זה לא לקח הרבה זמן.....

....עד שאבא שלי הצליח לפגוע ב-T.
לי זה היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שיעלה לאבא שלי "הקוף" כמו שאומרים, בכל עניין החזרה ארצה, וכשזה קורה לו, הוא לא רואה בעיניים. לא לוקח שבויים. יורה לכל הכיוונים.

מרגע שהורי אמרו לנו שהם לא מגיעים בעצמם כדי לבדוק אחוזות דיור מוגן והם סומכים עלינו שאנחנו נעשה זאת, היה לי ברור שאנחנו לוקחים על עצמנו אחריות מאד גדולה.
שקשה עד בלתי אפשרי להחליט החלטות כל כך גדולות עבור אחרים, בלי לחטוף.

ועשינו חקר שוק מעמיק, וכתתנו רגלינו לכמה וכמה מקומות, ושוחחנו בטלפון עם עוד כמה וכמה מקומות.
והגשנו להורי טבלת אקסל מסודרת עם המחירים ועם היתרונות והחסרונות של כל המקומות.
ודיברנו שוב ושוב גם על האפשרות שלא ללכת על דיור מוגן בכלל.
את זה אמא שלי פסלה על הסף ולכן המשכנו עם הדיורים המוגנים.

כאשר התחלנו לסגור עם אחת האחוזות שלחנו טיוטת חוזה גם להורי וגם לאחי (המשפטן) ו-T נפגש כמה וכמה פעמים גם עם מנהלת השיווק וגם עם המנכ"לית בניסיונות להבהיר סעיפים עמומים ולשפר תנאים כספיים ואחרים.
חלק (קטן) הצלחנו. היה איזה סעיף לגבי מספר הימים בשנה שמותר להם לארח אצלם אנשים.
התברר שהיו דיירים שילדיהם הבוגרים עברו לגור אצלם....ומאז הכניסו סעיף שכזה.
אז הצלחנו להגדיל את מספר ימי האירוח, לא שנראה לנו שהורי יארחו אצלם - אבל ...שיהיה.
כמעט את כל הסעיפים שקשורים בכסף לא הצלחנו לשנות. לא את גובה הפקדון, לא את דמי התחזוקה החודשיים וגם....לא את אופן חישוב שחיקת הפקדון.

ונדנדנו, והתווכחנו, ואפילו התעמקנו בחוג הדיור המוגן כדי להבין אם זה בכלל חוקי איך שהם מחשבים את שחיקת הפקדון.
ואת כל זה עשינו בעצמנו, בלי שהורי ילחיצו וינדנדו. עד שהגענו למבוי סתום וסיפרנו להם מה השגנו ומה לא הצלחנו להשיג והודענו שאנחנו עומדים בפני חתימה על ההסכם, שיגידו אם להמשיך או לבטל את הכל.
והם אמרו להמשיך.

כנראה שבמשך כל הזמן הזה אבא שלי היה בעצם עסוק בדברים אחרים. במכירת הבית, בחיפוש חברת שילוח המכולה, בהעלאת חפצים למכירה באי-ביי.....רק לא בהסכם עם האחוזה.
ויום לפני שהיינו אמורים לחתום כבר על ההסכם (בסוף זה נדחה ליום חמישי) פתאום הוא התעורר.

"זה לא שאני מתחרט אבל" ....הוא כתב, ושלח לנו טבלת אקסל שמפרטת איך מחושבת שחיקת הפקדון על ידי האחוזה, לעומת איך שהוא חושב שהיא אמורה להיות מחושבת. בוקר טוב אליהו, כמו שאומרים. על זה בדיוק התווכחנו איתם שבועות. הגענו עד למנכ"לית. נברנו בחוקי המדינה. הסברנו לכם. שאלנו אם להתקדם.

אז בעצם איך הם (וכל הדיורים המוגנים, אגב, הרי ברור שבדקנו!) מחשבים את שחיקת הפקדון?
נניח שהפקדון הוא מיליון ש"ח (הוא לא, הוא יותר), והשחיקה היא 3% לשנה פלוס מע"מ (תכל'ס 3.5%).

אדם מן היישוב יעשה חשבון שבתום השנה הראשונה יורד 3.5%, נשארו 965000 ש"ח. ואז בשנה השניה לכאורה אמורים לחשב 3.5% מ 965000 וכן הלאה.
אבל לא.
כל האחוזות שאיתן ביררנו את הנושא, מחשבות כל שנה (במשך 12-14 שנה, תלוי איזו אחוזה) שלושה וחצי אחוז מהסכום המקורי. סוג של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

ועל זה אנחנו רבים כבר שבועות עם האחוזה הנוכחית. ללא הועיל. ככה זה, הם אומרים, וזהו.

בקיצור על העניין הזה אבא שלי התעורר פתאום (ערב לפני שהיתה אמורה להיות חתימת ההסכם), מבקש להתווכח על זה שוב (שבועות אנחנו מתמקחים על זה!), וגם....פונה (בלי לכתב אותנו) לאחי ומבקש ממנו לבדוק האם זה חוקי (סיפרנו לך שבדקנו אם זה חוקי....ואנחנו מכתבים את אחי בכל המיילים שלנו, מה פתאום אתה פונה אליו מאחורי גבו של T? אתה חושב ש-T מסתיר ממך משהו? עושה עבודה לא מספיק יסודית? לא נלחם על הכסף שלך?

אחי בדק וענה לו (בלי לכתב אותנו) שהחוק משאיר את אופן החישוב לשיקול דעתם של הדיורים המוגנים, ושזה פתוח למשא ומתן. ואת התשובה הזאת אבא שלי העביר אלינו.

זה היה ברור ש-T ייפגע ממנו. אחרי כל העבודה שהוא עושה בשבילו, מתרוצץ ומברר ומרגיע אותו בשיחות כל יום.....
ולי ברור שזו לא הפעם האחרונה.

ואהבתי את תגובתו של 'שותפנו', כאשר T קיטר לו על העניין הזה.
הוא ביקש מ-T להישמר לא להעליב בחזרה.
וזה נכון, כי אין טעם. כי אבא שלי הוא כפי שהוא, וזה לא ישתנה. ועדיין אנחנו רוצים לעזור.

T ענה לו במייל מאד יפה דווקא.
הוא הסביר שוב שאחרי ויכוחים רבים והתעקשויות ושיחות חוזרות של משא ומתן הוא נתקל בנושא הזה בקיר. זאת העסקה. TAKE IT OR LEAVE IT. אפשר עדיין להתחרט.
ועוד הוא הוסיף, שממילא מדובר בשנת ניסיון, שבה עדיין לא משלמים את כל הפיקדון.
ולקראת ההחלטה אם להישאר שם או לא, אבא שלי מוזמן לנסות להיטיב שוב את התנאים, הפעם הוא עצמו, ישירות מולם.

אני לא מאמינה שזה הרגיע את אבא שלי, כמו שאני מכירה אותו כשהוא נתפס למשהו כזה הוא לא מצליח לשחרר.
אני רק מקווה ש-T מבין שזה לא אישית נגדו....הוא מכיר את הנפשות הפועלות ויודע במי מדובר....
מקווה שזה לא יגרום לו לתפוס מרחק ולהפסיק לתת את הנשמה בפרויקט הזה שהוא לקח על עצמו.........

אני כל הזמן מפמפמת להורי שיצפו לתקלות.
גם במכירת הדירה וגם במשלוח המכולה....דברים יאבדו, יישברו, לא יגיעו בזמן...
ביורוקרטיה תשגע אותם...
מיליון דברים ישתבשו. זה תמיד כך. ואם יודעים את זה מראש ומוכנים לקראת זה - עדיין מתעצבנים אבל קצת פחות.

אם מבינים שתמיד יהיה פער בין מה שאנחנו רוצים, בין מה שאנחנו חושבים שאמור להיות, לבין מה שקורה במציאות.....
זה טיפה מֵקֵל..... אבל לא פשוט להפנים את זה.
וימים יגידו איך כל זה יתפתח.......

