טיול בר המצווה של נשמותק בארה"ב - הקרוז (cruise) על האוניה Utopia of the Seas

את הבילוי באורלנדו, במדינת פלורידה, חילקנו לשניים. 

בשלושת הימים הראשונים יצאנו לקרוז על אוניית Utopia of the Seas של חברת Royal Caribbean.

עוד לפני שיצאנו לקרוז ידענו - T ואני - שאנחנו עושים את זה אך ורק עבור הילדים והנכדים, ושזה ממש (אבל ממש!) לא בשבילנו. אבל מנהל הנכסים שלנו בפלורידה, שהקרוזים זו צורת הבילוי האהובה עליו ביותר בעולם, כל כך שכנע אותנו וכל כך הלהיב אותנו לנסות, שהחלטנו ש...למה לא? יאללה, שיהנו. 

אחרי ארוחת בוקר במלון ועצירה להצטיידות בחטיפים ויין* (כי בתי קראה באתר של האונייה שמותר לכל חדר להביא שני בקבוקים) הגענו לנמל, מסרנו את המזוודות לצוות המיומן של האונייה, חנינו ועלינו לסיפון.

נשמותק ו-Utopia of the Seas מאחוריו

חשוב לי לציין שמהרגע הראשון ותוך כדי כל שלושת ימי הקרוז ועד לירידה מן הספינה, כל הניהול והשירות של הצוות היו הטובים ביותר שזכינו להם אי פעם - לא משנה היכן ולא משנה מתי. הכי טוב. מעולה. מדהים. 

בנוסף כיון שמנהל בכיר בחברה הוא חבר טוב של מנהל הנכסים שלנו, בכל יום קבלנו פינוקים שונים לחדר - פירות, שוקולד ועוד. 

נשמותק ואני בקומת הכניסה של האונייה

שרי בקומת הכניסה של האונייה

לא היה משהו שלא היה על האוניה הזאת.

מספר בריכות, מגלשות מים מסוגים שונים, אומגה, מגרש מיני גולף, גלישת גלים, קרוסלה וכמובן קזינו, וגם תיאטרון - בו ראינו שלוש הופעות. 

ביום הראשון היה מופע ריקודים שהתחיל קצת צולע אבל בסוף היה מרשים ויפה. 

ביום השני היה מופע לוליינות מים מרשימה ביותר, וביום השלישי היה בלט על הקרח - שהיה ברמה לא פחות טובה (אם לא יותר) ממופע "אגם הברבורים" שאליו לקחתי את בתי ואת שרי אחרי שחזרנו מארה"ב.

שרי בבריכת הילדים

היה גם ספא גדול וכנראה מפנק (לא ניסינו טיפולים כלשהם) ובעיקר היה חדר כושר גדול ומאובזר למופת בו התאמנו - T ואני וגם חתני - בכל בוקר. בחדר הכושר היו חלונות גדולים שמהם ניתן היה ליהנות מהנוף לים הפתוח. 

בנוסף לחדר הכושר היה גם מסלול ריצה נהדר ונוח שהקיף את כל האונייה. 

החדרים לא היו גדולים אבל היו נקיים מאד, יעילים מאד ונוחים מאד. כמו בניו יורק, הבנים ישנו איתנו בחדר ושרי ישנה עם בתי וחתני בחדר סמוך.

בריכת הילדים וברקע מגלשות המים

היה אוכל בשפע בכל שעות היממה בחדרי אוכל שונים ודוכנים של גלידה וחטיפים למיניהם שפוזרו לאורך ולרוחב כל האונייה, והיו גם מסעדות - חלקן בתשלום נפרד - למי שרצה. יצא לנו לאכול במסעדה כזאת רק פעם אחת. זה באמת לא היה נחוץ.

גם במסעדות ובחדרי האוכל ההתנהלות היתה מופתית. שפע זו בהחלט מילת המפתח כאן. 

מתקן לגלישת גלים

כיון שחיבור לאינטרנט היה יקר מאד, החלטנו לחבר רק טלפון אחד - את של T - ורק דרכו היה לנו קשר לעולם החיצון. מהבחינה הזאת היו אלה שלושה ימי ניתוק מבורכים בהם באמת היינו במן עולם נפרד. 

היה לנו WIFI פנימי של האונייה, באמצעותו קבלנו עדכונים על אירועים והזמנות וגם יכולנו דרכו לתקשר זה עם זה. 

ובכל פעם שנתקלנו בבעייה או שאלה כלשהי, היו בכל מקום אנשי צוות שעמדו לשירותנו ועזרו לנו מייד ובאופן המקצועי ביותר.

גם כל בקשה קטנה מייד נענתה - באמת שמעולם לא נתקלנו בשירות כזה. 

