אוסטרליה + ניו זילנד - הטיסות, מלבורן ואוקלנד ועוד קצת עדכונים

ביום שלפני הטיסה אספתי את הורי ולקחתי אותם לביופסיה של אבא. 

כל תהליך הקבלה וביצוע הביופסיה עצמה עבר במהירות, בקלות ובשלום והוא יצא ממנה בסדר גמור והרגיש טוב גם אחר כך. תשובות צפויות עוד 3 שבועות אז כנראה במקביל לחזרתנו ארצה, פחות או יותר. בכל מקרה הביופסיה נועדה לגלות איזה סוג סרטן יש ולסייע להחליט כיצד לטפל בו - אם בכלל. הרבה פעמים בגילאים המבוגרים מאד גם יש אופציה לא לעשות דבר ורק לעקוב. 

באותו הזמן בבית הגיע איש הרשת שלנו וסידר תוך דקות ספורות את מערכת האזעקה, תוך שהוא מחבר את הדלת החדשה למערכת - אז גם העניין הזה נפתר. 

בבוקר הטיסה למלבורן יצאנו להליכת בוקר, ובאמצע ההליכה התחילו לי כאבים באזור הבהונות הקטנות של כף רגל שמאל. הכאבים התחלפו בזרמים של כאב חד שנמשכו שניות ארוכות, חלפו ואז חזרו שוב - ככה כל היום! כך בדרך לשדה התעופה, בשדה, בטיסה....

בלי קשר למה שעשיתי. אם הלכתי, ישבתי, מתחתי, כיווצתי.....שום דבר לא עזר. משככי כאבים לא עזרו. 

כל הזמן הזה אני דואגת למה יהיה עם הבריאות של T ובסוף הגוף שלי מזייף!

איכשהו העברתי את היום הארוך הזה - טיסה של שעתיים עד לדובאי, עוד שעתיים וחצי של המתנה בשדה הבאמת מדהים שם (כולל מפל קיר ענק ועוד כל מיני עיצובים מרהיבים) ואז טיסה של 13.5 שעות מדובאי עד למלבורן.

למזלנו טסנו בחברת EMIRATES המצוינת, ובאמת היה נוח ונעים, שירות מעולה וגם אוכל טעים. יותר מדי אוכל. לא הספקתי להיות רעבה בין ארוחות. 

והספקתי לצפות בעונה ראשונה שלמה של "היורשים" - בין לבין תנומות שהצלחתי לחטוף למרות הכאבים. 

בשדה התעופה במלבורן לא הצלחנו ליצור קשר עם המלון כדי שישלח הסעה לאסוף אותנו (אחר כך התברר שכמובן היתה תקלה בטלפון שלי והוא נסגר לשיחות יוצאות), אבל למזלי כן היתה  לי גישה לנתונים בטלפון אז הזמנתי UBER והגענו מהר מאד למלון, התקלחנו ונרדמנו מייד.

היו גם כמה בלת"מים בנוגע להשכרת הרכב בניו זילנד. עוד לפני שטסנו גילינו לתדהמתנו ש-T טעה כאשר הזמין את הרכב באוקלנד (באי הצפוני) ורשם כאילו אנחנו מחזירים אותו בקרייסצ'רץ' - באי הדרומי. כביכול מעץ'.ירים אותו לשם במעבורת. בפועל התכוונו להחזיר את הרכב בוולינגטון ולטוס משם לקרייסצ'רץ'. 

זה גם לא היה הגיוני כי בקרייסצ'רץ' שכרנו מאותה חברה באותו היום רכב אחר. היה לנו מוזר שהם עצמם לא עלו על הטעות הזאת. 

כאשר כתבנו להם מה אנחנו מבקשים הם אמרו שזה בלתי אפשרי כי מחכים לרכב הזה בקרייסצ'רץ' ובנו על ההעברה שלו.....אבל אחרי שראו ששכרנו מהם רכב אחר הם באו לקראתנו ותמורת סכום סמלי מצאו מישהו שיעביר את הרכב במעבורת במקומנו. 

חשבנו שבזה נגמרו הבלת"מים, אבל בבוקרנו הראשון במלבורן יצרו איתנו קשר מחברת השכרת הרכב, שרישיונות הנהיגה שהעלנו לאפליקציה שלהם לא מתורגמים לאנגלית (כלומר - למרות שיש כיתוב באנגלית, לא מספיק ברור מה זה מה) ונדרש תרגום רשמי לרישיונות. נלחצנו, כי איפה נתרגם עכשיו תוך יום את הרישיונות - אבל התברר שהם שלחו לנו קישור לאתר שעושה בדיוק את זה (תמורת סכום סמלי) - ותוך שעות ספורות כבר היו בידינו תרגומים לרישיונות הנהיגה שלנו. עוד "אופס" שהתגברנו עליו.

לא היה לנו ברור אם נפגוש את החברים שלנו או את בן דודי באותו יום ראשון במלבורן אבל יצרנו קשר עם שניהם - ולא בנינו עליהם יותר מדי.

בסוף נסענו העירה (המלון היה בשדה התעופה) וחרשנו את רחובות מרכז העיר על פי איזה מדריך שמצאנו באינטרנט, שגילה לנו המון סימטאות קטנות וצבעוניות, אמנות רחוב (כלומר - גרפיטי), הרובע הסיני ועוד כל מיני קוריוזים.

המשכנו גם מעבר לנהר YAMA לגנים היפהפיים - גן הוורדים של המלכה ויקטוריה, הגן הבוטני ועוד. ביקרנו גם במקדש הזכרון SHRINE OF REMEMBRANCE - שבעיר נתן לנו נוף נהדר של העיר.

היה קפוא.

שש מעלות באחד בנובמבר (אמור להיות כמו אחד במאי אצלנו!). כולם אמרו לנו שזה לא מזג אוויר אופייני לעונה. 

הלכנו שעות ובסוף התיישבנו לאכול משהו בצהריים (מסעדה טאיוואנית, לא להיט) וחזרנו למלון לישון כמה שעות לפני טיסת ההמשך לניו זילנד. 

בערב עוד הספקנו לצאת להליכה קצרה ליד המלון ולהתפלא איך שוכנת שכונה כל כך נחמדה (ATTWOOD) בסמוך כל כך (שבע דקות נסיעה) לשדה תעופה. וכמה שקט שם - בקושי שמענו מטוסים. 

טיילנו במרכז העיר ומצאנו המון המון סימטאות עם אמנות רחוב - חלקה ממש מעניינת        

הנוף מאתר הזיכרון memorial shrine בגן הבוטני של מלבורן

כבר מספר שנים שכל הטלפונים הציבוריים במלבורן הם חינמיים לכל דורש

היתה לנו טיסת לילה ממלבורן לאוקלנד, ונחתנו שם בחמש בבוקר ליום גשום וקודר - אבל לא הקור המקפיא שפגש אותנו יום קודם במלבורן.

אספנו ללא תקריות מיוחדות את הרכב השכור ונסענו למלון. 

לא ניתן היה כמובן לקבל עדיין את החדר בשעה זאת אבל אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לאחד החופים היפים המומלצים באזור - חוף PIHA

 

ברור שהגשם המשיך לרדת כל אותו הבוקר וברור שהחוף היה לוט בערפל..........אנחנו נושאים איתנו את ה"קללה"" הזאת לאן שנגיע בכל מקום בעולם. אבל לא נורא, בכל זאת היה שם יפה וגם עם הגשם הזרזיפי שלא פסק הצלחנו אפילו לטייל מעט לאורך החוף. 

בסוף מזג האוויר שבר אותנו ונסענו למוזיאון המלחמה של אוקלנד - שאמנם נקרא מוזיאון המלחמה אבל הוא כולל גם מגוון שלם של תערוכות שאינן קשורות כלל למלחמה כלשהי, ובעיקר הרבה מאד על התרבות המאורית המקומית. 

אחרי שקבלנו את החדר, התקלחנו והשלמנו מעט שעות שינה, יצאנו לטייל באזור הנמל / מרינה / טיילת של אוקלנד, שהוא אזור תוסס ומלא פעילות ומסעדות. 

ממש לפני שסגרו עלינו את כל המסעדות (אוקלנד לגמרי עיר עם הפסקה, לפחות בכל הקשור למסעדות) אכלנו ארוחה מצוינת במסעדה מעולה בשם  SOUL BAR & BISTRO. מומלצת בחום.

הלכנו ברגל בחזרה למלון שלנו, שהיה ממוקם במעלה גבעה תלולה, כך שחלק ניכר מהדרך עשינו בעלייה. בקיצור - שרפנו יפה את ארוחת הערב. 

יומנו השני באוקלנד עשה רושם נעים ושמשי, והחלטנו לשוט במעבורת לאי WAIHEKE, שייט של 45 דקות. 

לפני שיצאנו בהליכה לטרמינל המעבורת, עצרנו בדרך לאכול ארוחת בוקר נהדרת במסעדה חמודה בשם HUGO'S לא רחוק מהמלון שלנו. 

זו היתה מסעדה ממש קטנה שקבלה המלצות חמות גם בגוגל וגם ב-TRIP ADVISOR, והיא עשתה עלינו רושם כל כך טוב שהחלטנו לחזור אליה גם לארוחת הערב. ולא התאכזבנו. 

כ

כשהגענו לאי  WAIHEKE, הלכנו לברר לגבי השכרת אופניים חשמליים, כי קראנו שלתור באי ברגל ייקח הרבה יותר מדי זמן ותהיינה גם הרבה יותר מדי עליות וירידות תלולות. 

כל זוגות האופניים כבר אזלו בסוכנות הקרובה למסוף המעבורת,  אבל לא התעצלנו וטיפסנו במעלה הגבעה לכיוון העיירה ONEROA, שם שכרנו זוג אופניים חשמליים ו...........פשוט לא הסתדרתי עם זה! 

זה היה ממש מוזר, כי אני רוכבת  די מנוסה על אופניים רגילים, אבל החשמליים פשוט הלחיצו אותי, ועם כל העליות והירידות, שלא לדבר על הנסיעה בצד שמאל של הכביש (כמו באנגליה) - פשוט הבנתי שזה לא יילך. חזרנו לסוכנות ההשכרה והמרנו את השכרת האופניים בקטנוע חשמלי. T נהג ואני רכבתי מאחוריו, וכך סיירנו חלקים נכבדים מהאי, עברנו בחופים היפים שלו, ביקרנו ביקבים החביבים, נהנינו מאד. מזג האוויר היה מעונן חלקית ולא נורא קר. בבוקר כשחיכינו למעבורת ירד מבול במשך כעשר דקות אבל הפסיק ולא ירד עוד גשם באותו היום. 

