כמה עדכונים

זו הפעם הראשונה שאני בבוסטון בתקופה הזאת של השנה.
סוף יוני, קיץ, חם. חלק מהזמן נעים - 24-26 מעלות, לעיתים מעט גשום, בבוקר מוקדם עדיין קריר יותר והאוויר טרי והכל ירוק ופורח.
היום (וכנראה גם מחר) אפילו חם מדי. מעיק. חייבים מזגן. לא נעים ללכת ברגל בחוץ.

בלי קשר - אחת התופעות של בוסטון - תרנגולי הודו מהלכים באמצע הכביש

לקח בערך שתי דקות לבני להירגע מרגע שהגענו.
'תינוקי' מיד הגיב לקול שלי, לידיים שלי, לחזה ולבטן הרכים שלי (יש יתרונות לריפוד 😉) וכל החששות - שלהם ושלנו - התפוגגו כלא היו.

בלילות אנחנו ישנים במלון (מרחק 8 דקות נסיעה מדירתם) ולפעמים גם קופצים לכאן כדי לחטוף תנומת צהריים.
לפעמים בבקרים אנחנו באים אליהם מוקדם ו-T מכין ארוחות בוקר מפנקות.

לפעמים (אחרי לילה קשה) הם מבקשים להתאושש בשעות הבוקר ושנגיע מאוחר יותר, ואז אנחנו מנצלים את ההזדמנות לטייל לאורך הנהר (בעצם זה יובל כלשהו של נהר הצ'ארלס שממוקם בדיוק מעבר לרחוב מהמלון שלנו),

לאכול ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית בדיינר אמריקאי טיפוסי (כולו בצורה של קרון מנירוסטה, עם "בות'ים" ומלצריות כמו בסרטים.

כמה דקות מהמלון יש סופרמרקט נהדר (Star Market) אז קנינו מצרכים והבאנו להם ו-T בישל להם והקפאנו בקופסאות...כך יש להם אוכל מוכן לשבועות הקרובים.

בערב הוא מבשל לנו ולהם ארוחות טעימות (סלמון עם פירה וקישואים, פיצה..) ורק היום (שהיה חם במיוחד) ביקשה כלתי שנצא לסושי (מאז הלידה היא מבקשת סושי שלוש פעמים בשבוע.......להשלים את כל הדגים הנאים מהם נמנעה בזמן ההריון).

'תינוקי' מבלה הרבה על הידיים. שלהם, ועכשיו גם שלנו.
אומרים שככה זה הרבה פעמים עם ילד ראשון, הורים טריים וחסרי ביטחון או ניסיון.
אבל זה גם תלוי הרבה באופי של הילד עצמו, להרגשתי.

עובדה שאצלי בתי (שהיתה בת בכורה להורים צעירים וחסרי ניסיון מאד) היתה רגועה מהרגע הראשון, ישנה בשקט בין הארוחות וההחלפות, אפשר היה לקחת אותה לכל מקום - ואילו בני שהגיע אחריה לא הפסיק לבכות, רצה כל הזמן רק על הידיים..........זה נרגע כשהתחיל לדבר, אבל עד אז - הילד היה מחובר אלי. "התוספתן שלי" קראנו לו.

אז עכשיו שאנחנו כאן, בני וכלתי יכולים פתאום לצאת לבד לכל מיני סידורים או מפגשים חברתיים, והם נראים מאד מאד מרוצים מזה. וגם אני ו'תינוקי' מרוצים מזה.
כשהם נעדרים לזמן ארוך משעתיים יוצא לי גם להאכיל אותו (היא שואבת ומקפיאה חלב אם).

הוא גדל ומשתנה מיום ליום (היום הוא בן 7 שבועות), וכבר מביט עלינו ולעיתים מחייך ועושה קולות.....מתוק אמיתי.
מאד מאד שמחה על הזמן הזה ביחד - להכיר אותו, לעזור להם, לבלות ביחד.

T אמור להישאר רק עד יום שלישי - אבל שמענו שמתוכננת שביתה בנתב"ג כך שלא ברור לגמרי מה עומד לקרות עם זה.

בנושאים אחרים - הבנתי שישראבלוג עומד לרדת סופית בסוף החודש (שזה מחרתיים?), ואני מפנה את תשומת לבכם לפוסט האחרון של מנהל דף קהילת הפרפרים - בפוסט הזה הוא מציע שירות מדהים - בניית בלוג חדש בחינם.
אתם מוזמנים להפיץ לכל מי שרוצה לכתוב אך הפלטפורמות החדשות זרות ומרתיעות קמעה.............

גם אני (כשאחזור משליחותי הסבתאית בבוסטון) אשמח לעזור בעניינים טכניים כאלה ואחרים בבלוגספוט (ואנסה גם בוורדפרס אך שם אני פחות מתמצאת). אז לא להתבייש - להיעזר בקנקן ובי בכיף וברצון.

מהעדכונים המעטים שהגיעו אלי מהארץ (דרך מבזקי YNET בעיקר) אני מבינה שלא משעמם. וחם. לא חסר לי כל הבלגן הזה.
מצד שני מתגעגעת למשפחתה של בתי - דיברנו קצת בוואטסאפ והיה ממש כיף לראות את הנכדים המתוקים ולשמוע את הסיפורים שלהם. הבנתי גם שנשמותק ממש נרגע לגבי 'נוקת' והם כולם כבר נכנסו לסוג של שגרה משפחתית חדשה.