השבוע שלי שהיה

ימים שגרתיים למדי עוברים עלי.
נפגשתי כמה פעמים עם 'מחברת', ובכל פעם שמחה מחדש שחזרנו להיות זו בחייה של זו.
אגב היא אמרה שהיא רוצה לכתוב בלוג ומצאתי את עצמי נלחצת מהאפשרות שהיא תמצא את הבלוג הזה.
לא שנכתבים כאן דברים שאני לא מספרת לה ממילא, אלא משום שיש פה ושם גם פוסטים בהם - כמו עכשיו - אני כותבת עליה. ושמתי לב שכאשר אני יודעת שמישהו קורא כאן, אוטומטית אני מפסיקה לכתוב עליו, מפסיקה להזכיר אותו כמעט. וזה חבל לי, אבל זה איזה מנגנון פנימי אוטומטי שאני לא נלחמת בו, כי לא משנה כמה אני אוהבת את האדם וכמה אכפת לי ממנו, וכמה שכל מה שאני חושבת וכותבת עליו מגיע מעומק הלב, ברגע שאני חושבת על זה שהוא יקרא משהו שכתבתי עליו - אני מתכווצת.
אז הרגשתי שאני לא ממש מתלהבת לעזור לה למשל בכך שאספר לך היכן אני כותבת, היכן כתבתי....
אבל גם לא יכולתי להיות מגעילה לגמרי, אז נתתי לה (בעל פה, ממש לא יעיל) שמות של כמה וכמה אתרים (כולל ישראבלוג ובלוגגר, ווורדפרס, ובלוגר עם ג' אחת) ואמרתי מה דעתי על האתר של קפה דה מארקר (זוועתי) ותפוז (גם)....
ועברנו לנושא אחר.

השבוע גם עברתי אולטרסאונד גניקולוגי אצל מומחית לנושא. בשנים עברו הגניקולוג שלי היה זה שהיה עושה לי בעצמו אולטרסאונד, יחד עם בדיקה, והשנה כשהחלטתי שאני זוג עיניים טרי והלכתי לגניקולוגית אחרת, היא החליטה לשלוח אותי. זה לא שהיא לא עשתה זאת גם בעצמה, בנוסף לבדיקה. אבל היא החליטה "למקרה שפספסתי משהו" להפנות אותי לבדיקה מעמיקה יותר. האמת שזה שימח אותי (וכאילו הצדיק את העובדה שעברתי לרופאה אחרת) אבל גם הלחיץ אותי.
אז גם האולטרסאונד ה"מקצועי" הראה שהכל כנראה בסדר. כנראה.....כי היה לה קשה למצוא את השחלות שלי (?!) בטענה שבגיל הזה הן קְטֵנוֹת ומתנוונות....בסוף היא מצאה את הימנית או את השמאלית - לא זוכרת, ולשאלתי אמרה שהגניקולוגית בדקה אותן ממילא במישוש....האמת - זה לא ממש הרגיע אותי.

זה היה השבוע שבו התקנו טלוויזיה של פרטנר. כבר שלוש שנים עברו מאז שהתנתקנו מ-YES, ובמשך כשנתיים הסתפקנו ב-KODI, עד שבהוראת בית משפט ירדו משם כל הערוצים הישראלים ואז רכשנו "עידן פלוס".....אבל ל-"עידן פלוס" יש (לפחות כאן אצלנו) בעיות קליטה איומות - כל הפרעה קטנה גורמת למסך שחור או פיקסלים פסיכודלים משוגעים - ואחרי שנה נמאס לי והתחלנו חקר שוק....

בהתחלה נראה היה שהעסקה המשתלמת ביותר עבורנו היא הטריפל של HOT, משום שכבר יש לנו דאבל של HOT - הרי עברנו להוט כשהתברר לנו שבזק לא מסוגלים לספק אינטרנט בפס רחב מספיק מבלי נפילות של כמה פעמים ביום....
אבל אז הגיע הטכנאי של הוט וראה את מערך התקשורת שלנו - הראוטר הראשי מחובר למֶתֶג (switch) רב כניסות שמעביר את האינטרנט לכל הבית, בנוסף הוא מחובר למצלמות האבטחה, לאזעקה, לבית החכם......

כדי להוסיף את הכבלים הוא היה צריך להחליף את הנַתָּב (router) הזה והוא חשש לגעת במערכת בכלל. הוא ביקש מ-T שיזמין את איש התקשורת שהקים לנו את המערכת, וכמובן T סירב, בטענה (צודקת) שהבאת איש תקשורת סתם תעלה המון כסף. בקיצור, ביטלנו את ההזמנה בהוט.
העסקה הבאה בתור מבחינת עלות/תועלת היתה של פרטנר.

אמנם המוטיבציה היתה הערוצים הישראלים, אבל כבונוס T קיבל את כל ערוצי הספורט (שהאיכות שלהם בקודי ממש גרועה) ולא תמיד זמינים השידורים החיים, ואת כל ערוצי הטבע. קיבלנו המון ערוצי ילדים עבור הנכדים, ומעט ערוצי סדרות וסרטים (שאת רובם אנחנו ממילא רואים בקודי) וכבונוס יש גם מנוי חצי שנה חינם ל-NETFLIX.

האיכות מצוינת אבל יש לזה כמובן את המחלות הרגילות של streaming (הזרמת נתונים??). נראה עד כמה זה יענה לנו על הדרישות לאורך זמן.

בששי הילדים הגיעו עם הנכדים (שאגב, לא שמחו שהורדנו את כמות הסוכר בגלידה הביתית....כנראה שהתרגלו למתוק, לצערי הרב) ובשבת אחרי האימון בקאנטרי הלכנו לחגיגת יום הולדת מוקדמת (מאד!) לנשמותק שנערכה בגן בן שפר ליד הבית שלהם, בהרצליה.
ככה זה עם ילידי אוגוסט - צריך להקדים או לאחר את חגיגת יום ההולדת. לא מספיק שזה חופש גדול, וחם, אז גם רוב הילדים בחופשה בארץ או בחו"ל עם משפחותיהם, ואין שום סיכוי לחגוג יום הולדת.
לחגוג בתחילת שנת הלימודים זה מבאס כי הרבה פעמים עדיין לא מכירים את כל הילדים.
בקיצור, הוחלט שנשמותק יחגוג עם חברו הטוב, שיום הולדתו חל עכשיו.
היתה מפעילה (די חלשה, לטעמנו) וכיבוד (צנוע, הפעם לא התבקשנו להכין שום דבר) - ובנוסף לילדי הגן הגיעו גם אמא של חתני ואחיותיו עם משפחותיהן....למזלם (ולמזלנו) היה מזג אוויר מושלם.
T קיטר ש"מה יש לנו לעשות שם" ו"זה עונש" אבל בהזדמנות הראשונה שנשמותק נדרש לבחור בן/בת זוג לאיזה ריקוד שהמפעילה לימדה אותם, הוא מיד רץ ל"סבוש". T שיתף פעולה יפה מאד (וזה גם הונצח בוידאו) ובסך הכל היה נחמד ולא באמת סבלנו שם.

אחרי השנ"ץ הגיעו 'שותפנו' ו'שריתה' לביקור וטעימת גלידות - התברר שלמרות השריטות של 'שריתה' בענייני אוכל ומתוקים במיוחד, דווקא בפני גלידות היא לא עומדת, והיתה כאן חגיגת טעימות של ממש.

מחר נחתום על ההסכם עם הדיור המוגן עבור הורי, והם כבר התקשרו עם חברת הובלות עבור המכולה שלהם........הדברים באמת מתקדמים בקצב יפה. אבא שלי הבין שאין לו סיכוי למכור את הבית בעצמו. קליפורניה זה לא כמו בישראל או אפילו בפלורידה - כאשר אתה מוכר את הבית בעצמך, לא מגיעים סוכני נדל"ן. הם דורשים שם בלעדיות הח___ת האלה, ועד שאתה לא מתקשר עם מישהו מהם אז "שיהיה לך בהצלחה" כמו שאומרים.
אז עכשיו הוא התקשר לסוכנת נדל"ן ונקווה שיילך לו יותר טוב. אמנם יש לו שנה שלמה עד שהוא צריך להשלים את הפיקדון באחוזה, אבל אני יודעת שהם שניהם היו מעדיפים שהבית יימכר לפני שהם עוזבים את ארה"ב.......נקווה לטוב.

בינתיים אבי מוכר באי-ביי את כל מה שהוא יכול, החל מציוד הכושר והגינה שלו וכלה במצלמת "לייקה" משנת 1956.....נראה שהפעילות והאקשן עושים לו ממש טוב. פרט לעובדה שהם רבים כל הזמן. עדיין. מקווה שגם זה יעבור בשלום.

בנוסף איזה ילד "עשה לו טובה" לאבא שלי ונכנס לו ברכב מאחורה - רכב שנת 2000 שהיה ברור שהוא לא יצליח למכור או לפחות ייאלץ לעשות זאת ב-$500 או מקסימום $1000. מפה לשם אבי תבע את חברת הביטוח של הבחור, החברה ניסתה לתקן, פירקה את הרכב ו.....לא הצליחה להרכיב אותו בחזרה מרוב שהוא ישן. בקיצור - הוא הוכרז כ-TOTAL LOSS ואבי קיבל פיצוי על סך.........$5000. לא ייאמן. אז אמנם עכשיו אין לו רכב, אבל כמה הם כבר נוסעים? כרגע הם מנסים להסתדר עם מוניות (אין לו אפילו סלולרי מספיק מתקדם כדי להפעיל אפליקציה של UBER), ואם הם יראו שיש צורך בכך הם ישכרו רכב עד תום התקופה שלהם שם.

