הקיץ הזה תלבשי לבן

באופן יוצא דופן (עבורי) זהו פוסט אודות שופינג לבגדים. מודה שגם לי זה מוזר. 

כשהיינו אצל בתי בשבוע שעבר היא התעסקה בבחירת תיק הטלית והתפילין של נשמותק, והזמנת שמלה לבר מצווה עבור שרי, ותוך כדי שיחה היא פלטה משהו "ואתם לא תבואו בשחור כמו שבאתם לבר המצווה של חכמוד, תלבשו לבן". הייתי מופתעת. לא ידעתי שהפריע לה איך ש-T ואני התלבשנו לבר המצווה של חכמוד, ובכלל לא הבנתי שחשוב לה איך שאנחנו נהיה לבושים. 

האמת שגם T וגם אני לא ממש הקדשנו מחשבה למה שלבשנו לבר המצווה. זה היה בדצמבר 2023, באמצע המלחמה, בדיוק חזרנו מביקור אצל בני בארה"ב (שם גם חלינו בקורונה ואחר כך גם חליתי בוירוס בטן) ו-T היה אמנם זה שאירגן את קבלת הפנים שאחרי בית הכנסת אבל לא התעסקנו בעצמנו, בלבוש שלנו, באיך אנחנו נראים. 

הסתכלתי בתמונות של בר המצווה וראיתי שאכן T לבש חולצה שחורה וז'קט שחור, ואני לבשתי סריג בורדו וגם כן ז'קט שחור. ובכן כן, אני אוהבת צבעים של "חורף" (וכן, גם היה חורף). אני גם חיוורת מאד (ולא מתאפרת) ופחות מתאימים לי לבנים, בז'ים, צבעי פסטל למיניהם. ואין לי בכלל לבן במלתחה. 

אבל בששי בבוקר, כשהבנתי שמארחים בשבת בצהריים ויש לנו ששי בוקר פנוי מבישולים, הצעתי ל-T ללכת לשופינג. אני הרי שונאת לקנות בגדים, אבל עם T זה תמיד יותר קל - הוא אלוף בזה - ואם בתי אמרה שצריך, אז צריך. 

הוא הציע לנסות את הקניון החדש ברמת השרון - ביג פאשן גלילות. האמת שזה קניון יפה מאד מבחינת ויזואלית. זה מסוג הקניונים ה"פתוחים" - כנראה ככה זה בכל קניוני "ביג". הגינון יפה וגם הארכיטקטורה. חנינו בחניון התת קרקעי (וראינו שמי שרוצה יכול לבקש גם חנית "VALET". מעניין). 

החנות הראשונה שפגשנו כשעלינו מהחניון היתה זארה, ולמרות שאני אישית לא מתחברת לזארה - לא זוכרת שאי פעם מצאתי שם משהו שאהבתי - חשבתי שאולי נצליח למצוא משהו עבור T, ובכל זאת בדקתי גם את מחלקת הנשים. 

ההתרשמות שלי לאורך השנים, היא שזארה זו חנות מוזרה שבה הבגדים מסודרים בצורה שלעולם לא אבין את ההגיון שלהם, אבל איכשהו מצאנו שם מכנסיים וגם חולצה (סוג של עליונית) עבור T, וגם ז'קט קצרצר עבורי - הכל בלבן. היה לי ברור שאזדקק לז'קט או סוג של עליונית כי אוגוסט ומזגנים........

החידוש המרענן בחנות היה עמדות תשלום עצמאיות, ללא צורך בקופאי. תוך דקות היינו בחוץ, למרות העומס בחנות. 

אה, כן, שכחתי לציין - זו היתה טעות ללכת ביום ששי. אנחנו פנויים במהלך השבוע כשכולם בעבודה...אז למה? מילא. 

משם נכנסנו למנגו - חנות שבשנות עודף המשקל שלי בחיים לא העזתי להיכנס אליה, אבל עכשיו אין לי בעייה. שם מצאתי מכנסיים (נכון, לבנים), וגם - בלי קשר לבר המצווה - עוד חולצות בצבע לבן ושחור. לבר מצווה בחרתי כבר חולצה בצבע כחול עז (פעם קראו לזה כחול מזעזע) שקניתי בארצות הברית באחד הביקורים וטרם יצא לי ללבוש. כן, קבלתי מבתי אישור על החולצה. 

ידעתי שיש לבתי במנגו "חברות מועדון" אז נתתי את מספר הזהות שלה, כדי שתצבור נקודות. והייתי מאד גאה בעצמי על שזכרתי בעל פה את מספר תעודת הזהות שלה.....

חיפשנו ולא ממש מצאנו שם חנויות נעליים, כי כל מה שיש לי בארון הן נעלי ספורט, נעלי הליכה גבוהות, מגפיים, כפכפים וסנדלי "קרוקס" (CROCS). 

היה לי ברור שאין לי סיכוי למצוא סנדלים יפים שגם יהיו נוחים, ושאצטרך לסבול למשך כמה שעות בבר מצווה כדי לנעול משהו "יציג". 

