מזמן לא תיעדתי לעצמי את היום יום שלי.
כנראה שהימים שלי די מלאים, ואיכשהו נראה שכתיבת הפוסטים למדור השרביט החם בשבועיים האחרונים לקחה ממני זמן פנוי.
אתחיל מהסוף - ששוב נתפס לי הגב התחתון. הפעם באורח ממש קשה.
זה קרה בחמישי על הבוקר - ללא סיבה נראית לעין ובאופן ממש פתאומי, עד כדי שעצר את נשימתי וגם לי לבחילה ואפילו הקאתי קצת באותו הרגע.
אני יודעת שבמקרים האלה לא טוב לשכב אלא עדיף דווקא ללכת ולהיות פעילה, ולכן המשכתי בפעילות הגופנית שלי - אבל עם חגורה .
אני גם מחממת את האזור כל הזמן - בין עם בכרית כוסמת שמחממת במיקרו ובין עם בקבוק מים חמים ללילה. זה מאד עוזר.
גם מורחת משחת ארניקה.
ומחכה. אני רואה שכל יום חל שיפור קל, אז מקווה לטוב.
אצל אבא דווקא המצב לא משהו - אבל לפחות כבר יש אבחנה ברורה לגבי מה הבעייה.
לאחר שהזריקה ההומיאופתית לא עזרה ואף אחד ממשככי הכאבים (שהלכו והתחזקו) לא השפיעו, הוא נשלח למיון אורתופדי ועבר רנטגן וגם -CT והתברר שגם יש לו שבר דחיסה נוסף (לפני שנתיים אובחן עם שבר ב-L2, עכשיו גם L3), וגם ספונדילוליסטזיס, הפרעה שבה חוליה אחת זזה ממקומה קדימה או אחורה ביחס לחוליה הסמוכה. צרה צרורה.
אבא לא סובל מאוסתיאופירוזיס (בניגוד לאמא, שמקבלת טיפול תרופתי) אבל מצב עמוד השידרה שלו פשוט על הפנים. ואני מניחה שההקרנות שהוא עבר לטיפול בסרטן הערמונית בשנה שעבר לא עזרו לעניין.
כיון שאף אחד לא מתכוון לנתח אותו בשלב הזה, בגיל הזה, במצב הלב הזה....צריך לעזור לו עם משככי כאבים, פעילות גופנית מתונה ופיסיותרפיה. בינתיים משככי הכאבים שנתנו לו עד כה כאמור לא עזרו, הוא מכריח את עצמו להתהלך בבית עם ההליכון שהבאנו לו מ"יד שרה" אבל סובל מאד. הזמן היחיד שהוא לא בכאבים הוא בשכיבה.
ברביעי הוא קיבל עוד זריקה - הפעם הגיע אליו רופא מומחה שעובד במרפאת כאב (שבתי מכירה מהלימודים שלה) וכן הזריק לו דיפרוספן , לאחר שעבר על כל רשימת התרופות שהוא לוקח וגם התייעץ טלפונית עם האופטלמולוג שלו (כי בנוסף לכל הצרות הוא גם סובל מגלאוקומה), ואישר שמותר. נראה היה על פניו שגם הזריקה הזאת לא הועילה, אבל דווקא הבוקר הוא דיווח בזהירות על שיפור קל אז נחכה ונראה.
בזכות אשפוז הבית שאושר לו מ"מכבי", ישלחו לו פיסיותרפיסט הביתה. נקווה לטוב.
אגב אנקדוטה קטנה: לאבא התחיל האירוע של כאב הגב הנוכחי ביום שהוא נסע לצילום חזה בגלל השיעול שלו (שאז אובחן הברונכיט והוא קיבל אנטיביוטיקה). כל הזמן הזה שאלתי אותו ואת אמא אם קרה משהו בנסיעה למכון הרנטגן או במכון עצמו או בזמן הצילום - זה היה ברור שקרה משהו שגרם לזה. וכל הזמן הזה הם לא ענו, החליפו נושא, הרגשתי שהם מסבנים אותי. עכשיו יצא המרצע מן השק: במכתב השחרור מבית החולים, הרופאה כתבה ש"החולה דיווח שבזמן נסיעה באוטובוס היו כמה קפיצות" והוא נחבל.