לקראת סוף הסיור חיפשנו מקום לאכול ארוחת צהריים ב-ONEROA וזכרתי שעדי המליצה על TOO FAT BUNS, שהיו אמורים להיות בו המבורגרים טעימים. לצערנו המקום היה אמור להיפתח רק בארבע אחר הצהריים, ואנחנו כבר עמדנו לחזור לאוקלנד והיינו רעבים. התיישבנו באיזו מסעדה טאיוונית מעפנה (שלא היה בתפריט שלה שום דבר טאיווני או אפילו סיני) והלכנו את כל הדרך חזרה למסוף המעבורת, נהנים מן האוויר והנוף והדרך. 

א

מזמן מזמן לא זכיתי לראות פריחה של יערה בכמויות אדירות כאלה כמו שפגשתי באי WAIHEKE!!

עצה טובה - במיוחד למי שנמצא בחופשה :)

נרדמנו בזמן השייט חזרה לאוקלנד במעבורת וכשהגענו למלון לבשנו את בגדי הים שלנו וירדנו לספא. נהנינו מהסאונה והג'קוזי, ובערב כאמור חזרנו למסעדת HUGO'S לארוחת ערב מעולה.

בשלב הזה כבר היינו ממש עייפה, אז לאחר הליכה קצרה בטיילת טיפסנו שוב במעלה הגבעה בחזרה למלון והלכנו לישון.

למחרת עזבנו את אוקלנד לכיוון דרום.....אבל על זה כבר בפוסט הבא. 

שבוע מורכב

שבוע מורכב עבר עלינו. 

בראשון בערב באמת ביקרנו אצל 'המהנדס' ו'ביוכימיה' - שמתאוששת משבר בעצם הכתף - והיה ביקור נחמד. 

השבר הזה מזכיר לכולנו שלא חייבים לעסוק בספורט אקסטרים כדי להיפגע, מספיק להיתקל בפינת המיטה בחדר השינה וליפול לא טוב. בסך הכל מצבה משתפר והיא התחילה פיזיותרפיה, מקווים להחלמה מלאה תוך כמה שבועות.

למחרת נודע לנו שאחיינית1 חולה בקורונה, והרי נפגשנו איתה בששי בערב. וגם הורי נחשפו אליה (למרות שלא התקרבה אליהם ולא חיבקה אותם). בינתיים אנחנו לא מרגישים כלום, אבל אין לדעת. 

מצד שני השבוע T לא הרגיש כל כך טוב. מערכת העיכול עושה לו בלגנים, אחרי שכבר נדמה היה שהכל נרגע. התכווצויות וכאבים ושינה לא טובה בלילות. לא משהו. 

בשני בבוקר היתה לו נפילת לחץ דם כשקם לפנות בוקר לשירותים, והוא הרגיש שהוא כמעט מתעלף. 

ואז יותר מאוחר כשהתחיל את הליכת הבוקר הוא חטף התקף כאבים דומה לאלה שקרו לו במהלך החודשים שלפני הניתוח. 

זה היה מאד כואב ומעתיק נשימה ממש, והפיל אותו לריצפה, אבל חלף תוך דקה. והבעל המוכשר שלי פשוט המשיך את ההליכה ("רק" כשבעה קילומטר).  

אין צורך לומר, זה היה מבהיל. מייד כתבנו לפרופסור לדווח על כך ולהתייעץ, והוא ענה (הוא תמיד עונה!) שזה לא נורא מדאיג, ושכדאי לעשות בדיקות דם. כבר אמרתי שהוא מתאים לעבוד בשב"כ הפרופסור הזה? פרט ל-T עצמו לא מכירה עוד מישהו שמצמצם כל כך במילים! 

העובדה שזה לא נורא הדאיג אותו מעט הרגיעה אותנו (אבל רק מעט, האמת). ואז בדיקות הדם יצאו תקינות לחלוטין (כולל שיפור במצב הברזל, למרות שעדיין מתחת לטווח התקין). כששלחנו לו את התוצאות ביקשנו בנימוס שירחיב מעט מדוע אינו מודאג. הוא ענה שאכן הכל תקין, ושכאבים כאלה מידי פעם וגם בעיות העיכול שכיחים מאד לאחר ניתוחים כאלה. הוא אמר שאפשר להגיע אליו לביקור אם צריך אבל לא ראינו צורך. לא כרגע. נראה מה יהיה בהמשך. עדיין מברכת יום יום על הפרופסור הזה. 

זה לעומת הקרדיולוג של אבא שלי (ברור שהוא מחליף אותו!), שלא עונה בכלל על מיילים או על הודעות שמשאירים אצל המזכירה שלו - הודעות מסוג "הנה מכתב השחרור שלי מהמיון עקב פרפור פרוזדורים, מבקש הנחיות ומרשמים לתרופות שהם נתנו לי והפניה לאקו לב". כלום. כאילו הוא אוויר. כאשר אבי היה אצלו בביקור הוא התעסק רק עם המחשב ועם המסמכים ולא הסתכל עליו בכלל, שלא לדבר על לבדוק אותו, להקשיב ללב, כלום. בביקור טלפוני כשאבי שאל אותו לגבי תופעות לוואי של תרופה אחת (שיעול טורדני) וניסה לספר לו על מצבו באופן כללי קטע אותו ב"מה זה קשור אלי?" בוטה. 

בסוף את התרופות החדשות הוא קיבל מהרופאה של האחוזה, אבל גם עליה אנחנו לא לגמרי סומכים. עובדה שהיא נתנה לו פוסיד בגלל הבצקת שהיתה לו ברגליים אבל לא טרחה לבדוק אם הבצקת נעלמה ולהפסיק את נטילת הפוסיד. הרי לא בריא לקחת פוסיד לאורך זמן. וגם ככה הוא סובל מהריצות לשירותים בגלל כאבי הגב.....

לבקשתי הוא פנה ל'רופאהחדשה' בבקשה להמלצה על קרדיולוג טוב, וכבר קבע תור אצל אחד מאלה שהיא המליצה עליהם. 

מה עוד היה השבוע?

נסעתי לשמור על 'שרי' כשבתי עבדה בקליניקה כי היתה לה דלקת עיניים ולא קיבלו אותה ככה לגן. זה היה בייבי סיטר קצר ודי קל, כי הילדה היתה גמורה מעייפות אחרי התרוצצות בין המרפאה (לקבלת טיפות לעיניים) לבין כמה בתי מרקחת (כי הטיפות היו חסרות) ופקקים בין לבין (כי בכל מקום בכל שעה עכשיו פקקים) שרוב הביקור שלי היא פשוט ישנה. 

היא קמה במצב רוח טוב ושמענו שירי פסח ופטפטנו קצת עד שבתי חזרה. 

אגב בששי התקלקל לנו טוחן האשפה. אמנם הוא היה בן שמונה או תשע שנים אבל לא ברור איך ומדוע זה קרה. כשהגיע טכנאי הוא הראה לנו שאין משהו שתוקע אותו אבל שהוא התעקם לגמרי והוסט הצידה ולא יכול להסתובב בכלל לכיוון אחד ונתקע בדפנות. בקיצור - הלך. הטכנאי רצה למכור לנו משהו מאד יקר מאד ביוקר, אבל הבחור שאנחנו קונים ממנו בדרך כלל מוצרי אינסטלציה הציע אותו ביותר זול ובכלל המליץ על אחד אחר בחצי מחיר ועם שבע שנות אחריות. על הדגם הזה (אבל יותר ביוקר) הטכנאי הציע רק שלוש שנות אחריות. בינינו אני לא סגורה על כך שלא היינו צריכים לקנות את היקר יותר (אצל הבחור בזול יותר) - נראה לי שמה שכן הזמנו פחות חזק ובהחלט הרבה יותר מרעיש. אבל חצי מחיר - עם זה אי אפשר להתווכח. שלחנו את הטכנאי לדרכו והטוחן החדש הגיע והותקן תוך יומיים, ונקווה שיהיה בסדר. 

השבוע המשכנו את שגרת הספורט שלנו ובימים שניתן היה ללכת בחוץ גם יצאנו להליכה שנייה בערב, ביחד. לא שזה עוזר לי להיפטר מהקילו/שניים המיותרים שיושבים עלי (שרק לדעתי הם מיותרים) אבל לפחות זו פעילות בריאה, ביחד, וכנראה שעושה לנו טוב. 

בימי הגשם הסתפקנו בחדר הכושר, בשעות שכמעט אין אנשים אחרים. הכי טוב כך. במיוחד עם הקורונה הגואה. 

בחמישי קנינו לאבא שלי מנורה עומדת - עוד פריט שישלים את ארגון הממ"ד שלהם כחדר קריאה / צפייה בטלוויזיה. נסענו להביא לו ולהרכיב אותה עבורו ועכשיו הם יושבים שם שניהם כל אחד על הכורסא הנינוחה שלו. 

במזל היינו שם ממש קצת זמן (רק מספיק כדי להרכיב את המנורה ולנסוע) ובכל הזמן הזה היינו עם המסיכות - כי אחר כך נודע לנו ש'שותפנו' חיובי לקורונה ונפגשנו איתו בשלישי. מאד מאד מקווה שלא הדבקנו את הורי. זה באמת סוגר עלינו מכל הכיוונים.

אחרי הורי נסענו לקנות לי בגדים לחתונה משפחתית שיש לנו בראשון הקרוב. כבר ציינתי שאני שונאת לקנות בגדים? אז מתברר שהשנאה שלי לא הגיעה דווקא מהעובדה שהייתי במשקל עודף ושום דבר לא נראה עלי טוב. גם כשאני במשקל מצוין (למרות הקילו/שניים) והרוב נראה טוב, אני עדיין שונאת לקנות בגדים. 

ועכשיו בחנויות שבהן הייתי קונה פעם רוב הבגדים גדולים עלי. ובחנויות אחרות אני לא מסתדרת עם הדגמים. ובשום חנות אני לא מבינה את בחירת הצבעים. לאן נעלמו הצבעים? שחור, חום, אפור, בייז'....לפעמים תכלת או וורוד עתיק או פוקסיה....משהו זוועה. איפה הכחולים, הירוקים, האדומים? הסגולים, למען השם? ולבן הרי לא אלבש לחתונה. לא, זו ממש חוויה נוראית עבורי לקנות בגדים. מזל שהייתי עם T. בלעדיו הייתי חוזרת כלעומת שבאתי. בזכותו הצלחתי לצאת עם ז'קט מחנות אחת, מכנסיים מחנות אחרת, וחולצה (שכנראה לא אלבש דווקא אותה לחתונה הזאת) מחנות שלישי. רק בזכותו. 

סוף השבוע היה שקט - בתי עם משפחתה נופשים ברמת הגולן בתקווה לתפוס את השלג האחרון (כנראה) של החרמון ואת הפריחה הנהדרת והזרימה השופעת בנחלים. אחרי כל כך הרבה מחלות ושבועות שלמים בין ארבע קירות הבית הם שוועו כבר לקצת אוויר צח ושינוי אווירה ושבירת שיגרה. 

