שעון חורף ומלחמה ואבא ודגל ועוד

לא האמנתי שזה אפשרי, אבל למרות שהתעוררתי "כרגיל" (כלומר בארבע ורבע, שקודם היה חמש ורבע) הצלחתי להירדם בחזרה למשך עוד כשעה. גם ככה אני מתעוררת כמה פעמים בלילה, בימים אלה, ולא הזיק לי שהצלחתי לישון עוד שעה. 

עדיין לא ברור מה קורה עם אבא. בסך הכל הוא כבר מרגיש נורמלי, ורוב הזמן גם נשמע נורמלי. הרעד בראש נעלם כבר ביום האשפוז הראשון,  ולחץ הדם משתנה מידי פעם אבל לא יורד לערכים מסוכנים כמו קודם. הדיבור שלו עדיין לעיתים מסולף, וזה מטריד, שלא לומר מדאיג. 

 אמא ממשיכה לקרוא את ד"ר גוגל ועכשיו היא מחפשת כיוונים ניאורולוגים. גם אני שאלתי את הרופא במחלקה שלו לגבי תסמינים שנראים ניאורולוגים אבל לפחות בבדיקה קלינית בסיסית לא נראה שזה הכיוון. קיוויתי שבכל זאת יעשו לו CT ראש או משהו כזה, אבל אולי בגלל הקוצב הם מסתייגים מזה, ללא סימנים קלינים אחרים כלשהם שעשויים להעיד על אירוע מוחי כלשהו.

זה מצב מאד מתסכל שבו יש ימים שאני חושבת שכיוונון התרופות והקוצב יסדירו את העניין ויחזירו לו סוג של איכות חיים ושיגרה, ויש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם אולי אלה ימיו האחרונים. פשוט אי אפשר לדעת. הבוקר אמורים לעשות בדיקת תקינות (ואולי כיוונון נוסף) של קוצב הלב, ואולי ישחררו אותו הביתה. 

במקור בתי הודיעה שהם ינוחו בבית בסופ"ש הזה, כך שאנחנו לא הכנו ארוחה, אבל אז בהתכתבות בשבת בבוקר הם בכל זאת החליטו להגיע - אז כמובן שאילתרנו ארוחה על המקום, אחרי שחזרנו מביקור אצל אבא בבית החולים. 

בעקבות פוסט בפייסבוק של פקידה מגדוד השריון (שהיה גדוד המילואים של T) שהם התמקמו באחד מיישובי העוטף ומקימים מטבח במקום כדי לבשל אוכל טרי לחיילים, הוא הפעיל את חבריו לפלוגה לשעבר ועוד חברים מתחום המזון והתארגן לאסוף ציוד מטבח מכל מיני תורמים (וגם אנחנו רכשנו בעצמנו חלק) ובששי הוא ואחיו ירדו אל הגדוד. בגדוד מאד התרגשו מההיענות שלו לבקשתם ומההתגייסות שלו ושל החבר'ה להשיג, לתרום ולשנע אליהם את הכל - וביקשו שהוא גם ייפגש ויידבר עם החיילים, עם המג"ד ועם הסמג"ד, לספר להם קצת מורשת קרב מהתקופה שבה הוא שירת בגדוד הזה במילואים (בעיקר מלחמת לבנות הראשונה, בט"שים בלבנון והאינטיפאדה הראשונה) ולשמוע את הסיפורים שלהם על ההתייצבות שלהם בשבת השחורה בין הראשונים, על הקרבות בעוטף ועל ה"סגירה" של הפרצות בגדר המערכת, כדי לעצור את מה שהם קראו לו "האוטוסטרדה" של חמאסניקים ואזרחים עזתיים. 

מחברת מתאוששת לאט ובכל יום חל איזשהו שיפור קל במצבה. מה שהכי מטריד אותי לגביה, גם עכשיו וגם בכלל, הוא שיש לה איזשהן ציפיות מעצמה להיות סוג של סופר וומן - והיא לא מפרגנת לעצמה כשהיא לא במיטבה. אין לה סבלנות לעצמה, וזה - לדעתי - הופך את ההתמודדות שלה (כל התמודדות - בין אם זה הכאב הפיזי עכשיו ובין אם זה משבר רגשי כלשהו, כמו הגירושים שהיו) לקשה יותר. כי ההתנגדות האוטומטית שלה לעצם העובדה שרע לה וקשה לה, מאד מקשים על ההתגברות וההחלמה. 

המצב במדינה ממשיך להדאיג ולדכדך - וגם ובעיקר להרגיז - אותי, בעיקר בכל הקשור להנהגה שלנו. אני מרגישה שאני חייבת לעשות איזה סוויץ' ולהתחיל לחשוב בצורה יותר חיובית. כל השנה הזאת אני בדכדוך - בגלל הממשלה הכושלת הזאת - ומאז פרוץ המלחמה זה הגיע אצלי (כמו אצל רבים אחרים) לשיאים בלתי אפשריים. 

בחמישי בערב החלטנו לצאת קצת להתאוורר, ישבנו בבית קפה עם שריתה ושותפנו והיה טוב קצת לשנות אווירה. 

התחלתי לקרוא את ספרו האחרון של אשכול נבו, לב רעב, אחרי כמה ימים שלא קראתי בכלל. הוא זורם בקלות, וזה מאד מתאים לי עכשיו. 

הדגל שיש לנו בפתח הבית "הוריד" את עצמו לחצי התורן מתי שהוא סביב השבעה באוקטובר.

זה ממש מוזר כי הוא שרד את כל הרוחות והסערות של כל השנה האחרונה, ורק עכשיו פתאום נקרע.... 

נראה לי שנצא היום לקנות דגל חדש. למרות שיאה ונאה שיהיה כרגע בחצי התורן................

יומן מלחמה שכזה

חלמתי הלילה שיש מחבלים ביישוב שלנו, ברחוב שלי, ו-T יוצא להילחם איתם עם תת מקלע. בחלום הנכדים היו אצלנו, אז אני ירדתי איתם לממ"ד (שהוא בעצם מקלט כי הוא במרתף). 

כשסיפרתי בבוקר ל-T על החלום הוא אמר לי שדווקא זה היה הלילה הראשון שהוא לא חלם בכלל וישן היטב, מאז שהכל התחיל. כנראה שהוא העביר את זה אלי........

גם בתי מנסה להחזיק את הכל - את הסיפורים של המטופלים שלה, חלקם חיילים וחיילות, חלקם ילדים, חלקם רופאים, שברגע שמקבלים יציאה קצרה הביתה מייד מתקשרים לקבוע איתה בקליניקה. לפעמים הסיפורים שלהם כל כך משפיעים אליה שקשה לה אחר כך להתאושש מהם, ולחזור לחיי המשפחה הרגילים.....

היא מנסה להחזיק את הלו"ז המטורף של הילדים - שרי הולכת לגן למשך ארבע שעות אבל יום כן יום לא, נשמותק הולך לבית הספר פעם או פעמיים בשבוע (ההנחיות משתנות) גם כן לארבע שעות, וחכמוד הלך היום בפעם הראשונה לחטיבה אבל רק מתשע וחצי ועד 11:00.....וצריך לזכור את הכל ולראות איך אפשר לקחת ולהחזיר את מי שצריך.......לא פשוט. ולזכור להכין להם ארוחת צהריים. 

היא מתקשרת לשמוע מה שלום אבא שלי (סבא שלה). מקשיבה, משתפת. 

כן, זו השיגרה עכשיו. 

T נכנס להילוך גבוה עם ההתנדבויות שלו ועכשיו הוא מסייע לגדוד שריון (הגדוד שלו לשעבר) להקים מטבח באזור שבו הם התמקמו כדי שלא יצטרכו לחיות על מנות קרב וחבילות מהעורף, אלא יקבלו אוכל מבושל וטרי (ובריא). 

היתה לו משמרת באיזו מסעדה בתל אביב שמכינה אוכל לחיילים אבל היו שם כל כך הרבה מתנדבים שהתברר שהוא מיותר ושלחו אותו הביתה. באמת עם ישראל במיטבו. הלוואי שזה ימשיך ככה גם אחרי. 

אבא שלי אושפז שוב, עדיין לא ממש ברור מה לא בסדר אבל ייתכן שצריך לכוונן את קוצב הלב וגם למנן מחדש את התרופות שלו. חלק מהתסמינים שלו (תחושה של טשטוש, רעד בתוך הראש, דיבור מסולף) העלו חשד לאירוע מוחי - אבל בדיקה ראשונית שללה את זה בינתיים. נראה. בכל מקרה נראה שהוא מבסוט בבית החולים, בעיקר מהאוכל. 

נראה מה יהיה. 

ביישוב שלנו תפסו יוזמה וחילקו לתושבים "תו תושב" לרכב, כדי להקל על העומס במחסומים בכניסה ליישוב. בימים אלה נסיעה שבדרך כלל אורכת 10 דקות ליישוב הסמוך הופכת בקלות לחצי שעה בגלל המחסום בכניסה. אבל עדיף ככה. כבר התלוננו קצת בצחוק מדוע יישוב אחד לידינו "קיבל" מג"בניקים במחסום הכניסה, ואצלנו יש "רק" מתנדבים של "המשמר האזרחי". 

הצלחתי לסיים את הספר "THE LOST BOOKSHOP" מאת EVIE WOODS. מאד נהניתי ממנו בסך הכל. עוד לא התחלתי ספר חדש. 

עוד לא יודעת אם נעשה ארוחת ששי או שבת או בכלל, אבל החלטנו שמפאת כל הפעילות ההתנדבותית של T החלטנו שאם כן - פשוט נכין פיצה או משהו פשוט כזה. גם ככה זה מאד מאד טעים. 

חם נורא וממש לא מתאים לי מזג האוויר הזה.........מקווה שתוך כמה ימים נחזור לסתוויות החביבה שהתחילה ונעלמה.......

מחברת מתאוששת קמעה מהניתוח, הספקתי להיות איתה כמה שעות ולעזור לה קצת בבית לפני שאבא שלי אושפז. מקווה שהכאבים ילכו ויפחתו בכל יום שעובר. 

קבלתי ידיעה עצובה שחברה טובה שלי מקורס מאמנים (קראתי לה 'אהובה' בבלוג) שנאבקה הרבה שנים במחלת הסרטן והשבוע נפטרה. 

הסיפורים שממשיכים להשמע על השבעה באוקטובר והסיפורים שממשיכים להתהוות על כל ה(חוסר) טיפול בניצולים, במשפחות החטופים, באנשי העסקים, בעצמאיים....בכל המדינה - ממשיכים להעציב, להרגיז, לייאש. אבל לא אביא אותם כאן.......

אז מה היה לנו ביומיים האחרונים?