זה היה השבוע שהיה....בתקווה שגם הבא יבוא עלינו לטובה..............

סבתא, אני צריך חוט דנטלי

בשבת ערב שבועות לא עשינו כלום.
כלומר, נסענו לקאנטרי בבוקר והתאמנו, ואפילו ישבנו על הדשא על הגבעה עם חברים וכוס קפה....עד שנהיה חם מדי והזבובים עקצו מדי (יש שם זבובים עוקצים, זה ממש מטרד).

את שאר היום בילינו במנוחה - שינה, קריאה, צפיה בטלויזיה.
אגב עשינו בינג' על סידרת מתח מצוינת: SAFE על פי הספר של הרלן קובן. מומלץ ביותר!

בנוסף התחלנו לצפות ב-Lost in Space - שבהתחלה T התעצבן מהקפיצות קדימה ואחורה בזמן (והנה מצאתי עוד משהו שמעצבן אותו - לא קשור אלי כמובן - כאשר בסרטים ובסדרות יש כל הזמן קפיצות אחורה וקדימה בזמן...😜) אבל הבין שאין ברירה ורק ככה נבין מה קורה שם בכלל ומיהן הנפשות הפועלות...ועכשיו כבר צפינו בשלושה פרקים וזה ממש טוב.

בערב (במקום ארוחת ערב) טעמנו מהגלידה הביתית הנהדרת שלו (הוא הכין גלידות בטעם פרג, בטעם קוקוס ובטעם גבינת ריקוטה.... ממש מעדן) ואיך שסיימנו, משתרעים מפוצצים על הספה, התקשרו בתי וחתני ושאלו אם בא לנו לקפוץ איתם לאגאדיר (הסניף שקרוב אלינו).

וכמה שאנחנו תמיד שמחים לראות אותם ואת הנכדים המתוקים שלנו, היה לנו ברור שלא נוכל לאכול אפילו פירור נוסף, והאמת שלא בא לנו לזוז. וויתרנו. ואמרנו שנדבר למחרת, ניפגש ונעשה משהו ביחד.
בדיעבד הבנתי שחתני התבאס מזה שערב חג והם לא בילו בכלל עם משפחה.
חבל, כי בדרך כלל אנחנו די ספונטנים, ואילו היו מתקשרים אפילו חצי שעה קודם.......לפני זלילת הגלידה....סביר להניח שהיינו מתייצבים.

בכל מקרה דיברנו איתם על הבוקר בראשון, והוחלט לבקר עם הקטנטנים ב"משק ברגר" בכפר הס.
פרט לחום (טוב, נגד זה אין מה לעשות....) היה ממש נחמד.

ליטפנו והאכלנו עגלים (וקיבלתי מהם המון ליקוקים...), צפינו בחליבה של פרות, בגז של כבשים, בשלל ציפורים כולל שני טווסים, האחד מאד צבעוני והשני צח כשלג...... ליטפנו ארנבונים ושרקנים

וגם קיבלנו מעדני חלב, והנכדים קינחו בגן שעשועים.....
היה ממש נחמד.

משם חזרנו אלינו הביתה ובזמן שהכנו ארוחת צהריים בתי קילחה את הילדים (ואולי גם את עצמה....)....
וכמובן שהם לא הלכו לפני שטעמו כמה וכמה טעמים של גלידות ביתיות....

באמצע הארוחה נשמותק היה צריך לשירותים.
הוא הלך בעצמו, סגר את הדלת, ופתאום שמעתי אותו צועק "סבתא, אני צריך חוט דנטלי"......

"רגע" אמרתי, "אני צריכה להביא אותו מהחדר שלי"....והוא התחיל עם "עבר כבר רגע"....וכשאמרתי "אז עוד רגע" המשיך עם "גם הרגע הזה כבר עבר"....ובינתיים הגעתי עם החוט הדנטלי....שהוא לקח וסגר את הדלת.

כמה ילדים בני שש מינוס אני מכירה שמבקשים חוט דנטלי (בלי קשר לכך שהוא רצה אותו בזמן שישב על האסלה...)?
זה היה מאד מצחיק, אבל מה שהיה פחות מצחיק, היה שכאשר הם הלכו, גיליתי שאי אפשר לפתוח את המכסה של פח האשפה של השירותים.

למחרת צחקתי בטלפון עם בתי, שנשמותק הוא סוג של מקגייבר.....קצת חוט דנטלי, מגבונים לחים, סבון .....והוא מארגן את הפח של השירותים כך שלא ניתן לפתוח אותו.................

יום הולדת ל-T

אתמול היה יום הולדת 61 ל-T ויצאנו בערב למסעדה לחגוג.
אנחנו, בתי חתני והנכדים, אחי, גיסתי והאחייניות. the usual suspects כמו שאנחנו קוראים להרכב הזה.
בעוד חודשים ספורים ההרכב הקבוע הזה יגדל בשניים: הורי כבר הזמינו כרטיסי טיסה והם ינחתו כאן ב-21/8.

האמת שלפי החישובים שלנו עדיף היה שיגיעו חודש לפני כן - אבל אמא שלי לא רצתה לשמוע.
אז יש סיכוי שהמכולה שלהם תגיע לפניהם (אלא אם הנמלים ימשיכו לשבות עד אז....🤔) ותיאלץ להמתין להם בנמל כי רק הם עצמם, בהצגת תעודת תושב חוזר, יוכלו לשחרר אותה עם פטור ממכס.

את הבית הם עוד לא מכרו אבל עכשיו אבא שלי כבר מבין שייתכן שעדיף להפקיד אותו בידי סוכן (כן, הוא רצה קודם לחסוך את העמלה....לא ממש הולך) שאולי בכל זאת ישפץ אותו קצת (עוד כמה אלפי דולרים) ויעמיד אותו למכירה "כמו שצריך".....ובכל מקרה יש זמן.

את הכסף לחתימת ההסכם ולכניסה לדיור המוגן יש להם בהישג יד - זה בסך הכל עשרה אחוז מהפיקדון. פחות אפילו.
ויש להם שנה שלמה למכור.

אמא שלי לוחצת למכור לסיטונאי נדל"ן, שמוכנים לקחת את הבית כמות שהוא, לשים כסף מזומן על השולחן.....ולקנות הרבה יותר בזול....
לאבא שלי זה כמובן עושה חום (וגם T מנסה לשכנע אותה שהם עבדו קשה מאד כדי להרוויח את הדולרים האלה, ואולי באמת חבל לוותר ככה סתם על עשרות אלפי ואולי מאה אלף דולר רק כדי "להיפטר" מהבית).

בחום הגדול של חמישי אספנו את הנכדים מהגן ומבית הספר (חוג הכדורגל של חכמוד התנהל במגרש בחוץ - בחום - במקום באולם ההתעמלות הממוזג, כי היה שם חוג של בנות.....).
חכמוד היה במצב רוח ירוד ושום דבר שעשיתי או שאמרתי לא הצליח לדובב אותו.
אז הנחתי לו, וכשהגענו הביתה הוא מיד הדליק טלויזיה.
דאגתי שישתו הרבה מים (וגם אנחנו שתינו), וחיכיתי.....ידעתי שבסוף הוא יירגע.

זה לקח קצת זמן אבל גם התחלנו קרבות ביי בלייד (והוא רוב הזמן ניצח) והוא גם גילה שהבאתי להם מעדן "פצפוצים"

ולאט לאט מצב הרוח שלו הלך והשתפר. 

בהתחלה הוא עוד בכה מידי פעם כי קיבל מכה מהכיסא או מנשמותק כאשר שיגר את הביי בלייד שלו....וראיתי שהוא רק מחפש לבכות.....ולא עשיתי מזה עניין.....ועד שחתני הגיע הביתה הוא כבר היה כולו חיוכים.

נפרדנו בחיבוקים חמים ואמרנו שניפגש בששי..............

ואכן נפגשנו כולנו ב"טוטו", שהיתה מוצלחת כפי שזכרנו אותה - כולם נהנו, ולמרות שגם כאן (כמו בכל מקום, כך נדמה) היה קצת רועש, בכל זאת זה היה ברמה שניתן היה לדבר (קצת בקול רם) עם כל מי שישב בשולחן (והיינו עשרה אנשים!). 

חתני הגדיל לעשות וקנה ל-T ז'קט קיצי מאוורר ממוגן לאופנוע (שסיכמנו שאם ימצא כזה, נקנה אותו ל-T כמתנה משותפת). מאחר ולא שמעתי ממנו חשדתי שהוא לא השיג או לא הספיק אבל הוא הופיע במסעדה עם הז'קט כמו גדול! T שמח מאד. אז אולי זה לא משהו שהוא היה קונה לעצמו (ואולי כן) אבל זה בהחלט משהו שהוא צריך.........

