שיגרת כתיבה

בגיל שמונה התחלתי לנהל יומן. 

קבלתי מאמא שלי מחברת יפה עם כריכה מעור (או דמויית עור) ופצחתי בחגיגיות את שיגרת תיעוד חיי על הנייר. 

בגיל ההוא קראתי המון והקשבתי לסיפורים ברדיו (בעיקר "התכנית לאם ולילד" ב"גל הקל", מה שהפך לימים ל"רשת ב'") אז ניסיתי לכתוב "כמו סופרת", כאילו שיום אחד מישהו יקרא את זה. 

כתבתי ספורדית - לפעמים פעם בחודש, לפעמים כל כמה ימים. בכל פעם כתבתי על נושא מסוים - הברקות של אחי הפעוט, תיעוד של טיול משפחתי, הרהורים על נושאים ברומו של עולם (כן, גם לילדים קטנים יש "רומו של עולם")... ניסיתי לכתוב "כמו סופרת" (הייתי בטוחה שאהיה סופרת כשאגדל), והשתמשתי בשפה יפה ומליצית. 

המחברת נגמרה ופתחתי מחברת חגיגית נוספת, גם היא עם כריכה קשה אבל מפלסטיק, ואפילו היה לה מנעול. בשלב ההוא כבר התחלתי להבין שאני יכולה להעלות על הכתב מהרהורי לבי שאינני מתכוונת שאיש יקרא אי פעם. 

השנים חלפו והתרגלתי לכתוב. 

היו שנים בהן כתבתי ביומן באופן יום יומי, ולעיתים יותר מפעם ביום. זה מכבר נטשתי את המליציות ופשוט שפכתי על הנייר את מה שקרה לי, את מה שחשבתי ואת מה שהרגשתי. הכתיבה הפכה לחלק ממני.

במקביל כתבתי סיפורים, כתבתי שירים (ואת חלקם גם הלחנתי), אבל הכתיבה ביומן הפכה פשוט למשהו בלתי נפרד מהיום שלי, כמו לצחצח שיניים, לישון או לאכול. 

ומה שמעניין הוא, שפרט לתקופה קצרה בחיי, בסביבות כיתה ז' (כשהיתה לי מערכת יחסים מאד מורכבת ובעייתית עם חברה ולעיתים חששתי שהורי יקראו מה אני כותבת), כול השנים הייתי משוכנעת שאף אחד לא מעז לקרוא לי ביומן. אגב, עד היום אינני יודעת אם צדקתי או לא. 

בגילאים מבוגרים יותר, בתקופת הצבא וגם לאחר שכבר התחתנתי והפכתי לאמא, גם כשכתבתי ביומן - הרבה פעמים תלשתי וזרקתי את הדפים שהיה לי חשוב במיוחד שאיש לעולם לא יקרא. 

אחר כך הגיעו שנים עמוסות מאד בחיי, בהן תמרנתי בין גידול הילדים, ניהול הבית, קריירה וכמובן חיי חברה וטיפוח הזוגיות שלי עם T, והכתיבה נזנחה. 

לעיתים התעורר בי הצורך לכתוב, לתעד מה עובר עלי, לעבד תהליכים ורגשות באופן שהייתי מורגלת כשהייתי צעירה...אבל אז התעורר סוג של "מבקר פנים" או "צנזור" שכזה שמנע בעדי לכתוב, או לפחות גרם לי לזרוק את הדף בשנייה שהוא נכתב. 

וכך גם קרה בהתחלה כשניסיתי לפתוח בלוג. כתבתי ומחקתי. זנחתי, חזרתי וכתבתי ושוב מחקתי. עד שפתחתי את הבלוג הזה, בהתחלה בישראבלוג ואחר כך - כשישראבלוג התחיל לקרטע - המשכתי כאן. בהתחלה במקביל, בשני האתרים, ובסוף זנחתי את ישראבלוג ונשארתי רק כאן. ובבלוג הזה כתבתי כמו בתקופת התיכון והצבא - כמו יומן. בלי סגנון, בלי ניסוחים, בלי מליצות. 

וכמו יומן, לפעמים אני מעדכנת כמה פעמים בשבוע, לפעמים פעמים ספורות בחודש........כשמתאפשר לי. כשבא לי. כשאני זקוקה לזה. 

ולמה כתבתי את כל זה עכשיו? כי קבלתי תגובה מטליק בפוסט הקודם שלי, שדאג אם הכל בסדר אצלי כי לא כתבתי כבר חמישה ימים. 

תודה לך טליק על הדאגה. מחמם את הלב לדעת שהחברים בבלוגיה מחכים לשמוע ממני ולדעת שאני בסדר. זה בדיוק ההבדל בין ניהול יומן חיים שמסתתר במגירה, לבין בלוג שנקרא על ידי אנשים - גם אם רובם לא "באמת" מכירים אותי או יודעים מי אני. המשוב הזה, התגובות, הליווי של חיי יחד איתי. 

אז באמת לא כתבתי כבר כמה ימים. 

האמת שאין הרבה חדש. 

הייתי חולה ובזכות 'רופאהחדשה' התאוששתי די מהר, חזרתי לעצמי ולפעילות הגופנית, ולמרות שיש עוד "שאריות" (קצת נזלת, מידי פעם שיעול) אני מרגישה טוב. 