כן. בזמן נסיעה באוטובוס. לי הם לא נתנו להסיע אותם לצילום החזה. הם נתנו לי להבין שהם לקחו מונית. כן, התחלפנו. הם ה"ילדים" שמשקרים ל"אמא" שזו אני. לא הבנת עדיין שבמצבך אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך להתקמצן על מונית ולהטלטל באוטובוס????????? !!!!!!!
בשבוע שעבר T ו'שותפנו' קיימו כאן יום צילומים עבור מסעדה של לקוח חדש. T הכין את כל המנות שבתפריט והביאו צלם מקצועי כדי לצלם אותן ולהעלות אותן לאתר של המסעדה (וכמובן גם לאתרים של "10 ביס", "וולט", וכדומה.
קרה משהו מצחיק כאשר T התחיל להקים אתר אינטרנט עבור המסעדה - ברגע שהוא הקים את דף הנחיתה הראשון עם הצילומים של המנות, התחילו פניות מכל הארץ מאנשים שרוצים לבוא / להזמין טייק אוויי 😂! זה היה עד כדי כך מגרה. אבל המסעדה עוד לא נפתחה!
משהו הרבה פחות מצחיק קורה עם אתר האינטרנט ש-T הקים עבור איש המדרסים שלי.
יש המון (אבל המון!) כניסות לאתר (גם דרך הקישור בתשלום אבל גם דרך החיפוש האורגני של גוגל) אבל איש המדרסים לא קיבל אף טלפון או פנייה דרך האתר. מה שאומר - שמה שהוא החליט לשים באתר לא מדבר אל האנשים שחיפשו את האתר.
למה אני מתכוונת?
כבר מהתחלת עבודת ההתנדבות של T עם הבחור, הוא העיר לו על כך שהאתר כולו מכוון לספורטאים. כל מי ש"נוחת" באתר רואה בעיקר ספורטאים וטיילים... כאשר בעצם 90% ממי שמחפש מדרסים הם קשישים, אנשים אחרי ניתוחים, סכרתיים וכדומה.
גם במכון הקודם, שבו הוא עבד כשכיר, זו היתה המאסה הגדולה של הלקוחות שלו. ולא ספורטאים וטיילים.
אבל הנה בדיוק דוגמא לאיך שאנשים חיים בפער הזה שבין מה שמסתובב להם בראש, מה שהם רוצים שיהיה לבין המציאות שתכל'ס יש. לא עזר כמה ש-T התנגד, הוא התעקש - והנה התוצאה. אפס פניות מהאתר.
ובינתיים הוא מפסיק כסף ולא מגדיל את היקף הלקוחות. ובניגוד למכון הקודם, המכון הפרטי החדש שלו לא נמצא על רחוב סואן עם תנועה של אנשים שעשויים להיכנס מהרחוב או לעבור לידו בנסיעה עם הרכב. צריך להגיע אליו במיוחד. חבל.
T ידבר איתו שוב וינסה לשכנע אותו בכל זאת לשנות את המהות של האתר.
בנוסף הוא גם החליט שלא בא לו לעבוד עם קופות החולים, שזו לדעתי טעות גדולה. הרבה לקוחות שמגיעים עם הפניה מקופת חולים בסוף קונים את המדרס "המשובח" באופן פרטי ולא את הזבל שמאשרים דרך הקופה. מילא. T מכיר כבר את העבודה עם לקוחות ויודע שכאשר מתקבע להם משהו בראש קשה מאד מאד להזיז אותם מזה. אבל לא חבל על כל ההשקעה?
אני ממשיכה בשיעורי היוגה הפרטיים בינתיים, אבל ברור לי שלא אמשיך עם זה לאורך זמן. בתום הסידרה ששילמתי עליה מראש אצטרך להחליט אם להצטרף לקבוצה (שכרגע אין קבוצת בוקר) או לעזוב את זה. אני ממש (אבל ממש!) לא אוהבת חוגים אחר הצהריים/ערב. לא יודעת למה. פשוט לא.
במקביל לגב שעושה לי בעיות, גם הכתף לא מתנהגת יפה, וכל כך נמאס לי שביקשתי מהאורתופד לשלוח אותי לאולטרסאונד - ואם כבר אז לשתי הכתפיים (כי בעבר גם הימנית נדלקה מידי פעם). אחר כך נראה מה עושים עם זה. קיבלתי תור לאפריל. כמובן.
