אוסטרליה - מלבורן - הימים האחרונים

בראשון בבוקר התעוררנו מוקדם ויצאנו להליכת בוקר לאורך הטיילת. 

לא ידענו אם וכמה ייצא לנו ללכת באותו היום, כי למרות השמיים הכחולים התחזית הזהירה מגשם, ולכן קודם כל עשינו V על שבעה ומשהו הקילומטרים שלנו על הבוקר. 

חזרנו לחדר והתקלחנו והכנו את ארוחת הבוקר (סוף סוף אכלנו סלט אמיתי כמו שאנחנו רגילים מהארץ), ותיאמנו עם החברים שלנו שבמקום שיאספו אותנו מהמלון, אנחנו נגיע אליהם באוּבֶּר. הם גרים בשכונת Caulfield הקרובה מאד לשכונת St. Kilda, היכן שמוקם המלון שלנו. שתי השכונות האלה התבררו כאזור מלא ביהודים, כאשר ברחובות מסוימים יש גם אוכלוסיה ממש חרדית. 

הגענו אליהם הביתה והתרשמנו מיופיו ומעבודות האמנות של החברה שלנו שתלויות על קירות ומפוזרות בפינות הבית. 

היא מציירת, היא בונה בובות גדולות מעיסות נייר (טכניקה שנקראת  paper mache או Papier-mâché) ובכלל היא מאד מאד יצירתית. 

הוא ניגן בפסנתר בצעירותו, ובשנים מאז שמכרו את המפעל שלהם ויצאו לגמלאות הוא חזר להתאמן והשמיע לנו כמה יצירות יפהפיות. 

לא התמהמהנו אצלם יתר על המידה, כי כאמור היה חשש לגשם, אז יצאנו מיד לטיול ברכס הדנדנונג DANDENONG.

טיילנו בין עצי האקליפטוס הגבוהים ועוד עצים מסוגים רבים, שמענו (אך לא הצלחנו לצלם) תוכים ועוד מינים רבים של ציפורים, טיפסנו אל מפלים, ביקרנו בעיירות חמודות וציוריות ואכלנו שם צהריים במסעדה שמגישה PIES מסוגים שונים. חשבתי אם לתרגם PIE לקיש או פשטידה אבל זה לא זה ולא זה. היה נחמד וטעים. 

במהלך כל הטיול הזה הגשם בא והלך לסירוגין ולא נתנו לו להפריע לנו. פשוט המשכנו כאילו לא קורה כלום. בתום הטיול חזרנו לבית של החברים וגם שם הם פתחו שולחן עם כל מיני מטעמים. 

דיברנו ודיברנו ובשלב כלשהי הגיעה חברה טובה שלהם, שעזרה לי בהתכתבות לפני כמה חודשים באיזה פרוייקט שלא כתבתי עליו בבלוג, ומאד רצינו להיפגש פנים אל פנים. היה ממש מרגש ונחמד לפגוש אותה ולשוחח איתה. היתה לכולנו הרגשה, שלו חיינו באותו מקום היינו יכולות להיות חברות טובות. 

כאשר הם החזירו אותנו למלון אחר הצהריים כבר היה ברור שאין לנו צורך בארוחת ערב ופשוט נשארנו בחדר ושוב הלכנו לישון מוקדם. 

למחרת בבוקר יצאנו להליכה דרך רחוב FITROY בכיוון ההפוך לחוף הים, אל פארק אלברט המהמם. 

היה ממש קר ו-T משום מה לא התלבש בהתאם וממש סבל. הוא תמיד מתלבש הרבה יותר קל ממני כאשר יוצאים להליכה/ריצה אבל זה היה מוגזם. לאחר מכן הוא לא יצא שוב ללא הפליס או המעיל (או שניהם). 

לאחר שחזרנו למלון, התקלחנו, הפשרנו את עצמותנו ואכלנו ארוחת בוקר שהכנו בעצמנו, וקבענו להיפגש עם בן דודי. 

הוא בא לאסוף אותנו מהמלון והתחנה הראשונה שלנו היה במוזיאון ה LUME, שהציג תערוכה חווייתית מדהימה של "קלוד מונה וחברים" - בקצרה האימפרסיוניסטים הכל כך אהובים עלינו. 

זו היתה חווייה מיוחדת במינה. כל התמונות וההסברים על ההיסטוריה של קלוד מונה ואחרים הוקרנו על המון קירות וברקע היתה מוזיקה קלאסית נהדרת ובמשך כשעה פשוט שקענו בתוך כל האמנות הזאת והיופי הזה. 

מייד בהתחלה נכנסנו לציור של מונה Water lily pond

ההכרה של האוסטרלים בהיסטוריה של האבוריג'ינים ובזכותם הראשונית על הארץ

אפילו לא חושבת שהסרטון מצליח להעביר את החוויה. 

משם נסענו לאוניברסיטה של מלבורן ולספרייה הנהדרת שלה. 

לאחר מכן המשכנו למתחם הקניות MELBOURNE CENTRAL , שכולל בתוכו מגדל מסוג SHOT TOWER, שמוגן על ידי כיפת זכוכית.

קראתי קצת על  SHOT TOWER - אבל לא באמת הבנתי עד הסוף איך ולמה הוא נועד ליצירה של קליעים על ידי זריקתם לתוך עופרת רותחת מגובה רב.....

בכל מקרה כל מתחם הקניות בנוי סביב הדבר הזה. 

קניות לא עשינו שם - דווקא רצינו לקראת סוף הטיול להביא משהו קטן לנכדים אבל לא מצאנו שום דבר מתאים. הדבר היחיד שכן קניתי היתה שרשרת "זהב" בעלת תליון של קנגורו קטן, בשביל שרי. היא מאד שמחה בשרשרת ובתי אחר כך הכריזה ששיחקתי אותה עם המתנה הזאת. 

בשלב הזה אשתו של בן דודי כבר הספיקה לאסוף את הילדים מהמכללה ומהתיכון, והגיעה איתם למרכז העיר, שם נפגשנו כולנו להליכה לאורך נהר ה -YARRA.

אגב, מי שלא מכיר לא יכול לזהות זאת בתמונות, אבל הנהר מלא מים באופן יוצא דופן, בגלל השטפונות שפקדו את אוסטרליה באותו הזמן. חלק מהגשרים ממש נוגעים במים. 

תוך כדי הליכה והנאה מקו הרקיע היפה של מלבורן, חיפשנו מסעדה לאכול בה ארוחת ערב, כי במקור הם רצו שנאכל במסעדה יפנית שהם מאד אוהבים ב-Federation Square בשם CHOCOLATE BUDHHA , אבל זה היה יום שני וכמו מסעדות רבות אחרות, הם היו סגורים. 

אז המשכנו לטייל לאורך הנהר ובינתיים ניסינו לשווא לעזור לבתו של בן דודי עם איזשהו משחק מקוון שהיא שיחקה בטלפון שלה. 

אני לא זוכרת איך קוראים למשחק הזה אבל מסתבר שמשחקים אותו בכל העולם. אנשים שותלים קופסא עם איזשהו חפץ במקומות ציבוריים שונים בעולם, כותבים רמזים באיזה אתר או אפליקציה, ואחרים מחפשים אותו ומדווחים שמצאו - אבל לא אמורים לקחת אותו משם, כדי לאפשר לאחרים למצוא גם. 

בדיוק שם ליד אחד הגשרים שחוצים את נהר היארה היה אמור להיות שתול חפץ שכזה, שכמה כבר דיווחו על מציאותו, וכולנו התגייסנו לחפש ולמצוא אותו. 

למורת רוחה של הילדה לא מצאנו כלום, ולמרות שהמשחק כולו אמור להיות מושתת על אמון בין כל המשתתפים, אנחנו חושדים שבכל זאת מישהו "הרים" את החפץ משם ובעצם קלקל את כל הסיפור. זה די צברח אותה כמובן ובעיקר היא חששה שאנחנו מתעסקים כולנו במשהו שבכלל לא מעניין אותנו, רק למענה. מתוקה כזאת. 

בסוף אשתו של בן דודי בחרה מסעדה אחרת שנראתה לה טוב, ושאפשר היה לשבת בחוץ עם נוף לנהר ולקו הרקיע של העיר, אבל מוגנים מהרוח ומהקור שהמשיך לשרור. 

רק לאחר שהתיישבנו הבנו שזו מסעדת דגים ממש (אבל ממש!) יקרה, וראינו שבן דודי ובני משפחתו מתלבטים אם לקום וללכת. במיוחד הילדים היו לחוצים מרמת המחירים, וזה די נגע ללבי. נדמה לי גם, שבמקור הם דיברו ביניהם שאחרי שאנחנו הזמנו אותם לבראנץ' בשבת, הפעם הם יהיו אלה שיזמינו אותנו. אבל המחירים במסעדה הזאת די הרתיעו אותם. 

ואז ראיתי, ש-T אומר לבן דודי בשקט שזה בסדר, אם כבר התיישבנו אז אפשר להישאר, ובסופו של דבר כך עשינו. 

בכל מקרה כל אחד מאיתנו הזמין רק מנה אחת (אנחנו ממילא הרי לא אכלנים גדולים) וכשהגיע החשבון ובן דודי רצה לפחות לכסות את הארוחה של המשפחה שלו, שוב T לא נתן לו והם התפשרו והתחלקו בחשבון חצי חצי. 

לומר שהאוכל היה שווה את המחיר? לא ממש. ואני אפילו לא זוכרת איך קראו למסעדה הזאת. אבל העיקר היה זמן האיכות ששוב בילינו עם בן דודי ומשפחתו המתוקה, והשעות האלה היו שוות הכל. 

בסוף הערב נפרדנו מכולם, פרט לבן דודי, אותו תכננו לפגוש גם ביומנו האחרון בעיר. 

