יום שישי, 31 ביולי 2020

בלוגולדת 8 🎈

היום בלוגולדת שמונה שנים לבלוג הזה: יוצאת לדרך חדשה.

כל חיי כתבתי - בערך מגיל שמונה - ניהלתי יומנים, כתבתי סיפורים ושירים, וגם אהבתי להתכתב עם אחרים - בילדותי קראנו לזה "רעים לעט" או באנגלית pen pals.

בעצם כשאני חושבת על זה, הבלוג הוא חיבור של כל אלה.
אני מנהלת יומן אישי, מספרת סיפורים (טוב, שירים זה כבר לא הקטע שלי), ואני מתכתבת עם מי שקורא ומגיב אצלי, וגם קוראת ומגיבה אצל אחרים.

את הפוסט הראשון כתבתי כשבועיים לפני שעזבתי סופית את מקום עבודתי האחרון בתחום המחשבים, ואת התחום עצמו.

(*

רציתי לתעד לעצמי את התהליך שאני עוברת, להתבונן על דרכי החדשה ולזכור מה חוויתי, איך הרגשתי, מה חשבתי - ואיך זה בכלל יסתדר - אם יסתדר.

במהלך שמונה השנים האלה הבלוג הזה ביטא את מה שאני מרגישה וחושבת, את מה שעבר עלי, בין אם בטוב ובין אם פחות טוב.
תועדו הנכדים המתוקים שנולדו להם בזה אחר זה, הטיולים והחופשות, מערכות יחסים וגם תקלות ושיבושים.
כשהתחלתי את הלימודים - כמאמנת אישית - תיעדתי גם את תהליך הלמידה של הייעוד הזה, וגם את האימונים שעברתי בעצמי.

והיום כשאני קוראת מדי פעם פוסטים ישנים, כל תקופה עולה וחוזרת לחיים באופן כל כך חי וברור, שנותר לי רק לחייך ולשמוע ולהודות לעצמי שעשיתי את זה. עבור עצמי.

ההפתעה הגדולה של הבלוג הזה היתה עבורי הקוראים והמגיבים.
לא יודעת למה ציפיתי, אם ציפיתי למשהו בכלל, אבל עד היום העובדה שיש אנשים שמשום מה מתעניינים בחיים הקטנים שלי, בסיפורים, בחוויות, בהתלבטויות שלי - מפתיעה ומשמחת אותי מאד.

אז מאחלת לעצמי עוד הרבה שנים של כתיבה ותיעוד החיים - ובעיקר הרבה בריאות.
ולמי שקורא: תודה שאת/ה קורא/ת.
מזל טוב לי ובלוגולדת שמח



יום רביעי, 29 ביולי 2020

שינויים והחלפות

אז זה קרה בסוף והממשק החדש של בלוגגר/בלוגספוט שוב כפה את עצמו עלי, והפעם דאג להבהיר לי שהממשק הישן יהיה זמין (רק) עד 24 באוגוסט - כך שאני יכולה להתעקש ולחזור אליו אבל רק באופן זמני, או שאני יכולה לנשום עמוק ולהתחיל להתיידד עם הממשק החדש - שזה מה שאני מנסה לעשות כרגע.
ומזכירה לעצמי שאנחנו (בני האנוש) לא אוהבים שינויים, במיוחד כאלה שכופים עלינו, אבל שבסך הכל לכל דבר אפשר להתרגל, וייתכן שאף אמצא שהממשק החדש מוצלח למרות הרושם הראשוני.

שינוי שיזמנו דווקא אנחנו, הוא סוף סוף להחליף (שוב) חדר כושר.

חלפה שנה מאז שעברנו מקאנטרי רעננה (יקר, רחוק, , פקקים, בעיות חניה) למועדון הספורט של הדיור המוגן של הורי.
היתרונות אז היו ברורים - עשר דקות נסיעה מהבית ובלי בעיות חניה. בריכה נהדרת וחדר כושר אמנם קטן אבל נראה היה שהוא מאובזר היטב. על הנייר היו גם חוגים טובים, בפועל בסוף לא ממש ניצלנו אותם. הייתי בפלדנקרייז כמה פעמים ולא אהבתי. אין מה לעשות, פלדנקרייז הוא מצוין אבל שוב ושוב גיליתי שזה גם תלוי מדריך/ה.
המחיר היה טוב יותר גם באופן רגיל וגם בזכות הורי (ילדים של דיירים קיבלו הנחה), והדובדבן היה שיכולנו להביא את הנכדים לבריכה בחינם (כלומר - הורי יכלו לארח אותם). לא ניצלנו את זה המון אבל ניצלנו מספיק בקיץ שעבר כדי שזה ישתלם מאד וכולם נהנו מזה.

החסרונות התגלו בהדרגה:
על היום הראשון שאחרי התקלחתי אחרי האימון, יצאתי אל הממונה התורנית ואמרתי שהמזגן במלתחה לא עובד. "אין מזגן במלתחה" אמרה בפליאה, כאילו זה ברור. אז אין מזגן במלתחות. וואו, ביולי אוגוסט זה חיסרון עצום מבחינתי.
בהזדמנויות שונות גילינו שאין בכלל ממונה תורן בשעות שאנחנו מגיעים או מתקשרים (וזה מפוזר על פני כל מיני שעות ביום, פשוט לא נמצאים) ואם יש לנו בקשה או שאלה, לא תמיד יש עם מי לדבר.
המשגיחים/מדריכים בחדר הכושר נותנים תחושה שלא בא להם לעבוד.
המתקנים לא מתוחזקים כראוי. ויש מתקנים שפשוט לא נוח להתעמל עליהם. יש מתקנים שפועלים יפה אבל מערכת השמע שלהם לא עובדת. שנה שלמה שום דבר מזה לא תוקן. לעיתים קרובות המזגן בחדר הכושר לא עבד.