T נדבק ממני, החליט שהוא בריא עוד לפני שאני החלמתי לגמרי, אבל אז התברר שהוא עדיין עמוק בצינון, ואפילו כואב לו הגרון. נראה איך ולאן הדבר הזה יתפתח. 

בתחילת השבוע הייתי שוב בפיסיותרפיה (שנאלצתי לבטל כשחליתי), והבנתי שבעצם הדלקת בגיד אכילס שלי כבר נרפאה, וכאבים שיש לי מידי פעם עדיין באותה רגל, נובעים בעצם מאותה פציעה ישנה של הנקע הגדול שהיה לי לפני שבע שנים. בעצם מרגע שהפיסיותרפיסטית התחילה לטפל ב"נקע" הישן, הדלקת בגיד האכילס התחילה להשתפר בקצב מזורז. כמה מוזר. 

אז עכשיו אני חושבת שאפשר לומר שאני לגמרי בדרך להחלמה, ועוד משהו: עכשיו כואב לי ברגל הזאת בעיקר אחרי חוסר פעילות. כשאני יושבת הרבה זמן, כשאני נוסעת ברכב בלי לזוז..... מעניין מאד. בכל מקרה אני ממשיכה בינתיים עם הפיסיותרפיה, היא ממש עושה לי טוב. 

אצל T הבקע נוכח מאד ובפועל הוא מתפקד (סביב הצינון) אבל די מושבת מבחינת פעילות גופנית. קשה לו ללכת ואפילו לעמוד לאורך זמן. בעוד פחות משבוע הניתוח - אתמול הוא כבר היה בביקור "טרום ניתוח" בבית החולים, אצל אחות והרופא המרדים - ופשוט מחכים שזה כבר יקרה ויהיה מאחוריו ובתקווה יהיה בסדר. 

בינתיים היה לו עוד התקף כאב חזק "מהסוג הישן", פחות משבוע אחרי ההתקף הקודם - כך שהשמחה על השפעת התרופה הנאורולוגית נראית כעת מוקדמת מדי. אוף. 

הוא ממשיך ביצירה שלו עם האפוקסי - מזל שיש לו את זה ומזל שיש לו חשק לזה - והיצירה האחרונה שלו בינתיים היא צלחת...

כעת הוא כבר עובד גם על מגש, וגם על עוד משהו שאולי יהיה שולחן לקפה........אין סוף לרעיונות ולאפשרויות. 

אתמול היינו אצל בתי ובילינו קצת עם הנכדים (הכי פחות זמן היה לנו עם חכמוד, שלמד למבחן גדול במתמטיקה, ובדיוק גם הגיע אליו מורה פרטי). היה ממש טוב לראות אותם ולבלות קצת ביחד, לאחר שכל השבוע היינו חולים ולא נפגשנו. 

בגיזרת הספרים אני קוראת עכשיו ספר בשם "הכל נגמר, עכשיו מתחילים" מאת אילנה אלוני. 

הספר זורם וקריא ונחמד לי שוב לקרוא בעברית לאחר שהספרים האחרונים שקראתי היו באנגלית.......אבל אני לא יודעת לומר עד כמה הוא טוב או האם אני ממליצה. ממתינה עם זה. 

בששי T מתעקש שהוא מספיק בסדר כדי לארח לארוחה, למרות הסתייגותם של הורי וגם של בתי, ששאלה אם אנחנו בטוחים, והאם זה לא יכביד על אבא שלה יותר מדי..... T החליט שהוא רוצה ומסוגל, ובלית ברירה אני משתפת פעולה. כי אחר כך הניתוח ומי יודע מתי הפעם הבאה שנארח...........

בני וכלתי קבלו רשמית את ביתם החדש ויעברו אליו בימים הקרובים. בעקרון הם היו אמורים לעבור כבר אתמול, אבל יש להם המון עבודה דווקא השבוע, והמחשבה שהילדים יושכבו לישון על ידי בייבי סיטרית ארבעה לילות ברציפות בבית שחדש להם לגמרי הרתיעה אותם מאד. צודקים, אין מה לומר. אז זה יחכה...עדיין לא עומד להיכנס אף אחד לביתם הנוכחי...אז יש להם זמן. הבית החדש מקסים והוא ממש קרוב לבית הנוכחי, כך שזה לא יהיה שינוי מטלטל מידי עבורם ועבור הילדים. אבל זה בית שלהם, לא שכור, והוא יפהפה....ואנחנו מאד מאד מתרגשים בשבילם. 

אז זה מה שקורה אצלי השבוע.........

ואף מילה על כל הטרלול הבלתי נסבל שמסביב. 

עדכוני בריאות ויצירה

בקטע של הבריאות, אתמול על הבוקר, לאחר לילה של שיעול הולך ומתגבר, הרמתי טלפון למזכירה של 'רופאהחדשה' והתחננתי שתקבל אותי למרות שהתור שלי רק ביום ראשון. היא אמרה לי להגיע עד עשר. יצאתי מייד.