שבנו למלון עייפים אך מרוצים מאד. 

אם היו לנו תהיות כלשהן לגבי הקומפולסיביות של בן דודי, התברר שעלו בנו לא פחות תהיות לגבי חוסר ההחלטיות של החברים שלנו. הם פשוט לא הצליחו להחליט לגבי שום דבר, ובכל שלב בסוף הבנו שאנחנו צריכים לקבוע את התכניות, אחרת שום דבר לא יצא לפועל. 

התכנית במקור היתה שהם יגיעו אלינו ביומנו האחרון במלבורן ונצא כולנו להליכת הבוקר ביחד, ולאחר מכן נשב לאכול ארוחת בוקר איפה שהוא. 

מזג האוויר היה קר והפכפך - כרגיל - וכרגיל הגשם איים לרדת, והחברים כל שנייה שינו את דעתם לגבי מועד ההליכה, מקום ההליכה, מועד ארוחת הבוקר וגם מקום ארוחת הבוקר (בבית קפה, אצלם.....זה כל הזמן השתנה וכל הזמן קבלנו מהם הודעות סותרות בוואטסאפ).

 

ברגע שהבנו שזה המצב, הודענו להם שגשם או לא גשם, אנחנו יוצאים כרגע להליכה לאורך הטיילת, ונגיע אליהם אחרי המקלחת באופן עצמאי לארוחת הבוקר. משם נצא לאן שהם רוצים. 

לאחר ההליכה והמקלחת הודיעו לנו החברים שאנחנו מוזמנים באמת לארוחת בוקר ביתית אצלם, אז הגענו אליהם עם אוּבֶּר ונהנינו מארוחת בוקר טעימה ומפנקת. 

אחרי כן יצאנו איתם, תחילה אל BRIGHTON BEACH, שם היה חשוב להם מאד להראות לנו את ה-Bathing Boxes האלה, שמסתבר ששווים הון כסף ושייכים לאנשים מאד עשירים, שעושים בהם שימוש בכל פעם שהם מגיעים לחוף. 

בחלקם יש ציוד לחוף או לגלישה ובחלקם סידרו ממש פינות ישיבה. 

BRIGHTON BEACH BATHING BOXES    

בינתיים הודיע לנו בן דודי, שהוא יושב ועובד על המחשב הנייד שלו בבית קפה שנמצא ב-Yarra Bend Park ושיש שם מסלולי הליכה יפים וגם סיכוי לצפות ב"שועלים המעופפים", הלא הם עטלפי פירות המבקרים תכופות במלבורן ואף לעיתים קובעים בה את משכנם באורח קבע. 

אז אחרי Brighton Beach נסענו עם החברים לפגוש אותו ויצאנו כולנו יחד לטייל בסביבה. 

STUDLEY PARK / YARRA BEND PARK

סוף סוף T הצליח לצלם את אחד התוכים הרבים שהתעופפו סביבנו

מה שיפה הוא שזה פארק פראי וטבעי וגדול ויפהפה ממש באמצע מלבורן. יש ליד זה גם מגרשי גולף כמובן - גם האוסטרלים וגם הניו זילנדים משחקים הרבה גולף ובמשך כל השבוע. החיים הטובים. 

האתר בו היינו אמורים למצוא את ה"שועלים המעופפים" - עטלפים בשם Flying Foxes

כמובן שכאשר הגענו לאזור בו היו אמורים להיות העטלפים האלה, לא היה אפילו אחד בסביבה. 

אחרי שטיילנו די הרבה, נפרדנו מבן דודי בפעם האחרונה (לא לפני שהוא החזיר ל-T את כובע המצחייה שאסף מהמסעדה) והחברים החזירו אותנו למלון, שם נפרדנו גם מהם. 

הטיול המדהים שלנו לניו זילנד ומלבורן עמד להסתיים. 

בערב טיילנו לנו רגלית לאורך רחוב Acland החביב ונכנסנו למסעדת Cicciolina  הנעימה לארוחת הערב האחרונה שלנו במלבורן. 

לשדה התעופה הזמנו שוב אוּבֶּר (אפשר לתאם מועד איסוף מראש) לשלוש לפנות בוקר כדי להיות בשדה התעופה בזמן לטיסה, אבל ברגע שירדנו ללובי קיבלנו הודעה מהאפליקציה שאין נהג זמין ושהאפליקציה מחפשת לנו נהג חדש. בשעה זו של הלילה לא הסתובבו באזור מונית, הקבלה של המלון היתה סגורה (למרות שבאתר שלהם כתוב שהיא פעילה 24/7 בפועל הם היו נוכחים מעט מאד שעות ביממה) ולרגע הרגשתי פאניקה קטנה. אבל תוך דקה כבר קיבלתי הודעה באפליקציה שנמצא נהג והוא בדרך אלינו, וכך הגענו בשלום ובזמן לשדה התעופה. 

הטיסה היתה נוחה אבל ארוכה מאד (יותר ארוכה בחזור מאשר בהלוך, כמובן, מטבע הדברים כאשר טסים מערבה זה לוקח יותר זמן), ובעיקר ל-T היה הפעם יותר קשה. ארבע עשרה שעות טיסה עד לדובאי, ועוד שלוש וחצי שעות עד הבית....

אני ישנתי וצפיתי בעוד עונה שלמה של "יורשים" לסירוגין. 

האוכל היה הרבה פחות טוב ממה שציפינו מחברת Emirates, וגם ישב לנו לא כל כך טוב בבטן אחר כך. רשמתי לעצמי הערה פשוט לא לאכול יותר אף פעם במטוסים. מקסימום להביא לעצמי אוכל מהבית. 

הגענו עייפים ומרוצים מאד מכל הטיול הזה, גם מטיולי הטבע הנהדרים וגם מהמפגשים החברתיים והמשפחתיים - שאולי עוד ארחיב בהמשך קצת גם על בן דודי ומשפחתו וגם על החברים. אבל סוף סוף השלמתי את התיעוד שלי על החופשה הזאת, ואפשר לחזור לעדכונים השוטפים הרגילים....

עוד השלמת עדכונים

אבא שלי:

אבא שלי ממשיך עם ההורמונים לטיפול בסרטן הערמונית, גם בכדורים וגם כבר קיבל זריקת הורמונים ראשונה, ויש מגוון של תופעות לוואי. 

הוא עייף יותר וחלש וגדלו לו שדיים - עד כאן מה שהזהירו אותו שעלול לקרות.

עם או בלי קשר להורמונים הרגליים שלו מאד כבדות וקשה לו ללכת, ויש לו קוצר נשימה לפעמים.

בנוסף, שבוע אחרי שהתחיל עם ההורמונים הוא סבל מסחרחורות והפרעות קצב בלב ואושפז למשך יומיים למעקב במחלקה קרדיולוגית. שם שוב אובחן פרפור פרוזדורים, והפעם הוסיפו לו כדור חדש - קרדיולוק - שאמור לעזור. 

כולנו תהינו אם הטיפול בסרטן הערמונית לא יהרוס לו את הלב (ואת החיים) אבל גם במיון וגם הרופאים במחלקה וגם הקרדיולוג שלו ואפילו האונקולוג שלו כולם כולם אמרו לו שלמרות תופעות הלוואי, עדיף שימשיך ויסיים - אם ניתן - את הטיפול נגד הסרטן. ושניתן לחיות עם תופעות הלוואי.

האונקולוג החליף לו, ליתר בטחון, את התרופה שהוא לוקח באופן שוטף לכיווץ הערמונית, מתוך מחשבה שהיא זו שאחראית לסחרחורות, ולא ההורמונים. ללא ספק זו תקופה קשה ואני רק מקווה שהגוף שלו, וגם המוראל שלו, יעמוד בתקופת הטיפולים הזאת, וההקרנות לאחר מכן. לפעמים הטיפול קשה יותר ואף מזיק יותר מהמחלה. נראה מה יהיה.

במקביל, כל הויכוח שלו עם ה'אחוזה' לגבי אופן התשלום החודשי הסעיר את אבא מאד, הוא אף התחיל להתקשר למוסדות נוספים לדיור מוגן כדי לשאול אם הם כן מוכנים לקבל תשלום חודשי בכרטיס אשראי (שלא בהוראת קבע), ובינתיים הבין שאף אחד לא מקבל תשלומים ככה. מצדנו אנחנו הבנו שהוא מסתובב סביב עצמו במעגלים מהסיפור הזה ושזה רק מזיק לבריאות שלו, אז הרמנו טלפון ל'אחוזה' בעצמנו וביקשנו לדבר עם המנכ"לית החדשה, זו שהורתה לבטל את הסדר התשלומים הקיים שלו.

כשצלצלנו המנכ"לית לא הגיעה עדיין למשרד, והמזכירה שלה ביקשה לדעת באיזה עניין. כשאמרנו, שאנחנו בתו וחתנו של אבא שלי, ושאנחנו מעוניינים לשוחח איתה בנושא התשלום החודשי ל'אחוזה', הובטח לנו שהיא תחזור אלינו אחר הצהריים.

איש מעולם לא חזר אלינו, אבל באורח פלא אבא שלי קיבל שיחה, עוד כשהיה מאושפז במחלקה הקרדיולוגית, ממנהלת החשבונות של 'האחוזה', שאמרה שזו היתה פשוט אי הבנה (?!),  ושלא יחול שום שינוי באופן התשלומים כפי שבוצע עד כה. מעניין מאד....

בנושא הבריאות של T: 

הוא קיבל הפניות ל-CT וגם לנוירולוג (בעניין תחושת העלפון בעת הרמת הראש) בהנחיית הכירורג המומחה לכלי דם, וכבר נקבעו תורים לשניהם. בינתיים נראה שהוא מרגיש בסדר רוב הזמן....

