הימים האחרונים

השבוע גם חכמוד וגם שרי חטפו בזה אחר זה וירוס בטן כואב ומבאס. לשמחת כולנו זה עבר מהר, ויכולנו להיפגש בסוף השבוע. בהתחלה הם אמרו שהם עייפים ולכן לא יגיעו אלינו לארוחת ששי, אבל אחר כך הם החליטו פשוט להזמין אותנו אליהם בששי בערב. 

כיון שהיינו מוזמנים בשבת בצהריים אל אחי יחד עם הורי, זה התאים לנו בדיוק, לא להצטרך להכין ארוחת ערב רק עבור הורי בששי. 

היה ממש כיף אצלם ואיתם. הנכדים האלה ובכלל כל המשפחה הזאת - בתי, חתני והנכדים - כאלה חמודים. אהבתי לראות את האחים כולם משתובבים ביחד ומשחקים וצוחקים וגם רבים קצת....אבל עוזרים זה לזה ולהורים.....פשוט תענוג. 

גיסתי תכננה במקור להזמין אותנו בחג השני של פסח, אבל המדיח שלהם התקלקל, ועדיין לא הגיע המדיח החדש, אז היא דחתה את ההזמנה לשבת הזאת, מה שהתאים בול כי אבא שלי חגג יום הולדת 91. 

אמנם T קצת התעצבן על כך שרק אנחנו היינו מוזמנים, בלי משפחתה של בתי, כי אנחנו תמיד מזמינים את שתי הבנות שלהם עם בני זוגן (והתינוקת כמובן) והרבה פעמים גם את אמא של גיסתי בנוסף. אבל אני מכירה את המגבלות של גיסתי, תמיד היא סובלת ממשהו כזה או אחר, ובדרך כלל יותר מדבר אחד (כרגע זה הגב וגם הראש - סחרחורות) והיא גם ככה הרי בקושי מארחת, ועד שהיא מתאמצת לעשות את זה, אין לי טענות ואין לי ציפיות. 

המפגש והארוחה אצל אחי וגיסתי היו מהנים ממש, היה כיף להיות איתם ועם האחייניות - הנכדה של אחי לא היתה כי זה נפל בול על שנת הצהריים שלה, ובעלה של אחיינית1 נשאר איתה בבית - אבל היתרון היה שיכולנו לבלות הרבה זמן איכות עם אחיינית1. 

כמתנת יום הולדת קנינו לאבא שלי יחד עם אחי וגיסתי מדפסת/סורק/פקס. האמת שמאז שהם חזרו לישראל אני מנדנדת לו על הצורך במדפסת/סורק, והוא כמובן התקמצן על זה, אז בעצם זו מתנה לעצמי ביום ההולדת שלו. מצד אחד אבא שלי כל הזמן אומר שהוא לא זקוק לזה ולא מדפיס ולא סורק, ומצד שני הוא כל הזמן נעזר בי כדי לסרוק ולהדפיס.... ולפעמים זה ניג'וס רציני.  לאחרונה יצא שאבא צריך להדפיס הרבה וגם לסרוק - עניינים עם Social Security בארה"ב וגם IRS (מס הכנסה) אז זו היתה הזדמנות מצוינת להוכיח לו שמדפסת/סורק יכולה להיות לו לעזר רב. 

כמובן ש-T ואני התקנו לו את זה בבית וחיברנו גם את המחשב שלו וגם את הטלפון שלו, ואנחנו מקווים שהוא ייהנה מזה. 

בשבועיים האלה של יום השואה ויום הזיכרון עצב גדול השתלט עלי. וזה מעל לעצב ולתסכול ולזעם שאני חשה מזה שנה וחצי ובעצם מזה שנתיים וחצי...מאז שקמה הממשלה הארורה הזאת. זה הגיע לכך שאפילו בזמן הצפירה של יום השואה כשהייתי באיזו חנות, עלה לי בכי. 

בהמלצתה של גיסתי צפינו בסרט "נפש אחת" עם אנתוני הופקינס שהוקרן ב-YES לכבוד יום השואה. חלק מעלילת הסרט מתרחשת לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה וחלקו מתרחש בשנת 1987.... עשוי היטב ומבוסס על סיפור אמיתי.  באמת מומלץ.

במסגרת הקריאה, עברתי לספר THINGS WE NEVER GOT OVER מאת LUCY SCORE, שהוא מה שאני מכנה "ספר מטוסים"  ...אבל הוא קליל והוא תפס אותי מהרגע הראשון. ועכשיו הבנתי שהוא ראשון בסידרה של שלושה...אז אם זה באמת ימצא חן בעיני אמשיך עם השניים האחרים. מרגיש כמו אסקפיזם טהור לימים עצובים וקשים. 

חטופים שלא מוחזרים, חיילים הרוגים ופצועים בעזה... וממשלה שפשוט הורסת אותנו מבפנים וקורעת אותנו לגזרים. מה יהיה? 

אל תכתבי על זה

לפני כמה שנים קראתי ספר בשם אל תכתבי את זה אז גנבתי ממנה בסילוף קל את הכותרת. 

כי שני הנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם היום הם בדרך כלל לא נושאים שמשתפים עליהם אנשים אחרים בכלל ובבלוג בפרט. אבל עכשיו אני עושה כאילו זה היומן הפרטי שלי, ואני כותבת לעצמי ומתעדת לעצמי דברים שעוברים עלי ומעסיקים אותי, ולכן אעשה לעצמי עוול אם לא אכתוב עליהם. 

*גם ככה יש דברים שאני לא כוללת כאן בבלוג, אבל בדרך כלל אלה דברים שעלולים לפגוע באנונימיות שלי. אז לא מדובר במשהו כזה. 

אז שני הנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם היום קשורים לזריקות הרזיה ולעצירות. כן, לא ממש "מעורר תיאבון". 

לגבי ההרזיה - תקציר קצר: בשנת 2020 באמצע מגיפת הקורונה, פצחנו T ואני בפרוייקט הרזיה, שכלל שינוי משמעותי בתפריט ובהרגלי האכילה שלנו, שילוב רציני וקבוע של פעילות גופנית בשיגרת היום יום שלנו, ואת כל זה עשינו תוך שנעזרנו בזריקות הרזיה מסוג 'סקסנדה'. 