אז למה בעצם זה לא היה בשבילנו? 

בעיקר הרעש. 

מוסיקה רועשת בקולי קולות בכל מקום בכל שעות היום בכל השטחים הציבוריים - פרט לאזור אחד בקדמת האונייה באחת הקומות (היו הרבה מאד קומות) שנקרא הסולריום - והוא נועד למבוגרים בלבד ובו היה שקט, בריכות ג'קוזי ובריכות קטנות מפוזרות בכל שטחו. 

הבעייה היחידה של הסולריום היתה שהוא היה סגור - להגן מפני מזג האוויר שלעיתים עלול היה להיות סוער - ולא היה שם מספיק אוויר, היה חם מאד.  אז ישבנו בו T ואני זמן קצר והבנו שגם זה לא מהווה פתרון עבורנו. 

חכמוד ונשמותק משחקים מיני גולף

בנוסף, סביבנו תשעים אחוז מהאנשים על האונייה היו בעצם שיכורים כל הזמן. ממש 24/7. והאמריקאים כשהם שיכורים הם עוד יותר רעשנים מהרגיל. 

מנקודת מבט סוציולוגית אנתרופולוגית היה מאד מעניין לצפות באנשים - ממש סוגים שונים ומגוונים של אנשים מכל רחבי ארצות הברית וגם העולם - שכל אחד (או קבוצה) הגיע מסיבות אחרות ולמטרות אחרות. היו שם מסיבות רווקות ורווקים, קבוצות של חברים בנים וחברות בנות. היו זוגות ומשפחות ותיירים ואנשים ממקומות עבודה משותפים. הכל. 

חלקם התחפשו לכבוד הקרוז עם תחפושות ופיאות בנושאים שונים.

גם בקרוז עצמו היו ערבים של לבוש לבן בלבד וערבים של הלואין (שבארה"ב מתחילים להתכונן עליו שבועות ארוכים לפני המועד) - אנחנו לא השתתפנו אבל ראינו שאנשים ממש נטלו בזה חלק. 

שרי ונשמותק על הקרוסלה

בקומה של בריכת הילדים והמגלשות היה הכי רועש ובכל רגע נתון התנהלו שם תחרויות בגדי ים, תחרויות ריקודים ועוד פעילויות שגם הן התנהלו בקולי קולות ועם מוסיקת רקע מחרישת אוזניים. 

אבל הם כולם מאד מאד נהנו - כפי שרצינו, כפי שידענו שייהנו, וזה היה לגמרי שווה מבחינתנו. 

במהלך היום התפצלנו וכל אחד עשה מה שבא לו, ובערבים ובבקרים בדרך כלל אכלנו כולנו ביחד. 

מזג האוויר היה לטובתנו, כפי שהיה בניו יורק, ורק ביום האחרון טפטף לנו מעט גשם. זכרתי שחברתי 'שושנה' דאגה שאנחנו נוסעים ב"עונת ההוריקנים" - אבל לשמחתנו לא היה הוריקן או אפילו סופה טרופית באופק בכל התקופה שהיינו שם. 

בתי עם כל המשפחה בפארק מים על אחד האיים

הקרוז היה בן שלושה לילות/ימים באזור איי הבהאמס, והגיע לאי נסאו (Nassau) ביום השני ולאי פרטי של חברת הספנות בשם cococay island ביום השלישי. ניתן היה, בתשלום נוסף, לארגן סיור באיים האלה מטעם האוניה או לרדת באופן עצמאי ללא תשלום ולסייר בהם. 

אל נסאו לא ירדנו, אף אחד מאיתנו, אבל ל-CocoCay ירדו בתי, חתני והילדים ביום השלישי ובילו את היום בעיקר בפארק מים נהדר שהיה על האי. הם נהנו מאד, ובאותו יום גם אנחנו נהנינו מאד כי בזכות הירידה לאי האונייה התרוקנה ולא היו פעילויות ליד הבריכה ולא היה רעש ויכולנו, T ואני, להתרווח לנו עם ספר ליד הבריכה וליהנות מהשמש ומהשקט. 

חזרנו לנמל באורלנדו - Port Canaveral - ביום האחרון על הבוקר, אכלנו ארוחת בוקר אחרונה על האונייה וירדנו - בגשם שוטף - לרציף ואל המכוניות שלנו במגרש החניה מעבר לרחוב. 

היתה לנו נסיעה של חמישים דקות עד ליעד הבא באורלנדו - דירת AIRBNB לא רחוק מיוניברסל סטודיוס (Universal Studios)....אבל על זה אספר בפוסט הבא. 

* בסוף לא שתינו בכלל מהיין, ובקבוק אחד בכלל נשכח במקרר של החדר שלנו.