בגזרת החתולים:

לקחתי את מיינקוני לחיסון השנתי שלו. החתלתול לא ממש אהב להיכנס לסל-תול וחטפתי שריטה בצוואר מהחצוף הקטן. אבל חיסנתי אותו אצל ווטרינר מקומי ביישוב שלנו, בלי לנסוע בפקקים עד רעננה ובלי לשלם הון תועפות ובלי שיעצבנו אותי....ועל הדרך קיבלתי תכשיר חדש עבורו ועבור ל', שמורחים לתוך העור בקלות ומונע פרעושים, קרציות ותולעים למיניהן - בקיצור לא צריך כדורים (שאין שום סיכוי לגרום להם לבלוע) ולא צריך עוד זריקות. 

במסגרת התקלות והשיבושים בבית: 

החדשות הטובות הן, שהגיע ולאחר מכן הותקן טוחן האשפה החדש, ובא פתרון לסוגיה הזאת. 

הפעם הותקן טוחן האשפה הנכון, כלומר: זה שמראש רציתי, וסוף סוף והגיע סוף לסאגה המוזרה הזאת, שבה הותקן אצלי בכיור במטבח טוחן אשפה שיש לי רק דברים לא טובים לומר עליו. ובא לציון גואל, כמו שאומרים.

גם מחמם המים בגאז הוחלף לבסוף, לאחר שהתקלה המשיכה לקרות לסירוגין במשך כמה ימים. T התקשר לחברת הגאז, ולאחר הרבה התלבטויות הוחלט להחליף את המכשיר, שכבר היה ישן והשתלם יותר להחליפו מאשר לתקנו (שבימינו זה פשוט אומר: להחליף כרטיס זיכרון). 

כאילו כל זה לא הספיק, שוב חזרה לנו הסתימה בשירותי האורחים, ואיימה להציף את הבית. 

זה הפך לסיפור בהמשכים. 

בהתחלה הזמנו שרברב, שהגיע ועשה הפעם בדיקה קצת יותר מעמיקה מהרגיל, וגילה שכנראה עכבר חדר לביוב אצלנו וכרסם את הפקק שבנקודת הביקורת, מה שלטענתו גרם ללכלוך ולשורשים ולחצץ לחדור למערכת ולחסום אותה. הוא המליץ להפעיל את ביטוח הדירה ולא לשלם על התיקון באופן פרטי. בדיעבד כנראה שמזל שזה מה שעשינו.

הפעלנו את הביטוח (והתפעלנו מכך שהם שלחו לנו שרברב עוד באותו היום), אבל במקום להחליף את קופסת הביקורת הוא החליט לעשות בה תיקון (עם דבק סיליקון - משהו ש-T היה יכול לעשות בעצמו), ובשלב ההוא עדיין לא היינו בטוחים שבין ההשתתפות העצמית מצד אחד והעבודה המינימליסטית של שרברב הביטוח מצד שני, לא היה לנו כבר עדיף לתקן באופן פרטי.

אבל אז הוא טען שאינו יכול לנקות את הקו החסום ודאג שחברת הביטוח תשלח לכאן ביובית כדי לפתוח באופן יסודי את הסתימה. 

הביובית הגיעה למחרת ולא הצליחה לפתוח את הסתימה. הם החדירו מצלמה לעומק הקו וראו קרע משמעותי בצינור הביוב, והעלו סברה ששורשים של עץ חדרו אליו וגרמו לחסימה. על מנת להימנע משבירת ריצוף הבטון (בומנייט) ביקשו מחברת הביטוח לשלוח אלינו בעל מקצוע שלישי, בעל מומחיות לתקן את הצינור "לפרוסקופית", אם לשאול מושג מתחום הרפואה. 

עוד יום חלף, והגיע המומחה, שפצח בתיקון הצינור (שלטענתו כלל לא נחסם על ידי שורשי עץ אלא קרס מפאת כובד החול והבטון שמעליו), ואז בכלל התברר שהקו הזה אכן דרש תיקון ומנע תקלה עצומה בקרוב, אך הסתימה בכלל לא שם, וצריך שוב לבדוק את זה מתוך הבית. 

עד שהוא והצוות שלו סיימו את עבודות התיקון הגדול של הצינור, הם היו חייבים לנסוע לתקלה דחופה אחרת אצל לקוח נוסף, והבטיחו להתייצב אצלנו ביום ראשון על הבוקר כדי לפרק את האסלה ולחפש את מקור הסתימה מבפנים. כאמור - סיפור בהמשכים. 

בינתיים השירותים האלה מושבתים וגם הכביסה היתה מושבתת, כי המים מחדר הכביסה עוברים על אותו הקו. לאחר שהצטברו לי הררי כביסה (גם שלנו, גם קצת של בני ומשפחתו וגם מצעים ומגבות) T הציע לנקז את המים ממכונת הכביסה לתוך דלי או גיגית גדולה. לי היה רעיון אחר - מאחר שהמכונה לא רחוקה מהחלון של חדר הכביסה, הצעתי לנסות להוציא את צינור הניקוז של המכונה דרך החלון. וכך עשיתי. המים נשפכו אל הגג של חדר האורחים - לא נורא - וכך במהלך סוף השבוע סיימתי מספר רב של "נאגלות" של כביסה, וברור שהכל כבר מקופל ומסודר (אבל עדיין לא גיהצתי את שדורש גיהוץ). 

בנושא הבריאות שלי: 

סוף סוף היה לי תור למומחה לגיל המעבר, לאחר ש'רופאהחדשה' התעקשה שאני לוקחת הורמונים הרבה יותר מדי זמן וזה מסוכן. הרופאה גם טענה שכאשר אני עושה הפסקה בהורמונים (בערך פעם בשנה, בחורף) כדי לבדוק האם נעלמו התסמינים, זה לא בריא ויותר מסוכן לגוף כאשר אני חוזרת לקחת אותם אחר כך. 

היא כתבה את כל זה בהפנייה, ובנוסף סיפרתי למומחה את כל ההיסטוריה שלי עם תסמיני גיל המעבר. הוא היה מאד נחמד ועשה לי קצת סדר בדברים. 

הוא הסביר שאכן יש סיכון לסרטן השד כאשר לוקחים את ההורמונים האלה, אבל שהדורות החדשים יותר של ההורמונים האלה משמעותית פחות מסוכנים, ואלה שאני מקבלת עכשיו הם במינון הכי נמוך שיכול להיות (ועדיין להיות אפקטיבי). כשאמרתי לו ש'רופאהחדשה' רצתה להמליץ על הורמונים שמכילים אסטרוגן בלבד, הוא הסביר שכל אישה שיש לה רחם זקוקה גם לפרוגסטרון, שמגן על הרחם שלה, כאשר היא מקבלת אסטרוגן לאורך זמן. בקיצור, הוא סומך על ההחלטות של הגניקולוג שלי ושמח לשמוע שאני גם בודקת את השד כל שנה גם אצל כירורג וגם פעם בשלוש שנים בעזרת ממוגרפיה, עושה את בדיקות הפאפס באופן קבוע ובאופן כללי שומרת על עצמי. 

מה שכן, הוא הסביר שבאמת לא בריא לעשות הפסקה עם ההורמונים כל שנה אלא כל חמש או עשר שנים, כי זה באמת מזיק לגוף בכל פעם להתחיל אותם מחדש. את כל זה הוא רשם בסיכום הביקור ואעביר את זה בהזדמנות ל'רופאהחדשה'. 

בגזרת הבריאות של כולנו: 

אני מרגישה טוב - בדיקות קורונה חוזרות שוב יצאו שליליות, וחזרתי לפעילות הגופנית הרגילה שלי (גם אם לאט יותר) אבל מידי פעם עדיין יש לי התקפי שיעול. מיינקוני מאד נבהל בכל פעם שזה קורה. T דיווח על כאב גרון בתחילת השבוע אבל למחרת זה עבר וחלף כלא היה. הוא מרגיש טוב ומתעמל ומתפקד כרגיל.

חתני כבר מרגיש ממש טוב, וגם חכמוד שחלה בעקבותיו כבר מתחיל להתאושש.  

בצפת כלתי דיווחה על דגדוג חשוד בגרון - אך בינתיים לא נראה שזה התפתח לשום דבר. 

אלה העדכונים בינתיים, בין לבין הפוסטים האחרונים שמתעדים את הטיול. המשך יבוא. 

אוסטרליה - מלבורן - היום הראשון - חברים, משפחה, ומזג אוויר מחורבן

הפסקתי את הפוסט הקודם כאשר נחתנו במלבורן. נהג האוּבֶּר הביא אותנו בלי בעיות למלון הדירות שהזמנו בשכונת סנט קילדה (St. Kilda), קרוב לשפת הים מעט מזרחית למרכז העיר. את השכונה הזאת בחרנו בגלל קרבתה היחסית לביתם של החברים שלנו שגרים באוסטרליה כבר כשלושים שנה וגם בגלל המיקום המצוין שלה. 

כשחיפשנו מלון במלבורן התלבטנו בין מרכז העיר לבין מלון או צימר שקרובים יותר אליהם או אל בן דודי, שגר עם משפחתו ממש בקצה המזרחי של מלבורן רבתי - לא רחוק מרכס הרי הדנדנונג (Dandenong). 

החברים שלנו הביעו התלהבות רבה מהגעתנו, והיה ברור שהם רוצים להיפגש איתנו כמה שיותר במהלך שהייתנו, ולא היה ברור בכלל מבן דודי עד כמה להם יהיה זמן או חשק להיפגש איתנו. משהו בתקשורת מול בן דודי קצת קרטע, בכל התקופה שלפני הגעתנו. בדיעבד אני נוטה לייחס את זה לאופי שלו (ול-OCD המשפחתי שרץ אצלנו בגנים). הוא היה כל כך עסוק בלנסות לתכנן אצלו בראש מה ואיך וכמה ולמה שזה בכלל לא בא לידי ביטוי החוצה כלפיי. לא נורא. בסוף נפגשנו ויותר מפעם אחת. 

