כיון שכך, החלטנו לצאת מהבית בשעה המקורית שתוכננה ולעבור בביתה של אמא של 'שריתה' לניחום אבלים בדרך לשדה התעופה. הם גרים ביישוב בדרך לירושלים והנסיעה מהם לשדה קצרה ומהירה יחסית.
כמו בלווייה, אמא של שריתה פיקדה ביד רמה גם על ה"שבעה" והתנהגה כמו מארחת / מנהלת אירוע יותר מאשר אלמנה אבלה. היא משהו, האישה הזאת.
ישבנו בעיקר עם שריתה וקצת עם אחד מאחיה, הבית היה מלא חברים ובני משפחה שבאו לנחם ובעיקר סיפרו ושמעו סיפורים על אביה של שריתה. מאד שמחתי שבאנו.
שדה התעופה היה מלא באנשים, כיאה לחודש יולי, אבל בסך הכל זרם.
ברור שהיה עוד איחור וגם לפחות שלושה שינויי שער - הפעם הבלגן לא נגרם על ידי ארקיע עצמה אלא על ידי שדה התעופה. גם לאחר שכבר עלינו למטוס חיכינו כמעט שעה עד שאפשרו לנו להמריא, כך יצא שהגענו לאתונה כשעה וחצי אחרי המועד המאוחר יותר שתוכנן (וארבע וחצי שעות אחרי הזמן המתוכנן המקורי). T לא הכניס את מספר הטיסה לטופס הזמנת הרכב, וגם לו היה עושה זאת - מפאת מחסור בעובדים, ספק אם חברת ההשכרה היתה דואגת לשלוח לנו לשדה נהג שיאסוף אותנו אל משרדי השכרת הרכב - כפי שהם עושים תמיד.
דווקא בביקורת הדרכונים היינו הראשונים בתור וזה הלך מהר, וגם המזוודה שלנו הגיעה יחסית מהר (גילינו מזמן שזול לנו יותר לקחת מזוודה אחת לשנינו מאשר שתי מזוודות טרולי), אבל כשיצאנו מהטרמינל לא חיכה לנו נציג של חברת השכרת הרכב כמו תמיד. גם בחניה בחוץ לא חיכה וואן שלהם, ובנוסף לכל אף אחד לא ענה לטלפון במשרדים. חיכינו וחיכינו כמעט שעה, עד שהבנו ששום דבר לא עומד לקרות, אז לקחנו מונית למשרדי חברת השכרת הרכב, ושם באמת התברר שיש רק פקיד אחד והוא לא עונה לטלפונים.
אחרי שהבענו בפניו את תסכולנו, והבהרנו לו שאנחנו לא מוכנים לשכור רכב חשמלי (שמשום מה הוא החליט שזה מה שהזמנו, ואנחנו יודעים שבאזור שלנו אין הרבה מקומות לטעינה), הוא התרצה ואף שדרג אותנו לרנו "קפטור", שהוא רכב בקטגוריה גבוהה יותר מזה שהזמנו. אז יצא בסדר אבל עד שזה קרה ועד שיצאנו לדרכנו, כבר היתה השעה תשע בערב.
עצרנו אחרי שעה לקפה והתרעננות וחצי כריך - כי אכלנו צהריים בשדה התעופה וזה היה מזמן - ועד שהגענו הביתה היה כבר אחת עשרה וחצי בלילה. היינו גמורים מעייפות וברור שכבר שום דבר לא היה פתוח ממילא כדי להצטייד אפילו בחלב או יוגורט לארוחת בוקר, אז פשוט התקלחנו והלכנו לישון. זו היתה שינה מתוקה מאד.
קמנו יותר מאוחר מהרגיל, כמובן, אבל לא ויתרנו על הליכת הבוקר על החוף בעיר הסמוכה
רק קיצרנו אותה מעט כי היה כבר חם מדי.
שתינו קפה בבית הקפה הנחמד שאנחנו כבר מכירים, ומשם נסענו ישר לסופר, באותה עיר אבל "עילית" (הליכת הבוקר בעיר החוף - PARALIO שמשמעו חוף), והביתה.
את הימים הראשונים לשהותנו הקדשנו להשלמות קניות וסידורים לבית, לקראת העונה שכבר החלה, ובה יש כבר מעט מאד ימים שפנויים מאורחים (חלק זרים גמורים וחלק חברים או בני משפחה), וכמה פגישות מעניינות ונעימות עם מנהלות נכסים של וילות בסביבה - איתן אנחנו מתחילים לשתף פעולה בכל מיני דרכים.
הנה כבר לפני יומיים, לאחר שפנתה אלינו מישהו לשכור את הבית בתאריכים שכבר תפוסים אצלנו, קישרנו אותה עם אחת ממנהלות הנכסים האלה והיא בתהליך של שכירת וילה אצלה (ואנחנו נקבל 10% עמלה).
T גם הציע לעזור, לשתי מנהלות הנכסים, עם הקמה של אתרי אינטרנט לווילות שהן מנהלות, כדי שיוכלו ביתר קלות לבצע השכרות ישירות, שלא דרך אתר בוקינג או אייר בי אנד בי.
בחינם, כמובן.
והוא גם הביא לכל אחת מהן תשורה, תליון שהכין בעצמו מאפוקסי. שתיהן מאד התרגשו מזה.
באותו יום גם נפגשנו גם עם מנהלת הבית החמודה שלנו, וגם הזמנו אותה לארוחת ערב במסעדה על החוף כאן בכפר, שהתידדנו מאד עם הבעלים והשף. T תמיד נכנס אליו למטבח ועוזר כשאנחנו שם, והערב הזה לא היה שונה - במיוחד כי המלצרית AKA מנהלת המסעדה שלו נסעה לכמה שעות (להביא את אחייניתה כתגבור כוח עבודה לעונת הקיץ) לנאפפליו, והמלצר היחיד שנותר פשוט לא תיפקד.