עוד שתי חטופות שוחררו "מטעמים הומניטרים". איך יש להם את חוצפה לומר את המילה "הומניטרי" לא ברור לי. את בני זוגן של החטופות, שאחד מהם נהג להסיע עזתיים לטיפולים בבתי חולים בישראל, השאירו אצלם. ואת כל הילדים.......אני מתפרקת בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב על כל הילדים החטופים, על כל הנערות והנערים, על הקשישים....כן, גם על החיילים והחיילות. על כולם. 

ואצלנו? 

אבא שוחרר מבית החולים בראשון. עדיין חלש ומשום מה קצת ישנוני. או שהוא עדיין מסתגל לקוצב או שאולי התרופות החדשות שקיבל גורמות לכך. הוא מתלונן על קצת חוסר יציבות וחוסר יכולת להתרכז (בקריאת עיתון, למשל). נראה תוך כמה ימים אם הוא חוזר לעצמו או שיש איזושהי בעייה. 

עכשיו שני הורי מתלבטים אם לקבל את חיסון הקורונה וחיסון דלקת הריאות שמציעים להם באחוזה בשבוע הבא. האמת - אין לי מושג בעצמי אם רצוי שיקבלו את זה, במיוחד אבא. 

בשני היינו עם הנכדים. נשמותק למד בבית הספר - פעם בשבוע, בשלב זה - אז נסענו אנחנו להרצליה לשמור על שרי בזמן שבתי וחתני עבדו וחכמוד למד ב"זום". כשנשמותק חזר מבית הספר וחכמוד סיים את יום הלימודים שלו לקחנו את שלושתם אלינו הביתה, הכנו ארוחת צהריים, ו-T עלה לנוח בזמן שהייתי עם שרי ונשמותק השתתף בשיעור הכנה למבחן הכניסה לכיתת המחוננים, אליו הוא ניגש עם רגשות מעורבים. 

מצד אחד זה ברור שהוא מחונן - גם האבחון שעבר בגיל צעיר, גם אבחון פסיכו דידקטי שעבר עכשיו, גם ביקור אצל פסיכיאטר לאחרונה וגם הפסיכולוגית שלו - כולם מאשרים שהוא ממש גאון, וחשוב להביא זאת לידי ביטוי, במיוחד לאור הדימוי העצמי הנמוך שהוא פיתח.

גם המבחן הפעם מודע להפרעת הקשב שלו, ולכן יהיה מבחן מותאם. 

מצד שני הוא לא כל כך רוצה להיפרד מחבריו לכיתה, ובתי ניסתה - בין היתר - להסביר לו שממילא בשנה הבאה הוא עולה לחטיבה וכולם יפוצו לכל עבר. היא גם אמרה לו שייתכן שיעבור את המבחן בהצלחה וייתכן שלא, ושני התרחישים הם לגמרי בסדר ולא יקרה שום אסון לכאן או לכאן. 

עוד אצלם בבית היתה תקרית לא נחמדה - פתחתי ארון כדי לתת לשרי קורנפלקס, ומהמדף העליון נפל בקבוק של רסק עגבניות שהתרסק על הרצפה והתפזר על כל המטבח, פינת האוכל וחצי מהסלון - גם העגבניות וגם הזכוכיות. T ואני עמלנו קשה לנקות את הכל ולוודא שלא נותרו זכוכיות. 

בצהריים אצלנו שרי נכנסה קצת למצב רוח של אנטי, הקשתה והתנגדה לכל דבר, ובשלב כלשהו הוכרזתי כ"לא הסבתא הכי טובה בעולם" - היא מאד התפלאה כשאמרתי לה שמעולם לא החשבתי את עצמי לסבתא הכי טובה בעולם. היא התווכחה איתי שאני כן. מתוקה כזאת. בשלב התעקשות אחר היא אמרה שאני לא אהיה הסבתא שלה עוד. אמרתי לה שיש לי חדשות בשבילה, שאני תמיד אהיה הסבתא שלה, וגם כשהיא כועסת עלי אני עדיין הסבתא שלה ואני עדיין אוהבת אותה תמיד. אחרי דקה היא באה לחבק ולנשק אותי. בכל מקרה אחרי משא ומתן ארוך ומייגע ("אם תאכלי חלק מהשניצל והפסטה והסלט תקבלי קינוח אחד ואם תסיימו את הכל תקבלי שניים") היא סיימה לאכול יפה וקיבלה את הקינוח שלה (למישהו לא ברור שבסוף היא קיבלה שלושה?) והתיישבה לראות סרטונים בטלפון שלי (כך בתי הבטיחה לה, כדי שנוכל לנוח אחרי ארוחת הצהריים). 

אבל עד שסיימתי לשטוף כלים ולפנות את הכל כבר היה מאוחר ופשוט נמנמתי לי על הספה עד שבתי הגיעה. היא חזרה קצת אחרי ארבע אבל לא מיהרה ללכת. היא הכינה לשתינו קפה וממש נראה היה שלא בא לה ללכת. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני זקוקה לשקט שלי, אבל לפני שהספקתי לומר משהו חכמוד נזכר שהוא הבטיח למורה שלו שישלח את שיעורי הבית עד ארבע, והוא ביקש ארכה עד חמש כי הוא אצל סבא וסבתא, אבל גם חמש כבר עבר והוא נכנס ללחץ. בתי הבטיחה לו שהיא תקח את האחריות על עצמה והם נסעו. 

T נסע לדיקור ואחר כך נפגש עם החבר מהצבא שחי בארה"ב ומגיע ארצה כל חודשיים/שלושה , שילדיו חיים כאן. 

אני יצאתי להליכת ערב לבד, התקלחתי והכנתי ארוחת ערב, שאכלתי לבד ו-T אכל כשחזר. הוא חזר במצב רוח ממש מרומם אחרי המפגש עם החבר. התברר שהיו לו כמה וכמה שיחות טלפון עם עוד חברים מגדוד המילואים שלהם, כולל המג"ד, בעקבות איזו פעילות התנדבות שהוא יזם והפיץ בקשות לסיוע ושיתוף פעולה. העשייה הזאת, ההתנדבות והעזרה למי שהוא רק יכול - עושה לו ממש טוב. וכמובן גם לאחרים. 

מחברת כאובה בעקבות הניתוח, שעבר בהצלחה אמנם אבל התברר לה שהיה די קשה והמנתח מאד חושש שהגודל והמשקל שלה (יש לה עודף משקל רציני, בלשון המעטה) יגרמו נזק במצב הרגיש והשברירי שבעקבות הניתוח. הוא השביע אותה שלא תתכופף לפחות חודש וחצי ותהיה עם חגורת הבטן/גב כל הזמן פרט לזמן שינה. זה כמובן מאד מלחיץ אותה, בנוסף לכאבים, היא חוששת להזיק לעצמה בטעות....לא פשוט. כרגע החבר שלה עדיין איתה בבית - וגם נסע הבוקר לקנות לה את משככי הכאבים שרשמו לה - אבל מחר הוא חוזר לעבודה, ואמרתי לה שבתנאי שלא יפלו עלי בלת"מים משפחתיים כלשהם, אני אהיה איתה ברביעי בבוקר. אני מניחה שגם בתה, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה, תגיע אליה לעזור באיזשהו שלב. לא פשוט. אני מאד מאד שמחה שהיא עברה את הניתוח הזה, ומקווה שתוך כמה ימים גם תרגיש הרבה יותר טוב ושבהמשך, לאחר ההחלמה,  תהיה מסוגלת להתחיל לחזור לפעילות נורמלית, בין השאר של הליכות ופעילות גופנית שתעזור לה לרדת קצת במשקל. במצב שבו הגב שלה היה בשנים האחרונות הפעילות היחידה שהיא הצליחה לעשות היתה שחייה, שזה מצוין אבל ממש לא מספיק. נקווה שהיא תהיה בסדר. 

על המצב אין לי כרגע מה להוסיף, האמת. אותו כאב, אותו זעם, אותם פרצי בכי מידי פעם, אותו חוסר תקווה לגבי מה עומד להיות ואיך כל זה ייגמר....

גם קצת חדשות טובות

החדשות הטובות הן שהשתלת הקוצב אצל אבא שלי עברה חלק, וכעת הדופק שלו יציב על 60. 

קודם הדופק ה"קבוע" שלו עמד במשך שנים על 48 ולאחרונה היו קפיצות ונפילות מידי פעם. אז אלה כנראה באמת חדשות טובות.

עוד חדשות טובות הן שגם הקוצב, כנראה, וגם הפוסיד בכל זאת עושה את עבודתו, והוא ירד עוד 3 ק"ג, מה שמביא אותו כמעט למשקל המקורי שלו לפני הצטברות הבצקת. ייתכן שישחררו אותו עוד היום מבית החולים. 

הבוקר סוף סוף שוחחתי ארוכות בטלפון עם 'החתולה', אחרי שהרבה זמן לא יצא לנו לדבר. הסתמסנו כמובן כאשר היו אזעקות אצלה או אצלי (בעיקר אצלה), ועדכנתי אותה על מצבו של אבא שלי בתחילת השבוע שעבר, אבל השיחות איתה חשובות לי ואני שמחה בכל פעם שזה קורה. גם לה יש צרות עם אמא שלה, שסובלת בשנים האחרונות מפרנויה קשה, כל הזמן חושבת שפורצים לה לבית, מתקינים מצלמות לעקוב אחרי ועוד ועוד. לקח הרבה זמן ומאמץ ושכנוע לעבור לדיור מוגן, אבל גם שם היא כמובן ממשיכה עם הפרנויות, ומסרבת לראות רופא פסיכו-גריאטר, שאולי ימליץ על טיפול תרופתי. היא לא מבינה בשביל מה לקחת תרופות כאשר אף אחד לא מונע את הפריצות לדירה שלה (גם בדיור המוגן, כמובן). לא קל. אם היא תמשיך בסירובה כנראה יסלקו אותה מהדיור המוגן.

גם עם כל בני הדודים שלי (שכולם גרים בחו"ל) יצא לי להתכתב בשבועיים האחרונים, כל אחד מהם כתב לי בשלב כלשהו מאז השביעי באוקטובר. בת דודי הבכורה מאורגון מטיילת בימים אלה עם משפחתה בארגנטינה - סוג של טיול שורשים - והידיעה על הטבח שהחמאס ביצע ביישובי העוטף תפסה אותה איך שהיא נחתה בבואנוס איירס. לא פשוט. איתה גם שוחחתי בטלפון יום או יומיים אחרי כן. 

אחיה הצעיר ביותר - בשיקאגו - כתב לי יום או יומיים אחרי כן גם (זה שביקר כאן עם ביתו בפסח האחרון, וגם הצטרף אז אלינו להפגנות) ומאז אנחנו מתעדכנים מידי כמה ימים. 