מזג האוויר במלבורן היה רק מעט פחות קר ממה שהיה ביומנו הראשון בעיר, כשנחתנו ליום אחד בדרך לניו זילנד. משהו בשינויי האקלים או בהפכפכות הטבעית של העיר הזאת (כי בסידני באותו הזמן היו 31 מעלות) גרם לכך שאמנם הגענו בסוף האביב / תחילת הקיץ אבל כל הזמן היה קר ורוב הזמן היה גם גשום ו....איך לא? רוח! כבר הזכרתי שאני שונאת רוח???

כפי שכבר סיפרתי בסוף הפוסט הקודם, כאשר ניסינו לתקשר עם המלון לגבי שליחת שאטל לשדה התעופה לאסוף אותנו, לא קבלנו מהם תגובה בכלל. בדיעבד הבנו שבאופן כללי היחס שנקבל שם לא דומה לשום רמת שירות שהיינו מצפים ממלון בכלל, וממלון שמפרסם את עצמו כפי שהוא מפרסם את עצמו בפרט. היחס של פקידות הקבלה אלינו נע בין אדישות לאנטיפטיות. לאורך כל ארבעת הימים שהיינו שם, שעות הפעילות של הקבלה היו מוגבלות מאד, לא כל יום ניקו את החדרים והיינו צריכים לבקש ולבוא לקחת בעצמנו אספקה מסוג מגבות נקיות, טבליות למדיח וכדומה. מה שכן, החדר היה נעים ומרווח ונוח ומאובזר לשביעות רצוננו, המיקום היה מושלם, וגם המחיר לא היה בשמים. 

כבר בדרך משדה התעופה, כאשר הודענו לחברים ולבן דודי שהגענו ואנחנו בדרך למלון, בן דודי הכריז שגם הם בדרך לשם ושהם רוצים לקחת אותנו לבראנץ' / צהריים. יש איזו מסעדה נחמדה על שפת המים שהם מאד אוהבים וכדאי שנאכל שם, הוא אמר. 

הסכמנו בשמחה. 

כשהגענו למלון בשעת בוקר מוקדמת (תשע וחצי) פקידת הקבלה הודיעה לנו ביובש שלא נקבל את החדר לפני שתיים, ולא היו שם אפילו שירותים ב"לובי" כדי שאוכל להחליף בגדים (מהטיסה, מהלילה...). כאשר התעקשתי באסרטיביות מנומסת (כן אני יודעת לעשות את זה) הפקידה איפשרה לי להשתמש בשירותי העובדים. שלפתי מהמזוודה כמה דברים והחלפתי מהר, הפקדנו את המזוודות אצלם בחדר ייעודי לכך, ויצאנו. 

בדיקה מהירה מול בן דודי העלתה שהם עדיין לא יצאו מהבית (היה קשה להקים את בת ה"עוד מעט 15" בשבת בבוקר) גם לאחר שייצאו לדרךוצפויה להם נסיעה של כארבעים וחמש דקות כדי להגיע אלינו. אז שוטטנו על רחוב FITZROY הומה האדם והמסעדות, התיישבנו בבית קפה נחמד של מלון PRINCE הקרוב, ואחרי הקפה יצאנו לטייל קצת לאורך החוף ובפארק הצמוד אליו. 

כששאלנו את בן דודי אם הוא הספיק להזמין שולחן במסעדה (כי הרי לא בכל מקום ניתן יהיה להושיב ששה אנשים בשבת בבוקר ללא התראה) הוא נזכר לומר שלא ענו לו במסעדה. והוא לא עשה כלום מעבר לכך. אוקיי. 

הבנו שלא ייצא ממנו שום דבר בעניין הזה ולקחנו את זה על עצמנו. חיפוש מהיר ברשת גילה שהמסעדה ההיא תיפתח רק בשעה שתיים עשרה בצהריים, ועד אז אף אחד לא ייענה לטלפון וגם לא היתה להם מערכת הזמנות מקוונת. כדי לא להסתכן החלטנו לחפש מסעדה אחרת. 

המלון שלנו היה במיקום נהדר, צמוד לרחוב ACLAND הססגוני ורחוב FITZROY שכבר הזכרתי, חלקן ממש טובות, כך שלא היתה לנו כל בעייה למצוא מסעדה שקיבלה ציונים ממש טובים, להתקשר ולהזמין מקומות לשעה אחת עשרה (שסברנו שעד אז הם כבר יצליחו להגיע). 

הגענו למסעדת FITZROVIA  המצוינת בשעה היעודה וחיכינו בזמן שהם חיפשו חניה. ואז הם הגיעו. והיה מפגש מרגש מאד. 

את אשתו של בן דודי כבר פגשתי מזמן עוד בלוס אנג'לס אצל דוד שלי, בעת ביקור שלי אצלם כאשר נסעתי לשם לכנס בשנת 2001. אז עוד לא ידענו שהם יתחתנו ושהוא יעבור לגור איתה באוסטרליה, אבל היא מאד מצאה חן בעיני ושמרנו על קשר במייל במשך כל השנים מאז. 

את הילדים שלהם -  בן ה- 19 ובת ה-עוד מעט 15 - לא פגשנו מעולם, והיה ממש תענוג להיפגש ולדבר ולהכיר. במהלך הארוחה עברתי לשבת בכל פעם ליד מישהו מהם כדי שנוכל לשוחח (היה הרבה רעש במסעדה) וכל כך נהנינו שאף אחד מאיתנו לא רצה לקום וללכת. בסוף מנהל המסעדה הגיע כדי לרמוז לנו שהגיע הזמן לקום, והחלטנו פשוט לטייל ביחד ולהמשיך לשוחח. 

כמה דברים קטנים שמשכו את תשומת לבי לגבי בן דודי: 

בשלב כלשהו הוא רצה שנעשה סלפי ונשלח את התמונה לאחותו ולאחיו שבארה"ב. הסכמתי בשמחה והצטלמנו, אבל אז הוא הביט בתמונה והחליט שהוא לא יצא בה מספיק טוב ביקש להצטלם שוב. ככה הוא חזר על זה שבע או שמונה פעמים, ממלמל משהו לגבי השיער שלו שלא יצא מוצלח היום (יש לציין שיש לו רעמה מכובדת יחסית לחמישים ושמונה שנותיו). הייתי קצת בשוק, אבל אז נזכרתי שגם דוד שלי ז"ל (אבא שלו) היה מאד רגיש למראהו החיצוני והיה מבלה שעות באמבטיה מטפח את עצמו ומייבש את שערו הארוך (למרות הפדחת). זו היתה גם עוד תזכורת לקומפולסיביות שלו, שאני מכירה כבר שנים. 

למשל, כבר חלפו שבועות מאז שחזרנו ארצה ועדיין הוא לא הצליח להביא את עצמו להחליט אילו תמונות לשלוח לנו מבין כל התמונות שהוא צילם במהלך ביקורנו. 

והיה עוד משהו. כאשר נפגשנו עם בן דודי ומשפחתו בשפעם השנייה, ואכלנו יחד ארוחת ערב במסעדה (אספר על זה בפוסט נפרד) התברר שכובע המצחייה של T נפל שם ונשכח, ו-T שם לב לזה רק אחרי שכבר נסענו משם ויצאנו ממרכז העיר. בן דודי רצה לחזור למסעדה באותו הרגע ולחפש את הכובע, ואנחנו אמרנו שבשום אופן אין צורך, זה בסך הכל כובע מצחייה. אבל בן דודי לא הרפה. 

בשלב ראשון הוא התקשר למסעדה וביקש שיחפשו את הכובע, ושאם ימצאו אותו בבקשה שישימו אותו בצד. אנחנו לא התכוונו לחזור לעיר בשביל הכובע אבל הודינו לו על הכוונה הטובה (והמוגזמת) ונפרדנו כשהוריד אותנו במלון.

 

למחרת כאשר דיברנו איתו וקבענו היכן ובאיזה שלב ניפגש, הוא גילה לנו, שאחרי שהוריד אותנו במלון, הוא חזר למסעדה והביא את הכובע. כן, כן, המצב קשה. 

עוד הערה קטנה: בשום שלב הם לא העלו כלל את האופציה שנבקר אצלם בבית. זה היה ממש מוזר. בכל ביקור של מישהו מבני משפחתי בארץ ברור לכולם שהם מבקרים אצלנו בבית, לפחות לארוחה אבל בדרך כלל פשוט ישנים אצלנו במשך כמה ימים. גם כאשר אחי וגיסתי גרו בבוסטון במהלך הדוקטורט של אחי התארח אצלם בן דודי, שבשנים ההן עדיין חי בקליפורניה,  פעמים רבות והרבה פעמים נשאר ונשאר כאילו שכח ללכת. גם כשהורי עוד גרו בסן חוזה הוא היה בן בית אצלם כל הזמן. וגם אצלי בבית הוא התארח לא מעט כאשר ביקר בארץ. לא היינו מתגוררים אצלו כמובן, אבל לא להזמין אפילו לקפה? זה היה מאד מאד מוזר.

לקראת סוף הביקור לא התאפקתי וזרקתי שאם הם רוצים נוכל להגיע אליהם, עצמאית, וגם הוא וגם אשתו מייד ביטלו את האופציה ומילמלו משהו על הבלגן שיש אצלם בבית ושזה לא בא בחשבון. נו, טוב. זה מה שיש. 

