יום שני, 27 במאי 2019

הפגנה, אופנוע ועוד כל מיני

לא הקשבתי לחדשות כשסיקרו (האם סיקרו באמת?) את ההפגנה שהיתה במוצאי שבת ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל מהתגובות שקיבלתי מחברים אחרים שהלכו - לעיתים נשמע שלא היינו כולנו באותה ההפגנה.

אולי זה קשור לשעת ההגעה, והיכולת להתקרב יחסית לאזור הבמה.
אולי זה קשור לאישיות הספציפית של כל אחד מהחברים האלה (רמז: 'שריתה' הנוטה לשיפוטיות יתר ולהגזמות).
כך או אחרת - בלי לדעת כמה אנשים באמת התייצבו שם מתוך חשש לאובדן הדמוקרטיה במדינת ישראל, אנחנו הרגשנו טוב.

הקרבתי את הקורבן האולטימטיבי לטובת המטרה - והסכמתי לנסוע להפגנה על האופנוע.
כך דילגנו על (רוב) הפקקים (בתוך רחובות תל אביב היה צפוף וקשה לעבור בין המכוניות, מה גם ש-T הבין שאני בכל זאת בלחץ מהחוויה הראשונית של לרכב על האופנוע ומיעט לזגזג בין המכוניות) ולא הזדקקנו לחניה, והתייצבנו ברחבת המוזיאון (טוב, נו, איפה שהוא בקרבת רחבת המוזיאון) בשעה שמונה וארבעים.

לא ראינו את הבמה ולא את המסך/ים (אם היה/היו?) אבל שמענו היטב וברור את הנואמים - שדיברו יפה ומדם לבם - ואת טיסלם הנהדרים ששרו את "פרצופה של המדינה".

סביבנו היו אנשים טובים. אין מילה אחרת להגדיר אותם.
חלקם עם שלטים, דגלים או ילדים על הכתפיים.
אף אחד לא דחף או התלונן.
כולם מחאו כפיים במקומות הנכונים, קריאות בקצב בזמן המתאים, לעיתים שריקות תמיכה.
כולם נתנו לכל אחד לעבור - בין אם רצה להתקרב לאזור הבמה או להתרחק.
היה אוויר לנשום. לא הרגשנו דחק.




התקדמנו לאט כמה שיכולנו ומצאנו את עצמנו על אי תנועה - ממש אוויר פסגות. 
ובתום הנאומים (אני חושבת שזה היה תום הנאומים, בסביבות עשר או עשרה וחצי) שמנו פעמנו בחזרה לאופנוע ומשם תוך עשרים או עשרים וחמש דקות - הביתה.

הערה לעצמי: הגוף שלי לא בנוי לרכיבה על אופנוע. הגב (שגם ככה בוגד לאחרונה) זועק, האגן הרגיש אחרי הרכיבה כאילו רכבתי יום שלם על סוס. אבל מה לא עושים למען המטרה?
כאמור לא שמעתי סיקור של ההפגנה הזאת אז אין לי מושג כמה הגיעו, האם ועל מי זה השפיע, ומה יהיה הלאה.

אבל שמחה שנסענו.
כי פרט להצבעה בקלפי ביום הבחירות, אין לנו דרך אחרת להביע את קולנו.

בינתיים אתמול היה לי עיסוי (מצוין) וטיפול שני אצל רופא השיניים (ממש בסדר, לא כאב תוך כדי או אחרי) והליכה לפנות ערב עם T ביישוב - היה ממש קריר. תענוג.

הבוקר הגיע סוף סוף מכשיר הסודה סטרים (קוראים לו Spirit One Touch למי שהתעניין) המבוקש, ו-T שמח ממש על המתנה. סוף טוב הכל טוב. ן.
התנצלתי שזה אמנם לא רחפן.....והוא צחק ואמר שהוא לא באמת רוצה רחפן.
טוב, חשבתי לעצמי, אולי לא כרגע. אבל זה עוד יגיע...........

קבעתי להיפגש עם 'מחברת' לצהריים (אחרי שסיימתי את הגיהוץ), וכיון ש-T לא היה בבית, הצעתי לה שנאכל כאן אצלי.

נשאר אוכל טעים מארוחת ששי, והיא הסכימה בשמחה (אחרי שהבטיחה שגם היא תזמין אותי לאכול אצלה, ואחרי שאמרתי בכנות מוחלטת שזה ממש לא נדרש).
היה כיף כרגיל, ואחרי שהלכה עליתי לשנ"ץ במזגן - ואז T גם הצטרף אלי כשחזר.......

אז בתחום הבית הכל טוב.
בתחום הלאומי.........מי יודע. יהיו עוד בחירות? באמת?
ועוד שאלה: מי לוקח סירת מפרש לשייט על הכינרת, בלי לדעת לשוט ויותר מזה: בלי לדעת לשחות???????

יום שבת, 25 במאי 2019

משתפר

אז היה חם. חם ממש. המזגן עבד מסביב לשעון.
פרט, כמובן, להפסקות חשמל.
בחמישי בערב ישבנו בעלטה...
מזל שעד לאותו הרגע היינו עם מזגן, והבית נשאר קריר יחסית. או סביר לפחות.

הבילוי בשלישי בערב עם 'שותפנו' ו'שריתה' היה נחמד, אבל המסעדה שהם בחרו כדי לחגוג ל-T יום הולדת היתה פשוט מתחת לכל ביקורת.
"טשרניחובסקי 6"  בתל אביב - שהכתובת שלה היא טשרניחובסקי 5 בכלל.....
הזכיר לי את השיר של "משינה" -
"טשרניחובסקי 6, שעה חמש, תבוא לבד....אני לא מוצא, אני לא מוצא".....טוב בטח שהוא לא מוצא, כי זה בטשרניחובסקי חמש! 😜