כשחזרנו מהמסעדה עוד הספקנו לדבר שוב עם הורי בסקייפ, והיום אימון כרגיל בקאנטרי וסייסטה במזגן........

לא רע בכלל. 

דברים שמעצבנים את T

לפני זמן מה, אחרי שפרסמתי פוסט שמפרט דברים שקשה לי איתם אצל T, נשאלתי בתגובות אם אני יודעת מהם הדברים בי שמעצבנים את T. כלומר, אני זוכרת שנשאלתי, אבל עכשיו אני לא מצליחה למצוא את התגובות בהן נשאלתי על זה.
לא משנה.

שאלתי אז את T והוא טען שאין בי שום דבר שמעצבן אותו.
היה לי ברור שהתשובה הזאת בסך הכל אומרת, שהוא רגיל לדברים שלי שקשה לו איתם, ושהוא כבר לא ממש מתעצבן מהם.
אופציה נוספת היא, שהוא החליט שזו שאלה מכשילה, מהסוג "תגיד, המכנסיים האלה עושים לי תחת שמן?" 😛 והחליט לא להסתבך.
חוסר שיתוף הפעולה שלו לא הקל עלי, כמובן, אבל מאז, בכל פעם שנזכרתי בעוד משהו בי שמעצבן אותו - תיעדתי אותו לעצמי כאן....והנה כמה דברים שהצלחתי לאסוף בינתיים.

מרגיז את T שאני לא שאפתנית ושאני לא מחפשת להגדיל את העסק שלי.

כשעבדתי במחשבים - תִּסְכֵּל אותו שלא חתרתי להתקדם במעלה התפקידים. שעניין אותי להתמקצע ולהתמחות, אבל לא עניין אותי להתקדם ולא התעסקתי עם פוליטיקה ארגונית.
גם כשקידמו אותי לתפקידי ניהול (זוטר) זה היה בעל כורחי.

כש-T מבשל - מתעצבן אותו אם אני מתחילה לנקות משטחים שהוא עדיין עובד עליהם או לשים במקום מצרכים שהוא עדיין צריך להשתמש בהם.

כשהוא נוהג - מעצבן אותו אם אני מעירה לו על הנהיגה (מה שאגב הפסיק לגמרי מאז שיש "מוביל איי" שעושה עבורי את העבודה 🙂).

כשאנחנו צריכים לצאת - אני תמיד רוצה לצאת הרבה יותר מוקדם ממה שנראה לו שצריך.
פעם הוא היה ממש מתעצבן על זה. היום הוא כבר ממש רגוע לגבי זה - והאמת שגם אני.
אם מדובר במשהו כמו טיסה, הוא משתף איתי פעולה רק כדי שלא אהיה לחוצה.
אם מדובר על פגישה חברתית או משפחתית, אני נושמת עמוק ולא מלחיצה....גם אם אני רואה שנאחר.

ודבר אחרון שחשבתי עליו ממש היום קשור דווקא להוצאות שלנו, ולדרך שכל אחד מאיתנו מגיב אליהן:
כבר הרבה שנים שאנחנו מקפידים על תקציב חודשי ויודעים בכל רגע אילו הוצאות ואילו הכנסות יש לנו.
אבל זה לא תמיד היה ככה, והיו שנים שאף אחד משנינו לא עקב והיינו נכנסים למינוסים מפחידים.
באותה תקופה אני זוכרת שהייתי משתגעת כאשר T היה פתאום רוכש משהו גדול ויקר.

"מה את רוצה?" הוא היה מתפלא. "אני כמעט לא מוציא כסף" והוא צדק. הוא לא שילם חשבונות, הוא לא הלך לסופר, הוא לא שילם ועד בית, ביגוד לילדים.....כל ההוצאות השוטפות של הבית היו עלי.
אז הוא הרגיש - מבחינתו בצדק - שהוא רק עובד, לא מוציא גרוש, ו"מגיע לו" לקנות לעצמו כל מיני דברים. יקרים. פעם ב....

מצד שני, משגע אותו (עד היום) שיש דברים שכל חודש צריך לשלם עליהם.
אז יש דברים הכרחיים כמו חשמל, מים, ארנונה....זה מטריף אותו אבל הוא מבין שאין ברירה. ויש דברים - כמו כשהיה לנו מנוי של "yes", ששיגע אותו שאנחנו משלמים כל חודש 300 ש"ח (היו לנו מיליון ממירים....שאריות מהתקופה שהילדים גרו בבית...היה ממיר אפילו במקלט "למקרה חירום").
ההוצאה הלכאורה פעוטה הזאת של 300 ש"ח בחודש שיגעה אותו. ובסופו של דבר הובילה באמת להתנתקות.

ורק היום - כשמסיבות שונות החלטנו להתחבר שוב לטלוויזיה כלשהי בתשלום (פוסט עדכון בהמשך) - פתאום ראיתי את ההבדל המהותי הזה בינינו.

לי יש קושי עם הרכישות הגדולות, החד פעמיות. שנראות לי לפעמים מיותרות. שלו.
ולו יש בעיה עם התשלומים החודשיים......עם שירותים שמחייבים אותנו לשלם בכל חודש מחדש.

ואין בזה רציונל - כי ייתכן בהחלט, שהרכישות ה"חד פעמיות" שלו עולות בהרבה על התשלומים החודשיים השוטפים.
וייתכן שההפך הוא הנכון.........אפשר לבדוק את זה (הרי הכל מתועד באקסלים מפורטים).........

אבל ברור לי שזו תגובה רגשית לגמרי. של שנינו.

ושבכל מקרה עברו מזמן (טפו חמסה) ימי המינוס בבנק. ושאנחנו בסדר.
ושאנחנו בעצם כבר כמעט לא מתעצבנים זה על זה.....

ועדת קבלה רפואית

בכל דיור מוגן יש שלב שנקרא "ועדת קבלה רפואית", שתפקידה לוודא שהדייר הפוטנציאלי אכן מתאים - מבחינה בריאותית פיסית וקוגניטיבית לתנאים ולדרישות של "הבית", כמו שהם קוראים לזה.

בדיור מוגן (להבדיל ממוסד סיעודי, למשל) חיים דיירים "עצמאים" (מצאתי הגדרה אחת למושג הזה: אנשים עצמאיים לחלוטין, המסוגלים לטפל בעצמם ולהמשיך את חייהם ברצונם במסגרת הבית ובמסגרת הקהילה).

לפיכך, מבקשים את התיקים הרפואיים וסידרת בדיקות (דם וצפיפות העצם), וגם מבקשים ראיון אישי עם הרופא והאחות.

הורי, שממילא לא לוקחים שום דבר בקלות, די נלחצו מהועדה הרפואית. בין השורות הבנתי שהם גם "התכוננו" לקראת פגישה הסקייפ הזאת לא מעט, כולל שינון שמות של פוליטיקאים, למשל.
לבי התכווץ כשהבנתי את זה.
לי היה כל כך ברור שהם יעברו. לא רק שהם עצמאים לגמרי, הם מתפקדים כמו בין שבעים פלוס, לא כמו בני שמונים פלוס.

לשמחתי הפגישה היתה נעימה מאד.
הרופא והאחות שאלו איזה תרופות הם לוקחים (ממש לא הרבה!) ועבור מה, ושמחו מאד לשמוע שהם גם לוקחים תוספים וויטמינים (המון!).
הם שאלו למה הם החליטו לעזוב את ארצות הברית, ומצאה חן בעיניהם התשובה, שההחלטה לאו דווקא נבעה מהרצון לעזוב את אמריקה, אלא יותר מתוך הרצון לעבור לגור קרוב לילדים, לנכדים ולנינים.

ראיתי שהם מיד חדרו ללבו של הרופא, שהיה מאד אמפתי ונעים. "הם עצמאיים לגמרי" הוא חזר ואמר, ספק אם לנו, ספק אם לאחות, ספק אם לעצמו. לא יודעת למה הוא ציפה.

"התקבלתם באהבה רבה" הוא חזר ואמר להם, בחיוך רחב.
היה לי ברור שהם יתקבלו, אבל יותר מכך שמחתי על היחס שהם קיבלו בשיחה הזאת, יחס כל כך חם ומחבק.

כשסיימנו עם "ועדת הקבלה הרפואית" ביקשנו מפתח לדירה המיועדת שלהם, ומשם התקשרנו אליהם שוב בסקייפ, דרך הטלפון.
לאט לאט ובסבלנות עברנו איתם על כל הבית, המטבח, החדרים, הגינה....הארונות (מה שהיה מאד חשוב לאמא שלי)...הסברנו מה לדעתנו חשוב להוסיף, מה חשוב לשנות....
בסוף גם צילמתי קליפ של כל הדירה כדי שיוכלו לצפות בזה שוב ושוב.