בחזרה לאותו יום ראשון שלנו במלבורן - לפני שקמנו ללכת לקח T על עצמו בנונשלנטיות את תשלום החשבון במסעדה עבור כולם - הוא מכיר את בן דודי (שקיבל את הגנים של אבא שלי ושלו ושידרג אותם לרמות אחרות) לא מאתמול - וקיבל החלטה מושכלת, שלכולנו יהיה נעים יותר אם לא יעלו במהלך כל המפגש הזה ענייני כספים.  נראה שמאד הוקל לבן דודי, למרות שנראה היה שאשתו חשה קצת לא בנוח עם זה. 

פצחנו בהליכה לאורך הטיילת ואז חתכנו בחזרה לרחוב אקלנד Acland הציורי.

תוך כדי הליכה נהייה לסירוגין חם וקר, ירד גשם ויצאה השמש - התעלמנו ונהנינו מהחברה ומהמראות שמסביב. 

היה לי טוב במיוחד לשוחח עם הילדים, במיוחד עם הבת - שנראה היה שהיא לא במיטבה. בהתחלה חשבתי שהיא מבואסת על כך שההורים "הכריחו" אותה להיפגש עם "דודים" שהיא בכלל לא מכירה (בכל זאת בת עשר'ה), אבל ככל שהזמן עבר והשיחה העמיקה הבנתי שמשהו לא טוב עובר עליה בלי קשר אלינו. ההורים טענו (כשהיא מחוץ לטווח שמיעה) שתקופת הקורונה פגעה בה מאד וגרמה לה להתכנס פנימה - כמו שקרה להרבה ילדים ובני נוער - והרי הסגרים באוסטרליה היו קשוחים וארוכים מאד. 

אבל בהדרגה הבנתי שגם לפני הקורונה היו לה קשיים חברתיים שההורים כלל לא היו מודעים אליהם, ושגם עכשיו למרות האהבה הרבה והרצון הטוב, הם לא ממש רואים אותה ולא ממש מקשיבים לה. התעצבתי מאד, והצטערתי שאנחנו כל כך רחוקים ושאין לי שום סיכוי לבנות מערכת יחסים עם הילדה הרגישה והנבונה הזאת. 

הבן גם הוא מתוק מאד וחכם מאד, סוג של גיק - שלומד רובוטיקה ועוד משהו במכללה ובמקביל גם מדריך בצופים. הוא היה מאד מעודכן בפוליטיקה, גם המקומית וגם העולמית, והיו לו דעות מעניינות בכל התחומים. 

אשתו של בן דודי היא נטורופתית ועוסקת כל השנים בבריאות הציבור, תוך כדי שהיא למדה באוניברסיטה ועשתה דוקטורט והגיעה להישגים מרשימים בתחומה. בן דודי, לעומתה, למרות תואר בפיסיקה וכישורים רבים, לא ממש הצליח למצוא את עצמו בתחום התעסוקה כל השנים, ובשנים האחרונות הוא עוסק בכתיבה טכנית - מהבית - שאולי באוסטרליה ניתן להתפרנס מזה, אבל יש לי הרגשה שאשתו היא המפרנסת העיקרית בבית. 

לפני שנפרדנו הם אמרו לנו, שאמנם בן דודי פינה את הימים הקרובים כדי לבלות איתנו כמה שיותר, אבל שאשתו צריכה לעבוד ולילדים יש לימודים, כך שבאותו שלב נראה היה שלא נראה אותם שוב. היה לי מאד חבל כי המפגש הזה השאיר אותי עם טעם של עוד....

לאחר שנפרדנו מבן דודי ומשפחתו, חזרנו למלון וקיבלנו את החדר, התמקמנו והתקלחנו, קפצנו לסופר קרוב כדי להצטייד לארוחת הבוקר ולקפה שלמחרת, וקבענו להיפגש עם החברים שלנו מהתיכון, שחיכו בקוצר רוח שנתפנה אליהם. 

הם אספו אותנו מהמלון ונסענו למסעדת QUAN הויאטנמית שהם מאד אוהבים. 

היה ממש נחמד להתעדכן ולבלות ביחד, אבל כבר היינו עייפים אחרי כל היום והלילה הארוכים שעברנו, ובכל מקרה קבענו לבלות איתם את כל היום למחרת, אז בתום הארוחה הם החזירו אותנו למלון והלכנו לישון ממש מוקדם. 

יותר מדי עדכונים

עבר זמן וקרו דברים רבים מאז שעדכנתי לאחרונה עדכונים שוטפים.

אז אתחיל מהביקור של בני ומשפחתו בארץ.

עוד לפני שבני וכלתי נחתו בארץ עם ילדיהם המתוקים, שוחחנו איתם בוידאו וזכיתי לשמוע מסביבוני I LOVE YOU TOO בקולו המתוק, לאחר שאמרתי לו שאני אוהבת אותו. קיקה עשתה "שלום" מלכותי כשדיברנו איתם, ומייד הפגינה מומחיות ב"ידיים למעלה, על הראש" שאני תמיד שרה לה דרך הטלפון. והלב שלי נמס משניהם. 

באותו היום כלתי גם שלחה לנו תמונה של סביבוני מלקק טבלת שוקולד - אירוע ראשוני וחד פעמי. הילד הסופר בררני הזה באוכל (הבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהאוטיזם, ואצלו - למרות שדברים אחרים מתפתחים ומשתפרים באופן מעורר התפעלות - נושא האוכל נותר כאוב ובעייתי) אמנם אוהב "קליק" (רק בעיגולים ורק בחום לבן) אבל מעולם לא הסכים לגעת בשוקולד, שלא לדבר על ללקק אותו. צעד ענק לאדם. 

למחרת הם כבר נחתו בארץ. לקחנו את הרכב ששכרנו להם באותו הבוקר, ו-T נסע (ברכב שלנו) לנתב"ג לאסוף אותם (כי עם שני מושבי הבטיחות אנחנו לא נכנסים כולנו לרכב אחד). חיכיתי להם בבית. המפגש היה מרגש ושמח, ולמרות הג'ט לג שלהם הצלחנו לבלות בנעימים בשבוע הראשון לשהותם בארץ. 

הילדים התרגלו לבית ואלינו בזריזות ונהנו מאד מהמפגש עם הדודים ובני הדודים (בתי ומשפחתה, אחי ומשפחתו). על היום הראשון בני וכלתי נסעו לשגרירות ארה"ב למסור את הדרכונים שלהם להטבעת הויזות החדשות - בני קיבל אישור כבר לפני חצי שנה להארכת ויזת האמן שלו, וכלתי קיבלה עכשיו על המקום אישור לויזת "תלויים" - התלויה בויזה של בני. עדיין אסור יהיה לה לעבוד בארה"ב אך השהות שלה (והיציאה והכניסה) תהיה חוקית. ובינתיים ממשיכים עורכי דין לעמול על ויזת עבודה בשבילה. וזה לוקח שנים. 

אני יושבת בימים אלה וצופה בכל הילדים שלי ובכל הנכדים שלי ביחד, משוחחים ומשחקים ונהנים - ואני מרגישה שאין אושר גדול מזה בחיים. לא צריכה יותר כלום. 

בעיקר מתחמם לי הלב כאשר אני רואה את היחס המקסים שהנכדים הישראלים שלי נותנים לאמריקאים הקטנים. משחקים עם סביבוני בעדינות ונותנים לו את כל המרחב שהוא צריך, נענים לצורך של קיקה בקשר ותשומת לב, פשוט חמודים. כולם. 

השבוע קיבלו חכמוד ונשמותק גם שבחים עילאיים מהמורות שלהם בבית הספר. גם מזה רווינו נחת, בעיקר מכך שגם "שם בחוץ" רואים את מה שאנחנו רואים ומזהים בילדים האלה את החוכמה וטוב הלב והייחוד שבכל אחד מהם. 

ובששי שרי סוף סוף נשארה לישון אצלנו לילה שלם. היא מאד רצתה אבל ידענו שיהיה לה קשה להיפרד מאמא. נשכבתי לידה במיטה שלי בזמן שבתי הקריאה לה סיפור, והיא נרדמה מייד. לא ממש ישנתי באותו הלילה, נמנמתי לסירוגין והתחבקנו במיטה, ופעמיים היא התעוררה וביקשה את אמא. 

עשיתי את מה שבתי אמרה לי לעשות: אמרתי לה שעכשיו לילה ועוד מעט בוקר ובבוקר אמא תבוא, וגם אמרתי לה כמה היא אמיצה שהצליחה להישאר לישון אצל סבא וסבתא וכל הכבוד לה. בפעם הראשונה היא נרדמה שוב מיד, ובפעם השנייה היה לה יותר קשה אבל גם אז היא חיבקה אותי ואת ה"שמיכי" שלה חזק ונרדמה עד הבוקר. 

בבוקר לא היתה מאושרת ממנה שהיא אכן הצליחה לעשות זאת, וגם נשמותק וחכמוד שמחו איתה. בתי וחתני הגיעו מוקדם ובילינו כולנו יחד עם בני וכלתי והילדים כמעט עד הצהריים. 

אחר הצהריים הגיעו אחי וגיסתי והאחייניות לראות את בני ומשפחתו המתוקה, והיה מפגש נחמד ומרגש. 

אבל בסוף היינו מותשים. 

ובראשון כבר היה ברור שאני לא מרגישה טוב. צינון ועייפות וחוסר כוח. עדיין תיפקדתי כרגיל ואפילו יצאתי לספורט - אבל בשני כבר הייתי גמורה, וכשבתי הגיעה עם הילדים להדלקת נרות כבר בקושי יכולתי להישאר איתם, וחמקתי למיטה בשמונה בערב כשכולם עוד היו כאן. גם חתני לא הגיע איתם לכאן מאותה הסיבה - גם הוא התקרר והרגיש לא טוב. ומאוחר יותר בערב הוא נבדק ויצא חיובי לקורונה. כמו שאומרים, העלילה מסתבכת. 