תוך שנה השלנו - כל אחד מאיתנו - 27 קילו ממשקלנו. שנינו ירדנו מ-BMI 32 פלוס ל- BMI 23. 

ואז T התחיל עם כל בעיות הבריאות שלו - ודי חשדנו שהסקסנדה גרמה להן, למרות שכמה שדיווחנו לכל הרופאים על הסקסנדה אף אחד מהם לא אישר שאולי זה הגורם - ובכל מקרה הוא הפסיק מייד לקחת את הזריקות, וגם אני הפסקתי כמה חודשים לאחר מכן. 

המשכנו עם הרגלי האכילה שלנו ועם שיגרת האימונים שלנו, ושמרנו די יפה על המשקל לאורך זמן, עד שלפני כשנתיים הרגשתי שאני מתחילה לעלות קצת שוב, ולא מצליחה לרדת את אותם קילו/שניים מיותרים, לא משנה מה עשיתי. גם T התחיל לעלות במשקל, אבל זה לא הטריד אותו. אני, כידוע, די "שרוטה" בעניין הזה, ואחרי כמה חודשים של קיטורים לדיאטנית שלי, היא שאלה למה שלא אחזור להזריק. התלבטתי והתלבטתי - ואז חזרתי לזריקות, ומהר מאד הצלחתי באמת לרדת את אותם קילוגרמים שהעיקו עלי, ובעיקר - מבחינתי - בלמתי את מגמת העלייה שאני מכירה היטב משנים קודמות. זה תמיד התחיל עם קילו/שניים ואז עוד שניים ואז עוד......אז שזה יצא מכלל שליטה. אז חזרתי להזריק וכבר שנתיים פלוס שאני מרוצה ושומרת על המשקל ועל ההרגלים והכל בסדר. 

עד שפתאום נוצר בשוק מחסור בסקסנדה. והדיאטנית הציעה לי לעבור לויגובי, וגם כתבה לרופאת המשפחה שלי כדי שזה יהיה מתועד. אז התחלתי להזריק ויגובי, שהתברר שזה חומר חזק יותר (שאותו מזריקים פעם בשבוע, בניגוד לסקסנדה שמזריקים פעם ביום), והתחלתי במינונים נמוכים, שמייד השפיעו יופי על התיאבון אבל מצד שני גם התחילו לי תופעות לוואי - בעצם תופעה אחת: בחילות, בעיקר בבוקר. זכרתי שגם עם הסקסנדה סבלתי מבחילות בבוקר בחודשים הראשונים, אבל אני לא זוכרת מתי זה הפסיק. 

אז אני על ויגובי, עדיין לא במינון גבוה במיוחד, זה עובד מצוין מבחינת השמירה על התיאבון והמשקל, אבל לפחות פעם/פעמיים בשבוע אני סובלת בבוקר ולעיתים אפילו מקיאה. ובכל פעם כזאת אני מתלבטת אם להפסיק ואולי לנסות שוב להסתדר בלי כלום.......ואז נזכרת בדפוס של הגוף שלי, שבסופו של דבר תמיד מתחיל להעלות משקל בחזרה גם כשאני שומרת בדיוק על אותו תפריט ובדיוק על אותה רמה של הוצאת אנרגיה......

וזהו. זו הנקודה שבה אני נמצאת עכשיו. ממשיכה להזריק, נהנית מהשמירה על המשקל, אבל סובלת מידי פעם מבחילות......ומתלבטת. 

הנושא השני הוא העצירות. 

כפי הנראה נולדתי עם מעי עצל או משהו כזה. הורי מעולם לא התייחסו לנושא הזה ולא היה לי מושג שלצאת לשירותים פעם ביום זה חשוב, ולפעמים היו עוברים שלושה או יותר ימים בין יציאה ליציאה, גם כשהייתי ילדה. שנים חייתי ככה עד שדיאטנית אחת, אי אז בתחילת שנות הארבעים לחיי, העירה את תשומת לבי שזה לא בריא ולא תקין ושאני חייבת לבקר בשירותים כל יום, מקסימום כל יומיים. 

היא המליצה לי להתחיל לשתות 'פסיליום' על הבוקר עם שתי כוסות מים, כדי להעשיר את תהליך העיכול בסיבים. זה עזר במעט אבל לא ממש "הזיז" למערכת העיכול העצלה שלי. בהמשך התחלתי גם לאכול שני שזיפים מיובשים כל בוקר. וכשעדיין שום דבר לא הניב את התוצאות הרצויות,  היא המליצה לי על שתיית 'תה טיבטי' או 'T לקס' בסוף הארוחה. ובאורח פלא נפתרה הבעייה, והפכתי להיות "ככל האדם" מבחינת סדירות היציאות לשירותים. 

בתקופות של נסיעות, טיסות לחו"ל וכולי, התברר שזה לא מספיק, והייתי צריכה באופן זמני להוסיף גם 'נורמלקס'  תמיד בימים הראשונים של החופשה/טיול, עד שהמערכת היתה מתחילה לתפקד שוב, אבל זה היה תמיד זמני והסתדר אחרי כמה ימים. 

עד לאחרונה. 

כי החברה שמייצרת ומשווקת את התה הזה, פשטה רגל או משהו, והתה נעלם מהמדפים. ופתאום נתקעתי שוב עם הנושא הזה של יציאות לא סדירות....וזה מעיק. 

אז הרוקחת המליצה לי על כמוסות 'קלגו', לפני השינה, וזה עוזר אבל לא תמיד ולא מספיק. ואז היא אמרה שזה בסדר גם לקחת את הנורמלקס באופן קבוע........אבל מסתבר שגם זה לא מספיק. 

ובקיצור - כרגע אני עם שילוב של שניהם (קלגו ונורמלקס) ואולי אולי זה מסתדר.......אבל זה נשמע מוגזם...ואני די מיואשת מזה. 

אז זהו, כתבתי על דברים שלא אמורים לכתוב עליהם...........ועכשיו אפשר לחזור להתעסק בדברים אחרים. 

כותבת בלי חשק

 אין לי ממש חשק לכתוב בימים אלה. ואני קוראת את הפוסטים האחרונים שלי והם די משעממים, אני מתפלאת שקוראים אותם ועוד יותר מתפלאת שמגיבים אליהם. אז לכל הקוראים והמגיבים - תודה, לא מובן מאליו. 