מאז הקורונה המצב החמיר עוד יותר.
כדי לשמור על מרחק בין מכשיר למכשיר ניטרלו חצי מן המכשירים - ולגמרי במקרה ניטרלו מכשירים תקינים, והשאירו מכשירים תקולים. חודשים של בקשות (לא רק שלנו) להחליף את המיקום של המכשירים כך שהתקין יהיה בשימוש והתקול יהיה מנוטרל (לא חלילה מתוקן או מוחלף) נפלו על אוזניים ערלות.
שעות האימון הוגבלו מאד כי נדרשה הפרדה בין המנויים (אנחנו) לבין הדיירים (הורי וכו'). את זה דווקא קיבלנו בהבנה אבל זה הגביל מאד את השעות בהן יכולנו להגיע להתאמן.
נדרשה קביעת תור מראש אבל שוב - לא ענו לטלפון. בזמן גיליתי שאפשר לתקשר עם אחראי המועדון בדוא"ל - ומאז לפחות נפתרה הבעייה הזאת.
ולבסוף - כאשר הממשלה סגרה חדרי כושר הם סגרו אותו מייד. כאשר הוסרה ההגבלה - לקח להם כמה ימים לפתוח. וזה קרה כמה פעמים.
בנוסף - עצם הצורך בהפרדה בין המנויים לבין הדיירים, הוריד להורי את מספר השעות ביום שהם יכולים להשתמש בחדר הכושר, ועכשיו גם הורידו אותם לשלוש פעמים בשבוע בלבד. זו ממש הרעה בתנאים, ואנחנו מתכוונים להילחם עבורם בעניין הזה. חייבת להיות קדימות לדיירים על פני חברי המועדון החיצוניים - והטיעון שהמנויים משלמים והדיירים לא הוא פשוט לא נכון. חלק ניכר מהתשלום החודשי השוטף שהורי משלמים הוא לטובת מתקני מועדון הספורט. זו ממש חוצפה להרע את התנאים שלהם בחסות הקורונה.
בקיצור ממש נמאס לנו והמינוי עמד להסתיים (למרות שבעצם הם חייבים לנו לפחות חודשיים, שבהם הם היו סגורים) - חיפשנו ומצאנו חדר כושר (בלבד, בלי בריכה) מרחק הליכה מהבית.

התחלנו להתאמן אתמול והיינו גם היום ובינתיים אנחנו מאד מרוצים.
במיוחד בימים החמים האלה זה בכל זאת עדיף על הליכה במרק אשר בחוץ, ואני מניחה שגם בחורף נשמח להתעמל בפנים ולא בקור ובגשם.
המתקנים טובים ומתוחזקים ומערכת השמע תקינה.
יש אפליקציה שבעזרתה מזמינים את שעת האימון מראש (וממלאים הצהרת בריאות יומית קצרה) ואפשר לראות באפליקציה כמה אנשים כבר נרשמו לשעה הזאת (כי קורונה, ויש מגבלה של 20 איש בכל רגע נתון).

זול זה לא - מאתיים ש"ח לחודש לכל אחד מאיתנו וזה רק חדר כושר בלי בריכה, אבל זה מנוי חודשי ואפשר להפסיק אותו בכל עת. כרגע זה פותר לנו בעייה ואנחנו מאד מרוצים.

בעניינים אחרים - בתי והמשפחה לא יבואו בששי (הולכים לסבתא השנייה) אז הזמנו את 'המהנדס' ו'ביוכימיה' לארוחה.
מחר תשעה באב אז אין לנוקת גן, וחתני יישאר להיות איתה ולעבוד מהבית, כך שאנחנו שוב לא צריכים לנסוע לקבל את הגדולים מבית הספר של החופש הגדול.
בשבוע הבא יש לחתני יום הולדת 40, ונראה שבתי תחגוג לו את זה כאן בגינה בהרכב מצומצם (אחיותיו ושני זוגות חברים). היא הזמינה את השפית שערכה גם לי וגם ל-T את ימי ההולדת 60 ואני ארגנתי שגם העוזרת שלי תבוא לעזור - וכך לא נצטרך לעבוד קשה.

על הגועל נפש שמסביב ושנוגע בכל תחום מחיינו לא כל כך בא לי לכתוב כרגע.
לו הייתי צעירה יותר הייתי בהפגנות.
בינתיים התחזיות השחורות של T מתחילת הקורונה הולכים ומתממשים. אנשים כבר ברחובות, ויש כבר אלימות. עכשיו התמונה שהוא דמיין של הצורך להגן על הבית שלנו מפני פורעים וונדליסטים - כבר לא נראית כל כך דמיונית.

מצבי הרבה יותר טוב, כלכלית, משל רוב האזרחים - אבל גם אני מרגישה את השלכות המשבר הכלכלי. דיירים שלא מצליחים לשלם שכר דירה (שזו הכנסתנו העיקרית) או שמשלמים שכר דירה סמלי כשהם יכולים, לקוחות ייעוץ של T (שלא מפסיק לרגע לעבוד בשבילם) שלא משלמים....כן, גם אנחנו מרגישים את זה בכיס. לא כמו המובטלים, לא כמו בעלי רוב העצמאים ובעלי העסקים - אבל מרגישים. ונראה שזה רק יילך ויחמיר.

בריאות לכולם.

יום ראשון, 26 ביולי 2020

בליל של עדכונים

"בה בה בה " צעקה 'נוקת' כשהגיעה אלינו הביתה בששי אחר הצהריים וראתה בלון. מייד רצה, תפסה אותו, והתחילה להתמסר איתי, לרדוף אחריו - בעיקר בהליכה על שתיים אבל לעיתים גם בזחילה.
הילדה הזאת פצצת אנרגיה - לאן שהיא מגיעה יש קריאות שמחה ואקשן.
רוצה אלי, רוצה אל T, רוצה לעלות במדרגות - ויודעת לדרוש את מה שהיא רוצה בלי לדבר, אבל עם הרבה תנועות והבעות (וחנד'לעך) ושפת גוף ערנית וברורה.

היא זוכה להרבה תשומת לב אבל כמובן הבנים יישארו כאן גם אחרי שהיא והוריה ילכו הביתה, ואז יזכו למלוא תשומת הלב ולישון כאן ולשחק ולראות סרט ולאכול פנקייקים בבוקר - אז הם מחכים בסבלנות, ומשחקים בינתיים קלפים "רביעיות" כלי תחבורה עד שנשב לארוחת הערב.

T הכין פילה דג ברמונדי שקנה טרי בששי בבוקר, עוף מטוגן בסגנון קנטקי פרייד צ'יקן, פוטייטוס מטוגנים בפלחים רחבים (שעברו קודם טיגון בחום נמוך יותר ואחר כך טיגון נוסף בחום גבוה), כרובית אלוהית ונימוחה בתנור, סרדינים שכבש בעצמו עם הרבה כוסברה, סלט ביצים (בעיקר עבור חכמוד) ועוד סלטים שונים.

מהדג נשארה חתיכה אחת, אותה אכלנו בשבת לצהריים.
מכל השאר נשאר הרבה יותר מדי וברור לי שנצטרך לזרוק.
מתי T ילמד להכין כמויות תואמות את מספר הסועדים ורמת התיאבון והקיבולת האמיתית שלהם?????

לקינוח הוא קנה עוגת פרג שמצאה את דרכה במלואה למקפיא. אפילו מהמלון אף אחד כבר לא אכל.
כולנו אוכלים פחות - והגיע הזמן לבשל בהתאם.

נשמותק עובר כרגע תקופה שבה הטעמים שלו מוגבלים, הוא לא ממש מוכן לנסות דברים חדשים, וגם דברים שהוא לכאורה אוהב - הוא מעדיף "את זה של הבית שלי". את האורז שהכנתי (מעט) במיוחד עבורם - הוא לא אהב כי זה לא כמו בבית שלו.
בבוקר T חימם את הנוטלה כדי שתימרח טוב יותר על הפנקייק - זה כבר לא טעים לו. הוא אוהב ישירות מהצנצנת או בכלל לא.