'רופאהחדשה' קראה את ההיסטוריה של הברונכיט שלי בדצמבר (אז לא הצלחתי להגיע אליה ונבדקתי על ידי שתי רופאות משפחה אחרות מהקופה בשני מועדים שונים), בדקה לי את הריאות, ופסקה שאמנם כרגע הכל נקי, אבל שבואי ננסה למנוע את ההתדרדרות לברונכיט הפעם. 

היא רשמה לי גם היסטפד, להפסיק את הטפטוף לריאות, כך אמרה, וגם משאף שכולל בתוכו את כל הרכיבים שהרופאה הקודמת אז נתנה לי באינהלציות. את המשאף, היא אמרה, תקני רק אם את רואה שההיסטפד לא משפר את מצבך. ואם כלום לא עוזר, תבואי שוב שנקשיב לריאות. אז עדיין לא ביטלתי את התור של יום ראשון.......אבל מסתמן שמצבי אכן משתפר. יש לי הרבה פחות שיעול, עבר לילה יחסית שקט, ובמהלך היום הרגשתי לא רע בכלל. רק מההיסטפד. נראה אם בכל זאת ארכוש מחר את המשאף, ליתר בטחון. 

בינתיים T נדבק ממני, והוא ממש על הפנים. הוא גם מרגיש כמו שאני הרגשתי ביומיים הראשונים, וגם ממילא סובל מאלרגיית אביב קשה, ובעיקר בכל פעם שהוא מתעטש זה עושה לו כאב נוראי בבקע. כן, שילוב ממש קטלני. 

ככה כמו שהוא מרגיש הוא נסע לד"ר בקע ונתן לו את הדיסק של ה-CT, וביחד הם סיכמו על ניתוח בקע נוסף בעוד כשבועיים. ולא, אי אפשר לעשות אותו בלפרוסקופיה, בגלל הניתוח של דצמבר. כי גם עכשיו צריך להכניס רשת ביולוגית, ואסור שהרשתות תתנגשנה....בקיצור צריך לפתוח. אז זה הופך ניתוח קל, יחסית, לניתוח פחות קל. ועוד שלושה חודשים אחרי ניתוח קודם. ובכלל, אצל T שום דבר לא עובר לגמרי חלק. אז....נקווה לטוב. ונקווה שנוכל לטוס לחו"ל כמתוכנן. אני כבר צופה בעיות עם ביטוח הנסיעות, חודש אחרי ניתוח........אבל נקפוץ מהגשר הזה כשנגיע אליו. 

בינתיים T לא מוותר על התחביב החדש שלו, למרות הכל, והתחיל לייצר שני כדורי אפוקסי ... עם תאורה מלמטה. 

יש לו רעיונות לאיש הזה. וגם מאיפה הוא לוקח את הכוחות, במצבו? 

אגב עוד יצירתיות ששכחתי לספר עליה, היתה בששי האחרון, לפני שחלינו. 

הוא החליט להכין "שוקולד דובאי" - שעד אותו רגע כלל לא הכרתי. הבנתי ממנו שזה להיט. 

שוקולד ממולא בשערות קדאיף וטחינה ולא יודעת מה עוד.........פשוט מעדן. 

באמת שיצא להיט. 

סיימתי את "יצורים תבוניים להפליא" ונהניתי ממנו מאד. מה אקרא עכשיו? 

אז אלה העדכונים נכון לרגע זה. 

והמדינה הולכת לפח. 

ואנחנו רובצים לנו חולים בבית ולא מסוגלים להפגין. 

מה יהיה? 

חופשה בדובאי 01-2023

בימים לפני שנחתנו בדובאי ירד כאן גשם. זה אירוע מאד נדיר כאן ושמחתי מאד שהגענו כשזה כבר הסתיים, אבל עדיין היה קריר יותר ממה שציפיתי. ממה שקיוויתי.

ביומנו הראשון כאן מזג האוויר היה כמו בארץ: קר בבוקר ובערב ושמשי ונעים בשעות הצהריים אבל לא יותר מ - 20-21 מעלות. 

מזל, אם כך, שארזנו גם בגד חם אחד או שניים. אני מסתובבת ב"שכבות". חולצה קצרה ועליה ארוכה ועליה טריינינג ולפעמים גם מעיל מעל לכל זה. 

בבוקר הראשון התעוררנו בעצלתיים (כי רק נרדמנו אחרי 3 לפנות בוקר). יצאנו להליכה נמרצת לאורך הטיילת הנהדרת וחזרנו ישר לארוחת הבוקר.

בתגובה לפוסט הקודם שאלה עדי אם האמירתיים התאימו את עצמם לישראלים, למשל מבחינת הבופה בארוחות הבוקר.

אז חשוב לי לציין עובדה מסקרנת: לא במלון הזה וגם לא במלון בו היינו בפסח עם הילדים/נכדים לא היו איתנו עוד ישראלים. אין לי מושג  היכן משתכנים כל הישראלים שנוהרים בהמוניהם לדובאי, אנחנו לא ראינו ולא שמענו אותם.