אחיהם האמצעי - בן דודי ממלבורן - כתב לי מייל לקראת סוף השבוע הראשון של המלחמה - באיזשהו היסוס של "לא יודע אם יש לי בכלל זכות לשאול" (שלא ממש הבנתי) אבל שמחתי שכתב ועדכנתי אותו גם בכל מה שקורה.

גם בני דודתי בארגנטינה, ודודתי עצמה, כתבו לי מאז פרוץ המלחמה. בעיקר בת דודתי הבכורה כותבת לי - במסנג'ר של פייסבוק - מידי כמה ימים לשאול לשלומנו. בהתחלה גם היא היססה - האם זה מציק לי שהיא שואלת - ולאחר שהרגעתי אותה שזה מאד מעודד ומשמח אותי שהיא כותבת, היא החליטה להמשיך עם זה. זה מחמם את לבי.

אחיה, בן דודי האמצעי, כתב לי פעם אחת, והודיתי לו. אבל הכי הזויות הן אחותם הקטנה ודודתי עצמה - שבהתחלה דאגו לשלומנו, ואחר כך התחילו לדאוג יותר לפלסטינאים. כן, גם אני מצטערת מאד על הפלסטינאים - כולם, וגם ובעיקר בעזה - אבל כרגע משום מה אני עדיין בשוק ובאבל על הטבח הנורא שבוצע אצלנו. אני מוצאת את עצמי חושבת על הסכם אוסלו, וכמה תמיכה וכסף נשפך על עזה מכל העולם - ואיך ערפאת וחבר מרעיו השכילו לקחת את הכל לעצמם ולא טרחו לפתח ולטפח את האוטונומיה בעלת הפוטנציאל הגדול, בעיקר בעזה. ואז אני חושבת על ההתנתקות, ואיך יצאנו לגמרי מעזה, ואיך במקום לנצל זאת ולבנות משהו טוב לאזרחים המסכנים - הם נתנו לחמאס להשתלט ולהרוס ולהוציא את כל הכסף והסיוע רק על אמצאי לחימה. אני אישית כבר לא מרגישה אחראית על תושבי עזה, אני מרחמת עליהם אבל אני לא מוכנה להיות זאת שצריכה לדאוג להם. שיואילו מדינות העולם, בעיקר מדינות ערב שלכאורה כל כך דואגות להם אבל לא מוכנות לעשות שום דבר רציני בנידון - להרים את הכפפה. אני רוצה לחיות בבטחון ובשלווה בפנינה הזאת של ארץ שהקמנו (ויש מספיק גורמים מבפנים שמנסים ומצליחים להרוס אותה גם ככה), ומתנערת מגורלם של העזתיים המסכנים. כן, זו התחושה שלי כרגע. מה לעשות? 

אז אני לא צריכה שדודתי ובת דודתי הצעירה יטיפו לי בעת הזאת על הפלסטינאים. ממש לא. 

T ממשיך לחפש פרויקטים להתנדבות, וכבר נרשם - בנוסף להסעות בכל הארץ למי שזקוק לכך - גם למשמרות במסעדה בתל אביב. הוא חשב גם להתנדב לקטיף עגבניות אבל לא יודעת אם עשה זאת בסוף. בינתיים הוא קונה שתילים ועובד בגינה שלנו. הוא גם שם בטטה בצנצנת ומצמיח ייחורים כדי לשתול לנו בגינה. בקיצור - מוצא לעצמו עיסוקים והתנדבויות בשפע. 

הוריה של כלתי הזמינו לבסוף טיסה חזרה ארצה מבוסטון לקראת סוף החודש, בתקווה שאל על לא תבטל גם אותה ברגע האחרון. בני וכלתי מאד מאד רוצים שנבוא אליהם. אני מאד מבינה אותם, מרחוק דואגים עוד יותר מאשר מי שחווה את הכל כאן. לא הזמנו עדיין שום טיסה - מחכים לראות מה קורה כאן עם המלחמה, עוזרים לבתי עם הנכדים, עוזרים להורי. אני מאד רוצה להיות שם גם בשבילם, אבל נראה מתי נחליט שזה מתאים. 

היום 'מחברת' נכנסת לניתוח גב, ואני מקווה שהכל יעבור בשלום, ושסוף סוף היא תיגאל מהכאבים הקשים ותוכל לחזור לחיים נורמליים של הליכות והתנהלות רגילה. היא סובלת המון זמן וטיפולים שונים לא עזרו והמצב רק הלך והחמיר. נקווה לטוב. 

אני בתחושה שבכל רגע הכל יכול להפוך להיות יותר גרוע. אני לא בחרדות מזה - כי אני לא בחרדות - אבל התחושה היא לא טובה. והעצב עמוק. והכעס עדיין משתלט. על המרצחים אבל לא פחות על המדינה, על ההנהגה. ומייאש אותי לחשוב שבסוף אף אחד לא באמת ייתן את הדין על הזוועה, על העוול. ולא יתוקן באמת מה שצריך להיות מתוקן. ומברכת לפחות על האזרחים שעושים מעשה ועושים מה שצריך כאן ועכשיו. ועל ביידן, שלדעתי מעבר לאינטרסים של ארה"ב עצמה ושל העולם, הוא פשוט הבין שהקברניט כאן איבד את זה, והוא תופס פיקוד קצת במקומו. אוף. 

בין הפרטי לכללי

בין הפרטי לכללי המצב ממש לא משהו. 

מעט אחרי שהודיעו לאבא שלי שכנראה ישתחרר בששי, הדופק שלו הרביץ "נפילה" רצינית וכל הצוות שם התרוצץ סביבו בבהלה - והבוקר הושתל לו קוצב לב. מעניין שבבדיקת ההולטר שהוא עשה בחודש שעבר לא זיהו הפרעות קצב בכלל. זה לא יפתור את הבעייה הרצינית של המסתמים הפגומים (שמצבם הורע עוד יותר בגלל הבצקת) אבל לפחות עכשיו הדופק שלו יציב. נחמה פורתא. עדיין לא יצאו כל הנוזלים מהגוף שלו, בעיקר צבורים בחלל הבטן, והוא עדיין כמובן מאושפז. 

בנוסף אחת התרופות החדשות שנתנו לו גורמת לכאבי ראש, אז עד שהגוף שלו יתרגל אליה - הוא נזקק למשככי כאבים כל יום. לא פשוט.

הבוקר T חטף התקף כאב קשה מאד, לראשונה מזה חודש. כבר היו הפסקות כאלה בהתקפי הכאב שלו בעבר, אבל לאחר שהטיפולים המשלימים שהוא עובר הראו בוודאות יעילות במניעת חלק מהתופעות שהוא סבל מהן בענייני העיכול והבחילות, היה בכל זאת איזה שביב של תקווה שהם עוזרים גם עם ההתקפים. אז לא. ממש לא. 

ישבתי עם אמא במחלקה בזמן שאבא היה בהשתלת הקוצב. כמובן שהיא אמרה שאין צורך שאגיע, אבל היה לה מאד טוב שהייתי איתה שם. גם הבאתי לה קפה ושוקולד וראיתי שהיא נהנתה מזה מאד. מה שכן, היא לא רצתה להגיע הערב לארוחה, ולא הצקתי לה. בבוקר ניקח אותה אל אבא שוב לבית החולים.

בזמן שהייתי אצל אבא אחי שאל אם להגיע ומתי. כבר התרגלתי שהוא חייב שינהלו אותו, יגידו לו מה לעשות ומתי. אני לא שופטת ומנסה לא לתת לזה להשפיע עלי. כתבתי לו שיגיע מתי שנוח לו, וגיסתי - שליבה באמת במקום הנכון אבל יש לה נטייה לנסות ךנהל את כולם, כתבה שאולי עדיף שהוא יגיע כשאני אלך, כדי שיהיה לאבא רצף של נוכחות. יש בזה היגיון, אבל האמת היא שבמחלקה הזאת הביקור הוא באמת רק ביקור. אין צורך לעשות שום דבר (בשונה ממחלקות פנימיות, למשל) כי הצוות מצוין ועושה עבורו הכל. בכל מקרה הודעתי לאחי מתי אני הולכת, והוא דיווח שהוא הולך לקצב ואחרי כן הוא יצא לכיוון. חייכתי לעצמי. באמת חשוב לי לדעת שהוא הולך קודם לקצב? מילא. 

עוד דבר שתמיד מצחיק אותי, הוא שגיסתי כל הזמן מבקשת שאעדכן אותם. האם ביקרתי אצל אבא, מה אמרו הרופאים, מה עם אמא שלי וכדומה. זה היה כך גם כש-T היה בבתי חולים, ותמיד הייתי מעדכנת ביוזמתי (היו לי ממש רשימות תפוצה ודאגתי לעדכן את כל העולם ואשתו) והיא היתה כותבת "תודה, תעדכני" כאילו שאם היא לא תכתוב את זה אפסיק לעדכן.

אבל לאחר שאחי היה אצל אבא שלי לא שמעת מילת עדכון אחת. אני כמובן לא מלחיצה לעדכן, והתעדכנתי ישירות מאמא שלי. מילא. 

הערב בתי ומשפחתה יגיעו אך הנכדים לא יישארו לישון, כי נצא בבוקר מוקדם לבית החולים. 

לאחר טיפול ה'סובאדה' של T הוא קיבל כמה תרגילים שהוא יכול לעשות בעצמו וגם תנועות עיסוי שהוא יכול לעשות לעצמו או שאני אעשה לו. אני מתכננת להקפיד לעסות לו כך את הבטן כמעט כל יום, מקווה שזה יעשה לו טוב. 

אנחנו משוחחים עם בני וכלתי כמעט כל יום. הוריה עדיין תקועים בבוסטון. כבר ארגנו להם טיסה לרומא ומשם עם אל על אבל אז אל על ביטלו את הטיסה ארצה מרומא. בסוף הם הזמינו טיסת אל על מבוסטון ישירות לישראל לקראת סוף החודש. מקווה שטיסה זו לא תתבטל. אין לי מושג מה קורה עם כרטיס החזור שלהם הבלתי מנוצל עם חברת התעופה הזרה. מקווה שהוא יישאר לזכותם להזמנות הטיסה בעתיד.

ל'מחברת' הודיעו השבוע, שניתוח הגב שלה, שבוטל עם פרוץ המלחמה, מתוכנן כעת ליום ראשון. מקווה שאכן יתקיים ושיצליח ויפתור אותה מהכאבים האיומים. שסוף סוף היא תוכל שוב ללכת ולעמוד כמו בן אדם. 