ובכל זאת, התרגלתי לתעד לעצמי את מה שקורה לי בחיים - אז מה היה לנו שם? 

בששי היינו לבד בבית, אבל בשבת באו גם בתי ומשפחתה - לאחר שחזרו משלושה ימים בצפון עם המשפחה המורחבת של חתני - וגם הורי. כרגיל T הבטיח שבשל מצבו הוא לא "יתפרע" עם הבישולים, ויכין "רק" ארוחת פסטות (אמנם לא הסתיים החג רשמית אבל ...הוא הסתיים בעצם)... אבל "רק" פסטות הפך לפסטה עם בשר מפורק, פסטה עם סלמון, פסטה עם שרימפס...וכיון שחתני נמנע לאחרונה מגלוטן, אז היה גם בשר מפורק בנפרד בלי פסטה, והיה גם עוף בתנור עם בטטות ותפוחי אדמה.... וכדי שחלילה לא יחסר למישהו משהו, היו גם "נאגטס" (NUGGETS) שהוא הכין משאריות חזה עוף ובלילה מיוחד שהוא הכין......

אז לכל אחד היה מה לאכול (או יותר נכון - הרבה מה לאכול) ואפילו שרי, שלא תמיד נוגעת באוכל והרבה פעמים בסוף יושבת עם פרוסה וקוטג' - טרפה את ה-NUGGETS וגם "פסטה בלי כלום". 

לקינוח הוצאנו עוגת בננה ואגוזים ש-T פעם הכין כפול והקפאנו (יש לנו המון כאלה בפריזר, כל סוגי העוגות), וכמובן גלידות ש-T הכין ועדיין לא חוסלו. 

בקיצור, כולם נהנו. 

בתחום הבריאות, T ממשיך להשתפר, אבל בששי בבוקר היה לו "התקפון" כאב קל, ואז בלילה שבין שבת לראשון באחת וחצי בלילה העיר אותו התקף חזק מהגיהנום. 

בראשון הוא היה בטיפול קרניו סאקרל שני - והפעם הוא חזר על ארבע. הוא היה ירוד, חסר אנרגיה, הכל כאב לו והוא הרגיש כאילו יש לו חום. זה ממש נראה כמו ריאקציה לטיפול - שמצד אחד אלה חדשות טובות, כי זה אומר שהטיפול אכן עושה משהו. למחרת, פרט לכאב ראש על הבוקר שעבר מהר, הוא כבר התאושש. 

נראה מה יהיה הלאה עם הטיפולים האלה. היום הוא גם היה בדיקור. 

לי היה טיפול פיסיותרפיה בראשון - והיא הוסיפה לי תרגילים שכדאי שאקפיד עליהם, אם אני באמת רוצה לשכוח מהרגל הזאת...

ואז בשני הגיעה אלינו 'לונדון' (בת דודתו של T מאנגליה) לביקור עם בעלה. בנה של 'לונדון' עלה ארצה עם אשתו מייד לאחר חתונתם לפני עשרים שנה, הקימו משפחה כאן במודיעין, ומאז משתדלים 'לונדון' ובעלה לבקר לעיתים יותר קרובות בארץ. הם גם קנו דירה לא רחוק מהבן, שמושכרת לטווחים קצרים בתקופות שהם לא בארץ, אבל ככה יש להם וגם לבת שלהם איפה לשהות בעת הביקורים בישראל. 

מאז שאמה, דודתו של T, נפטרה לפני שלוש שנים בגיל 97 או 98, מצליחים 'לונדון' ובעלה להגיע ארצה לפרקי זמן ארוכים יותר. הפעם הם באו לחודש שלם, כאשר בתחילתו הם חגגו בת מצווה לנכדתם הצעירה, אחר כך היה פסח, ועכשיו הם התפנו מעט מהאירועים המשפחתיים והחגים ופצחו בסידרת ביקורים אצל בני דודים ברחבי הארץ. 

היה נחמד לבלות איתם קצת זמן איכות, ואחרי שהקפצנו אותם לתחנת הרכבת עוד נסענו לביקור קצר אצל בתי. נשמותק היה אמנם בטיול שנתי, וחכמוד חזר מאימון בדיוק כשעמדנו לעזוב, אבל בילינו זמן איכות עם בתי ועם שרי, והיה ממש טוב. 

אתמול סוף סוף הצלחנו גם 'היידי' ואני להיפגש, אחרי חודשים של מחלות (שלי ושלה) וניתוחים (של T) - וזה עשה לי ממש טוב. מקווה שבהמשך נצליח להיפגש לעיתים יותר קרובות. 

אז ערב יום השואה היום ואני כבר נכנסת לאווירה........וגם ככה כל מה שקורה במדינה ובעולם פשוט.......טוב, אין לי כוח לזה. 

בתקווה לימים טובים יותר. 

פסח החלמה וחֲבֵרוֹת

אז כן, פסח, החלמה וחֲבֵרוֹת ...לפי הסדר הזה. 

בימים שאחרי הניתוח T סבל קצת כאבים, לא כל הזמן ולא בעוצמה, אבל לא היתה לו סבלנות לתהליך ההחלמה. 

הוא מייד רצה לחזור לעניינים, לעשות הליכות, להצטרף לקניות בסופר...וכמובן לחזור לתחביב האפקוסי שלו - בסך הכל ממש אחלה שהוא היה פעיל מהרגע הראשון, אבל בכל זאת נראה לי שהוא האיץ מדי את התהליך, והתאכזב מאד כשהבין שלגוף יש קצב משלו. 

הנה כמה מיצירותיו האחרונות

מנורת פרחים מיובשים

תחתית לכוס

מיכל לתחתיות לכוסות

בשבת בבוקר קפצנו לבקר אצל הורי. אותם בכלל לא עניין ליל הסדר והם העדיפו בכל מקרה ללכת לישון מוקדם. 

התלבטנו אם ללכת אל אמא של חתני בליל הסדר או לא - אבל כשראיתי שהוא בעיקר נכנס קצת לדכאון, ועל הכאבים ניתן היה להשתלט בעזרת כדורים, החלטנו ביחד שעדיף לא להישאר בערב החג לבד בבית. ונסענו. וזו היתה החלטה מצוינת. 

