התעוררנו בחדרנו המקסים במלון בסורנטו לעוד יום בהיר ושמשי.
את ארוחת הבוקר המושקעת הגישו בגינה, ויכולנו להתפעל מהנוף, מן האוויר הצח ומאוסף החתולים היפים (תשעה במספר) שהטבחית מאכילה ומטפחת.
באופן כללי שמנו לב לחתולים רבים, יפים, מטופחים, חלקם גזעיים, שמסתובבים באזור דרום איטליה.
היעד שלנו הבוקר היתה פומפיי - האתר הארכאולוגי המשוחזר.
בעת התפרצות הר הגעש ווזוב בשנת 79 לספירה, נקברה העיר כולה תחת שכבות אפר וחומרים געשיים אחרים, שגרמו לחורבנה הפתאומי (למרות שהבנתי שהיו ניצולים...) אבל גם לשימורה יוצא הדופן.
החורבות התגלו במקרה בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי איכר שחפר בשדה שלו....והחפירות והשחזור של העיר בעצם מתקיימות לסירוגין מאז ועד היום.
אופן השימור של בנייני העיר, רחובותיה, חלק מן הכלים בהם השתמשו תושביה וגם חלק מהתושבים עצמם ובעלי החיים שלהם, איפשר ללמוד הרבה אודות צורת החיים באזור בתקופה הרומאית.
הסתובבנו בעיר המשוחזרת המרתקת הזאת במשך כשעתיים. קראנו מעט אודותיה ואודות האסון שפקד את תושביה. למרות שהכרנו את הסיפורים עוד מילדותנו ושמענו וקראנו הרבה על פומפיי - התחושה להיות שם במקום ולראות את הדברים בעיניים היתה אחרת. זו באמת היתה חוויה.
מה שכן - כדאי להצטייד במים ולא לקנות במקום - בתוך המתחם זה עולה פי ארבע מאשר במקומות אחרים, ופי שניים מאשר בדוכנים שממוקמים מחוץ לאתר אבל קרוב אליו.
מפומפיי יצאנו לכיוון ההר שהחריב אותה - הווזוב. אחד מהרי הגעש המפורסמים ביותר בעולם.
בעצם זהו הר געש פעיל, שאפילו התפרץ במאה העשרים, ואת ענני העשן והלבה שעלתה מן הלוע ניתן היה לראות מנאפולי.
אבל כרגע הוא רגוע, ואין סימנים להתפרצות קרבה.
נהיה מעונן כשעזבנו את פומפיי, ועד שהגענו אל הווזוב התחיל גם להיות קצת יותר קריר.
אין לי מושג מדוע השארתי את ז'קט הפליס שלי ברכב...........
עוד לפני תחילת הטיפוס על ההר יש כבר עלייה די תלולה עד לכניסה לגן הלאומי.
משלמים כדי לעלות חלק קטן מן הדרך באוטובוס, ואז משלמים כדי להיכנס לאתר.
ואז עולים ברגל לא מעט, ורק אז מתחיל הטיפוס הרשמי על ההר.
בקיצור - צריך להיות בכושר, או לפחות עם הרבה מוטיבציה.
כשהסתכלנו למעלה מהנקודה הזאת (אליה הגענו אחרי שכבר הלכנו כמעט חצי שעה בעלייה לא מתונה) היינו די בטוחים שלא נצליח להגיע עד לסוף העלייה. והיה קר.
האיטלקים החכמים העמידו לרשותנו דוכנים עם מזכרות וגם........אימוניות (לזכותם ייאמר - לא יקרות) ואני מיד הצטיידתי באחת מהן. T המשיך באומץ עם שרוול קצר ומכנסיים קצרים. בררררררררררררררר
לא הופתענו כלל כשעננים החלו לכסות את הנוף...............זה הרי סימן ההיכר שמלווה אותנו בכל טיול!
החלטנו שממשיכים לטפס עד לרגע שבו כבר נבין שאנחנו לא מסוגלים עוד.
כל כמה זמן נעצרנו להסדיר את הנשימה.
זה לקח עוד כחצי שעה אבל בסוף הגענו עד ללוע הר הגעש. מיותר לציין שהיינו מאד מרוצים מעצמנו.
המבט פנימה אל תוך הלוע לא מרשים במיוחד, אבל רק לדעת שמתוך החריצים האלה בסלע יצאו פעם (וכנראה ייצאו שוב בעתיד הלא ידוע) אש ותמרות עשן............זה די ממריץ את הדם.
אגב הירידה מההר קשה לא פחות מאשר הטיפוס התלול. הרגשנו בערב ולמחרת היטב את שרירי האגן במיוחד, ואצל T נתפסו גם חלק משרירי הרגליים. אצלי פחות, אולי כי אני מתעמלת על האליפטיקל, שמפעיל באופן סדיר חלק ניכר מן השרירים האלה.
ההר עצמו מרשים ביותר וגם הנוף (כאשר לא מעונן) של המפרץ ושל נאפולי מצד אחד ופומפיי מצד שני מרהיבים ביופיים - אבל השירותים בגן הלאומי עצמו הם מתחת לכל ביקורת. כמו למשל שירותים כימיים שלא נוקו ולא הוחלפו שבועות, אם לא חודשים, ופשוט לא ניתן היה להשתמש בהם. גועל נפש.
בקיצור לא ברור באיזו זכות הם לוקחים כסף עבור הכניסה.
בכל אופן ירדנו מההר עייפים אך מרוצים, וחזרנו לסורנטו. לא נסענו מייד למלון אלא חנינו במרכז העיר. שוב הבנו (כמו שנבין עוד כמה פעמים בהמשך) עד כמה אין טעם להסתובב עם רכב באזור הזה. החניונים יקרים רצח.
סורנטו עצמה חמודה ויפה.
המדרחוב צבעוני ומלא מסעדות וחנויות ודוכנים.
אחד מסימני ההיכר של אזור חוף אמלפי: הלימונים. וכמובן הלימונצ'לו שהם מכינים מהם.
שוב לא חיפשנו את המסעדה שהמליצו עליה אחי וגיסתי ובדיעבד הצטערנו.
נכנסנו למסעדה ככה סתם מהרחוב (לא היתה קליטת נתונים בטלפונים ואי אפשר היה לבדוק ב-trip advisor איזה ציון היא קיבלה) והאוכל היה בינוני ומטה.
לא נורא, לא יצאנו רעבים.
חזרנו למלון עייפים אך מרוצים מאד, אחרי יום נהדר, מהנה ומלא סיפוק. למחרת יצאנו מהמלון לכיוון הנמל של סורנטו כדי לשוט לאי קאפרי............אבל זה בפוסט הבא.
