יום שלישי, 30 במאי 2023

הרהורים, חלומות וענייני דיומא

לפני כמה ימים הקשבתי לפודקסט "לחשוב טוב" - פרק 138 "הצל שלי ואני" שבו יהודית כץ מראיינת את פרופסור איתי איבצאן. הם דיברו על ה"צל" שיש לכולנו: אותם חלקים בתוכנו שאנחנו מתביישים בהם והודפים ומסתירים. זה גרם לי לחשוב על דוגמאות כאלה של "צל" בתקופות שונות בחיי.

אז יש כמובן את  "אני לא מספיק טובה" שליווה אותי הרבה לאורך חיי, ויש מגוון של רגשי בושה או אשמה שונים שאני סוחבת, כמו רבים, לאורך כל השנים. 

אבל נזכרתי במקרים ספציפיים, למשל כשלקחתי לי פסק זמן בתקופה של משבר ממש קשה בעבודה, ובדיוק אז התברר שהסרטן של חמותי חזר (היה לה סרטן השד שבע שנים קודם לכן) והפעם הוא מפושט. זה היה הלם והיה כאב גדול, אבל במקביל גם עלתה בי המחשבה, שלא ככה תכננתי לבלות את חופשת ההתאוששות שלי, ושזה היה אמור להיות "הזמן שלי", ובמקום זאת כמובן שארוץ לטפל בהם ואקדיש להם את כל תשומת לבי. התביישתי במחשבה הזאת, אבל עכשיו אני חושבת שזה היה כל כך טבעי...

דוגמא נוספת ל"צל" כזה היתה כמובן גם כאשר סוף סוף גם אני וגם T נכנסנו לכושר וירדנו במשקל ועפנו על עצמנו בקטע של בריאות וכושר - ואז הוא חטף את התקף הכאב הראשון ופצח בסידרה של ניתוחים ובדיקות...ומהרבה בחינות הוא עדיין לא בסדר עד היום. ואז חשבתי: כאילו, מה נסגר? היינו ילדים טובים, עשינו תפנית של מאה שמונים מעלות לטובת הבריאות, וככה? 

אבל ה"צללים" האלה לא מעסיקים אותי באופן שוטף או קבוע. 

עוד משהו שקרה השבוע, הוא שחלמתי שאני חולה בסרטן. אני ממש זוכרת בתוך החלום את התחושה הזאת של "נו, הנה גם לי זה קורה". 

אינני יודעת איזה סוג סרטן זה היה ואיך נודע לי, אבל בחלום ישבתי אצל הרופא ועל השולחן היו מפוזרות התרופות שיהיה עלי לקחת. זה היה ממש מוזר. לפחות עשר "תרופות" שאף אחת מהן לא בצורה של כדור או קפסולה. כולן גדולות יותר ושטוחות ובצורות שונות, והזכירו לי יותר את הדמויות מ"בובספוג" מאשר תרופה כלשהי,  והמחשבה הראשונה שלי הייתה, שאין סיכוי שאצליח לבלוע משהו כזה. ואז הרופא או האחות התחילו להסביר לי כיצד לכופף איזה חלק באחת התרופות...משהו הזוי ולא קשור לכלום. 

זה הרגיש מאד אמיתי, וכשהתעוררתי ממש הייתי צריכה לומר לעצמי "אז בעצם אין לי סרטן". 

מוזר ביותר. 

בענייני דיומא, טיפלתי זמנית בבעיית הדלת והאזעקה בעזרת שיחת טלפון קצרה לאיש התקשורת/אזעקה שלנו. הוא יגיע לטפל באופן יותר יסודי לאחר שנחזור מחו"ל. T סידר בחזרה את הדלת כדי שתיפתח ותיסגר בקלות, ולפחות עכשיו אני יכולה להיות רגועה שלבייבי סיטר של החתולים לא אמורה להיות בעייה להיכנס ולצאת. 

היא הגיעה אתמול ל"חפיפה" והדגשתי בפניה את הצורך לשהות כאן יותר זמן עם החתולים בכל פעם שהיא באה, ללטף, אולי להבריש קצת, כי זו היעדרות ארוכה והם יהיו לבד בבית כל הזמן. היא אמרה שהיא הרבה יותר פנויה, ושרוב המטלות בבית הספר כבר הסתיימו, והבטיחה שאני יכולה לסמוך עליה. נקווה. 

המדיח המשיך לקצר ובאמת בסוף הזמנו חדש. ניצלנו את הקשרים של גיסי, שעוסק בעצמו בייבוא של מכשירי חשמל ועוד כל מיני מוצרים, ודרכו קיבלנו מחיר מצוין על מדיח שאמור להיות משובח ביותר. המדיח כבר הגיע, ואפילו אמורים להספיק לבצע לו התקנה לפני שאנחנו טסים. 

בימים האחרונים נשמע שמצבו של אבא ממשיך להשתפר, והשבוע הוא גם הלך לחדר כושר וגם השתתף לראשונה שוב בחוג דרמה. אלה חדשות מעודדות, ויש תקווה שהוא אכן לאט לאט מתחיל לחזור לעצמו. הוא עדיין סובל מכל מיני תופעות, חלקן אולי כלל לא קשורות להקרנות שעבר. אולי ללב. הרופאה באחוזה הציעה לו לקבוע תור אצל נוירולוג, אז הוא מצא תור לסוף אוגוסט. אני לא חושבת שיש לו בעיות נוירולוגיות, אבל אני לא אשת רפואה כמובן. אני חושבת שחלק מהתופעות (למשל הסחרחורות) הן תופעת לוואי של תרופות שהוא לוקח (למשל זאת לטיפול בערמונית), וחלקן קשורות בכלל לעובדה שהלב שלו לא נותן הספק מלאה, כתוצאה משני השסתומים הפגומים שאובחנו אצלו, ושהחליטו לא לטפל בהם מפאת גילו ומצבו הגופני (למשל בצקות לעיתים ברגליים וגם ירידה קלה בתפקוד הקוגניטיבי). 

בכל מקרה יחסית לגילו המופלג ולכל מה שהגוף שלו עבר - אין טעם להתלונן (כלומר - תמיד אפשר להתלונן כמובן). 

היה נחמד להיפגש אצלם עם אחי וגיסתי בשבת. 

אחי, שהוא לגמרי הפרופסור המפוזר הקלאסי (וגם בנוסף אסטניסט גדול או ליתר דיוק סובל מ-OCD) , סיפר לנו אנקדוטה מצחיקה שקרתה לו בטיסה לכנס האחרון. 

הוא סיפר שגיסתי הכינה לו כריך לדרך, מלחמניה ארוכה (מה שהוא מכנה "לחמניה שווה"), ועטפה לו את הכריך בנייר מגבת ומעליו ניילון נצמד, כמו תמיד. את הכריך היא שמה לו בתיק שהוא תמיד לוקח איתו בטיסות. הוא סיפר שהוא אכל את הכריך עוד לפני שעלה למטוס. אחרי ההמראה הוא חיפש משהו בתיק, ופתאום התפלא למצוא בו עוד כריך, עטוף בדיוק באותו האופן. 

אחי לא האמין שגיסתי הכינה לו שני כריכים, ותהה אם אולי זה כריך ישן שנשאר בתיק מטיסה קודמת. רק המחשבה על כך הגעילה אותו, כמובן, והוא קירב את הכריך לאפו כדי לרחרח אותו אבל לא הריח דבר. הוא לחץ על הכריך וגילה שהלחם קשה לגמרי, כמו אבן ממש, ובלי לפתוח את הניילון הנצמד או את נייר המגבת כדי לבדוק מה המצב שם בפנים (כי ברור שזה יותר מדי מגעיל אותו), זרק אותו לפח. 

הוא הגיע ליעדו, וכשבא להתגלח בבוקר, גילה שהוא לא מוצא בתיק את מכונת הגילוח שלו. ורק אז הוא נזכר, שכיוון שמכונת הגילוח (החדשה יחסית) היתה גדולה מדי ולא היה לה תיק אחסון ייעודי, הוא בעצמו עטף אותה באותו הבוקר בנייר מגבת ואז בניילון נצמד כדי להגן עליה בעת הנסיעה..................ושכח מזה לגמרי. 