המשפחה של חתני חמה ורועשת ותמיד מקבלת אותנו באהבה ובשמחה, תמיד הם גורמים לנו להרגיש אהובים ורצויים - וזה ממש לא מובן מאליו. 

בנוסף לשלושת הילדים - חתני ושתי אחיותיו עם משפחותיהם - היתה גם אחותה של האמא עם אחד מבניה, אחיה הקטן ובנו, אמא של האמא (סבתא של חתני) ואפילו אבא של חתני, למרות שהם גרושים. והיה ממש נעים ושמח. 

כולם תרמו את חלקם - אלה בסידור השולחנות, אלה בבישולים, אלה בהגשה...והיתה אווירת חג נהדרת. ההגדות היו מוקדשות לחטופים ולמשפחותיהם, והיו גם תפילות ייעודיות עבורם, וכמובן כיסא ריק. 

קראנו את כל ההגדה מתחילתה ועד סופה - כולל כל השירים בגרסאות שונות - חלקם בגרסא הבוכרית המשפחתית שלהם וחלקם בגרסא של המשפחה שלנו, שבתי הצליחה לשלב אצלם כבר בשנים הראשונות בהן הצטרפה למשפחה. ולמרות הדכאון הכללי על מצב המדינה והעדר החטופים....היה מאד שמח. וכמובן רועש ומבולגן עם כל הילדים הקטנים, אבל זה היה חלק ממה שהפך את האווירה לעליזה ותוססת. 

בתום ההגדה אפילו שרנו את כל השירים (לא רק "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" אלא גם "כי לו נאה, כי לא יאה" ועוד). 

בשלב הזה T כבר לא מצא תנוחה נוחה לכאביו ופרשנו, לפני שהם הגיעו לקינוח. אבל זה היה ממש טוב. וגם לא נתקלנו ביותר מדי עומס תנועה, לא בהלוך ולא בחזור. רוב התנועה היתה בכיוון ההפוך לנו - בהלוך מתל אביב לאזור השרון, ובחזור מהשרון לתל אביב. מזל. 

בחג פשוט נחנו בבית. 

בשני נפגשתי עם 'מחברת', ו-T עבד על התחביב שלו והתאושש לו בבית. 

בשלישי הוא נסע לדיקור, ולי היה פיסיותרפיה, ולפני כן הצלחתי להיפגש בבית קפה עם 'החתולה' - ניצלנו את העובדה שהיא יצאה לחופשת פסח מהעבודה. היה ממש טוב להיפגש ולהתעדכן. היא מקווה לעזוב את העבודה עד סוף השנה. זו לא תהיה עדיין יציאה לגמלאות, אבל נראה לה שמקום העבודה יסכים לפטר אותה, ובעוד כשנתיים וחצי היא תוכל להתחיל למשוך את הגימלא מביטוח המנהלים. 

היום באופן לגמרי ספונטני ולא מתוכנן הצלחתי להיפגש עם 'קלי' (בעלה שאל אותה אם 'שני' לא תקנא שאנחנו נפגשות רק שתינו, כי באמת בדרך כלל אנחנו נפגשות בשלישיה) - שוב, ניצלנו את העובדה שהיא בחופשת פסח מהעבודה. אני מקווה שבקרוב נוכל להיפגש לעיתים הרבה יותר קרובות, כי היא יוצאת לפנסיה ממש בסוף החודש הזה. כיף גדול. 

היום T גם הלך לטיפול הקרניו סקרל הראשון שלו - אצל הפיסיותרפיסטית שלי. הוא עוד לא חזר הביתה אז עוד לא שאלתי אותו איך היה, אבל ראיתי שהוא כבר קבע אצלה עוד תור......אז זה מעודד. אין לי מושג מה שווה השיטה, אם בכלל, אבל בשלב זה אנחנו מוכנים לנסות הרבה מאד כיוונים - אם אולי אחד מהם יעזור להקל על T עם התקפי הכאב שלו, וההחלמה מהניתוחים המרובים. 

החדשות הטובות הן, שבדיוק שבוע לאחר הניתוח, T התחיל לדווח על שיפור בהרגשתו, הפחתה בכאבים ושיפור באופן כללי. מקווה שזו מגמה ושהוא ימשיך ככה ויגיע בהקדם להחלמה מלאה. 

היום בתי ומשפחתה יצאו צפונה עם משפחות אחיותיו של חתני וגם אמא שלו לשלושה ימים בצפון. מקווה שלא יהיה להם חם מדי (בהתחלה חששתי שיהיה להם קר וגשם - איזה מזג אוויר בלגן). שמחה שתהיה להם הזדמנות לשבור שיגרה ולטייל בטבע וליהנות בזמן איכות עם כל בני הדודים ביחד כמה ימים ברציפות. 

ושלמרות כל הייאוש יהיה חג שמח. 

נראה שעבר בשלום

 זה היה קצת דז'ה וו, שוב להגיע לאסותא, שוב "שרשרת החיול" של הקבלה והאחות וההכנה לניתוח....ואז הוא נכנס ואז חיכינו.

שוב 'שותפנו' התעקש לקחת אותנו ולשבת איתי לאורך כל הערב ולהחזיר אותי הביתה. עם חבר כזה...באמת לא צריך שום דבר בחיים. מדהים. 

רק שהפעם הכל הלך הרבה יותר מהר, הניתוח התחיל יותר מוקדם, ארך בדיוק שעה...הכל עבר חלק.

שוב המנתח קרא לנו בתום התהליך כדי לדווח שהכל בסדר. למחרת על הבוקר הוא כבר השתחרר. בלי תרופות, בלי הנחיות מיוחדות. לעשות הליכות, לא להרים יותר משבעה קילו, ולהגיע לביקורת רק בעוד חודש. אלא אם יש בעייה - ואז אפשר להגיע אליו למחלקה באיכילוב. וזהו.

יש קצת כאבים אבל אופטלגין פוטר אותם, כך שהם באמת לא נוראיים.

T כבר הלך קצת על המסילה בחדר כושר, התעקש להצטרף אלי לקניות בסופר, בילה עכשיו שעתיים במרתף על יצירת האפוקסי האחרונה שלו.....אני מאד מאד (מאד!) מקווה שהוא לא מגזים. 

