במדור השרביט החם מבקש השבוע מוטי לשמוע על מנהגי ליל הסדר אצלנו היום ובעבר.
מיותר לציין שהשנה היה קשה יותר לחגוג ולשמוח בחג. עם המלחמה, החטופים, המפונים, ההרוגים והפצועים, מצבנו בעולם ומצבנו הפנימי - והממשלה המטורפת שמוליכה אותנו ביגון שאולה - כל אלה לא באמת אפשרו לנו, לפחות, לשמוח לקראת החג.
לא עשינו הכנות מיוחדות לפסח כי הרי היינו אמורים בכלל לחגוג אותו בתאילנד. ונו, גם זה לא הסתדר. אפילו קופסא קטנה אחת של מצות לא קנינו. לא שאנחנו אוכלים מצות.
אז ברגע האחרון, כשהתברר שאנחנו נשארים בארץ, קבלנו שלוש הזמנות לליל הסדר - מ'שותפנו' ו'שריתה', מאמו של חתני ומגיסי וגיס-טי.
החלטנו ללכת אל שותפנו ושריתה, גם כי הם הזמינו קודם - אז מן הנימוס - וגם כי הסדר שלהם הצטמק לכדי שלושה אנשים בלבד - שותפנו, שריתה ואחיו של שותפנו - ומן הראוי היה שיזכו להיות בו יותר משתתפים - וגם, מודה ומתוודה, כי הם גרים במרחק עשר דקות נסיעה מאיתנו ולא היה שום סיכוי לפקקים בדרך.
בדיעבד אני קצת מצטערת שלא היינו בכל זאת אצל אמא של חתני, עם בתי ונכדיי, כי כמה שהיה נחמד ונעים אצל שותפנו, סדר בלי ילדים בכלל, רק עם מבוגרים, זה פשוט לא אותו הדבר. אין את המוטיבציה לשיר את כל השירים וקריאת ההגדה הופכת להיות יבשה ו....זה פשוט לא זה. ואין מי שיחפש את האפיקומן. ו...טוב, זה ברור.
היה מאד נחמד ביחד ואפילו נשארנו עד מאוחר, אבל לא רק שלא המשכנו את ההגדה אחרי האוכל (מה שהרבה משפחות עושות, לפי מה שהבנתי) אפילו לא שרנו "חד גדיא" או "אחד מי יודע" שזה חובה אצלנו בסדר. ועוד שירי אביב כמו "מלאו אסמינו בר".
אז זה מה שהיה השנה.
לאורך השנים ליל הסדר שלי עבר גלגולים רבים.
הורי לא שמרו כשר בכלל, לא כל שכן בפסח, אבל הדלקנו נרות בערבי ששי וקבלנו את השבת בשירים ובריקודי עם , ואת סדר פסח ערכנו די כהלכתו בכל שנה. אני זוכרת את החזרת או ה"חְרֶיין" שהתלווה תמיד לגפילטע פיש שסבתא שלי היתה מכינה. זוכרת כבד קצוץ ו"ביצה רוסית", שגם היא, ושנים אחר כך גם חמותי היו מכינות. זוכרת את המרק עם ה"קניידלעך".
לקינוח בדרך כלל נתנו לפתן ("קומפוט").
אגב, הייתי ילדה חנונית וקראתי בערך כל דבר שנקרה בדרכי, כל ספר שמצאתי על המדפים הרבים של הורי וגם כל הכרכים של "האנציקלופדיה בריטניקה" שהיו להם, ובנוסף קראתי את ההגדה של פסח מקצה לקצה סתם ככה בשביל הכיף בגיל מאד צעיר - נדמה לי בגיל שמונה או תשע. כך שמשלב מאד מוקדם הייתי בקיאה לגמרי בכל השלבים של הסדר ואת רוב השירים ידעתי בעל פה. את חלקם אני זוכרת בעל פה עד היום.
גם כשהתחלנו לערוך סדרי פסח בעצמנו אצלנו בבית, הבנו שיש מאכלים די קבועים, ובסך הכל יותר קל לארח את ליל הסדר מאשר ארוחת ששי רגילה. לא צריך לשבור את הראש או להמציא שום דבר.
כאשר אנחנו ארחנו את הסדר T היה מכין מרק "קוֹנְסוֹמֵה" שהיה עומד שעות על הגאז ואחר כך עובר סינון דרך בד (בדרך כלל חיתול). הוא היה מכין תערובת בשר טחון ומערבב אותה עם ירק (גזר וסלרי ועוד) גם הוא טחון, ושובר לתוך התערובת ביצה ושם במקרר כמה זמן. את הגוש הזה הוא היה מסדר אחר כך בצורת טבעת בתוך סיר מים רותחים, ומשאיר גומה באמצע. מה שקורה, הוא שהמים סופגים את כל הטעמים של הירק והבשר, ויוצרים מרק מאד מאד עשיר ומצומצם. את תערובת הבשר והירקות אחר כך אפילו כלב לא היה מסכים לאכול, כי כל הטעם ירד למרק. זה היה מרק מיוחד.
היו שנים שהיינו מכינים קניידלעך אבל T לא אוהב כל כך, אז הוא למד מאמא שלו להכין חביתיות מקמח תפוחי אדמה או קורנפלור ופטרוזיליה, חותך לרצועות ויוצר "אטריות" כשרות לפסח שאותן אנחנו אוכלים במרק. מעדן.
כשחמי וחמותי היו בחיים סדר הפסח היה נערך כהלכתו, עם כל הברכות וקריאה של ההגדה עד הסוף. הילדים שלי עד היום דווקא זוכרים לטובה איך היינו בקולי קולות ובהרבה צחוקים מזייפים את כל ה"כי לעולם חסדו", "ויהי בחצי הלילה", "כי לו נאה, כי לו יאה" בנוסף כמובן ל"אחד מי יודע" ו"חד גדיא". ובסוף עוד ועוד שירים חג ואביב.
לפעמים הילדים היו שותים מהיין (במקום מהתירוש) והיו לא מעט צחוקים כשהם היו משתכרים מעט. יש לנו הרבה זכרונות טובים מלילות הסדר האלה, שלאחר שחמותי כבר לא יכלה לארח ואחר כך גם נפטרה, עברו באופן די קבוע להתקיים אצל גיסי וגיס-טי - שמאד מאד אהבו לארח את ליל הסדר אצלם.
לפעמים היינו מגיעים ליותר משלושים איש. היה שמח, היה טעים, היה מצחיק.
לאחר שחמי נפטר ראיתי ש-T מעדיף בכלל לא להיות בחגים בארץ. לא בפסח ולא בראש השנה. לא תמיד מסתדר לנו לנסוע, והרבה פעמים אנחנו מארחים אצלנו - בהרכבים שונים - וזה אפילו נחמד - אבל איכשהו לא הצלחנו בינתיים לשחזר את האווירה של הפסחים והסדרים ההם.