אז אלה כמה עדכונים בינתיים..............המשך יבוא.

לקראת הטיסה

ששי בערב אצל בתי היה נעים וקסום.
היה כיף רגוע כזה, לשחק "צוללות" עם נשמותק וחכמוד, להחזיק את נוקת לגיהוק ולהסניף אותה עוד ועוד - כאילו למלא מצברים לקראת הפרידה הצפויה.

גיסתי לא אכזבה, והיא ואחי יחד עם הבנות וגם החבר של אחייניתי הצעירה התייצבו ב'אחוזה' באותו ערב עם אוכל מוכן מ'סלומון' (בפתח תקווה, מומלץ מאד), פתחו שולחן ובילו ערב נעים ביחד.
אמא שלי כמובן מחתה על כך ש"מטפלים בהם ודואגים להם" אבל אני חושבת שהיה לה כיף עם זה שכולם באו אליהם, ושהם לא היו לבד בששי בערב.

גיסתי השאירה אצלם חבילה - מתנה עבור 'תינוקי', שלקחנו בשבת כשעברנו אצלם אחרי הצהריים כדי להיפרד.
עוד ספרים.
נראה לי רוב המשקל של המזוודה שלי (טוב, אתחלק עם T) יהיו הספרים שכולנו קנינו לתינוקי.
הגיוני - כל דבר אחר אפשר להשיג בארצות הברית. ספרי תינוקות וילדים בעברית - הכי פשוט להביא מישראל.

הנכדים הגדולים באו איתנו הביתה בששי אחרי הארוחה, לישון אצלנו ולאכול את ארוחת הבוקר האהובה עליהם - קרפים עם נוטלה ש-T מכין בשבת על הבוקר. הם גם היו מתוכננים לבוא איתנו לבריכה, אבל בבוקר נשמותק רצה הביתה, אל אמא, וחכמוד לא רצה לבוא לבד בלעדיו לבריכה. אז לקחנו אותם הביתה.

אתמול בתי כבר דיווחה שהיא חשה ברגיעה מסוימת, בעיקר מנשמותק.
היא שמעה משהו בקול שלי - וכששאלה הבנתי שאני עצובה.
קשה לי לנסוע עכשיו, להשאיר אותה כל כך סמוך ללידה.

היא רצתה שאקפוץ אליהם היום אבל פשוט לא הספקתי.

שוחחתי קודם עם בני....והרגשתי מוזר.
כאילו הוא לחוץ לקראת הביקור שלנו. מתוח.

ופתאום אני לחוצה קצת מהביקור הזה.
איך יהיה? עד כמה נזרום? האם יהיו חיכוכים?
כמה אנחנו צריכים להיות זהירים לידם? כמה אפשר להיות חופשיים?
מה יקרה אם אשתגע שם..........ואני תקועה שם לשלושה שבועות?
ולמה פתאום כל המחשבות האלה עולות? 

סבתל'ש (בעצם סבתל'א)

סבתל'ש = סבתא לשלושה. כאן בארץ הם שלושה. 

הימים חולפים להם ועוד מעט יגיע זמן הטיסה לבוסטון, לפגוש את הנכד החדש. הרביעי. בעצם אני סבתל'א - לארבעה. 

וההתרגשות בשיאה. משני הצדדים. 

בינתיים חלק ניכר מזמננו עובר בעזרה עם הנכדים שכאן בארץ.

'נוֹקֶת' ממשיכה להיות ילדה רגועה ומתוקה להפליא.

אוכלת וישנה, עושה את מה שצריכה לעשות בחיתול, והכל במן רוגע ונועם שכנראה גם נובע מהטבע שלה (גם נשמותק היה תינוק כזה) וגם מהרוגע והעדינות שמקרינה בתי. 

הגדולים שניהם אוהבים אותה ושמחים בה, אבל חכמוד הוא דווקא זה שמתעניין בה יותר, מלווה אותה, מכניס לה מוצץ, מבקש להחזיק אותה, עוזר לה עם גיהוקים, נוכח כשרוחצים אותה, ומתייחס אליה מידי פעם גם כשהוא שקוע בפעילויות אחרות. 

לנשמותק יותר קשה.

כמה שחכמוד היה לחוץ ודרמתי לפני שהיא נולדה, ונשמותק היה רגוע וחיובי ורק נצמד לבתי בכל הזדמנות - עכשיו משהיא נולדה חכמוד נרגע והשתחרר, ונוטל חלק פעיל בנוכחותה של התינוקת המתוקה בבית. ואילו נשמותק מתעלם ממנה רוב הזמן, וקצת מלין על העובדה ש"שוב היא יונקת" (או "אני רוצה שהיא תפסיק לאכול לך את הציצי"), וקצת יותר מחפש את קרבתה ותשומת לבה של בתי וגם של חכמוד.

בעצם, הבנו בתי ואני באחת משיחותינו האינסופיות, לא רק ש'נוקת' גוזלת מתשומת לבה של אמא, היא גוזלת גם מתשומת לבו של האח הגדול האהוב, שעד היום היה לגמרי שלו. 