באוקראינה הסבל והמצוקה רק מתגברים ואני לא רואה איך שמים לזה סוף. בין הפיגוע הנוראי בבאר שבע לבין הקורונה המתגברת, פחות מדווחים על זה ועבר כבר חודש. 

עוד מעט נצא להליכת הערב שלנו. ונאחל שיהיה שבוע יותר טוב מזה שהיה. 

דיסקוס (disqus) השתגע

 למי שהטמיע בבלוג שלו את מערכת התגובות דיסקוס (disqus) בוודאי גילה בימים האחרונים את התקלה. 

מישהו מגיב לפוסט שפרסמת ואת/ה מקבל/ת חיווי על כך במייל: 

כבר במבט מהיר שמת לב שבמלבן האדום כתוב "view post" במקום "reply to" 

אבל הדבר הכי הזוי קורה כאשר לוחצים על view post - במקום להביא אותך לפוסט כדי לראות את התגובות, מקבלים את האתר של דיסקוס

ומילא, גם עם זה ניתן היה "לחיות בשלום", כי יש כאן במסך כפתור "view in discussion" שאמור להעביר אותך מייד לפוסט הנכון ולאזור התגובות.

אלא שהמסך של דיסקוס שמתקבל כולל בכלל תגובות מפוסט אחר לגמרי. כך ש-"view in discussion" כלל לא יעביר אותך לפוסט שעליו הגיב/ה המגיב/ה. 

בקיצור - בלגן. מקווה שמישהו שם ישים לב ויתקן בהקדם את הבעייה

הבעייה היא כללית, ומופיעה גם אם לוחצים על  שם הבלוג שלכם, שמופיע בחלקה העליון של הודעת המייל, מתחת לשם המגיב/ה ליד המילים "replied in". 

גם אז מגיעים לאתר דיסקוס, ל-notifications ובדרך כלל לתגובות לפוסט הלא נכון. 

בקיצור אין כרגע מעקף לבעייה, וכאשר מקבלים חיווי במייל על תגובה, יש ללכת באופן יזום וידני לפוסט הרלוונטי ולחפש את התגובות שם. 

מעצבן מאד............

גם זמן איכות וגם עוד תקלות ושיבושים

או כמו שאומרים - החיים. כי בחיים יש גם וגם. 

כמו שכבר סיפרתי, היו כמה ימים בהם כל בוקר T חטף גל של כאב. זה קרה מייד אחרי שאכל ארוחת בוקר, וזה הגיע למצב בו הוא ממש פחד לאכול. 

הוא פנה גם אל 'רופאחלופי' וגם אל הפרופסור ושאל מה לעשות עם זה. 

'רופאחלופי' לא מתכתב איתו ישירות וכל ההתכתבות עוברת דרך המזכירה שלו, שדי נפנפה את T והפנתה אותו לרופא משפחה. די ברור שהיא לא מיידעת את 'רופאחלופי' בכלל על ההתכתבות הזאת. זה היה די מאכזב. 

הפרופסור, לעומת זאת, שמתכתב עם T ישירות במייל, ענה מהר מאד וביקש מ-T  לעשות בדיקת דם לתפקודי כבד. אז ביקשנו מ'רופאהחדשה' (שכרגיל הגיבה מייד למחרת) ועל הבוקר הוא כבר הלך לקופת חולים לעשות בדיקת דם. על הדרך גם אני הלכתי איתו, כי 'רופאהחדשה' ביקשה לעקוב אחר רמת הגלוקוז שלי. 

רמת הגלוקוז שלי גבולית כל השנים, לפעמים מתחת לטווח ה"מותר" ולפעמים מעט מעל. אבל 'רופאהחדשה' רק רוצה לוודא שאין מגמת עלייה. היא אמרה שסטרס יכול לגרום לעלייה ברמת הסוכר בדם, גם אם אני אוכלת נכון ומתעמלת וכו. גם הפעם ראיתי שרמת הגלוקוז שלי בדם היא 100, שזה בדיוק על הגבול העליון של הטווח. אין מגמת עלייה ואין מגמת ירידה. זה פשוט קבוע כל השנים. אגב גם כאשר הגבול העליון היה 115 לי היה בין 95-105. מאז ומתמיד. 

בדיקות הדם של T היו די בסדר, באופן כללי. תפקודי הכבד לא היו תקינים לגמרי, ואף היו פחות טובים מאשר בבדיקה הקודמת באמצע אוקטובר, אבל אלה ערכים שלא גורמים לרופאים להריץ אותנו למיון. 'רופאהחדשה' בדקה את התוצאות (ביוזמתה) ושלחה ל-T בקשה לחזור על הבדיקות ביום ראשון הקרוב כדי לראות אם יש מגמת עלייה. היא ציינה, מה שאנחנו כבר יודעים בעצמנו, שהערכים עלו אמנם מאז הבדיקה הקודמת אך הם עדיין לא בטווח שמרמז על חסימה בדרכי המרה. אמרתי כבר כמה שאני מרוצה מהרופאה החדשה הזאת? 

באחד מימי השבוע קפצנו אחר הצהריים לבקר אצל בתי ולבלות איתה ועם הנכדים. היא ושרי חזרו מהגן כשהגענו, ולמרות שברגע הראשון היא ביקשה שארים אותה ושמחה מאד לקראתנו, תוך כמה דקות וראינו שהיא בעיקר רוצה זמן איכות עם אמא שלה. באותו הלילה התברר שהיא שוב חולה, היא היתה עם חום בלילה וכל היום למחרת אבל יום אחרי זה כבר קמה לגמרי בריאה. 

דווקא התאים לנו לבלות קצת זמן איכות עם הגדולים, אז T שיחק שח מט עם חכמוד, ואני שיחקתי "צוללות" עם נשמותק, ואחר כך ארבעתנו שיחקנו "רביעיות בעלי מקצוע"....אז באמת היה לנו זמן איכות ביחד. שרי מידי פעם צפתה במתרחש אבל בעיקר רצה להיות עם אמא. והיה כיף לראות אותן ביחד. 

עוד השבוע קפצתי למספרה, כי היה אמור להיות לי תור בשבוע הבא, ואז החלטנו בכל זאת לרדת לים המלח (ביטלתי את ההזמנה בגלל הניתוח שהיה אמור להיות, ואז כשהוא נדחה הזמנתי מחדש). בדרך כלל אני מאד מרוצה מהספר הזה, הוא גם עושה לי צבע נהדר וגם מספר מצוין, אבל הפעם במספרה היתה תקלה קטנה -ביקשתי ממנו "לכסח" לי את הפוני כמו שהוא עשה בפעם הקודמת, אבל בעוד שאני התכוונתי לדלל אותו, הוא הבין שאני רוצה לקצר אותו, ומפה לשם יש לי פוני ממש ממש קצר, אבל לא נורא. הרי בסוף זה יצמח בחזרה. 

במסגרת השיבושים והתקלות, השבוע T החליט להרכיב על הקיר את מתקן הטעינה של השואב האלחוטי. אני הייתי בשיחת טלפון (עם 'אורה', תיכף אכתוב גם על זה) ושמעתי את T קודח בקיר למעלה בחדר הכביסה. פתאום הוא צעק "לאאאאאאאא!!!" ואני הבנתי שקרה משהו לא טוב. התנצלתי בפני אורה וניתקתי את השיחה, ורצתי למעלה לשאול את T מה קרה. הוא צעק "סגרי את הברז הראשי של המים" וטסתי החוצה לעשות זאת. כשחזרתי עליתי וראיתי שחדר הכביסה מוצף במים. חמים. החור האחרון ש-T קדח עבור מתקן הטעינה של השואב פגע בצינור של המים החמים. 

צריך להסביר רגע לגבי הנושא הזה, כי בעקרון ידוע (למי לשמבין בעיניינים האלה) שצינורות עוברים בקירות בטווח גובה מסוים. קיימים סטנדרטים או כללים מאד ברורים לדבר הזה. אלא מה? קבלן האינסטלציה שעבד כאן בעת שבנינו את הבית לא עבד על פי הכללים והסטנדרטים הידועים. הוא גם לא עבד על פי תכניות האינסטלציה שהוכנו בקפידה. הוא לא הרכיב את הברזים ואת האסלות על פי הוראות היצרנים. הוא עשה פחות או יותר מה שבא לו. וכבר אכלנו אותה כמה פעמים בגללו לאורך 11 השנים שאנחנו חיים בבית הזה. בחדר האמבטיה של האורחים הנגר שהרכיב את ארונות האמבטיה פוצץ ככה צינור בדיוק מאותה הסיבה. לא ניתן לדעת בבית הזה היכן עוברים צינורות בקיר. 

למזלנו השרברב שהתקשרנו אליו הגיע תוך דקות. באמת שלא ציפינו שיסדרו לנו את זה עוד באותו הערב. תוך שעה הוא תיקן את הצינור ויכולנו לחזור להשתמש במים. אמנם הוא שחט אותנו במחיר.....אבל באותו הרגע היינו כנראה מוכנים לשלם כל סכום. 

אז הזכרתי את שיחת הטלפון שלי עם 'אורה'. מזמן מזמן לא דיברתי איתה, בעיקר כי היא מעולם לא מתקשרת ורק אני יוזמת שיחות או הודעות וואטסאפ (אלא אם כן זה יום הולדתי, ואז היא מסמסת מזל טוב). אורה נוטה להשתבלל. אז באותו היום הצלחתי לשוחח איתה ארוכות (למרות שבכל זאת השיחה נקטעה באמצע בגלל הפיצוץ בצינור המים החמים) ונוכחתי שוב לדעת שלא משנה מה קורה במציאות - התגובה שלה תמיד תהיה להשתבלל. להתנתק מהעולם, מרוב החברות והחברים. הפעם זו הקורונה (היא כל הזמן קראה לזה ה-PANDEMIC) שגרמה לה מצד אחד לחרדות תהומיות ומצד שני לכעס גדול והכחשה. אגב אני מכירה עוד הרבה כאלה, שמרוב חרדה מהנגיף ומהשפעותיו, הגיבו בהכחשה. היא הביעה חוסר רצון לשמוע איך המגיפה משפיעה ביום יום על חברים וקרובי משפחה, חוסר רצון לדבר על זה, חוסר מוכנות להאמין לדברים ששומעים בחדשות. שמחתי לפחות שהיא כן התחסנה, אבל כל השיחה הזאת העיקה עלי מאד, ולמרות שניסינו לדבר על דברים שמחים, עדכונים לגבי הילדים והעבודה - נזכרתי מדוע בעצם אנחנו לא מדברות לעיתים קרובות יותר. זה גזל ממנו הרבה מאד אנרגיות. 

אני ממשיכה עם הספר LEVIATHAN WAKES וכבר נשאבתי לתוכו לגמרי, קוראת בכל רגע פנוי. איזה כיף זה כשספר מחכה לי שאתפנה........