כשהוא סיפר לגיסתי בטלפון את מה שקרה היא כמעט עשתה במכנסיים מרוב צחוק. 

עוד השבוע לקחנו את חכמוד לרופאת אף אוזן גרון, כי מזה כמה חודשים הוא מתלונן שהאוזניים שלו נסתמות כל הזמן. כשהם סיפרו לנו את זה המלצתי לבתי לקנות לו תרסיס שבו אני משתמשת על פי הנחייתו של רופא א.א.ג שלי, שמרכך את השעווה ואף מסלק אותה מהאוזן. ברור שהיא שכחה מזה לגמרי. לפני כחודש בתי סוף סוף קבעה לחכמוד תור, ואז יצא, שבדיוק באותו הזמן נכנסה לה פגישה חשובה והיא ביקשה את עזרתנו. 

לאחר שחיכינו כשלושת רבעי שעה (כי כנראה הרופאה הקדישה לכל פציינט את הזמן ואת תשומת הלב הנדרשים בלי קשר לשבע דקות שקופת החולים מכתיבים לה) וחכמוד כבר חשב לוותר כי לא רצה לאחר לאימון הכדורסל שלו, נכנסתי איתו לרופאה. היה רק כיסא אחד מולה, אז הצעתי לו לשבת, אבל היא אמרה לו לשבת בכיסא לידה, ו"לתת לאמא לשבת מולי". אז הוא חייך ותיקן אותה "סבתא" וכך סחטתי מחמאה על כמה שאני נראית צעירה. כיון שחכמוד ילד גדול בן 12 נתתי לו להסביר לה בדיוק ממה הוא סובל ולא התערבתי, אבל כשהיא הנחתה אותו לשכב על מיטת הטיפולים כדי לבדוק לו את האוזניים, הוא ביקש שאעמוד לידו. בזמן שהיא שאבה לו שעווה מהאוזניים הוא החזיק לי את היד חזק חזק, וניסה להיות גיבור אבל זה היה ממש לא נעים ובשלב כלשהו גם כאב. כמובן שהתעצבנתי בלב שבתי לא קנתה לו את התרסיס ולכן הוא לא הכין את האוזן לניקוי ולכן זה כאב, אבל לא אמרתי כלום. אבל הרופאה חסה על הילד, הפסיקה את הניקוי, למרות שבאוזן שמאל עדיין היה פקק קטן, רשמה לו את התרסיס הזה כמירשם, ואמרה שאם הוא ישתמש בו כל יום הוא אפילו לא צריך לקבוע תור חוזר להמשך הניקוי כי זה כנראה יתנקה לבד. 

אחר כך בבית הוא אמר לבתי שהוא שמח שאנחנו אלה שלקחנו אותו לרופאה "כי אתם יותר קשוחים" (היא וחתני). התמוגגתי. 

התחלתי כבר לארגן את כל מה שצריך לטיסה, וכמובן שבבוסטון הילדים חולים ואנחנו צופים שכרגיל, הם ידביקו אותנו. אבל אין כנראה מנוס מזה. העיקר להיות איתם ולחבק אותם. בני וכלתי הזהירו אותנו שבגלל המחלות והלילות הלבנים הבית מבולגן ברמות, אבל זה לא מרתיע אותנו, כמובן. העיקר להיות שוב ביחד. 

אני מניחה שבזמן שלא נהיה בארץ אכתוב פחות, אבל אם אוכל להתפנות מעט כדי לעדכן כאן אעשה זאת. ורק מקווה ששנינו נרגיש טוב ושהטיסה והשהייה והטיול יעברו בשלום. 

יום שבת, 27 במאי 2023

חג השבועות ועוד שיבושים

הימים האחרונים חלפי עלינו עם עוד תקלות ושיבושים גם בבית וגם בגוף.

פתאום דלת הכניסה החדשה שלנו התחילה לעשות בעיות. זה התחיל עם חיווי שגוי כאילו היא פתוחה - וזה הפעיל את האזעקה. ואז T סידר משהו ועכשיו קשה לפתוח ולסגור אותה. ולפעמים ממש בלתי אפשרי לפתוח אותה - לא מבפנים ולא מבחוץ - וזה מלחיץ כי אם הבית סגור ואין אף אחד אז אין דרך אחרת להיכנס. ובכלל, אם במקרה אין חשמל והתריסים סגורים, אז גם אין דרך אחרת לצאת. אותי מאד מלחיצים מצבים כאלה בהם אין חלופה. תמיד מעדיפה מצב שיש גיבוי לכל סיטואציה. ואני חושבת על הבייבי סיטרית של החתולים בתקופה שלא נהיה..... אוף. 

ניסיתי לנטרל פשוט את החיישן של הדלת באזעקה, כדי שלא ייתייחס אליו בכלל, אבל משום מה "ניטרול קבוע" לא עובד. אצטרך לדבר שוב עם איש התקשורת/אזעקה שלנו - ששוב ייקטר שתמיד אנחנו פונים אליו ממש לקראת נסיעה וזה תמיד דחוף בהול. מה אפשר לעשות? 

בנוסף, המדיח שוב קיצר, שבועות ספורים אחרי ש"תוקן". היה לי ברור שהטכנאי לא באמת עשה משהו אמיתי ובמקרה המדיח עבד תקין מאז. בהתחלה שוב הזמנו טכנאי, שהיה אמור להגיע ביום ראשון הקרוב, אבל בינתיים החלטנו פשוט להזמין מדיח חדש. המדיח הזה כבר עשה את שלו.  בינתיים הפעלנו אותו שוב והוא שוב עבד תקין, אז נמשיך לנסות ככה עד הנסיעה. ומקסימום אין לי בעייה לשטוף כלים. הבעייה היחידה שלי היא עם הפלסטיקים - קופסאות הפלסטיק מתנקות כמו שצריך רק במדיח. מילא, זה ייאלץ לחכות. 

בעקבות התקלה החוזרת של האינטרנט, הגיע שוב הטכנאי של הוט, החליף חלק כלשהו בתשתית - שלדעתנו לא ממש היתה לו חשיבות - ואנחנו צופים שהתקלות תחזורנה על עצמם. בינתיים תקין אבל הגיוני שתהיינה תקלות בזמן שלא נהיה בארץ, ואז לא נוכל להתחבר מרחוק למצלמות, לאזעקה, לבית החכם....עוד אוף. 

השבוע גם עשיתי ממוגרפיה - אני מקפידה על כך פעם בשנתיים ומכבי בטובם מתקשרים לתאם לי בלי שאצטרך אפילו לזכור לעשות את זה. אקבע תור לבדיקה קלינית אצל כירורג אחרי שאקבל את התוצאות. 

ל-T היו שני התקפי כאב ביום אחד, בערב החג, וראיתי שזה טלטל אותו יותר מהרגיל. זה היה מפחיד. מעולם זה לא קרה, שניים ביום אחד. עם כל זה הוא התעקש לבשל לערב חג כרגיל.

גם בתי ומשפחתה המתוקה הגיעה וגם הורי. כולנו כל כך שמחנו שהם פה, חודשיים חלפו מאז היו כאן לאחרונה. 

רמזתי לבתי בעדינות שחבל שהם לא קופצים לבקר אצל הורי מידי פעם, והיא היכתה על חטא שבאמת הם היו מרוכזים בעצמם בזמן האחרון. לא הגבתי על "בזמן האחרון". אמרתי לה שיש להם הזדמנות עכשיו שאנחנו נהיה בחו"ל, והיא אמרה שתשתדל. לא תולה בכך הרבה תקוות. 

