ירד גשם שוטף ולא יכולנו בכלל לצאת להליכה) והדלקנו את האח, וכשנוקת התעוררה - מעט המומה לגבי איך היא בכלל הגיעה לספה הזאת - היא מייד הצביעה על האח ואמרה "אש". ברור שכולנו התמוגגנו. אוצר המילים (או ההברות) שלה הולך וגדל מידי יום.

כשחתני סיים את הריצה (תוך כחצי שעה) הוא עלה להתקלח והתיישבנו לאכול. T הכין המבורגרים וכל אחד יכול היה להרכיב לעצמו את המנה המועדפת. עם או בלי חסה, מלפפון חמוץ, חרדל, מיונז ו/או קטשופ. למעדיפי השניצל הוכנו גם כמה שניצלים, לשמחתו הגדולה של נשמותק. בעזרת מכשיר הסו-וויד ש-T רכש לעצמו (כי לא ייתכן שלחתני יהיה כזה ולו לא יהיה כזה) הוא הכין תפוחי אדמה "דרוסים" (כמו של אייל שני) וזה יצא טעים ביותר. בנוסף T הכין גם צ'יפס תפוחי אדמה ובטטה בסיר טיגון האוויר (air fryer). גם זה יצא מעולה. וכדי שגם חכמוד ישמח, הוא הוסיף והכין טבעות בצל. עבור כל מי שלא אוכל מטוגן (וגם לאלה שכן) הוא הכין גיבץ', שאותו אנחנו ממשיכים לאכול כמובן כל השבוע. 

כולם טרפו בתיאבון. כולל הקטנה.

אחר הצהריים יצאנו להליכה (אחרי שכאמור בבוקר ירד גשם שוטף ולא הספקנו לצאת לפני שהילדים הגיעו). כרגיל T שאל אותי "כמה?" שזה אומר - כמה קילומטרים את רוצה ללכת היום. תלוי ברמת האנרגיה שלי לפעמים אני אומרת חמש או שש אבל בדרך כלל אם זו הליכה שנייה לאותו היום אני אומרת שלוש או ארבע. ולפי מה שאני עונה, הוא בוחר את המסלול. 

הפעם עניתי לו בצחוק "שבע" (ע"ע "שר האוצר נכנס למסעדה, מזמין צ'ורבה") אז הוא לקח את זה כאתגר ומצא לנו מסלול בן שבעה קילומטר (ועוד קצת). זה בעצם מסלול דומה למה שאני עושה כל בוקר (בהליכה שלי לבד) רק בתוספת איזו גיחה לתוך אחד המושבים שבדרך. גיחה שמוסיפה קילומטר עם קצת עודף. מה אומר? התאהבתי במסלול הזה ומאז בכל בוקר אני הולכת שבעה קילומטר.

את הביקור מעבר לגדר אצל הורי העברנו ליום ראשון אחר הצהריים. היה קריר אבל גם הם וגם אנחנו התלבשנו היטב.

בבוקר הספקנו גם כל מיני סידורים, כולל ביקורת אחרונה למדרסים שלי, וגם הזמנת משקפיים חדשים. סתם כי נמאס לי מהישנים. הפעם נסענו לטירה, שמענו דברים טובים על אחד האופטיקאים שם. זה לא באמת היה זול משמעותית מהחנות המקומית בה הזמנתי משקפיים בפעמים הקודמות, אבל היה לו מבחר גדול ויפה יותר של מסגרות, שזה בעצם מה שחיפשתי הפעם. באותה ההזדמנות T החליף את עדשות משקפי השמש שלו למולטיפוקל - משום מה הוא חשב בזמנו שזה לא נחוץ במשקפי שמש, ועם הזמן הבין שטעה. על הדרך האופטיקאי עשה לנו בדיקות ראייה, שהראו שאצלי לא השתנה כלום, אבל ליתר בטחון העלה ברבע מספר את אזור הקריאה במולטיפוקל, ואצל T חלה הרעה בעין אחת. מה שאומר שגם משקפי הראייה שלו זקוקות לעדשה אחת חדשה. אבל בינתיים הוא עוד לא הזמין. 

הם אמורים להיות מוכנים בעוד כעשרה ימים. יהיה כיף להתחדש במשקפיים חדשים. 