אז הבופה בארוחת הבוקר שופע ומושקע וכולל גם מאכלים מקומיים ואסייתיים וגם מערבים. גם מזון בריאות ושפע ירקות ופירות וגם מנות "שחיתות" עשירות ומתוקות. בנוסף יש תפריט להזמנת מנות מיוחדות. בזמן ארוחת הבוקר ניגשים אלינו לא פחות משלושה או ארבעה מלצרים וגם מנהלים כדי לשאול אם יש משהו שנרצה ולוודא שטעים לנו ושאנחנו מרוצים. כל דבר שאנחנו מזמינים מגיע די מהר לשולחן ובדיוק לפי מה שהזמנו. אני מציינת את זה בניגוד למקומות כמו הודו או ירדן שם גם יש הרבה מאד עובדים, אבל מחכים להזמנה שלושת רבעי שעה וגם אז מגיע מה שמגיע, לאו דווקא מה שהזמנתם.

השירות גם יעיל ומקצועי וגם אדיב וידידותי. כך גם היה באפריל וזה לא השתנה בינתיים.

גם החדר נקי ומאובזר וגם החדרן שואל כמה פעמים אם יש כל מה שצריך ואם אפשר להביא נוד משהו לשביעות רצוננו. גם זו חוויה נדירה, במיוחד בעולם פוסט קורונה, כשבכל מקום אחר חסרים עובדים ואלה שישנם עמוסים או לא מקצועיים.

אז ביום הראשון פרט להליכות די רבצנו ליד הבריכה (מחוממת היטב) וחוף  הים (פרטי רק לאורחי המלון), אחרי הצהריים השלמנו קצת את שעות השינה החסרות של ליל הטיסה ויצאנו (גם כן ברגל) למסעדה במלון סמוך לארוחת ערב (שם הפתיעו אותי עם העוגה והנר מהפוסט הקודם). 

את המלון שצילמתי בפוסט הקודם - אטלנטיס רואיל - בדיוק סיימו לבנות לא רחוק מכאן, וחנכו אותו ברוב פאר והדר וזיקוקים והופעה של ביונסה בערב של מוזמנים בלבד כמה שעות לפני שהגענו. איך פספסנו את זה !? או יותר נכון "איך לא הזמינו אותנו? 🤣"??

קראנו שבניית המלון עלתה מיליארד וחצי דולר, שהזיקוקים בלבד בערב ההשקה עלו חמישה מיליון דולר ולביונסה שילמו 23 מיליון דולר על ההופעה....

ניתן להזמין חדרים (בעצם רק סוויטות) החל מהעשרה בפברואר....כנראה במחיר התחלתי של כמה אלפי דולר ללילה.

בחזרה לחופשה הצנועה שלנו, החלטנו לחוות קצת את דובאי המדברית והזמנו לנו יום כיף ב"דיונות האדומות" שכללה מדריך צמוד שאסף אותנו מהמלון וסיפר לנו קצת טריוויה על דובאי והאמירויות בזמן הנסיעה, רכיבה על הדיונות בטרקטורון (T מת על הדברים האלה וזרמתי איתו)

קישור לסרטון רכיבה על טרקטורון

משם נכנסנו לסוג של מאהל בדואי עם מיני פינות "מסורתיות", כדברי המדריך. 

היתה עמדת תצלום עם בז חביב

היתה רכיבה על גמל (ריחמנו על הגמל וויתרנו) והאכלת גמלים (לזה דווקא התנדבתי בשמחה).

היתה פינת עישון נרגילות ,הקרויות כאן "שישה" SHISHA (דווקא T החליט לעשן קצת),

היתה עמדת קעקועי חינה (ויתרתי), פינת שתיית קפה או תה, בה קיבלנו תה מקומי מצוין בתוספת חלב, וכן חנויות מזכרות למיניהן (למי שזה עניין אותו). 

לאחר מכן הגישו ארוחת צהריים מאוחרת/ערב מוקדמת - מזנון עשיר ומגוון, בעיקר של סלטים ותוספות מסורתיים אבל גם קצת מאכלים מערביים, וכמובן בשר בקר וכבש ועוף על הגריל....

את הארוחה אכלנו בישיבה על פופים סביב שולחנות נמוכים ובסוף היתה גם הופעה - מאד לא מרשימה. פרט להופעה הכל היה עשוי ברמה ממש טובה. 

החזרה למלון ארכה פי שניים זמן בגלל העומס בכבישים בשעות אחר הצהריים אבל הרכב היה מאד נוח.

באותו הערב יצאנו להליכה קצרה על הטיילת לפני השינה  ולמחרת אחרי חדר הכושר וארוחת הבוקר ביקרנו בסאונה (כל אחד בנפרד כי זה מופרד כאן לגברים ולנשים) ואז רבצנו על  חוף כל הבוקר, ו-T  חטף התקף כאבים קל, יחסית, אבל עדיין מלחיץ. 

לפנות ערב הזמנו uber ונסענו העירה לצפות שוב במופע המזרקות מול הבורג' חליפה והתיישבנו לאכול ארוחת ערב במסעדה שצופה על האגם והמזרקות. 

כמובן שדווקא שם ליד הקניון הגדול של דובאי שמענו סוף סוף דוברי עברית, אבל לא היו הרבה. ובכלל לא היו הרבה תיירים, הרבה פחות מאשר בביקורנו הקודם באפריל.

ברביעי היה יומנו האחרון בדובאי. למרות שאני עדיין מקוררת נורא, האף מגוון  בין "נוזל" לבין "סתום", החזה מלא ליחה (הרבה כחכוחים ולעיתים שיעול) והקול צרוד לא ויתרתי על הליכת בוקר לאורך הטיילת הנהדרת. 