החלק המשמח והמרגש ביותר השבוע היה המפגש - סוף סוף - עם חברותיי 'קלי' ו'שני'. 

זמן רב עבר מאז שנפגשנו - זה היה ממש לפני הקורונה, אם אינני טועה. הצלחנו פעם אחת לקיים מפגש בזום, אבל זוכרת שזה הכניס אותנו קצת לדכדוך להיפגש ככה. קבענו אחרי כן פעם אחת וביטלנו (נדמה לי ש'שני' לא הרגישה טוב) ועכשיו סוף סוף זה יצא לפועל.

היה כל כך כיף להיפגש והשעות חלפו בלי שהרגשנו. כל אחת מאיתנו חיה את חייה, כל אחת עם המשפחה שלה ועבודה שלה וכן - גם הצרות שלה - אבל כאשר אנחנו ביחד זו פשוט הנאה צרופה, והקשר ביננו פשוט מיוחד. מקווה מאד שהפעם הבאה לא תהיה עוד המון המון זמן. אבל בין היתר זה תלוי כמובן במה יהיה עם T. 

אז דווקא ביומיים האחרונים הוא לא חווה כאבים, אין לנו מושג מה זה אומר - אולי הסטנט גרם לדלקת מקומית והיא נרגעה, אולי משהו אחר. בתחילת השבוע הבא הוא באמת יחזור על בדיקות הדם ואז נרד לים המלח....ונקווה לטוב. 

שבת שלום. 

עוד שיבושים ועדכונים שוטפים

הרצף של השיבושים והקלקולים ממשיך, ועכשיו בנוסף לכל התקלקל (ממש התפרק) לנו השער. מדובר בשער חשמלי מברזל שבנה עבורנו במיוחד מי שעשה לנו הרבה מאד פרזול בבית (כולל מעקה מדרגות יפהפה ומעקות למרפסות) כשבנינו אותו. יש לו שתי כנפיים - האחת גדולה שמיועדת לכניסה ויציאה של מכוניות, והשניה קטנה ומתאימה להולכי רגל. 

בו זמנית השער של המכוניות ממש התפרק לו, ובשער של הולכי הרגל קרה קצר. 

החלטנו שאחרי 11 שנים שבהן היו לנו כל מיני בעיות מידי פעם עם השער הזה, הגיע הזמן להחליף אותו, ועדיף לאלומיניום - שיהיה קל יותר וגם יפה יותר. 

הפעם בגלל אילוצים שתי הכנפיים תהיינה באותו הגודל, כך שעבור הולכי רגל נפתח רק כנף אחת, ועבור המכוניות נפתח את שתיהן. הבעייה היא שזה ייקח כחודשיים. מי יודע מה יהיה איתנו בעוד חודשיים? אבל עשינו הזמנה. צריך שער. 

בנוסף יש קצר גם בתאורת שביל הגישה לבית ובחלק מתאורת הגינה. אולי הגשם שירד בתחילת השבוע גרם לזה ואולי משהו אחר. מעצבן. T לא הצליח לפתור את זה ונצטרך להמתין לחשמלאי. ולא סתם חשמלאי, כי מדובר בחשמל "חכם", ומי שהקים לנו את החשמל החכם בבית סגר את העסק שלו והתחיל לעבוד כשכיר בחברה כלשהי.....אז נצטרך לחכות לאיזה יום ששי שהוא יתפנה ויגיע. 

חוץ מזה לאחרונה T התחיל שוב לחוות כאבים באזור הבטן העליונה. זה קצר יותר מאשר ההתקפים הגדולים שהיו, וזה גם לא באותה העוצמה - אבל זה מדאיג. מדאיג מאד. 

הבדיקה הפתולוגית החוזרת של הרקמות שנלקחו עבור הביופסיות השונות לא הניבו תוצאות חדשות, וגם הצביעה לאיתור IGG4 חזרה שלילית. מחכים עכשיו ל-MRI החוזר בלי הרבה תקוות שזה ישנה את התמונה. כנראה שנלך לניתוח. ומי יודע מה נמצא שם.

מי שמושפע לא פחות מאיתנו מהמצב הזה הוא 'שותפנו', שבאמת מחובר נפשית ורגשית ל-T ולדעתי זה גם עושה לו פלאש בק לתקופה, לפני עשר שנים, שבה בתו היתה חולה בסרטן. אמנם לא אובחן סרטן הפעם עדיין אבל זה החשד וזה הפחד וזה ממש מדיר שינה מעיניו. לא עוזר שאמו גוססת. זה אולי מוזר להגיד את זה מהמקום שבו אני נמצאת אני דואגת לשותפנו, ומנסה לחשוב איך לעזור לו. אני יודעת שבעצם הוא אמור לעזור לי עכשיו, ואני יודעת שכאשר זה יהיה רלוונטי זה בדיוק מה שיקרה. אבל כרגע, בתקופת ה"המתנה" ואי הוודאות - נראה שאני כבר מתמודדת עם זה טוב יותר. אגב הצעתי לו לקחת את הטיפות שאני לוקחת נגד החרדה והדכאון. בינתיים הוא לא הביע נכונות לנסות.....

בבוסטון כלתי החליטה (לשמחתנו הרבה) להתחסן בפעם השלישית. בני כבר התחסן לפני כשבועיים. 

בנוסף הם סוף סוף החליטו להשאיר את סביבוני בגן ליום שלם. היום הם מוציאים אותו בצהריים וזה ממש לא מאפשר להם להספיק כמעט כלום בשעות הבוקר הקצרות. 

לאט לאט אני מתקדמת בספר "Leviathan Wakes" בסידרת הספרים The Expanse ובהדרגה זה תופס אותי, ואני מתחילה להתביית על מי נגד ומי ומה הולך שם. 

סיימתי לצפות במיני הסידרה הדנית "זאב זאב" (זה מוקרן בהוט, לדעתי, אבל אני צופה בזה באתר "סדרות") המצויינת. מומלץ.

אני בדרך כלל לא כותבת על אקטואליה אבל שמחתי וממש הוקל לי כשהבנתי שהתקציב וחוק ההסדרים אושרו. מעצבן אותי שהתקשורת מנסה לייצר בעיות יש מאין ומסתירה את העובדה (לדעתי) שסוף סוף יש לנו ממשלה מתפקדת שמנסה, לפחות, לעבוד עבור אזרחיה. אולי אני טועה אבל זו דעתי. 

שבת שלום. 

מכל הכיוונים

 אזעקות בכל מיני שעות, טילים, פצועים והרוגים, התפרעויות ולינצ'ים - התחושה היא שיצאנו לגמרי משליטה. אני מאד חרדה לגורל המדינה שלנו, היא הולכת למקומות מאד לא טובים - ואין לי מושג אם יש דרך להפוך את זה בחזרה.  

ובתוך כל זה יש גם את העניינים הפרטיים שלנו, וגם שם זו לא חגיגה.

T סיים את האנטיביוטיקה שקיבל במיון, ועדיין מידי פעם חולף לו כאב עז באזור הבטן העליונה. הוא ממשיך בירור דרך קופת חולים - עוד בדיקות דם ועוד אולטרסאונד, ונראה מה הלאה. 

בינתיים גם החתול ד' התחיל להרגיש לא טוב, מסתתר לו בפינות ואמנם אוכל אבל מעבר לכך רובץ ומסכן, פעמיים פספס את ארגז החול והשתין על הרצפה...לא במצב טוב. בביקור אצל הווטרינר אובחנו ערכים לא טובים בתפקודי הכבד - בינתיים גם הוא מקבל אנטיביוטיקה אבל יש לי הרגשה שמדובר במשהו שאנטיביוטיקה לא יכולה לרפא.

אצל הווטרינר, כשניסו לקחת לחתול דם לבדיקה, הוא נשך את T והאצבעות שלו הזדהמו והתנפחו, והוא הזדקק לטיפול. זריקת טטנוס ועוד אנטיביוטיקה וגם אתמול במוקד של מכבי קיבל אנטיביוטיקה בעירוי ישר לווריד, המצב היה עד כדי כך חמור. 

בין לבין יש גם תקלה במדיח. אבל זה בקטנה, כמו שאומרים. יגיע טכנאי בשבוע הבא.

ממילא בני וכלתי עם סביבוני נסעו לכמה ימים להוריה בצפת (וטוב שכך, הם נסעו בדיוק לפני שהתחילו כאן האזעקות), המשפחה של בתי לא תגיע לארוחה בששי - הם לא רוצים לבלות בדרכים בערב בתקופה הזאת והילדים גם לא רוצים לישון כאן ולקום לרוץ איתנו למקלט באמצע הלילה בעת הצורך. לא מתאים. אז גם אין הרבה כלים לשטוף. 

הרכב שלי יצא מתיקון (ובני נסע איתו לצפת) אז הסאגה הזאת הסתיימה בינתיים. עדיין צריכה לעקוב אחר התשלום מהביטוח, כמובן (תביעה של צד ג') אבל יש זמן לכך. 

את הרכב של T לא קנו בינתיים, ויש לי הרגשה שבסוף הטרייד אין ייצא לפועל. כנראה נקבל את הרכב החדש שלו בשבוע הבא.

אשתו של גיסי, שמאד מאמינה באמונות תפלות, וודאי היתה אומרת שמישהו עשה לנו "עין הרע", עם כל מה שמתרחש עלינו בתקופה האחרונה. אבל לדעתי אלה פשוט צירופי מקרים של כל מיני דברים לא טובים שלפעמים קורים, ובמקרה קורים לאחרונה בזה אחר זה. 

נקווה לטוב - גם ברמת המדינה והאזרחים - כולם - וגם ברמה האישית.

חזרה לכושר ושעורה בעין

לא בדיוק השילוב האידיאלי - שוב שעורה בעין, הפעם בעין שמאל, ובצורה קשה יותר ממה שהיה בעין ימין לפני שבועיים.
אני מנקה ועושה קומפרסים ומורחת משחה אנטיביוטית אבל זה לא משתפר. היום הצלחתי להוציא מהרוקחת טיפות אנטיביוטיות - מקווה שהן תשדרגנה את הטיפול. זה כואב, לפעמים זה מגרד בטירוף, יש קצת נפיחות מתחת לעין ואפילו הצבע מעט שונה. לא נראה שזו שעורה "מן המניין". ליתר בטחון אקבע לי תור לרופאה בהקדם.

שנים לא סבלתי משעורה בעין - אבל זה קורה לי בדרך כלל כאשר יש רוח בחוץ.
לא יודעת איך ולמה זה קשור.
לא יודעת אם הזכרתי את זה כאן אי פעם - אני שונאת רוח.
רוח עושה לי רע.
כן, אפילו בריזה.
אולי בגלל שזה גורם לי לשעורה בעין.
אולי זה לא באמת קשור.
כשהייתי קטנה תמיד הייתי רבה עם אחי באוטו, הוא רצה חלון פתוח (אין לי אוויר) ואני לא יכולתי לנשום כשהיתה לי רוח על הפנים.
טוב, אז לא היו מזגנים.