הבנות של אחי מגיעות אליהם פעם בכמה שבועות, וגם בני וכלתי מתקשרים אליהם בוידאו לעיתים קרובות. בתי וחתני באמת באמת מרוכזים בעצמם, תמיד היו וכנראה תמיד יהיו. גם בנו ובבריאותנו יש תקופות שהם לא מתעניינים יתר על המידה, כבר קיטרתי כאן על זה, ואני מבינה שככה זה. זו המציאות ואין לי סיבה לצפות שהיא תשתנה. אני לא אומרת כלום כי אני מבינה שיש דברים שאין סיכוי שישתנו, ולכן מניחה להם. אני יודעת שזה לא מחוסר אכפתיות או מחוסר אהבה. 

לקראת ערב החג T שאל בקבוצה המשפחתית אם הם מזמינים משהו מיוחד לארוחה, והיחיד שענה היה חכמוד, שביקש חריימה ופסטה ברוטב בולונז. אז זה מה ש-T הכין. בנוסף אפה לחמניות ממולאות בבשר כבש מפורק, והכין "על הדרך" גם גולש טעים, שאנחנו אוכלים ממנו עכשיו כל השבוע. חלבי לא היה כאן. הם לא מתלהבים מחלבי. מה שכן, T אפה עוגת ריקוטה נהדרת, שבסוף הערב חולקה בין הורי לבין משפחתה של בתי. 

אחי היה בכנס בחו"ל בסוף השבוע של החג אבל ניסיתי להזמין גם את גיסתי והאחייניות לערב החג והן היו מוזמנות כבר אל אחותה של גיסתי. לא נורא, היום קבענו להיפגש אצל הורי, כך שנספיק להתראות לפני שאנחנו טסים לבוסטון. 

שיבוש נוסף שקרה לי הוא מן כאב לא ברור בראש - בצד ימין של הגולגולת קרוב לאוזן. זה בא בפולסים, התחיל בערב החג ונמשך כל הלילה וכל היום שלמחרת. מאד מוזר. קצת נבהלתי מזה, ונבהלתי עוד יותר כשחשדתי שאולי זה בכלל מוקרן מהשיניים. ממש לא מתאים לי סיפור שיניים עכשיו לקראת הנסיעה. בינתיים הלילה זה נפסק והיום בינתיים לא חזר, אז מחזיקה אצבעות. 

מהתכתבויות וואטסאפ עם 'מחברת' אני מבינה שלא קל לה הטיול הזה בחו"ל, למרות הנופים המרהיבים והערים המתוקות, בין כאבי הגב וכל מיני עצבים שהיא חוטפת על החבר שלה, אבל היום סוף סוף היא נשמעה קצת יותר מפוייסת. מקווה שבסך הכל הכללי החוויה תהיה טובה. יש לי הרגשה שלא יהיה מנוס מניתוח גב, במקרה שלה, ואני דואגת. גם לזוגיות הזאת המקרטעת אני דואגת.... אבל לא יכולה כמובן לעשות דבר פרט להקשבה ותמיכה. מקווה שהיה תהיה בסדר. 

בינתיים סיימתי בהנאה רבה את "THE SILENT WIFE" ובהמלצתה של תיאו (המקור הכי מהימן שלי עד היום לספרים מכל הסוגים) הורדתי ספר קליל וחמוד נוסף בשם "פי שניים" מאת סופרת שאינני מכירה רביטל ויטלזון־יעקבס. ממש לא "ספרות יפה" אבל כיפי לגמרי. כפי הנראה זה מה שהולם את הלך רוחי ומצבי הרגשי בימים אלה. אז תודה לך, שוב, תיאו יקרה. 

הספקנו לצאת להליכה (אני כבר לא רצה אבל T כן) הבוקר לפני שנהיה יותר מדי חם (נהיה קצת חם לקראת סוף ההליכה, בסביבות שבע וחצי) ועכשיו אנחנו בסבבה במזגן, שבת שקטה ובתקווה גם חסרת אירועים - עד לביקור אצל הורי אחר הצהריים ואולי (כנראה שכן) גם הפגנה שוב הערב. 

אז עוד חג מסתיים לו, ובקרוב אנחנו טסים לבוסטון. שבוע טוב שיהיה. 

יום שלישי, 23 במאי 2023

השבוע

 בסוף הצלחנו לחגוג יום הולדת 66 ממש נחמד ל-T. 

זה התחיל ביום עצמו, כשנסענו למסעדת אייבי בתל אביב עם שותפנו ושריתה. לא יודעת על סמך מה T בחר את המסעדה, שלא הכרנו קודם, אבל היה ממש נחמד, טעים, שירות מעולה ומחירים לגמרי סבירים. 

בימים האחרונים T חווה שני התקפים, אחד קל ואחד קשה יותר. בקיצור - מהבחינה הזאת אין חדש. 

את ארוחת ששי יום הולדת הוא בישל בעצמו כמובן, אבל אני הכנתי את הקינוחים - עוגת תותים קטנה ואת עוגת שוקולד (בעצם קקאו וקפה וקינמון) של סבתא שלי. שתי העוגות התקבלו בשמחה רב, הראשונה חוסלה כמעט עוד באותו הערב (ולמחרת הבאנו שאריות להורי) ואת השנייה נשמותק ביקש לקחת הביתה, אבל גם ממנה הפרשנו חלק לטובת הורי. 

שרי, כהרגלה בזמן האחרון בארוחות ערב אצלנו, לא אכלה שום דבר אבל היתה מאד חמודה. היא עזרה לי לפנות ולשטוף כלים - הקטנה הזאת שוטפת ממש טוב. היא התאימה מכסים לקופסאות פלסטיק בסוף הערב והתנדבה לחלק תותים לכל מי שרצה (בנוסף לאלה שכבר היו על העוגה). כמובן שהגיע שלב שבו מישהו לקח לעצמו תות בלי לעבור דרכה וזה היה מספיק כדי לקבל ממנה התפרצות בכי ומשם הכל התדרדר. העייפות ניצחה והם פשוט נסעו הביתה. 

גם ככה נשמותק וחכמוד היו גמורים מעייפות - שניהם היו בטיול שנתי השבוע, חכמוד אפילו ישן לילה בבית ספר שדה לראשונה - כך שהם בכלל עלו לישון עוד לפני שהוריהם ושרי נסעו הביתה. 

בבוקר הספקנו לפתור את חידות הוורד'לים בזמן שהם אכלו ארוחת בוקר ואז בתי הגיעה לאסוף אותם, ו-T ואני נסענו לבקר אצל הורי.

אין הרבה שינוי אצל אבא שלי, יומיים שלושה של שיפור ואז שוב חולשה וסחרחורות. אבל בסך הכל הכללי אולי אולי יש מגמה טובה. הצלחנו לשכנע אותו ללכת עם מקלות נורדים (כי הוא מסרב בתוקף לקבל מקל תמיכה או הליכון), ולמחרת באמת נסענו לקנות לו. כפי שחשבנו, המקלות מעניקים לו בטחון, בנוסף לתמיכה הפיסית, והוא מאד מאד מרוצה וגם עושה הליכות בחוץ, שהוא לא ממש העז עד עכשיו. 

במוצאי שבת נסענו כרגיל להפגנה בקפלן. חשבתי על כך שביוני נהיה בארה"ב ובקנדה ולא נשתתף בהפגנות....אבל התנדבתי לבצע תרגומים לאנגלית עבור המחאה, ואני מחכה שישלחו לי חומר לתרגום. לפחות אתרום משהו גם אם לא אהיה כאן כדי להפגין. 

בראשון בנוסף על קניית המקלות הנורדים עבור אבא שלי, קנינו גם חומרים עבור פרויקט של נשמותק בבית הספר. הוא והצוות שלו צריכים להכין דגם של "שביל החלב", והיתה התלבטות ערה סביב שולחן ארוחת ששי לגבי איך זה אמור להיראות. התייעצנו (בוידאו) גם עם בני וכלתי, שבונים דגמים כל הזמן עבור סביבוני (סתם כדי לשעשע ולהעסיק אותו) והם ממש טובים בזה. 