האזור שוקק חיים, אורות, תיירים, מועדונים, מסעדות. ממש כמו להסתובב בעיר תיירותית בחו"ל.
המסעדה היתה כמעט ריקה וזה כבר הדליק לי אורות אזהרה.
אבל המליצו....
התפריטים מודפסים על נייר A4 פשוט, מקומטים ומוכתמים משימוש.....טוב, זה יכול להיות קטע.
האוכל לכאורה פורטגלי.
המנות הראשונות היו סתמיות אבל לא רעות.
כשהגיעה המנה העיקרית יכולנו להריח את הסירחון מאחת המנות (פילה מוסר) מרחוק, עוד כשהמלצרית הניחה את הצלחת על השולחן.
"נראה לי שהדג מקולקל" אמרתי בהיסוס של מי שלא באמת מבינה בזה.
T חצי תתרן כבר כמה שנים (תופעה גנטית - מסתבר - זה קרה לו בדיוק באותו הגיל שזה קרה גם לאבא שלו) לא הבחין בסירחון עד שלא קרבתי לו חתיכת דג על מזלג ממש לפנים לטעימה.
בהחלט מקולקל.
קראנו למלצרית לקחת את המנה, ומנהלת המסעדה יצאה לספר לנו שהם אכלו ממנו והוא בסדר גמור אבל אם אנחנו רוצים אפשר להזמין משהו אחר.
האמת שבשלב הזה לכולנו היתה בחילה, רק מהריח, ואני גם טעמתי מעט, ולא התחשק לנו לאכול יותר כלום.
ובטח לא להתווכח על התקינות של הדג.
"זה מוסר ים, לא מוסר בריכה" היא התעקשה כאילו אנחנו לא מבינים בזה (T מבין בזה, גם 'שותפנו מבין בזה). כאילו למוסר ים יש ריח כזה כשהוא טרי. נו, באמת.
ביקשנו חשבון (למזלם הם לא חייבו אותנו על מנת הדג המקולקל) ויצאנו לטייל לאורך רחוב אלנבי ואל נחלת בנימין, שם קינחנו בגלידה טעימה מאד בגלידרית ארטה (Arte) המצויינת.

ברביעי נפגשתי עם 'מחברת' ובחמישי היה לנו מפגש מעניין במיוחד עם זוג חברים מן העבר הרחוק, שהיגרו לאוסטרליה אי אז בשנות השמונים ורק בשנים האחרונות התחלנו להיות איתם שוב באיזשהו סוג של קשר, בעיקר דרך פייסבוק - וגם מפגש אחד בודד עם כמה חברים מהתקופה ההיא (חיפשתי פוסט שכתבתי על המפגש ההוא אבל לא מוצאת כרגע).

החברים האלה הקימו מפעל לסלטים שם במלבורן ופחות או יותר השתעבדו לעסק ולעבודה.........ורק עכשיו משמכרו את המפעל ויצאו לסוג של פנסיה, התחילו להרים את הראש קמעה, לטייל בעולם ולחדש קשרים חברתיים ישנים.
היה דווקא נחמד לשבת איתם ולשוחח על פעם, על עכשיו, ועל כל מה שקרה בין לבין.

הם רצו להיפגש לארוחת צהריים באזור שלנו (הם היו בנתניה אצל אחותה) והתלבטנו היכן לשבת איתם. מצד אחד האוכל הכי טוב והשירות הכי טוב היה לדעתנו במסעדת "יונס" ליד אבן יהודה, אבל מצד שני לא היינו בטוחים שזה בסדר לקחת אותם למסעדה מזרחית בתחנת דלק אחרי שלא התראינו שלושים שנה. אז ישבנו במסעדת "תל יצחק" ממול, בכניסה לקיבוץ תל יצחק. היא יותר "נחשבת" אבל ביננו האוכל היה לא יותר מבסדר. וגם השירות.
מה שחשוב הוא שהשיחה קלחה והיה נחמד להיפגש, והיה קל להיזכר איך היינו חברים קרובים כל השנים ההם (משנות התיכון, דרך הצבא, וגם שנות הנישואים הראשונות).

לא היה לימודים ביום חמישי,  ובתי כבר לא עובדת בימי חמישי, כך שלא ראינו את הנכדים בחמישי - אבל הם הגיעו בששי בערב לארוחה כרגיל.
T התחשב מאד והכין הרבה מאכלים רכים (כי אני עדיין לא לועסת כמו שצריך, בגלל הרגישות בשן). שמחה לדווח שיש שיפור ניכר, גם בשן וגם בגב....(אם העבודה במטבח לא גמרה אותו, סימן שהוא משתפר).
הנכדים מאד התלהבו מהג'יפ + שלט רחוק ש-T קנה להם לאפיקומן, ושיחקו איתו גם אתמול בערב בגינה וגם הבוקר...

בסוף התקשרתי ל"סודה סטרים" והם יחליפו לי את המכשיר ביום שני הקרוב....... אין לי מושג אם T ישמח לקבל מכשיר חדש. אולי כמו שאמר קוץ - עדיף היה לקנות לו רחפן. אבל עם כל ההוצאות שהיו לנו לאחרונה - הרחפן יחכה. לא שאני מבינה בשביל מה צריך אותו בכלל.

כלתי ובני ממשיכים לשלוח לנו תמונות וסרטונים מתוקים של 'תינוקי' וגם להתקשר אלינו ולשתף אותנו בפעילות יום יומית. נראה שהם ממש נרגעו ונכנסו איתו לסוג של שיגרה (שכמובן כל הזמן משתנה) - וזה משמח מאד.

הבוקר אחרי שהחזרנו את הנכדים הביתה (הם ישנו אצלנו כרגיל) התעמלנו כרגיל בחדר כושר והרגשתי ממש בסדר.
הערב אנחנו מתכננים לנסוע לתל אביב להפגנת "חומת מגן לדמוקרטיה" - אין לי מושג מה יהיה שם או אם זה בכלל מזיז למישהו, אבל אנחנו מרגישים שלשבת בסלון ולקטר זה כבר לא מספיק..........

יום שלישי, 21 במאי 2019

לא משהו

בכל פעם זה מוכיח את עצמו מחדש. כשלא מרגישים טוב פיסית, זה צובע את הכל באיזה איכס כזה.
השן - שמשתפרת מאד אבל עדיין לא ממש יכולה ללעוס אוכל (ומצחצחת שיניים מאד בזהירות) - הגב התחתון שכואב ומאיים להיתפס כל הזמן - וגורם לכך שלא נוח לי בשום תנוחה, בשום מקום, בשום מצב. לא נוח לי.

אז שום דבר לא כיף לי לעשות - ויש דברים שאני לא יכולה לעשות - ובקיצור. לא משהו.