אם זה ימשיך ככה אולי באמת נגיע לסדר הפסח אצל המחותנת. בדיוק היא התקשרה לשאול איך הוא מרגיש. חמודה האישה הזאת. 

ניסינו להיזכר מתי ליל הסדר הפך אצלנו מאירוע כיפי, מלא צחוקים ושירים וביחד משפחתי....למשהו שלפעמים מעיק ולפעמים סתם צריך לעבור אותו. ופתאום הבנו. מאז הפיגוע במלון פארק בשנת 2002..... סדר פסח כבר לא חזר להיות מה שהיה פעם. 

אתמול לבתי סוף סוף היה תור במשרד הפנים (בחדרה!) כדי לחדש את הדרכונים של הבנים. וזה נפל בדיוק על שעת האיסוף של שרי מהגן. אז נסעתי להביא אותה לכאן - הילדה מאד שמחה על כך - ובתום הסיפור במשרד הפנים בתי והבנים הגיעו לכאן לאסוף אותה, ועל הדרך כבר ראו את סבא ושאלו לשלומו. זה היה ביקור קצרצר ונחמד. 

וזהו בינתיים. פרט לכך ששוב התחלתי להשתעל (אולי "תפסתי" משהו באסותא)....מקווה שזה לא יסתבך למשהו אחר. אוף. 

חם, קר, חם, קר....באמת בלגן. 

והמדינה בלגן והעולם בלגן.....

והחטופים..........

אז "חג שמח" זה ביטוי שחוק אבל זה מה שיש......... 

שעות לפני ניתוח הבקע השני של T

ברקע אני שומעת את המשפט בבג"ץ הדן בעתירה נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר. מסקרן אותי מה אני אחשוב או ארגיש על המציאות הזאת שאני מתארת כאן כשאקרא את הפוסט הזה בעוד כמה שנים. 

היום אחר הצהריים יתקיים ניתוח הבקע המפשעתי של T, ניתוח בקע שני תוך שלושה חודשים. הזוי. מקווה שיעבור בשלום ובטוב. 

אז מה היה לנו בימים האחרונים?

בששי בבוקר, בזמן ש-T כבר היה במטבח, עמל על ארוחת ששי, ואני עזרתי בשטיפות ועסקתי בקיפול כביסה וכדומה, קבלתי הודעה מחתני, ששרי ביקשה לבוא אלינו בששי בבוקר. היא התעוררה ככה בבוקר: מבקשת לבוא אלינו. התגובה האוטומטית שלו היתה שאי אפשר, ושהם יגיעו אלינו בערב לארוחה. אבל שרי לא ויתרה. ובלי שהיא תדע, הוא שאל אם אולי בכל זאת זה מסתדר לנו, בין הבישולים והסידורים. ודווקא שמחנו. לא היתה לנו הרבה עבודה, וממילא T נח הרבה בין פעילות לפעילות, כי כשהוא עומד אז כואב לו...וגם חטף עוד התקף כאב "מהסוג הישן" על הבוקר.... אז הסכמנו בשמחה. 

דקה אחרי כן קבלתי את ההודעה הבאה משרי בטלפון של חתני:

הודעה קולית משרי

המיסה אותנו הילדה הזאת. 

הוא הביא אותה לשעתיים בערך, בזמן שערך את סידוריו (בתי עובדת בקליניקה בימי ששי) ואולי אפילו הספיק ללכת לאימון, ואנחנו שיחקנו איתה ופינקנו אותה ונהנינו מהחיבוקים שלה ומהאהבה הטהורה המתוקה שהיא נותנת לנו בשפע בזמן האחרון. 

הוא אסף אותה ממש לפני ארוחת הצהריים, וכך גם נחנו בצהריים כמו שצריך לפני האירוח של הערב......ובקיצור זה היה מאד מוצלח. 

גם הארוחה בערב, אליה הבאתי גם את הורי, היתה טעימה ונעימה (סטייקים של TBONE ופירה ובטטות וסלט קיסר וסלט סלק עם בולגרית וסלט ביצים וסלט חצילים וחומוס ש-T הכין בעצמו ו.....בטח עוד דברים ששכחתי). 

כולם נהנו וראיתי שאפילו אבא שלי משתתף בערנות בשיחה ולא בער לו ללכת הביתה בשעה מוקדמת כמו תמיד. היה נהדר. 

הם נשארו עוד אחרי שחתני הקפיץ לבסוף את הורי הביתה, וכך היה לנו עוד זמן איכות עם כל אחד מהם. 

בשבת רבצנו רוב היום (אני יצאתי כמובן להליכת בוקר אבל T הפסיק עם כל הפעילות הגופנית שלו עד לאחרי הניתוח), צפינו בטלוויזיה וקראתי ועסקתי קצת במטלות הבית......ואז אחר הצהריים יצאנו לבית קפה להיפגש עם 'שותפנו' ו'שריתה', וזה תמיד עושה לי טוב המפגשים איתם. 'שותפנו' שוב התעקש שהוא יאסוף אותנו ביום של הניתוח ויישב איתי כל הערב...כמו בניתוח הקודם. לא מובן מאליו בכלל...

בראשון הייתי בפיסיותרפיה ובאמת שהיא מצוינת הפיסיותרפיסטית הזאת. לא האמנתי כשהתחלתי את הטיפולים עד כמה זה יעזור לי. אפשר לומר שחזרתי לעצמי כמעט לגמרי. בעצם לגמרי, מבחינת דלקת גיד אכילס, והיא עכשיו מטפלת יותר לעומק ברגל שמאל הקטנה והמסכנה שלי. מדהים. 

בזמן שהייתי אצלה היא קיבלה הודעה מגיסתי, שהיתה אמורה לטוס עם אחותה לחופשה קצרה בפראג, ביטלה את הטיסה כי אחותה אובחנה עם שלבקת חוגרת (וגם היא עצמה עם כאבים במפרק הירך וגם הראש שלה לא משהו....תמיד היא סובלת ממשהו). איזה מפח נפש! אם אני לא טועה גם בחגי תשרי היא היתה מתוכננת לטוס לחופשה עם אחותה וזה בוטל, לדעתי בגלל אמא שלהן. לא זוכרת בדיוק מה היה שם. מבאס. 