בסוף הוחלט להציג את שביל החלב באופן כזה 


קנינו כל מיני חומרים שעשויים לעזור בבניית הדגם, כולל צמר בצבעים האלה, ספריי דבק, חרוזים לבנים קטנטנים שיהיו הכוכבים השזורים וגם כדור עץ שאמור לגלם את ה"שמש" הזאת שרואים במרכז. צריך יהיה בנוסף לקנות צמר גפן, ספריי צבע שחור ואולי צהוב או מוזהב (עבור ה"שמש")....נשמותק מאד התרגש ושמח על ההשקעה. 

באותה הזדמנות כבר הכנו לשרי "ערכת יום הולדת" של דברי צביעה והדבקה, כי בתי אמרה שלאחרונה היא בעיקר בעניין של יצירה וציור. את הכל ארזנו ביחד באריזת מתנה, ונשאיר את זה אצל בתי, שתיתן לה ביום הולדת עצמו - כי אנחנו לא נהיה אז בארץ. אולי נצליח לתאם איתם כך שהיא תפתח את המתנה בעוד אנחנו נהיה איתה בוידאו. 

כדי שלא ייצא מקופח, קנינו גם לחכמוד בלוק ציור וצבעי פנדה משובחים - הוא מצייר הרבה וממש יפה. 

השבוע לא נפגשתי עם מחברת, היא נסעה לחופשה עם החבר שלה, ובינתיים אני שומעת ממנה שיש חריקות. חבל. מקווה שבסוף הם כן ייהנו ביחד. 

אי אפשר שיהיה שבוע ללא תקלות, והפעם האינטרנט שלנו מקרטע. כבר היה כאן טכנאי שלא ממש עשה שום דבר, או עשה משהו שרק החמיר את המצב ואתמול בערך כל שעה האינטרנט נפל. הוא עלה בחזרה אחרי אתחול הנתב, ואז נפל שוב. צרה צרורה. 

הבית שלנו מבוסס כולו על האינטרנט. בנוסף למחשבים וכמובן הטלפונים, גם הטלוויזיה כולה מבוססת על סטרימינג, גם האזעקה ומצלמות האבטחה וכמובן הבית החכם - כולם זקוקים לאינטרנט כדי להתחבר אליהם מרחוק. מחר יגיע עוד טכנאי...לא שיש לי הרבה תקוות בנושא. 

לסיום, לאחר שסיימתי את הספר החמוד של סופי קינסלה, הורדתי את הספר "THE SILENT WIFE" מאת KERRY FISHER  (ועל הדרך גיליתי שיש עוד לא מעט ספרים בשם הזה, אבל מאת סופרים אחרים - מעניין מאד). 

כנראה שאני בתקופה שמתאימה לי "קריאה קלילה" ובינתיים אני מאד נהנית. 

התחלתי גם כמה סדרות נחמדות, אחת מהן אוסטרלית בשם "לאהוב אותי" (LOVE ME) וגם "להיות אליזבת" על המלכה אליזבת' הראשונה לפני שנהייתה מלכה. 

אז השבוע חג השבועות ולקראת סוף השבוע הבא אנחנו כבר טסים אל בני ומשפחתו המתוקה.......איך הזמן טס


יום שבת, 20 במאי 2023

למדור השרביט החם - מאכלי שבועות

 במדור השרביט החם ביקש מוטי השבוע לתאר את מאכלי חג השבועות האהובים עלינו או בעצם כל דבר הקשור בחג השבועות שעולה על רוחנו. 

הזכרון הראשון שעלה לי כאשר הרהרתי בחג השבועות היה על השנים הרבות שבהן היינו נוסעים בשבועות להתארח בקיבוץ בגליל המערבי אצל חברים של המשפחה. 

חג השבועות בקיבוץ הוא אולי אחד הדברים המקסימים שיש, לפחות בזיכרונותיי. 



החגיגות, המיצגים, ההכנות והאווירה היו אחת החוויות המהנות שאני זוכרת כילדה. 

אני לא זוכרת מה אכלנו, כי באותן השנים האוכל לא ממש עניין אותי אלא אם היה מדובר בממתקים. אבל זוכרת שהדגש היה על החקלאות כמובן, וגם הריקודים היו עם אלומות וזרים ושמלות לבנות וכיף גדול. 

אחר כך נסענו לגור בלוס אנג'לס ובמשך כמה שנים לדעתי לא חגגנו את שבועות בכלל, ואם כן זה הסתכם בארוחה משפחתית אצל סבא וסבתא שלי מצד אבא או אצל דודים שלי. וגם פה, לא זוכרת מה אכלנו.

גם בחזרה לישראל אני לא זוכרת במיוחד את שבועות (פרט לשמחה שהיה חופש מבית הספר) ומזג האוויר היה כבר בדרך כלל טוב מספיק כדי ללכת לים. 

רק אחרי שהתחתנתי עם T והתחילו ארוחות משפחתיות עם המשפחה שלו ועם המשפחה של גיס-טי, גיליתי לראשונה את העניין של ארוחות חלביות. 

לאמא של גיס-טי היתה מנת דגל לשבועות - היא קראה לזה "רביולי" אבל בפועל אלה היו פשוט כיסוני גבינה, קרעפלך או כמו שסבתא שלי קרא להן: ורניקעס. 


בינינו, הכיסונים שסבתא שלי היתה מכינה ברגיל (לא לכבוד חג מסוים) היו טעימים יותר מאלה של אמה של גיס-טי, אבל זוכרת שעשו מזה עניין גדול בכל שנה, בין אם היא אירחה את כולנו ובין אם התארחה והביאה את המנה איתה. 

אצלי בבית מאד אוהבים פסטות עם רטבי שמנת למיניהם, לזניה וניוקי ומאפי גבינה עם ירקות וכמובן עוגות גבינה למיניהן אבל פחות מתלהבים מפשטידות, למשל. 

אצל חתני בבית תמיד עשו "על האש" בשבועות והתעלמו לגמרי מהמוטיב החלבי של החג. 

באמת שאין לי מושג איך ואיפה נחגוג השנה....אבל איך ואיפה שזה לא יהיה ובאיזה הרכב שזה יהיה בסוף, מאחלת שיהיה חג שמח ושקט ונעים וטעים. 

יום רביעי, 17 במאי 2023

חזרה לשיגרה

באופטימיות זהירה אני יכולה לדווח שבינתיים נראה שהשיפצור במדרסים עשה את העבודה ואני סוף סוף מצליחה שוב ללכת.

בימים האחרונים אני גם הולכת לפעמים בנעלי ההליכה הגבוהות שאיתן אני מתכננת לטייל בקנדה בחודש הבא, וזה ממש נוח ותומך וטוב. ברור שאני מעבירה אליהן את המדרסים. הם עוברים איתי מנעל לנעל. 

מה עוד? 

לפני כמה ימים קבלתי דרישת שלום בלתי צפויה מסבתא שלי (ז"ל כבר הרבה שנים כמובן).

כפי שכבר סיפרתי, קיבלתי מכתב מהבנק שבו פעם היו לי ולמשפחה שלי חשבונות, שיש חשבון "רדום" על שמי (מלפני הנישואים) שלא נעשה בו דבר "מעל לשנה". ובכן, לא נעשה בו דבר במשך כחמישים שנה, כנראה. כנראה סבתא שלי פתחה חשבון חסכון על שמי ומעולם איש לא סיפר לי על כך. לו הייתי יודעת, הייתי מעבירה אותו יחד עם שאר החשבונות שסגרתי בבנק הזה והעברתי לבנק שבו אנחנו מתנהלים מזה הרבה שנים. 

במכתב הפנו אותי ליצור קשר עם הסניף בו מתנהל החשבון. למותר לציין עד כמה בלתי אפשרי להשיג סניף בנק בטלפון בימים אלה, ולבסוף הגעתי לאיזה מוקד של הבנק שלא היה מסוגל לעשות עבורי דבר בלי לזהות אותי, ולא ניתן היה לזהות אותי כי לא ניתן היה לשלוח לי קוד בסמס - אולי כי בשנות השבעים לא היה קיים דבר כזה?????!!!!! חלם! 