את T זה מרגיז אבל אני מבינה שזו תקופה, ושזו אחריותם של הוריו להתמודד עם זה. לא שלנו.
מצד שני אני גם מבינה שגם T עובר תקופה, עם הקורונה והלקוחות שבקושי משלמים (החודש קיבל תשלום חלקי, בחודש הבא לדעתי שוב לא ישלמו), והעדר לקוחות חדשים בכלל - ואצלו בין השאר זה בא לידי ביטוי בצורך לגוון.
אז יופי, תגוון, אבל תחשוב גם על הקהל שלך.
ארוחה מטוגנת לאנשים שמקפידים על אוכל בריא? גם עוף וגם דג לאנשים שאוכלים מעט? נוטלה מחוממת לילדים שאוהבים "רק כמו בבית?" זה לא ממש הולך.
אפילו את הסלט בארוחת הערב הוא קצץ בחתיכות גדולות - שהוא יודע שאני לא אוהבת - "כדי לגוון".
אכלתי, ברור שאכלתי. אני לא ילדה.

בלילה כרגיל חכמוד "חלם חלום רע" ונכנס אלי למיטה ברבע לשלוש. האמת - לא היה לי אכפת. המיטה עכשיו הרבה יותר רחבה ומרווחת, ודווקא נעים שילד מתרפק ומחבק מתוך שינה. כמה זמן זה עוד יימשך? עוד מעט הם יגדלו ודברים ישתנו. נהנית מזה בינתיים. 

נפגשנו כרגיל עם הורי מעבר לגדר ה'אחוזה'. הם לא יודו בכך אבל הם זקוקים לביקורים האלה. אני אישית הרגשתי קצת חסרת סבלנות.
אני שמה לב שגם פוחתת לי הסבלנות בשיחות עם 'מחברת', בעיקר כאשר זה מגיע לנושא פוליטיקה, קורונה, המצב. כאילו אנחנו חיות בשתי מדינות שונות.
אצלה הממשלה מתפקדת מצוין, שומרת על האזרחים, מכניסה מענקים בלי בעייה לחשבונות הבנק. היא לא מבינה על מה כולם צועקים, בוכים, מתלוננים.
אצלה כולם מסביב מסתובבים עם מסיכות כמו שצריך על האף ועל הפה ושומרים מרחק בטוח. היא לא רואה את כל השאר.
בדרך כלל אני נמנעת מהנושאים האלה, לא רק איתה, אבל לאחרונה אני מתחרפנת מזה.
עוד מעט היא תגיע לקפה קטן בדרך לעבודה - מקווה שלא נעלה לטונים.
היא חברה טובה - מכל שאר הבחינות - וחבל לי שנריב.

מצד שני היא מספרת לי על התנגשויות עם הילדים שלה, למשל, עם כלתה שלא מדברת איתה כבר כמה שבועות - ונכון, אני מצליחה לראות ולהבין את הצד שלה בעניין, אבל גם את הצד של הילדים, וגם יודעת שלפעמים צריך להתעלות ולהושיט יד ולגשר - לא לתקוע את הבן באמצע בין החמות לבין הכלה - והיא לא מוכנה.
וחבל.

גם לנו היו עניינים ועימותים וקשיי תקשורת עם החתן שלנו, בשנים הראשונות, ועם הכלה ממש לא מזמן - ותמיד עשינו אנחנו מאמץ, לטובת הילדים שלנו ולטובת היחסים. ובסוף זה הסתדר כל כך טוב, שהיה שווה את זה. ולמזלנו באמת יש לנו חתן וכלה נהדרים.
למען הפרוטוקול אני די בטוחה שלו היינו נפגשים עם בני וכלתי באופן קבוע, T היה קצת מתחרפן לפעמים - אבל במפגשים האחרונים איתה הכל היה בסדר, גם בבוסטון וגם אצלנו, כך שנראה שהעניינים נרגעו.

בתחום הכושר התחלנו לגוון בין הליכות בין הערביים לבין רכיבה על אופניים. כך אנחנו מפעילים שרירים חדשים ושונים כל פעם. T גם שחה כל השבוע כשחדר הכושר היה סגור, והתעצבן שהכניסו הרבה יותר מדי אנשים והיה צפוף ולא מאורגן.
גם הוא הבין שאין מה להמשיך את המנוי שם. גם אם יפתחו את חדר הכושר. לא קיבלנו עד עכשיו שום הודעה לגבי זה למרות שלכאורה הוא אמור להיפתח.
נראה לי שאגיע לשם רק כדי לרוקן סופית את הלוקר ולעזוב סופית.

בתחום הסדרות סיימתי את העונות האחרונות של  "השורד המיועד" ו"החוטאים", והתחלתי סוג של טלנובלה (יחסית) בשם "מגנוליות מופלאות". ראיתי פרק או שניים, עוד לא סגורה על זה. צופה גם ב"לאבד את אליס" שעדיין לא סגורה על זה.

עם T צופה ב"טהרן" שעוד מעט מסתיימת. והתחלנו "עיר של פחד" - סדרה דוקומנטרית על המלחמה במשפחות הפשע המאורגן בניו יורק בשנות השמונים. עשויה היטב.
יש מחסור בסדרות חדשות ועונות חדשות בגלל הקורונה.
אבל בקודי רואה את "Yellowstone" המצויינת.

T רצה לנסוע להפגנה בבלפור אתמול ולא הסכמתי - בגלל סכנת ההדבקה. לשמחתי היו שם מספיק אנשים גם בלעדיו. גם חתני הביע רצון לנסוע לשם, נראה לי שבסוף הוא לא נסע.

הראיון של גנץ אתמול אצל דנה וייס היה פתטי. מה יהיה?

יום רביעי, 22 ביולי 2020

פוסט לא ממוקד

תיבת הדואר הנכנס במייל שלי די שקטה לאחרונה.
נראה שהבלוגרים שאני מנויה אצלם ממעטים לכתוב.
בימים אחרים זה אולי מרמז על כך שהם עסוקים - בעבודה, בטיולים.... בתקופת הקורונה נראה שפשוט אין חשק כל כך לכתוב. או שמרגישים שאין על מה. או שנמאס לכעוס ולהתלונן. כך או אחרת אני מתגעגעת למבול של פוסטים מחברי לבלוגיה.

לא שאין מה לקרוא - יש שלל חדש של בלוגרים שהצטרפו לקהילת פרפרים ואני כמובן מברכת על כך, ועדיין לגלות שפורסם פוסט חדש מבלוגר מוכר, זה כמו לקבל טלפון או הודעה מחבר. מחכה לזה.