בתי עושה הכל כדי להעניק לשניהם תשומת לב ואהבה: מבחינת חכמוד אלה שיחות ואפייה ביחד והתעניינות בתכניות טלוויזיה שהוא צופה בהן או משחקים שהוא משחק בהם, ומבחינת נשמותק זה גם כל זה אבל בעיקר חיבוקים. הרבה חיבוקים. 

לא פשוט להיות הילד האמצעי (הוא מצהיר על עצמו שהוא ה'נוטלה'), אבל אני סומכת על בתי וחתני שינווטו בהצלחה בים המהמורות ההורי. 

פיסית הלידה הזאת היתה ממש קלה לבתי, והיא התאוששה ממנה מהר מאד. רגשית היא מודעת ומזהה מתי ההורמונים משתלטים - אופוריה מטורפת או עצב ובכי לכאורה ללא סיבה. כשהרגישה שמשהו לא הולך חלק עם ההנקה ישר הזמינה יועצת שהזכירה לה דברים ששכחה ועשתה לה סדר. 

והיא גם לא נמנעת מלתת בקבוק עם סימילק כשהיא מרגישה עייפה או כאובה.

כך נקבעה לה גם שיגרה שהיא מניקה את התינוקת כשהיא מתעוררת בלילה ולפנות בוקר, אבל בשש וחצי בבוקר חתני נותן לה בקבוק, וכך בתי יכולה להמשיך לישון עוד קצת. 

כשאני באה אני עוזרת עם כל השלושה, אבל בעיקר מקדישה זמן ותשומת לב לבנים בשלב זה. אמנם דואגת להיות עם 'נוקת' כשבתי הולכת לישון קצת, אבל בעיקר לוקחת את נשמותק לשיעור פסנתר או לחבר, משחקת איתם בקלפים, מקריאה סיפור (או שמקשיבה יחד עם חכמוד כשנשמותק מקריא, הוא מאד אוהב להקריא סיפורים), או סתם צופה איתם בטלוויזיה. 

כש-T נמצא שם בלעדיי הוא גם מבשל להם הרבה פעמים, שזה בהחלט מקל על בתי וחתני. למרות שהם מסתדרים מצוין גם לבד. 

באחד הביקורים התחיל בטלוויזיה פרק של "אלווין והצ'יפמנאקס". 

"איזה מזל שסבא לא כאן" אמר נשמותק, "הוא לא מסוגל לשמוע את זה". וזה נכון, הקולות המצחיקים של הסנאים החמודים האלה משגעים את T (והאמת שגם את חתני). 

"וגם" הוסיף נשמותק לספר לבתי, "סבתא אומרת שהיא לא מבינה מה הם אומרים בכלל". 

"כן," עניתי, "הם מדברים מהר ומוזר וקשה לי להבין אותם".

"זה משום שהם מדברים בעברית", אמר נשמותק, "אבל במבטא סנאי".................

מי גאון של סבתא? 

בשלישי בערב היתה מסיבת הפתעה ליום הולדת הארבעים של אחותו של חתני, ו-T ואני התנדבנו לשמור על הילדים, שלושתם. הקראתי לגדולים סיפור לפני שהלכו לישון, בעת שבתי הניקה את הקטנה, ולקחנו אותה עלינו לגיהוק כשבתי וחתני יצאו מהבית.

אחרי שני גיהוקים היא התחילה לדרוש עוד אוכל. 

ניסיתי להרגיע, לתת מוצץ, להלך איתה מעט בחדר....כלום לא עזר. 

הציוצים העדינים הרגועים והפה המחפש שד התחלפו בבכי של ממש. 

"בדרך כלל היא ישנה עד אחת עשרה בלילה אחרי הנקת הערב", אמרה לנו בתי בטלפון, "אבל אם היא בוכה ככה אתם יכולים לתת לה בקבוק". 

'נוקת' הסתערה על הבקבוק כאילו היא בצום מהבוקר....שאיבות יפות (כיאה לילדה שיודעת לינוק משד) והבעת פנים של "זה מה שרציתי, לא יכולתם לעשות את זה מיד??". אחרי חצי מנה היא פשוט נרדמה, והשארתי אותה על הכתף עוד כחצי שעה (חיכיתי לגיהוק, שלא הגיע) ומילוי רציני של החיתול (בתי ביקשה שלא אחליף לה כדי שלא תתעורר.....מודה שהיה לי קשה עם זה אבל הבנתי שהיא צודקת) השכבתי אותה והיא ישנה שנת ישרים רגועה עוד הרבה אחרי שהוריה חזרו הביתה (באחת עשרה וחצי)............בסך הכל היה ערב בייבי סיטר מוצלח. 

בששי הם לא באו לארוחת ערב, ואכלנו אצל הורי ב'אחוזה', אבל בשבת בבוקר אספנו את הגדולים ובילינו איתם בבריכה של הקאנטרי, ולקחנו אותם גם לארוחת צהריים ב-BBB, המסעדה האהובה עליהם. 

הערב אנחנו מוזמנים לארוחה אצלם (וגיסתי הבטיחה לי שתדאג להורי), וניקח את חכמוד ונשמותק אלינו לישון, לארוחת הבוקר האהובה עליהם (קרפים עם נוטלה) ושוב לבריכה בבוקר. 

אחר כך לא אראה אותם שלושה שבועות - כי אהיה בבוסטון - וכמו שחכמוד תמיד אומר "סבתא, תמיד את מתגעגעת למישהו".............