הבדיקה שאני עשיתי יצאה שלילית אבל אני ממש מרגישה "על הפנים". מזל מזל מזל שהורי החליטו לא להשתתף בכלל בכל המפגשים המשפחתיים האלה. מצד שני בני וכלתי כן קפצו אליהם עם הנכדים בראשון בבוקר....ואם הם נחשפו אז..........נו, טוב, נחכה ונראה. 

כרגע בני והמשפחה כבר בצפת אצל הוריה של כלתי, בינתיים כולם מרגישים טוב. נקווה לטוב, והמשך יבוא. 

יש לי עוד המון עדכונים...על אבא שלי וכל מיני תקלות ותיקונים בבית - אבל זה כבר יחכה לפוסט נפרד. 

ניו זילנד - היום האחרון והטיסה למלבורן

כשהתעוררנו על הבוקר בצימר על שפת האגם טקאפו TEKAPO, היינו צריכים להחליט אם רוצים לחזור לגן הלאומי Mount Cook  / Aoraki כדי לעשות את המסלול הארוך של HOOKER Valley Track  ולהגיע ממש עד לאגם בו צפים שברי הקרחונים - סך הכל 10 ק"מ הלוך ושוב ....או להמשיך מייד צפונה, לכיוון קרייסטצ'רץ' CHRISTCHURCH, עם עצירות בדרך.

בדיעבד קשה לי להחליט מה היה עדיף, למרות שטרק בן 10 קילומטר הוא תמיד דבר מבורך.

היה מעונן וקר וקצת גשום בכל מקרה, אבל החלטנו שנחזור לשמורה, בעיקר כי הניו זילנדית ההיא שפגשה את בעלה בקיבוץ ברעם לפני שלושים וחמש שנה הפצירה בנו, שחבל לפספס את חוויית הקרחונים הקטנים שבתוך האגם, ושהמסלול בסך הכל די שטוח וקל.

נסענו שעה ורבע בחזרה אל AORAKI אל מלון הרמיטג' HERMITAGE, שהיטיב איתנו כל כך יום קודם בעת בעיית הדלק והפסקת החשמל באיזור, ואכלנו שם ארוחת בוקר מפנקת.

אחרי הארוחה יצאנו לצעידה.

היה קר והגשם טפטף אבל המסלול אכן היה יפה וקל.

הנוף התאפיין בעשבים האלה שנקראים TUSSOCK (ואנחנו כמובן התחלנו לקרוא להם טוסיק 😉).

במסלול היו כמה וכמה גשרים תלויים.

וראינו פרחים יפהפיים......

לעומת זאת, מראה הקרחונים באגם בקצה המסלול היה משמעותית פחות מרשים ממה שתואר. 

לא נורא, שמחנו בסך הכל שעשינו את הטרק הזה.

עד שסיימנו את המסלול השעה כבר היתה 11:30 ורק אז יצאנו לכיוון Geraldine, שתוארה כעיירה נחמדה וציורית והיתה בדרכנו צפונה. בג'רלדין שתינו קפה במאפייה / בית קפה שהיה באמת חמוד וציורי, ומשם המשכנו לנקודת העצירה המתוכננת הבאה:  Mount Hutt.

אין לי צילומים ממאונט האט, והאמת היא שככל שהתקרבנו הבנתי שלא נראה שם כלום כי היה ממש מעונן והענן ירד על ההר וכיסה את כולו, והיה ברור שיהיה שם ערפל כבד למעלה ואפס ראות. 

הצעתי ל-T שנדלג על היעד הזה אבל יש לי בעל עקשן, זה ידוע, ולמרות הפצרותיי שאין טעם להעפיל אל ההר, הוא המשיך בכל זאת.

מהר מאד הוקפנו בערפל כבד עם תהום לפחות מצדנו האחד (לי היה נדמה שיש תהום משני הצדדים), ועדיין לקח המון זמן עד שבעלי היקר השתכנע שאין טעם להמשיך, שצריך איכשהו להסתובב בזהירות ולחזור במורד ההר, שכעת היה אפוף לחלוטין בתוך ענן.

אני מודה שעצרתי את נשימתי עד שהגענו למטה....ובשלב הזה הוא כבר היה עייף מהנהיגה המאומצת (ו..לא, לא בא בחשבון שאחליף אותו גם עכשיו, בטח לא במזג אוויר כזה) ולי נמאס בכלל מכל היום הגשום הזה והחלטנו לדלג על העצירה המתוכננת הבאה, שהיתה מסלול נוסף בן 10 ק"מ, שכלל הרבה עליות בשם Rakaia Gorge.

החלטנו להמשיך ישר לצימר שלנו בקרייסטצ'רץ'. אותו צימר בו לָנּוּ ביומנו הראשון באי הדרומי.

התקשרנו אל בעלי הצימר (כעת כבר היה לנו מספר טלפון תקין עבורם) והודענו להם שאנחנו בדרך. 

זה היה יום ששי והיו פקקים מטורפים בכניסה ל-CHRISTCHURCH, ועד שהגענו השעה כבר היתה חמש וחצי אחר הצהריים.

הזמנו שולחן באותה מסעדת בורגרים מצוינת בה אכלנו בערב הראשון שלנו בקרייסטצ'רץ' והספקנו להתקלח ולנוח טיפה לפני שיצאנו לארוחת הערב. 

מזג האוויר עדיין היה סבלני איתנו בשלב הזה. הספקנו למלא דלק (כדי להחזיר את הרכב עם מיכל מלא, ולא לעשות זאת באמצע הלילה כשאנחנו ממהרים לטיסה), חזרנו לצימר והלכנו לישון מוקדם.

כשהתעוררנו בשתיים בלילה לטיסה למלבורן בחוץ השתוללה סערה רצינית שכללה גשם זלעפות, רעמים וברקים. 

הגענו מהר מאד לאתר החזרת הרכב ומשם הקפיצו אותנו לשדה התעופה. 

הטיסה היתה מתוכננת לשעה שש בבוקר אבל את בדיקות הבטחון פותחים בשדה התעופה של קרייסטצ'רץ' רק בארבע בבוקר. אז עשינו צ'ק אין (שבמבטא ניו זילנדי הוגים את זה כמו צ'יק אין וזה נשמע כמו CHICKEN 😂) למזוודות והמתנו בסבלנות. זה יפה ששדה התעופה לא פעיל 24/7 אבל למה אתם אומרים להגיע שלוש שעות לפני הטיסה????

עוד 'שריטה' שיש גם לאוסטרלים וגם לניו זילנדים - הם בפוביה רצינית מהכנסה של מזון, צמחים וגם אדמה מארצות אחרות. הם ממש עושים מזה עניין שלם גם על המטוס וגם בשדה התעופה. אני מכירה את עניין החשש מהחדרת צמחים וירקות ופירות זרים מארה"ב, שגם שם הם רגישים לזה - אבל האוסטרלים והניו זילנדים לקחו את הנושא לרמות אחרות. 

עוד בדרך לאוסטרליה מישראל, כאשר הקרינו במטוס את סרטון ההסברה (וההפחדה) שמפציר בנוסעים להצהיר על כל דבר - בוץ בנעליים, מזון כלשהו - אפילו אגוזים - צמחים וכדומה - אחרת אנחנו צפויים לקנסות או למאסר או אפילו לאיסור כניסה למדינה, נזכרנו שיש אצל T שזיפים מיובשים. היינו בטוחים שהם בתיק הגב שלו, וכמה שחיפשנו אותם לא מצאנו. T החליט שהוא שכח אותם בבית, ונכנסנו לאוסטרליה בלי להצהיר דבר. כאשר הגענו שם למלון גילינו שהשזיפים היו לו במזוודה. מזל שלא עשו לו חיפוש!

אז ליתר בטחון החלטנו שבכניסה לניו זילנד נצהיר על זה, ואכן באוקלנד נעמדנו בתור של "יש לי מה להצהיר". כאשר הגענו אל הפקיד ואמרנו לו שאנחנו מצהירים על שזיפים מיובשים הוא שאל "וזה הכל??" הנהנו בתשובה והוא העביר אותנו הלאה בלי לבדוק בכלל. אז כאשר שוב עמדנו להיכנס לאוסטרליה בתום הטיול בניו זילנד החלטנו שנדלג על ההצהרה. ושוב זה עבר בשלום. 

האמת שאני יותר חששתי מאיזה בוץ שאולי דבק בנעלי ההליכה שלי (שהיו במזוודה) מאשר מהשזיפים....אבל כנראה שקשישים כמונו לא נחשבים חשודים מהבחינה הזאת ולא ערכו אצלנו חיפוש.

התור בהגירה במלבורן היה איטי והרגיש אינסופי. 

היה זה שבת בבוקר ולבעלי דרכונים זרים כמונו היו רק שני פקידים ששירתו את המון האנשים, שעמדו בשקט מופתי. היתה עוד פקידה שטיפלה בנכים ואנשים שהגיעו עם ליווי או כיסא גלגלים. 

בתום המתנה של מעל לשעה עברנו גם אנחנו, והמזוודות כבר חיכו לנו כמובן. 

כתבנו מראש למלון הדירות שהזמנו במלבורן, כי באתר שלהם היה כתוב שיש להם שאטל הסעות לשדה התעופה, אבל לא קיבלנו תשובה. בהמשך התברר שהיו עוד דברים שהופיעו אצלם באתר שלא באמת קיימים, ושבכלל היחס שלהם לאורחים הוא די מחפיר. אבל מנחיתתנו הקודמת במלבורן כבר ידענו היכן לתפוס את ה-UBER שלקח אותנו למלון......ועל הימים האחרונים במלבורן אעדכן כבר בפוסטים הבאים. 