לאחר שחיכינו וחיכינו שייגש אלינו, T קם, ראשית נכנס למטבח ובחר את הדג שאנחנו רוצים, ואז גם ניקה אותו ונתן אותו לשף להכנה. אחר כך הוא חתך סלט יווני בשבילנו וגם לקח ציזיקי (שהיה כבר מוכן מראש), ונתן לשף גבינת סאגאנאקי להכנה.... פרס לחם והביא את הכל לשולחן - כולל בירה בשבילו ובשביל מנהלת הבית, וקולה זירו בשבילי.
היה ערב נעים וטעים, כשבכל רגע מישהו שעבר שם בחוף נעצר לומר שלום למנהלת הבית שלנו והיא הציגה אותנו בפניהם. ממש כמו בקיבוץ.
בסוף T שוב נכנס למטבח והכין את הקינוח הקבוע של השף הזה (נראה לי שאצטרך להמציא כינויים קבועים לחבר'ה האלה כאן בבלוג) - תפוח פרוס בדבש - האזור הזה מפורסם בדבש המקומי המשובח שלו - ו-T הוסיף לזה גם יוגורט....פשוט מעדן.
למותר לציין שגם השף וגם המלצרית/מנהלת שבדיוק חזרה בשלב זה עם אחייניתה, התחננו ל-T שיגיע גם למחרת לעזור להם... והוא נעתר והגיע גם במוצאי שבת וגם בראשון בצהריים - שאז צפוי להם העומס הכי גדול.
באחד הבקרים, במקום לנסוע לעיירה הסמוכה כדי לעשות הליכת בוקר על החוף, יצאנו להליכה בכפר שלנו. כאן יש המון עליות וירידות, כך שזו הליכה מסוג אחר.
גילינו עוד חופים קטנים חצי פרטיים כמו שיש לנו מתחת לבית, שניתן לגשת אליהם ממקומות שונים בכפר.
וגם פגשנו את הצב הזה שטייל להנאתו באמצע הכביש...
בשבת סוף סוף סיימנו את רוב סידורינו ותכננו לרדת לים.......ובדיוק אז התחיל לרדת גשם שוטף.
זה אמנם היה בתחזית אבל די תפס אותנו בהפתעה, בעיקר בעוצמה ובמשך הזמן שירד גשם.
לים לא ירדנו אבל בכל זאת נכנסנו לבריכה.....
פעמיים בשבוע יש בכל האזור "שוק" שכזה, שהוא גם שוק איכרים וגם סוג של שוק פשפשים. אמנם חם מאד, אפילו חם מדי מדי שיהיה נעים להסתובב בחוץ - אבל היינו באחת הערים האלה לצורך סידורים אז קפצנו לשוק לכמה דקות ואפילו מצאנו פה כמה דברים שהיינו צריכים עבור הבית.
בכל ערב אנחנו מבקרים במסעדה אחרת, גם כדי לגוון וגם כי אנחנו כבר מכירים את האנשים ושמחים לראות אותם שוב. באחת המסעדות עובד זוג זקנים (הוא מבשל, היא מגישה) שבפעם הקודמת ביקשו מאיתנו מגנט למקרר מ"ארץ הקודש". זכרנו להביא לה והיא ממש ממש שמחה.
באחת המסעדות היה לשם שינוי בתפריט גם אוכל מסורתי יווני מעבר לסופלקי, גירוס והדברים הרגילים שמופיעים אצל כולם. הקציצות ש-T הזמין היו מאד טעימות, המוסקה שלי היתה פחות מיוחדת. אבל למנה ראשונה הזמנו סלט שמקורו בכרתים בשם DAKOS שמנהלת הבית שלנו המליצה עליו, שהיה מאד מוצלח
ביקרנו בבית הקפה שבכפר שלנו, שהבעלים הכיר לנו בזמנו את אחיו, שעשה לנו כמה וכמה עבודות בבית (כולל בניית מטבחון חצר קטן עם גריל פחמים), ובמאפייה בכפר סמוך שמכינה מאפים, לחמים, עוגות, עוגיות וכריכים טעימים להפליא. יש עוד כשני בתי קפה בערים סמוכות שאנחנו אוהבים ואני מקווה שנגיע גם אליהם בהמשך. ויש מסעדה מצוינת כאן בכפר שנראה לי שנאכל בה הערב. כיף לחזור למקומות ולטעמים ולאנשים שכבר הכרנו ואהבנו.
בעיקר יש כאן שלווה. ויופי. ושקט. ואנחנו ממלאים מצברים.
אני מצליחה לצמצם מאד את צריכת החדשות של T, ואנחנו מתעדכנים ממש במינימום ההכרחי.
פ
אחי וגיסתי עם בנותיהם, בני זוגם והנכדה מתוכננים להגיע לכאן יומיים אחרי שנעזוב.
אני מקווה שהכל ייצא לפועל - בעיקר כי אמא של גיסתי היתה מאושפזת יומיים ומצב הלב שלה בכי רע. היא שוחררה אמנם הביתה עם מחולל חמצן...אבל אין לדעת מה יהיה איתה.
החדשות הטובות הן שבתי הזמינה כרטיסי טיסה לספטמבר והם בכל זאת כן יהיו איתנו כאן בראש השנה. אני שמחה מאד שזה הסתדר להם (אין לי מושג איך זה הסתדר להם אבל החלטתי לא לשאול ולא להיכנס לזה).
אז T כאמור במסעדה עוזר לשף, ואולי אני - משסיימתי לכתוב את הפוסט הזה - אטבול בבריכה או אפילו ארד קצת לים....