דיסקוס - איך לאשר תגובות של אורחים בבלוג שלכם

כשהתחלתי לכתוב בבלוג בפלטפורמה הזאת (בלוגגר/בלוגספוט) והוספתי לו את מערכת התגובות "דיסקוס" כתבתי מספר פוסטים שכללו הדרכה כיצד ניתן להגיב אצלי.
בין היתר היה פוסט הדרכה כיצד להגיב בדיסקוס כאורח.

בעקבות הגעה של בלוגרים חדשים לפלטפורמה וגם עקב כמה תקלות שחלו לאחרונה בדיסקוס עצמה, רציתי לכתוב גם מדריך לבלוגר החדש: מה עושים כאשר מגיבים אצלם בבלוג כאורח - כלומר ללא משתמש דיסקוס או גוגל.

לצורך התזכורת - כאשר המגיב מעונין להיות אורח (בלי להזדהות עם משתמש דיסקוס, גוגל, פייסבוק או טוויטר) הוא מקבל פיסקה כזאת,

ועליו להקיש על שדה ה"שם" או name כדי שהפיסקה תתרחב ותיראה כך:

ותכלול גם שדות דוא"ל (email), סיסמא (password) וקופסית סימון (checkbox) שמציינת שברצונו להיות אורח.

ברגע שסומנה הקופסית תהפוך הפיסקה לכזאת:

ואז ניתן לכתוב את התגובה, למלא בשדה השם כינוי או שם כלשהו, 

למלא בשדה הדוא"ל כתובת אמיתית או פיקטיבית (העיקר שתעמוד בסטנדרט של תבנית כתובת מייל)

קופסית הסימון "כאורח" מסומנת

לאשר שאת/ה לא רובוט (נכון שזה מלבב בכל פעם לאשר דבר כזה??) וללחוץ על חץ שליחת התגובה.

לאחר השליחה, המגיב יראה על המסך את זה: כי גם אם הגדרנו בדיסקוס שמותר לאורחים להגיב, הוא עדיין מתעקש שתגובות של אורחים תאושרנה על ידי הבלוגר. 

הערה: יש דרך לאשר תגובות של אורחים "קבועים" - בהמשך הפוסט. 

בשלב הזה התגובה עדיין לא קיימת בבלוג. רק המגיב עצמו רואה את ההודעה הזאת, ולבלוגר נשלחת הודעת דוא"ל שישנה תגובה שמחכה לאישורו. 

הודעת המייל נראית ככה:

הערה: ייתכן שההודעות האלה מגיעות ל"ספאם" או דואר זבל, אז המלצה לבלוגרים חדשים עם דיסקוס: בידקו תדיר את דואר הזבל שלכם בחיפוש אחר תגובות אבודות, וסמנו אותן כ"לא זבל".

במקביל, באתר דיסקוס, תחת תפריט moderate comments ולשונית pending (מחכות לאישור), מופיעה התגובה כך:

כעת יש לבלוגר שתי דרכים - שתיהן טובות באותה המידה - כדי לאשר (או לחסום, או לבטל) את התגובה. 

דרך ראשונה הקצרה ביותר: לענות על הדוא"ל (לעשות reply) ולכתוב בטסט מילה אחת בודדת: approve 

לצורך אישור התגובה (או כמובן spam או delete במקרה של רצון לבטל או לחסום) ולשלוח את המייל. 

תוך כמה דקות תופיע התגובה בבלוג ותיראה ככה: 

דרך נוספת לאשר את התגובה, היא להיכנס לדיסקוס

https://username.disqus.com/admin/moderate/pending (כאשר username הוא שם משתמש הדיסקוס של בעל הבלוג)

ומתקבל מסך אישור התגובות (moderate comments)

לראות את התגובות הממתינות לאישור תחת לשונית pending
לסמן תגובה בקופסית (checkbox) הסימון, ולהקיש על approve לאישור, או spam לסימון זבל או delete לביטול התגובה.
ניתן לראות שמדובר בתגובה של אורח (שלא הזדהה עם משתמש גוגל, דיסקוס, פייסבוק או טוויטר) כי בצד ימין כתוב
guest comment (מסומן בעיגול).

לאחר אישור התגובה על ידי הבלוגר (אם דרך תשובת approve  דרך מייל או דרך אתר דיסקוס) תעבור התגובה בדיסקוס ללשונית התגובות המאושרות

כאשר יש אנשים שמגיבים באופן קבוע בבלוג שלנו כאורחים, תמיד עם אותו כינוי ומייל (גם אם הוא פיקטיבי), יש לנו אפשרות לאשר אותם באופן קבוע כ"אמינים" trusted, כדי שלא ניאלץ לאשר את תגובותיהם בכל פעם מחדש. 

הדרך הקצרה והנוחה ביותר לעשות זאת לא עובדת כרגע - יש תקלה לא פתורה בדיסקוס - אבל בתקווה שהיא תתוקן בקרוב, אני בכל זאת מביאה כאן את ההסבר כיצד לעשות זאת: 

יש להקיש על כפתור ה-guest comment לצורך פתיחת תפריט אישור אורחים 

בחלונית שנפתחת מופיע שם/כינוי המגיב האורח ואת המייל (האמיתי או הפיקטיבי) שהוא סיפק בתגובה.
ניתן להקיש על כפתור trust user כדי לסמן אותו כ"אמין".