בסוף לקחו את הפרטים שלי ואחרי יומיים מישהו מהסניף חזר אלי, הבין את המצב ואמר שאיאלץ להגיע לסניף פיסית כדי להזדהות עם תעודה, ואז אוכל לקבלת את הכסף שנותר בחשבון. האמת, התלבטתי אם זה שווה את הנסיעה. אולי בשנות השבעים סבתא היקרה הפקידה לי סכום מכובד, אבל היום מדובר על כשלוש מאות וחמישים ש"ח. 

בסופו של דבר T היה צריך ממילא לנסוע לאזור מסיבה אחרת אז נסענו ביחד. לא ייאמן כמה ביורוקרטיה מניבה פעולה לכאורה פשוטה של הפעלת חשבון רדום ואז העברת הכסף מתוכו לחשבון אחר (וסגירתו הסופית). כמה זמן, כמה ניירת - ובסוף התברר שלא ניתן גם להעיר את החשבון וגם להעביר את הכסף באותו היום. צחקנו עם הפקידה שהחשבון שהתעורר נמצא בהתאוששות בטיפול נמרץ..... בקיצור אני מקווה שאכן אראה את הכסף בסוף בחשבון הבנק הנוכחי שלי. כך או אחרת זו היתה חוויה, ועל הדרך ביקרנו בשכונה שפעם T היה גר בה, השכונה של נעורינו, שבה התחלנו את היחסים שלנו עוד כשהיינו בתיכון. ובמקרה עשינו זאת 48 שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה שדיברנו ממש והוא הזמין אותי לצאת איתו. סוג של "יום חברות" שכזה. נוסטלגיה. 

בינתיים לא שמענו שוב מ'פרופסור-על' ואחרי כשבועיים רגועים T חווה כמה אפיזודות קלות יחסית, אבל ברור שזה לא נגמר. 

בסוף נחגוג את יום הולדתו של T במסעדה עם 'שותפנו' ו'שריתה', ולמחרת נעשה לו כאן ארוחת יום הולדת. בתי סיפרה לי שהנכדים כבר הכינו ברכות ומאד מתרגשים לקראת האירוע. מתוקים כאלה. הורי לא יגיעו, אבא שלי עדיין חלש ולפעמים עם סחרחורות....אז לא זז מהבית. 

לאחר שזנחתי את 'קדמת עדן' של ג'ון סטיינבק התלבטתי קצת איזה ספר לקרוא עכשיו, והחלטתי להוריד ספר "מטוסים" או כמו ש'ביוכימיה' קוראת לספרים הקלילים האלה: ספרי חוטר

מי שאלופה בספרים כאלה היא הסופרת הבריטית סופי קינסלה, שבין השאר התפרסמה בגלל סדרת הספרים שלה על מישהי שמכורה לקניות (וגם היה סרט). דפדפתי קצת ברשימת הספרים החדשים יותר שלה ובחרתי את The party crasher, שיצא לפני כשנתיים/שלוש. חביב. בדיוק מתאים לי אחרי הכבדות של סטיינבק. 

באופק כבר מרגישים את הנסיעה שלנו אל בני בבוסטון בעוד כשבועיים ובאמצע גם ביקור ברוקיס הקנדיים...אז מתרגשים כבר למפגש איתם ועם הנכדים המתוקים וגם החופשה עצמה והטיול.........בתקווה שהכל יהיה בסדר. 

יום ראשון, 14 במאי 2023

אולי השקט חזר...בינתיים

כבר נדמה היה שזה לא ייגמר אף פעם - ובבת אחת כנראה זה נפסק. ה"סבב" הנוכחי. עד לפעם הבאה, שאולי תתרחש כבר במועד "מצעד הדגלים" הקרוב. 

בביקור בשבת אצל הורי אמא שלי טענה שמצעד הדגלים הוא סתם עוד פרובוקציה. האמת? אני לא בטוחה. האמת? אני כבר לא בטוחה בהרבה מאד דברים. 

מצד שני אמא שלי גם ניסתה לומר ש"כיפת ברזל" היא "סתם מיתוס" ושהיא לא מאמינה שזה בכלל דבר אמיתי או שזה שווה משהו - הייתי די בשוק. הסברנו לה מה זה בכלל "כיפת ברזל" וניסינו להבהיר לה באיזה מצב היינו בכל השנים האחרונות לולא אושרה ופותחה (ומומנה) המערכת הזאת.........

בקיצור מדובר באישה שבקושי יוצאת מפתח ביתה וניזונה רק ממה שכתוב בעיתונים או ממה שאנחנו מספרים לה. 

בינתיים בכנסת ממשיכים להוכיח לנו שמזמן הקואליציה הזאת עומדת גבוה על המקפצה ומשתינה על כולנו בקשת. אין גבול לחוצפה ואין שום ניסיון להסתיר את מעשי הגניבות המגוונים המתוכננים נגד האזרחים במדינה הזאת. 

אז בששי ובשבת יצאתי להליכה רגילה (7-8 ק"מ) עם המדרסים המשופצרים, ובינתיים אני בסדר. אבל באמת צריך לתת לזה כמה ימים. הבוקר הייתי בחדר הכושר על האליפטיקל כך שממילא זה לא גרם מעולם לרגל המסכנה שלי לכאוב. 

בששי בצהריים אכן נסענו לראשון לחתונה - ובדרך כל שנייה שמענו ברדיו התראה על טילים, גם על אזור בית שמש ובית"ר עילית אבל בעיקר על יישובי עוטף עזה המסכנים. לראשון הם הפעם לא הגיעו. החתונה (או יותר נכון, מסיבת החתונה, כי לא נראה שהיתה שם חופה) נערכה על גג של בניין באזור התעשייה של ראשון. כל החלק הלא מקורה של הגג גם לא היה מוגן מפני השמש כך שהוא עמד ריק בשמש הצהריים הקופחת, ובחלק המקורה היה צפוף ומוזר. היינו בני הדודים (מהדור ה"קשיש") היחידים שהגיעו, והיו כמה בני דודים בודדים מהדור של ילדיי (בני הדודים מדרגה ראשונה של החתן) וכל השאר היו בני המשפחה מדרגה ראשונה של החתן/כלה ומלא מלא חברים. צעירים. ולא היה כמעט היכן לשבת (כי כאמור אף אחד לא רצה לשבת בחוץ בשמש). האוכל היה ברמה מאד נמוכה, אז אחרי שבירכנו את הזוג, את הוריו ואת סבתו - ושתינו קצת (T בעיקר נהנה מקצת וויסקי) ונשנשנו קצת (כדי לא להישאר על בטן ריקה), עשינו "ויברח" תוך שעה וחצי, והספקנו לשנו"ץ בבית. את המתנה לזוג המאושר נתנו מבעוד מועד (איזה כיף כאשר יש קישור של אולם האירועים דרכו אפשר לתת מתנה באשראי במקום לרשום צ'ק) כך שמילאנו את חובתנו וכולם יצאו מרוצים. 

בילינו ערב שקט בבית עם ספר, מעט (מאד) חדשות וקצת סדרות.... ובשבת קפצנו כאמור לבקר קצת אצל הורי. 

אבא חלש וחיוור וסבל מסחרחורות (אבל לחץ הדם שלו היה תקין). כבר התחלתי להסכין עם העובדה שהוא לא עומד להשתפר ולהתאושש בהרבה. אני מקווה שאני טועה. 

בשבת אחר הצהריים לא נסענו להפגנה ובדיעבד אני מצטערת על כך. מארגני המחאה הודיעו שלא תהיה הפגנה בתל אביב ובמקום לנסוע בכל זאת (כי מי הם שיגידו לנו מתי להפגין?) או לנסוע לאחת מן ההפגנות האחרות שכן התקיימו, החלטנו להישאר בבית ולהזמין את בתי עם משפחתה לפיצה וגלידה. האמת - זה היה נפלא, כבר לא ראינו אותם שבועיים והתגעגענו נורא, וגם הם התגעגעו. היה כיף שהם באו וגם היה אירוח קל יחסית. כמובן ש-T הכין את הפיצה (הגלידה היתה כבר מוכנה). בנוסף הוא אפה עוגת שמרים (שנשמותק החליט בסוף הערב לקחת את מה שנשאר ממנה הביתה - סוף סוף הוא התחיל לאכול, הילד, כיאה למי שגם הוא נכנס כבר לגיל ההתבגרות). 