בשני, אחרי חידוש צבע במספרה, נפגשתי עם 'מחברת'. כמובן שהיא לא הצליחה לסיים לגמרי את היחסים בינה לבין החבר, והיא ממשיכה להתנדנד בין כן ולא. אני מאד מבינה כמה קשה להיות לגמרי לבד, ובמיוחד שיש לה גם יחסים קצת בעייתיים עם חלק מהילדים שלה - היא לא לגמרי שובעת נחת מהנכדים, לפחות משני הבנים הגדולים, וזה תמיד מעכיר את מצב רוחה אחרי המפגשים איתם. היא חושבת שזה גם קשור לעצם הגירושין, לפירוק של המסגרת של המשפחה כפי שהיתה....יכול להיות. ויכול להיות גם שבלי קשר היא והנכדים לא מצליחים למצוא את היחסים שהיא היתה רוצה איתם, אבל משום מה לא מצליחה להגשים. הכל מבאס, בכל מקרה. לפעמים זה יותר מוצלח ולפעמים פחות.....אבל בגדול אני רואה שהיא לא מצליחה לקיים מערכות יחסים עם הנכדים שלה כפי שאני מנהלת עם הנכדים שלי. וזה עצוב. אני בטוחה שזה קשור גם אליה, לאופי שלה, וגם לאופי של הילדים שלה ולאופן שבו הם מגדלים את הנכדים האלה......זה בטח מורכב. 

באמצע ארוחת צהריים שוב היה ל-T התקף כאב, כך שהתדירות שוב עולה בשבועיים האחרונים, התקפים בהפרש של בין 3-5 ימים זה מזה....נראה שה"ליריקה" לא ממש משפיעה. אז מה קורה שם? לא ברור. אחרי הניתוח נצטרך להמשיך לחפש כיוונים נוספים. 

בשני אחר הצהריים ביקרנו אצל בתי, וזה היה ממש נחמד. בתכל'ס היינו בעיקר עם בתי עצמה. הבנים לא היו רוב הזמן - חכמוד היה באימון MMA ונשמותק היה אצל חבר. אצל שרי היתה חברה, מתוקה מתוקה, אז ראינו אותן קצת אבל בעיקר הן שיחקו זו עם זו. והיה דווקא כיף לשבת ולדבר עם בתי, זמן איכות ביחד.

ממש לפני שיצאנו הביתה התקשר אלי חתני, שמשום מה חשב שאנחנו באסותא בניתוח, וחשב לקפוץ לשם לשבת איתי קצת. חמוד. הזכרתי לו שהניתוח היום, ושאתמול היינו בכלל אצלו בבית.......

הוא שאל אם אנחנו צריכים משהו. באמת חמוד. 

בבוסטון בני ומשפחתו עברו סופית לביתם החדש, ונראה שהם התארגנו מאד יפה. מחכים שיתפנו קצת כדי לדבר איתם ולראות איך הלילות הראשונים בבית החדש. 

אז היום הניתוח ונקווה שוב שיעבור בשלום, שהבקע יתוקן ושהוא יגמור כבר עם הסיפור הזה ויחזור לחייו ולשיגרה ולבריאות. על ההתקפים אני לא מדברת........אבל לפחות שיחזור לעצמו. לטיולים, לאימונים, לבילויים........לשיגרה. כן, גם להפגנות. 

שיהיה לנו בהצלחה. 

למדור השרביט החם - ספרים ארוכים שקראתם

 בתאריך 04/04/2025 ביקש מוטי לדעת במדור השרביט החם האם גם לנו יצא לקרוא ספרים ארוכים, האם אנחנו מצליחים לעשות זאת, אוהבים לעשות זאת, ואילו ספרים הם היו. 

אז סידרה בת 14 ספרים (או בעצם 28) כמו "מחזור כישור" הזמן לא יצא לי לקרוא, אבל אם הספר הוא טוב, אני אוהבת שהוא כמה שיותר ארוך - שלא ייגמר לי. אני אוהבת - כשהספר הוא טוב - שהוא שם בשבילי, מחכה לי שאחזור אליו, להיכנס לעולם הזה וללכת שם לאיבוד יחד עם הדמויות ועם העלילה. הרבה פעמים, כשהספר הוא טוב או אפילו אם הוא רק כתוב היטב, עצוב לי כשאני מגיעה לסיום. 

ניסיתי לחשוב מה נחשב בעיני לספר ארוך - והחלטתי (באופן די שרירותי) שאכלול כאן רק ספרים בעלי 500 עמודים ומעלה, או כמובן סידרת ספרים. 

נדמה לי שהספר, או בעצם סידרת הספרים הכי ארוכה שקראתי עד כה היו ספרי הארי פוטר מאת ג' ק' רולינג. קראתי את כולם באנגלית, את חלקם יותר מפעם אחת, וצפיתי בכל הסרטים בסידרה. 

סידרה נוספת שקראתי מתוך 5 ספרים (רק עכשיו הבנתי שהיו עוד שניים, אבל הם כנראה יצאו בתקופה שנמאס לי מכתיבתה של ג'ין מ. אואל ובכלל לא הייתי מודעת לכך שהם יצאו לאור) היא סידרת הספרים "שבט דב המערות". הספר יצא בשנת 1983 - השנה שבה נולד בני - וספרים זורמים וקליטים מהסוג הזה היו בערך מה שהייתי מסוגלת לקרוא תוך כדי גידול שני תינוקות בהפרש של פחות משנתיים ביניהם. נהניתי מאד, והמשכתי לקרוא עוד ועוד כאמור עוד ארבעה ספרים בסידרה עד שהבנתי שהרמה הולכת ויורדת.......וזנחתי את זה. 

סופרת נוספת שגמעתי בשקיקה כמה ספרים שלה בזה אחר זה היתה איין ראנד. 

הגעתי אליהם מאוחר מאד, בהתחשב בכך שהיא התחילה לכתוב אותם בשנות השלושים של המאה העשרים. אני הגעתי אליה בשנות השמונים/תשעים. הספר הראשון שלה שקראתי היה "כמעיין המתגבר" והוא היה מפתיע עבורי, סוג של גילוי חדש של פילוסופיה שעד אז מעולם לא נחשפתי אליה.