לחלופין ניתן גם להקיש על ban user כדי לחסום את המגיב הזה באופן קבוע.

כאשר לוחצים על trust user נפתחת חלונית שאמורה לאשר את המגיב הזה כ"אמין" . עקב התקלה הקיימת כרגע בדיסקוס, האופציה הזאת לא זמינה כרגע, וכפתור ה-add to trusted list (הוספה לרשימת האמינים) מנוטרל, לא פעיל.

קיימת דרך נוספת להוסיף מגיב אורח לרשימת האמינים "הרשימה הלבנה"  - אבל לשם כך יש צורך לדעת את כתובת המייל בה הוא משתמש בעת תגובתו כאורח. 

בעצם, יש צורך שהוא יגיב באמצעות הכתובת הזאת תמיד, אחרת (אם בכל פעם ייתן כתובת פיקטיבית שונה) יהיה צורך לאשר את התגובות שלו באופן ידני בכל פעם מחדש. 

לשם הוספה ידנית של מגיב לרשימת האמינים, יש לעבור באתר דיסקוס לתפריט רשימת המגיבים החסומים

https://username.disqus.com/admin/access/banned/ כאשר username הוא משתמש הדיסקוס של בעל הבלוג. 

בתפריט זה ניתן להוסיף כתובות מייל של מגיבים לחסימה ושל מגיבים לאישור אוטומטי.
יש להקיש על לשונית ה-trusted (אמינים) ואז על כפתור add item (הוסף פריט)

בחלונית שנפתחת ארבעה שדות:
שדה "אמין/חסום" - יש לבחור אמין או חסום
שדה "שם משתמש" או "כתובת אימייל" - (בכל ניסיונותי עד כה רק הוספת כתובת אימייל עבדה כראוי.
יש איזו בעייה עם הוספת כינוי או שם).
שדה "ערך" - כאן יש לכתוב את כתובת המייל
שדה (אופציונלי) להערות (מדוע המשתמש אמין או מדוע בחרתי לחסום אותו). ניתן להשאיר ריק.

הוספה לדוגמא: 

לאחר מילוי השדות המבוקשים יש ללחוץ על כפתור add to trusted list ואז רואים את המגיבים האמינים ברשימה

מעתה ואילך בכל פעם שהמגיב ישתמש בכתובת המייל שאושרה מראש (גם אם היא לא אמיתית) התגובות שלו יפיעו מייד בבלוג ללא צורך באישור בעל הבלוג. 

הערה חשובה לאורחים: תמיד השתמשו באותה כתובת מייל, גם אם היא פיקטיבית, כאשר אתם מגיבים כאורח. 

כל אחד יכול להגיב כאורח, גם אם הוא מחובר עם משתמש גוגל או דיסקוס.... פשוט מתנתקים מהמשתמש על ידי לחיצה על המשולש הזעיר ליד שם המשתמש המחובר, ייפתח תפריט שיאפשר 'התנתקות' או logout

בהצלחה

רציתי להתפנק....יצאתי מטורטרת

כשנה אחרי שקניתי את הרכב החדש שלי יצרתי קשר עם המוסך המורשה כדי לבצע טיפול ראשון.
הקילומטראז' שלי נמוך יחסית (היום אחרי שלוש שנות נהיגה הגעתי למשהו כמו 24,000 ק"מ בלבד) ולכן אני עושה טיפול בערך פעם בשנה.

המוסך המורשה הציע לי "חבילה" של שלושה טיפולים פלוס איסוף הרכב מביתי והחזרתו בסוף הטיפול, פלוס לקיחה לטסט כנ"ל במחיר אטרקטיבי פלוס בדיקות חורף (שכולל החלפת מגבים) - שבחישוב מהיר יצא זול יותר משלושה טיפולים נפרדים. שלא לדבר על הפינוק של לאסוף את הרכב מביתי והחזרתו.

התייעצתי עם T כמובן, החלטנו שזה כדאי, וקניתי את החבילה.

בינתיים הרכב כבר עבר שני טיפולים במסגרת החבילה ובדיקת חורף אחת (השנה, כי בשנה הראשונה הרכב היה כל כך חדש שבאמת היה מיותר לשלוח אותו לבדיקה).

רכב חדש כידוע לא צריך לעבור מבחן רישוי בשנתיים הראשונות לחייו (אבל לשלם אגרת רישוי חייב גם חייב כמובן), אז השנה היתה הפעם הראשונה שבה רכבי הטוב צריך לעבור טסט.

אלא מה, בתאריך בו אמור להתקיים הטסט אהיה בחו"ל. אצל בני וכלתי ו'תינוקי' המתוקי.
ולא בא לי לטרטר את T לעשות זאת עבורי בזמן שעדיין אהיה שם והוא כבר יחזור ארצה.
חשבתי לעצמי שבין העבודה לבין העזרה לבתי עם הנכדים - הוא לא זקוק לעוד משהו על הראש.

אז התקשרתי למוסך והזכרתי להם שיש לי את ה"חבילה", ושאלתי אם זה בסדר שיבואו לקחת את הרכב לטסט חודש לפני הזמן.
"בוודאי" ענו לי מהמוסך, כל שעלי לעשות הוא לשלם את אגרת הרישוי, לספק להם תעודת ביטוח חובה, צילום תעודת הזהות שלי ואת הרישיון המקורי של הרכב.