ממשיכה לקבל תמונות וסרטונים שובי לב של 'תינוקי' מבני וכלתי, וגם פה ושם שיחות טלפון (וואטסאפ) שמאפשרות לנו לראות אותו ואת ההתנהלות שלהם איתו. מתיקות צרופה.

סיימתי את הספר "חשד לשיטיון" ומודה שבסוף כן אהבתי אותו. אבל תוך כדי קריאה נסחפתי עם ההתרגזות וההתעצבנות של הדמות המספרת....וזה השתלב יפה עם העצבים שלי על אפליקציית הקריאה של סטימצקי (get books) שהיא פשוט איומה.

התחלתי את "יום הדין" של ליעד שהם (שאהבתי מאד את "עיר מקלט" שלו) אבל כנראה מצב הרוח ה"לא משהו" שלי מונע בעדי ליהנות ולהיכנס לעלילה עדיין. אחכה עם זה.

צפיתי (תוך הנמכת ציפיות) בפרק האחרון של "משחקי הכס" - לא אביא כאן ספוילרים למי שעדיין לא צפה - ומודה שהופתעתי, אבל לא חושבת שאפשר היה לסיים את הסידרה בדרך מוצלחת יותר.

עשיתי שטות עם מכשיר הסודה סטרים שקניתי ל-T ליום הולדתו - לא בדקתי ולא התעמקתי ואז המכשיר הגיע והתברר שהוא מכני ולא חשמלי, ופרט לעיצוב המעט יפה יותר מהקודם, ובקבוקים חדשים (שממילא קוץ אמר שצריך להחליף כל כמה שנים) אין לו שום יתרון על המכשיר הקודם.
אני מתלבטת אם ליצור איתם קשר, להסביר את אי ההבנה, ולנסות להחליף.......
במצב רוחי הנוכחי לא יודעת אם יש לי כוח לזה.

T אפילו לא שם לב עדיין למכשיר החדש. הוא עסוק בהרכבת הרכב-על-שלט שהוא הזמין לנכדים עבור האפיקומן וסוף סוף הגיע, בשתי חבילות נפרדות ועם הוראות חסרות תועלת (אמנם באנגלית ולא בסינית). מקווה שיצליח לו....ושהם ישמחו במתנה.

בתי כבר ממש בסוף ההריון שלה, פה ושם כאבים כאלה ואחרים, לא אתפלא אם בקרוב מאד תודיע שזהו.....הולכת ללדת.

הערב נצא עם 'שותפנו' ו'שריתה' לחגוג ל-T יום הולדת מאוחר (דחינו משבת בכלל כאבי השן שלי).....
ואני כבר עם מזגן רוב היום, וגם הלילה הדלקתי......

יאללה שיעברו הכאבים השונים ואחזור לפעילות נורמלית.

בינתיים גם נ*גה שלנו פתחה בלוג חדש, בוורדפרס. מאחלת לה בהצלחה רבה וכתיבה מהנה.

יום ראשון, 19 במאי 2019

כאב, יום הולדת, דוקטורט ובלוג חדש לטליק

סוף השבוע היה כאוב למדי, ובאיזשהו שלב הפסקתי לספור את הכדורים שלקחתי - שלא לגמרי עזרו.

למרות זאת אירחנו כאן את המשפחה (המצומצמת, בלי משפחתו של אחי) לארוחת ששי לחגוג את יום הולדתו של T.
אפילו הנכדים נשארו לישון, כרגיל, ואפילו הלכנו לקאנטרי - לא התעמלתי, ישבתי עם החברים בדשא בזמן ש-T היה בחדר כושר - כרגיל....
הבנתי שיכאב לי בלי קשר למה שנעשה, ולא רציתי לקלקל לאף אחד.

גיליתי שמידי פעם השיניים שלי נסגרות אלה על אלה - כנראה שזה קורה לכל אחד, ברגיל, אבל כשכואב אני רואה מזה כוכבים ממש.
מתי שהוא במהלך השבת הפסקתי עם הכדורים וכאב לי רק אם נגעתי באזור במקרה.
משתדלת לא לגעת באזור במקרה.
מצחצחת שיניים בזהירות.
אוכלת רק דברים רכים שלא חייבים ללעוס.

היום ניסיתי משהו - שמתי במערבל מזון את העוף עם האורז. אז זה לא טעים ככה.
גבינה לבנה, לבן ודייסת קוואקר  - זו בערך התזונה שלי בימים אלה.

בששי בערב בזמן הארוחה כלתי התקשרה לראות איך אני מרגישה (מתוקה כזאת, זכרה שעברתי טיפול שורש) והביעה דאגה ש'תינוקי' לא עשה קקי כבר יום שלם.
בתי ענתה לה,שאצל תינוקות בגילו מתחילים לדאוג רק אחרי שבוע של חוסר יציאות..........וכלתי מיד נרגעה. מדהים איזו השפעה מרגיעה ומבורכת. אחרי כמה שעות היא דיווחה שהכל בסדר.

בלילה חלמתי שאני מחליפה ל'תינוקי' חיתול, ושבמקום קקי הוא מוציא אורז לבן........לא מסריח בכלל. סיפרתי להם והם נקרעו מצחוק.

בשבת הם יצאו שלושתם - בני, כלתי ו'תינוקי' לטקס קבלת תואר הדוקטורט הנכסף של כלתי. היא לבשה את הגלימה והכובע המסורתיים ו'תינוקי' ישן במהלך כל הטקס - אושר גדול.

גאה בה כל כך, וגאה בו על התמיכה והעידוד שלא הפסיק לתת לה לאורך כל הדרך הלא פשוטה שהיא עברה עם הלימודים האלה.

ליום ההולדת T קיבל מבתי וחתני (וממני, הצעתי להשתתף) שיעור בנהיגה ספורטיבית במסלול המירוצים בערד. זה היה רעיון של חתני והוא כל כך התלהב שהציע להצטרף אליו.........
מקווה שייהנו שם ביחד.

בנוסף הזמנתי לו מכשיר סודה סטרים חדש - קנינו כזה לכלתי כשהיינו בבוסטון, חשמלי מגניב כזה, לא כמו הישן המכני שיש לנו. זה אמור להגיע בשלישי הקרוב.

בשבת אחרי הצהריים קפצנו לבקר אצל הורי ב'אחוזה' וגם אחי וגיסתי היו שם. היה מאד נחמד, אבל שנייה לפני שיצאנו לשם נתפס לי הגב התחתון (כשסידרתי את המיטות של הנכדים) - אז נוסף כאב על הכאב הקיים. אוף.

מזל שיש לנו כורסת עיסוי, עשיתי כבר כמה טיפולים וזה עוזר מאד. עדיין כואב אבל לא תפוס לגמרי כמו אתמול.

את האירוויזיון לא ראינו. שמענו שהיו קצת עניינים.......

מקווה שעם כל יום שיעבור כאב השיניים יפחת, כאב הגב ייעלם, ואם מזג האוויר יישאר כמו היום..........זה בונוס.

בלי קשר: לטליק שלנו יש בלוג חדש בבלוגספוט - הנה קישור לפוסט החדש 

יום שישי, 17 במאי 2019

וכבר הגיע סוף השבוע....

אכן הזמן עובר לו מהר.
כרגע חזרתי מטיפול שורש - אצל מומחה לטיפולי שורש. פעם רופא השיניים היה עושה את הכל. עכשיו יש מומחה לזה ומומחה לההוא.

הוא דווקא היה בסדר גמור, והוא והסייעת פטפטו ביניהם והסיחו את דעתי, וההרדמה פעלה מצוין כך שעד כאן הכל בסדר.
ליתר ביטחון לקחתי שני אופטלגין (בגלל הרפלוקס לא לוקחת נורופן ודומיו) להקדים את מכת ההתעוררות מההרדמה לכשתגיע.

אצל בני וכלתי העניינים נרגעו, נכנסו לאיזו שיגרה מניחה את הדעת של תורנות ביניהם, האכלה (רק הנקה, אז בכל מקרה זו רק כלתי), החלפת חיתול/בגדים, שינה ופינוקים.
ו"מקלחות" בינתיים רק ניגוב רטוב....עוד אי אפשר לעשות לו אמבטיה. והכל מתועד בתמונות ובסרטונים - עד כדי כך שאם לא קיבלתי מהם משהו יום אחד, אני כבר מרגישה תסמיני גמילה.
אבל הם בסדר, שולחים כל הזמן.

הוא כבר ישן בעריסה (אחרי שנרדם על אחד מהם) שזה גם הישג. בהתחלה אפילו את זה לא היה להם.
נראה לי שהשיחה שלהם עם בתי באמת הרגיעה אותם.

בעצתה של ג'יין (לא מקשרת כי הבלוג שלה פרטי) שאלתי אם אפשר לעניין אותם בקבוצות פייסבוק ממש טובות שמהוות מעגל שיתוף ותמיכה וגם מקור בלתי נדלה למידע, והם הסכימו בשמחה. אבל כששלחתי כלתי פסקה חד משמעית שכרגע בתי היא התמיכה הטובה ביותר שלהם. שמחה שיש להם אותה.

בינתיים בני חזר לעבוד קצת וגם לקדם את הדיסק החדש שהוא מוציא, שעבד עליו כל השנה - דיסק שכולו לחנים מקוריים שלו הפעם. הדיסק הקודם היה משותף לו ולחבר.
ממש מרגישים את ההתקדמות, הבשלות, הבגרות אפילו - במוסיקה החדשה שלו. גאה בו מאד.
עוד דבר שאני גאה בו מאד - הוא החליט ליצור בעצמו קליפ לאחד השירים, מדמויות פלסטלינה.
בעצמו הוא בנה את כל הדמויות, חבר צייר לו תמונות רקע, לבד הוא בנה עצים, חיות, ציפורים, בני אדם (דמויות של כל חברי הלהקה וגם של 'תינוקי' עוד לפני שהוא נולד).....וכך במשך חודשים ביים את הדמויות, צילם פריים אחר פריים (כמו בסרטים המצוירים של פעם) ויצא קליפ מדהים ביופיו ובאיכותו.
אז הוא לא רק מוסיקאי, הבן שלי. הוא אמן ממש.
חבל לי מאד שבשל האנונימיות לא אוכל להביא את זה כאן.........

מחר יום הולדתו של T, ולמרות טיפול השורש (והחששות מהכאבים בעקבותיו) אנחנו מארחים כאן הערב את המשפחה (המצומצמת, בלי אחי ומשפחתו) לארוחת יום הולדת. הוא לא היה כאן שבועיים ורצה מאד להכין ארוחה, ואני חשבתי לעצמי שאם ארגיש לגמרי על הפנים, כולם יבינו אם אעלה למיטה ואסגור את הדלת.

אתמול אספנו ביחד את הנכדים מבית הספר ובילינו אחר צהריים נחמד מאד ביחד.
בתי מפסיקה לעבוד בקליניקה הזאת בימי חמישי (עד אחרי הלידה כמובן) אז לא יודעת אם אצטרך בזמן הקרוב להמשיך בתורנות ימי חמישי הזאת, אבל ממילא הלידה קרבה ויהיו לי הרבה יותר תורנויות נכדים + נכדה ממש עוד מעט.....עד הטיסה לבוסטון ואחרי החזרה משם.

הורי בסדר, מזמן לא עדכנתי לגביהם כאן. לאבא שלי גילו איזו בעייה חשמלית קלה בלב (הפסקות לעיתים) וביום שלישי הוא ייפגש עם מומחה כדי לקבוע אם נדרש קוצב לב או לא.
פרט לדבר הזה, הוא ממש פורח כאן. הוא גם ירד במשקל (לא זוכרת את אבא שלי בלי כרס כלשהי כבר מעל לחמישים שנה) ונראה בכושר מצוין. הוא מככב בחוגים ב'אחוזה': בדרמה ובברידג' למתחילים, ריקודי עם ויוגה, פלדנקרייז (רק בחוג הזה אמא שלי גם מצטרפת אליו, ולחדר הכושר כמובן, ולהליכות), והשחייה.

הוא מתעצבן הרבה - אבל זה תמיד היה. בכל פעם העצבים ממוקדים בגורם אחר. אמא שלי דואגת בכל פעם שזה קורה, אבל כנראה שאין מנוס. הוא כזה. כל שיבוש קטן או גדול מקפיץ אותו לטורים גבוהים.

אני מתקדמת מאד בספר 'חשד לשיטיון' של מאיה ערד, וחייבת לומר - בינתיים זה מעצבן אותי. אבל אני חושבת שזה מעצבן אותי כי הגיבורה מעוצבנת כל הזמן על כל דבר וזה מדבק.
אדווח בסוף מה חשבתי על הספר בכללו.

טוב, מרגישה שההרדמה מתחילה לפוג ואולי שני האופטלגין עדיין לא התחילו להשפיע או שהם לא מספיקים.............איה. ☹️

יום רביעי, 15 במאי 2019

תלאותיהם של הורים חדשים

בתי מתקשרת, קצת דואגת לאחיה ולגיסתה, שואלת אם אולי בכל זאת אטוס לבוסטון עכשיו. מיד.

אנחנו כל הזמן מקבלים תמונות וסרטונים ולא נראה שהמצב בהול כל כך, אז אני שואלת אותה במה מדובר.
התברר שהם התקשרו אליה בפאניקה שהוא בוכה והם לא יודעים מה לעשות.
החליפו לו, האכילו אותו, לכאורה הכל בסדר, ובכל זאת הוא לא מפסיק לבכות.

היא הסבירה שייתכן שלא גיהק כראוי והסבירה להם איך ומה ומתי לאפשר את זה.
היא הסבירה שלפעמים הוא יבכה והם לא יבינו את הסיבה, ובכל זאת חשוב לישון בין לבין, ושהם יכולים לעשות ביניהם תורנות.

היא אמרה להם שאם אחיה צריך ללכת לעבוד, הם יכולים לקרוא לחבר או חברה שיבואו לעזור לכלתי כשהיא נשארת לבד.
והיא שוב הציעה להם לקרוא לי. שאגיע עכשיו בכל זאת.

אני לא ידעתי שום דבר מכל זה.

ולכן הסברתי לבתי האהובה שזה בדיוק ההבדל בין מה שהם מוכנים לשתף איתי, להתייעץ איתי, לחשוף בפני - לבין מה שהם מוכנים ועושים בפועל מולה.
והודיתי לה שהיא שם בשבילם, ושייתכן שזה כל מה שהם צריכים. מדי פעם שיחת פאניקה כזאת שתיישר אותם.
ושיש סיבה כנראה שהם פונים אליה ולא אלי. וזה בסדר.

נכון, היה להם קל יותר לו הייתי שם ובעדינות מראה להם איך ומה, ומה לא. אבל כנראה שהיה להם קשה יותר מבחינות אחרות. לא יודעת, עובדה שהם לא רוצים. לא רצו, בכל אופן. ועכשיו לא נעים להם לבקש? או שעדיין מעדיפים לבד....?
אין לדעת.

בתי באמת דוגמא למי שמוכנה לקבל עצות, עזרה, תמיכה....לא כל אחד הוא כזה. היה לה אותי ואת חמותה, היא הזעיקה יועצות הנקה, תזונה, שינה....לא בחלה בשום דבר כדי להקל על עצמם ועל התינוק.

אני לא הייתי כמוה, למדתי לבד. עשיתי טעויות. וגם לפעמים ידעתי בחוש מה צריך.
כנראה לי שבני וכלתי גם רוצים לבד..........
מקווה רק שזה לא שהם מתחרטים ועכשיו לא נעים להם לבקש.......

נראה שהיממה האחרונה היתה רגועה יותר.
בתי טוענת שהם נרגעו ולכן הוא נרגע. הגיוני. תינוק מרגיש את חוסר הבטחון של הוריו.
אם הם קצת פחות בלחץ, זה ישפיע עליו מיידית.
נחכה ונראה

יום שלישי, 14 במאי 2019

עדכונים שוטפים

סיימתי לקרוא את 'אחותו של הנגר' מאת מירה מגן.
זה הספר הראשון שלה שקראתי, אהבתי את הכתיבה וגם את הדרך שבה העלילה התפתחה ואני אפילו בסדר עם הסיום (כידוע אני מאד ביקורתית לגבי סופים של ספרים)....אבל עדיין לא החלטתי אם אמשיך עם ספרים נוספים שלה.

את הספר קראתי בטלפון באפליקציה "עברית" וזה היה ממש בסדר.
הטריד אותי משהו - תהיתי האם ניתן "להשאיל" ספר שרכשתי דרך האפליקציה למישהו אחר בדומה להשאלת ספר "אמיתי" שקניתי בחנות.
שלחתי שאלה באתר שלהם, והתשובה לא איחרה לבוא: לא ניתן להשאיל ספרים. ניתן לרכוש ספר דיגיטלי במתנה עבור מישהו אחר.
תודה רבה באמת. אז הזול לפעמים יוצא יקר.......ספר אמיתי שנרכש עובר הרבה ידיים לפעמים כאשר משאילים אותו זה לזה...... יתרון מסוים לספר "אמיתי".

מחכים לי כמה ספרים "אמיתיים" על מדף הספרים-שטרם-קראתי, אבל בינתיים הורדתי (דווקא דרך getbooks של סטימצקי, הפעם) את "חשד לשיטיון" של מאיה ערד.
אהבתי את "בעלת הבית" ואת "המורה לעברית" שלה, ולא זוכרת אם היתה זו עדה שהמליצה על "חשד לשיטיון" או מישהו אחר.....

האפליקציה של סטימצקי הרבה פחות ידידותית למשתמש מאשר זו של קינדל או "עברית"....לא יודעת אם אמשיך להוריד משם להבא. ניסוי וטעייה....

כל יום אנחנו מקבלים תמונות טריות של 'תינוקי' ומתמוגגים מנחת.
אני מניחה שהם לומדים להתארגן סביב ה"דייר" החדש, בין ההנקות להחלפות לשינה...משתדלת לא להציק להם ונותנת להם ליזום את ההתקשרויות איתנו.
הבנתי שמגיעים אליהם גם חברים כדי לעזור....
היה להם חשוב מאד לעבור את התקופה הראשונית הזאת אחרי הלידה לבד עם עצמם בלי הורים על הראש, ולמרות שברגע הראשון נפגעתי מזה קצת (וגם חששתי שאין להם מושג באמת איך זה יהיה ולכן אולי יתחרטו על ההחלטה הזאת) לגמרי הבנתי וקיבלתי את זה, ואני מאד מקווה שהם שלמים איתה.

בתי צפויה ללדת בשבועות הקרובים, ואת הטיסה לבוסטון הזמנו לסוף יוני. איכשהו לרקוד על כל החתונות.....
'שלהבת' כבר הודיעה שהיא זמינה לטפל בחתולים בשבוע שבו שנינו ניעדר. אחר כך T כבר חוזר ויסתדר לבד.

באמת זכיתי עם השכנה הזאת. הפכה לחברה ולעזר גדול. אמרתי לה שאשמח אם הילדים שלה יתפסו אחריות על העניין הזה, ואשמח שיערכו "תרגולים" בזמן שאני בבית כדי לראות שהם מסוגלים.........אבל נראה לי שיש כאן שילוב של שני מפונקים (השניים שעדיין גרים בבית, אחד התחתן ואחד חייל) מצד אחד ואמא חולת שליטה מצד שני, וזה לא יקרה.
בכל מקרה שריינתי את 'שריתה' ואת 'שותפנו' כגיבוי לכל מקרה שלא יהיה. באמת בורכנו בחברים טובים.

נפגשתי עכשיו עם 'מחברת' בבית קפה כאן ביישוב והיה טוב, כתמיד.
הלכתי ברגל ובאמת חם מאד היום. נראה, אולי בהמשך אפילו אדליק מזגן............

יום ראשון, 12 במאי 2019

עדכוני יום העצמאות והימים שאחריו

יום העצמאות עבר בנעימים, החל מערב יום העצמאות שבו אירחתי את 'מחברת' לארוחת ערב (ממש טעימה!), צפייה בטקס הדלקת המשואות (ועקיצות קטנות בינינו כי היא ימנית ואני הערתי הערות מגעילות לגבי חלק מן היושבים בקהל....) וריצה החוצה לרחוב בכל פעם ששמענו שמתחיל מופע נוסף של זיקוקים.

מקצה שביל הגישה של הבית שלי רואים את הזיקוקים עוד יותר טוב מאשר לו היינו יוצאות להסתובב בין הדוכנים וליד הבמה, ואפשר מיד לחזור הביתה ולשבת בנינוחות עד המופע הבא. היה מרהיב, האמת. באמת יופי של זיקוקים היו כאן השנה.

בבוקרו של יום העצמאות יצאתי להליכה (במקום לנסוע לקאנטרי) ולקראת הצהריים אספו אותי 'שריתה' ו-'שותפנו' למפגש יום העצמאות עם חבריהם לעבודה לשעבר (בעצם, עובדיהם לשעבר ) של 'שותפנו' ו-T.
המפגשים האלה עם החבר'ה האלה (שחלקם עבדו עם 'שותפנו' ו-T כעשרים שנה) תמיד כרוכים אצלי ברגשות מעורבים. מרגישה מחוץ לעניינים הרבה פעמים, ונראה לי שזה לא רק כי לא עבדתי איתם בעצמי.
בכל אופן אני לא מתעמקת בכך יותר מדי, ומצטרפת כשמתאים לי, ולא מצטרפת כשלא.
גם משתתפת בשיחה כשמתאים לי, ומקשיבה בנימוס כשלא. וזה עובד מצוין.

איכשהו תמיד מישהו משתכר (בדרך כלל 'שריתה' ואחד החבר'ה שאין לו כאן כינוי בבלוג) והפעם זה היה קשה במיוחד. 'שריתה' כנראה כבר לא שותה לאחרונה כמו שנהגה לשתות עד לא מזמן (עד לרמה שחששתי שהיא כבר אלכוהוליסטית) ולא נזהרה בכמויות והתחילה להרגיש ממש רע והקיאה כמה פעמים. זה-שאין-לו-כינוי-בבלוג כנראה משתכר הרבה לאחרונה (עבר שנה קשה, לא סיפרתי עליו בכלל) והתחיל להשתטות ולהשתולל, וזה היה קצת מצחיק אבל בעיקר עצוב. את המארחים אני פחות מכירה, היא היתה מלצרית אצל T ו'שותפנו' בעסק קודם (לא האחרון, שנסגר ב-2014), ותמיד נדמה היה לי שאין לה מושג מה היא רוצה מחייה (בין השאר התגרשה והתחתנה עם אותו בעל שלוש פעמים...כרגע הם נשואים) אבל הבת שלהם (בכיתה י"א) עשתה עלי רושם אדיר. בחורה מתוקה וחכמה ומוכשרת שנהניתי מאד להכיר באותו היום.

חשבתי שאהיה גמורה כשאחזור הביתה, אבל להפתעתי היו לי אנרגיות מספיקות כדי לבשל. לא ידעתי אם תהיה ארוחת ערב אצלי בששי או שנאכל אצל אחי, כי גיסתי תכננה להזמין את כל המשפחה, אבל אצלה קורים גם ביטולים ברגע האחרון (תמיד בגלל בעיות בריאות) ולא בא לי לבשל בששי, כי הזמנתי את 'החתולה' אלי לארוחת בוקר.

היא באמת הגיעה, 'החתולה', והייתה איתי כשקיבלתי את הבשורה המשמחת על הולדתו של נכד3 (כפי שמניפה התחילה לכנות את נכדיה, ועד שלא אכיר אותו טוב יותר אין לי עדיין עבורו כינוי הולם) וזה היה כיף גדול ומרגש.

בערב בסוף כן הלכנו כולנו לאחי לארוחת ערב, מושקעת וטעימה מאד, ושם הרמנו כוסית לכבוד הולדתו של הנכד הקטנטן.

דיברנו עם בני וכלתי כמה פעמים מאז, ובכל פעם הוא נראה יותר יפה ויותר מתוק.
היום בצהריים (שלהם) הם משתחררים הביתה.
נכון לעכשיו נראה בריא לחלוטין (לא שאלתי לגבי עניין הנוזל העודף בכלייה, מעריכה שהם ידווחו בהמשך אבל כרגע נראה שזו לא סוגיה שמטרידה אף אחד שם), יונק בהנאה, עושה את כל צרכיו כמו שצריך וגם עבר מילה (כנהוג באמריקה) שם בבית החולים על ידי רופא. להם זה לא היה חשוב לערוך טקס כדת וכדין ואנחנו לא עשינו מזה עניין וכיבדנו את רצונם. הם נתנו לו שם (עברי, שיש לו גם גירסא אמריקאית - אין לי מושג אם ירשמו אותו שם עם הגירסא האמריקאית או העברית) ועכשיו נתחיל להתרגל להתייחס אליו בשמו במקום "תינוקי" או "תיניוקיו" כפי שהתחלנו לכנות אותו בחודשים האחרונים.

אחרי ארוחת הערב אצל אחי וגיסתי הצטרפו אלי נשמותק וחכמוד וישנו אצלי (אחרי שהורדנו את הורי ב'אחוזה') ובשבת בבוקר הכנתי להם קרפים ("לא כמו של סבא אבל ממש בסדר")


ויחד קיבלנו את פניו של T שחזר מהחופשה המדהימה שלו במלדיבים. (כדי לא להלאות כאן בתמונות, בניתי אלבום ...רק למי שממש רוצה לראות את התמונות - כלומר, פועה זה בעיקר בשבילך  😉😘).

כיף ש-T בבית, והאמת היא שאני ישנה טוב יותר כשהוא ישן לידי.......

אלה עדכוני הימים האחרונים....המשך יבוא.

נ.ב. אני מזכירה לכל מי שרוצה עזרה עם בלוג בבלוגספוט או עם דיסקוס (בין אם בעיות להגיב עם דיסקוס או רצון להטמיע אותו בבלוג) שאשמח לעזור.

שבוע טוב ושקט

יום שישי, 10 במאי 2019

בשעה טובה

מזל טוב, נולד לי נכד בבוסטון


אתמול הם הגיעו לבית החולים עם ירידת מים, צירים ובלי פתיחה.............
אחרי קצת יותר מארבע עשרה שעות הוא נולד המתוקי הזה: שני קילו ארבע מאות גרם.
נעים להכיר קטנצ'יק - כאן סבתא שלך ❤️🧡💛💚💙💜 אתה לא מכיר אותי אבל כבר מאוהבת.............

יום רביעי, 8 במאי 2019

רק השירים

רק השירים מעלים דמעה ומשחררים את העצב הזה - הלאומי, האותנטי, שמזכיר לי שלא משנה כמה אקטר וכמה אומר שלפעמים אני מרגישה שאני לא באמת חלק מכל העם הזה........בסוף בסוף זה הכל שלי. העם, המדינה, האבל המשותף שהופך לשמחה משותפת בערב שלמחרת.

הייתי בטקס מאד יפה ביישוב שלי אתמול. זה הזכיר לי את תקופת התיכון שלי, אז אני הייתי משתתפת בכל הטקסים האלה. מקריאה קטעי מכתבים ושירה, שרה בליווי הגיטרה שלי....
אהבתי את העובדה שכל המשתתפים, המקריאים, מניחי הזרים, הזמרים - כולם היו אנשי היישוב.
אהבתי את הנוער שהשתתף.
אבל לא אז ולא בנאומי הטקס בכותל ולא בשום מסגרת אחרת - לא חשבתי באמת את העצב הזה, ולא עלו הדמעות אל גרוני ואל עיני, כמו כשאני שומעת את השירים היפים כל כך ברדיו.

מזג האוויר התגייס לטובת החג ונעים - לא חם ולא קר.
T ממשיך בצלילות המדהימות באוקיינוס ההודי ואני כאן ממשיכה בשיגרת ההליכות, הקריאה, המפגשים עם חברות, עם הורי, עם בתי והנכדים, בשיחות עם בני וכלתי שמקפידים להתקשר לעיתים יותר קרובות כי אני לבד....שלווה ברוכה. 

יום שני, 6 במאי 2019

אז מה את עושה כשאבא איננו?

שאלו אותי בני וכלתי בשיחת וואטסאפ כשחזרתי מהארוחה אצל בתי וחתני והנכדים.
לא, הניסוח היה: מה את יכולה לעשות עכשיו שאת לא יכולה לעשות כשאבא בבית?
סוג של - מה עושים העכברים כשהחתול איננו.

זה היה בצחוק, אבל הם סיפרו שכאשר בני נוסע לגיג (הופעה) רחוק ולא חוזר לישון בבית, כלתי לפעמים מתפרעת כמו בת עשר'ה - זוללת ממתקים, לא מחזירה דברים למקום, כל מיני שטויות שכאלה.

ולפעמים ההיפך - היא פתאום הופכת ל"מבוגר האחראי" ולוקחת על עצמה את כל המטלות שבני עושה בדרך כלל.

אז מה שונה בבית כש-T איננו?

כש-T איננו אז אין מצב שהטלוויזיה דלוקה על ערוץ חדשות/תכנית כלשהי ברקע מרגע היקיצה ועד בכלל.
אני מדליקה אם אני רוצה לצפות במשהו ומיד אחר כך מכבה.

כשאני מבשלת אני מיד מנקה אחרי. לא נשאר כלום על השיש, על הכיריים, בכיור....
אין נעליים באמצע הסלון או מכנסיים על גב הכיסא.

אבל גם - אף אחד לא מטאטא את העלים בגינה והם נערמים להם. אני בקושי "עושה טובה" ומרימה את הלימונים שנושרים מהעץ כדי שלא ירקיבו על הרחבה.......

בסך הכל אני עושה את אותם הדברים שאני עושה כשהוא פה.
קוראת, כותבת, מאמנת, צופה בסדרות שלי או בסרטים, נפגשת עם חברות ועם בני משפחה, עושה את מטלות הבית.

מה שכן, בגלל גל הפריצות ביישוב שלנו בחודשים האחרונים, מאז שהוא נסע אני כל הזמן עם האזעקה דרוכה, גם כשאני בבית.
ועוד משהו - עכשיו כשהוא לא נמצא, אני מצליחה יותר להתמיד בתפריט, ופחות מתפתה למתוקים ולשטויות. מקווה שדווקא זה יחזיק מעמד גם כשיחזור. ואולי גם הוא "יידבק" בזה, שנינו חייבים לרדת במשקל.

בלילה שבין שבת לראשון הייתי בטוחה שתעיר אותי אזעקה....אבל זה לא קרה. וגם הלילה זה לא קרה.
שאלו אותי אם אני לא מפחדת להיות לבד דווקא בתקופה הזאת.
האמת היא שכאשר נפל כאן טיל ביישוב ליד (מרחק כקילומטר מאיתנו) במרץ, כל הגוף שלי נכנס לסטרס, וזה לא שינה ש-T היה איתי. זה משהו שמשתלט על הגוף ואין מה לעשות נגד זה.
אני מדמיינת בכאב ובצער איך כל תושבי הדרום (ובעבר: תושבי הצפון) חיים עם הסטרס הזה כל הזמן. איך זה משפיע על מערכת העצבים שלהם. על התפקוד שלהם. על החיים שלהם. איך אמרו אתמול ברדיו: זה לא פוסט טראומה, זו טראומה מתמשכת (ongoing trauma).
יש ילדים שכך החיים שלהם נראים מאז שהם נולדו.............
איך ומתי זה ייגמר?

ובינתיים קיבלתי עוד כמה תמונות יפהפיות מהמלדיבים

זריחה היום בבוקר

מבט מהמטוס הימי שהחזיר אותם לסירה מהריזורט

שקיעה שלשום בערב

מבט מהסיפון
השלווה שם.....לעומת כל ההרוגים והפצועים כאן..........איזה עולם הזוי

יום שישי, 3 במאי 2019

עדכונים שוטפים

ושוב מקבלים את הדף הזה כשמנסים להיכנס לאתר ישראבלוג:
ותודה לטליק שהפנה את תשומת לבנו.
אני מניחה שמדובר בנפילת שרת או תקלת תקשורת - ולא סגירה סופית של האתר - אבל אין לי מושג מדוע אני מניחה כך.

אני רק יודעת שזה קורה שוב ושוב ואין לי מושג מדוע ואם יגיע היום שבו הוא ייפול ולא יעלה שוב.
אני לא כותבת שם כבר שנתיים, לדעתי, אבל כן קוראת עדיין אצל בלוגרים אהובים - ומנצלת הזדמנות לקרוא להם עכשיו שוב להעז ולפתוח בלוג בפלטפורמה אחרת ולהמשיך לכתוב.

ולא שבפלטפורמות אחרות אין תקלות, אבל לפחות נראה שיש להן אבא ואמא ועתיד....
ומי שיזדקק לעזרה טכנית אשמח לעזור ואני לא היחידה.

זהו לגבי זה.
מעבר לכך בימים אלה אני סוג של אלמנת קש,. T בעלי היקר נסע לו לאיי המלדיבים לשבוע של צלילות. שבוע שלם על ספינת מחקר עם מדענים ששמו פעמיהם לאזור שוניות שלא ביקרו בהן חמש שנים, ואין לאף אחד מושג מה ימצאו שם. בנוסף למדענים הצטרפו גם כמה תיירים, ביניהם ששה מישראל - כולל T וחבר שלנו ואשתו ואחד מבניהם - ונראה לי שזו תהיה חוויה בלתי נשכחת עבורם.

כבר הספקתי לקבל ממנו כמה תמונות........



כיון שלא רק שאיני צוללת אלא איני מסתדרת מי יודע מה גם עם שייט בכלל (לא שלא עשיתי זאת, בגלפגוס וגם בים התיכון, אבל אני סובלת ממחלת ים ובאמת אין לי מה לחפש בסוג כזה של חופשה) שלחתי את T שייהנה בלעדיי, ובינתיים דווקא נחמד לי לבד בבית.

אתמול אספתי כרגיל את הנכדים מבית הספר - וזכיתי להסברים מעמיקים מחכמוד לגבי היטלר והשואה (לשמחתי הוא לא לגמרי מבין מה היה שם, וזה לגמרי בסדר - יש זמן עד שיתוודע לזוועות לאשורן), ומשום מה מחכמוד שמעתי על ההתנקשות ביצחק רבין - אין לי מושג באיזו מסגרת סיפרה להם המורה על יגאל עמיר ועל הרצח עצמו, בפרטי פרטים.

חכמוד היה די מצוברח - לא לגמרי היה ברור אם קרה משהו בבית הספר או שאינו מרגיש כל כך טוב - אבל הצלחתי מהר מאד לשמח אותו עם הרבה תשומת לב ופינוקים קטנים, והשניים לגמרי כיסחו אותי במשחק קלפי רביעיות, וגם נשארתי לאכול איתם ארוחת ערב (כי חתני התעקש ש"אין לי אל מי למהר הביתה").
וגם היום אני מוזמנת לארוחת ערב אצלם, וגם הורי מוזמנים.
אמא שלי מחתה ("מה פתאום? רציתי להזמין אותך לארוחת ערב אצלנו!") אבל לא הואילו מחאותיה. אאסוף אותם לפנות ערב ונסע.

מה שכן, הבהרתי לכולם שטוב לי ונחמד לי לבד, וגם אם אשמח להיפגש ולבלות עם ילדיי ונכדיי והורי....טוב לי גם להיות עם עצמי, ויש לי גם חברות ששמחות שיש לי יותר זמן פנוי השבוע, ובבקשה להבין זאת.

בינתיים אתמול הספקתי לראות את הפרק עוצר הנשימה של "משחקי הכס", להתקדם גם ב"הגשר" עונה שלישית (מעולה) ו"להרוג את איב" עונה שנייה (דבילי אבל נחמד) וגם בספרה של מירה מגן "אחותו של הנגר" שהמליצה לי עדה. בינתיים ממש נהנית.

את "האחרות" (שהרה בלאו) לא ממש אהבתי. קראתי בנשימה עצורה עד הסוף, בעיקר מסקרנות, אבל הכתיבה לא הלהיבה אותי וגם העלילה לא באמת.

הבוקר הסתערתי על מטלות בבית (בישולים לעצמי, כביסות וגיהוצים) וגם כמה סידורים.
נכון שבששי בבוקר עמוס בכל מקום וקשה למצוא חניה, אבל אני מוצאת שיש איזה קסם באווירת ההמונים הזאת, בדוכנים שצצים מחוץ לקניון ובתוכו.....היה לי נחמד דווקא.

ואל השנ"צ שלי הצטרפו שני החתולים, שדווקא נראו מרוצים מזה שיש הרבה יותר מקום על המיטה........