ובנושא "המצב" - התחושה לא טובה. כל הזמן. אין אופק. לא מאמינה ל"אנחנו ננצח" ול"נחסל סופית את החמאס". האם כל מי שאומר את זה בתקשורת ובממשלה באמת מאמין לזה? 

 וגם אם כן - מה אחר כך? ומה עם כל האנשים מלאי השנאה? 

מרגיש שעומד להיות משהו הרבה יותר גדול, משהו הרבה יותר גרוע. ואין לי מושג אם אנחנו באמת ערוכים לעמוד בכך. 

מייחלת לימים טובים ושקטים לכולנו. 

שיגרה הזויה

שיגרה הזויה, מציאות הזויה.

בין החדשות ברדיו, ברשת או בטלוויזיה אני מנסה לקיים גם סוג של שיגרה. 

התעמלות פעמיים ביום (חדר כושר או הליכה בבוקר, הליכה נוספת בערב). מטלות הבית. מידי פעם מצליחה לצפות בפרק בסידרה. לעיתים אף מצליחה לקרוא קצת בספר שלי. קוראים לו "THE LOST BOOKSHOP" מאת Evie Woods. ו-T עובד קצת בגינה. 

בין לבין אני חווה פרצי בכי, במיוחד כשאני שומעת סיפור אישי - זוועה או גבורה או שניהם. 

בין לבין אני חווה גם פרצי זעם, במיוחד כששוב מתגלה אפסיותה ואוזלת ידה של הממשלה, של המדינה. בכל הדרגים. 

חוששת מאד ממה שעוד עתיד לבוא. 

היום היינו אמורים לטוס אל בני בבוסטון. במקום זאת ביידן מגיע אלינו. הצליחו כמובן לקלקל גם לו את הביקור. גם בזה אנחנו אפסים. הסברה. שמירת דעת הקהל לטובתנו. 

את משפחתה של בתי ארחנו כאן בשבת בצהריים. היה טוב להיות ביחד והיה טעים כמובן. T בישל קצת מאכלים הונגריים שהוא תכנן במקור להכין לבני הדודים שלו מצד אמו, שהיו אמורים להתארח אצלנו בשבוע שעבר - אירוע שבוטל כמובן לאור המלחמה. 

הורי לא הגיעו. אז קפצנו לבקר אצלם אחר הצהריים והבנו שמצבו של אבא ממש לא טוב. הוא היה נפוח לגמרי, שכב במיטה, חסר כוחות וקצר נשימה. רצינו לקחת אותו מייד למיון אבל הוא התעקש לחכות למחרת היום, לשיחה שהיתה מתוכננת לו עם הקרדיולוג ולבדיקה של הרופאה באחוזה. התלבטנו אבל ויתרנו לו, ולמחרת כמובן שהזמינו לו אמבולנס ולקחו אותו למיון. התברר שכל הגוף מלא נוזלים - ובבית החולים פסקו שזה משום שהוא הפסיק לקחת את התרופה המשתנת שרשמו לו.

התברר שהוא נהג לקחת אותה באופן ספורדי רק כאשר ראה שיש לו בצקת ברגליים. לאחרונה לא הירבה לעמוד או להתהלך, אז הנוזלים הצטברו בבטן ובפנים....אוף. לא היה לו מושג. בבית החולים הדגישו לו שאי אפשר לקחת "מידי פעם". מקסימום אפשר להוריד את המינון. אוף. אוף. אוף. 

הם אשפזו אותו להשגחה, ועל הדרך הוסיפו עוד שתי תרופות קרדיולוגיות - ואתמול עוד תרופה כי רמת המלחים בדם ירדה מאד - ומנטרים ובודקים אותו באמת ביסודיות - אין מילים. כל הכבוד לצוות הזה. נראה שהוא בידיים טובות. 

בשני בבוקר חתני הביא אלינו את הנכדים, והם היו אצלנו עד שלוש וחצי אחר הצהריים. הגדולים היו בעיקר ב"זום". היתה דרמה קטנה כשסוללת המחשב של נשמותק התרוקנה והתברר שהוא שכח את המטען בבית. לקח זמן אבל חיברתי אותו בחזרה לשיעור על המחשב שלי. 

אני הייתי צמודה אל שרי - פרט להפסקות קצרות (כדי להתקלח, ללכת לשירותים, לעזור לנשמותק) בהן T תפס פיקוד. הקטנה הזאת מתוקה ואוהבת וחכמה, אבל אחרי כמה שעות איתה אנחנו מרוקנים לגמרי מאנרגיה. 

עשיתי איתה כמה פעילויות שהגננת שלה שלחה בוואטסאפ, ויצאתי איתה לחצר, ולגן שעשועים, והיא ציירה, ובנתה בלגו...העברנו ככה בנעימים את כל הבוקר. הצלחנו (בקושי) לעלות לנוח קצת אחרי ארוחת צהריים, והאחים שלה (שכבר סיימו ללמוד) ישבו איתה לצפות בטלוויזיה. מתוקים כאלה. 

אני נסעתי לבקר אצל אבא בבית חולים אחרי כן, ו-T יצא לטיפול דיקור נוסף. נראה שהטיפולים האלה - הדיקור והסובדה - עוזרים קצת עם בעיות העיכול, הבחילות, כאבי הבטן. הלוואי שזה באמת נכון. ב'סובדה' הוא קיבל גם תרגילים ועיסויים עצמיים לעשות בבית. לא יודעת אם הטיפולים גם עוזרים נגד ההתקפים, כי בינתיים לא היה לו התקף אבל קרה כבר שהיו שבועות ללא התקף. שוב הלוואי. 

והיה גם קטע מדאיג (אבל בדיעבד מצחיק) עם 'מיינקוני'. בבוקר שבו הנכדים היו אמורים להגיע הוא היה מפוחד מאד. נצמד אלינו במיטה (בדיעבד - איכס), הסתתר מתחת לשולחן, לא אכל. בעיקר לא אכל, זה מה שהדאיג אותנו במיוחד. ברגיל החתול הזה אוכל שלוש פעמים ביום ומנסה גם לגנוב מהחתולה ל' את האוכל שלה. 

חשבנו שהוא אולי נבהל מהיירוטים שהוא שומע - למרות באזור שלנו בקושי שומעים את זה - כי השמיעה שלו כל כך טובה. לא הבנו מה קורה. היינו עסוקים עם הנכדים - הכנת ארוחת בוקר, ואז צהריים, וכל הזמן שרי שרי שרי אז לא הצקנו לו כמה שעות, אבל כשעלינו לנוח T פתאום שם לב שדבוק לחתלתול משהו על הפרווה מאחור, ושהוא מסתובב כל הזמן מנסה לתפוס את זה ללא הצלחה.

התברר שחתיכת חרא (סליחה, כן?) יבשה נדבקה לו, ו"רדפה אחריו" כל היום, וזה הכניס אותו לחרדות. ברגע ש-T ניקה לו את זה הוא נרגע בהדרגה, ובהמשך חזר לעצמו לגמרי. מי היה מאמין? 

בחדר הכושר פגשתי בחור צעיר שניצל מהמסיבה בדרום. הוא איבד כמה מחבריו, ועבר מאז ימים קשים. שמחתי שיצא משם בשלום, שמחתי שהצליח להביא את עצמו לחדר הכושר. 

T התנדב בכמה קבוצות, ובאחת מהן חזרו אליו - לעשות הסעות למי שצריך - חיילים, משפחות. הוא גם השתתף בלוויות כאן ביישוב, של אנשים שלא הכיר. 

בכל מקרה, אלה ימים לא פשוטים. מאחלת לכולנו שיהיה כוח ואורך רוח להתמודד עם כל מה שעוד יקרה. בתקווה לימים טובים יותר. 

בעיקר מועקה

 יש ימים שאני קמה יותר רגועה, בלי שום סיבה, ויש ימים - כמו היום - שהמועקה ממש מכבידה.

הספורט עוזר מעט אבל לא מספיק.

הכאב והסבל והאכזריות של הזוועות הוא עדיין פצע פתוח, והמלחמה המתנהלת - שבעצם החלק הכי מפחיד שלה עדיין לא התחיל - מדאיגה ומדירה שינה - אבל מה שמטלטל ומרגיז ומייאש אותי יותר מהכול זו ה"כביכול" הנהגה שלנו, ובעיקר העומד בראשה. 

הוא פשוט לא שם. לא חלק מהאירוע, לא חלק מהאזרחים, לא חלק מאיתנו. הוא עסוק במה שזה עשה לו, מה שזה יעשה לו, איך זה ישפיע עליו אישית. לא אכפת לו מאף אחד. זה ברור לי עכשיו. הוא בחרדות - כן, את זה רואים בבירור בהופעות העלובות שלו ובהתבטאויות המנותקות שלו - אבל אלה לא חרדות לעם. אלה חרדות - כרגיל לעצמו. 

אף אחד מהשרים "המוכשרים" או המשרדים שלהם לא מתפקד. אוסיף "כמעט" אבל לדעתי זה מוחלט. 

כל דבר טוב שקורה מאז שבת בבוקר הוא בזכות האנשים, האזרחים, החיילים. העם. ולמרות הממשלה. 

רוח ההתנדבות והעזרה והערבות ההדדית מפעימה ממש.

כן, עדיין יש תקריות כמו שדיווח עוזי ארד ברדיו הבוקר - איך, בעת שהוא נסע להביא ציוד לחיילים, אנשים קיללו את אישתו ("הלוואי שהחמאס יאנוס וירצח אותך") שחיכתה לו ברכב של "אחים לנשק". יופי, ביבי, מלאכתך הושלמה בהצלחה. 

עוד מעט יגיעו בתי ומשפחתה המתוקה. זה הטוב בחיינו. זה האור בחיינו.

הורי לא יגיעו. אבא פשוט לא מרגיש מספיק טוב.

ננסה לקפוץ אליהם אחר כך או מחר.

זה מה שקורה עכשיו. 

עמוק בכאב ובזעם

כך אני מרגישה בימים אלה. 

כואבת, זועמת. מאוכזבת. מוצפת. הבכי מתפרץ ללא הודעה מוקדמת ואני פשוט נותנת לזה לקרות. 

הרדיו או הטלוויזיה דלוקים רוב הזמן (דווקא כרגע לא - וזה שקט מבורך). בכל הזמן שומעים וצופים בחדשות, כל הזמן מרגישים את העצב, את הכעס, את האכזבה. כל הזמן עולה החשש מהתפתחויות נוספות, זוועות נוספות שמתגלות ממה שכבר קרה, וממה שעוד עתיד לקרות. 