היה לי תור טלפוני עם הדיאטנית הבוקר והיא היתה מרוצה מאד מההתקדמות שלי. שוב היא שאלה עד לאן אני שואפת להגיע. כי בעצם בעוד פחות מקילו אגיע לטווח המשקל התקין (מבחינת BMI). כבר דיברנו על זה בעבר אבל אמרתי לה שוב, שהייתי רוצה להגיע לאמצע הטווח התקין. כלומר  להגיע לערך BMI של 21 או 22. כרגע אני קצת יותר מ-25.  יש עוד דרך ואני לא בטוחה שהגוף שלי יגיב וימשיך לרדת כמו שהוא ירד עד עכשיו - אבל אני מקווה שכן. ובעיקר אני מקווה שכאשר אגיע למשקל הרצוי, אוכל להתמיד ולהישאר בו. נחכה ונראה. 

הדיאטנית היתה מרוצה גם מהשיפור במדדי הסוכר, כולסטרול וטריגליצרידים. ובאופן כללי מאורח החיים שאימצנו שנינו לעצמנו בחצי השנה האחרונה. אין לי שום ספק שלקסקנדה היה חלק פעיל בהצלחה שלנו, כי היא הורידה את התיאבון וגם את החשקים, ואיפשרה לנו להתמיד היכן שבעבר תמיד נשברנו באיזשהו שלב. היא אמרה שבהמשך נוכל להמשיך עם הסקסנדה במינון יותר נמוך. בקיצור - גם בתחום הזה יש אופטימיות זהירה.

לסיום נשאר לי חוב מפוסט קודם: תמונות מהשקנאים באגמון חפר. T באמת הצליח לתפוס כמה יפהפיות:


אהבתי במיוחד את זאת - כי רואים בדיוק את טיפות המים במקום ממנו הם המריאו

וגם את זאת - שהוא הצליח לתפוס את הזוג הזה עם השלישית מתחבאת מאחורה


היו שם עוד מיני צפורים אבל הם היו רחוקות יותר ו-T לא הצליח לתפוס אותן כראוי בעדשת המצלמה. בסך הכל זה מקום נחמד מאד אבל זה לא אגמון החולה.

יום שישי, 4 בדצמבר 2020

מעט אופטימיות

 מזג האוויר בשבוע האחרון פשוט מושלם, ואני נהנית מכל היבט שלו.

נהנית שאנחנו כבר ישנים מתחת לשמיכות הפוך (סליחה, מוֹךְ, אני יודעת שפוך זה בפולנית).

נהנית שעדיין נעים גם בשעות הבוקר המוקדמות ומספיק לצאת להליכה עם שתי שכבות מעל לחולצת הספורט (טוב, נו, גם עם כובע ושרוולון על הצוואר), וכן נהנית שלא יורד גשם למרות שזה גם מעורר בי קצת רגשות אשם כי צריך גשם. תמיד. 

נהנית שאני לא לגמרי שטופת זיעה בכל פעם שאני עושה הליכה. כן, ברור שאני מזיעה, אבל בקטנה.

נהנית שבאמצע היום אפשר ללכת עם בגדים קלים, אפילו קצרים אם נמצאים בחוץ מספיק זמן. 

נהנית שבערב אפשר להדליק את האח אבל רק לכמה דקות, והבית נעים. 

סיימתי לקרוא את "הביקור" של הילה בלום ואני חייבת לומר שהתאכזבתי. מזמן לא קראתי ספר שבו הסופרת כל כך מאוהבת במילים של עצמה ובסגנון הכתיבה של עצמה ברמה כזאת שזה פשוט פוגם ברצף ובעלילה. וכן, היא בנתה איזה מתח סביב נושא סתמי לחלוטין, קפצה אחורה וקדימה ברצף הכרונולוגי באופן לגמרי מוגזם, ובסוף בכוונה השאירה נושא מרכזי לגמרי פתוח, בצורה כל כך יומרנית ש....נו, לא אמהר לקרוא את הספר הבא שלה, אם ייצא אי פעם (כן זה היה סיפרה הראשון, עד כמה שאני יודעת). 

עכשיו אני קוראת את "ולא כפי שפורסם" מאת יואב שפיר בירן, וגם זה סיפרו הראשון. נקווה שהפעם לא צפויה לי אכזבה. בינתיים הוא טוב. 