כיון שהרישיון החדש של הרכב טרם הגיע (וכאן המקום לתהות מדוע  טרם הגיע - חודש לפני הטסט - האם זה משרד הרישוי שמתמהמה או רשות הדואר או שילוב של השניים?) שילמתי את האגרה באתר משרד הרישוי באינטרנט וחשבתי שאפשר להסתפק בכך (כי היה כתוב שם שבמחשב משרד הרישוי זה יהיה כבר מעודכן).

בקיצור - בין ההנחיות שקיבלתי מהמוסך לבין ההנחיות שהיו כתובות באתר של משרד הרישוי - לא הבנתי שבעת הגישה למבחן הרישוי במכון, אדרש לספק רישיון רכב חדש מקורי.
אופס.

בבוקר שנקבע מראש הגיע נהג חביב מן המוסך ולקח את הרכב שלי.
אחרי כשעה הוא התקשר לספר לי על ה"תקלה". ללא רישיון רכב חדש לא ניתן להעביר את הרכב טסט.
מה עושים?

"ניתן להפיק רישיון מקורי בחלק מסניפי סופרפארם" אמר הנהג החביב, ו-T התנדב לנסוע עבורי (על האופנוע, לחסוך זמן ופקקים) לסופרפארם הקרוב למוסך כדי להשלים את המסמך החסר.

הודעתי לנהג שבעלי בדרך למשימה, אך אחרי כשלושת רבעי שעה (התברר שעבודות בכביש בדרך לשם גרמו אפילו לאופנוע להתעכב) קיבלתי טלפון מ-T שהמכונה בסופרפארם מסרבת להנפיק את הרישיון בתואנה של "כפל רישיון".
הממממ....🤔
כן, כפל. אז מה? אבל לא קיבלתי את המקורי.....

חייבת להיות דרך לבקש מהמכונה "כפל רישיון" באופן יזום...לא? שאלתי בייאוש את בעלי המתוסכל.
אז לא, הוא לא הצליח בשום צורה, וחזר הביתה מאוכזב ומזיע (היה סופר חם, לא ממש מזג אוויר לרכיבה על אופנוע!).

מה עושים?
התקשרתי למשרד הרישוי. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי...........אף אחד לא ענה לי.
החלטתי לנסות את מזלי בדואר.
שם הלך יחסית מהר (רק חמישה חיכו בתור לפני).
בדחילו ורחימו ביקשתי להפיק רישיון כפול לרכב.
להפתעתי התברר שזו בקשה לגיטימית ופשוטה.
תוך דקה היה בידי רישיון מקורי - חינם אין כסף (כי אגרת הרישוי הרי כבר שולמה באינטרנט).

מה עושים עכשיו?
התקשרתי לנהג.
הוא אמר שאם אגיע אליו עם הרישיון, הוא מיד ילך לעשות את הטסט ואוכל לקחת את הרכב הביתה איתי, במקום לנסוע הביתה ולחכות שיחזירו לי אותו.

אז T הקפיץ אותי למוסך (ברכב הפעם, עם מיזוג, וגם עכשיו כבר לא היו פקקים - נעלמו להם העובדים בכביש), מסרתי את הרישיון לנהג שחיכה לי במקום ללכת לארוחת צהריים (יפה מצידו), והחזיר לי את הרכב פלוס רישיון בתוקף תוך עשרים דקות בזמן שחיכיתי בחדר הקבלה הנוח והממוזג של המוסך.

ונסעתי הביתה.

וכל זה כי חשבתי להתפנק לי עם השירות לביצוע מבחן הרישוי......
ובמקום לחסוך את הטרטור ל-T העמסתי עליו כפליים.

עדיין - להרגשתי - כל זה היה עדיף על התור והבלגן במכון הרישוי עצמו, שידוע שכאשר המוסך הוא זה שמביא לשם את הרכב, הוא מקבל עדיפות ויחס שונה לגמרי מאשר הלקוח הפרטי הממוצע....
נו, מילא.

בשעה טובה (2)

בתי ילדה את בתה במזל טוב בחג השבועות, בשמונה וחצי בבוקר. 

איזו תינוקת מתחשבת !! 😇

לא הפריעה בערב חג כשהיינו מוזמנים לאחות של גיסתי לארוחה.

נתנה לישון....עד חמש בבוקר, אז העיר אותנו הטלפון של חתני, שהתחילו הצירים ובבקשה לבוא להיות עם הנכדים בזמן שהם נוסעים ליולדות.

הכבישים היו ריקים בשעה זו במועד זה והגענו אליהם מהר, והם הגיעו מהר לבית היולדות.

בעצם מרגע הטלפון אלינו ועד שהגיעו ליעדם חלפה שעה. 

שעתיים וחצי אחרי זה 'נוקת' (שם החיבה בעת ההריון, ובינתיים הכינוי שלה כאן בבלוג) נולדה במזל טוב 3.80 ק"ג (הכי גדולה משלושתם). בלידה טבעית (כי לא הספיקו לתת אפידורל, המחלקה היתה עמוסה ביולדות ובקושי הגיעו אליה לפני שהלידה התחילה). מהירה. כאבי תופת אבל בלי תפרים. 