T רץ/הלך לצדי כשהוא עושה סיבובים הלוך ושוב כדי להישאר קרוב אלי אבל לא להיתקע בקצב האיטי יחסי שלי.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לרבוץ בים. מצד אחד היה חם יותר מאשר בכל הימים הקודמים, אבל מצד שני היתה רוח, כך שבצל מעט קריר מדי. אז ישבנו לנו בחצי צל, חצי שמש, וגם הצלחנו לסדר לעצמנו יציאה מעט מאוחרת מהחדר כך שלא היינו צריכים לשבת בלובי זמן רב מדי בעודנו ממתינים להסעה לשדה התעופה, שהפעם הגיעה בדיוק בזמן, והתברר שאנחנו הנוסעים היחידים. כל הכבוד ל"יוספה מארקיע".

בשדה התעופה של אכלנו ארוחה מפתיעה בטיבה ובמחירה הזול - מאד לא אופייני לשדות תעופה - והטיסה עצמה יצאה בדיוק בזמן, ושוב המטוס היה חצי ריק. כשהתקרבנו לארץ המטוס התחיל מעט להיטלטל, אבל הנחיתה עברה בשלום, ויצאנו אל החורף האמיתי שכבר חיכה לנו בחוץ.

 

סוף טוב הכל טוב לחופשה מפתיעה וחביבה, וכעת חוזרים לשיגרה. לסאגת השירותים שטרם נפתרה לגמרי, לחתולים, למפגשים המשפחתיים והחברתיים, ללקוחות, למתאמנים....ובתקווה שגם הצינון הזה כבר יתחיל להראות סימנים שהוא עומד להסתיים. 

למדור השרביט החם - החופשה המושלמת

לו הייתי אני עדיין עורכת את מדור השרביט החם בפרפרים ניתן היה לחשוד בי שחשבתי על הנושא הזה משום שאני כעת בחופשה. 

אבל לא, מוטי חשב על זה לגמרי בעצמו, ולגמרי במקרה קרה, שיצאתי לחופשה ספונטנית ובלתי מתוכננת בדיוק השבוע. אז איך זה קרה? 

בחמישי בבוקר עדיין הרגשתי לא טוב. לא יצאתי להליכה ואפילו נתתי ל-T לצאת לקניות השבועיות בסופר בלעדי. אבל לקראת אחר הצהריים מצבי התחיל להשתפר מעט, והחלטנו לקיים ארוחת ששי עם בתי ומשפחתה והורי לכבוד יום הולדתי. 

בין לבין שמתי לב ש-T גולש ברשת בחיפוש אחר מלון בים המלח, וזה נראה לי מוזר כי לא תכננו שום דבר כזה ולא דיברנו על זה, ואז הבנתי שהוא מחפש להפתיע אותי ביום הולדתי. 

בהתחלה לא כל כך שיתפתי עם זה פעולה, לאחרונה מצב רוחי ממש לא משהו. 

הבנתי שאני בסוג של דכדוך. שבין הדאגות ההולכות וגוברות לבריאותו של T לבין המצב הפוליטי (ובסופ"ש אחר כך נוספו גם הפיגועים הנוראיים) לבין הצינון שלי שדי רוקן אותי מאנרגיות, התחלתי קצת לשקוע. 

שמתי לב שאני מתעוררת שוב לפנות בוקר כשחרדה לופתת את אזור בית החזה ופושטת בכל הגוף....והבנתי שטיפות ההיפריקום שאני עדיין לוקחת כבר לא מספיק משפיעות עלי ולא מספיק עוזרות. 

אז מה פתאום ים המלח עכשיו? 

נכון, אני מאד מאד אוהבת את ים המלח. אוהבת את הים עצמו ואת הטבע המדברי שמסביב. אוהבת את הברום שבאוויר ואת הרוגע שזה משרה עלי בדרך כלל. אוהבת אפילו את הספא עם בריכות מי המלח, אבל אז - מתוך הדכדוך הכללי שאפף אותי - התחלתי להיזכר בכל מה שלא כיף שם. נזכרתי בצפיפות בחדר האוכל ובספא ומסביב לבריכה כשכל וועדי העובדים או קבוצות של בתי אבות או של תיירי מרפא מחו"ל (שיהיו בריאים, לגמרי מפרגנת להם איכות חיים והבראה)....ופתאום לא התחשק לי. בכלל. 

אבל T לא אדם שמוותר בקלות, ודווקא החליט שהוא חייב לעשות משהו כדי לשלוף אותי קצת מהדכדוך הזה שנחת עלי, ועוד ביום הולדתי, והתחיל לתחקר אותי "אם לא ים המלח אז מה כן?" ואז נזכרנו, שדיברנו על חופשה קיצית בחורף בדובאי. 

ואז הוא התחיל לחפש ולהתעמק מעט ובסוף מצא דיל נהדר בארקיע לטיסה פלוס מלון חמישה כוכבים על ה-PALM JUMEIRA ISLAND (שזה האיים המלאכותיים שבנויים בצורת דקל).

