אם אני זוכרת נכון, כבר הזכרתי כאן כמה וכמה פעמים שהיה לי זכרון מצוין. פנומנלי ממש. חבריי נהגו לקרוא לי "קומפיוטר", עוד בימים שטרום גוגל, ושאי אפשר היה לרוץ למחשב או לטלפון בכל פעם שלא הצליחו להיזכר במשהו, או שהתווכחו לגבי מי צודק לגבי משהו.
אמפי זוכרת, אמפי יודעת, אמפי היא מאגר בלתי נדלה של מידע וזיכרון.
כלומר - אם ידעתי משהו, אז לא שכחתי אותו. ברור שלא את הכל ידעתי. אבל אם ידעתי משהו, יכולתי לשלוף אותו לפי הצורך בזמן הנכון.
הזכרון המעולה הזה שלי התדרדר קצת אחרי שתי הלידות, אבל עדיין, לפחות בסביבתי הקרובה, לא היו לי מתחרים.
בסביבות גיל 45 עברתי ניתוח בהרדמה מלאה, שבעקבותיה (כנראה) חלה ירידה משמעותית בזכרון שלי. זה היה בשלב הזה שהתחלתי לעשות לעצמי כל מיני תזכורות לגבי מטלות - יום יומיות ואחרות - שכבר לא הייתי בטוחה שתמיד אזכור לבצע.
לקחת כדור בזמן או להוציא את הפח ביום האיסוף, וכמובן כל מפגש או שיעור או אירוע או תור שקבעתי - מייד נרשם ביומן האלקטרוני (שמשותף גם למחשב וגם לטלפון) ומקפיץ התראה בזמן (לעיתים יותר מפעם אחת).
עדיין את רוב הדברים זכרתי, פשוט לא תמיד ולא את הכל - וליתר ביטחון יצרתי לי זיכרון חיצוני, נוסף, לגיבוי.
לאחרונה קרו כמה מקרים, שמצד אחד הצחיקו אותי נורא, אבל מצד שני התחילו להדאיג אותי מעט. כרגע אני מצליחה לזכור שלושה מהם (כן, כן, לא חומקת ממנה האירוניה לגבי זה).
המקרה הראשון היה כאשר ערכתי את השולחן ביום ששי לארוחה רבת משתתפים (זה היה ערב שבו גם משפחתו של אחי הגיעה), ושכחתי לגמרי לסדר צלחות. הכל היה ערוך - סכו"מ ומפיות, כוסות ואפילו סט כלים מפלסטיק במיוחד עבור 'שרי'. אבל לא צלחות. כשכל האורחים הגיעו ו-T קרא לנו לשבת לשולחן, אבא שלי פתאום שאל איפה הצלחות. עד לאותו הרגע לא שמתי לב ולא חשבתי על זה בכלל.
המקרה השני קרה כמה ימים אחרי כן.
מאז שאנחנו בדיאטה, ארוחת הצהריים שלנו היא מרק כלשהו. מרק מלא ירקות עם עוף או בשר. T מכין הרבה מאד מרק (בדרך כלל שני סוגים) בערך פעם בשבועיים, אנחנו אורזים אותו במנות בקופסאות פלסטיק, ומאפסנים בפריזר הגדול במרתף. כל יומיים/שלושה אנחנו שולפים קופסת מרק ומפשירים אותה, וכך אנחנו מסודרים עם ארוחות צהריים בכל יום.
באחד הימים עמד להסתיים המרק שהיה לנו במקרר, והבאתי מלמטה קופסא חדשה. הפשרתי אותה קצת במיקרוגל כדי להשלים את הכמות שלה היינו זקוקים באותו צהריים, הוצאתי קצת לסיר ומשום מה החזרתי את הקופסא (עדיין קפואה ברובה) למיקרו.
למחרת בצהריים T התכונן לחמם מרק, ושאל אותי איפה המרק שהוצאתי יום קודם. ואז התברר ששכחתי את הקופסא במיקרו. כל הלילה. וכל הבוקר. עשרים וארבע שעות. פשוט לגמרי פרח מזכרוני.
המקרה האחרון היה הכי מוזר והאמת שגם הכי מצחיק, ומצד שני הכי מדאיג בעיני.
כמעט תמיד בסוף הארוחה אני מכינה לעצמי כוס תה צמחים. זה כבר הרגל של שנים, התה מרגיע לי את הבטן אחרי האוכל. בדרך כלל אני מרתיחה את המים עוד לפני שאנחנו מתיישבים לאכול, ואני מכינה לי את הספל עוד לפני הארוחה, כי אני לא אוהבת ולא באמת מסוגלת (ע"ע החיך והחניכיים הרגישים שלי) לשתות משקה כשהוא ממש ממש רותח.
בשבוע שעבר שכחתי להכין את התה לפני ארוחת הערב, וכששמתי לב לכך, בסוף הארוחה, הרתחתי מים בקומקום. אבל אז קרה משהו מוזר.
פיניתי את השולחן והכנסתי את הכלים למדיח, וכשראיתי שהמים רתחו, הכנתי לי כוס תה. כשהגעתי עם התה לשולחן, ראיתי ש......מחכה לי שם כבר כוס תה מהביל, שכפי הנראה הכנתי דקות ספורות לפני כן, אבל לא זכרתי בכלל שכבר הכנתי את התה. פשוט כלום. ריק. ואקום. אין לי שום זיכרון שעשיתי את זה. בהפרש של כמה דקות (כי המים לא רתחו פעמיים), הכנתי לי שתי כוסות תה בלי להיות מודעת לכך.
באותו הרגע פרצתי בצחוק בלתי נשלט, אבל האמת היא שזה מתחיל קצת להדאיג אותי.....