בסוף השבוע שעבר לא אירחנו את משפחתה של בתי, אבל קיבלתי טלפון מחכמוד, שהביע צער על כך, אמר שהוא מאד רצה לבוא לישון אצלנו, ושפחות נחמד לו עם המשפחה של אבא. "אתם שקטים וכיפים" היתה הגדרתו, שהעלתה חיוך על פני.

מיהרתי לומר לו שהמשפחה של אבא שלו מאד אוהבים אותו, ושהם חמודים ונכון - מעט רועשים יותר - אבל גם בזה יש כיף, כיף מסוג אחר.
בסופו של דבר שמעתי שבאמת היה להם כיף אצל הסבתא השנייה, הם נשארו לישון שם יחד עם אחד מבני הדודים שלהם ונהנו מאד.

גם נשמותק, שסוף סוף יש לו טלפון משלו, התקשר השבוע לשאול מה שלומי, והבטיח שבששי הקרוב הם יבואו.
הקשר החם והאוהב והקרוב עם הנכדים שלי הוא באמת אור בחיי - תמיד, אך במיוחד בימים אלו.

אנחנו ממשיכים עם הפעילות הגופנית שלנו - הליכות או רכיבה על אופניים ביישוב, ועכשיו T גם חזר לבריכה. חדר הכושר סגור, ואני אישית לא מתגעגעת אליו.

בימים אלה יש לי כל מיני תורים אצל רופאים, ביקורת שנתית או חצי שנתית.
רופאת העור סוף סוף איבחנה סופית את הפריחה שכבר שנה מציקה לי ליד העין - וזה לא נחמד בכלל. "חברים שלי" קראה לטפילים המגעילים שלטענתה קיימים כנראה אצל כולם אבל לא אצל כולם גורמים לנזק נראה לעין. עוד הוכחה על כך שהמערכת החיסונית שלי נחלשה.
היא רשמה לי משחה שעלי למרוח אותה על כל הפנים (לא רק על האזור הפורח) לפחות למשך החצי השנה הקרובה, אם לא יותר מזה.
'שנטי' התייעצה עם מטפל סיני נוסף לגבי הסוגייה הזאת, ויחד הוחלט שבמקביל למשחה היא תרשום לי צמחים ותמשיך בדיקור שמטרתו לחזק את המערכת החיסונית.

ביקור אצל הדיאטנית אישר שאני יורדת יפה במשקל, ושייתכן שמספטמבר תאושר לי תרופה במימון (יחסי של) הקופה שניתנת בהזרקה ונועדה לסיוע בדיכוי התיאבון ועל הדרך גם הורדת רמת הסוכר בדם.  התרופה יקרה מאד (באופן פרטי עולה כ 1200 ש"ח בחודש) ולכן הקופה דורשת מעקב של דיאטנית במשך שלושה חודשים וירידה של לפחות 5% מהמשקל, כנראה להוכחת רצינות המטופל ודבקותו במטרה לפני שהם מאשר סיוע במימון (המחיר יורד ל-300 ש"ח בחודש, גם לא טריוויאלי).

אז מה שנותר לי הוא ביקורת אצל רופא העיניים בשבוע הבא, לעבור על תוצאות הבדיקות שעשיתי באסותא ובעיקר בדיקת הלחץ התוך עיני, ביקור שגרתי אצל כירורג לבדיקת השד השנתית, וביקורת אצל רופא אף אוזן גרון - חצי שנתית. ניג'וס אבל אני בקטע של בדיקה ומניעה וגילוי בעיות - אם קיימות - מייד כשהן מתחילות.

אנחנו ממשיכים לבקר אצל הורי מעבר לגדר באחוזה, וזה עובד יפה.
לרגע אחד בשבת אבא שלי התלבט אם אולי כבר להגיע אלינו לארוחת ששי הבאה ולשבת במרחק בטוח מהנכדים והנינים - אבל אמא שלי סירבה וזה ירד מהפרק. חבל. נראה לי שזה היה עושה להם טוב, ולא מסכן אותם.
ביקשתי מאמא שלי לבדוק עם עצמה האם זו לא פשוט הנטייה שלה לא לעשות שינויים בשיגרה החדשה אליה היא התרגלה - אבל היא טוענת שלא. שזה נראה לה כהסתכנות מיותרת בשלב הזה שהקורונה משתוללת. לא מתווכחת. רק ממשיכה להתקשר כל יום ולבקר לפחות פעם בשבוע - לפחות שלא יחושו מבודדים יותר מדי.

אז הבוקר יש לי תור אצל 'שנטי'.
מחר אמור להגיע (שוב) טכנאי הוט (הפעם "טכנאי ממחלקת תשתיות") לנסות להחליף את הכבל שמוביל אל הבית מהקופסא של הוט ברחוב. האם נראה לי שזו הבעייה שגורמת  להפסקות ונפילות והאטה בלתי פוסקת באינטרנט (וגם לאחרונה הפרעות בשידור הטלוויזיה)? אני סקפטית. אבל איזו ברירה יש לי?
פרטנר וסלקום לא מתכננים בקרוב לפרוס ביישוב שלי את תשתית הפייבר שלהן, בזק עדיין מספקים כאן במקרה הטוב מהירות של 40 מגה (וגם זה תוך קרטועים ונפילות). אני תקועה בינתיים עם הוט. ונקווה לטוב.

הצלחתי (כמעט) לא לדבר על "המצב" - רק אומר ש-T מאמין שהליכוד מתחיל להראות סימנים של להוקיע כבר את נתניהו מתוכו - לדעתי הוא אופטימי מדי, אבל מהפה שלו לאלוהי הפוליטיקה.

יום שישי, 17 ביולי 2020

הרהורי "המצב"

הבוקר פתאום עצרתי רגע ושאלתי את עצמי: מה אני אמורה ללמוד מהתקופה הזאת?

הרי גם אני נסחפתי מבלי משים להלך הרוח הכללי - הקיטורים, החרדות, הכעס, הייאוש.

וזה אנושי וזה טבעי אבל עִצְרִי רגע - חשבתי לעצמי. עִצְרִי רגע והביני ששוב נתקעת בדיוק שם, בדיוק בפער הזה בין מה שאת חושבת, יודעת, מרגישה שאמור להיות - לבין מה שיש במציאות.

הרי אני יודעת ששם, בפער הזה, נמצא הסבל האנושי.
בחוסר היכולת להבין, לקבל, להפנים את העובדה שאין לי שליטה על מה שקורה - יש לי רק אולי יכולת לשלוט על איך שאני בוחרת להגיב לזה.

ולא, אני לא אומרת שצריך לשתוק ולהתקפל ולקבל בהכנעה את מה שלא מרגיש לי צודק. את מה שמרגיש לי כמו עוול. כמו התנהלות מנותקת, אינטרסנטית, מושחתת ונצלנית.

אבל במקביל, בתוכי, ביני לבין עצמי - חשוב לי לעשות עבודה עצמית. פנימית. אמיתית.
מי אני בתוך כל הכאוס הזה שנוצר בין הקורונה לבין ההתנהלות של העולם מולה, לבין ההתנהלות של המדינה שלי מולה, לבין ההתנהגות של האנשים סביבי?