הזוועה - של הנטישה של המדינה, של הסבל של החטופים, של משפחות ההרוגים, הנעדרים, של הפצועים. של האזרחים שהבינו שאין מי שדואג להם, אין מי ששומר עליהם, ואין מי שמטפל בהם גם תוך כדי ואחרי שקורה האסון. מי שלא תיפקד לפני השבעה באוקטובר בממשלתנו ובכל הדרגים לגמרי לא מתפקד מאז. מי שדאג רק לעצמו או לסקטור או ל"בייס" שלו לפני, לא מתפקד ובפועל לא קיים גם עכשיו. 

הרשלנות הפושעת של מי שקיבל "סימנים" או "רמזים" או סוג אחר של התרעות לגבי כוונת החמאס ולא התייחס לזה כמו שצריך, אפילו לא קצת "ליתר בטחון". מחכה לשמוע עד היכן הגיעו ההתרעות האלה בשרשרת הפיקוד. 

העם - כן, הרבה זמן לא הרגשתי בנוח להשתמש במונח הזה - הוא היחיד שמתייצב ברגע שעולה הצורך. האנשים. חיילים ואזרחים שמתעלים על הנסיבות ומפגינים גבורה ואומץ לב מול מצבים לא אנושיים, בלתי אפשריים. עוד לא שמענו את כל הזוועות, אבל כל יום זה מתגלה יותר ויותר. בלתי נתפס, בלתי יאומן ובלתי נסלח. פוגרום על סטרואידים. שחיטה. ונטישה. נטישה מתמשכת. כואבת. 

הטיסה שלנו לבוסטון בוטלה על ידי חברת התעופה, וכרגע אנחנו לא מזדרזים לקבוע מחדש. אמנם בני ומשפחתו זקוקים לנו, אבל בינתיים לא מרגישה שאני מסוגלת לעזוב כאן. לא במצב הנוכחי. 

הוריה של כלתי, שמבקרים אצלם בבוסטון,  "תקועים" שם מאותה הסיבה - אין טיסות חזרה (עם אותה חברת תעופה). אז לפחות הם ביחד שם. הבנתי שמצאו להם סידור חלופי, דרך אירופה. כלתי לא רוצה שהם יחזרו (הם גרים בצפת, ואם תהיה מערכה גם בצפון.........) אבל אמא של כלתי נדרשת בעבודה במיוחד עכשיו, בעזרה לאזרחים בעיר, והיא מאד רוצה לחזור כבר. 

מה שעושה לנו טוב, משחרר קצת לחצים , זה הספורט. ההליכה בחוץ, הפעילות בחדר כושר. פעמיים ביום אנחנו מזיעים, מתאמצים, משחררים את כל מה שמצטבר. זה עוזר קצת.  

כשאנחנו מסתובבים בין המושבים אנחנו רואים סיורים של מג"ב, וגם זה עושה לנו טוב. 

באחד הימים בתי התקשרה אל T ושפכה קצת את ליבה. יש לה מטופלים שעוברים תקופה קשה - רופאים בבית חולים, חיילים...נוער שמתקשה עם כל מה שקרה וקורה. גם כשהיא עם הילדים היא מחזיקה את עצמה. באיזשהו שהוא שלב היא כבר הרגישה מוצפת, והשיחה עם אבא עשתה לה טוב. הוא בעיקר הקשיב, והיא פרקה.

היא תרמה חצי בית לילדים המפונים מיישובי העוטף, וגם ניסתה להתנדב כפסיכולוגית במרכזי הסיוע וגם לתרום דם. הודיעו לה שכרגע יש להם מספיק ואין צורך. אני מניחה שבהמשך אולי בכל זאת יקראו לה. 

יום אחר היתה זו כלתי שהתקשרה אלי מבוסטון, ועשתה את אותו הדבר. היא מתקשה להתמודד עם כל מה שקורה כאשר היא כל כך רחוקה. השיחה איתי עזרה לה מאד. 

בין לבין קפצנו אל אבא  שלי כדי לקבל "חפיפה" על נושאים שנצטרך לטפל בהם אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות זאת. 

היה קשה, בעיקר כי הוא בלגניסט...ועכשיו עוד יותר מבולבל. בילינו שני בקרים ארוכים אצלו ובסוף עשינו קצת סדר בבלגן וקיבלנו את כל המידע שנזדקק לו למקרה שהוא לא יהיה מסוגל או חלילה יילך לעולמו. 

בימים אלה אני כל הזמן מקבלת שיחות והודעות טקסט מבני דודים שלנו בארה"ב, באנגליה, באוסטרליה ובארגנטינה וגם מחברתי 'ג'ינג'ית'. הדאגה שלהם כנה ועמוקה, והם כולם חיממו את לבי. 

באחד הימים השבוע חתני הביא אלינו את שלושת הנכדים, בזמן שגם הוא וגם בתי היו צריכים לעבוד. קבלנו אותם עם ארוחת בוקר "של סבא". 

לשני הגדולים היו שיעורים ב"זום" במהלך הבוקר, ואני שיחקתי עם הקטנה. בזמן ארוחת הצהריים בתי כבר הגיעה, הצטרפה אלינו, ולקחה אותם הביתה. 

הם ילדים נהדרים. שרי די שואבת אנרגיה, ואני יוצאת מותשת מהבילו איתה, אבל היא מתוקה מאד. 

'שותפנו' ו'שריתה' קפצו אלינו ערב אחד "כדי להעביר את החרא הזה ביחד" והאמת שזה עשה לכולנו טוב.

גם שיחות טלפון עם 'מחברת' עושות לשתינו טוב. 

כל יום נערכות הלוויות של הרוגים מהיישוב. 

הבוקר ירדנו לממ"ד/מקלט שלנו, למרות שהאזעקה ששמענו היתה בבירור מיישוב סמוך, כי האפליקציה כן התריעה. מסתבר שהאפליקציה יותר "רגישה" מהאזעקות של היישוב. היא מתריעה בטווחים גדולים יותר. שמענו את הנפילות מהמשולש. 

בסופר (הפעם לא בטירה אלא בנתניה) היו הרבה מאד מדפים ריקים, בעיקר במחלקת הירקות/פירות ובשר/עוף, אבל השגנו חלק ניכר ממה שרצינו. 

התכנון הוא לערוך כאן ארוחה בשבת בצהריים, לילדים ובתקווה גם להורי, למרות שלא בטוח שאבא ירגיש מספיק טוב כדי להגיע. 

אחרי מה שהרגיש לי כמו נצח, קמה סוג של ממשלת חירום - עם ההנהגה הכושלת בשלמותה פלוס גנץ, שבעצמו (לדעתי) חתום על כשלון ה"מכשול" המפואר בגבול עזה. אני לא מתרשמת. אבל עם ישראל הוכיח לי שהוא עדיין כאן, שהוא עדיין קיים, שיש לנו את זה עדיין - וזה אולי אולי נותן לי קצת תקווה. 

שיגרת מלחמה. מקווה לטוב אבל מתכוננת לרע. 

למדור השרביט החם - חברויות

במדור השרביט החם ביקש השבוע מוטי שנכתוב על חברויות. בא לי להתנתק מעט מהסיוט הזה שמתרחש סביבנו ולכתוב על זה.

אמנם הוא עשה זאת בעקבות משהו שכתבתי בפוסט שלי, אבל בכל זאת בא לי להיענות לשרביט החם ולכתוב פוסט בנושא, כי באמת יצא לי להרהר בנושא (שוב) לאחרונה. כן, זה נושא שעולה אצלי שוב ושוב לאורך השנים. 

נושא החברויות אצלי מגוון ומורכב. בין השאר, כי עברתי הרבה מאד פעמים דירה, בית ספר ואפילו ארץ. מוטי כתב שבדרך כלל החברים שלו הם אלה שבחוג שבו הוא נמצא באותו הזמן - בין אם זה בית הספר או הצבא או העבודה או האוניברסיטה... והאמת שהרבה פעמים זה ככה, מהרבה סיבות. אלה האנשים שנוכחים בחיי היום יום שלך, אלה האנשים שכרגע - לפחות - יש לך איתם הכי הרבה מן המשותף. 

בהתחלה כשבאתי לכתוב את הפוסט הזה חשבתי לנסות לסרוק חברויות שהיו לי בעבר - מהילדות ועד היום. ואולי עוד ייכתב פוסט כזה. אבל חיטטתי אחורה בבלוג שלי, עוד בימי "ישראבלוג" ומצאתי את הפוסט הזה: "חֲבֵרוּת", בו שאלתי את עצמי בעיקר איזו מן חברה אני לחברותיי. 

הפוסט ההוא נכתב בשנת 2013 - ולמרות שעברו מאז עשר שנים, רוב מה שכתבתי בו עדיין לגמרי נכון ורלוונטי. 

אחר כך מצאתי את הפוסט הזה משנת 2014: "חֲבֵרוּת #2", בו אני מספרת גם על 'שריתה' (שם עדיין לא היה לה כינוי, קראתי לה כ') וגם על 'מחברת' (שאז עוד כיניתי אותה מ'). זו היתה בעצם הפגישה הראשונה ביני לבין מחברת שבעקבותיה חזרנו להיות בקשר, והתרגשתי עכשיו לראות שאכן הצלחנו בכך.

ואז מצאתי את הפוסט הזה משנת 2015: "אימון במנטורינג".

כשהתחלתי לקרוא את הפוסט לא הבנתי איך הוא קשור לחברויות, אבל בהמשך - בתוך האימון - הרבה דברים התבהרו לי. לגבי עצמי. לגבי התגובות שלי. לגבי התחושות שלי בסיטואציות של ציפיות / אכזבות. 

אז בסוף יצא לי פוסט שונה לגמרי ממה שתכננתי (ואם נכנסים לכל הקישורים אז הוא יצא גם די ארוך....) אבל כנראה שזה מה שהייתי אמורה לכתוב השבוע על חברויות. 

ובתקווה לימים טובים, שלווים ורגועים יותר. 

כשהעולם התהפך

הנכדים ישנים ואנחנו משכימים קום כרגיל כדי לצאת להליכת הבוקר.

אני יוצאת ראשונה בעוד T עדיין שותה את התה שלו לפני הפעילות הגופנית.

אני מספיקה להתרחק רק כקילומטר מהבית כאשר מבעד לקולות הפודקאסט באוזניות שלי אני שומעת אזעקה. 

אני מסירה את האוזניות, פותחת את האפליקציה של פיקוד העורף בטלפון ורואה משהו שדומה ל- "היכנס למרחב מוגן תוך דקה וחצי". 

אני בשטח פתוח. אני נצמדת לחומה של בית וכורעת ברך ומתקשרת אל T. 

בבית לא שמעו כלל את האזעקה. T מתווכח איתי קצת, טוען שזו טעות, ושהוא תיכף יוצא להליכה.

אני מתעקשת שיבדוק תחילה מה המצב, ובמקביל נכנסת לאפליקציה של גלי צה"ל. 