זה התעצם עוד יותר בספר הבא שלה שקראתי : "מרד הנפילים" אותו כבר קראתי באנגלית, וממנו התרשמתי אף יותר מאשר הספר הקודם.

אחר כך הגעתי ל"המנון" שהיה פחות פופולרי, ובזמנו אפילו לא היה לו תרגום לעברית, עד כמה שאני זוכרת. הספר הזה הוא אחד הראשונים שהיא כתבה, בסוף שנות השלושים, ובעצם מהווה תמצית של הפילוסופיה שלה. מה שאני בעיקר זוכרת מהספר הוא שבעולם שבו העלילה התקיימה, אסורה היתה המילה "אני". כמובן שכל הפילוסופיה שלה והכתיבה שלה נבעה מהתנגדות עצומה לקומוניזם, גם לרעיון אבל לדעתי בעיקר ליישום - בברית המועצות, משם היגרה לארצות הברית. 

הספר האחרון שלה שקראתי (עד שבאמת הספיק לי לגמרי ונמאס גם ממנה) היה "אנו החיים" שלדעתי היה הספר הראשון שהיא כתבה. הפילוסופיה שלה עוד היתה די בוסרית בספר הזה. 

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מצליחה לדמיין הקבלה בין העולם שהיא מתארת ב"מרד הנפילים" לבין המצב שבו אנחנו חיים כאן, כאשר חלק מהאוכלוסיה תורם ועובד ומשרת ומקריב...וחלק אחר רק מקבל ונהנה מהפירות.......ולנסות לדמיין איך כל הטפילים האלה יחזיקו מעמד אם האחרים פתאום ייעלמו להם בבת אחת מהשטח......ולא יהיה ממי לינוק. סתם מחשבה שעלתה לי פתאום ברגע זה. 

שני ספרים נוספים שאני מכלילה כאן הם 

מלכוד 22 מאת ג'וזף הלר

ו-כל האור שאיננו רואים מאת אנתוני דואר - שקראתי באנגלית, אינני יודעת אם תורגם לעברית אבל גם צפיתי בסידרה לא רעה בנטפליקס (כמובן לא טובה כמו הספר). 

יש לי הרגשה שישנם ספרים נוספים ארוכים מ-500 עמודים ששכחתי, אבל אסתפק בזה.

הייתי שמחה לו יכולתי לומר שקראתי את "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי או סידרת ספרי "שר הטבעות" של טולקיין, או אפילו "שיר של אש וקרח" של ג'ורג' ר. ר. מרטין אבל לא.....רק ראיתי סרטים / סדרות על פיהם ונהניתי מאד. 

שיגרת כתיבה

בגיל שמונה התחלתי לנהל יומן. 

קבלתי מאמא שלי מחברת יפה עם כריכה מעור (או דמויית עור) ופצחתי בחגיגיות את שיגרת תיעוד חיי על הנייר. 

בגיל ההוא קראתי המון והקשבתי לסיפורים ברדיו (בעיקר "התכנית לאם ולילד" ב"גל הקל", מה שהפך לימים ל"רשת ב'") אז ניסיתי לכתוב "כמו סופרת", כאילו שיום אחד מישהו יקרא את זה. 

כתבתי ספורדית - לפעמים פעם בחודש, לפעמים כל כמה ימים. בכל פעם כתבתי על נושא מסוים - הברקות של אחי הפעוט, תיעוד של טיול משפחתי, הרהורים על נושאים ברומו של עולם (כן, גם לילדים קטנים יש "רומו של עולם")... ניסיתי לכתוב "כמו סופרת" (הייתי בטוחה שאהיה סופרת כשאגדל), והשתמשתי בשפה יפה ומליצית. 

המחברת נגמרה ופתחתי מחברת חגיגית נוספת, גם היא עם כריכה קשה אבל מפלסטיק, ואפילו היה לה מנעול. בשלב ההוא כבר התחלתי להבין שאני יכולה להעלות על הכתב מהרהורי לבי שאינני מתכוונת שאיש יקרא אי פעם. 

השנים חלפו והתרגלתי לכתוב. 

היו שנים בהן כתבתי ביומן באופן יום יומי, ולעיתים יותר מפעם ביום. זה מכבר נטשתי את המליציות ופשוט שפכתי על הנייר את מה שקרה לי, את מה שחשבתי ואת מה שהרגשתי. הכתיבה הפכה לחלק ממני.

במקביל כתבתי סיפורים, כתבתי שירים (ואת חלקם גם הלחנתי), אבל הכתיבה ביומן הפכה פשוט למשהו בלתי נפרד מהיום שלי, כמו לצחצח שיניים, לישון או לאכול. 

ומה שמעניין הוא, שפרט לתקופה קצרה בחיי, בסביבות כיתה ז' (כשהיתה לי מערכת יחסים מאד מורכבת ובעייתית עם חברה ולעיתים חששתי שהורי יקראו מה אני כותבת), כול השנים הייתי משוכנעת שאף אחד לא מעז לקרוא לי ביומן. אגב, עד היום אינני יודעת אם צדקתי או לא. 

בגילאים מבוגרים יותר, בתקופת הצבא וגם לאחר שכבר התחתנתי והפכתי לאמא, גם כשכתבתי ביומן - הרבה פעמים תלשתי וזרקתי את הדפים שהיה לי חשוב במיוחד שאיש לעולם לא יקרא. 

אחר כך הגיעו שנים עמוסות מאד בחיי, בהן תמרנתי בין גידול הילדים, ניהול הבית, קריירה וכמובן חיי חברה וטיפוח הזוגיות שלי עם T, והכתיבה נזנחה. 

לעיתים התעורר בי הצורך לכתוב, לתעד מה עובר עלי, לעבד תהליכים ורגשות באופן שהייתי מורגלת כשהייתי צעירה...אבל אז התעורר סוג של "מבקר פנים" או "צנזור" שכזה שמנע בעדי לכתוב, או לפחות גרם לי לזרוק את הדף בשנייה שהוא נכתב. 