חבילת הטיסה פלוס המלון כולל ארוחת בוקר והעברות לארבעה לילות עלתה כמו שני לילות במלון טוב בארץ. עדיין לא התלהבתי ועדיין לא ממש הבראתי, אבל החלטתי לזרום. T ביצע את ההזמנה ודי מהר יצרה איתנו קשר מישהי שהזדהתה כ"יוספה מארקיע", וידאה שכל הפרטים שהזנו בהזמנה נכונים, וביקשה שנשמור את הטלפון שלה כי היא עומדת לשירותנו בכל מה שנצטרך בחופשה הזאת. עדיין לא היה אישור סופי על המלון עצמו אבל היא הורתה לנו להיערך לנסיעה כי הכל יהיה בסדר. T חושב שהיא פנסיונרית, עם המסירות שלה וההקפדה שלה והיחס השירותי....ייתכן מאד שהוא צודק. 

בזריזות וידאתי עם אחי שהוא ידאג לאבא שלי למקרה שיהיה צורך ועם הבת של השכנים שתטפל בחתולים בהעדרנו. ארגנתי גם ביטוח נסיעות אבל אז פתאום ראיתי שהפוליסה כוללת רק אותי, בלי T. זה היה מאד מוזר. לא היה לי ברור אם אני טעיתי או שמשהו השתבש באתר של חברת הביטוח. זה היה כבר ששי אחר הצהריים ושירות לקוחות כבר לא היו זמינים, אבל בכל מקרה הסכום באמת תאם לביטוח של אדם אחד, אז מייד ארגנתי עוד פוליסה בנפרד עבור T. הכנתי את הניירת ואת הדרכונים - ואז בבדיקה חוזרת (מזל שאני תמיד בודקת את עצמי שוב ושוב) גיליתי שלקחתי בטעות את הדרכונים פגי התוקף (אלה שטבועה בהם הויזה האמריקאית) במקום את העדכניים....היה יכול להיות מאד לא נעים בשדה התעופה לולא שמתי לב לכך. 

בשלב הזה הכל בעצם היה מוכן, ונערכנו לארוחת הערב בששי, לחגוג לי את יום ההולדת. ואז בתי התקשרה לומר שהם נורא מקוררים, ולא ברור מי מהם יגיע ומי לא. היא מייד הודיעה גם להורי, שהחליטו לא להגיע כדי לא לחשוף את עצמם. בסוף בתי הגיעה עם חכמוד, שהרגיש טוב, נשמותק, שהיה די מצונן ומעט מעוך, ושרי שנרדמה באוטו בדרך אלינו ולא התעוררה כל הערב והמשיכה לישון גם בדרכם בחזרה הביתה ואחר כך כל הלילה עד שבת בבוקר. חתני הרגיש ממש לא טוב ולא הגיע, וגם בתי היתה די מעוכה ודי מהר בתום הארוחה הם נסעו הביתה. אף אחד לא נשאר לישון. לפני שהלכו עוד הספיקו להדליק לי נר (ש-T שם באמצע קערת מוס שוקולד גדולה שהוא הכין וקישט עם עוגיות אוריאו)  ושרו לי "היום יום הולדת". מאד הערכתי את הרצון הטוב ואת המאמץ לשמח אותי ביום הולדתי אבל היה קצת עצוב בארוחת ששי עם כל כך מעט משתתפים.

בשבת חל יום ההולדת עצמו וקבלתי המון הודעות ברכה ליום ההולדת וגם די הרבה שיחות טלפון - ובין לבין ארזנו שתי מזוודות טרולי, בצענו צ'ק אין מקוון ונערכנו לטיסה. נסענו עם הרכב והיתה נסיעה די מהירה וחלקה לשדה התעופה. מצאנו חניה פנויה ממש בכניסה לבחניון לטווח הארוך וההסעה לטרמינל הגיעה תוך 2 דקות. בשדה עצמו הלכנו לתור מיוחד זריז לנוסעים ללא מזוודות שיש להם כבר כרטיס עלייה למטוס (אזור W, למי שלא מכיר) וכל התהליך עבר מהר מאד ובקלות. 

המטוס עצמו היה כמעט ריק והטיסה היתה די קצרה וחלקה. 

בעצם השיבוש היחיד קרה דווקא בשדה התעופה בדובאי, כי לא הופענו ברשימות של ההסעות למלונות, אבל אחרי המתנה די ארוכה ומעצבנת סידרו לנו גם את זה.

אז אנחנו בדובאי על האי המלאכותי, אני עדיין מצוננת וגם צרודה ומלאה ליחה אבל בינתיים לא נתתי לזה להפריע לי ליהנות. 

אעדכן בפוסט נפרד עוד לגבי החופשה הזאת וכל מה שעשינו בה, אבל במענה לנושא במדור השרביט החם נראה לי שאני יכולה לומר, כמו שמוטי כתב בפוסט שלו: החופשה המושלמת היא בדרך כלל עם האנשים האהובים והאוהבים שכיף לנו להיות איתם, וזה בדרך כלל פחות משנה איפה או מה עושים. 