בערב התקשרה אלי בתי לדווח, שכאשר היא התקשרה לפטפט עם הורי בסקייפ אחרי הצהריים, סבא נשמע לה מרוצה ורגוע בעוד סבתא היתה מבולבלת ומיהרה לסיים את השיחה.
נכון שזה תלוי באיזה רגע בזמן היא תפסה אותם בדיוק, אבל אני מכירה את אמא שלי - משהו כנראה ערער את השלווה שלה. זה יכול להיות משהו קטן - כמו העובדה שלא נכנס למטבח הזה מקרר רחב side-by-side כמו שהיא אוהבת.
או שאם היא תקנה כזה, היא תצטרך לוותר על שולחן האוכל שלה.....כי אין מקום לשניהם.

אדבר איתם שוב היום (אנחנו מדברים איתם כל יום כמעט)...........ואראה מה קורה..............

כמה מחשבות על חמלה

"בחמלה אין היגיון" היה אחד המשפטים שתפס אותי אתמול בשיעור.

את שני השיעורים האחרונים בשנת הלימודים הנוכחית החליטה נטלי להקדיש לחמלה.
כי עד כדי כך חשוב לפתח אותה.
כי עד כדי כך קשה לפתח אותה.
כן, לפתח אותה. ברוב המקרים, בגלל העיצוב האנושי, היא לא מתפתחת מעצמה.

המקור של החמלה, אומרת נטלי, היא ההקשבה.
ההקשבה, היא אומרת שוב ושוב, היא המיומנות החשובה ביותר עלי אדמות.
ההקשבה היא בסיס לכל קשר, ובני האדם מעוצבים בתוך מערכות יחסים, בתוך תקשורת.
אבל - וכאן הבעייה - ההקשבה היא המיומנות הכי חלשה של בני האדם.

כאשר אנחנו מקשיבים באמת, אנחנו קשובים גם לגוף שלנו - לתגובות שלו לנוכח מה שאנחנו שומעים וחווים - וגם לאחר.
מיומנות ההקשבה, היא טוענת, היא בעיקר גופנית.
ברגע שאני שמה לב מה אני חשה, מה אני מרגישה, מה אני יכולה להגיד על מערכות היחסים שלי - סימן שאני לומדת להקשיב.

וברגע שאני מתרגלת הקשבה, לעצמי, לגוף ולתחושות שלי, ואז לאחר - כך אני בדרך לפתח חמלה.
חמלה - לפי הגדרתה של נטלי - היא היכולת לראות את נקודת מבטו של האחר בלי להיגרר רגשית אחריו.
לפי המילון חמלה היא עזרה לאחר.
כלומר בחמלה יש יותר מאשר רגש אמפתי - יש בזה פעולה.

הרבה מאד פעמים אנחנו לא מסוגלים להביא חמלה למערכת יחסים בגלל העוינות הרבה או הכעס שאנחנו חשים כלפי האדם.
אנחנו לא מסוגלים לראות את נקודת מבטו.
אנחנו לא מסוגלים לראות שהוא פועל מתוך מצוקה, גם כאשר המצוקה שלו מביאה אותו לפוגענות כלפינו או כלפי אחרים.

והיא מדגישה שלא מדובר ב"לתת את הלחי השנייה" או להפוך לקורבן. ממש לא.
היא טוענת שטוב לב זו לא חולשה.

היא שמה לב שאנחנו בדרך כלל מגיבים באחת משתי דרכים: או על ידי תוקפנות או על ידי ויתור.
אנחנו נמנעים מדיאלוג.
אנחנו נמנעים מלשאול שאלות.
אנחנו ממהרים לתקוף או נוטים לוותר....ושני סוגי התגובות נוטים להמשיך את הפגיעה, להסלים אותה. אנחנו פוגעים בעצמנו בראש ובראשונה, וגם באחר.
מה שהיא מציעה היא לא לפחד מדיאלוג. לא לפחד לשאול: למה אתה אומר או עושה את מה שאמרת או עשית?
לומר בכנות שנפגענו, הזדעזענו, או נבהלנו. להיכנס ל"משא ומתן" - לומר מה שחשוב לנו, לא לוותר אבל גם לא לפגוע.

ואם אנחנו מרגישים שאין עם מי לדבר בצד השני - לפחות לנסות לא לגרום נזק. לא להסלים את המצב.......
לא לוותר, אבל גם לא לתקוף.

היו המון דוגמאות שאנשים הביאו מהיחסים שלהם עם הורים, דודים, בני זוג וגם ילדים.....ובכל דוגמא היא הצליחה להראות שיש המון דרכים אפשרויות להגיב - בנוסף לדרך שבה הם בחרו בפועל.

היא הציעה לאמץ "תודעת אוקיינוס" - לראות בכל עת שקיימות הרבה אפשרויות......
לא פשוט - אבל חומר למחשבה.

בחמלה אין היגיון - כלומר, הרבה פעמים התגובה ההגיונית היא רחוקה מרחק שנות אור מחמלה.

אבל מי שמצליח להתעלות מעל להיגיון, מעל לתגובה הרגשית הפגועה האוטומטית....
מי שמצליח לראות את האדם השני כמי שפעל מתוך מצוקה, כמי שלמרות כל מה שהוא עושה או אומר בכל זאת אפשר למצוא בו שביב אור, אפשר לנסות לדון אותו לזכות כלשהי..........יצליח לחמול - בלי לוותר ובלי להתקפל אבל גם בלי לגרום נזק.......ואולי אולי אפילו לעזור...........

חמשישי

יום ששי שקט בבית משפחת אמפיארטי.
לחתני היה מירוץ היום, והם הבינו שהוא יהיה עייף בערב כך שקבענו שהם לא יגיעו אלינו היום.

אני קוראת את הספר המצוין שלי, T צופה בפרק של Chicago PD.
אחרי כן T קם לבשל משהו, ולהכין גלידה, ואני צופה בפרק של "האנטומיה של גריי".

כן, T גם מכין גלידות. מעולות. הוא קנה לעצמו מכונת גלידה.
נמאס לו מהמחיר של גלידות משובחות. נמאס לו ממתיקות היתר של הגלידות הקנויות.
ביפן הכרנו גלידות הרבה פחות מתוקות, וזה מאד מצא חן בעינינו.
כך גם אפשר לדעת בדיוק אילו חומרים יש בפנים.

בחמישי נסעתי לבד אל הנכדים, היתה ל-T פגישת עבודה.
ביליתי שעה עם נשמותק, מקריאה לו סיפורים וגם צופה בהתלהבות כיצד הוא עצמו מצליח לקרוא עמוד שלם בספר.
ילד בגן חובה, קורא עמוד שלם.

מידי פעם הוא נעצר ושאל אותי איך הוגים את הניקוד: איך אומרים סֶגֹוֹל? אֶה.
לא היתה לו שום בעייה עם חִירִיק או קָמָץ או פַּתָּחַ, אבל היה קשה להסביר מה זה חָטַף פַּתָּחַ  ומדוע לפעמים שְׁוָא נשמע כמו סֶגֹוֹל ולפעמים לא.....

בחמש וחצי אספנו את חכמוד מהכדורגל. נשמותק פרש לפני כמה שבועות מהחוג הזה. הוא דווקא היה מאד מוצלח והמדריך ממש אהב אותו, אבל נשמותק יודע מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה, והוא הודיע בעצמו למדריך: "אני פורש". בתי סיפרה לי שכאשר היא באה איתו בשבוע שאחרי כן לאסוף את חכמוד מהחוג שלו, אמר לו המדריך "שלום, נשמותק, מה שלומך?" והוא מייד ענה "אני פרשתי". המדריך חייך בחיבה וענה לו "אסור לי לומר לך שלום אם פרשת?" ונשמותק הבין שהכל בסדר.

לחכמוד תלויה שן קדמית על בלי מה. נראה כאילו משיכה קטנה תשלוף אותה בקלות, במיוחד שהשן הבשרית כבר התחילה לצמוח במקומה. אבל כשהוא מנסה למשוך זה כואב לו, וגם היה מעט דימום. אז הוא עזב אותה. חכמוד מאד מאד מפחד מדם.
את שלוש השיניים שכבר התחלפו לו היה צורך לעקור אצל רופאת השיניים. עקשניות, שיני החלב של חכמוד. לא רוצות לפנות מקום לבשריות.

חכמוד לא רצה בשום אופן לקרוא סיפורים או לשחק. הוא הדליק את הטלוויזיה, וחשבתי לעצמי שאחרי יום שלם בבית הספר ובצהרון ואחר כך בחוג כדורגל - לא יקרה כלום אם יצפה קצת בטלוויזיה לפני שאבא יגיע, מקלחות, ארוחת ערב, ולישון.