מייד אני מתחילה לשמוע את כל ההתראות על כל האזורים השונים שכבר נמצאים תחת מתקפת טילים. 

T חוזר אלי בטלפון ומאשר שזו מתקפה, ואחרי שאני ממתינה מספר דקות אני עושה דרכי בחזרה הביתה.

אנחנו מחליטים לא להעיר את הנכדים אלא אם תהיה אזעקה נוספת. מתברר שהאזעקה לא היתה ביישוב שלנו, אלא כנראה ביישוב סמוך. 

פרט להתראות של פיקוד העורף אין מילה בגלי צה"ל לגבי מה שקורה. הרשת היחידה שמתחילה לתפקד ולדווח היתה כאן 11. מהר מאד אנחנו מבינים שמתקפת הטילים מהווה רק הסחת דעת למתקפה האמיתית - חדירה (שלא לומר פלישה מאסיבית) של מחבלים מעזה ליישובי העוטף. בשלב זה לא ברור אם לא מעבר לכך, ליישובים נוספים. מהר מאד אנחנו מתחילים להבין את גודל הקטסטרופה. 

בהדרגה גם שאר הרשתות מתחילות לעדכן ואנחנו עוברים לצפות בערוץ 12. הרוגים. פצועים. חטופים. בסיס של צה"ל כבוש. יישובים כבושים. משהו לא הגיוני, הזוי, מציאות לא מציאותית. היכן כל מערכות ההתרעה? היכן ה"מכשולים" המשוכללים? היכן צה"ל? היכן ההנהגה של המדינה? 

הנכדים עדיין ישנים ובתי מתקשרת, אצלם היתה כמובן אזעקה (בהרצליה) והם כבר ערים ומודעים למצב. 

בתי מבקשת לא לעדכן את הנכדים בכל מה שקורה, לא לאפשר להם לצפות בדיווחים בטלווייה אבל כן לספר להם על האזעקה, למקרה שתהיה עוד אחת. חתני רוצה לבוא לקחת אותם אבל הם עדיין ישנים, ואני מבטיחה להודיע כשיקומו.

אני מעבירה את T להקשיב לחדשות ברדיו דרך אוזניות, ובמקביל הוא מכין לנכדים ארוחת בוקר. הם מתעוררים ואני נערכת להעמיד פנים שזה בוקר נורמלי, עבורם. T לא מסוגל להעמיד פנים והוא עולה למעלה להקשיב שם לדיווחים. 

כשהם מתעוררים הם מבקשים לסיים לצפות בסרט שהתחלנו ערב קודם, ואני מודיעה לחתני שיגיעו רק בעוד שעה. איכשהו אני מצליחה להחזיק מעמד, לצפות בסרט יחד איתם, ומשחתני מתעכב להגיע, גם לשחק איתם ב"טאקי", ואחר כך ב"רביעיות". 

כשסיפרנו להם שהיתה אזעקה חכמוד התקשר מייד הביתה לשאול אם כולם בסדר. מששמע שהם בסדר, חזר לענייניו. שמח וטוב לב. הוא ונשמותק ילדים גדולים ואני יודעת שבקרוב הם יידעו בדיוק מה קורה, אבל אני לא אהיה זאת שתספר להם. זה תפקידם של ההורים. 

חתני מגיע סוף סוף, פניו חיוורות ונפולות, מספר בשקט על כל חיילי המילואים שהוא ראה בדרך, מתארגנים. חיבוקים ונשיקות והם נוסעים הביתה, ואז אני מתפרקת. הבכי מטלטל את הגוף ואני לא נרגעת. T מחבק אותי. החזקתי את עצמי, בשבילם, עד עכשיו, ועכשיו אני נשברת. 

הדיווחים על הפצועים וההרוגים מתחילים לטפטף לחדשות הרשמיות אבל ברור לנו שמדובר בהרבה הרבה יותר, וזו רק ההתחלה. אנחנו במלחמה ואיכשהו שוב נתפסנו בהפתעה.

והכתבים בטלוויזיה מעלים תושבים מהדרום על הקו, תוך כדי המתקפה, ופתאום עולה בחורה שמספרת בבכי קורע לב שחטפו את אבא שלה לעזה וגם איבדה קשר עם אמה ואחותה. ולמי לפנות, היא שואלת. והכתבים חסרי אונים מולה.

ואני רותחת. ואני כואבת. ומי אני בכלל? ויש מישהו בשלטון שאכפת לו מהאזרחים בכלל? אסון. 

עוד מעט סתיו ועדכוני חול המועד

במשך כמה ימים מזג האוויר התאים לי ממש. הלילה כבר נהיה לי שוב חם, וכעת אני עם מזגן. 

גם כשהיה לי נעים ונוח ידעתי, שעוד יחזרו ימים חמים ושמשיים ושזה בסדר, אבל האתנחתא הזאת והגשם מידי פעם עשו לי טוב. 

עם או בלי קשר למזג האוויר, 'מיינקוני' מפנק אותנו בימים אלה יותר מהרגיל, יושב עלי ועל T הרבה יותר מאי פעם, והלילה אפילו התכרבל איתי 'כפיות' במיטה במשך חצי לילה. אושר גדול. היום הוא חוגג יום הולדת שנתיים. מזל טוב מיינקוני. 🐱

אז מה היה לנו השבוע? 

אחרי 13 שנים של שירות נאמן התקלקלו הכיריים ה'אינדוקציה' שלנו. 

יש לנו בבית תנור "MARENO" מקצועי (כזה של מסעדות, רחב ועמוק ובעל שש להבות גאז) ש-T כמובן עושה עליו "שעות נוספות" ולי הוא פחות נוח. הוא לא נועד באמת "לעקרת הבית". אין לו הצתה אוטומטית, הלהבות חזקות מדי (מאד קשה להגיע למצב של להבה קטנה או חום נמוך) ובגדול ...הוא "גדול" עלי. אז כגיבוי קנינו גם אינדוקציה קטנה (רק שתי "להבות"). היינו בין הראשונים בארץ להשתמש בכיריים מהסוג הזה, וזה הצריך הצטיידות בכמה סירים ומחבתות ש"מתמגנטים".  

האינדוקציה מספקת עבודה שונה לגמרי מכיריים גאז או חשמל. היא בעצם מתפקדת כמו מיקרוגל. היא מחממת מהר והטמפרטורה מדוייקת, המשטח לא מתחמם ולא מסוכן למגע, ופרט למגבלה שהיא עובדת רק עם סירים/מחבתות שמסוגלים להתמגנט (לא אלומיניום, לא אמייל....) היא הדבר הכי נוח בעולם. 

לכשהתקלקלה האינדוקציה, החל T בחקר שוק מעמיק (וקצת הסתבך עם זה, האמת) והישווה מחירים וספקים והספקים ותצורות טכניות - ובסוף הזמין כיריים של  DeLonghi שנראו שיתאימו לנו, וגם המחיר היה פגז. 

חיכינו למשלוח מעט יותר מהרגיל (כי חגים וזה) ולבסוף הם הגיעו, אבל כאשר הוצאנו אותם מהקופסא פתאום התברר שבעצם הזמנו כיריים קרמיות ובכלל לא אינדוקציה. 😕

T היה מוכן לחיות עם זה, אבל אני בשום אופן לא הסכמתי. בשביל מה לי כיריים חשמליות - כאשר יש לי שש להבות גאז? 

בקיצור - ביקשנו להחזיר את המוצר והזמנו חדש. את הישן כבר באו לאסוף, מהחדש טרם שמענו דבר על מועד הגעתם המתוכנן.

בתחום ה"קלקולים" גם מייבש הכביסה שלי התחיל מידי פעם "לזייף". בהתחלה חשבתי שפשוט שכחתי ללחוץ על הכפתור כדי להפעיל אותו, כי הייתי באה לרוקן אותו ולמרות שהוא היה חם, הבגדים נותרו לחים. אז הייתי מפעילה שוב והכל נראה בסדר. ביומיים האחרונים כבר קרה שנאלצתי להפעיל אותו כך שלוש פעמים עד שהוא באמת ייבש את הכביסה. לשנייה התלבטתי אם להזמין טכנאי או להזמין מייבש חדש, אבל בדקתי כמה שילמנו עבורו (1000 ש"ח) והבנתי שאין כאן התלבטות. אם וכאשר יפסיק לפעול לגמרי, נזמין חדש. 

מה עוד?

השבוע התחסנו נגד שפעת. נראה לנו הגיוני לגמור עם זה עכשיו לפני שנתחיל להידבק מכולם, וכמובן לפני שטסים לארה"ב בעוד כשבועיים. 

השבוע T עבר גם את טיפול ה'סובאדה' הראשון שלו וגם את הראשון בסדרת טיפולי דיקור. המטפלת אמרה ל-T, שבעצם הטיפול לגברים לא נקרא 'סובאדה' אבל T לא זכר לומר איך היא אמרה שכן קוראים לזה. בכל מקרה הוא דיווח שהיה מעניין. מדובר בעיסוי של מערכת העיכול, מאזור הסרעפת ועד לשיפולי הבטן וגם עיסוי בגב אבל באותו אזור. המטפלת אמרה מראש שאינה יודעת אם זה יעזור, או אם זה יעזור עם כל התסמינים - אבל אם אכן T סובל מהידבקויות במערכת (בעקבות הניתוח) העיסוי דווקא כן אמור לעזור. היא לא קבעה איתו עוד תור מייד אלא חיכתה לראות איך הוא יגיב לטיפול קודם, מה שמייד העלה בעיניו את אמינותה. 

מה שכן הוא רץ לשירותים ברגע שחזר הביתה מהטיפול. אין ספק שמשהו התחולל שם בפנים. נראה מה יהיה בהמשך. 

השבוע גם התחלנו לתכנן את הטיול בר מצווה עם בתי ומשפחתה לתאילנד בפסח הקרוב. 

לפני שבצענו את ההזמנה לטיסות, ביררנו איתה אם אולי הם מעדיפים טיול לארה"ב. כעת משתהליך הויזה קוצר ופושט באופן ניכר, חשבנו שאולי הגיוני לתכנן קפיצה לביקור אצל בני, אולי ביקור בדיסני....

זאת בתנאי כמובן שלכולם יש דרכונים ביומטריים (יש) ושבאמת ניתן לבקש את ה-ESTA גם עבור ילדים (מקור אחד טען שכן ואחר טען שלא). כך או אחרת בתי ענתה שטיול בארה"ב מבחינתם הוא חופשה ארוכה יותר, והיא לא מתכננת את זה לשנה הקרובה. אז התקדמנו עם התכנית להזמנת חופשה לכולנו בתאילנד בחופשת פסח, לכבוד בר המצווה של חכמוד.

בימים האחרונים יש לאבא יותר "גלים" של חולשה ועייפות. 