התחלתי לצפות בעונה החדשה של "הכתר" והלב פשוט מתכווץ כשאני רואה את דיאנה הצעירה, התמימה, ההרפתקנית - פוסעת בעינים די פקוחות (למרות חוסר הניסיון והתמימות, היא הבינה עוד לפני החתונה פחות או יותר למה היא נכנסת) לגיהנום הזה שנקרא ארמון בקינגהאם ומשפחת המלוכה. 

מעניין גם לראות את תחילתה של כהונתה של מרגרט ת'אצ'ר כראש ממשלת אנגליה. ההבדל התהומי בין האופי שלה לבין כל אנשי האצולה (בקבינט ובפרלמנט) והמלוכה (בארמון) והיחס שהיא מקבלת, והיחס שהיא מחזירה. זה ממש מרתק ולמרות שאין לי זמן לצפות בבינג' בכל הסידרה, מוצאת את עצמי מחכה בכל פעם לראות את הפרק הבא. 

טיילנו שוב השבוע אבל הפעם קרוב לבית - באזור עמק חפר יש את "אגמון חפר" שגם הוא, כמו אגמון החולה, מהווה אטרקציה למגוון רחב של ציפורים, וכרגע יש בו בין היתר המון שקנאים. נסענו לשם עם 'שותפנו' ו'שריתה' והלכנו גם מעט ברגל, ובסוף ישבנו לעשות פיקניק קטן - זה היה נחמד מאד. 

גם לכאן T הביא את המצלמה שלו אבל עדיין לא הוריד את התמונות כך שאני לא יכולה לצרף אותן לכאן עדיין. 

עוד מעט נצא לאסוף את נוקת מהגן. היא קיבלה חיסון (בעצם הרבה חיסונים בו זמנית) והיתה קצת מסכנה יום אחד אבל נראה שהתגברה על זה.

הערב בתי ומשפחתה מוזמנים לאמו של חתני, אבל אולי יגיעו אלינו מחר. מתגעגעת לילדים (את נוקת נראה עוד מעט אבל חכמוד ונשמותק כבר אצל הסבתא השנייה שלהם) אבל דווקא מתאים לי ששי בערב בשקט עם ספר או טלוויזיה. 

גיסתי סיימה את ההקרנות שלה השבוע וכעת נמצאת בשלב הכי קשה, מתברר, של החלמה מהכוויה הקשה שהן גרמו ומהחולשה הכללית שזה גרם. מקווה שכל יום שעובר וכל שבוע שמסתיים מקרב אותה לשלב שבו הסרטן הזה והניתוח והטיפולים יהפכו לזיכרון שהולך ומתרחק.

בתוך כל הבלגן של הבחירות שאולי מתקרבות בצעדי ענק והתחלואה הגוברת והקשקשת בתקשורת (שאני כבר כמעט לא מקשיבה לה), שמעתי שיש חיסונים בדרך לישראל ופתאום יכולתי לראות שמתי שהוא יחסית בקרוב, הורי יחוסנו והם ישתחררו מהסגר שכפו על עצמם באחוזה ויוכלו לבוא שוב לארוחות ששי אצלנו. ודווקא בפרט הקטן הזה פתאום החלטתי להיאחז ולהרשות לעצמי מעט אופטימיות.

יום ראשון, 29 בנובמבר 2020

טיול בגליל וברמה 11-2020

 אחרי סוף שבוע סוער ולפני הסערה של חמישי האחרון מצאנו לנו יומיים של מזג אוויר מושלם לנסוע לטייל קצת בגליל וברמת הגולן.

יצאנו בשבע בבוקר והגענו לאגמון החולה לפני תשע. אמצע השבוע בקורונה, היה רק קומץ של אנשים, ופרט לכניסה כמעט לא פגשנו אנשים במהלך הטיול, וגם אז זה היה במרחק. 

כיאה לזמן קורונה מדדו חום בכניסה, כולם היו עם מסיכות על הפנים. 

מתחם הכניסה לאגמון חודש לגמרי מאז היינו שם עם הורי בפעם האחרונה. רובו היה חסום ולא פעיל (קורונה) אבל נראה יפה מאד.

בניגוד לביקורים הקודמים שלנו באגמון, הפעם החלטנו לסייר בו רגלית. 





















כן, כן אני יודעת שנסחפנו קצת עם השקנאים אבל הם הפתיעו אותנו והתלהבנו. 