לפני שהם הגיעו ראינו בקבוצת הוואטסאפ של הרחוב שהשכן ה"דו" שלנו העלה תמונה של רכב שחוסם לו (ולנו) את היציאה מהחניה. אם זו לא היתה חוצפה זה היה פשוט מושלם - רכב של חברת "אלביט" נעמד בדיוק לאורך הכניסה לשביל הגישה של שני הבתים שלנו. יש שם שער חשמלי ושלטים עם שמות המשפחה שלנו על הקיר, אבל הנהג/ת פשוט לא התייחס לזה. 


תחילה התקשרתי למספר הטלפון שרשום על הרכב (תחת "איך אני נוהג?") כי זכרתי שפעם, כשהיה לי רכב חברה, השיגו אותי ככה כאשר איזו משאית שניסתה לעבור ברחוב צר בו חניתי התקשרה למוקד כדי לבקש ממני להזיז את הרכב. הפעם המוקד הזה היה חסר תועלת. המוקדן טען שהוא רק מעביר את ההודעה לקצין הרכב של החברה, שיטפל בזה תוך שני ימי עסקים. נפלא. הוא הציע שאתקשר למשטרה, וכך עשיתי. במשטרה אמרו שזה אכן תפקידם, אבל שהשכן (שהעלה את התמונה לוואטסאפ) כבר הקדים אותי והם מאתרים את הנהג. באמת תוך עשר דקות הרכב כבר לא היה שם, ומהמשטרה הגדילו לעשות והתקשרו אלי כדי לוודא שהבעייה טופלה. האמת? הופתעתי לטובה. 

הבוקר הספקתי גם להיפגש עם 'מחברת' וגם להקפיץ את החתולה ל' לחיסון השנתי שלה. 

מאז שהתחלתי לטפל בחתולים אצל הוטרינר המקומי שנמצא כאן מעבר לפינה, הכל מאד פשוט (וגם זול). הוא בדק את ל' בצורה מאד יסודית ודיווח שהיא נראית לו במצב מצוין. לא רע לחתולה בת מעל ל-13. 

עם 'מחברת' נפגשתי לשם שינוי ליד איזו עגלת קפה, מהסוג שהתחילו לפעול ביישובים שבסביבה מאז הקורונה. הרעיון מאד נחמד, הביצוע קצת פחות התאים לי. הישיבה בחוץ, או על ספסלי פיקניק ללא משענת (וזה קשה לי) או על כסאות מאד לא נוחים (אותו הדבר) ולא כל הזמן הצלחנו למצוא צל. משום מה הם שמו מוסיקה רועשת שגם לא היתה לטעמי. והאמת שגם הקפה לא היה משהו. בקיצור - לא נחזור לשם. 

בין לבין חיכיתי שעה בטלפון בשיחה עם איזה בנק, ששלח לי הודעה על איזה חשבון רדום ש"לא בשימוש מעל לשנה" שקיים על שמי מלפני הנישואים וכלל לא ידעתי על קיומו. כמובן שאחרי המתנה של שעה התברר שהם לא יכולים בכלל לדבר איתי כי אין להם מספר טלפון מעודכן שלי, ולכן לא יכולים לשלוח לי קוד אימות כדי לוודא שאני זו באמת אני. בקיצור - הם אמורים לחזור אלי כדי שאגלה אם בכלל יש לי כסף בחשבון הזה. 

מחר, אם לא יצוץ משהו בלתי צפוי, קבעתי להיפגש עם 'ביוכימיה'. 

בסוף השבוע T חוגג יום הולדת ואין לי מושג איך לחגוג לו. אין לי שום רעיון. והוא עצמו לא משתף פעולה, לא עושה עניין מיום ההולדת שלו. אולי אדבר על זה עם 'שותפנו' ו'שריתה'.....

ונקווה שהשקט אכן יישמר. 

יום חמישי, 11 במאי 2023

אין רגע דל

ככה זה אצלנו. יום אחד, כמה שעות, וכל המציאות משתנה מן הקצה אל הקצה. 

כששמעתי בלילה של "החיסול המשולש" בבכירי הג'יהאד האיסלמי בעזה תנועה בלתי פוסקת של מטוסים חשבתי שקורה משהו בצפון. אופס. זה היה בעצם בדרום. למחרת בלילה כבר התקשיתי להירדם ושנתי בסוף היתה מאד טרופה. אין לזה סוף. 

כרגיל T די צמוד לרדיו ו/או לטלוויזיה. וגם לאפליקציות בטלפון. אני לא אבל זה כמובן "תוקף" אותי מכל הכיוונים.

למרות הכל הצלחתי להיפגש השבוע עם 'היידי' - הפעם אצלה בבית, כי לא הרגיש מתאים לשבת בבית קפה בזמן שנופלים טילים. היה לי ממש טוב לשבת איתה, לא משנה איפה. 

דווקא עכשיו מישהו (בתכנית ש-T צופה בה) אמר ש"דווקא" צריך להמשיך את השיגרה (היכן שמותר) ולהשתתף באירועים ולשבת בבתי קפה - כדי לא לאפשר "להם" לשבש לנו את החיים לגמרי. הרי שיבוש החיים זו המטרה של הטרור. והם הצליחו בכך כשישבו בשקט 36 שעות והחזיקו את כולנו במתח ולא ירו טילים לא פחות (אם לא יותר) מאשר בימים שמאז, שבהם הם כן יורים. 

מחר יש לנו חתונה בצהריים בראשון לציון. בינתיים היא מתקיימת כסידרה. אין לי מושג איך הצליחו "לגייס" אותנו להשתתף בחתונה הזאת. מתחתן נכד של בת דוד של T - ואנחנו כבר מזמן מזמן לא משתתפים באירועים של נכדים של בני דודים. אלא אם זו דרגה ראשונה (למשל הנכד של אח של T). אבל בת הדוד עשתה לי "אמבוש" במפגש המשפח-טי ושאלה אם אנחנו מגיעים לחתונה, ועשיתי את השטות של לומר שלא קבלנו הזמנה (באמת לא קבלנו) במקום לחשוב מהר ולומר שאנחנו בדיוק עסוקים בתאריך הזה (לא משנה מהו). ואז היא אמרה לבת שלה לוודא שנקבל הזמנה. ואז קיבלנו גם וואטסאפ. בקיצור - לא ממש היתה אפשרות להתחמק. מילא. נקפוץ לקצת, ניתן להם את הצ'ק, ונסע הביתה. ממילא שוב אין ארוחה בששי כי בתי ביום הולדת ארבעים של חברה טובה וחתני עם הנכדים אצל אמא שלו. 

והורי עדיין לא באים. אבא עדיין חלש, למרות שהשבוע הוא היה מעט יותר טוב. אין מה להאיץ בתהליך הזה וגם יש באמת סיכוי - לצערי - שמצבו לא ישתפר. לא קפצנו אליהם לביקור בשבת כי T היה חולה ולא רצינו לחשוף אותם, אבל נראה לי שבשבת כבר אפשר יהיה. 

בגיזרת הרגל שלי - צילום הרנטגן לא הראה שבר כלשהו, והאורתופד כתב שהוא מזהה "שחיקה קלה במפרקי הרגל" ושלח מרשם למדרסים - וזאת למרות שהראיתי לו שיש לי מדרסים מותאמים אישית. בכל מקרה שלחתי את המרשם לבחור (התותח) שעושה לי את המדרסים (שפתר לי את הבעייה שהיתה לי בכף הרגל בנובמבר) והוא אמר לי לבוא. 