בארוחת ערב חג / ששי הוא היה עייף מאד. אין לו ממש תסמינים נוספים, זה מדאיג אבל זה לא מפתיע. זה נכון ששינו לו את המינון של התרופות הקרדיולוגיות, מה שהיה אמור לעזור מעט...

מצד אחד יש סיכוי גדול שהלב שלו (ושני המסתמים הפגומים שאיש לא מעז לתקן אותם בגילו) פשוט הולך ודועך, ומכאן זה רק יילך ויורע. אז צריך להבין זאת, להפנים זאת, וגם להתבונן על המצב בפרופורציה. מצד שני אמא שלי חושדת שמדובר בתופעות לוואי של אחת התרופות שהוא מקבל לטובת הערמונית. האמת, שזו תרופה שכעת - אחרי ההקרנות וכל הטיפולים ההורמונליים - ייתכן והיא באמת מיותר. אז אבא פנה לפרופסור שטיפל בו, ואכן קיבל ממנו אישור בהדרגה להפחית בתרופה, ונראה אם זה מפחית את התסמינים של תופעות הלוואי. הלוואי אמן. 

בכל מקרה הכי חשוב חשוב לעשות הכל כדי שאיכות החיים שלו תהיה טובה ככל האפשר, כל עוד הוא חי, אבל גם להבין שהכל יחסי. יחסית לפנתר שהוא היה עד לפני שנתיים וחצי, הוא ירוד. בין הלב לבין הגב לבין סרטן הערמונית - עבר עליו מכבש בתקופה האחרונה. אבל בהלימה לגילו ולמצבו הרפואי - הוא עדיין פנתר. הוא עצמאי, בואו נתחיל מזה. לא סיעודי בכלל. הוא הולך - לאט ובהפסקות רבות - למועדון של האחוזה לחדר כושר (לעיתים עושה אימון יותר מקוצר אמנם) ולחוגים שונים. 

הוא קורא ומתעדכן בחדשות המחשבים והכלכלה בעולם ומתקשר לספר לנו כשיש חידוש ל-CHAT GPT, למשל. הוא מעודכן לגמרי בפוליטיקה. אז כן - יחסית לעצמו, פיסית, הוא ממש ירוד. וזה עצוב. וההתדרדרות יכולה לקרות הרבה יותר מהר ממה שחושבים. אבל איני יודעת אם אפשר לעשות כרגע יותר ממה שעושים. בניגוד לאמא שלי, שמסרבת לראות רופאים או לעבור בדיקות, אבא שלי הולך לרופאים כל הזמן ועושה בדיקות כל הזמן, הוא ממש "על זה". לא יודעת מה יהיה. תהיה לו שיחה עם הקרדיולוג בשבוע הבא לשוחח על תוצאות בדיקת ה"הולטר" שהוא עשה ונראה מה יאמר. 

בביקור של אחי וגיסתי עם אחיינית2 אצלו בשבת הם נבהלו מאד מאיך שאבא נראה, וגיסתי מייד התחילה להלחיץ, תחילה את אחי, שמעדיף להדחיק ולהכחיש את המצב, ואחר כך אותי, ש"מה יהיה עם אמא שלך? ומי יצליח לטפל בכל העניינים הביורוקרטים והפיננסיים שלהם?"  האמת? זה קצת עצבן אותי. כן, בסוף זה יקרה. ונתמודד. למחרת ניהלתי איתה שיחת טלפון ארוכה שבה, בין היתר, ניסיתי להרגיע מצד אחד ולהכניס לפרופורציות מצד שני. נראה לי שהלך בסדר. 

בלי קשר למצבו של אבא, ארוחת החג עברה בנעימים. שרי היתה מתוקה במיוחד והצלחנו לשחק איתה הרבה זמן אחרי ארוחת הערב (מה שבדרך כלל בערבי ששי לא קורה), ונהנינו כולנו מאד. הגדולים נשארו לישון, אחרי המון זמן שזה לא קרה. אמנם הלילה היה פחות מוצלח מהרגיל - קצת אחרי שנרדמתי חזק, חכמוד העיר אותי שחם לו. המזגן היה על 24 מעלות ולא הבנתי (מתוך הערפל של השינה) מה הוא רוצה ממני. קמתי, הבאתי לו מאוורר אבל בכלל לא חיברתי לחשמל, הייתי אפופה לגמרי....צחקנו על זה בבוקר. הבעייה היתה שלא הצלחתי אחר כך להירדם המון זמן, ושמעתי גם אותו מתהפך ומתהפך במיטתו, כנראה בגלל החופש הוא פשוט לא היה מספיק עייף. לפנות בוקר נרדמתי לבסוף אבל כולנו קמנו עייפים. 

לא נורא. 

T הכין להם ארוחת בוקר מפנקת (פרנץ' טוסט לחכמוד  וופל בלגי לנשמותק). חכמוד, שמאד שומר על המשקל והגיזרה שלו בזמן האחרון, גם קם מוקדם כדי להתאמן קצת (בזמן שאנחנו היינו בהליכת הבוקר), גם ביקש לשתות תה במקום מסורת השוקו הרגילה שלנו, וגם ביקש פחות אבקת סוכר על הפרנץ' טוסט שלו. נתתי לו את מיכל אבקת הסוכר שיבזיק לעצמו כמה שנראה לו. הבוקר עבר בנעימים, שוחחנו וצחקנו ובאיזה שהוא שלב חכמוד נרדם על הספה בסלון ו-T לימד אותי ואת נשמותק לשחק 'רמיקוב'. חתני בא לאסוף אותם ממש לקראת הצהריים. 

בערב נסענו להפגנה בקפלן, ובהתחלה היה פקק נוראי באיילון - אחר כך התברר שהוא היה חסום על ידי מפגינים והם בנו שם סוכה - אבל בדיוק כשהגענו הכביש נפתח. ההפגנה היתה דלילה יחסית וגם הדוברים לא הרשימו במיוחד. דנה ברגר הופיעה ובשלב הזה פרשנו. 

עוד השבוע בתי ביקשה שניקח את נשמותק לתור שלו אצל הפסיכולוגית, ובזמן שהוא היה אצלה ישבנו בבית קפה. זה היה בילוי בוקר חביב. כששאלנו את הילד איך היה בטיפול הוא ענה "בסדר, דיברתי הרבה". חייכנו. הוא לא נוטה להרבות בדברים, נשמותק, לפחות בכל הקשור לעניינים אישיים או רגשות. לכן אני כל כך שמחה שהוא בטיפול ושזה הולך טוב בינתיים. חלק ניכר מהזמן לדעתי הוא בכלל לא מודע לרגשות שלו, וברור שהוא לא מדבר עליהם. 

היה לו גם שיעור ניסיון בטניס והוא נהנה מאד. והוא גם נסע לבדו באוטובוס לחוג "מבוכים ודרקונים" שהוא כל כך אוהב. גדל הילד, ממש מול עינינו. חכמוד ממשיך עם הכדורסל ועם האגרוף התאילנדי, והוא מאד רוצה לחזור לשיעורי גיטרה אבל בתי ביקשה שימתין עם זה קצת, שיראה אם הוא מסתדר גם עם עומס הלימודים החדש וגם עם כל החוגים. 

גם שרי מתחילה חוג, של התעמלות קרקע. זה תפור על הילדה הזאת, שעוד מהרחם ברור שהיא מתעמלת ורקדנית. 

ואת חכמוד שמעתי אומר שהוא מחכה שהלימודים יחזרו. וואו, כנראה שבאמת באמת מעניין לו בחטיבה. אושר גדול. 

מה עוד עשיתי השבוע?

הצלחתי להיפגש עם 'מחברת', שעומדת לעבור ניתוח גב בשבוע הבא. אני מאד מאד מקווה שהניתוח יצליח ושסוף סוף ייפסקו הכאבים והקרנה לרגל, והיא תוכל לעמוד וללכת בלי לסבול. 

נפגשנו גם עם 'שותפנו' ו'שריתה' וכרגיל היה ממש נחמד. בנם הצעיר התגייס, וכאשר הבת תחזור ללימודים אחרי החגים, הם באמת ירגישו את תסמונת "הקן המתרוקן". לא פשוט. זוכרת כשאנחנו עברנו את זה. 

שוחחנו עם בני בוידאו וההתרגשות לקראת הביקור שלנו אצלם בעוד כשבועיים כבר בשיאה. ייצא שהפעם נהיה אצלם בזמן "האלווין" (HALOWEEN = ליל כל הקדושים) וכבר הבית שלהם מקושט עם דלעות בכל הגדלים ובכל הצבעים וסביבוני מאד מתרגש שנהיה איתם אז. כשהוא רואה אותנו בוידאו הוא שואל "Are you ready for Haloween, guys?" מתוקי כזה. כלתי מחפשת לכולנו תחפושות תואמות כדי שנוכל לצאת יחד עם הילדים ל"טריק אור טריט" (Trick or Treat) - סיור מדלת לדלת בשכונה ובקשת ממתקים מהשכנים. 

סביבוני "תנין" וקיקה "חיפושית משה רבנו"

ארוחת ערב חג שוב תהיה אצלנו, בהרכב ה"רגיל" (הורי ובתי ומשפחתה). ואז יסתיימו להם "החגים" וכולם יחזרו לשיגרה....ואנחנו נטוס למתוקים ה"מגועגעים" שלנו בבוסטון. 

חג שמח. 

אוסטריה - הדרך חזרה לוינה ויום אחרון בטיול

היום האחרון של הטיול באוסטריה הגיע, וחיפשנו לנו אטרקציה אחרונה לעצירה לביקור בדרך חזרה לוינה. 

מצאנו את טירת פורקטנשטיין , שהתגלתה כפנינה של ממש. סיירנו באולמות, שסודרו לפי תקופות שונות, צפינו בתצוגות של תכולת הטירה, שכללה כמויות מרשימות מכל דבר - החל מכלי נשק ושריון וכלה בציוד לסוסים, כלי בית, כלי אחסנה לכלי נשק ועוד ועוד. לא היה דבר שלא היה שם, ובכמויות.

למרות שלא לקחנו הדרכה, אלא כניסה בלבד, כמעט בכל אולם אליו הגענו, התנדב מדריך ללוות אותנו ולהוסיף לנו הסברים מעניינים אודות הטירה בכלל ואודות האולם והתקופה בפרט. מאד מאד שמחנו שעצרנו כאן. 

בתום הסיור המעניין והמהנה המשכנו לוינה. 

הגענו לחניון באזור בית האופרה, כי תכננו להצטרף לסיור מודרך בפנים, אבל כשהגענו התברר לנו שהסיורים הסתיימו בשתיים וחצי בצהריים, ואם נרצה לראות אותו מבפנים, נצטרך לטוס לאוסטריה שוב בעתיד. 