היה מעט דימום מיד אחרי הלידה אז השאירו את בתי שם להשגחה, לקחו ספירת דם, וידאו שהכל בסדר.......לפני שהעבירו אותה להתאוששות. ואז חיכו עוד זמן לפני שהעבירו אותה למחלקה.

אבל הכל בסדר. האמת? דאגתי. יותר ממה שהעזתי לספר לעצמי...

וההתעכבות הזאת היתה לטובתה, כי המחלקה היתה מלאה כשהיא הגיעה, ועד שהעלו אותה לחדר כבר שוחררו רוב היולדות לביתן. 

'נוקת' מתוקית ביותר, דומה מאד לבתי וגם לחמותי, אבל איכשהו גם מזכירה במעט את שני אחיה הגדולים.....

היינו עם הנכדים מאז ועד אתמול בצהריים - ויחד איתם נסענו לבקר את אחותם החדשה ואת אמא - אליה התגעגעו מאד מאד. חתני אירגן בינתיים את הבית לכבוד בואן של הבנות הביתה, היום. 

הקטנים (שעכשיו נראים לנו מאד גדולים!) מתוקים ומאושרים והתרגשו מאד לבואה של הקטנה - לא נותר זכר (בינתיים) לחששות ולקנאה. 

ברוכה הבאה למשפחה ולעולם 'נוקת' אהובה. 

כמה קצרים

אני קמה מהספה לשירותים בערב וכאב מפלח את הירך/אגן הימני/ת שלי. מה זה? אין לי מושג.
נתפס שריר? נוצרה לה דלקת יש מאין?
אני צולעת לשירותים, חוזרת....ממשיכה לדאוב ולצלוע....מתהפכת במיטה כל הלילה (לא רק בגלל זה ) לא מוצאת תנוחה (כן בגלל זה).
עושה הליכה כדי לנסות לשחרר......בינתיים כלום. מה זה?????


חתני שולח לי (רק לי, לא בקבוצה שלנו) הודעה באותו ערב: "היי, נראה לי שיש סיכוי שהלילה נצטרך להטריד אתכם..אולי...".
ההקשר: בתי בשבוע 39 פלוס. מזה כמה זמן סובלת כאבים פה ושם אבל שום דבר שמבשיל לצירים של ממש.
כותבת לו שברור שאנחנו בכוננות (לבוא להיות עם הנכדים כשהם נוסעים לחדר לידה).
מתהפכת במיטה כל הלילה (לא רק בגלל זה).
שורה תחתונה: אין כלום כי לא היה כלום. ממשיכים להמתין בסבלנות.

באמצע ניקיון הבית (של העוזרת) הפסקת מים. חוק מרפי קלאסי. בירור קצר בוואוסאפ השכונתי מעלה שתאגיד המים הגיע לתקן איזו נזילה בהמשך הרחוב.
מה עושים? חבל להפסיק אותה באמצע....
שולפת את כל בקבוקי המים (לשתייה) שיש לי בבית - מהמקרר, מהמרתף (מקלט).....
אומרת לה:"עד שיחזרו המים תנסי להסתדר עם זה....."
וואלה הצליחה. ואפילו לא גמרה את כל המים לפני שחזרה אספקת המים לברזים.............

פותחת דוא"ל על הבוקר ורואה שמחכה לי הודעה שהגיעה דרך אתר האינטרנט שלי (של האימון).
אבל בהודעה מתברר שלא מדובר במתאמן/ת חדש/ה פוטנציאלי/ת.
זו חברה מן העבר הרחוק - גיל 18 ליתר דיוק - מישהי שהכרתי כשהתגוררתי בבית משפחה בארה"ב במהלך משלחת הנוער של משרד החוץ בי"ב, התידדנו, היא באה לביקור בארץ........ובאיזשהו שלב גם עלתה ארצה.
איכשהו נפרדו דרכינו, השירות הצבאי שלי, החתונה, הילדים....איך בתי אומרת "החיים".
עכשיו היא מצאה אותי באינטרנט. ולמה בכלל חיפשה?

היא ניסתה להוכיח לבתה שיש אנשים שלא נמצאים בפייסבוק אבל יש להם אתר אינטרנט, ושאם היא מחפשת מישהו מן העבר כך היא תמצא אותו.
האמת? לא יודעת עד כמה זה נכון אובייקטיבית ואבסולוטית. לדעתי להרבה יותר אנשים יש פייסבוק, גם אם הם לא פעילים שם, מאשר אתר אינטרנט.
כך או אחרת היא חיפשה שני אנשים מהעברה הרחוק - אחת מהם הייתי אני - ומצאה.
ביום שני אנחנו נפגשות.......אחרי מעל לארבעים שנה. בתנאי, כמובן, שבתי לא תלד עד אז............

(סוג של) הפרדת רשויות

זה לא הולך להיות פוסט פוליטי, למרות שאתחיל אותו כהמשך לפוסט הקודם:
בתחום הלאומי: אני מסתובבת עם בחילה קשה מאז יום רביעי בחצות.
בתחום האישי - אני פורחת.
זו "הפרדת הרשויות" הפרטית שאני עושה לעצמי כדי לא להסתובב עם פרצוף שמשקף את הבחילה הזאת.