הנוף מחדר המלון שלנו - המפרץ ומלון אטלנטיס ופארק המים "הגדול בעולם" ברקע

טיילת מושקעת כמעט לאורך כל האי המלאכותי - באופק מרכז העיר ומגדל הבורג' חליפה הגבוה בעולם (בינתיים)

מלון אטלנטיס רויאל ATLANTIS ROYAL החדש 

עוד זווית נוף מחלון חדרנו במלון

בעת השקיעה

הפתעה שהמלצרים בארוחת הערב הביאו לי בסוף הארוחה

שיעור בספרדית, גרגירי זהב ועוד ענייני בריאות

בששי הגיעו הורי וגם בתי עם המשפחה לארוחה. 

T הכין פילה מוסר וממולאים וגם פסטה ברוטב שמנת ואיזה סלט מיוחד עם תפוחי אדמה וחומוס, והיו גם מולים ועוד כל מיני סלטים, ולקינוח אפה איזו עוגה עם תחתית של שבבי עוגיות אוריאו, מילוי של קרם פטיסייר ושכבה של גנאש שוקולד מריר.....המבוגרים עפו על זה, הילדים פחות. אני טעמתי מעט, רק כדי להחמיא ל-T, אבל יש לי כנראה טעם כמו של ילדים. 

אגב ירדתי את רוב הקילוגרמים שהעליתי לאחרונה, וכעת אני לאט לאט נגמלת בחזרה מהסקסנדה ועומדת לסיים את הסיבוב הזה, אבל שומרת לי את הזכות לחזור אליה ל"חיזוקים" אם וכאשר אצטרך.

שרי התלבטה אם להישאר לישון ובסוף החליטה שמאחר שהפעם אמא שלה לא נשארת איתה, היא מעדיפה לחזור איתה הביתה. 

הגדולים נשארו כרגיל ובשבת בבוקר אחרי ארוחת הבוקר, חיפשנו מה לעשות כדי שכל אחד מהם ייהנה. מאז שחכמוד נכנס לגיל ההתבגרות הוא כבר פחות מוכן לשחק במשחקי קופסא או לבנות בלגו...בגדול כמעט על כל מה שמציעים לעשות הוא עונה בשלילה. 

אבל אז הוא שאל אותי אם אהיה מוכנה ללמד אותו ספרדית, ולמרות שאינני מורה לספרדית (אמא שלי דווקא כן) הסכמתי כמובן. הידע שלי מספיק לרמה ההתחלתית שלו. אז T שיחק ב'קאטאן' עם נשמותק בזמן שחכמוד קיבל ממני שיעור ראשון בספרדית. אפילו זה היה מאתגר כי מהר מאד גיליתי שאני צריכה להסתייג כל הזמן לגבי ה"קסטז'נו" הארגנטינאי שמשפחתי מדברת לעומת ה"אספניול" המקורי הספרדי. מספר פעמים הייתי צריכה לומר "כך אומרים בספרד, וככה אנחנו בארגנטינה אומרים". אפילו חלק מהבניינים שאנחנו משתמשים בהם (למשל עבור גוף שני רבים) שונים בארגנטינה מאשר בספרד. מסובך. ניסיתי לא לסבך אותו יותר מדי וללמד אותו את המקור הספרדי עד כמה שידעתי. אם הוא יתמיד אתייעץ עם אמא שלי לגבי ההמשך. 

אחרי השיעור והניצחון של נשמותק ב'קאטאן' שניהם הסכימו לצאת לטיול ביישוב, במהלכו הגענו לפארק ספורט חדש והם התעמלו מעט, ואז בתי התקשרה שהם בדרך ועשינו דרכנו הביתה. בסך הכל הלכנו איתם כארבעה קילומטר פלוס התרגילים על המכשירים בפארק - הם הרגישו מאד טוב עם עצמם.

בתי אמרה שהם פוגשים את המשפחה של גיסתה בשדה תירס, וחכמוד מייד אמר שהוא לא רוצה (כמובן) והפליג בהסבריו לגבי כמה הוא עסוק ועמוס ולחוץ במהלך השבוע בין הלימודים והחוגים ושיעורי בית ולמידה למבחנים וכמה הוא רוצה בשבתות פשוט לרבוץ ולנוח - אבל בתי לא התייחסה לזה בכלל ולקחה גם אותו לשדה התירס ודיווחה אחרי כן שהוא נהנה מאד, כך גם כולם. בכלל, להיות בחוץ בשמש החורפית עשה לכולם רק טוב. 

סיימתי לקרוא את 'רוזנפלד' ולמרות שבהתחלה הספר עורר בי איזושהי התנגדות, בסוף נשאבתי אליו ודווקא נהניתי ממנו מאד. 

כעת מחכה לי Such a fun Age של Kiley Reid או שאחפש עוד ספר לפני כן....

במוצ"ש הסכמתי לנסות לנסוע להפגנה בתל אביב על האופנוע, ולהפתעתי זה היה ממש בסדר. למחרת בחדר הכושר אמנם הרגשתי שרירים שאני לא רגילה להרגיש, אבל הנסיעה הלוך ושוב עברה בשלום, ובהחלט קיצרה והקלה מאד על כל החוויה (פרט לעובדה שנאלצנו להסתובב בהפגנה עם הקסדות ביד כי אין ל-T ארגז באופנוע, וגם לו היה ארגז - הוא לא היה מכיל את שתי הקסדות גם יחד). 