בלי קשר - השבוע פתחו -חלקית, מאד חלקית - את חדר הכושר והבריכה.
כיון שמועדון הספורט שלנו הוא בעצם חלק מהדיור המוגן של הורי, בנוסף על המגבלות שחלות על שאר חדרי הכושר והבריכות, כאן יש גם צורך בהפרדה בין הדיירים הקשישים לבין המנויים שמגיעים מבחוץ.
המועדון הצליח לעשות מזה סלט שלם - כל שנייה משנה את השעות של אלה ושל אלה, צריך להרשם מראש ואף אחד לא עונה לטלפון, אין אפשרות לשלוח הודעה טקסט כלשהי.
כשאנחנו במועדון לקוח חצי שעה לפקידה להקליד למחשב את מועדי ההגעה שלנו לאימון - ואם היו עוד אנשים לפנינו בתור אצלה זה פשוט אינסופי. בסוף T התחיל להתעצבן ומנהל מועדון הספורט הגיע ופשוט רשם על הנייר את המועדים שביקשנו, להקלידם במחשב מאוחר יותר. ובא לציון גואל.

בכניסה מודדים חום וחותמים על טופס, בתוך חדר הכושר צריך לשטוף את הידיים באלכוג'ל בין מכשיר למכשיר, והמכשירים האירוביים מופרדים - מכשיר כן , מכשיר לא - כדי לשמור על מרחק בין המתעמלים. זה אומר שמספיק שיש עוד אדם או שניים חוץ מאיתנו בחדר הכושר, מספר המכשירים הניתנים לשימוש מוגבל מאד.
אתמול זה היה די מעצבן, היום (אולי כי ערב חג) היינו לבד והיה לנו את כל חדר הכושר (ואת המדריך) לעצמנו.
נראה איך זה ימשיך, ולפי זה נחליט אם ממשיכים שם או חותכים.
בכל מקרה טוב מאד להפעיל את השרירים שמזמן לא הופעלו. אין דין הליכות ומתיחות בבית כדין אליפטיקל/אופניים בחדר כושר פלוס מכשירים שונים.

בינתיים בגלל שפתחו את המועדון למנויים, צמצמו עוד יותר את השעות לדיירים, כך שזה בא על חשבון זמן האימון של הורי. די מעצבן.

קפצנו "לגדר" לבקר אצל הורי אחרי האימון היום, ישבנו איזו שעה משני עברי הסורגים ופטפטנו.

היום שוחחתי סוף סוף עם גיסתי. הסתכלתי ביומן השיחות שלנו בטלפון וראיתי שיוצא לנו לדבר בערך פעם בחודש. שאר הזמן אנחנו מתקשרות בוואטסאפ. היא סופר עסוקה. וטרודה. והשבוע גם חטפה איזה וירוס מעיים.
יש עניינים עם אמא שלה (סוף סוף מצאו לה מטפלת אבל היא מתנגדת ועושה לה ולאחותה את המוות על זה) ואחיינית2 עדיין לא מרגישה לגמרי בסדר (מאז מחלת הנשיקה) - ובגלל החולשה והבחילות עדיין אסור לה לקחת את הרטלין, וזה מאד מקשה עליה בלימודים. ואצל אחי התקופה הזאת של הקורונה החמירה משמעותית את ה-OCD (אצלו זה בעיקר מיזופוביה/ג'רמופוביה) והיא ממש מודאגת. והוא מסרב (כל השנים) ללכת לטיפול.
לא פשוט.

בגזרת הדברים שמתקלקלים בבית היום נקרעו רצועות התריס הגדול של הסלון (היציאה לגינה) והזעקתי בדחילו ורחימו את איש התריסים שהגיע כמו גדול ותיקן וטיפל כבר בעוד שני תריסים משניים יותר שהיו תקולים מזה זמן מה ודחינו את הטיפול בהם. וגם לא לקח הרבה כסף. צדיק.

הילדים באים מחר לארוחת ששי אז היום ערב חג אנחנו פטורים. חשבנו לשבריר שנייה להזמין חברים לארוחה, ואז החלטתי שלא. עדיין לא.
אני מאלה שמצפים או טו טו לגל קורונה שני, זוכרים?

אה, וכמעט שכחתי. ישראבלוג חזר - מקרטע אמנם אבל חזר.
כתבתי פוסט ניסיון .....

שיפור הדרגתי

רוב האיכס מאחורי ולמרות שיש שאריות צינון פה ושם, נראה לי שהשלב הגרוע ביותר עבר ואני בדרך להבריא.

אמא שלי דווקא מדווחת שאין שיפור אצלה, ואז הבנתי שהיא ממשיכה את רוטינת ההתעמלות שלה (הליכות בחוץ פלוס  חדר כושר)...אז הצעתי לה בעדינות לנסות לשבות ליום יומיים לגמרי ולראות אם זה אולי עוזר.
לא בטוח, אגב. אולי זה כמו שחמי ז"ל היה אומר על מחלות כאלה: או שזה לוקח שבוע או שבעה ימים...............

חתני, אגב, יוצא לאימון אינטנסיבי ברגע שהוא מתחיל להרגיש חולה. טוען שככה הוא הורג את הוירוסים/חיידקים. והאמת היא שרוב הזמן זה עוזר לו...........לא תמיד.
בכל מקרה למרות שהיא באמת בריאה וחסונה, לא יכולה להשוות את גופה בן ה(כמעט) 88 של אמא שלי לגופו החסון של חתני בין ה-39.
לא ממש.

נוקת עם חום כבר ממוצ"ש - והשבעתי את בתי שאם היום הוא לא יורד, שתיקח אותה לבדוק אוזניים, גרון, אולי אפילו צילום ריאות. היא בדיוק כמו שבתי היתה בתור תינוקת - ברגע שהחום יורד (בזכות הנובימול) היא אוכלת, משחקת, מחייכת, ישנה.....הכל בסדר. אבל כשעולה החום היא ממש מסכנונת. נצמדת לבתי, לא יורדת לה מהידיים, לא אוכלת, מתקשה לישון..........

תינוקי עכשיו כבר בשלב שהוא כל הזמן עומד, זה הבילוי החביב עליו. זה וכמובן לעשות בלגן - לשלוף ספרים וצעצועים מהמדף. מה שלא ממש מעניין אותו זה אוכל, דווקא. הוא ממש קטנצ'יק וגם יחסית לעצמו הוא לא עולה במשקל כמו שצריך. אבל הוא תינוק שמח ופעיל וערני - מתפתח מעל ומעבר למצופה, אוהב להקשיב לסיפורים...במיוחד ל"אריה שאהב תות".
בקיצור - מאמינה שיהיה בסדר בסוף עם האוכל.

T נהנה במסע הצלילה שלו במאלדיבים, וכבר הצליח לשלוח תמונות וסרטונים נהדרים, אבל לא מהמצלמה שלו - ממנה משום מה הוא עוד לא הצליח להעביר את התמונות לענן או למחשב (שלקח איתו במיוחד בשביל זה).
מוזר.
מקסימום יעשה הכל כשיחזור הביתה.

הים שם סוער מאד השבוע ובהתחלה הוא אפילו חטף קצת מחלת ים (בסירת הצלילה בעיקר, מהנדנודים ומריח הדיזל של המנוע) אבל הצליח להתגבר על זה והצלילות נהדרות, משהו כמו שלוש צלילות ביום ואחת בחושך.
בחוץ אפור ולפעמים גשום אבל חום אימים והם רוב הזמן או מתחת למים או במזגן בסירה.

גם החבר'ה שצוללים איתו נחמדים מאד, והוא באמת נהנה מאד.

אתמול הטכנאי שתיקן את הקמין לא עשה את העבודה כמו שצריך עד הסוף והוא יצטרך עוד לעבור כאן כדי לכוונן כמה דברים. ראשית - זה נדלק אבל לא תמיד. לפעמים צריך לנסות פעמיים או יותר עד שזה יידלק. לא תקין. שנית לא ניתן להנמיך את גובה הלהבות - אני לוחצת ולוחצת להנמכה ושום דבר לא קורה עד שפתאום באחת הלחיצות כל הלהבות (פרט לפיילוט) נכבות לגמרי. זה לא אמור להיות ככה. הוא אמר שיעבור כאן.............מקווה מאד בשבילו, אחרי הסכום האגדי שנאלצנו לשלם על העבודה (שאמורה היתה לכלול ניקיון יסודי, שהוא לא ביצע בכלל) ועל החלק התקול.

הטכנאי של מכשיר חימום המים בגאז הגיע והחליף כרטיס.......מקווה שזה כן יעשה את העבודה כמו שצריך.
אחרי שהלך יצאתי להליכה קצרה - להתרענן ולעשות כמה סידורים נחוצים כאן במרכז היישוב (מרחק 3 דקות הליכה מהבית). חשבתי שיהיה קר אבל שמשי ושיהיה לי טוב לנשום קצת אוויר צח. בפועל אחרי כמה דקות בחוץ הבנתי שלא קר בכלל והתחלתי להתקלף מחלק מהשכבות.

כשהייתי כבר בדרך חזרה התקשרה 'מחברת' שהיא בסביבה וקפצה לקפה, וזה היה מאד נחמד.

החתולים שמעו אותי כנראה מקטרת ל-T אתמול בטלפון שהם לא מתייחסים אלי מספיק בהעדרו, והם באו שניהם (כל אחד בזמן אחר) להתפנק עלי על הספה בערב. אבל בלילה הם לא ישנים איתי במיטה. החתול ד' ישן על הספה "של הנכדים" מולי, ומחכה שאתעורר, והחתולה ל' כנראה ישנה בסלון. הם כן מתייצבים אצלי בחדר בבוקר כהרגלם...אבל אחר כך מוצאים להם את פינות הבית המועדפות עליהם ונעלמים. קצת מעליב....

נוקת מרגישה קצת יותר טוב, דיווחה בתי, והיא יצאה איתה לסיבוב קצר בחוץ להתרענן גם היא.
הילדים הגדולים עשו לה הצגות הבוקר שגם הם לא מרגישים טוב ולא רוצים ללכת לבית הספר, וברגע של חולשה היא נכנעה להם, ואחר כך הצטערה על זה, אז כשיצאה לטייל עם הקטנה הודיעה להם שבינתיים הם מתבקשים לנקות את הבית.
לסדר את חדר העבודה/משחקים, וגם לשאוב (יש להם שואב אלחוטי שגם ככה הילדים מאד נהנים לעבוד איתו).
מעניין אותי מה היא מצאה כשחזרה הביתה מהטיול הקצר עם התינוקת..........😉

בסך הכל באמת אני משתפרת. הלילה גם ישנתי טוב יותר, רצוף פחות או יותר מסביבות אחת עשרה ועד חמש, ואז עוד הצלחתי להרדם/לנמנם וקמתי סופית קצת אחרי שבע.