כאשר הולכים ברגל לא ניתן להיכנס לאזורים שאליהם נכנסת עגלת המסתור, כך שלא זכינו לראות את המוני העגורים המצטופפים להם בשדה ושואגים בקולי קולות, אבל T תפס כמה מהם בעת תעופה, והסתפקנו בכך.

כאשר הולכים ברגל מתחילים להבין גם כמה האגמון הוא גדול, ואחרי שהלכנו והלכנו במשך יותר מששה קילומטר הבנו שזה כנראה לא מסלול מעגלי (ואם כן, הוא ארוך מדי בשבילנו) וחזרנו את כל הששה קילומטר בחזרה. היה נעים כך שלא הזענו יותר מדי, באמת מזג אוויר מושלם.

משם נסענו לצימר שהזמנו יום קודם במושב רמות נפתלי. מפאת הקורונה לא הוצעה לנו ארוחת בוקר וגם הבריכה והג'אקוזי החיצוני היו סגורים, אבל בחדר המרווח והנוח היתה אמבטיית ג'אקוזי ענקית ונוחה והחדר כולו היה מאובזר עד הפרט האחרון. ראינו שמדובר בבעלת צימר שיודעת להשקיע במה שחשוב. פרט לקבלת המפתח לחדר לא היינו זקוקים לעזרתה בשום דבר, וגם לא פגשנו שם נפש חיה. 

בין השאר היתה בחדר רשימת מסעדות שפועלות בסביבה, והזמנו טייק אווי במסעדה בצומת גומא. עוד עברנו גם במיני מרקט של המושב כדי להצטייד במוצרים לארוחת הערב והבוקר, אותן הכנו בעצמנו ואכלנו בחדר.

אספנו את ארוחת הצהריים מהמסעדה והתיישבנו בספסל בפארק קטן שצמוד למרכז הקניות ועשינו לנו פיקניק צנוע. זה היה ממש נחמד, וכך גם חשבו החתולים שבאו לשנורר שאריות וזכו מאיתנו לטיפול מפנק. 

אחרי הארוחה נסענו לרמה למפל הבניאס. לא היינו שם מאז שבנו את השביל התלוי, וזה היה מקסים. בסך הכל הלכנו כשעה.








 






היה ברור שמרגע שיחשיך כבר לא יהיה לנו מה לעשות בשום מקום, בגלל הקורונה. אז חזרנו לצימר, לאמבטיית הג'אקוזי המפנקת, לחלוקים המפנקים, לאח (החשמלי אמנם, אבל שבעלת הצימר הדליקה לנו מבעוד מועד) ופשוט רבצנו לנו מול הטלוויזיה ואכלנו סלט וביצה ויוגורט - שהכנו בעצמנו.

המיטה היתה נוחה מאד ובבוקר התעוררנו עם כוחות מחודשים. אחרי ארוחת בוקר קלה (גם אותה הכנו בעצמנו) הודענו על עזיבה (ובעלת הצימר אמרה שהחתן שלה כבר יתקשר אלינו בהמשך לקחת את פרטי האשראי שלנו) ונסענו תחילה לנחל שניר. 














 






לצערי הלכנו את המסלול הקצר של הנחל, עם איכוף קטן למצפה שמעליו, כי המסלולים הבינוני והארוך הצריכו הליכה בתוך המים ודילוג על אבני הנחל החלקלקות והיתה התרעה של סכנת עכברת בנחל, ולא רצינו להסתכן בנפילה פנימה. 

אז משם יצאנו לכיוון רמת הגולן שוב, אל בריכת המשושים, ששנינו הבנו להפתעתנו שמעולם לא היינו בה. הירידה לבריכה ובעיקר העלייה בחזרה ממנה היא לגמרי למיטיבי לכת, ושמחנו שאנחנו בכושר טוב כל כך שיכולנו לעשות זאת בקלות יחסית. 










משם כבר נסענו הביתה, עייפים מאד ומרוצים מאד. בדרך עברנו על פני הפנייה לנחל עמוד, ואמרנו לעצמנו שאולי בפעם הבאה נלך לשם. 

במקום ארוחת צהריים נשנשנו קצת שקדים ותמרים שלקחנו איתנו לדרך מהבית, ואת השנ"צ המבורך כבר עשינו במיטה שלנו אחרי מקלחת. 

היה טיול נהדר, שהשאיר טעם של עוד. מקווה שבקרוב.