אז בתחום הפרטי זה היה שבוע רגוע, עם הרבה פעילות גופנית ומפגשים חברתיים ומשפחתיים.

T וחתני נסעו לערד למסלול המירוצים שם וקיבלו שיעור נהיגה ספורטיבית (כל אחד ברכב שלו) ונהנו מאד. זו היתה מתנת יום ההולדת שלהם ל-T (אני השתתפתי) וזה היה מאד מאד מוצלח.
למי שחושב שבא לו גם: יש אפשרות לעשות את זה ברכבך הפרטי, או ברכב שלהם.
היתרונות לנהוג ברכב הפרטי: יש מזגן (בשלהם אין) ואפשר ללמוד באמת את היכולות של הרכב שלך.
החסרונות: זה לא ממש בריא לצמיגים ולבלמים.....

בכל מקרה היה להם כיף גדול.

באותו זמן באזור השרון נפגשתי עם חברות מהעבודה לשעבר (גם אני וגם זו שארחה אותנו בביתה "לשעבר" וכל השאר עדיין עובדות שם).
היה טוב לפגוש את כולן. פרט ל'חתולה' לא ראיתי אף אחת מהן מאז הפעם האחרונה שנפגשנו כולנו במסיבת הפרידה מזו שעכשיו ארחה אותנו.
אקרא למארחת שלנו 'מאשה' למרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה למצוא לה כינוי אחר - אני אוהבת אותה מאד אבל היא מדברת כל כך הרבה וכל כך מהר ותופסת את כל המקום.....שהרבה פעמים כשאנחנו ביחד אני מרגישה קצת חסרת נשימה. אני לא חושבת שאי פעם סיימתי משפט שלם לידה. ואנחנו מכירות לפחות 12 שנה, לדעתי. אבל היא באמת בחורה טובה וזו הפעם השנייה שהיא מארחת את כולנו אצלה בבית (ולי זה נוח כי זה באזור השרון ביישוב לא רחוק ממני).

בנוסף למוזמנות "הרגילות" הגיעה מישהי שלא הגיעה בעבר למפגשים האלה והיה טוב לראות אותה.
מזמן לא נסעתי לבקר שם, במקום עבודתי האחרון, משהו שנהגתי לעשות בשנים הראשונות אחרי שעזבתי, והיו שם הרבה אנשים טובים שאני תמיד שמחה לפגוש.
פשוט הרגשתי שאני הרבה פעמים מפריעה להם באמצע יום העבודה, ולכן הפסקתי לנסוע לשם. שמחה שקיימים המפגשים החברתיים האלה מחוץ לשעות העבודה שמאפשרים לנו להתראות.

בששי לא היתה אצלנו ארוחה (כי T היה בשיעור הנהיגה בערד וידענו שיהיה עייף אחר כך ולא יבוא לו לארח) אבל קפצנו לבקר אצל בתי והנכדים בחמישי אחר הצהריים וזה היה ממש נחמד. באמצע התקשרו בני וכלתי ו'תינוקי' וכך הצלחנו כולנו לדבר איתם בשיחת וידאו. הקטנצ'יק הזה נהיה יותר ברור ויפה ומתוק מיום ליום.

אז בששי בערב אספנו את הורי מה'אחוזה' והלכנו איתם לאכול ב'יונס', שם אנחנו אוכלים תמיד כשבא לנו אוכל טוב עם שירות טוב ולא רחוק מהבית. להפתעתנו היה כל כך מלא שנאלצנו (בפעם הראשונה בהיסטוריה) לחכות לשולחן - אחר כך הבנו שזה השבוע האחרון של הראמאדאן והמקום היה מלא חוגגים שבאו לשם לשבור את הצום - אבל גם עם ההמתנה היה טוב ושווה לגמרי.

היום התעמלנו מוקדם כי אחרי כן היינו מוזמנים לחבר מהתיכון, שאירח אותנו יחד עם הזוג מאוסטרליה ועוד כמה זוגות חברים מהתקופה ההיא.
T לא היה בטוח שבא לו להיפגש עם כולם, והתלבטתי כי בעיקרון אלה חברים שלו.....אבל אמרתי שכן בא לי ואני שמחה שהלכנו. גם עכשיו נראה לי שאני נהניתי הרבה יותר ממנו, אין לי מושג למה אבל זה לא משנה. כולם ממש שמחו להיפגש, רובנו לא בקשר בכלל כבר שנים, ורק הביקור של הזוג הזה מאוסטרליה גרם לזה לקרות. כמו לפני שמונה או תשע שנים, גם הפעם נפגשנו בזכותם, ולי זה עשה ממש טוב.
כולם הביעו רצון להמשיך להיפגש גם כשה"אוסטרלים" לא יהיו כאן (הם חוזרים הביתה השבוע), ולמרות ש-T לא מתלהב, אני חושבת שאני כן ארצה. נראה מה יהיה ואיך יהיה.

אגב T ממש מרוצה מהסודה סטרים החדש, ואני שמחה שקלעתי בול הפעם. לא קל לקנות לו מתנות.

עוד מעט יגיעו בתי (שכרסה כבר ממש בין שיניה), חתני והנכדים לביקור ספונטני.
כן, כן: בחיים הפרטיים הכל ממש טוב. שרק ימשיך ככה.
ועל התחום הלאומי - לא בא לי לדבר עכשיו.