אכלנו צהריים ויצאנו לשוטט ברחובות העיר היפה והשוקקת. זה היה ששי בצהריים והרחובות היו מלאים באנשים. היה מאד מהנה להסתובב בחוץ ופשוט ליהנות מהארכיטקטורה, מהגנים ומהאנשים. 

היו לנו בעצם רק שלוש משימות שהיינו צריכים להספיק בוינה ביום האחרון. 

את הראשונה סיפקה לנו האוסטרלית, שכבר כאשר עזבנו את וינה בתחילת השבוע, אי שם באמצע הדרך לזלצבורג, התברר ששכחה בחדר המלון תקע ושני כבלים לטעינת אייפון. 

התקשרנו למלון עוד מהרכב וביקשנו שיחפשו בחדר, יודיעו לנו אם נמצאה האבידה, וישמרו לנו אותה בקבלה כי נגיע בסוף השבוע לאסוף אותה.

כאשר לא שמענו מהם דבר, התקשרנו שוב, והם ביקשו שנשלח דוא"ל. 

שלחנו שתי הודעות דוא"ל שלא נענו, ואיש לא התקשר או סימס מהמלון במהלך כל השבוע.

למרות זאת, האוסטרלית ביקשה שנעבור שם כשנגיע לוינה, וכך עשינו.

למרבה הפלא התקע ושני הכבלים אכן חיכו לה בקבלה. כמה קשה היה להודיע לנו על כך? לא ברור. 

בסוף יומיים אחרי שחזרנו לישראל קיבלנו מהמלון מייל שנמצאה האבידה, והאם אנחנו מתכננים להגיע לקחת אותה או שאנחנו מעדיפים שהם ישלחו אותה על חשבוננו בדואר? 

וואו. פשוט וואו. 

המשימה השנייה שהיתה לנו היתה להחזיר את הרכב השכור. 

במקור התכנון היה להחזיר אותו בשדה התעופה, כי לקחנו מלון שהוגדר כממוקם בשדה התעופה, והתכנית היתה להחזיר את הרכב, להגיע למלון בשדה, ולמחרת בבוקר לנסוע במונית או בשאטל, אם יש למלון, יש לטרמינל. 

אבל במעמד מסירת הרכב השכור בתחילת השבוע נאמר ל-T שהחזרת הרכב "בשדה התעופה" בפועל נעשית מחוץ לשדה התעופה, ומדובר בנסיעה של כעשרים דקות משם לשדה, בערך מרחק דומה למרחק של וינה עצמה מהשדה. על סמך המידע הזה, שהתברר אחר כך כלא מדויק, החליטו T והאוסטרלי להחזיר את הרכב בוינה, בעיר, ולקיים את שאר התכנית - נסיעה במונית למלון וכו. 

החזרנו את הרכב ותפסנו אובר למלון, ואז גילינו שגם המלון נמצא בעצם מחוץ לשדה, במרחק דומה למרחק מוינה. בקיצור - היינו יכולים בכיף לבלות את הלילה האחרון בוינה, אולי אפילו באותו מלון בו לנו ביומיים הראשונים, ולקחת מונית בבוקר לשדה. 

ההבנה הזאת התחזקה עוד יותר כאשר התברר שזה כלל אינו "מלון" אלא סוג של צימר משודרג (שממילא מפאת שעת הבוקר המוקדמת בא יצאנו לא תכננו לאכול שם ארוחת בוקר), שממוקדם בתוך עיירה קטנטונת שאין בה כלום. כלום. ממש כלום. לא היה בכלל מה לדבר על שאטל לשדה. 

 בשיחה שהתפתחה עם בעלת הצימר, T זיהה את המבטא הרומני שלה, סיפר לה שהוא נולד ברומניה והתברר ששניהם נולדו באותה עיר. רק שכאשר הוא נולד עדיין דיברו בעיר הזאת בעיקר הונגרית, ועד שהיא נולדה (יותר מעשור לאחר מכן) הרומנית כבר שלטה בה, ובכל זאת הם הצליחו לקשקש זה עם זו בהונגרית. הוא שאל אותה על מסעדות לארוחת הערב, ובלי למצמץ היא הסבירה שיש רק מקום אחד לאכול בו בכל העיירה. המקום הזה היה משאית אוכל של תורכים עם ספסלים בחוץ (מזל היה מזג אוויר מצוין), שבה ניתן היה להזמין אוכל תורכי או פיצה ופסטה. סוף סוף האוסטרלית זכתה למנת השווארמה שהיא כל כך רצתה במהלך הטיול, וכולנו נהנינו מ-DONER KEBAP מעולה. אז בסוף זה לא היה כל כך נורא. בנוסף הזמינה לנו בעלת המלון/צימר מונית לשדה לפנות בוקר, ווידאה שהוא מקבל כרטיסי אשראי. הוא הגיע בזמן והקפיץ אותנו לשדה, ואז התברר שהטיסה של האוסטרלים חזרה ללונדון מתעכבת. 

נפרדנו מהאוסטרלים באזור הצ'ק אין - וכך תם השבוע הזה שהיה מהנה מאד אבל גם קצת מתיש. 

אוסטריה - גראץ - GRAZ

עזבנו מאחורינו את זלצבורג היפהפיה ושמנו פעמינו לעיר גראץ (GRAZ). 

מייד התחלנו לחרוש את רחובות מרכז העיר, החל מכיכר Hauptplatz התוססת ולאורך רחוב  Herrengasse. 

התפעלנו מהארכיטקטורה ומהחנויות והצבעוניות וראינו בניינים יפים כגון Gemaltes Haus  וגם Landhaus.

בחרנו לא להיכנס למוזיאון הכי מומלץ בגראץ - מוזיאון Landeszeughaus - מאחר והוא מציג בעיקר אוסף של כלי נשק ושריונים....היינו פחות בקטע מלחמתי בטיול הזה (ובסוף כן זכינו לצפות בתצוגה מרהיבה שכזו במקרה ביום הבא בדרך לוינה), אבל צפינו מרחוק במגדל הפעמונים המפורסם וחרשנו את העיר משני צדדיו של הנהר. 

אחת האטרקציות שהיו חבויות באזור מאד לא מרשים (אי אפשר היה סתם ככה להיתקל בזה תוך כדי שוטטות ברחובות) היה גרם מדרגות כפול מדהים ביופיו שהיה ממוקם הרחק מן ההמון הסואן. 

 קצת קשה להעביר את המראה בצילומים..........אבל זה היה יפה מאד. 

לא התעכבנו הרבה שם כי תכננו להגיע למגדל השעון בזמן למופע. 

אחת האטרקציות של גראץ שלוש פעמים ביום היא שתי הדמויות שמופיעות כמו בשעון קוקיה ורוקדות בפני קהל המבקרים בכיכר ה glockenspiel. האוסטרלית האיצה בנו במיוחד כדי להגיע בדיוק בזמן להופעה, שהיתה - לדעתי ולצערי - עלובה ומיותרת ביותר. אבל הנה קישור לאתר שמספר עליה, כי אם לשפוט לפי כמות האנשים שהתאספו שם וצפו בפסלי האישה והגבר (שפשוט הסתובבו במקום, "ריקוד" זה לא היה) ולא משו ממקומם עד לסיום, אני כנראה בדעת מיעוט. 

משם בחרנו לעלות אל גבעת Schlossberg, ממנה יש תצפית יפה על כל העיר. 

 

כשהתקרבנו לגבעה ראינו שיש אופציה לעלות למעלה 260 מדרגות או ברכבל או במעלית. 

מאחר שאין לנו בעייה של כושר אבל הברכיים לעיתים עושות בעיות, בחרנו במעלית, אבל קנינו רק כרטיס לכיוון אחד - למעלה. 

הנוף היה יפה אבל בשלב הזה חייבת להודות שהתעייפנו, ולמרות שהיו לנו עוד יעדים אפשריים ברשימה, החלטנו שיורדים משם ומגיעים ישר למלון. השאלה היתה: איך לרדת? האוסטרלים בחרו לרדת ברגל, אבל שוב - גם ירידה בכל כך הרבה מדרגות עלולה היתה להכביד על הברכיים שלנו - ואנחנו חיפשנו דרך אחרת. ניתן היה לרדת שוב במעלית או ברכבל, אבל גילינו אפשרות חדשה: 

המגלשה  

האוסטרלים לא היו מוכנים לשמוע על ירידה במגלשת האקסטרים הזאת, שהתברר שהיא המגלשה התת קרקעית הארוכה בעולם. 

אנחנו החלטנו להיות אמיצים והרפתקנים, נכנסנו לתוך השק שהם סיפקו והחזקנו חזק את הרצועות - וגלשנו במהירות מטורפת, מדרון תלול וסיבובים מפחידים בתוך צינור מפותל וחשוך...... 

היה מפחיד במיוחד כאשר הסיבובים הרבים ימינה התחלפו מידי פעם בסיבובים חדים שמאלה ולהיפך. 

החלק האחרון היה תלול במיוחד. 

זה נגמר די מהר, אבל אפשר לומר שזו היתה גולת הכותרת של היום הזה. 

פגשנו את האוסטרלים למטה, והתברר שהיתה דרך לרדת במדרון הגבעה ללא מדרגות והדרך גם היתה יפה ומוצלת כך שגם הם נהנו מאד. 

נסענו למלון, שהמיטות בו היו המיטות הכי פחות נוחות שלהן זכינו בטיול הזה (או אי פעם, נראה לי). כמובן שגם כאן לא היה מזגן והפעם גם לא היה קומקום או מכונת קפה. פקיד הקבלה המנומנם ניסה להשיג לנו קומקומים אבל המנהלת שלו התעקשה שזה יפעיל את גלאי העשן בחדרים..... 

בסוף הוא הסכים לתת לנו לקחת מים חמים מהמכונה בחדר האוכל. זה היה מוזר. 

אני חייבת לומר שבשלב הזה כבר התעייפתי מהטיול, גם מאוסטריה וגם מהחברים. אז אולי בשל כך את גראץ כבר חוויתי בהנאה פחותה.

לפחות נהננו מאד בארוחת הערב, במסעדה ש-T מצא בגוגל (שוב מסעדה ששייכת למלון), ושם גם אכלנו את השטרודל המוצלח ביותר של הטיול. 

כאמור, המלון היה מאד (אבל מאד) לא נוח. 

בבוקר יצאנו להליכה כרגיל (ושוב רעש המכוניות שעברו בכביש לידינו הפריע מאד לאוסטרלית, וקלקל לה את החווייה). 

ארוחת הבוקר היתה בסדר, ויצאנו לכיוון וינה, עם עצירה בדרך. אבל על זה, בפוסט הבא.