עוד לא עשיתי היום את תרגילי הפיזיותרפיה......
מקווה להמשך שיפור ושכולם יתחילו כבר להבריא במהרה בימינו אמן!

לילה לא שקט

לאור מצבי המשתפר ומשום שחנוכה, החלטנו לערוך ארוחת ערב עם הדלקת נרות אתמול בערב, והזמנו את כל המשפחה, כולל משפחתו של אחי.
ידעתי ש-T התכונן להעמיד סיר גדול של טשולנט אבל לא ידעתי שהוא מתכנן גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, גם קציצות בקר עם מנגולד, וגם עוד כל מיני סלטים. בנוסף לקינוח הוא הכין "מרק פירות יער" קר, אותו הגיש עם קצפת.

עזרתי קצת בשטיפת הכלים, אבל חלק גם הוא רחץ בעצמו.
הורי הגיעו ממש מוקדם, כנראה במטרה לעזור עם ההכנות, אבל האמת היא, שעד שהם הגיעו כמעט הכל כבר היה מוכן, השולחן היה ערוך, החנוכייה עמדה עם שש הנרות פלוס השמש בהיכון להדלקה....והיה לנו הרבה פנאי לשבת ולפטפט עד שהגיעו כולם.

היתה ארוחה טעימה ומהנה, הדלקת הנרות היתה כיפית ממש, אף אחד לא מיהר ללכת הביתה, גיסתי עזרה לי עם שטיפת הכלים, היה ערב ממש ממש נהדר.

בסך הכל בקושי התאמצתי, אבל כן עשיתי טעות בעת שניקיתי את הכיריים, ונראה לי שאחרי כן סבלתי כאבים בלילה כתוצאה מכך.

בכל מקרה כולם הלכו, הנכדים נרדמו ממש מהר, וכשהתיישבנו לצפות באיזו סידרה בטלוויזיה, T מיד נרדם. אז עלינו לישון. ואז העירה אותי האזעקה של הבית.
T ישן חזק, הוא היה מאד עייף ולא הגיב כלל לאזעקה. גם לשנת הנכדים זה לא הפריע.
קמתי קצת אפופה, נטרלתי את האזעקה, והלכתי לבדוק מה קורה, מה הופעל, מה המצב.....

הלומת שינה, לא הבנתי בהתחלה שהצג של מצלמות האבטחה כבוי.
ניסיתי להפעיל את האזעקה מחדש אבל לא הצלחתי.
ואז הגיע טלפון מהמוקד שיש כמה וכמה אזורי אזעקה, ושזה נראה כמו בעיית חשמל.
רק אז, בהשאירי את המוקדנית על הקו ליתר ביטחון, התחלתי לבדוק מה באמת קורה, וראיתי שקפצו כמה פקקים בארון החשמל, שהאזעקה ומצלמות האבטחה מנותקות מהחשמל (יש סוללת גיבוי) ושכנראה חדרו מים לארון החשמל בקומה שלנו.

הודעתי למוקדנית שזה המצב, נתתי לה את הסיסמא (הנדרשת כדי שהיא תדע שבאמת הכל בסדר אצלנו ואין פריצה או איום), ואז לא הצלחתי לישון.
ללא אזעקה, בתקופה שרבות הפריצות באזורנו, קמתי ועשיתי סיבוב בבית לוודא שהכל סגור ונעול.
ליתר ביטחון נעלתי את דלת חדר השינה. בכל זאת הנכדים איתנו.

ועדיין לא הצלחתי להירדם.
כל הזמן הזה שאני מסתובבת בחדר, בודקת את ארון החשמל, יורדת למטה ועולה, מדבר עם המוקד - אף אחד משלושת הבחורים שישנו איתי בחדר לא התעוררו.

לשווא חיפשתי תנוחה נוחה, הזרוע כאבה, הדופק הואץ.....
בסוף נכנעתי ולקחתי רוקסט אחד, להרגיע את הכאב וגם במחשבה שזה יעזור לי להרדם.
עוד לפני שנרדמתי התעורר חכמוד שהיה צריך לשירותים, ובגלל הפסקת החשמל חשש ללכת לבד.

לקחתי אותו, ואז הוא אמר שהוא מפחד כי "הוא לא רואה כלום" - ושאל אם יכול להיכנס איתנו למיטה.
הסכמתי כמובן והוא נרדם מיד, ואני נמנמתי לסירוגין עד שבשלב כלשהו הייתי צריכה גם אני לשירותים.
היה קשה לצאת מן המיטה כי הייתי באמצע, בין T לחכמוד.....
איכשהו תמרנתי לי אבל כשחזרתי מהשירותים לא היה שום סיכוי שאתברג לי חזרה במקום שלי, ולא רציתי להעיר את חכמוד כדי להזיז אותו לאמצע........
הלכתי לישון במיטה שלו.
ולא מצאתי תנוחה.
התהפכתי והתהפכתי....

מתי שהוא התעורר נשמותק וקרא לי לחיבוק.
חזרתי למיטה של חכמוד.......

ואז T וחכמוד התעוררו ומצאו את עצמם ביחד במיטה וצחקו והתחבקו ונשמותק הצטרף אליהם, אז כבר קמתי ובאתי גם אני וסיפרתי לכולם את קורות הלילה הזה.

T אמר שלא חדרו הרבה מים לארון החשמל, והוא הצליח להחזיר את החשמל ברובו, אבל אני רואה שהאזעקה עדיין לא תקינה. נטפל בזה כבר מחר.

העברנו את הבוקר בנעימים כרגיל עם הנכדים, עם השוקו והקרפים עם נוטלה ועוד תעלומה בספר הבלשים של מיכאל אבס....שחכמוד פתר ממש בקלות.

T החזיר אותם הביתה ונסע משם לקאנטרי, ואני נשארתי בבית......צופה בגשם שלא מפסיק לרדת...........

אז מה חדש...

חברתי הטובה מ' החליקה בסופר ומתחה או בעצם אפילו קרעה שריר בירך...
מעבר לכאבי התופת ולשטפי הדם, לדעתי היא צריכה לתבוע את הסופר.
הפניתי אותה לשני עורכי דין שאני יודעת שמתעסקים עם תביעות כאלה.
בנוסף בעלה עובד בחו"ל בחודשי הקיץ, אז היא לגמרי לבד עם מטלות הבית, הכלבים, הכל.
לפחות הבינה שהיא לא יכולה להתרוצץ לעזור לטפל גם בנכדים...
והיא גם הסכימה לבקש עזרה מילדיה.
הם כל כך רגילים שרק היא עוזרת ותומכת כל הזמן. לא יזיק להם להתגייס לעזור גם לה לפעמים, וזו הזדמנות!
אני כמובן גם עוזרת כמה שאפשר אבל היא נמנעת מלהעזר בי, לא נעים לה, ועד שלא אפורר את ה"לא נעים" הזה, אני מצליחה רק בפינצטה לעזור.
בכל מקרה היא יודעת שאני לרשותה.
אוף, מסכנה.

מסכנה גם חברתי ל' (לא בת הדודה, ל' אחרת, אני באמת חייבת להמציא כינויים כמו שפועה עושה!), שגילו לה סרטן בשד, וכבר ניתחו והוציאו את הגידול, ואז אמנם הבלוטות שהוציאו נקיות לחלוטין (ברוך השם) אבל השוליים של הגידול שהוצא לא נקיים, ולכן עשו שוב MRI, ואז גילו עוד גוש, וצריך לעשות לו ביופסיה.....וגילו עוד משהו חשוד בשד השני...וממליצים לעשות עוד MRI שם בעוד חצי שנה....אוף.

שאלתי אותה בעדינות המירבית אם לא בא לה להוריד את שני השדיים וזהו! נראה לי (למרות שלעולם אי אפשר לדעת מה ארגיש במצב כזה, ואין לי דרך לדעת איך היא מרגישה וחושבת) שאני הייתי מראש מורידה את שניהם. אוף. כואב לי עליה. ממש כואב. והיא כל כך פעילה וחיובית כל הזמן, מנסה להמשיך את חייה במקביל לעניין הזה, כאילו כלום. ממש אמיצה.

לגבי חתוליי המתוקים: אני ממשיכה לבדוק את השירותים האוטומטיים (cat genie קוראים להם), שממשיכים להתנקות פעמיים ביום למרות שהחתולים עושים את צרכיהם בינתיים בארגז החלופי.
ולמרות, שלפעמים נראה לי שהכל תקין באוטומטיים, מידי פעם אני כן שמה לב שהקרקעית עדיין לחה, ולפעמים גם החול.
הבוקר התקשרתי שוב לטכנאי (ושיבחתי אותו על שהוא ממשיך לענות לי לטלפון.....כי לאחרונה אני מה זה מנג'סת), ויחד איתו (בטלפון) שוב עשינו בדיקות שונות למכשיר.

המסקנה כרגע היא שהמים נשאבים החוצה בלי בעייה ובלי סתימות, אבל שהאוויר החם שאמור לייבש את הקערה ואת הגרגרים, לא מספיק חם. לא מייבש מספיק.
טוב, נמאס לי. כמה אפשר להתעסק עם זה????

החלטתי (עוד לפני שהתקשרתי אליו, האמת) שאני רוצה להחליף את המכשיר במכשיר חדש.

עשיתי חשבון מעמיק (עם טבלאות EXCEL והכל) מה העלות הכוללת לאורך 3 שנים (כולל עלות רכישה ראשונית וכל העלויות הנלוות) של ה-cat genie והשוויתי לעלות כוללת לאורך 3 שנים (כולל רכישה) של ארגז פשוט + החול שנדרש לרכוש ולהחליף, ושל ארגזים חצי אוטומטיים שונים כולל עלויות החלפות החול שלהם.....והגעתי למסקנה שה-genie הוא הכי זול!!!!!

לקחתי את החישוב הזה והוספתי אליו את כמות ההתעסקות וההשקעה שנדרשת ממני (או מכל חתול-סיטר ששומר עליהם כשאנחנו נוסעים), אפילו כולל ניקויים יסודיים שאני מבינה כבר שכדאי לי לבצע פעם בכמה חודשים, וה-cat genie פשוט מנצח!!!
ואם אני מבינה שהחתולים שלי לא סתם "נמאס" להם מהמכשיר אלא הוא באמת לא יבש לגמרי כמו שהם צריכים שהוא יהיה......אז זה הפתרון ההגיוני ביותר עבורי.

אז הערב הוא יביא לי מכשיר חדש....ואולי סוף סוף יהיה סוף לסאגה המתמשכת הזאת!!!