כשהגעתי הביתה T היה באמצע שיחת סקייפ עם הורי. זה כבר הפך לעניין כמעט יום יומי. T מדבר עם הורי. מעדכן אותם על המהלכים עם הדיור המוגן, הם מעדכנים אותו על סטאטוס המכירה של הבית או הבירורים שלהם לגבי העברת הרהיטים שלהם לארץ.
הם כבר קיבלו כמה הצעות מחברות ישראליות שיש להן נציגות מקומית שם, שנותנות שירות מדלת לדלת.
הם כל כך יוזמים, כל כך פעילים. בעוד אבא שלי מתכנן את המהלכים הגדולים, אמא שלי כבר מספיקה לעבור על כל הבית ולהיפטר מכל מה שהם לא צריכים להביא איתם. הוא דואג למאקרו, היא למיקרו - צוות מנצח.

אבל אז היא אומרת "אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את התקופה שאנחנו עוברים עכשיו" ואני מבינה כמה שהם במתח, בלחץ, כמה ויכוחים ומריבות בטח יש, כמה דאגות ותחושות של חוסר וודאות.

אנחנו מדברים על המצב. על השרב הכבד ששרר כאן באותו יום.
"תראו לאן אני מעבירה אתכם" אני אומרת. "טילים איראנים ומזג אוויר מחורבן, רק כדי שתהיו קרובים אלי".
כן, לא אכפת להם. הם מבינים שהעיקר להיות לידי, ליד אחי, ליד הנכדים והנינים.

דיברתי היום עם גיסתי וגם היא עוברת תקופה מאתגרת, מול אמא שלה שקיבלה עובדת זרה ועושה לה (לעובדת) את המוות כבר כמה שבועות. צער גידול הורים.........
מקווה שהמעבר יעבור בשלום. שההתאקלמות תעבור בשלום. שהורי לא יצטערו על המהלך. שאני לא אצטער....

הגביע....

לא פוסט ספורט בשום צורה ואופן.

שעת צהריים. הטלפון, שזרוק על הספה, מצלצל.
אפליקציית ה-truecaller מזהה על הצג מישהי שאני לא מכירה.

על הקו בחורה צעירה.
"שלום, הגעתי לאמפיארטי?" (אמרה את שמי האמיתי המלא)
"כן" אני מאשרת.
"אני חיילת שמשרתת בממר"מ, ועשינו פה קצת סדר וניקיונות ומצאנו גביע......עם שמות ותאריכים חרוטים עליו....."

הגביע.

ביחידה בה שירתתי - יותר נכון במדור שלי ביחידה - נוצרה לה מסורת רבת שנים: כיון שכולנו שירתנו בקבע באיזשהו שלב (קורס תכנות מחשבים מחייב חתימה) התקיימו לא מעט חתונות.

אי אז, עוד בסוף שנות השישים נרכש גביע כסף (או מצופה כסף, או נחושת) ונחרטו עליו שמות הזוגות שהתחתנו פלוס תאריך החתונה.

הגביע התגורר בביתם של בני הזוג הטרי עד לחתונה הבאה....או אז עבר הוא לזוג החדש, וכן הלאה.

בחלקו העליון של הגביע התנוססה הכתובת:
"אין לתבוע מחשבה משיכורי האהבה"

T ואני התחתנו ב-1979, והגביע התנוסס לו בגאווה אצלנו על מדף בסלון.
בשלב כלשהו העברתי אותו הלאה לזוג הבא שהתחתן,  אבל עכשיו התברר לי שלא זו בלבד שהוא הושאר בבסיס, אלא שגם לא נחרטו עליו שמות נוספים. אנחנו היינו האחרונים.

החיילת החביבה מעבר לקו הטלפון טענה שאין עליו עוד מקום לחריטה נוספת.
אולי  נִקְנָה גביע חדש עבור הזוגות הבאים, והישן הושלך כלאחר יד באיזה ארון או מחסן.....אולי נשברה המסורת. אין לדעת.

החיילת החביבה החליטה להתקשר לזוג האחרון שהתחתן - אנחנו - בכל זאת עברו כמעט 40 שנה מאז.....
ולשם כך חיפשה את שמי באינטרנט.

היא אמרה שהחבר'ה ניסו לשכנע אותה לא להתקשר - שאין טעם - אבל היא התעקשה.
"הלכה עם הלב שלה" אמרה לי בביישנות.

ממש עשתה לי את היום.

היא שלחה לי בוואטסאפ תמונות של הגביע, והאמת שהוא במצב כה ירוד שבתמונה, לפחות, אי אפשר לזהות את השמות שלנו.

אני בתמורה שלחתי לה תמונה מאלבום החתונה שלי בה מופיע הגביע, כאשר החברים מהיחידה מוזגים בו יין לצורך הברכה......

החיילת היתה נלהבת וסקרנית - האם על הגביע חרטנו רק זוגות ששני בני הזוג שהתחתנו היו מממר"מ?

הסברתי לי שלא, שעד כמה שידוע לי אף אחד מהזוגות לא היו שניהם מהיחידה, ושהגביע היה שייך רק למדור שלי. לא לכל היחידה.

היא רצתה להקפיץ לי אותו, אבל היא ברמת גן בשלישות ואני אי שם בשרון - אז אמרתי שאם אהיה בסביבה אתקשר אליה ואבוא לקחת.

האמת שיש על הגביע הזה כמה שמות שברבות הימים הפכו לתותחים ממש - חלק בתחום ההיי טק, חלק בפוליטיקה....ובכל מקרה יש לו ערך נוסטלגי לא מבוטל.

כמובן שהודיתי לה מקרב לב שהתקשרה........

בים המלח עם 'החתולה'

כבר כמה שנים ש-T מסרב לבוא איתי לים המלח.
זה לא שהוא לא אוהב את ים המלח, הוא דווקא כן.
מה שהוא לא מסוגל לסבול כבר זה את האוכלוסיה שהוא פוגש שם.
לא נעים לומר, אבל לא נעים לו להיות מוקף בקשישים על הליכונים....שכך הוא זוכר את ים המלח מכל הפעמים האחרונות שהצלחתי לגרור אותו לשם.

T יודע שאני אוהבת את ים המלח.
שאני מרגישה שהגעתי הביתה כבר כשמתחילים את הירידה מערד.
שבאוויר ספוג הברום והאשלג אני נרגעת, מאושרת, נינוחה.
שהציפה במי הים (ואפילו בספא של המלון) עושה לי משהו טוב.

והוא השתדל כל השנים, באמת השתדל לשמח אותי ולבוא איתי.
אבל כבר כמה שנים שאני פשוט לא מצליחה לשכנע אותו לבוא איתי.
והשנה קבעתי עם 'החתולה' - ואחרי שזה נדחה כמה פעמים בגללה ואז בגללי - בסוף הזמנו חדר במלון "דניאל" ביום הולדתה שחל השבוע, ועשינו זאת.

כשיצאתי מהבית היכו את הרכב שלי גושי ברד בגודל של כדורי טניס לפחות.
בדרך ירד גשם חלק מהזמן, וגם כשהגענו סוף סוף לעין בוקק ליווה אותנו גשם שוטף מהאוטו ועד לקבלה.

אז מה?
מיד כשהגענו ירדנו לספא - וטבלנו שעות בבריכת מי המלח שבמלון.
השמים היו אפורים וכך גם הים עצמו.
רבצנו לנו בבריכה החיצונית במים המלוחים, החמימים, כאשר על ראשנו דופקות טיפות הגשם.
לא היה קר.
היה נעים.

אחר הצהריים פסק הגשם והשמים התבהרו

אחרי ארוחת הערב (שהיתה סבירה אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה) יצאנו להליכה לאורך הטיילת הנהדרת שנבנתה שם.
בכלל - עבודות הפיתוח שמתבצעות שם בחמש השנים האחרונות מעוררות התפעלות.

כל החופים פותחו וסודרו והפכו לציבוריים, כבר אין עוד חופים פרטיים של המלונות.
יש גם מלתחות, מקלחות ולוקרים לשימוש הציבור, ויש אזורים מוצללים.

עדיין זה לא אזור שוקק חיים - הלכנו כמעט שעה וסבבנו את כל החופים והמלונות - וזה הרגיש כמו ביום כיפור ביישוב שלי.
ברור לי שכל עוד לא יהיו שם מקומות בילוי אמיתיים, כמו באילת, לא יגיעו הצעירים ולא יפריחו שם את השממה האנושית.
אבל זה כבר מקום שאפשר לנסוע אליו בבוקר, לבלות בים, ולחזור הביתה - גם בלי לשהות במלונות עם הקשישים וחולי הפסוריאזיס.

בבוקר לפני ארוחת הבוקר (המושקעת מאד) ירדנו לחדר כושר, שהיה כמובן עם מכשירים מיושנים ובלי מיזוג - ועם מאוורר שמורגש רק על חלק מהכשירים - אבל עשינו אימון בכל זאת, הזענו המון - גם טוב.