נסענו אליו בבוקר (היו פקקים מטורפים בדרך - גם בכביש 4 וגם בכביש 2 - תאונות או משהו) אבל בסוף הגענו. 

בכל מקרה הבנתי שוב עד כמה מבנה כף הרגל שלי בעייתי. בעצם, בעת הליכה או עמידה, ללא המדרסים כל המשקל של הגוף שלי נופל על שטח קטן מאד של העקב וכריות כף הרגל. 



איש המדרסים התותח שיפצר משהו במדרס גם על סמך המרשם של האורתופד וגם על סמך מה שהראיתי לו לגבי מיקום ואופי הכאב בכף הרגל - וניתן לזה כמה ימים ונראה אם זה עוזר. 

יום חמישי הוא יום קניות אצלנו, אז כיון שהיינו בדרך חזרה מתל אביב חשבנו להיכנס לרעננה ולבדוק את הסניף החדש של הרשת הצרפתית CARREFOUR. אז נסענו לשם אבל לא נכנסנו לשם כי פשוט לא היתה חניה. כל הרעננים (ואולי גם מהסביבה) התנפלו על הסופר הזה. נצטרך לחכות עוד קצת או לנסות את הסניף בנתניה. ממילא היתה לנו קנייה קטנה היום. 

עוד לא התחלתי ספר חדש מאז שהפסקתי את "קדמת עדן". נראה לי הפעם אחפש איזה "ספר מטוסים" קליל להעביר את הזמן. 

נקווה שיהיה שקט. לא נראה כרגע, אבל תמיד אפשר לקוות. 

יום שני, 8 במאי 2023

אלו הם חיינו בזמן האחרון

הצינון של T השתפר מעט אבל עוד לא עבר לגמרי. עדיין יש הרבה ליחה ומידי פעם שיעולים די מפחידים. 

בינתיים הוא מתעקש בכל זאת להתעמל וכמובן לא העלה בדעתו לפספס את ההפגנה בקפלן במוצאי שבת. זה הפך כבר לשיגרת מוצ"ש אצלנו. והאופנוע החדש נוח מספיק כדי שלא אסבול מזה יותר מדי. וגם האינטרקום שיש לנו בין הקסדות מאפשר לי להזכיר לו להוריד מהירות מעט כשהוא מתחיל להיסחף. 

אז בשבוע שעבר התקיים גם הביקור אצל 'פרופסור-על' - שהתברר שהפרופסור שלנו היה תלמיד שלו ובן טיפוחיו. 

'פרופסור-על' קרא ולמד היטב את כל התיק הרפואי וההיסטוריה של T לקראת הביקור, וחקר אותו לפרטי פרטים אודות התסמינים שהוא סובל מהם בפרט ואודות מצבו בכלל. היתה ל-T שיחה מאד טובה איתו, גם לגבי הניתוח עצמו וכל השנה פלוס שעברה מאז, גם על הפרופסור שניתח אותו וגם על עוד דברים. 

בין השאר, הוא הסביר לו מדוע אל לו להצטער שעבר את הניתוח, כי למרות שהתברר בסוף שלא היה גידול ממאיר, הסיכון היה גדול מכדי להזניח ולחכות אולי עד שהיה מאוחר מדי. יתרה מכך, הוא טען שגם אם ביצעו את הביופסיה ביסודיות וחזרו עליה כמה וכמה פעמים עם כמה וכמה חתכים שונים, עדיין ייתכן שכן היה משהו ממאיר, שטוב שהוצא מהגוף. בנוסף, הוא אמר שעבר מספיק זמן מאז, ושבוצעו מספיק בדיקות מאז, שלו היה עדיין משהו שם בפנים מתפתח במחשכים, הוא כבר היה מתגלה בשלב הזה. "בקיצור", אמר לו פרופסור-על, "תודיע לאשתך שהיא לא עומדת להיפטר ממך בקרוב". 

פרופסור-על העלה כמה השערות לגבי הסיבות האפשריות להתקפי הכאב של T - האחת היא באמת הבקע שיש לו בחלקה העליון של צלקת הניתוח - שגם הפרופסור דיבר עליה כבר מהבדיקה הראשונה. הבעייה עם זה היא, שתיאור הכאבים אינו תואם בקע. 

סיבה אפשרית נוספת לדעתו היא עצבית. ייתכן, הוא אומר, שפגיעה באיזה עצב שהתרחשה במהלך הניתוח גורמת לכך שבמצבים מסויימים מפעילה את התקף הכאב. במקרה כזה ייתכן שניתן יהיה לעזור ל-T מהכיוון של מניעת הכאב. הבעייה כמובן היא לאתר את העצב, במיוחד כשלא ניתן לדעת מתי יתקוף הכאב הבא. 

אבל אלו רק השערות, הוא אמר, והוא מבקש להתייעץ עם מומחים נוספים ולחזור אל T. 

האורתופד שהגעתי אליו בגלל כף הרגל השמאלית בדק אותה ביסודיות וגם שלח אותי לצילום רנטגן. יש חשש לשבר הליכה, ובמקרה הזה אצטרך לתת לרגל מנוחה במשך 6-8 שבועות 😨. ממתינה לתוצאות הצילום ואז נראה. 

בכל מקרה הוא הדגיש שוב שעם הקשת הגבוהה שיש לי ("ההיפך מפלטפוס" כך אמר, ואת זאת אני הרי כבר יודעת שנים רבות) גם חובה עלי ללכת כל הזמן עם המדרסים המותאמים, גם לחדש אותם לעיתים קרובות, וגם בהליכה מאומצת ללכת עם מקלות הליכה, כדי להוריד מהעומס על הרגליים. 

היום, משהגעתי כמעט לשליש הספר, הבנתי סופית שאני לא נהנית לקרוא את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק, וכנראה שאפסיק, לפחות לעת עתה. לא בכוח. 

בימים האחרונים, במיוחד ביממה האחרונה, שוב צללתי לדכדוך קשה עם כל מה שקורה מסביב. 

בין הדרת נשים באוטובוסים באשדוד לבין תאונת ה'פגע וברח' של שתי הנשים בילד בנתניה לבין הרצח הנוראי והמיותר ליד גן-נר לבין המכות שחטף בתל אביב צעיר מיפו (שעמד להתגייס לצה"ל) רק כי חבורת נערים מטומטמים שמעו אותו מדבר בטלפון בערבית לבין התאבדותה של הנאנסת משומרת.....וואי יש עוד מיליון אמירות ואירועים ושנאות וטימטומים ובא לי שיבוא המבול וימחק את כולנו ולא יתחיל מחדש, כי כבר ניסו פעמיים וזה כנראה לא יצליח. שוב. 

כששוחחתי עם בתי היא ניסתה בכל זאת לעודד אותי, שיש כמה נקודות אור בכל זאת בחיינו ששוות הכל. כן. יש כמה נקודות אור. היא והמשפחה שלה, בני והמשפחה שלו. הורי, אחי והמשפחה שלו. קומץ חברים טובים. כן, גם כמה בלוגרים יקרים שאני כבר מחשיבה לחברים. אבל זהו. פחות או יותר. אוף. 

יום שישי, 5 במאי 2023

לשרביט החם - שירים ישראלים אהובים

 במדור השרביט החם השבוע מבקש מוטי שנספר לו על שירים ישראלים אהובים. 

וואו, יש כל כך הרבה. 

ללא ספק השיר שהוא הביא - 'עטור מצחך' - אברהם חלפי ויוני רכטר כתבו, אריק איינשטיין שר עם יהודית רביץ וקורין אלאל - בהחלט אחד המככבים בראש הרשימה. 


גם 'ברית עולם' של אהוד מנור ומתי כספי בביצוע מתי כספי אהוב עלי במיוחד. 


השיר 'פגישה לאין קץ' של נתן אלתרמן עם הלחן של נעמי שמר בביצועה של חווה אלברשטיין נוגע בנימי נפשי העמוקים והעדינים ביותר. 