זו תקופה של תקלות, כנראה. ל-T הלך מצבר גם ברכב וגם באופנוע!
ברכב הוא כבר החליף שלשום, ועכשיו נסע להחליף את האופנוע.

מקווה שהכל יסתדר בסוף, ושהשיגרה הנעימה תחזור.

לפחות אתמול היה מעולה בחדר כושר, ובסוף האימון אפילו פגשנו במקרה בלובי של הקאנטרי את המהנדס וביוכימיה, אז במקום ללכת יש להתקלח והביתה, עוד ישבנו איתם בדשא על כוס קפה וקשקשנו. היה נחמד מאד.
כבר יום רביעי.....והשבוע טס לקראת סיומו.
לא יודעת אם בתי והמשפחה יבואו בששי.

יודעת שבקרוב היא צריכה להתחיל להתארגן למבחן ההסמכה שלה בפסיכולוגיה קלינית, וזה אומר שבעלה וגם אנחנו נצטרך להתגייס לעניין - לתת לה זמן לשבת וללמוד, ולדאוג לילדים בזמן הזה. כשהיא תסיים את ההתמחות בסוף ספטמבר, יהיה לה זמן בבקרים לשבת וללמוד, אבל עד אז זה כנראה יהיה בשבתות....

בקיצור - אין רגע דל במקומותינו. ושרק יהיה הכל טוב!

וגם כאן

חרא של חתולה - פרק ב'

כבר סיפרתי שמזה כמה ימים שאנחנו מריחים ריח של שתן או צואה או שניהם מכיוון המרתף, אבל חיפשתי וחיפשתי ושטפתי את כולו כמה פעמים ושום דבר לא עזר.

ואז ביום חמישי החלטתי שאני לא מוותרת, והתחלתי להזיז את כל הרהיטים והחפצים בחלק העמוק של המרתף, האזור שמאחורי מדרגות הירידה למרתף ומתחתיהן.

אין גישה לשם - או כך חשבתי - אבל התחלתי להבין שהריח מגיע משם. והתחלתי לזחול בעקבות הריח.

הוצאתי חפץ אחר חפץ ורהיט אחר רהיט, רחרחתי כל אחד מהם, ועברתי עליו עם סמרטוט לח ספוג בסודה לשתייה (שמנטרלת ריחות) ליתר ביטחון. בינתיים לא מצאתי כלום.

האזור שם אינו מואר כמו שאר המרתף, אז הלכתי להביא מנורה וחיברתי אותה לחשמל והדלקתי אותה והתחלתי להאיר לכל הכיוונים ולכל הפינות....

ואז.....מתחת למדרגות, היכן שמונחות המרצפות "ספֵּייר" ועוד חלקי חילוף ששמרנו כשבנינו את הבית, למקרה הצורך - שם התגלתה לעיני הזוועה: המקום הפך לשירותים ציבוריים. מצבורים מצבורים של גללי צואה ושלוליות שתן שכבר נספגו בחלק מהחפצים שמונחים שם.........

מי יודע כמה זמן זה מתרחש! 

כמה ימים לפחות. 

התחלתי לפנות ולנקות ולזרוק דברים שהיו כל כך ספוגים שלא הצלחתי לנקות....

אבל אז התברר שאת רוב המרצפות והלוחות ושאר הדברים אינני יכולה בכלל להזיז, לא כל שכן להוציא משם - הם כבדים מדי. 

והכל נעשה כשאני על ארבע, כי זה מתחת למדרגות ואין בכלל מקום לעמוד.

שפשפתי ושטפתי וניקיתי כמיטב יכולתי אבל ברור לי שיש צורך במישהו חזק - פועל או משהו - שישלים שם את העבודה. יפנה את הכל החוצה, ננקה את מה שניתן לניקוי ונזרוק את מה שאין ברירה. 

בינתיים ארזתי את החתולה ב"סלתול" שלה וקפצתי אתה לפינת הרחוב ל"וטרינרים ללא הפסקה". החלטתי שכאן ועכשיו נתחיל סוף סוף בתהליך הבירור הרפואי, קודם כל.

הווטרינר הקבוע שלהם נמצא ברעננה. אני ממשיכה לקחת אותם אליו לחיסונים וניקוי שיניים וכו רק משום שהוא מייבא מארה"ב חיסון נגד פרעושים שהפסיקו לייבא כאן בארץ ורק לו יש אותו. אבל זה קורה פעמיים בשנה. 

לתהליך הבירור הנוכחי אני לא מתכוונת להתחיל לטרטר את החתולה (או החתול, אם יתברר איכשהו שזה בכל זאת הוא) בכל פעם עד לרעננה. 

כשהגעתי למרפאה בדיוק יצא הווטרינר התורן עם כלב, פציינט כנראה שהיה זקוק לטיול, ואמר לי: בדיוק סגרתי. תחזרי אחר הצהריים.

אמרתי לו שחשבתי שהם "וטרינרים ללא הפסקה" - והוא גמגם שכן, אבל בתיאום. אוקיי. עם כל וטרינר זה בתיאום, לא? אז למה אתם קוראים לעצמכם "ללא הפסקה"? ודווקא אצל הווטרינר שלנו ברעננה יש שעות פעילות קבועות ותמיד יש מישהו במרפאה שיכול לקרוא לווטרינר במקרה שהוא איננו. מוזר. 

בכל מקרה אמרתי שאחר הצהריים אני עם הנכדים ולא אוכל להגיע, והוא אמר שאתקשר בערב לתאם לששי בבוקר. 

אז התקשרתי. 

ואף אחד לא ענה. 

נראה לי יותר כמו הפסקה ללא וטרינרים!

אז התקשרתי לווטרינר פרטי שנמצא מעבר לפינה בצד השני של הרחוב שלי. 

ושטחתי בפניו את סיפורי. 

הוא שאל את כל השאלות הרלוונטיות, ואמר בדיוק את ההפך ממה שאמרה לי פסיכולוגית החתולים. 

שאני צודקת, שאני חושדת שהחתולה "מענישה" אותנו על משהו - על נסיעה לחו"ל או על הצומי לנכדים ולבת. הוא אמר שחתולים יכולים באמצע החיים להתחיל עם בעיות התנהגותיות כאלה, ולפעמים מספיק שהחלפתי בושם שלא נראה לה והיא תביע כך את מחאתה.

גם הוא המליץ להתחיל בבירור הפיסי, אבל לפני כן, ביקש ממני לשים ארגז חול רגיל - בנוסף לשירותים האוטומטיים של החתולים, למקרה שבאמת משהו בשירותים עצמם מפריע לה, וגורם לה להדיר רגליה מהם. 

הוא ביקש ממני לחכות שבוע וליצור אתו קשר ביום רביעי, לדווח מה קורה, ואז נתחיל בבדיקות דם ושתן קודם כל. 

במקביל, ביצע T חסימה מאולתרת של הירידה למרתף (אין למרתף דלת שניתן לסגור), כדי שהיא (הם) לא תוכל (יוכלו) לרדת לשם.

בערב ראינו שהיא מנסה לרדת למרתף, נתקלת במחסום, ועולה למעלה לחדר השירותים שלה. כשעליתי לשם אחרי כמה דקות, ראיתי שהיא עשתה את צרכיה בארגז שפתחתי. 

סימן טוב? לא יודעת.

מה אני כן יודעת? אני יודעת שיש לנו בעיה, ולפי מה שהווטרינר הזה אומר - אין הרבה מה לעשות אם זו באמת בעייה התנהגותית.

אוף!

וגם כאן

תלאות הסוס המעופף

אז נראה שבכל זאת לא שחררתי את הכל עדיין. את כל הדפוסים והמנגנונים האוטומטיים שלי.

בגוף: הנשימה נעשית כבדה, מעט מחנק, הדופק מואץ, מתחיל להיות לי קצת חם.
התרגום הרגשי של התחושות האלה: עצבים. אני מתחילה להתעצבן. אני מתוסכלת.
נכון, זה לא בעוצמות של פעם. אני לא מזיעה, אני לא צועקת...אבל אני חסרת סבלנות.

מה עורר את כל זה?
הזמנו חופשה בטוסקנה בפסח (כן כן שוב אני טסה לחו"ל! 😜): לנו, לבתנו עם בעלה והנכדים.
T הזמין את הכרטיסים כבר בפברואר, כמו גם דירה בחווה ורכב שכור (וחתני הזמין לעצמם רכב שכור בנפרד, למען הגמישות והחופשיות של כולנו במהלך החופשה).

הטיסה הלוך היא בחברת  PEGASUS AIRLINES, שהיא לכל הידוע לי חברת LO COST. ולכן ניסיתי לחקור את כרטיסי הטיסה כדי להבין אם המזוודות כלולות במחיר הכרטיס או שיש לשלם עליהן בנפרד.
מה שהתברר כמשימה לא פשוטה בכלל.

בכרטיס האלקטרוני שקבלנו בדוא"ל יש מספר הזמנה ב-CHEAPOAIR - החברה שדרכה בוצעה ההזמנה.
יש מספר הזמנה ב-PEGASUS לטיסות הלוך (טיסת קישור באיסטנבול) ועוד מספר הזמנה נפרד ב-TURKISH AIRLINES לטיסות חזור (גם כן קישור דרך איסטנבול).
בנוסף יש לכל נוסע מספר כרטיס אלקטרוני.

ובכל זאת לא הצלחתי, באתר של PEGASUS למצוא את ההזמנה שלנו - לא בעזרת מספרי ההזמנה, לא בעזרת מספרי הכרטיס האלקטרוני, NADA!

אז התיישבתי. לקחתי שאיפה עמוקה של אוויר. הסדרתי את הנשימה, ייצבתי את הדופק. טיפלתי בגוף.
חזרתי למחשב.

כתבתי לשירות הלקוחות של PEGASUS וקיבלתי אישור שפנייתי התקבלה. אני עדיין ממתינה לתשובה.
התחלתי צ'ט עם שירות הלקוחות של CHEAPOAIR - וגם הם נתנו לי רק את מה שכבר ידעתי - את מספרי ההזמנה ב-PEGASUS. אוף.

הם ידעו לומר לי שההזמנה בוצע ואושרה, אבל לא ידעו לומר לי אם מחיר הכרטיסים ששילמנו כולל מזוודות או CARRY ON או מה.....

כל קישור נוסף עליו לחצתי בהודעת הדוא"ל שהם שלחו לי הוביל לנתונים כלליים לגבי משקל מותר של מזוודה ושל CARRY ON..... מידע כללי. או שהוביל אותי שוב לאותו אתר של PEGASUS בו לא הצלחתי לאתר את הזמנתי, לא לפי מספר ההזמנה ולא לפי מספר הכרטיס האלקטרוני.