מי אני בוחרת להיות כאן - בתוך כל הבלגן הזה?
איך אני יכולה להיטיב עם עצמי, עם המשפחה שלי, עם החברים שלי, השכנים שלי, עם המתאמנים שלי? 

ואני מבינה שאין לי תשובות, אבל חשוב לי שהשאלות האלה עלו.

ואני שוהה בתוך השאלות האלה, בתוך התחושות הקשות שעולות לי בגוף ובלב.
מסכימה לכעוס, לפחד, להתייאש.
מסכימה לעבוד דרך כל קשת הרגשות המאמללים האלה שעולים מתוך כל מה שקורה, מתוך כל מה שנאמר, מתוך כל מה שנצעק ברחובות ובתקשורת.
ונושמת.
מסכימה לעבור דרך זה ולהבין שאין לי מושג כמה זמן עוד נהיה בתוך זה.
ושאף אחד לא מבטיח לי סוף טוב, או פתרון הולם.

ובינתיים מנסה לחיות את החיים הקטנים שלי הכי טוב שאני יכולה.
הכי טוב שאני יודעת.
עוטה מסיכה כשאני יוצאת.
רוחצת ידיים.
שומרת על קשר רציף עם משפחה וחברים.
עוזרת למי שאני יכולה, היכן שאני יכולה. 
מאמנת (בהתכתבות) ללא תמורה.
מנסה לזרוע קארמה טובה.

אוכלת בריא ומאוזן (וכן, סוף סוף מצליחה קצת לרדת במשקל).
מקפידה על פעילות גופנית (מי האמין שבחום ובלחות הזאת אסכים לצאת כל ערב להליכה?).

לא מתקהלת (נכון, גם לא יוצאת להפגנות - ואני לא שלמה עם זה לגמרי אבל ...בכל זאת בקבוצת סיכון).

ואולי תעלינה תשובות מתוך כל ההתבוננות הזאת פנימה.
מתוך השהייה, הנשימה, ההסכמה לחוש.

ואולי לא.
אולי משהו יירגע, אולי משהו ישתחרר.
ואולי לא.

יום רביעי, 15 ביולי 2020

אז מה נשמע אצלך?

מה לענות כששואלים אותי "מה שלומך?" או "מה נשמע אצלך?"
כי בסך הכל כרגע, לפחות, אני בסדר.

הבריאות (טפו חמסה) בסדר.

הסיוע לעצמאיים בעלי שליטה (דהיינו: T) נכנס לחשבון הבנק הבוקר.
וזה מזל כי בינתיים הלקוחות שלו לא משלמים. למרות שאמרו לו שעל יוני כבר ישלמו חלקית.
למזלנו בינתיים הדיירים ששוכרים מאיתנו משלמים את שכר הדירה.
בינתיים.
כי התחושה שלי היא שלמרות שאנחנו בסדר, כרגע, המצב רק הולך ומתדרדר. ושעומד להיות גרוע. לא רק למי שכבר גרוע מאד אצלם עכשיו. לכולנו, ברמה כזו או אחרת.

"הקורונה הולכת ומתקרבת אלינו, הטבעת הולכת ומתהדקת" אמרה לי 'ביוכימיה' היום בטלפון. וזה נכון, כיום כל אחד כמעט מכיר מישהו שהוכנס לבידוד או חולה מאומת או לפחות מישהו שהיה עם מישהו שהוכנס לבידוד והוא מחכה בחיל ורעדה לשמוע את תוצאת בדיקת הקורונה של המבודד.

וכבר שוב מדברים על סגר מלא.

בתי מנסה לארגן יום הולדת 40 לחתני, אבל זה לא נראה ממש אפשרי.
ניסיתי להתלוצץ איתו שהשנה הזאת לא נחשבת ושהוא יחגוג 40 בשנה הבאה אבל לא נראה לי שהוא חשב שזה מצחיק.
אני מבינה אותו אבל אני גם מבינה שיש דברים שפשוט אי אפשר יהיה לעשות. דברים שלא כדאי לעשות.
נכון שאפשר להזמין קומץ קטן (כמה מותר יהיה לכנס יחד עד ה-5 באוגוסט?) של חברים שיקפידו על מרחק תקין זה מזה ויחגגו באוויר הפתוח. נראה מה יהיה.

לא נראה את הנכדים מחר - חתני נשאר בבית לעבוד - וגם לא בששי (הם מוזמנים לאמא שלו). מצד אחד נחמד לצפות לסוף שבוע שקט בלי בישולים או אירוח, מצד שני כבר חושבת מתי אראה את המתוקים הקטנים.

הייתי השבוע בדירתה החדשה של 'מחברת', באמת דירה יפה עם נוף יפה.
שמרנו על מרחק זו מזו ועל הכללים והיה טוב להיפגש קצת פנים אל פנים ולא רק לדבר בטלפון.
ייקח עוד זמן עד שהדירה תהיה לגמרי מסודרת, אבל לפחות היא הספיקה לעבור ולהשלים את התהליך בלי להיכנס לבידוד ובלי לחלות בקורונה.
בכל זאת היא פסיכותרפיסטית ונפגשת עם הרבה אנשים, ובקליניקה קטנה וסגורה עד כמה באמת אפשר להיזהר? ואיך עושים טיפול פסיכולוגי עם מסיכות? עכשיו בתי כבר אמרה שהיא תתחיל לטפל עם מסיכות - כנראה שאין ברירה.

מעניין אם יש כבר להשיג את המסיכות השקופות שהבטיחו לחרשים כדי לקרוא שפתיים. כי המסיכות השקופות שיש היום לא באמת אוטמות מספיק וצריך להשתמש בהן בנוסף על מסיכת פה ואף. במיוחד אם הנגיף באמת גם נשאר באוויר, ולא רק מועבר באופן טיפתי.

'מחברת' סיפרה שמטופלת שלה חלתה בקורונה - וממש במזל הן לא נפגשו במשך מעל לשבועיים לפני כן, כך שלא היה צורך בבידוד וגם לא סכנת הדבקה.

באמת מצב הזוי.

יום ראשון, 12 ביולי 2020

עדכונים, נכדים וזה

אני לא יוצאת הרבה בימים אלה, אבל במעט שאני יוצאת יש לי הרגשה שאנשים מקפידים מעט יותר על חבישת מסיכות. לפחות על הפה אם לא גם על האף.
אולי מפחדים מקנסות.
אולי סוף סוף מפחדים מהמספרים הגואים של הנדבקים.
זה לא שבאופן מוחלט כולם מצייתים וכולם מקפידים - חלילה.
בהליכה היומית שלנו אנחנו נתקלים בעיקר בבני נוער שמצפצפים על כל ההנחיות. לא מסיכות ולא ריחוק ולא בטיח. וחבל.

