לא האמנתי שזה אפשרי, אבל למרות שהתעוררתי "כרגיל" (כלומר בארבע ורבע, שקודם היה חמש ורבע) הצלחתי להירדם בחזרה למשך עוד כשעה. גם ככה אני מתעוררת כמה פעמים בלילה, בימים אלה, ולא הזיק לי שהצלחתי לישון עוד שעה.
עדיין לא ברור מה קורה עם אבא. בסך הכל הוא כבר מרגיש נורמלי, ורוב הזמן גם נשמע נורמלי. הרעד בראש נעלם כבר ביום האשפוז הראשון, ולחץ הדם משתנה מידי פעם אבל לא יורד לערכים מסוכנים כמו קודם. הדיבור שלו עדיין לעיתים מסולף, וזה מטריד, שלא לומר מדאיג.
אמא ממשיכה לקרוא את ד"ר גוגל ועכשיו היא מחפשת כיוונים ניאורולוגים. גם אני שאלתי את הרופא במחלקה שלו לגבי תסמינים שנראים ניאורולוגים אבל לפחות בבדיקה קלינית בסיסית לא נראה שזה הכיוון. קיוויתי שבכל זאת יעשו לו CT ראש או משהו כזה, אבל אולי בגלל הקוצב הם מסתייגים מזה, ללא סימנים קלינים אחרים כלשהם שעשויים להעיד על אירוע מוחי כלשהו.
זה מצב מאד מתסכל שבו יש ימים שאני חושבת שכיוונון התרופות והקוצב יסדירו את העניין ויחזירו לו סוג של איכות חיים ושיגרה, ויש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אולי אלה ימיו האחרונים. פשוט אי אפשר לדעת. הבוקר אמורים לעשות בדיקת תקינות (ואולי כיוונון נוסף) של קוצב הלב, ואולי ישחררו אותו הביתה.
במקור בתי הודיעה שהם ינוחו בבית בסופ"ש הזה, כך שאנחנו לא הכנו ארוחה, אבל אז בהתכתבות בשבת בבוקר הם בכל זאת החליטו להגיע - אז כמובן שאילתרנו ארוחה על המקום, אחרי שחזרנו מביקור אצל אבא בבית החולים.
בעקבות פוסט בפייסבוק של פקידה מגדוד השריון (שהיה גדוד המילואים של T) שהם התמקמו באחד מיישובי העוטף ומקימים מטבח במקום כדי לבשל אוכל טרי לחיילים, הוא הפעיל את חבריו לפלוגה לשעבר ועוד חברים מתחום המזון והתארגן לאסוף ציוד מטבח מכל מיני תורמים (וגם אנחנו רכשנו בעצמנו חלק) ובששי הוא ואחיו ירדו אל הגדוד. בגדוד מאד התרגשו מההיענות שלו לבקשתם ומההתגייסות שלו ושל החבר'ה להשיג, לתרום ולשנע אליהם את הכל - וביקשו שהוא גם ייפגש ויידבר עם החיילים, עם המג"ד ועם הסמג"ד, לספר להם קצת מורשת קרב מהתקופה שבה הוא שירת בגדוד הזה במילואים (בעיקר מלחמת לבנות הראשונה, בט"שים בלבנון והאינטיפאדה הראשונה) ולשמוע את הסיפורים שלהם על ההתייצבות שלהם בשבת השחורה בין הראשונים, על הקרבות בעוטף ועל ה"סגירה" של הפרצות בגדר המערכת, כדי לעצור את מה שהם קראו לו "האוטוסטרדה" של חמאסניקים ואזרחים עזתיים.
מחברת מתאוששת לאט ובכל יום חל איזשהו שיפור קל במצבה. מה שהכי מטריד אותי לגביה, גם עכשיו וגם בכלל, הוא שיש לה איזשהן ציפיות מעצמה להיות סוג של סופר וומן - והיא לא מפרגנת לעצמה כשהיא לא במיטבה. אין לה סבלנות לעצמה, וזה - לדעתי - הופך את ההתמודדות שלה (כל התמודדות - בין אם זה הכאב הפיזי עכשיו ובין אם זה משבר רגשי כלשהו, כמו הגירושים שהיו) לקשה יותר. כי ההתנגדות האוטומטית שלה לעצם העובדה שרע לה וקשה לה, מאד מקשים על ההתגברות וההחלמה.
המצב במדינה ממשיך להדאיג ולדכדך - וגם ובעיקר להרגיז - אותי, בעיקר בכל הקשור להנהגה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' ולהתחיל לחשוב בצורה יותר חיובית. כל השנה הזאת אני בדכדוך - בגלל הממשלה הכושלת הזאת - ומאז פרוץ המלחמה זה הגיע אצלי (כמו אצל רבים אחרים) לשיאים בלתי אפשריים.
בחמישי בערב החלטנו לצאת קצת להתאוורר, ישבנו בבית קפה עם שריתה ושותפנו והיה טוב קצת לשנות אווירה.
התחלתי לקרוא את ספרו האחרון של אשכול נבו, לב רעב, אחרי כמה ימים שלא קראתי בכלל. הוא זורם בקלות, וזה מאד מתאים לי עכשיו.
הדגל שיש לנו בפתח הבית "הוריד" את עצמו לחצי התורן מתי שהוא סביב השבעה באוקטובר.
זה ממש מוזר כי הוא שרד את כל הרוחות והסערות של כל השנה האחרונה, ורק עכשיו פתאום נקרע....
נראה לי שנצא היום לקנות דגל חדש. למרות שיאה ונאה שיהיה כרגע בחצי התורן................
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה