החול והמועד והחול

 הרבה זמן לא כתבתי ולא תיעדתי לעצמו את ימי החול שלפני החג, את החג ואת הימים עד כה בחול המועד. 

לא התחשק לי לכתוב ולא הכרחתי את עצמי. מנסה להתמקד בעשייה של דברים שאני רוצה לעשות, ובאי עשייה של דברים שאינני רוצה לעשות. 

כרגע מרגישה שרוצה לתעד, אז כותבת. 

בשבוע שעבר החלטנו לצאת לטיול פריחה - כל עוד עדיין יש פריחה - אבל קצר, חצי יום, לא רחוק. 

החלטנו לנסוע למקורות הירקון ומצאנו המלצה למסלול שהתחיל דווקא בגן לאומי מגדל צדק, שתואר כמצודה מרהיבה מימי הביניים שהפכה לבית אחוזה ערבי בתקופה העות'מאנית. בפועל בילינו את הבוקר במצודה ולא המשכנו לשאר חלקי המסלול. 

לא ממש הלך לנו באותו יום. היתה תנועה רבה והנהגים בדרך היו פרועים, עצבניים ואלימים. אולי הם תמיד כאלה ואנחנו פשוט פחות מסתובבים בכבישי הארץ, ואולי בעקבות הפיגוע של סוף השבוע העצבים של כולם היו על הקצה. כך או אחרת אחד הנהגים שהשתולל בפראות בין המסלולים, חתך אותנו וגם מכוניות אחרות ובאופן כללי התנהג כבריון דרכים - הצליח בשלב כלשהו גם להיכנס בנו קלות ברכב. 

ראיתי ש-T קצת לחוץ ועצבני אז לא התערבתי ונתתי לו להתמודד לבד עם האידיוט, להחליף פרטי רישיונות וביטוח ולצלם את התאונה. רק אחר כך, כאשר הנהג הפרוע הזיז את רכבו לאחור והתנתק מהרכב שלנו, התברר לנו שבעצם לא רואים (כמעט) בכלל את הפגיעה. לא ברכב שלנו וכנראה גם לא ברכב שלו. אחר כך כשהצצתי בצילומי הביטוח והרישיון שקיבלנו ממנו, ראיתי שהרכב שלו מעוקל והביטוח פג בנובמבר האחרון. או שהמסמכים שהיו אצלו בתא הכפפות לא היו מעודכנים. כך או אחרת T החליט שהוא לא מדווח על התאונה הזאת בכלל לחברת הביטוח. אני לא בטוחה שזה חכם, בעיקר כי ההוא עשה קולות של לטעון ש-T בכלל אחראי על ההתנגשות. אבל נחכה ונראה. 

כשהמשכנו בנסיעה התברר של-WAZE אין מושג היכן הגן הלאומי הזה שאליו אנחנו נוסעים, והתברברנו בין המחצבות שסמוכות לראש העין עד שויתרנו ונכנסתי לאתר "טיולי" ושם היה כתוב באופן ברור שהכניסה למגדל צדק נמצאת בכניסה לראש העין הדרומית בכביש 444 לפנות מזרחה ומיד אחרי הרמזור לפנות ימינה. מרגע שפנינו לכיוון הזה הכל עבר חלק והגענו לשם תוך דקות. 

כאמור אחרי ביקור קצר במצודה עצמה התחלנו לטייל בשבילי הגן ונהנינו מהאוויר, מהפריחה ומהנוף. כבר לא המשכנו הלאה. משם חזרנו הביתה. אגב תוך כדי הליכה T החליט גם להתקשר לחברת ארקיע כדי להבין לאן נעלם חדר המלון שלנו החסר בדובאי (קיבלנו שובר לטיסות ורק לאחד מחדרי המלון). שעה ארוכה שמענו את מוזיקת ההמתנה של ארקיע עד שענה לנו בחור חביב, וכל הזמן הזה המוזיקה הזאת שימשה לנו רקע לטיול. זה היה קורע. 

בהתחלה כשנתנו לבחור את מספר ההזמנה שלנו בארקיע הוא הקליד אותה לא נכון או משהו ואמר "אין בכלל מלון על ההזמנה הזאת, רק טיסות". בשלב הזה אמרתי לו שאם ככה שיואיל לבטל את כל ההזמנה כי זה כבר עבר כל גבול. אבל אז הוא הבין שמשהו לא הגיוני או שראה שם שונה מזה שנתנו לו - כך או אחרת הוא הקליד את המספר שהכתבנו לו שוב, עלה על ההזמנה הנכונה, אמר ששני חדרי המלון אושרו לנו ושלח בנפרד בדוא"ל את השובר החסר. זהו. טסים לדובאי. זה קורה. 

בשאר השבוע לא היו אירועים מיוחדים. בהליכות הבוקר עדיין נהנים מהפריחה המקומית 

פעמיים או שלוש בשבוע גם הולכים לחדר הכושר. שם, על האליפטיקל, אני על הדרך משלימה צפייה בסדרות בסטינג טי וי או בנטפליקס. בין השאר סיימתי לצפות ב"עוזרת בית" המצוינת (גם אם מתסכלת מאד לעיתים) וגם הסידרה הישראלית / ספרדית המפתיעה לטובה "ילדים ביער". 

לליל הסדר התחלנו להתארגן כבר (או רק, תלוי את מי שואלים) ביום רביעי, אז קנינו את הדגים (שהזמנו מבעוד מועד), את הבשר ואת הירקות/פירות, התחלנו (כלומר T התחיל ואני עזרתי) לבשל, ואז בחמישי השלמות בסופר ועוד בישולים ובששי עוד......

ברור שאמרתי ל-T שלא צריך להתפרע ובבקשה להצטמצם בכמות ובמגוון האוכל, וכמובן שהוא לא ממש הקשיב. טוב, אם תשאלו אותו אז הוא הכין הרבה הרבה פחות סלטים מאשר בדרך כלל. אוקיי. 

אפשר לדלג לפיסקה הבאה כי עכשיו אספר מה הוכן: 

גם גפילטע פיש (לא מתוק, שזכה למחמאות מכל האורחים כולל נכדים וכולל יוצאי בוכרה ומרוקו) וגם חריימה (וקיבלתי הסבר סוף סוף מה בעצם ההבדל בין חריימה לבין דג מרוקאי).

גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות וגם בשר "אסאדו" בתנור עם שומר (שגדל בגינה) ואורז. לצורך העניין לא היינו אשכנזים.

היה גם מרק "קונסומה" (מרק בשר צלול) עם אטריות מקמח חומוס ש-T הכין בעצמו. לא היו קניידלעך. 

גם כבד קצוץ וגם טרין כבד עם ריבת קומקוואט (תפוז סיני שצמח ב"עציץ" בחצר שהיה פעם אסלה).

וחזרת תוצרת עצמית. מצוינת. וגם חרוסת תוצרת עצמית. 

וסלט חסה וסלט ירקות קצוץ. 

לקינוח היה גם קרם ברולה וגם מגוון עצום של הגלידות של T, שנוסף להן הפעם טעם חדש - זעפרן. וגם עוגת פסח כנראה מצוינת (לא טעמתי) שאמא של חתני הביאה. 

האורחים היו הורי, בתי והמשפחה, אחותו של חתני עם המשפחה ואמא של חתני עם בן זוגה. היה ממש נחמד וטעים ושמח וכולם קראו בהגדה וכולם שרו. הבנות של גיסתה של בתי מתוקות ומשחקות מאד יפה עם שרי ובאופן גורף כולם מעידים שהיה ערב מאד מוצלח. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון אבל לא הספקנו לעשות הרבה ביחד. הם נרדמו מייד כשכולם הלכו (נשמותק עלה לישון עוד קודם, נרדם בלי להחליף לפיג'מה ובלי לצחצח שיניים) ובבוקר הספיקו בערך חצי סרט "ספיידרמן - מימד העכביש" לפני שחתני הגיע לקחת אותם כי לנו עוד היו הרבה תכניות. 

היינו מוזמנים לצהריים עם הורי לאחי וגיסתי ובין השאר היינו צריכים לנסוע למצוא מתנה כי אי אפשר לבוא להתארח בלי להביא משהו. מכה על חטא שלא הספקתי לחפש לה משהו בימים שלפני החג. נסענו לטירה אבל החנות האהובה עלינו סגורה מזה כמה זמן (לדעתי בלי קשר לראמאדן) ועוד חנות מתנות מולה גם היתה סגורה (נפתחה כנראה יותר מאוחר) אז בסוף נאלצנו לקנות מתנה הרבה פחות שווה והרבה יותר יקרה בסניף של "FOX HOME" בטירה, שאמנם היה פתוח אבל העובדות היו חסרות ידע וחסרות אונים ונתקענו בקופה המון זמן עד שהם הצליחו לחייב את כל מי שהגיע לקנות משהו. זה היה מתסכל אבל פשוט לא היתה לנו ברירה. התנחמתי במחשבה שגם אם המתנה לא תמצא חן בעיני גיסתי, היא תוכל להחליף אותה לפחות בכל סניף של FOX HOME. בסוף היא נראתה דווקא מרוצה.

משם עוד נסענו ליישוב סמוך לאסוף חבילה של אבא שלי שהגיעה בטעות ללוקר BOXIT של משפחה אחרת, שכאשר גילתה את הטעות (מאוחר מדי, אחרי שכבר הביאה את החבילה הביתה ופתחה אותה) טרחה ליצור קשר עם אבא (מזל שהטלפון על החבילה) ולתת לנו את הפרטים כדי לבוא לקחת. אחרי התקרית הזאת והקודמת (שבה BOXIT פתחו לי תא ריק ונאלצתי לחזור לשם כמה ימים אחרי כן עד שתיקנו את הטעות) הוחלט ברוב קולות שמפסיקים להשתמש בשירות הזה ומשלמים עוד כמה שקלים כדי לקבל את החבילה הביתה. או לחנות כלשהי. 

אחרי כל זה נסענו אל אחי וגיסתי והיה גם שם טעים ונעים, האחייניות היו שם (ללא בעלה של אחיינית1 ששומר כשרות פסח) וגם אמא של גיסתי. 

בחול המועד בינתיים חם ומגעיל ו-T עם אלרגיית אביב מטורפת אז לא עושים הרבה. הוא יצא לשייט עם מועדון השייט אבל לא היתה רוח והיה חם מאד, ואז הוא קיבל הודעה על בן דוד שנפטר ונסע גם ללווייה בחום הגדול. לא נעים.

בזמן הזה התלבשתי על ארון התרופות, שמאז מחלתו של T נהיה עמוס מדי בכל מיני תרופות ותוספי מזון שהוא התחיל לקחת והתחיל להיות בו בלגן. קניתי קופסאות פלסטיק גדולות ונוחות וסידרתי פחות או יותר לפי נושאים ומידת שימוש, ואני מקווה שהסדר הזה יחזיק כמה זמן לפני ששוב יתחיל להתבלגן. 

הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' לבקשתה בכפר סבא הירוקה ושוב נוכחתי לדעת איזה שירות גרוע ויחס לא אכפתי יש בקפה לנדוור שם וכמה אין סיבה לחזור אליו. זכרתי את זה מהפעמים האחרונות שנפגשתי שם עם 'קלי' ו'שני' ובאמת לא נראה שלמישהו שם אכפת. הסניף מתמלא גם ככה. אין תודעת שירות, אין ניהול. כלום. חבל. 

מחר נשמור על הנכדים בבוקר ואולי ניקח אותם לבילוי כלשהו, ואז כבר נתחיל להתארגן לחופשה בדובאי - בדיקות קורונה וכו'. לא רוצה לחשוב על שדה התעופה ביום הטיסה אבל זה שלב הכרחי בדרך לחופשה הזאת ואני מקווה שבכל זאת נעבור את זה בלי יותר מדי דאגות ועצבים.

אז מועדים לשמחה והמשך שבוע טוב

ענייני מכוניות

בימים האחרונים מעסיקים אותנו קצת ענייני מכוניות. 

חלקם טובים - החלפת הרכב של T - וחלקם פחות טובים - מישהו נכנס בבני מאחור כאשר נסע ברכב שלי למסיבת רווקים של חבר.

באמת שדומה שאין לבני מזל עם העניין הזה, גם בבוסטון דפקו לו את האוטו (כלתי אז נהגה) שניה לפני שיצאו לישראל, וגם בתל אביב על איילון באמצע פקק מישהו נכנס בו בהיסח הדעת. 

סיימתי לשלוח את כל המסמכים הנדרשים, טופס התביעה וצילומי הביטוח והרישיון וכולי לחברת הביטוח שלי, שתתבע את חברת הביטוח של הנהג. תיאמתי עם המוסך ליום ראשון להכניס את האוטו ולהזמין שמאי להערכת הנזק. אני מקווה שהכל יטופל ויסודר. אין לי מושג עדיין מה מידת הנזק לאוטו - T חושש שהיתה פגיעה בשילדה (שאסי) אבל נחכה להערכת השמאי ונראה. 

בעניינים הטובים החלטנו להחליף את הרכב של T ברכב יותר נוח, יותר חסכוני, יותר ידידותי לסביבה. כאשר הוא קנה את האוטו שלו לפני פחות משלוש שנים ממש התפלאתי. כאילו היה לו צורך לעשות V על רכב שהוא יחסית נחשב רכב יוקרה (לא אאודי או משהו כזה אבל אינפיניטי), משהו לגמרי לא אופייני לו. כן, T אוהב את הפינוקים באוטו, ויחסית היא היתה מאובזרת - אבל בעיני היא לא מצאה חן מההתחלה, לא היה לי נוח לשבת בה - לא כנוסעת ולא כנהגת - ובעצם נהגתי ברכב הזה פחות מארבע פעמים בכל התקופה. וגם אז כי הרכב שלי היה תפוס (בני נהג עליו). בנוסף ממש לא הבנתי איך בימינו קונים רכב כל כך מזהם (דרגה 15 😱)

לא יודעת מה גרם בסוף ל-T להשתכנע להחליף את הרכב הזה. אולי אחרי ש'שותפנו' שמע שאני לא מרוצה ממנו, הוא סוף סוף העז לומר שהוא לא נוח גם לו, כשהם נוסעים ביחד, וכאשר T מחליט משהו זה קורה מאד מהר.

מיד קבע לנו נסיעות מבחן על כמה רכבים - כולם חשמליים או היברידיים - ומשום מה היה לו חשוב שאני אוהב את האוטו ושגם אסכים לנהוג בו, ובמקביל פירסם מודעות מכירה גם ב'יד 2' וגם בפייסבוק על האינפיניטי.

כאשר התבייתנו בסוף על רכב ששנינו אהבנו, התחיל המשא והמתן על הטרייד-אין, למקרה שלא נצליח למכור. אז טיפ קטן לגבי טרייד אין - כאשר חברה מפרסמת שהיא נותנת "מחיר מחירון" על הרכב בטרייד-אין, הכוונה מחיר לא משוקלל. כלומר הם לא מביאים בחשבון בכלל לא את הקילומטראז' של הרכב ולא את המועד האמיתי של העלייה לכביש. במקרה של האינפינטי שלנו, גילינו שקיים הפרש של ארבעים אלף ש"ח בין מחיר המחירות האמיתי לבין מה שהיו מוכנים לתת לנו תמורה הרכב בטרייד אין. וזה היה ככה בכל החברות. ללא יוצא מן הכלל.

T ניהל משא ומתן קשוח והצליח להעלות מעט את הסכום הזה ולהוריד קצת מעלויות הרכישה עצמה, אבל באמת יש תחושה של חוסר הוגנות בעיסקת הטרייד אין הזאת. מצד שני התקשרו בינתיים רק שלושה אנשים והתעניינו ברכב, ורק אחד מהם גם הגיע לראות אותו, אז ייתכן מאד שניאלץ להסתפק במה שנקבל בטרייד אין, פשוט כדי לא להיתקע עם רכב פסאודו יוקרה יד שנייה שאף אחד לא רוצה לקנות. 

כך או אחרת בקרוב יהיה ל-T (כלומר לנו) אוטו חדש, נוח, חסכוני, ידידותי לסביבה וגם מפנק. איזה כיף.

אוי כואבת המכה....

אתחיל מהסוף....... בו אני יושבת על הספה עם הרגל מורמת, והקרסול חבוש ועטוף במגבת עם קרח......

אז אחזור להתחלה.
נסענו לבלות את סוף השבוע במלון "יהלים" בערד, עם 'שותפנו' ו'שריתה'.
המטרה, מעבר לעצם הבילוי ביחד, היתה לחגוג לשניהם (וגם לי) את ימי ההולדת שחלו במהלך ינואר ופברואר, וקצת לטייל באזור שכל כך ירוק ונעים עכשיו.

לפני שהגענו למלון התקשרנו אליהם וביקשנו המלצות לטיול קצר בסביבה, ואמרנו שלטובת הטיול שלמחרת (בשבת) כבר נשב איתם בערב על מסלול ארוך יותר.
בסופו של דבר גלי (אחת מבעלי המלון) המליצה על מסלול נחל טביה שממש יורד מערד עצמה. אם ממשיכים אותו עד הסוף עולים בסופו של דבר דרך נחל יעלים בחזרה להיכן שחנינו, אבל זה מסלול של 4-6 שעות ולא תכננו לעשות את כולו. חשבנו לרדת וללכת קצת בערוץ עד שיימאס, ואז לחזור בחזרה באותו מסלול כלעומת שבאנו.

הנוף מערד לכיוון ים המלח והמדבר עוצר נשימה ממש.

השביל מסומן היטב (בסימון כחול לבן) ובחלק הראשון גם די נוח להליכה.

הנוף יפהפה, וכל כך מרגש לראות שם כל כך הרבה ירקרק, לא אופייני לאזור.

אחר כשעה וחצי של הליכה, אולי קצת פחות, T נעצר ואמר שמבחינתו מיצינו, אפשר להתחיל לחזור.
זה היה בדיוק לפני שעמדנו לרדת במדרון התלול הצוקי הזה, לערוץ הנחל עצמו.

אמרנו שסבבה, תיכף נתחיל לחזור, אבל שריתה רצתה לראות אם אפשר לראות כבר את נוף ים המלח מעבר לסיבוב הקרוב, אז הצטרפתי אליה ושתינו ירדנו כאיילות במורד המסלול אל הוואדי.
T ושותפנו נשארו למעלה והמתינו לנו.

פטפטנו לנו בכיף, ואני אפילו זוכרת שהנושא האחרון שדיברנו עליו היתה המדריכה המקסימה שלנו בטיולים, ל', ושריתה ציינה שהיא מדברת הרבה על הוריה........

בדיוק ברגע הזה הנחתי את רגלי השמאלית בצורה לא ממש נכונה על איזה חלוק נחל והיא התעקמה, העיפה אותי משיווי המשקל שלי והפילה אותי לתוך אחד הגווים הקטנים (שכמובן היה מלא מים והתאים בגודלו בדיוק לישבן שלי!).

לקח לי כמה שניות להבין שמה שבאמת כואב לי זה הקרסול השמאלי. עד כדי כך שלא יכולתי לדרוך על הרגל.
לא היתה שם כל כך קליטה (באה והלכה לה) ולאחר ששריתה לא הצליחה להתקשר אל שותפנו (הוא ו-T כבר יצאו מטווח הראייה שלנו) היא התחילה ללכת לכיוון שלהם ולצעוק את שמו.
מייד התחיל הטלפון שלה, שהיה בתיק שלה לידי על הארץ, לצלצל. הצלחתי להגיע אליו ולענות, וכשהוא שאל "מה העניינים?" עניתי רק "נפלתי" והוא הבין ואמר "אני בא".

למזלי הוא היה חובש בצבא והיא מדריכת ספורט, ושניהם חזקים מאד - אחרת אלוהים יודע איך הייתי יוצאת מהוואדי הזה.
כמובן שהם כל הזמן העלו את הרעיון של לקרוא לחילוץ, אבל לא הסכמתי בשום אופן.
בזוויות מסוימות כן הצלחתי לדרוך, וכך בכאבי תופת, נתמכת מכל צד על ידי חבריי, אין לי מושג איך אבל עליתי בחזרה את כל המדרון הזה.

כשהגענו עד ל-T נעזרנו בו שיוביל אותנו במסלול לפי הסימונים (כי הם לא ממש ראו לאן הם הולכים, רק שמרו עלי כל הזמן).
כל הזמן קיבלתי מהם עידודים ו"כל הכבוד אמפי" וכן הלאה - ואין צורך לומר ששלושתנו הזענו כמו חזירים, מהמאמץ - ואני גם מהכאב.
מידי פעם ממש ירדה עלי חולשה והכל נהיה שחור, וביקשתי לעצור ולהתאושש, וכמובן שתינו המון.

כשחזרה הקליטה לאורך המסלול התקשרנו למלון וביקשנו לדעת לאן אפשר ללכת לבדוק את הפגיעה.
הם הנחו אותנו למשהו שנקרא "מיון קדמי" בערד.

בתום כשעתיים הצלחנו לעלות עד לרכב, התיישבתי במושב האחורי עם הרגל למעלה על המושב (מזל ששריתה לא תופסת הרבה מקום) ועוד עצרנו בתחנת דלק וקנינו Mister Ice ועטפנו את הקרסול בשקית קרח שלמה. גם לקחתי כבר שני אופטלגינים....שיהיה.

"המיון הקדמי" התברר ככלום עם כלום, אין שם רופא ואין שם רנטגן, ובנוסף על כל הצרות מובילות אליו אולי 30 מדרגות. גאוני ממש. לא יצאתי אפילו מהרכב, נתתי להם לעלות לבד ולברר.
ה"מיון הקדמי" הפנה אותנו למרפאה חדשה בשם "בריאותה" בבאר שבע, מרחק חצי שעה נסיעה.

כמובן שהיו המון אנשים ומעט רופאים (ובכלל לא היה אורתופד במקום) אבל זה היה מקום מקסים ומסודר ונעים, והיה להם רנטגן (ואפילו חדר גיבוס למקרה הצורך) - וכשהגעתי לבסוף לצילום (זה לקח כשעה וחצי) הם שלחו אותו לאורתופד תורן להתייעצות, וחזרו עם תשובה שאין שבר.

ללא אולטרסאונד לא ניתן לדעת בדיוק איזו חבלה זו, אבל מהבדיקה הקלינית ותיאורי הכאב שלי (והיכולת שלי להניע אצבעות ולהזיז את הקרסול) הניחו שהיתה מתיחת רצועה/ות, נקע כזה או אחר.
שוחררתי עם תחבושת אלסטית (רק לשעות היום), הנחיה להמשיך להגביה את הרגל בכל הזדמנות ולהמנע ממאמץ, ולהתחיל כמה שיותר מהר פיסיותרפיה.

כל הסיפור לקח פחות משלוש שעות, שזה מבאס אבל לדעתי הרבה יותר טוב ממה שהייתי עוברת במיון בסורוקה, למשל.
לא יודעת, נראה לי.

אז נסענו סוף סוף למלון, הצלחנו לדחות את הזמנת השולחן שהיתה לנו ב"מוזה" (הפאב/מסעדה היחיד שפתוח בערד בששי בערב) משמונה לתשע וחצי - התקלחנו מהר (ככל האפשר) ובכוחותינו האחרונים נסענו לאכול.
היה ממש נחמד - אווירה נחמדה, אוכל בסדר גמור, שירות נחמד מאד.

המלון חלומי ממש. זה מלון בוטיק שקט ואיכותי, בחלק מהחדרים יש ג'קוזי במרפסת אבל אין למלון בריכה או הרבה שטחים ציבוריים, כך שהוא באמת מתאים למי שמגיע לאזור לנוח ולטייל.
המיטה היתה כל כך נוחה שזה מאד הקל עלי באותו הלילה, עם הרגל מוגבהת ועטופה בקרח..........

גם המקלחת היתה מרווחת ונוחה.....
והמרפסת היתה גדולה עם נוף למדבר

ארוחת הבוקר אסתטית ומושקעת וטעימה כל כך שלא אכלנו יותר כלום כל אותו היום.

אחרי שרבצנו לנו קצת במרפסת, פינינו את החדר ונסענו קצת לטיילת של ים המלח, ונשמתי את האוויר האהוב עלי כל כך, ספוג הברום והאשלג.

וחזרנו הביתה.

שריתה הנחתה אותי לעשות תרגילים עם הקרסול כדי למנוע הידבקויות ולשמור על התנועתיות, והבוקר כשלקחתי התחייבות לפיסיותרפיה בקופת חולים קיבלתי גם כדורים נוגדי דלקת למנוע דלקות ולסייע עם הכאב......
כך הסתיים לו סוף השבוע שלנו בערד....

והתחלנו לחשוב שאולי מישהו לא רוצה שנצא ארבעתנו יחד לסופ"ש, כי הרי גם בשנה שעברה כשנסענו יחד לירושלים, הבת שלהם שברה את היד................😱

בחזרה לשגרה

עייפתי מגיבויים ושחזורים, ממדריכים והנחיות....רוצה פשוט לחזור לכתוב את החיים שלי.
נראה לי שגם לא אעדכן עוד בישראבלוג....אין טעם. לכולם יש כבר את הכתובת שלי, ומי שעדיין לא - יכול למצוא אותי ב"בלוגר בשפת הקודש"

בשני הייתי עם הנכדים, כי בתי נסעה להדרכה האחרונה שלה.
לא לקחתי אותם לחוג שחיה כי חכמוד טען שיש לו דלקת בעין.
בכלל, מאז שבתי לומדת להסמכה אני שמה לב שחכמוד כל הזמן חולה או מִתְחַלֶּה, נתקל בקירות ועמודים ובקיצור מנסה (לא במודע כנראה) לקבל תשומת לב שכרגע קצת חסרה.
גם נשמותק עם "פתיל קצר", צועק כל הזמן וגם פורץ בבכי על כל דבר קטן.
מחכה כבר שתשומת לבה של בתי תחזור והם יחזרו לרוגע ולשלווה שבדרך כלל מאפיינת אותם, חמודים קטנים שלי.

לפני שהיא יצאה להדרכה שאלתי את בתי מי מהם מגיע ומתי. החלטתי להיות פרו-אקטיבית בעניין הזה.
היא אמרה שברבע לשבע אחד מהם יגיע, או היא או בעלה.
שאלתי אותה אם בעלה יודע שזה הסידור, חצי בחיוך, אבל היא הבטיחה לי שכן.
כנראה דיברו על זה וליבנו זאת ביניהם.

באמצע משחק קלפים "סוער" (שחקנו "מלחמה") היתה דפיקה בדלת. היתה זו השכנה מקומה למטה, שבאה ברוב טובה לדווח שהיא דפקה לי את הרכב בחניה.
באסה על הדפיקה אבל כל הכבוד על השכנות הטובה.
בגלל שמדובר במשהו קטן שדורש כנראה רק פחחות וצבע, וכיון שהרכב שלה לא נפגע - החלטנו בשלב זה שלא נערב את הביטוח שלה, וגם הצעתי ללכת לפחח שהם מכירים וסומכים עליו.

בסוף ברבע לשבע בתי התקשרה שהיא מגיעה בעוד כמה דקות, וכך היה.

אתמול נפגשתי עם חברה מאמנת, מסיבות השמורות עמי אקרא לה 'טראומה'. לא נפגשנו כשנה והיה ממש טוב להתעדכן ולבלות זמן איכות ביחד.
היה לי הרבה מזל בדרך אליה - נסעתי לפגוש אותה בצהלה, אז פניתי מערבה לכביש 5 מכביש 4 ולא נתקעתי בגלל שסגרו את כביש 4 לטובת מסע הלוויה של הרב שטיינמן. בדרך חזרה ממנה הייתי צריכה לעשות עיקוף קטן - להמשיך על כביש 5 עד פתח תקווה ושם לרדת ולעשות פרסה ולחזור כדי לעלות צפונה על כביש 4. לא נורא.
שמעתי שהיו פקקים מטורפים בכל מיני מקומות אבל לשמחתי לא סבלתי מזה בעצמי.

אחרי הצהריים היה לי תור לעיסוי - והאמת שנהניתי פחות מאשר בפעם הקודמת.
זו היתה הפעם השנייה שטופלתי על ידי המעסה הזה, אליו עברתי אחרי שהמעסה הרגילה שלי סיימה את לימודי האוסתיאופטיה שלה והפסיקה לעשות עיסויים רגילים. אוסתיאופטיה זה מצוין אבל בשוטף אני רוצה מסאז'.
עכשיו שיש לי כורסא מפנקת אני יכולה לקבוע תורים לעיתים רחוקות יותר, אבל עדיין שום דבר לא מחליף זוג ידיים מנוסות.
הטיפול הראשון שקבלתי מהבחור הפתיע אותי לטובה, ושלחתי אליו גם את בתי באותו יום בו איפשרתי לה לקבל עיסוי במקומי. היא היתה מאד מרוצה. אתמול הייתי פחות מרוצה. אולי אנסה מישהו אחר אצלם בחודש הבא........

אחרי העיסוי יצאתי להליכה, מזג האוויר היה נעים והיה כיף לראות את כל ילדי היישוב במדי צופים בתהלוכת לפידים לכבוד חנוכה ממלאים את הרחובות..........
כמה כבישים נסגרו לשם כך ולנהגים בטח זה עשה בלגן.

בדרך פגשתי את השכנה (זו שטיפלה בחתולים כשהיינו בחו"ל) שהזמינה אותי ספונטנית להדלקת נר ראשון אצלם בבית.
T עבד אצל לקוח (צופה בתהליכי העבודה בעסק לצורך לימוד מצב קיים והמלצות לשיפור וייעול) אז הלכתי לבד.
זה ממש נחמד לחצות את הכביש כדי לבקר אצל מישהו - בלי הצורך להיכנס לרכב ולנסוע.

נשארתי להדלקת הנרות ולשירים, וברחתי בשלב האוכל. לביבות וסופגניות זה ממש לא בשבילי.
אבל היה נחמד.

היום נפגשתי עם 'מחברת' ושמחתי לראות שמצב רוחה משתפר. אמנם מאז שבעלה עזב זו רכבת הרים - לפעמים היא בסדר ולפעמים היא בדכאון ממש - אבל היא גם בטיפול וגם מוקפת חברות תומכות, ולאחרונה סוף סוף גם הסכימה לקחת משהו נגד דכאון....ואולי הוא כבר מתחיל להשפיע.

אחרי שנפרדתי ממנה החלטתי שאני לא יכולה עוד לדחות קניית כמה בגדים חדשים לעצמי ו...פיג'מה.
אני שונאת שופינג אבל מגיע הרגע שאני מבינה שאין ברירה.
עשיתי זאת זריז, קפצתי ל"קרייזי ליין" בעיר ימים (רבע שעה נסיעה, עדיין לא חופשת חנוכה אז היה ריק יחסית) - בחרתי, מדדתי, שילמתי - וחזרתי הביתה.

מחר אין להם כדורגל אז שוב נישאר בבית אחרי הגן/בית הספר, וחתני בטוח יגיע מוקדם כי הם הוזמנו להדלקת נרות אצל אחותו.

בששי יש לי שוב טיול נשים - הפעם לערוץ הדגים בהר סדום.
אין ארוחת ערב משפחתית בששי כי בני וכלתי מגיעים בשבת אז כולם יגיעו במוצ"ש.......

וואו, הרבה עדכונים היו בפוסט הזה. בהחלט חזרה לשגרה.......😊

רק עם אופנוע

לרכיבה על אופנוע יש כמה היבטים.
לאוהבי הז'אנר יש שניים בעיקר:
הראשון והמעשי שביניהם הוא חוסר התלות במצב התנועה ובחניה. ונראה לי שגם עלויות הדלק נמוכות יחסית.
השני הוא נפשי יותר, וכרוך באהבה גדולה לכלי הדו גלגלי הזה, שיושב בין הרגליים (עם כל המשתמע מכך) ומסיע אותך במהירות אדירה (תלוי בסוג הדו-גלגלי כמובן) לאן שאתה רוצה להגיע.

למתנגדים יש כמובן את הנושא הבטיחותי, בראש ובראשונה, וגם את ה(אי)-נוחות: קר בחורף, חם בקיץ, אין משענת, רדיו, דיבורית וכדומה.

בשנים האחרונות נוסף עוד מרכיב - בגלל כל התאונות - עלות הביטוח. הרבה אנשים שאני מכירה ירדו מהאופנוע, למרות עלות הדלק הנמוכה, בגלל עלות הביטוח הגבוהה להחריד. אגב משעברת את גיל 50 יורדת עלות הביטוח באופן משמעותי....

כשהיה סטודנט עבד T יחד עם עוד כמה חברים מהלימודים לעבוד במשטרת התנועה. שם קיבל רשיון על אופנוע, לצורך עבודתו, נדבק ב"חיידק", בשלב ההוא עדיין בגירסא מתונה שלו, ואז הוא רכש את הטוסטוס הראשון שלו - ממישהו שהיה איתי ביחידה בצבא (הייתי אז בקבע).

לאחר זמן קצר החליט T שהטוסטוס ישן מדי ומצ'וקמק מדי, מכר אותו וקנה PIAGGIO BOXER 2.

הרומן עם הטוסטוסים נגמר כאשר T החליק על כתם שמן בסיבוב בכניסה לרעננה (צומת בית לוינשטיין). למזלו לא נשבר כלום ולא קרה לו כלום אבל נלחצתי, והטוסטוס נמכר.

שני דברים חשוב לי להבהיר:
האחד:  T נהג מצוין (על כל כלי תחבורה).
השני: T לא נוסע בתחבורה ציבורית. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים ש-T נסע באוטובוס (או ברכבת). זה פשוט לא ב-DNA שלו.

מצד שני, לא משנה כמה אתה נהג מצוין, נהיגה על רכב דו גלגלי מושפעת בהכרח מתנאי השטח ובעיקר מהנהגים שסביבך.
T חווה למזלנו תאונות בודדות עם האופנועים השונים שלו, וכולן היו בגלל כתם שמן על הכביש (פעמיים) או התנהגותם של נהגים אחרים. אבל אגיע לזה.
בינתיים, לאחר הפסקה של שנים בודדות, חזר יום אחד T הבית עם הקטנוע הזה.

VESPA PIAGGIO 

אם איני טועה, הוא ריסק אותו בעת החלקה על כתם שמן, ושוב היו לי כמה שנות שקט.

הבעייה עם חיידק האופנועים, שהוא הולך ומתפתח, גם כשהוא רדום.
נדמה לי שהילדים היו כבר בבית הספר היסודי כאשר הוא חזר יום אחד הביתה עם הקטנוע הזה של SANYANG

חשבתי שכבר גמרנו עם הקטע הזה, והפעם הזאת התקוממתי - נגד עצם הרכישה בלי לספר לי ובלי להתייעץ איתי (וזה הפך להיות הנוהל גם בשנים הבאות, הוא פשוט מופיע בבית עם הכלי החדש). באותה פעם לא דיברתי איתו במשך כמה ימים. זה לא עזר ואני התקפלתי.

את הקטנוע הזה (ואת עצמו) הוא כיסח כאשר בעת נסיעה לעבודה בוקר אחד, איזה רכב שנסע לפניו בלם לפתע, T נכנס בו, עף קדימה והתרסק בעצמו. T פונה למיון - תחת הוראות מפורשות לא להודיע לי ולהתחמק במקרה שאני מתקשרת (זה היה טרום עידן הפלאפונים) - וכשחזרתי מהעבודה הביתה באותו היום מצאתי אותו חבוש ומגובס בסלון...........
הקטנוע נמכר לגריטה, ושוב היו לי כמה שנות שקט.....

זה היה כבר במאה הנוכחית, כשהעסק של T ו-ע' כבר התחיל לנסוק, התחילה תקופת שפע, ומצד שני נמאסה על T העמידה האינסופית בפקקים בדרך למקומות האירועים שלו (האחד במרכז תל אביב והשני בקיבוץ, דרומית לראשון) - כשהחלו להופיע אצלו בזה אחר זה אופנועים מסוג אחר לגמרי.
כאן השתלבו להם שני הגורמים גם יחד - הפקקים/חניה והכיף. המהירות. האופנועים שאפיינו את השנים האלה היו יותר ויותר גדולים בנפח המנוע, ובהדרגה יותר ויותר קלים, "עירומים" מאבזור....ובקיצור: מהירים.

פצח את הסידרה  ה-650 V STAR של יאמהה

ואיתו החלו גם נסיעות שבת בבוקר לירושלים וחזרה, לנצרת ובחזרה....תחביב חדש.

אחריו הופיע ה-GPZ של KAWASAKI (שלדעתי גם הוא "זכה" להחליק להנאתו על כתם שמן)

אחריו הגיע ה"בולדוג", גם כן של יאמאהה

ואז הגענו לנפחי המנוע הגדולים באמת
ה-FAZER 1000 של יאמהה

ושני ZZR של של KAWASAKI בזה אחר זה, תחילה נפח 1200 סמ"ק

ואז 1400 סמ"ק

נדמה לי (אבל אני לא בטוחה) שהיה זה על האופנוע הזה ש-T הובהל באמבולנס שוב למיון, הפעם לאחר שנסע על מסלול פנייה ימינה (לכיוון הקיבוץ וגן האירועים) ורכב שעמד ברמזור אדום לכיוון ישר, החליט באופן פתאומי שהוא רוצה ימינה, וחתך בלי להסתכל ובלי לאותת ופשוט נכנס בו והעיף אותו הצידה.
שוב למזלנו הפגיעות לא היו חמורות, והפעם לא רק אני אלא גם ע' השותף נכנס לפאניקה - אבל לא עזר לשנינו כלום.
מצעד האופנועים המשיך לו כרגיל.

עוד תאונה שקרתה עם אחד מאלה (לא זוכרת אפילו איזה מהם), היתה בכיכר. כן, מעגל תנועה. הפעם באופן חריג ויוצא דופן גם אני רכבתי איתו (דבר שכמעט ולא קרה). היינו בתוך הכיכר כאשר נהגת שהגיעה מימין, פשוט לא ראתה אותנו. זו אחת הבעיות עם אופנועים. לא באמת רואים אותם, אולי בגלל דו-מימדיותם. היינו מול העיניים שלה ובכל זאת היא לא נתנה זכות קדימה, נכנסה בהאצה לכיכר, T ראה אותה ברגע האחרון, התחמק מפגיעת הרכב אבל נפלנו ונגררנו קצת על הכביש, חטפנו פציעות קלות בלבד אבל זה כאב..........

אגב תבענו אותה בבית משפט לתביעות קטנות, והשופט החליט להכריח אותנו להגיע לפשרה. גלגלי הצדק בבתי המשפט בארץ מוזרים קמעה....
הדבר הטוב שקרה אחרי התאונה הזאת היה, ש-T הלך לקורס נהיגה מתקדמת על אופנועים, קיבל שם טיפים מעולים לגבי רכיבה בטיחותית ומונעת, בלימות פתע ופניות חדות, וכל חוויית הרכיבה הפכה הרבה יותר טובה (ובטוחה) אחרי כן.

האופנוע הבא היה KAWASAKI NINJA 1000, מנוע קטן יותר אבל גוף "עירום" יותר, אחד האופנועים המהירים בעולם (אם לא ה...)

כאשר האופנוע האחרון בסידרה היה שוב יאמהה FAZER 

שגם איתו T התרסק כאשר רכב בלם לפתע לפניו על כביש 4 בדרך הביתה. אמנם הוא הצליח הפעם לבלום, אבל חטף קרע בשריר הירך ונאלץ להשבית זמנית את האופנוע. מה שהוא לא ידע אז היה שחודש אחרי כן, כשנטייל בארגנטינה, הוא יחליק באמבטיה וישבור שתי חוליות בגב. הוא אמנם התאושש מהפציעה אחרי כמה חודשי מנוחה, פיסיותרפיה והידרותרפיה, וחזר לעצמו, אבל הבין שעל האופנוע כבר לא יוכל לרכב - ובכאב לב (וממש רעידות דמויות גמילה) מכר אותו.

זה היה לפני כשש שנים. חשבתי שזה עבר לו. חשבתי שהוא הבין שזה כבר לא בשבילו.
טעיתי.
השבוע הוא הודיע (לשם שינוי, לפני ביצוע הרכישה) שהוא קונה לעצמו אופנוע "לשבתות", רכב אספנות, משהו בשביל הכיף, בשביל הנשמה, לא ל"יום יום".
"כמה אני כבר נוסע".....היה הטיעון שלו, ואני כמובן נותרתי בשלי. זה לא אתה, זה כל מי שמסביב. זה כל מה שמסביב.
וכרגיל - לא עזר לי.

ובחמישי בבוקר הקפצתי אותו כדי להביא את האופנוע. ועכשיו הוא חונה אחר כבוד ליד האוטו שלי: הונדה GOLDWIN שנת 1980.

ואלוהים יעזור לי

וגם כאן