ב"אסותא" השבוע לא רק שהקפידו שכולם יהיו עם מסיכות, הם גם היו מאד ברורים לגבי אילו מסיכות מותרות ואילו לא. למשל מסיכות עם מסנן - אסורות. גם מסיכות N95 ללא מסנן לא אהודות שם - בטח תוך כדי ביצוע הבדיקות (הן מקשות על הצמדת הפנים למכשירים).

בכל זאת היתה בתור מישהי שכל הזמן הורידה את המסיכה שלה מהאף (ורופאים שעברו לידה כל הזמן העירו לה על זה, והיא העלתה אותה ושוב הורידה) - וכשהיא קיבלה שיחת טלפון היא הסירה את המסיכה לגמרי כדי לענות. אז מה עשינו בזה? אני דווקא מצליחה לשוחח יפה בטלפון עם המסיכה, מה הבעייה?

הגעתי לשם בלי בעיות (לא היו חסימות כבישים בעזריאלי) ואפילו הוייז עבד לי כמו שצריך, בהלוך. בחזור הוא שוב איבד את הקשר ל-gps, וגם הגוגל מאפס לא הצליח להתחבר אליו. מזה זמן ששתי אפליקציות הניווט האלה עושות לי בעיות, וכל הזמן חשדתי בטלפון שלי - עד שאתמול התברר שגם לבתי זה קרה.
בכל מקרה אני טורחת ללמוד את המסלולים לפני שאני יוצאת מהבית כדי שיהיה לי מושג די ברור לאן אני אמורה לנסוע, כדי לא להיות תלויה באפליקציות שפתאום תחלטנה להתאבד.

הבדיקות (ראייה היקפית ו-OCT) התנהלו למופת ועכשיו רק נותר לי לקוות ששוב יוחלט שבעצם אין לי לחץ תוך עיני ואין צורך בטיפות.

מאז שנסגר חדר הכושר אנחנו עושים ערב ערב הליכות ביישוב ואני מרגישה עם זה מצוין. ודווקא הורי הודיעו שעבורם חדר הכושר פתוח, וסוף סוף הם חזרו להתעמל בשש וחצי בבוקר כמו שהם אוהבים, מאז שהמנויים החיצוניים (כמונו) לא יכולים להגיע. שמחה בשבילם.

בבוסטון תינוקי ממש פורח, התחיל סוף סוף לאכול טוב יותר ולצמוח - ובאמת קראתי שהניתוח הלכאורה הפשוט הזה שעשו לו (פתיחת סתימה בצינור שמוביל נוזלים מהכליה לשלפוחית השתן) הרבה פעמים מביא לשגשוג בתינוקות. לא הבנתי את ההקשר אבל בשטח רואים שזה נכון.

הוא עדיין לא מדבר או מנסה להגות הברות יותר מדי (למרות שלפעמים הוא מתחיל נאום של "דה דה דה") אבל הוא לגמרי מתקשר. יש לו כבר סימנים ל"די" וגם ל"אוכל" ולא "בוא לשחק איתי" וגם ל"אני כועס" (שזה כל כך חמוד שנראה לי שהוא בעיקר מסמן את זה כדי להצחיק את כלתי) ונדמה לי שגם לבקשת עזרה.
הוא הולך חופשי וגם מטפס ועולה במדרגות, ובגני שעשועים אוהב להתגלש וגם להתנדנד (אבל בעיקר בנדנדות שאפשר לשכב עליהן) אבל בדרך כלל מכל המתקנים הוא מעדיף למצוא איזה שער שאפשר שעות לפתוח ולסגור, לפתוח ולסגור.

בבית הוא הכי אוהב לבשל. יש לו עכשיו סט סירים ומחבתות משלו (וגם ירקות ומוצרי אוכל אחרים מפלסטיק) שקיבל מתנה ליום הולדתו מבתי ומשפחתה, שהוא משחק בהם שעות, אבל גם עדיין אוהב את הדבר האמיתי - ואתמול קיבלנו סרטון שבו הוא בוחש משהו במחבת תוך כדי שכלתי מחזיקה אותו על הידיים, ואז לוקח את המכסה של המחבת ומניח אותו במיומנות מעוררת התפעלות.

הוא מת על כלבים וחתולים ויש המון תמונות שבהן רואים אותו נעצר ומלטף כלב שהוא פגש בפארק. בני אומר שאנשים עפים עליו - כזה קטנצ'יק (ממש קטן לגילו) אבל עצמאי ומלא ביטחון ושמחת חיים. קשה בימי הקורונה ואין להם כל כך קשר עם אנשים אבל פוגשים אנשים עם מסיכות בפארק ויש איזושהי אינטראקציה פה ושם, בעיקר עם ישראלים.

בששי הגיעו לארוחה בתי ומשפחתה. נוקת כבר ממש הולכת, וכמובן קוצרת מחיאות כפיים על כל צעד ושעל. היה תענוג ממש לראות את שלושת הילדים משחקים יחד בבלונים, והקטנה אפילו לא נבהלה מדי כשאחד מהם התפוצץ ("בום טראח מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע").

היתה ארוחה נהדרת - עם פריקסה (סנדביץ' טוניסאי) ש-T הכין, אסאדו בתנור עם ירקות וערמונים, כרובית בתנור (סטייל אייל שני) ומשום מה גם עוף עם תפוחי אדמה שנדמה לי שרק בתי אכלה ממנו - כולם היו מפוצצים. בגלל שאנחנו בדיאטה ובמהלך השבוע אוכלים בצהריים בעיקר מרק ירקות עם עוף, ובערב סלט עם גבינה וביצה, ארזתי להם את רוב הדברים לקחת הביתה.

אחרי שהם הלכו עם נוקת, שיחקנו קלפי רביעיות כלי תחבורה עם נשמותק וחכמוד והם הלכו לישון מוקדם יחסית (לבקשתה של בתי, שאמרה שערב קודם הם ממש הלכו לישון מאוחר מדי) וישנו טוב בלילה - פרט לחכמוד שנכנס אלי למיטה באמצע הלילה בגלל סיוט.
אצלי הוא כמובן ישן מצוין.
הוא סיפר שהוא קרא בעיתון על אפליקציית "טיק טוק" שגורמת לילדים לעשות דברים מסכני חיים עד כדי התאבדות, ושזה ממש מפחיד אותו ומדיר שינה מעיניו בלילה. כשהרגענו אותו שבטלפונים שלו ושל נשמותק הוריו התקינו תוכנת פיקוח הורים שלא תאפשר לו להיחשף לדברים כאלה, הוא אמר שהוא יודע את זה, אבל דואג לחברים שלו.