היינו ברחוב קפלן ולמרות שהיו הרבה יותר אנשים מאשר שבוע לפני כן, לא היה צפוף ומחניק כי זה התפרש על פני שטח הרבה יותר גדול. וכמובן לא ירד גשם. פגשנו שם ידידה של T מתקופת הלימודים ועמדנו איתה חלק מהזמן, ואז פתאום T חטף התקף כאב רציני. זה היה כל כך מבאס, אחרי שכל השבוע הוא דווקא הרגיש טוב, והוא נאחז בי ונשען עלי כי היינו באמצע אי התנועה ולא היה לו על מה להישען....זה התקף חזק אבל כרגיל די קצר. הידידה נבהלה נורא אבל הרגעתי אותה שזה קורה וזה תיכף יעבור, ולמרות שהוא היה כרגיל תשוש אחר כך, הוא היה מספיק בסדר כדי לנהוג אחר כך הביתה על האופנוע. מה יהיה עם ההתקפים האלה????!!!!

 מחכים שהפרופסור ישוב מחו"ל כדי להגיע אליו לביקור במרפאה ולשמוע ממנו מה רואים בעצם ב-CT, מה זה אומר ומה השלב הבא....

עוד בענייני בריאות, השבוע לקחתי את אבא לתל השומר להשתלת גרגירי זהב על הערמונית לקראת ההקרנות המתוכננות לשבועות הקרובים. ההכנה להליך הזה היתה מורכבת אבל הורי שיננו את ההנחיות וביצעו אותן בדיוק מרשים. 

הבעייה היחידה הייתה שנתנו לו גם שלושה סוגי כדורים נגד כאבים, שאחד מהם היה לוריבן, תרופת הרגעה שהוא מעולם לא קיבל לפני כן, וזה מיסטל אותו לגמרי. כחצי שעה לאחר שלקח אותה הוא בקושי יכול היה ללכת, ובכל פעם שקם לעמידה הסתחרר ואיבד את שיווי המשקל. הוא גם דיבר מצחיק (וגם דיבר שטויות) ואם לא היינו דואגות לו כל כך, אמא ואני, זה היה מצחיק. 

בכל מקרה ההליך עבר בשלום (למרות שחיכינו שעות - סתם הזמינו אותו לשעה מסויימת ובסוף התברר שהוא חמישי בתור ויש ארבעה פציינטים שיעברו את ההליך לפניו) ולקחנו אותו הביתה. למחרת בבוקר הוא קם כמו פנתר, כאילו כלום. 

באותה נסיעה לתל השומר קיבלתי מתנת יום הולדת מוקדמת מהורי - וכרטיס ברכה (בעצם סתם דף שעליו הם כתבו ברכה, וצירפו תמונה שלי מגיל שלוש או ארבע עם אבא שלי) ובו הם טרחו לפרט את כל ה"שירותים" שהם קיבלו ומקבלים ממני בזמן האחרון וגם ספירה (לא ברור על סמך מה) של מספר שיחות הטלפון שלי אליהם (לא ברור ממתי). הם ספרו 18,980 שיחות נכון לאותו הרגע. מודה שזה היה מוזר אבל בכל זאת מרגש. 

חברתי 'מחברת' אובחנה עם אבנים בכיס המרה ואמורה לעבור ניתוח בשבוע הבא, אבל בינתיים בזמן שהיא ממתינה יש לה מידי פעם התקפי כאבים. מקווה שהיא תהיה בסדר עד הניתוח. ושגם הוא יעבור לה בקלות. 

שוב התקררתי וכואב לי הגרון, וזה מעצבן בעיקר כי לא התעמלתי הבוקר. אני יודעת שאומרים שאין דבר כזה "התקררות" ובעצם נדבקים בוירוס ה"common cold" מאחרים, אבל לא נפגשתי עם מישהו שהיה מקורר, בתל השומר הייתי עם מסיכה כל הזמן וכך גם כל מי שהיה סביבי, ובאותו היום יצאתי להליכת ערב (כי לא הספקתי בבוקר) ולא לבשתי מעיל (כי היה חם יחסית) וכנראה שבכל זאת היה מעט קר מדי עבורי. אני כבר מכירה את הגוף שלי ויודעת שעדיף לי להזיע בזמן האימון מאשר להתקרר כי לא התלבשתי מספיק חם, וחשוב שגם אזכור זאת. נראה איך תתפתח ההצטננות הזאת.  מילא, נראה כמה זה יתפתח והאם זה באמת ישבית אותי או לא. 

זה מבאס גם כי אחגוג את יום הולדתי ה-64 בשבת וממש לא בא לי להיות חולה ביום הולדתי - כמו ברבים מימי הולדתי מאז שאני זוכרת את עצמי. ככה זה כשנולדים בסוף ינואר. אז גם קודם לא באמת היה לי מושג איך בא לי לחגוג את יום הולדתי השנה, אבל עכשיו אני בכלל רק מקווה שלא אהיה חולה. 

היום אמורים להגיע מהביטוח לסיים סופית את הטיפול בבעיות צנרת הביוב שלנו. אינשאללה שזה אכן יסתיים ובצורה טובה ונחזור לחיים הנורמליים של שימוש בשירותי האורחים בסלון ובמכונת הכביסה בלי הצורך להוציא את צינור הניקוז שלה מבעד לחלון. 

ושיהיה לכולנו בהצלחה