אוהבת מאד את השיר 'זו ילדותי השנייה' של אהוד מנור ומתי כספי


 השיר 'עטוף ברחמים' של אהוד בנאי ורמי קליינשטיין בביצועה המעולה של ריטה נוגע בי עמוק


רוצה להביא כאן גם את 'בגידה' - של יעל טבת ורמי קליינשטיין - השיר הראשון של ריטה ששמעתי באקראי ברדיו ומייד קפצתי - "מי זאת???" מעולם לפני כן לא שמעתי קול כזה, למרות שמאד אהבתי גם את אסתר עופרים וגם את נחמה הנדל....לקול של ריטה (כשהיא לא צועקת, כמו לדוגמא ב"שביל הבריחה" האיום ונורא) יש איכויות נדירות. וגם השיר הוא לדעתי אחד הטובים שלה.


באופן מפתיע גם התחברתי במיוחד לשיר 'אני אוהב אותך לאה' של אהוד מנור עם הלחן והביצוע של צביקה פיק. אני אומרת "באופן מפתיע" כי לא את כל שיריו של צביקה פיק אני אוהבת ואני לגמרי לא אוהבת את הקול של צביקה פיק. אבל השיר הזה הרעיד בי משהו כששמעתי אותו לראשונה, אי אז בגיל 17, נדמה לי, והוא עושה לי משהו בכל שמיעה מחדש. 


מוזר שעד עכשיו לא הופיעו כאן שירים של שלמה ארצי - כי במשך שנים השירים שלו ניגנו אצלי בלולאה - בבית, ברכב, בראש. את האלבומים שלו "דרכים", "גבר הולך לאיבוד" ו"לילה לא שקט" כבר ידעתי בעל פה. אם אני צריכה לבחור כאן רק אחד או שניים, הראשון יהיה באמת 'גבר הולך לאיבוד' שהתנגן אצלי בטייפ הקסטות ב'לופ' בשנים הראשונות של היחסים שלי עם T.


'דרכים' - שאיכשהו עושה לי אסוציאציה לתקופה שבה הייתי לראשונה בטיפול פסיכולוגי. 


ומתוך אותו אלבום 

'אף פעם לא תדעי'


'צוותא'


'פתאום כשלא בא' שהוא שר עם גרי אקשטיין 


ו-'שיר חייל' שנכתב על ידי סרן נמרוד גאון שנפל במלחמת יום הכיפורים והולחן על ידי ארצי.


אני מאד מאד אוהבת גם את 'שיר הרעות' של חיים גורי וסאשה ארגוב, כאן בביצוע של להקת הנח"ל אבל במקור לדעתי בוצע על ידי להקת הצ'יזבטרון


לסיום מביאה את 'פרח הלילך' של נעמי שמר ונורית הירש הצעירות, שהביצוע האהוב עלי ביותר הוא של אריק איינשטיין באחד מאלבומי 'ארץ ישראל הישנה והטובה'


שבת טובה 

יום רביעי, 3 במאי 2023

ענייני דיומא

סיימתי לקרוא את "לעולם אל תתן לי ללכת" מאת קאזואו אישיגורו ונותרתי תוהה לגבי היכולת של בני אנוש לחיות בשלום בתוך מציאות נוראית ובלתי אפשרית שנכפתה עליהם, שהם נולדו לתוכה, ואף להשלים עמה. 

אני לא רוצה לעשות כאן ספוילרים למי שטרם קרא או ראה את הסרט, אבל במהלך הקריאה העסיקה אותי כל הזמן המחשבה, איך בשום שלב לא עלתה בקרב הגיבורים של הסיפור ההרגשה או המחשבה שהם יכולים לנסות להתקומם נגד גורלם או להתחמק או להסתתר ממנו. היה שלב שבו עלה להם איזה רעיון של קבלת רשות לדחייה זמנית כלשהי של גורלם בתנאים מסוימים. וזה נטע בהם איזו תקווה קטנה....

על הספר הזה המליץ לי אחי, שטען שלאחרונה הוא נהנה רק לקרוא (בעצם לשמוע) את הקלאסיים. אז בהמלצתו אני מתחילה עכשיו לקרוא את קדמת עדן מאת ג'ון סטיינבק. אם אינני טועה ראיתי את הסרט לפני עידן ועידנים אבל אני זוכרת מעט מאד ממנו. נראה אם אצלח את קריאת הספר, ואם אהנה ממנו כמו אחי. 

חל שיפור משמעותי ברגל שלי, מאז שהתחלתי להתעמל בעיקר על האליפטקל בחדר הכושר במקום ההליכות. אמנם עשיתי הליכה בשבת בבוקר - כי חדר הכושר סגור - אבל כל שאר השבוע נמנעתי מהליכה, וזה כנראה עזר. עכשיו אני מתלבטת לגבי האורתופד בשבוע הבא - נראה לי שאלך בכל מקרה לספר לו מה היה ולהתייעץ. אולי אפילו אעשה הליכות רציניות ביומיים שלפני התור כדי לראות אם הכאב חוזר. מה שנקרא - ניסוי בבני אדם. 😉 

אצל T ממש מרגישים החמרה, התקפי הכאב מגיעים לעיתים הרבה יותר קרובות, וגם ביניהם יש לו הרבה פעמים סתם כאבי בטן ובעיות עיכול. השבוע יש לו תור אצל כירורג בכיר - נחכה לראות אם יהיו לו רעיונות חדשים, הן לגבי הסיבות האפשריות למצב (הנוכחי ובעצם המקורי - כי מעולם לא הבנו מה התחיל את כל הסיפור) והן לגבי בדיקות חדשות לבירור העניין. 

בינתיים בלי קשר הוא הצטנן ממש, עד כדי כך שכבר חששתי שזה התדרדר לברונכיט - אז קבעתי לו תור אצל 'רופאהחדשה' שבדקה אותו ופסקה שהריאות נקיות ושזה רק צינון. 

אצל אבא שלי אין ממש שינוי או שיפור. לפעמים אני מתחילה לתהות אם אולי כבר לא יהיה. אם אולי ככה הוא יהיה מעכשיו. ואז אני תופסת את עצמי וקוראת לעצמי לסדר. אם האונקולוג לא ביקש לראות אותו עד יולי, ואם הוא ביקש שלא יעשה את האולטרסאונד עד יוני, אז כנראה שיש סיבה לכך. צריך להתאזר בקצת יותר סבלנות. 

השבוע ביקרו אצלנו שני טכנאים. 

הראשון הגיע כדי לתקן את המסילה של אחת ממגירות המקרר שהעוזרת שלי הצליחה לשבור בזמן שניקתה. סוף סוף אפשר שוב לפתוח ולסגור אותה כמו שצריך.

השני בא בשביל המדיח, שהתחיל לקצר לקראת סיום העבודה שלו. הביקור שלו היה ממש מוזר. הוא בדק ובדק וחיזק כמה ברגים, וטען שהברגים השתחררו וזה גרם לדליפת מים שגרמה לקצר. הוא ביקש שאמתין יום אחד עד להפעלת המדיח מחדש, ושהכל אמור להיות בסדר. טוב, היום או מחר אפעיל (הוא טרם התמלא) ונראה אם הוא צדק. יש לי חשד שלא. ושאצטרך לקרוא לו שוב. 

גם שתיים ממצלמות האבטחה שלנו פתאום הפסיקו לעבוד, אבל בשיחה זריזה עם איש התקשורת המדהים שלנו, התברר שכאשר חיפשתי ציוד לשנורקלינג במרתף בשבוע שעבר הזזתי מבלי משים את השקע של הספק שלהם...בקיצור החזרתי אותו למקום והכל הסתדר. 

כן, צריך לעשות קצת סדר במרתף שלנו. 

לסיום, התחלתי סוף סוף להתרגש מהניצנים שנבטו להם (הנצו להם?) גם בעציץ שלי וגם בעץ הרימון בחצר. 

וזה - ההתרגשות הזאת מהחיים המתחדשים האלה - זה דבר טוב. טוב מאד.

ניצנים בעציץ שלי

ניצנים בעץ הרימון שלי