בבוקר אחרי ארוחת הקרפים הרגילה הם ביקשו לעשות "עבודות" (הם קוראים לזה "עבודות פרך") בתשלום כי הם חוסכים למשהו שהם רוצים לקנות. T נתן להם לטאטא עלים בגינה, ואחר כך לקטוף ליצ'י - והם נהנו מזה מאד. יש לנו ליצ'י נהדרים השנה.
"שילמנו" להם על זה (5 ש"ח כל אחד על כל אחת מהעבודות) והם היו מאד מרוצים.

אחרי כן שיחקנו קצת טריוויה - וחכמוד נעלב באמצע כי הרגיש שנשמותק יודע יותר ממנו - וקשה לו עם זה, אבל אז התחלפנו והנכדים שאלו את השאלות ו-T ואני ניסינו לענות - ואיפשרנו להם לענות במקומנו כאשר הם ידעו את התשובות, וחכמוד נרגע.

בתי אספה אותם מוקדם יחסית כי הם נסעו לים.
אחר הצהריים ביקרנו אצל הורי (מעבר לגדר) וגם אחי וגיסתי הגיעו באותו הזמן ופטפטנו לנו כולנו שם במשך שעה וחצי בערך - זה היה מאד נחמד, אפילו לא היה חם מדי, ואף הצטיידנו בספריי נגד יתושים מבעוד מועד. T תמיד נעקץ שם, וגם גיסתי.

להפגנה לא הלכנו אבל תמכנו בהם מרחוק.
המצב עגום ורק יהיה יותר גרוע וייקח שנים להתאושש מזה.
לא מאמינה שהממשלה תשכיל לתקן את דרכיה - בעיקר כי מי שעומד בראשה טרוד בעינייניו הפרטיים ומסכל כל רעיון שעלול לקדם או לפאר מישהו שעלול לסכן את מעמדו. מרתיח ומתסכל. נראה מה יהיה.

יום שלישי, 7 ביולי 2020

ושוב......

 שוב הגבלות ושוב הפלת הגזירות על האזרחים כי הממשלה לא השכילה להיערך למרות שהיה לה את הזמן, את הידע, את המוטיבציה.
טוב, ברור שמוטיבציה לא באמת היתה. הם היו עסוקים בשלהם.

עוד לפני שהודיעו שסוגרים את חדרי הכושר, לי נמאס מההתנהלות במועדון הספורט של 'האחוזה' והחלטתי להפסיק ללכת ולא לחדש את המנוי (שמסתיים רשמית בסוף החודש הזה אבל הם חייבים לנו על החודשים בהם היו סגורים).
היה אוסף של דברים שעצבנו אותי (אותנו) - הם הכניסו יותר אנשים ממה שצריך, הם ניטרלו חלק מהמכשירים (כדי לשמור מרחק) ודווקא ניטרלו מכשירים משובחים והשאירו מכשירים מצ'וקמקים פעילים - ולמרות בקשות חוזרות לא החליפו פשוט ביניהם (נכון, זה כבד, תביאו פועל שיעזור!).
השיא היה שהם לא הפעילו מזגן - לא בשבת ולא בראשון. אולי היתה תקלה, אבל יש להם גם מצננים - והתעצלו להכניס אותם ולהפעיל אותם.
בקיצור - נמאס לי והחלטתי שלמרות החום והלחות אחזור להליכות ביישוב בחוץ, עלייה במדרגות בבית ומתיחות ממילא אני עושה עם הגומיות שלי וה-TRX של T.

השבוע השלמנו את ביטול כל הטיסות המתוכננות - תוך שהכרטיסים עצמם שמורים לנו לשימוש עתידי. את החופשה בכפר הנופש בהולנד דחינו בשנה. אולי היינו אופטימיים, אבל נחכה ונראה.

אפליקציית "המגן" הודיעה לי השבוע, שבשבוע שעבר אולי הייתי בקרבת חולה קורונה מאומת. בדקתי ב-timeline שלי (איזה כיף שהגוגל עוקב אחרי) והבנתי שבקניון דרורים הסתובב מישהו שאחר כך התברר שהוא חולה מאומת באותו הזמן שקפצתי ל-BOXIT שבתחנת הדלק שסמוכה לקניון לאסוף את אלבום התמונות שערכתי ל'נוקת'.
אין מה לעשות, האפליקציות האלה לא מספיק מדויקות. כתבתי שלא הייתי בקניון, וזה נמחק מרשימת ה"חפיפות האפשריות" של באפליקציה.
לפחות כן הייתי איכשהו בקרבת מקום, שלא כמו אנשים רבים שקיבלו הוראות כניסה מיידית לבידוד למרות שכלל לא היו היכן שאיכון השב"כ טען שהם היו. שערוריה ממש.

הייתי בטיפול סיני ראשון אצל 'שנטי', שאמרה שמצבי לא כזה גרוע אבל באמת רואים (בלשון, בדופק) שיש בגוף חום כלוא - והתחילה לטפל בזה. בשבוע הבא היא תטפל גם בחיזוק המערכת החיסונית. היא אמרה שבגלל שאני במצב טוב יחסית, הטיפולים עדינים ולא צפויה להיות ריאקציה כלשהי.
בינתיים (טפו חמסה עיגולים) חלף שבוע מאז הפעם האחרונה שהרגשתי לא טוב באופן כלשהו. so far so good.

המצב במדינה - קורונה והשלכותיה, או יותר נכון השלכות הניהול הכושל של המדינה - הולך מדחי אל דחי. וכמו שצפיתי (לצערי) יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה יותר טוב. וזה ישפיע על כולנו. גם כלכלית וגם בריאותית. ובעיקר נפשית.
נמאס כבר לשמוע את ההצהרות ויותר גרוע - ההבטחות שלעולם לא תתממשנה. גועל.

אצל בתי בינתיים הכל בסדר, מבחינת עבודה וילדים ובתי ספר של החופש הגדול והגן - נראה כמה זה ימשיך.

בבוסטון מתחילים עם עוד כמה הקלות - המצב שם טוב יחסית, אולי הכי טוב מכל ארה"ב - אבל עדיין אין מה לדבר על הופעות, אירועים, וכל שאר הדרכים שיש לבני ולכלתי להתפרנס. מזל שהם מצליחים לשמור על התלמידים שלהם דרך זום. אפילו יש פניות חדשות. זה מעודד. הם באמת מסתדרים עם מעט מאד, הזוג הזה. כל הכבוד להם. ו'תינוקי' הוא באמת בונבון של תינוק, מעסיק אותם ומשמח אותם מאד.
הסוגיה המלחיצה שעל הפרק היא עדיין חידוש הויזה של כלתי - ויזת "אמן" שדורשת הוכחות על הופעות, פרוייקטים, כל דבר שמראה שהיא אמנים מבוקשת - ובתקופה הנוכחית אין כלום. האם יתחשבו בזה או שינצלו את זה כדי לסרב? מי יודע?