ניו זילנד - lake tekapo שמורת הטבע MOUNT COOK / AORAKI ואגם טקאפו (TEKAPO)

כמו שאומרים בסדרות, PREVIOUSLY בטיול של אמפי ו-T לניו זילנד......יצאנו מקווינסטאון על הבוקר לכיוון ARROWTOWN ,עיר כורי זהב היסטורית שיושבה בעיקר על ידי סינים. לא היה לנו זמן באמת לסייר בעיירה הציורית הזאת, אבל חיפשנו בה מקום לאכול ארוחת בוקר. 

ביקשנו מגוגל שינחה אותנו למסעדה שפתוחה בשמונה בבוקר, והוא הוביל אותנו למקום בשם Miles from Nowhere

שנראה שהיה בדיוק בשלבי פתיחה. בכניסה עמד שלט גדול, שהתנצל, שבשל מחסור בעובדים התפריט שלהם מצומצם מהרגיל. זה היה מוטיב חוזר כאן בניו זילנד כמו ברוב העולם פוסט קורונה. חסרים עובדים. ניו זילנדים לא רוצים לחזור לעבודה, זרים כנראה עדיין לא ממש מורשים להיכנס.

היה זה בוקר קר אך בשלב ההוא עדיין שמשי, והיעד שלנו באותו הערב היה צימר על שפת אגם TEKAPO, אבל עם כמה וכמה עצירות בדרך.

שמנו פעמינו אל שמורת הטבע MOUNT COOK / AORAKI.

לאחר נסיעה של כשעתיים עצרנו לקפה בעיירה קטנה בשם Omarama. 

לרגע T התלבט אם כדאי כבר למלא דלק או שעדיין לא צריך....והחליט שלא. 

Big mistake! (אם לצטט את ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה "!!! )

המשך יבוא תיכף עם העניין הזה 🙈

משם נסענו לאתר של צוקים יפהפיים מחימר בשם  CLAY CLIFFS

צילמתי את הפרחים גם כי הם היו יפים אבל גם כי שמנו לב שאין הרבה פרחים לאורך המסלולים שלנו, וכאשר כבר יש - אז כולם באזור מאותו הסוג כמעט. זה היה מוזר, והתחלנו לשים לב לכך גם באתרים הבאים בהם טיילנו. אנחנו בארץ רגילים לגוון רב ולהרבה פריחה.........אז אמנם להם יש הרבה יותר יערות וכמובן שיחים ועשבים למיניהם, אבל פרחים......זה כבר משהו אחר. 

אחרי צוקי החימר המרהיבים, המשכנו לנסוע לאורכו של אגם PUKAKI היפהפה.

והיעד האחרון לפני המלון היה אמור להיות מסלול (בעצם כמה מסלולים) בשם Hooker Valley tracks עם נוף להר הגבוה ביותר בניו זילנד  Mount Cook / Aoraki.

בדרך לשם עברנו גם בעיירה קטנה בשם TWIZEL - שבעקרון איננה חשובה, אבל גם שם לא עצרנו למלא דלק!! 

בשלב ההוא T עדיין האמין שיש לנו מספיק דלק, ורק כאשר נסענו ונסענו והוא הבין שהוא מתקרב ל"אדום", אפילו TWIZEL כבר היתה רחוקה מדי בכדי לחזור ולתדלק.

כעת לא נותרה ברירה אלא להתפלל שתהיה תחנת דלק בכפר AORAKI עצמו, סמוך להתחלת המסלול. 

חיפוש נואש בגוגל הראה שכן, יש תחנת דלק בשירות עצמי בכפר הקטן, ולכן סטינו לשם לפני שהמשכנו לתחילת מסלולי ההליכה.

הגענו לתחנת הדלק ו.......שום דבר לא פעל. 

לא ניתן היה להפעיל את המשאבות. 

בינתיים הגיע עוד רכב וגם הם לא הצליחו לתדלק, אז ברגע של תושיה ראיתי שיש שם טלפון עם מספר שניתן להתקשר אליו במקרה הצורך, וצלצלתי.

מעברו השני של הקו ענה לי, במבטא ניו זילנדי כבד, פקיד הקבלה של מלון HERMITAGE שנמצא מרחק כמה דקות הליכה משם, במעלה הגבעה. התברר שהם אלה שמתפעלים את תחנת הדלק הזאת (וגם תחנת טעינה לרכב חשמלי בחניון שסמוך למרכז המבקרים). 

"מצטער", אמר לי פקיד הקבלה, " יש הפסקת חשמל בכל הכפר, ולכן גם התחנה לא עובדת". לשאלתי מתי החשמל צפוי לחזור, הוא ענה "שבע בערב". השעה היתה שתיים וחצי בצהריים! 

לא ממש היה מה לעשות בנידון, כי באמת לא יכולנו לנסוע לשום מקום על אדי הדלק במיכל, אז חנינו במרכז המבקרים ויצאנו לטרק. כיון שהיה קר והיה צפוי גשם בכל רגע, בחרנו במסלול הקצר יותר, רק חמישה קילומטרים, שגם הוא הוביל לנקודת תצפית יפה לקרחון ולהר. 

ההליכה בטרק המקוצר לא היתה קשה במיוחד, למרות שלטי האזהרות שהדרך משובשת. הנוף בהחלט היה שווה את המאמץ.

כשהיינו כבר בדרך חזרה פגשנו פתאום את האישה מהמסוק - זו שפגשה את בעלה בקיבוץ בארץ לפני 35 שנה - והיא הפצירה בנו לעשות גם את המסלול הארוך יותר של Hooker Valley. 

באותו יום כבר התחיל להחשיך ולא היו לנו כוחות להמשיך, אבל החלטנו שנחזור לכאן מחר. אם אי פעם נצליח לצאת מהמקום הזה, כמובן....

בלית ברירה נכנסנו ללובי של המלון - מלון HERMITAGE - שהיה היחיד בכל הכפר עם גנרטור (גם למרכז המבקרים היה גנרטור אבל כמובן שהוא נסגר בחמש.....). 

ישבנו בלובי ושתינו קפה, וחיכינו שהחשמל יחזור. מידי פעם T ניגש לקבלה כדי לברר מה המצב, כי לא היה לנו ברור איך נדע שהחשמל חזר. אבל ברגע שזה אכן קרה, מייד הבנו: כל האורות נכבו ותוך שניה נדלקו בחזרה. זה היה סימן ברור שהגנרטור נכבה והחשמל הרגיל חזר. 

רצנו לרכב, נסענו לתחנת הדלק, והיא אכן פעלה. יצאנו לכיוון אגם TEKAPO, שם היה הצימר שלנו לאותו לילה. 

גם בשקיעה אגם PUKAKI היה יפהפה. 

לאחר נסיעה של כשעה וחצי הגענו אל אגם TEKAPU ולעיירה הקטנה שלחופו הדרומי. 

גם כאן, כמו בעיירה FOX, לקחנו את הצימר הזה משום שלא מצאנו שום דבר סביר פנוי בסביבת MOUNT COOK, שם טיילנו במהלך היום (וגם למחרת). זו היתה נסיעה ארוכה הלוך ושוב אבל הצימר היה גדול ויפה, בעצם סוויטה שכללה כל מה שיכולנו לרצות. אפילו מכונת כביסה ומייבש היו בה (לא שהיינו צריכים). 

והיה לה נוף מהרהיב לאגם TEKAPO. 

אלא מה? התברר, שגם בעיירה הזו היו הפסקות חשמל באותו היום, ושהחשמל חזר קצת לפני שהגענו. 

מפאת הפסקות החשמל החליטו כל העסקים בעיירה לסגור מוקדם וללכת הביתה. 

כל המסעדות נסגרו, כל הסופרים נסגרו. אף אחד מהם לא התכוון לחזור ולפתוח רק משום שהחשמל החליט בטובו לחזור. 

הגענו לעיירת רפאים. והיינו רעבים. וכמובן שכבר התחיל לרדת הגשם שאיים לפרוץ במהלך כל אחר הצהריים. 

מורעבים ועייפים הסתובבנו בעיר, ובמגרש חניה אחד מצאנו דוכן פיצה שלפניו עמד תור ארוך של אנשים. 

פיצה זה לא בדיוק משהו שכלול בתפריט שלנו בשנים האחרונות, אבל כאשר אין משהו אחר - היינו מוכנים להתפשר גם על זה. 

עמדנו בתור הארוך בגשם, ואז גילינו שרוב האנשים שמחכים שם כבר הזמינו לפני שעה, וגם ההזמנה שלנו צפויה לארוך כשעה. בנוסף, גילינו שכל התוספות שהיו להם נגמרו, ושהבצק היחיד שנותר להם הוא ללא גלוטן. טוב, הגיוני, אם הם היו היחידים שמכרו אוכל בעיירה הזאת כל אחר הצהריים והערב. ברור שהכל נגמר להם. בטח הם עשו יופי של קופה באותו היום.

"טוב", אמרתי ל-T, "יש לנו את האגוזים ואת הפירות שאנחנו אוכלים בצהריים, נחסל אותם לארוחת ערב ומחר נקנה מחדש".

בעלי היקר לא כל כך היה מוכן להשלים עם ארוחת ערב של אגוזים ופירות, ואז ראינו אורות של תחנת דלק מעברו השני של הרחוב, מתפללים שיש בה גם חנות נוחות. 

היתה חנות נוחות.

בהתחלה גם זה היה סוג של מפח נפש, כי כל המדפים היו מלאים בשוקולדים וסוכריות וחטיפים למיניהם. אבל כשאמרנו למוכר שאנחנו רעבים, הוא הפנה אותנו למקרר מלא בכריכים. וקישים. היו שם כריכים עם גבינה ונקניק וביצה ו....לא זוכרת מה עוד, וקישים של ירקות.... לקחנו כריך מכל סוג וקיש מכל סוג.... ברור שלקחנו יותר מדי, היינו מורעבים. 