הבונוס היה כמובן הבילוי עם 'החתולה'.
כשעבדנו יחד התראינו כל יום. בגיבושים של מקום העבודה תמיד היינו בחדר יחד.  נסענו יחד לקורסים בחו"ל, שידרנו על אותו הגל, הסתדרנו, אהבנו זו את זו, הערכנו מקצועית זו את זו, היינו חברות ממש.
ונשארנו חברות ממש, אבל מאז שעזבתי את מקום העבודה בקושי יוצא לנו להתראות. וזה חסר לשתינו.
כל כך טבעי לנו להיות ביחד, כל כך נינוח.


וכמה שאנחנו בקשר ומתעדכנות, עדיין היה לנו כל כך הרבה מה להשלים ביומיים האלה - וזה היה תענוג צרוף.
ויש סיכוי שנהפוך את זה למסורת..........

מעניין לעניין באותו עניין....

הורי דבקים בתפריט די קבוע כבר הרבה שנים.
אמא אובחנה עם כולסטרול גבוה וכבר יותר משלושים שנה לא נוגעת בביצים, למשל. או חמאה חלילה. או מאכלי חלב שהיא ממילא לא אוהבת.
היא לא אוכלת בשר אדום, ולארוחות הצהריים מכינה בעיקר חזה עוף או הודו. אבי לא אוהב דג אבל לפעמים היא מצליחה להגניב איזה דג בגריל.
אבי אוהב גבינות אבל היא לא מרשה לו, "כי זה לא בריא" ובאופן כללי "מחזיקה אותו קצר" עם האוכל, כי למרות שהוא בכושר גופני מצוין, יש לו כרס - תורשתית, כמו שהיתה לאבא שלו, וממש כמו שלי, אגב, רק קצת יותר גדולה כמובן.
אז הוא קונה "דליים" של יוגורט (רזה), והם אוכלים לחם, פסטה, תפוחי אדמה....
וכל יום מרק.
והרבה ירקות.
אבא גם אוכל שקדים "לקינוח" אבל בלי מלח.
אפשר לומר שהם אוכלים בריא מאד.
וכמעט לא לוקחים תרופות. אבל לוקחים המון ויטמינים. על דעת עצמם.

ועכשיו, עקב דרישת הועדה הרפואית של הדיור המוגן, הם עשו בדיקות דם וגילו:
שלאבא חסר סודיום - כלומר מלח. לא יודעת אם זה קשור לתזונה או משהו אחר, אבל הרופאה המליצה לו להוסיף לתפריט שלו מאכלים עם מלח - מה שנשמע תמוה בעיני. במקביל היא שלחה אותו לבדיקות נוספות.

ואז, בבדיקת צפיפות העצם של אמא, התגלה אוסתיאופרוזיס. שעם כל ההתעמלות שהיא עושה: שלוש פעמים ביום הולכת/רצה בחוץ - כלומר יש גם חשיפה לאור השמש -  פלוס פעם ביום מכשירי כושר.  זה היה ממש מפתיע. אבל אולי זה באמת קשור לגיל. ואולי זה גם קשור לעובדה שהיא לא אוכלת מאכלים בוני עצם. המון שנים. ואולי כל הויטמינים שהם לוקחים לא באמת נספגים ומשפיעים.

היא עוד לא קיבלה את תוצאות הבדיקה כך שאיני יכולה לשלוח אותה עדיין לועדה הרפואית.
המסקנה של אמא שלי היתה כמובן שלא כדאי לעשות בדיקות כי אז מגלים דברים שלא רוצים לדעת...........

אבל המחשבות שלי סביב העניין הזה הן: אולי הכל בולשיט. לא משנה מה אתה אוכל, כמה אתה מתעמל....התורשה היא התורשה, הגיל הוא הגיל........

הבטחתי לעדכן מה קורה עם הדיאטה.....

שנה חלפה מאז שעשיתי בדיקות דם.
התוצאות היו תקינות, אבל חלק מהערכים "נגעו" בגבול הטווח התקין, וחשבתי איך לנסות לשפר אותם.

במהלך השנה הזאת התקשרתי עם חברת day two והם עשו ניתוח המיקרוביום של חיידקי המעיים שלי והחזירו לי תפריט מותאם אישית.
התפריט מונגש באמצעות אפליקציה, שבה כתוב כל מה ש"מותר" לי לאכול - כלומר לא מקפיץ לי את רמת הסוכר בדם - וכל מה ש"אסור" וכמובן מה ש"עדיף שלא".
כל מאכל או צירוף של מאכלים מקבל "ציון" מ-1 עד 10, כאשר 10 (ירוק) הוא מצוין לי ו-1 (אדום) הוא ממש מזיק, וכמובן יש גם את הצהובים - עדיף להימנע.

בגדול על סמך הניתוח של day two, רוב הפירות והפחמימות (כמו לחם, אורז, פסטה וכו) אסורים לי, אלא אם אני אוכלת אותם יחד עם חלבונים/שומנים ובכמות מוגבלת.

בנוסף קיבלתי תיקרת קלוריות יומית - 1800 - זו הכמות שעלי לצרוך כדי לא לעלות במשקל.
אם אני רוצה לרדת במשקל, נאמר לי לאכול 1300 קלוריות ביום (500 קלוריות פחות מהתקרה).

כיון שהיה לי חשוב לבדוק אם זה באמת עובד, די הקפדתי לאכול רק מאכלים וצירופים שעליהם קיבלתי באפליקציה ציון גבוה -  "ירוק" - וכמעט שלא זייפתי.

בנוסף במהלך רוב השנה עסקתי ביותר פעילות גופנית בשוטף מאשר בשנים קודמות.

בחודשים הראשונים של אכילה לפי התפריט הזה ירדתי קצת במשקל (קילוגרמים בודדים), ושמחתי מאד. אחר כך זה נעצר, ובהמשך התחיל לעלות מחדש.
אגב ככה זה אצלי בכל "דיאטה" חדשה שאני עושה. מוזר מאד.

מצד שני, להבדיל מ"דיאטות" אחרות, היה לי קל ונוח לאכול לפי התפריט הזה - כי הוא כלל מאכלים שטעימים לי, שאני מרגישה טוב כשאני אוכלת אותם (לא מרגישה עייפה, למשל, כמו אחרי אכילת לחם), הרגשתי מצוין וגם חל שיפור באיכות השינה שלי ומערכת העיכול שלי.

אבל המבחן האמיתי מבחינתי היה בתוצאות בדיקות הדם, והשבוע חזרתי עליהן כדי לבדוק מה, אם בכלל השתנה בזכות התפריט המותאם אישית שקיבלתי.
אז זהו, שאין שום שינוי. הערכים עדיין תקינים אבל חלקם גבולי - שום דבר לא השתנה מהבחינה הזאת.

מסקנות?
האמת שאין לי מסקנות.
אני מרגישה טוב והתפריט מתאים לי אז כנראה אמשיך אותו.
לרדת במשקל כנראה כבר לא ארד, ואני מתחילה להשלים עם זה.
ערכי בדיקות הדם שלי כנראה קשורים יותר לתורשה מאשר לתזונה.
נכון לעכשיו day two לא הוכיחה את עצמה מבחינתי................

עדכונים שוטפים

לא ממש לקחתי ברצינות את הויטמינים שדחף לי חתני ביום חמישי כשחזר מהעבודה וראה שאני ממש על הפנים.
כבר ניסיתי הכל במהלך השלושים השנים האחרונות - אכינציאה ופרופוליס וג'ינג'ר וויטמין C טבעי ולא טבעי, חומצי ולא חומצי, בקפסולות ובאבקה....משהו שקוראים לו Goldenseal שנמכר רק בארה"ב ומבוסס על איזה צמח שהאינדיאנים משתמשים בו....הכל.

אבל חתני התעקש, והסכמתי להיות שפנית הניסיונות. הוא טען (ו'ביוכימיה' אישרה, לפחות בתיאוריה) שהחומרים בהם ארוז הויטמין C הספציפי הזה מגבירים מאד את הספיגה שלו ולכן גם את היעילות שלו.
מחמישי בערב כמו שעון לקחתי 1000 CC (קפסולה אחת) של הויטמין הזה (עם אוכל ושתייה) והרגשתי על הפנים וזלזלתי אבל התמדתי.

בראשון בבוקר כבר קמתי במצב אחר לגמרי. לא לגמרי ללא ליחה, טיפה שיעול, מידי פעם התעטשויות - אבל מרגישה טוב. ממש טוב. בלי "איכס" ובלי תשישות. "אוקיי" אמרתי לעצמי, ייתכן שזה היה קורה גם ככה, בכל זאת מיום שלישי אני לא מרגישה טוב.....
אבל סקירה מהירה של היסטוריית ההתקררויות/מחלות שלי בשנה האחרונה לפחות מראה שאני לא מתאוששת כל כך מהר בדרך כלל. יש סיכוי שהויטמינים האלה עשו את העבודה.
וליתר ביטחון כאשר T הראה סימנים שהוא נדבק ממני (שלשום) הכרחתי גם אותו לקחת את קפסולת הפלא.
הבוקר הוא כבר דיווח שהוא מרגיש יותר טוב. הייתכן?
ימים יגידו...........