מחר יש לי בדיקות עיניים באסותא - ממש לא מתחשק לי לנסוע לתל אביב (ואולי להתקע בחסימות כבישים של קבוצה כזו או אחרת - למרות שלבי עם כל המפגינים) אבל אין ברירה. חייבים לעקוב אחר סוגיית הלחץ התוך עיני שלא ברור אם יש לי או אין לי.


ממשיכה עם הכרך הרביעי של 'אן מאבונלי' - זה שעדיין לא קראתי מעולם - והוא לא פחות טוב מהקודמים. מפתיע.

וזהו. זה מה שיש כרגע. בתקווה בכל זאת לקצת אופטימיות בהמשך.

יום שישי, 3 ביולי 2020

סוג של חזרה לשיגרה

דווקא דלקת הגרון שככה לה די מהר - בשני כבר הרגשתי הרבה יותר טוב ובשלישי שכחתי מכאב הגרון לגמרי.
הרבה מרץ עדיין אין לי, ולא חזרתי לפעילות הגופנית - אבל אני מקשיבה לגוף ולא מכריחה אותו לעשות שום דבר שאין לו נטייה טבעית לעשות. מקווה שביום ראשון אחזור לחדר הכושר. כמובן, אם לא יסגרו אותו בינתיים.
נראה שיש הליכה אחורה מבחינת החזרה לשיגרה - לצערי, בדיוק כפי שצפיתי שיקרה. זהו בהחלט אחד המקרים שבהם אני מצטערת שצדקתי.
אז אנחנו יוצאים רק לאן שצריך ונשארים רק כמה שצריך וכאשר אנחנו לא עם הילדים/נכדים אנחנו עם מסיכות. ונקווה שהן באמת עושות את עבודתן.

לגבי מסיכות - אני היחידה שמרגישה גועל כשאני רואה "מסיכת סנטר" או "מסיכה-מתחת-לאף"? מבחינתי אל תלך עם מסיכה כלל אם אתה מתכוון לעטות אותה ככה!

אני מתקדמת יפה בסידרת ספרי אן מאבונלי, ולהפתעתי הרבה יש עוד ספרים אחרי "אן שרלי". אז את "Anne of windy poplars" אני קוראת עכשיו - בפעם הראשונה.
ככל שאני קוראת עוד ועוד אני תוהה איך קראתי את שלושת הספרים הראשונים כשהייתי ילדה. הספרים מלאים בתיאורים של טבע ופרחים ודימיונות שלפעמים מרגישים לי קצת מוגזמים, אז איך הגבתי אליהם בגילאי תשע, עשר, אחת עשרה כשקראתי אותם? לא ברור. אבל אהבתי אותם, עובדה שזכרתי אותם ואפילו זכרתי ציטוטים שלמים (בעוד קטעי עלילה מסוימים פרחו מזכרוני לחלוטין).
כאשר אסיים את הספר/ים הזה/האלה (בנייד) מחכה לי (בגירסת נייר) ספר מתח קליל שאמא שלי השאילה לי - אחת ממתנות יום ההולדת שגיסתי קנתה בשם כולנו לאבא שלי באפריל.

אתמול קיבלנו בצהריים את הנכדים מבית הספר של החופש הגדול. לשאלתנו איך זה, ענה חכמוד שקייטנה זה כמו לחזור לגן, וזה משמח אותו מאד. איזו הגדרה נהדרת! יוצרים, משחקים, אין מתח ואין מבחנים.
הדבר היחיד שגורע משמחתו הוא שלא כל החברים שלו איתו. האחד - לא ברור מדוע הוריו בחרו לא לשלוח אותו, וזה חבל כי הוא החבר הכי טוב של חכמוד. שניים אחרים נמצאים בבידוד אחרי שהגנים של אחיהם/אחיותיהם הקטנים/ות נסגרו בעקבות חולה קורונה מאומת שנדד ביניהם וקיים חוגים בגן. לא שמעתי על זה בחדשות, על כמה גנים שנסגרו בהרצליה עקב מורה לחוג שהתגלה כחולה קורונה.

הנכדים היו מתוקים כתמיד, וכשחתני החזיר את נוקת מהגן היא שמחה וצהלה לקראתנו. היא אפילו הצליחה לצעוד אלי כמה צעדים באופן עצמאי. או טו טו הולכת לבד. וכמובן על כל הישג כזה מצפה למחיאות כפיים.

בבוסטון בני וכלתי ותינוקי מסתדרים כמיטב יכולתם, יוצאים החוצה לפארקים ומחלקים את יומם בין שיעורי מוסיקה פרטיים בזום, הופעות מוקלטות בפייסבוק וביוטיוב, והרבה מאד זמן איכות עם תינוקי. הקטן כמובן בעננים מהנוכחות ותשומת הלב העצומה של הוריו, אבל אני דואגת שהם לא יתחילו להשתגע שם מבדידות ושעמום.
כלתי צריכה לחדש עוד מעט את ויזת העבודה שלה (מה שנקרה "ויזת אמן") ובין תקופת הקורונה - ללא הופעות - לתקופת הלידה (בלי הרבה הופעות) - אין לי מושג אם יש לה מה להגיש בכלל. נראה לי שזה הדבר שהכי מדאיג אותם (ואותנו) בעת הזאת.
ולא רק שאין שיפור במצב הקורונה, יש הרעה - גם אצלנו וגם בארה"ב.
מה יהיה?

בחזרה לנושא הבריאות שלי - בהגיע מים עד נפש קבעתי עם 'שנטי' כמה טיפולים לאבחון וטיפול סיני. כבר אחרי שיחת הטלפון שלנו היא שלחה אותי לקחת כורכומין ולשתות מי כרוב (שזו, אגב גזירה שהציבור - כלומר אני - לא יכול לעמוד בה, זה מגעיל ומבחיל מדי). היא אמרה להפסיק עם ויטמין C כי נשמע מכל מה שעבר עליו בחודשים האחרונים שיש לי בגוף חום שלא מצליח לצאת, וויטמין C מכניס עוד חום. כמובן שכל זה בסינית (באמת!) מבחינתי. אגיע אליה ביום שני ונראה מה היא תראה (בדופק ובלשון).

חברתי 'מחברת' עוברת דירה השבוע לאחר שהצליחה למכור את הבית המשותף לה ולגרוש שלה. לא קל לעשות את כל זה לבד, ואני מנסה לפחות להיות כאן להקשיב ולעודד בכל פעם שהיא חווה ממש נפילה באנרגיות ובמצב הרוח (וזה קורה לא מעט).
בנוסף אחת הבנות שלה, שהיתה אמורה להתחתן במאי ודחתה לאוגוסט עכשיו כנראה שוב תצטרך לדחות/לבטל עם הגזירות החדשות. כל כך מבאס........

הערב בתי ומשפחה לא יגיעו לארוחה, יש להם יום הולדת בצד של חתני, אז T הזמין את משפחת 'שותפנו' ו'שריתה'. מקווה שיהיה נחמד......די בטוחה שיהיה נחמד.
יאללה רק בריאות!