אז חתני והנכדים הגדולים נסעו לשבוע לקלאב מד סקי בצרפת, והם נהנו שם מאד, ו-T ואני פינקנו ככל האפשר את בתי ואת שרי. בראשון ביקרנו אצלן אחר הצהריים, ברביעי עשיתי יום כיף בבוקר עם בתי לבד - וזה היה זמן איכות אמיתי. דיברנו על הרבה דברים שרציתי לדבר איתה כבר זמן רב, היה ממש ממש טוב. וכמובן שכרגיל גם פינקתי אותה בקצת שופינג.
בסוף השבוע הקודם הן באו לישון אצלנו ששי שבת, וגם זה היה זמן איכות אמיתי. היה כיף עם שרי ובשבת בצהריים היא ממש לא רצתה לעזוב אותנו. וזאת למרות שהן הלכו לסרט....ובכל זאת היה לה קשה להיפרד. מתוקונת.
אז בששי בבוקר, למרות כאב הגב, קפצנו לבקר אצל הורי.
זה היה סתם ביקור אבל טוב שהגענו אליהם. דבר ראשון הראנו לאבא איך להשתמש בחגורת הגב (הוא בכלל לא הידק אותה כמו שצריך ולכן לא הביאה לו תועלת). בנוסף, עזרנו לאמא למלא טופס עבור Social Security האמריקאי שנשלח עבורה לשגרירות ארה"ב בירושלים. התברר שהם הפסיקו לשלם לה את דמי "הביטוח הלאומי" האמריקאי כי "לא היתה להם הוכחה שהיא עדיין בחיים". סליחה?
כן, אז מה שקרה הוא שהתקשרו אליהם מארה"ב מ-Social Security ואבא שלי החליט שזה טלפון תרמית (כלומר SCAM), והתעלם מהבקשה שלהם לספק פרטים מזהים שיוכיחו שאמא שלי עדיין בחיים (כנראה עושים את זה מתי שהוא אחרי גיל תשעים). כיון שכך, הפסיקו להעביר כסף כל חודש. ואז הורי התעוררו, פנו ל-Social Security שהפנו אותם לשגרירות ...בהתחלה היה מדובר על הגעה פיסית לשגרירות בירושלים לצורך ראיון "הוכחה שאני בחיים". אחר כך זה עבר להיות שיחת טלפון (אפילו לא ZOOM), ובסוף זה הסתכם במילוי טופס ושליחתו בדואר. מוזרים האמריקאים האלה.
בערב בששי הגיעו בתי ומשפחתה (הפעם בהרכב מלא) - היה לי קשה בגלל כאב הגב אבל היה כיף להיות ביחד, הם עזרו קצת ו-T לקח על עצמו יותר עבודה מהרגיל (כלומר גם שטיפת כלים).
בהתחלה היה נראה שגם חכמוד יישאר לישון אבל התחרט ברגע האחרון, ורק נשמותק נשאר.
הבוקר T הכין לו ערימה של קרפים, שיחקנו "טיסה 501" ואחר כך "רביעיות בעלי חיים" ובסוף עד שחתני הגיע לאסוף אותו שיחקנו "טריוויה" נחמד שמצאתי און ליין שמתאים לגילאי חטיבת הביניים (הוא עדיין לא אבל....גאון קטן). היה כיף.
הגשם מנע בעדי לצאת הבוקר להליכה, מקווה שיתבהר בהמשך כי הגב שלי זקוק לזה מאד וחדר הכושר סגור בשבת.
T החליט שהוא כן יוצא באחת ההפוגות, וכמובן שאחרי שניים וחצי קילומטר תפס אותו מבול, ולמרות שמייד הסתובב וחזר הביתה הספיק להירטב עד לשד עצמותיו. מילא. לא נורא. אם וכאשר יתבהר הוא ייצא שוב.
כדי שיהיה לנו משהו שמח לצפות לו, הזמנו את כרטיסי הטיסה לביקורנו הבא אצל בני, ביוני. באמצע הביקור אנחנו מתכננים ביקור אצל בת דודי באורגון ואיתם יחד נטייל במדינה היפהפיה הזאת. אז למקרה ששום דבר לא ישבש את תכניותנו ואכן נצליח לנסוע וליהנות - אכן יש למה לצפות.
"המצב" הולך מדחי אל דחי ולא בא לי להתייחס אליו בכלל. היה לי בוקר אחד של שמחה (מהולה בעצב) והתרגשות - כמו כולם - כאשר הודיעו על חילוצם של לואיס ופרננדו מהשבי העזתי אבל לצערי זה ממש לא מספיק. ממש לא.
כתמיד - בתקווה לימים טובים יותר.