בינתיים עשיתי לחתני טוב על הנשמה ואמרתי לו שנראה שזה עובד.
הוא באמת דואג לי, הבחור, ואני מלאת תודה לו על כך.
הוא דואג לי גם לגבי נושא המשקל המתסכל כל כך, שלמרות שנראה היה שהתחיל לרדת בהדרגה מאז שהתחלתי לאכול לפי תפריט מותאם אישית (Day Two) נעצר בשלב כלשהו, וזאת בלי שהפסקתי להתמיד ולמלא אחר ההוראות ככתבן וכלשונן. בעקבות הנקע  וחוסר התזוזה שלי כמעט חודש המשקל עוד הגדיל לעשות והתחיל לעלות....וכרגע אני באותו מקום שהייתי לפני שהתחלתי. 😔
אז חתני דואג לי ובששי שעבר כשהם היו כאן הוא תפס אותי לשיחה בנושא והרגשתי שהוא ממש חופר לי.
אני לא אוהבת לדבר על המשקל שלי, על הדיאטה שלי, על הפעילות הגופנית שלי.....זה עושה לי רע.
אני מדברת על זה לפעמים, ביוזמתי, ולפרקי זמן מאד קצרים. זה מאד מתסכל כשיושב מולי בחור (כלומר ממין זכר) בן שלושים ושבע (כלומר צעיר) ומתחיל להסביר לי איך כל שעלי לעשות הוא להגביר את הפעילות הגופנית שלי והגוף שלי יגיב.....
זה לא עובד ככה. לא אצל נשים. לא בגילי. לא אחרי שהרסתי את הגוף עם דיאטות משונות כל חיי. לא עם מטבוליזם איטי מולד (עשיתי בדיקת RMR וצריכת הקלוריות שלי במנוחה היא 790! הנורמלי הוא בין 1152 ל-2060. עם מטבוליזם כזה אני אמורה לעסוק בפעילות גופנית אקסטרים ממש ו/או לאכול פחות מ-790 קלוריות ביום כדי לרדת במשקל!!!

אבל חתני לא הבין שכבר לא נוח לי לדבר על זה, והייתי מאד סבלנית ועדינה איתו כשאמרתי "אתה קצת חופר לי"....למזלי קראו לי לומר לילה טוב שנכדים שישנו אצלנו באותו סופ"ש וזה הציל אותי מהמשך הסבל......... הוא מתכוון לטוב, אני יודעת.

בכל מקרה הבוקר עשיתי סוף סוף בדיקות דם שיראו לי, לפחות, אם התפריט שהתאימו לי אכן משנה במשהו את ערכי התוצאות. כי אם זה גם לא עוזר במשקל וגם לא משפר תוצאות (שלא היו גרועות אבל התחילו לגעת בגבול העליון של הטווח התקין) אז בשביל מה המאמץ?

אתמול נפגשתי עם 'מחברת'. היא באמת במצב טוב יחסית, וזאת למרות שהיא שמעה מגיסתה (גיסתו של הפרוד שלה) שלפרוד שלה יש מישהי.....ושהיא לא יודעת אם זה מעכשיו או עוד מלפני שהוא נפרד ממנה (הרבה טאקט יש לגיסה הזאת! וגם נשמה טובה שחבל על הזמן)...
היא עצמה יוצאת עם גברים, במיוחד אחד שכבר מתמיד הרבה זמן ואני רואה שהיא ממש מחבבת אותו.......ועדיין כששומעים שלאקס יש מישהי זה עושה משהו, אין מנוס מזה.
בכל מקרה הם כבר מתגרשים בקרוב, הגיעו להסכם....היא מתמודדת מאד יפה עם כל מה שקורה ואין זכר כרגע למחשבות האובדנות שהיו לה לפני כמה חודשים............

השבוע ל"ג בעומר והנכדים יהיו אצלנו בחמישי. מקווה שלא יהיו יותר מדי מדורות באזור - גם ככה מזג האוויר השרבי, "רוחני", יבש הזה ממלא את האוויר באבק ואובך (ובדיוק עכשיו התחיל גם גשם.....🤨), אין צורך להוסיף עליו עוד גורמים מזהמים (וסיכוני שריפות).....

בשבוע הבא 'החתולה' ואני יורדות ליומיים לים המלח.
הבנתי שאת T זה לא מעניין, ואני ממש ממש מתגעגעת לים המלח.

אני קוראת ספר מעולה, שבני המליץ לי - All the light we cannot see מאת Anthony Doerr - בינתיים קראתי רבע ממנו והוא כתוב מעולה. אין מילה מיותרת.

בגיזרה של הורי שקט יחסית.
אחרי שהפלאייר (flyer) שהכנתי לטובת מכירת הבית שלהם התקבל בהתלהבות, כבר הגיעו בקשות לתיקונים (איך לא?) אבל צלחתי אותם בכבוד.
בהעדר הוראות ברורות לגבי אילו בדיקות דם 'האחוזה' בדיוק דורשת עבור הועדה הרפואית אילתרתי משהו (על סמך הבדיקות שלנו) והרופאה שלהם כבר שלחה אותם לעשות. גם קבעה להם תורים לבדיקת צפיפות העצם. מעניין אותי אם מישהו עם אותסיאפרוזיס מתקדם (כמו אמא של גיסתי האהובה למשל) לא היה מתקבל לדיור המוגן בגלל זה. אני בספק רב.

בהעדר נוסחה ברורה למכתב שנדרש מהרופאה שלהם לגבי "מצבם הבריאותי הכללי" מצאתי ברשת כל מיני נוסחים ושלחתי להם שינסחו לבד. מקווה שזה יתקבל.
בכל מקרה התברר שלא ניתן להתקדם עם המשא ומתן הכספי עד שאין אישור עקרוני שהם מתקבלים מהבחינה הבריאותית.

בגיזרת העבודה של T יש הצלחות ויש גם תסכולים. ייעוץ עסקי זה מקצוע מתסכל. גם אם כבר צלחת את הקטע שמי שביקש את עזרתך הוא בדרך כלל בקשיים כספיים והסיכוי לקבל תשלום עבור עמלך הוא קטן יחסית (ולכן הרבה יועצים מתעקשים על תשלום מראש, אבל לא T ו'שותפנו') - לפעמים קשה להבין את ההתנהגות הכלכלית של לקוחותיך (ומישהו הרי כבר קיבל פרס נובל כשהוכיח שההחלטות הכלכליות שאנחנו מקבלים הן רגשית ולא רציונליות).
ה"הברקה" האחרונה של אחד מלקוחותיהם הגדולים (והמצליחים כלכלית) היתה ש"לא נעים" לו להחליף את ספק חומר הגלם העיקרי של העסק שלו למרות שהוא (והשותפים שלו, והזכיינים שלו) עשויים להרוויח אלפי שקלים בחודש אם יעשה זאת...........
צריך להיות "לא נעים" דווקא לאותו ספק שהוא לכאורה חבר, שגובה ממנו מחיר מופקע שנים ארוכות......אבל אין עם מי לדבר. זה הקטע של יועץ, אתה ממליץ אבל הלקוח לא חייב ליישם!

בגיזרת העבודה שלי יש לי יותר ויותר מתאמנים בהתכתבות ופחות ופחות מתאמנים שמגיעים אלי לקליניקה - ונראה לי שזה משהו שמאד מתאים לי. כלומר כאשר מישהו מסיים אימון בקליניקה, אני מוצאת שאני לא מזדרזת למלא את המקום הפנוי.
ולעומת זאת כל מתאמן חדש שיוצר קשר במייל, מתקבל אצלי מייד בהתלהבות ובשמחה.
מעניין אותי לבחון למה אני כל כך אוהבת לאמן בהתכתבות, מסתבר שאפילו יותר מאשר בחדר האימון.........

ועדיין לא הרמתי טלפון לאף מאמן/ת (כי גם לא בחרתי אל מי לטלפן) כדי לחזור להתאמן בעצמי........
'מחברת' אומרת שזה תהליך, ושכאשר הוא יבשיל פתאום אמצא את עצמי מתקשרת וקובעת. ייתכן.

זהו בינתיים......שבוע שגרתי למדי.
לא אומרת מילה על המצגת של ראש ממשלתנו אתמול
וכולם כבר אמרו מספיק על האסון הנורא, העצוב והמרגיז של שבוע שעבר....אז אין צורך להוסיף פרט לומר - בכיתי יומיים. על נערות/ים שאני בכלל לא מכירה..........