וכך גם קרה בהתחלה כשניסיתי לפתוח בלוג. כתבתי ומחקתי. זנחתי, חזרתי וכתבתי ושוב מחקתי. עד שפתחתי את הבלוג הזה, בהתחלה בישראבלוג ואחר כך - כשישראבלוג התחיל לקרטע - המשכתי כאן. בהתחלה במקביל, בשני האתרים, ובסוף זנחתי את ישראבלוג ונשארתי רק כאן. ובבלוג הזה כתבתי כמו בתקופת התיכון והצבא - כמו יומן. בלי סגנון, בלי ניסוחים, בלי מליצות. 

וכמו יומן, לפעמים אני מעדכנת כמה פעמים בשבוע, לפעמים פעמים ספורות בחודש........כשמתאפשר לי. כשבא לי. כשאני זקוקה לזה. 

ולמה כתבתי את כל זה עכשיו? כי קבלתי תגובה מטליק בפוסט הקודם שלי, שדאג אם הכל בסדר אצלי כי לא כתבתי כבר חמישה ימים. 

תודה לך טליק על הדאגה. מחמם את הלב לדעת שהחברים בבלוגיה מחכים לשמוע ממני ולדעת שאני בסדר. זה בדיוק ההבדל בין ניהול יומן חיים שמסתתר במגירה, לבין בלוג שנקרא על ידי אנשים - גם אם רובם לא "באמת" מכירים אותי או יודעים מי אני. המשוב הזה, התגובות, הליווי של חיי יחד איתי. 

אז באמת לא כתבתי כבר כמה ימים. 

האמת שאין הרבה חדש. 

הייתי חולה ובזכות 'רופאהחדשה' התאוששתי די מהר, חזרתי לעצמי ולפעילות הגופנית, ולמרות שיש עוד "שאריות" (קצת נזלת, מידי פעם שיעול) אני מרגישה טוב. 

T נדבק ממני, החליט שהוא בריא עוד לפני שאני החלמתי לגמרי, אבל אז התברר שהוא עדיין עמוק בצינון, ואפילו כואב לו הגרון. נראה איך ולאן הדבר הזה יתפתח. 

בתחילת השבוע הייתי שוב בפיסיותרפיה (שנאלצתי לבטל כשחליתי), והבנתי שבעצם הדלקת בגיד אכילס שלי כבר נרפאה, וכאבים שיש לי מידי פעם עדיין באותה רגל, נובעים בעצם מאותה פציעה ישנה של הנקע הגדול שהיה לי לפני שבע שנים. בעצם מרגע שהפיסיותרפיסטית התחילה לטפל ב"נקע" הישן, הדלקת בגיד האכילס התחילה להשתפר בקצב מזורז. כמה מוזר. 

אז עכשיו אני חושבת שאפשר לומר שאני לגמרי בדרך להחלמה, ועוד משהו: עכשיו כואב לי ברגל הזאת בעיקר אחרי חוסר פעילות. כשאני יושבת הרבה זמן, כשאני נוסעת ברכב בלי לזוז..... מעניין מאד. בכל מקרה אני ממשיכה בינתיים עם הפיסיותרפיה, היא ממש עושה לי טוב. 

אצל T הבקע נוכח מאד ובפועל הוא מתפקד (סביב הצינון) אבל די מושבת מבחינת פעילות גופנית. קשה לו ללכת ואפילו לעמוד לאורך זמן. בעוד פחות משבוע הניתוח - אתמול הוא כבר היה בביקור "טרום ניתוח" בבית החולים, אצל אחות והרופא המרדים - ופשוט מחכים שזה כבר יקרה ויהיה מאחוריו ובתקווה יהיה בסדר. 

בינתיים היה לו עוד התקף כאב חזק "מהסוג הישן", פחות משבוע אחרי ההתקף הקודם - כך שהשמחה על השפעת התרופה הנאורולוגית נראית כעת מוקדמת מדי. אוף. 

הוא ממשיך ביצירה שלו עם האפוקסי - מזל שיש לו את זה ומזל שיש לו חשק לזה - והיצירה האחרונה שלו בינתיים היא צלחת...

כעת הוא כבר עובד גם על מגש, וגם על עוד משהו שאולי יהיה שולחן לקפה........אין סוף לרעיונות ולאפשרויות. 

אתמול היינו אצל בתי ובילינו קצת עם הנכדים (הכי פחות זמן היה לנו עם חכמוד, שלמד למבחן גדול במתמטיקה, ובדיוק גם הגיע אליו מורה פרטי). היה ממש טוב לראות אותם ולבלות קצת ביחד, לאחר שכל השבוע היינו חולים ולא נפגשנו. 

בגיזרת הספרים אני קוראת עכשיו ספר בשם "הכל נגמר, עכשיו מתחילים" מאת אילנה אלוני. 

הספר זורם וקריא ונחמד לי שוב לקרוא בעברית לאחר שהספרים האחרונים שקראתי היו באנגלית.......אבל אני לא יודעת לומר עד כמה הוא טוב או האם אני ממליצה. ממתינה עם זה. 

בששי T מתעקש שהוא מספיק בסדר כדי לארח לארוחה, למרות הסתייגותם של הורי וגם של בתי, ששאלה אם אנחנו בטוחים, והאם זה לא יכביד על אבא שלה יותר מדי..... T החליט שהוא רוצה ומסוגל, ובלית ברירה אני משתפת פעולה. כי אחר כך הניתוח ומי יודע מתי הפעם הבאה שנארח...........

בני וכלתי קבלו רשמית את ביתם החדש ויעברו אליו בימים הקרובים. בעקרון הם היו אמורים לעבור כבר אתמול, אבל יש להם המון עבודה דווקא השבוע, והמחשבה שהילדים יושכבו לישון על ידי בייבי סיטרית ארבעה לילות ברציפות בבית שחדש להם לגמרי הרתיעה אותם מאד. צודקים, אין מה לומר. אז זה יחכה...עדיין לא עומד להיכנס אף אחד לביתם הנוכחי...אז יש להם זמן. הבית החדש מקסים והוא ממש קרוב לבית הנוכחי, כך שזה לא יהיה שינוי מטלטל מידי עבורם ועבור הילדים. אבל זה בית שלהם, לא שכור, והוא יפהפה....ואנחנו מאד מאד מתרגשים בשבילם. 

אז זה מה שקורה אצלי השבוע.........

ואף מילה על כל הטרלול הבלתי נסבל שמסביב.