בשלב זה נתנה לי הנציגה של CHEAPOAIR בצ'ט את מספר הטלפון של PEGASUS.
האמת, אני לא אוהבת לדבר עם שירות לקוחות. לא אוהבת להמתין על הקו, לא מבינה בדרך כלל את המבטא שלהם...בקיצור נמנעת משיחות טלפון כמו מאש, ומעדיפה היכן שאפשר דוא"ל או צ'ט.

שוב לקחתי נשימה עמוקה.

הבנתי שהפעם אין לי ברירה. התקשרתי.
ודווקא ההמתנה היתה קצרצרה. ענה לי נציג באנגלית רהוטה במבטא תורכי סביר.
מסרתי לו את שמנו ואת מספר ההזמנה, והוא פתר עבורנו את התעלומה. את כל התעלומות, האמת.

הראשונה היתה שכאשר T ביצע את ההזמנה הוא הכניס את שמו הפרטי כשם משפחה ואת שם המשפחה כשם פרטי. לכן בעת חיפוש באתר שלהם, לא מצאנו את ההזמנה. ברגע שהכנסנו את שמו הפרטי - voilà - הופיעה הזמנתנו בכל תפארתה והדרה.

מייד וידאתי איתו שהעובדה הזאת לא תעשה לנו בעיות בשדה התעופה (הם מקפידים על נכונות השמות). הוא אמר שלא, שנוסעים רבים עושים את הטעות הזאת, וכל עוד הכיתוב הוא מדויק, זה לא משנה ששם המשפחה הפך לפרטי ולהיפך.

התעלומה השנייה והלא פחות חשובה, היתה שנציג PEGASUS הודיע לנו שהכרטיסים שלנו כוללים כבר עלות מזוודה במשקל 20 ק"ג ו-CARRY ON במשקל 8 ק"ג, כך שאם אין לנו צורך במטען מעבר לכך, אנחנו מסודרים.
איזו הקלה...............

ועוד כששאלתי אותו אם נוכל לבצע ONLINE CHECK IN לטיסה מהבית, הוא אמר שאפשר יהיה כבר 72 שעות לפני הטיסה - שזה ממש יפה. בדרך כלל מאפשרים לנו לעשות זאת רק 24 שעות לפני.

בקיצור, נרגעתי.
החוויה הזאת הראתה לי שיש עוד עבודה, ברמת ה"מנגנונים האוטומטיים" שלי....
אבל היא גם הראתה לי שבסך הכל יש לי את הכלים להתמודד עם הדברים האלה, לטפל בגוף, לא "לרדת מהפסים".
תמיד יש עוד רבדים לגלות, תמיד אפשר להגיע לרמה עמוקה יותר, לעיתים היא אפילו רמה בעייתית יותר....ולשחרר עוד משהו, להסיר עוד שכבה. כנראה שאין לזה סוף. אבל לעת עתה מה שיש אמור להספיק.
ומצפה לנו חופשה נהדרת עם הילדים והנכדים....

וגם כאן

הלוך ושוב

אפשר להתלהם בלי סוף מכל מה שקורה סביבנו במדינה (והאמת - גם בעולם) ולהשתגע.
אבל גם אם אסיט את המבט מהמקרו אל המיקרו.

מהדמוקרטיה שלנו שהולכת ונעלמת, ולא רק בשנים האחרונות - בעצם בעשרים ואחת השנים האחרונות - כן אני די מאמינה שרצח רבין היה תחילתו של תהליך שאנחנו רואים את הבשלתו היום.
גם אם אתרכז בחלק האלוהים הקטנה שלי, אזכה לראות דוגמא ומופת לחוסר התפקוד, לזלזול באזרח הקטן, לציניות, לחוסר האחריות וחוסר ההתייחסות של בעלי תפקידים שאמורים לשרת את הציבור ובפועל מזניחים אותו או אף גורמים לו נזק.

היום החיילת שלנו זומנה לפרקליטות במחוז שבו מתנהל המשפט נגד אביה החורג - לצורך מעבר על העדות שלה עם הפרקליטה.

כבר שלושה ימים שהיא לא אוכלת ולא ישנה, בחרדה לקראת התדרוך הזה, שמעלה כמובן את כל מה שעבר עליה בילדות מחדש אל פני השטח.

הצענו להסיע אותה, מה שהרגיע אותה מאד, וכל הדרך (מרחק שעה וחצי נסיעה) ניסינו לעודד אותה ולהכין אותה ולהרגיע אותה.....
ואז הגענו.

בכניסה לפרקליטות השומר שואל אותה לשמה, בודק ברשימות ואומר "אה, כן - קומה X, חדר Y, אונס, בצד ימין - בתוך המשפחה" באותה נימה שעובד בסופר מנחה אותך "מעבר 2 בצד שמאל מוצרי אפייה".....

 ואז התברר ש...
הפרקליטה בכלל איננה במשרד היום.
המתמחה שזימנה אותה להיום נמצאת בחופשת מחלה ולא טרחה ליידע את הפרקליטה שהיא קבעה עם החיילת להיום.
איש לא טרח להתקשר לומר לה לא לבוא.

איש גם לא ממש התנצל על כך שהיא נסעה במיוחד, הפסידה יום עבודה (ולמי אכפת שהיא חייבת כל גרוש), נסעה מרחק שבאוטובוס היה עולה לה 60-70 ש"ח לכל כיוון וכמובן איש לא מפצה אותה על כך.

לא היה שם בפרקליטות אף אחד שמכיר את התיק ויכול לשבת איתה על העדות שלה.

וזהו. לכי הביתה, הלך יום, בעייה שלך.

וגם כאן 

משטרות עוצרות מכוניות אדומות

בשבוע האחרון כתבתי בעיקר טיוטות שאין לי מושג אם בסוף אפרסם או לא.
זה היה השבוע שבו היה לי אימון מעולה עם המאמן שלי, בו המשכתי לעבד את הרהורי ההתלבטות שלי - אם להפסיק את האימון.

זה היה גם השבוע שבו החלו כאן נפילות אינטרנט ובילינו יומיים בחוויה שכל אחד עובר מידי פעם, בלית ברירה, של טלפונים אינסופיים עם נציגי ספק תשתית האינטרנט שלא מצליח לאתר ולפתור את התקלה (ובמקרה שלנו גם המתנה אינסופית בתור בתחנת השירות שלו כדי להחליף נתב שבכלל כנראה לא היה זקוק להחלפה).
בסופו של דבר הבנו שהתקלה בכלל לא קשורה לספק ולתשתית, ובעזרת הבחור היקר שהקים לנו את הרשת בבית, ואת מצלמות האבטחה ואת מערכת האזעקה...הבנו שיש רכיב אחד (המחשב של הבית החכם, התברר בסוף) שמפיל את הרשת כל הזמן.
בחצי הכוס המלאה של העניין הזה לפחות למדנו איך בכל זאת לקבל אינטרנט דרך Hot spot בטלפונים הסלולריים שלנו, כך שיכולנו להמשיך לגלוש ואפילו לצפות בטלוויזיה למרות שלא היה לנו אינטרנט, במהלך אותם יומיים.

זה היה גם השבוע של "עיד אל פיטר". זה היה מדהים לראות לא רק איך החג הזה משבש לנו את חיי היום יום, אלא בעיקר את התגובות לכך.
המכון לשטיפת רכבים ליד ביתנו נסגר בכלל. במכון הבא השתרכו תורים ארוכים. בסופר לא התביישו ותלו שלטים שהאשימו את החג גם במחסור בעופות וגם במחסור בקופאים/יות. במענה הקולי בחברות נותנות שירות חיכינו הרבה יותר זמן מהרגיל, שגם הוא תמיד ארוך מהרגיל.
אז כמו שכתבה מישהי חכמה בפייסבוק - אל תאשימו את ה"עיד" בכך שחסרים נהגי אוטובוס עכשיו. בחגים ובשבתות היהודים אין בכלל אוטובוסים ואין דרך להגיע למחוז חפצנו אם אין לנו רכב פרטי.
אם המדינה משותקת כאשר עובדיה הערבים חוגגים משהו, מה זה בדיוק אומר על המדינה? מה זה אומר על שאר העובדים, ובעיקר מה זה אומר על המעסיקים?

זה היה גם השבוע שבו החלטנו שמחליפים לי את הרכב, ואחרי מחקר שוק קטן הזמנתי לי יונדאי i20 cross שאמורה להגיע אלי תוך שבוע...
הייתה אמנם אופציה ל"טרייד אין" אבל המחיר שרצו לתת לנו תמורה המאזדה 3 שנת 2012 (יד שנייה אמנם אבל עם 0 קילומטר שרכשנו ישירות מ"טופ טרייד") מנוע 2000 עם 44,000 ק"מ בלבד... היה מביש. אז פרסמנו מודע ב"יד 2".

למחרת קיבל T טלפון מבחור שנשמע מאד רציני, שהתעניין ברכב וקבע לפגוש את T במכון בדיקה.
במכון השתרך תור ארוך של מכוניות, חלקם לבדיקה וחלק לרישוי...עברה כרבע שעה של המתנה בתור, ובעוד הבחור ו-T מחכים לתורם, בדק הבחור את הרכב מכל הכיוונים, התלהב מהמצב בו הוא שמור, צילם אותו ושלח לאשתו - הנהגת המיועדת של הרכב. אחרי דקה האישה מתקשרת לבעלה. "אוטו אדום?!?!?!?!?!" T יכול היה לשמוע את קולה מבעד לרמקול של הטלפון. "מה פתאום אוטו אדום?!" והבחור הנבוך התנצל (גם בפניה וגם בפני T) שהוא כלל לא ידע שצבע הרכב חשוב בכלל. "המאזדה האפורה שראית הייתה הרבה יותר יפה בעיני" היא אמרה לו, ו-T כבר התחיל לומר שאין בעיה, לא קרה כלום, קורה....אפשר לעזוב הכל ולנסוע הביתה.

אבל הבחור אהב את הרכב, וניסה לשכנע את אשתו שהרכב שלי הרבה יותר טוב מהאפור ההוא, הוא שמור יותר, ולאפור יש 40,000 ק"מ יותר מאשר שלי.... ונראה היה שהיא השתכנעה, והם נשארו וחיכו עוד רבע שעה בתור. ואז כשכמעט הגיע תורם לבדיקה, התקשרה שוב האישה והחליטה סופית שאינה רוצה את הרכב.

"משטרות עוצרות מכוניות אדומות" היא פסקה בביטחון. ובזה זה נגמר. הבעל התנצל בלי סוף, והם יצאו איכשהו מהתור אחרי תמרונים לא פשוטים (במכונים האלה המכוניות ממש חוסמות זו את זו) ונסעו איש איש לדרכו.
ועדיין T ואני תוהים ביננו לבין עצמנו כיצד שפר מזלנו, לשנינו מכוניות אדומות (וגם היונדאי החדשה תהיה אדומה, רחמנא ליצלן) איך עד היום ניצלנו מהמשטרות.....

וגם כאן