אכלנו מעט מאד ולמחרת כבר לא אכלנו מזה, וכשהחזרנו את הרכב השכור בשדה התעופה זרקנו את השאריות בבושת פנים. אבל לפחות היתה לנו ארוחת ערב חצי סבירה. 

קנינו גם חלב והכנו קפה משובח בצימר, והלכנו לישון מותשים וטובי לב. 

למחרת היה יומנו האחרון באי הדרומי, אבל על כך כבר בפוסט הבא.  

Queenstown קווינסטאון וסביבותיה

אחרי הטיפוס המפרך אך שווה לצפות בקרחון Rob Roy, 

יצאנו לכיווּן קווינסטאון Queenstown.

אותו זוג שפגשנו על המסוק (שנפגשו לפני 35 שנה בקיבוץ ברעם) המליצו לנו לנסוע דרך קרדרונה Cardrona לאורך רכס בשם Crown Range רצוף (איך לא?) נופים יפהפיים.

עצרנו לקפה טעים בתוספת scone גבינה בקרדרונה. מזג האוויר התקדר והתענן שוב, והתחזית הראתה שצפוי גשם בימים הקרובים. קיווינו לטוב והבנו שמה שיהיה, יהיה. אפשר לטייל בגשם עד גבול מסוים, תלוי עד כמה הוא כבד. 

מקרדרונה הגענו בקלות  ובמהירות (תוך חצי שעה בערך) לצימר שלנו, שהיה ממוקם באזור כפרי חמש דקות מהעיר קווינסטאון עצמה. 

הצימר הזה התברר כטוב ביותר ששהינו בו עד כה, ולמזלנו הזמנו כאן שני לילות. 

החדר היה מרווח ומאובזר ברמה שלא היה משהו שיכולנו לרצות או להזדקק לו שלא נמצא שם. 

אפילו האינטרנט היה חזק ומהיר, לשם שינוי. 

החצר הייתה יפהפיה עם נוף לנהר שוטאובר Shotover River, והיו בה ארנבות וכבשים ובעיקר: וג'קוזי מפנק בחצר.

כמובן שניצלנו את הג'קוזי. יותר מפעם אחת. בפעם השנייה ירד עלינו גשם תוך כדי..........

בערב יצאנו לטיול בעיר ולאורך שפת אגם WAKATIPU (וואקאטיפו) היפהפה. 

לארוחת הערב עלתה התלבטות לא פשוטה. מצד אחד הייתה המלצה חמה מאד (מאד) על מסעדת ההמבורגרים המפורסמת FERGBURGER, גם בכל האתרים וגם מעדי שסיפקה לנו הרבה מאד טיפים והמלצות לקראת הטיול בניו זילנד. 

אלא מה? 

אנחנו לא ממש אוהבים לעמוד בתור למסעדה, והתור ל-FERGBURGER היה (בכל יום ובכל שעות היום) כאורך הגלות בערך. לא ממש אוהבים זה מה שנקרא UNDERSTATEMENT. אנחנו לא עומדים בתור למסעדות. 

עדיין, חככנו בדעתנו אם בכל זאת שווה הפעם, אחרי ששמענו כל כך הרבה שבחים והמלצות....אבל שוב, לא היה היכן לשבת במסעדה, רק לקחת ולאכול בחוץ, ומזג האוויר לא ממש התאים לכך. אפשר היה לקחת לחדר (מרחק חמש דקות נסיעה משם)...אבל מה שהכריע בסוף את הכף הייתה ההמתנה (בתור להזמין) וההמתנה (לקבל)....וירדנו מזה. יומיים שהינו בקווינסטאון ויומיים התור לא התקצר ולו במעט. אולי הפסדנו את חוויית ההמבורגר של חיינו....לעולם לא נדע. 

במקום זאת, מצאנו מסעדה בווארית ואכלנו ארוחת ערב סבירה - שום דבר מסעיר. לא השגנו משהו אחר. 

אני חייבת לומר משהו על קווינסטאון 2022.

כולם סיפרו לנו כמה קווינסטאון יפהפיה ונהדרת, אבל "כולם" לא היו כאן הרבה זמן. הייתה קורונה, ולא כל המקומות התאוששו ממנה עדיין. בנוסף, "כולם" לא ידעו שממשלת ניו זילנד (או עיריית קווינסטאון) החליטה דווקא משהסתיימו הגבלות הקורונה לפצוח בשיפוצים מאסיבים של העיר. 

שיפוצים זו לא מילה. כל העיר היתה הפוכה.

בקצרה: המצב הרבה יותר גרוע מעבודות הרכבת הקלה בתל אביב....ומשבש גם למכוניות וגם ובעיקר להולכי הרגל.

לא היה תענוג גדול לשוטט בעיר הזאת בעת הזאת. וחבל. 

כל אותו הלילה ירד גשם ללא הפסקה וגם למחרת בבוקר היה גשום.

קיבלנו  ארוחת בוקר מפנקת לחדר, ובעלת הצימר החליטה לתת אותה על חשבון הבית (במקור היא הייתה בתשלום). הסיבה לכך, לטענתה, הייתה שבגבעה מול הצימר הממשלה כיסחה את יער האורנים, לטובת שתילת עצים מקוריים ניו זילנדים (לא זוכרת אם כבר הזכרתי שיש פרוייקט כזה בכל ניו זילנד, ביאור היערות המיובאים ושתילה מחדש של הצמחייה המקורית) והנוף מהצימר נפגע. על כך, לדעתה, הגיע לנו פיצוי. נו, טוב, לא התווכחנו איתה. 

בכל מקרה כך נראית בניו זילנד ארוחת בוקר קונטיננטלית. גם עם זה לא התווכחנו. 

מפאת הגשם וחוסר היכולת עדיין לטייל, יצאנו למכבסה laundromat, שהייתה ממש קרובה לצימר בכניסה לעיר. זו היתה אותה הרשת שכבר הכרנו מקרייסטצ'רץ' וזה עבד מצוין. 

עד שהכביסה התייבשה לה, פסק הגשם והחלטנו לצאת לטרק קצר שנקרא Jack's point track.

מייד כשהתחלנו לנסוע, בכביש צר בתוך העיר T חטף התקף כאב נוראי ולא היה היכן לעצור את הרכב. זה היה אחד ההתקפים הקשים יותר וגם נמשך יותר זמן. איכשהו הוא עצר חצי בצד עד שההתקף חלף, והנהגים הניו זילנדים האדיבים עקפו אותנו בלי לעשות מזה עניין. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה במצב דומה בארץ.

כשהוא התאושש הצעתי לנהוג אבל בעלי היקר טען שאין צורך והמשכנו לנסוע. הוא גם התעקש שהוא יכול לעשות את המסלול ושהכול בסדר. 

הגענו לתחילת המסלול והתחלנו לטפס. 

היו עליות ממש תלולות אבל היה גם נוף מהמם גם של העמק מתחתינו וגם של אגם wakatipu ושל העיר קווינסטאון מעברו השני. 

היינו לגמרי לבד, כנראה מפאת מזג האוויר. רק בנקודה אחת פגשנו בחור אחד בודד על אופני הרים....וואו, זה היה מסלול קשה עבור אופניים. 

עשינו רק חלק קטן ממסלולי Jack's point track - בסך הכל 4.5 קילומטרים אבל אז הגשם התחיל שוב והחלטנו לחזור לעיר.

מבט לאגם wakatipu ולעיר קווינסטאון

אבן הצפחה הזו אופיינית לאזור ונעשה בה הרבה מאד שימוש בבנייה וריצוף ברחבי העיר. 

בחזרה בקווניסטאון שתינו קפה קטן ליד האגם וברחנו מהגשם בחזרה לצימר. בשעות אחר הצהריים הגשם התגבר כל כך שנשארנו בחדר, ואפילו לג'קוזי לא ניתן היה לצאת. בסוף יצאנו אליו בגשם - כאשר הוא נחלש מעט - וישבנו ככה בגשם במים החמים. גם זו היתה חווייה. 

בערב הזמנו שולחן במסעדת Speights Ale House וקרה לנו קטע מצחיק עם זה. T היה בטוח שהוא יודע איפה זה, כי הוא ראה שלט כששתינו קפה בצהריים ליד האגם. אז לא הפעלתי את הגוגל מאפס והלכנו לאן שהוא החליט, ונכנסנו וזה היה סוג של פאב, מפוצץ באנשים, ובנוסף ראיתי שלט ש"מצטערים המסעדה סגורה". זה היה מוזר כי ההזמנה שלנו אושרה, אז נגשתי איכשהו בתוך הצפיפות והבלגן לאחד הברמנים ואמרתי לו שיש לנו הזמנה שאושרה. הוא אמר שזה ממש לא הגיוני וביקש לראות את ההזמנה, ואז הסביר שזה בכלל לא המקום הנכון. 

כשיצאנו הבנתי את הטעות של T. בחזית הפאב היה שלט פרסומת גדול לבירה SPEIGHTS!

כעת הפעלתי את הגוגל מאפס ובהליכה מהירה דרך מסלול השיפוצים והמכשולים של העיר הגענו למקום הנכון. 

למחרת בבוקר יצאנו דרך עיירת כורי הזהב ARROWTOWN שבשנות השבעים של המאה התשע עשרה התיישבו בה בעיקר סינים. אבל לא היה לנו זמן לשוטט בעיר עצמה, כי נכון לנו יום ארוך ומלא פעילות - ובבוקר עוד לא ידענו עד כמה הוא יהיה ארוך וגם רצוף תקלות - אבל על כך בפוסט הבא.