בינתיים מצאתי ב"WESHOES" סנדלים שחורים עדינים על עקב לא גבוה, שיהוו גיבוי למקרה שלא אמצא את מה שאני מחפשת. במקור חשבתי, שעדיין יש לי את זוג הנעליים השחורות (יחסית נוחות על עקב נמוך) שקניתי לחתונה של בתי, ואשר שירתו אותי בנאמנות מאז באירועים חגיגיים. אבל הנעליים האלה כבר עשו את שלהן, כמו שאומרים. אמשיך לחפש.

בסך הכל מרוצים מעצמנו ומהקניות שלנו התיישבנו ב"שייק שאק" (SHAKE SHAK), רשת מזון מהיר שאנחנו מכירים מארה"ב. למותר לציין שהאוכל היה פחות טעים מאשר בארה"ב והרבה יותר יקר. 

בדרך חזרה לרכב, נכנסנו ל'הודיס' (HOODIES) ו-T קנה לעצמו חולצות T חלקות (כן כן, T קנה חולצות T), שאת אחת מהן הוא ילבש עם המכנסיים הלבנים, והחולצה הלבנה תשמש כעליונית. 

אז בלי הרבה חשק בכל זאת הוכתר בהצלחה מבצע "בגדים לבנים לבר מצווה". 

ובשבת כשכולם באו לארוחה, קיבלתי את האישור הסופי גם מבתי, שהיתה מאד מרוצה מהבחירות שלנו. 

קצת מזה וקצת מזה

בסוף עדיין לא יצאנו לטיול בטבע, מתכננים לעשות גיחה מחר. 

אתמול בסוף יצאנו לקניות בגדים - T היה זקוק לג'ינסים חדשים - הוא קנה כמה לפני יותר משנה אחרי הירידה הגדולה שלנו במשקל, אבל מאז הוא ירד עוד (וגם בעקבות הניתוח הוא ירד הרבה, אבל לשמחתנו הוא עלה כבר קצת בחזרה והוא כמעט במשקל תקין שוב) והמכנסיים כבר היו תלויים לו בעזרת החגורה בלבד, לא יפה ולא נוח. 

חוויית קניית בגדים עבורנו מעולם לא היתה חוויה טובה - בגלל עודף המשקל והקושי למצוא בגדים יפים, נוחים וגם אופנתיים במידות היותר גדולות - ומאז שירדנו זה תיקון אמיתי. נכנסנו לרשת שמעולם לא קנינו בה בגדים קודם לכן, וכל מה שהוא מדד היה לו טוב. 

גם אני התחדשתי בזוג נעליים וגם טריינינג חמוד ואופנתי, ובסוף כל החיפושים והמדידות והקניות נמשכו עד הצהריים וכבר היינו רעבים, והייתי צריכה לנסוע לקחת את אבא שלי לאורתופד אז דחינו את הטיול ליום אחר. 

היום היתה ל-T פגישה עם לקוחות ואני נפגשתי עם 'מחברת' - אחרי שלא נפגשנו חודש שלם, תחילה כי אני הייתי בחו"ל ומייד אחר כך היא היתה בחו"ל - והיה טוב ממש להיפגש ולהתעדכן ולשתות קפה ביחד באוויר הפתוח ואפילו לא היה קר מדי. 

מחר 'שותפנו' טס למרוקו לגלוש עם כמה חברים ב-SAP ואני ממש מקווה שהם ייהנו והכל יעבור בשלום. אם אני לא טועה זו תהיה הפעם הראשונה שהוא טס לחו"ל מאז שפרצה מגיפת הקורונה......'שריתה' נסעה עם הבת שלהם ליוון בשנה שעברה אבל הוא נשאר אז בארץ. גם הבת שלהם - בחופשת סמסטר מלימודי הרפואה - טסה עם חברה לפריז השבוע. החיים מתחילים לחזור למסלולם. 

האורתופד לא נבהל ממצבו של אבא, נתן לו כדורים (רוקסט פלוס) והפניה לצילום ונראה מה תהיינה התוצאות. הכדורים בינתיים לא משפיעים כל כך, וייתכן שהוא בכל זאת ייקח את הזאלדיאר (שמכיל טראמאדול, שזה אופיאט) שהוא חזק יותר. לא אהבתי את הרעיון שהוא ייקח אופיאטים, אבל האמת היא שכרגע יותר חשוב שלא יכאב לו. שלא יצטרך לבלות בשכיבה במיטה כל היום. 

בתי מרגישה יותר טוב אבל עדיין חלשה, עדיין מרגישה קצת את הגרון ומעט משתעלת. התחננתי ממנה שתנוח ותתן לגוף לעבור את הקורונה - גם אם היא קלה - בלי לאמץ אותו יותר מדי. אני מאד מאד מקווה שלא תהיינה לה תופעות ארוכות טווח. בשבוע הבא היא חוגגת יום הולדת 40!! בעזרתו של T חתני ארגן לה מסיבה במסעדה מפונפנת (בחדר פרטי) לחברות ולאחיות שלו - ואנחנו נשמור על הנכדים. בתנאי כמובן שכולם יהיו בריאים עד אז.

אני מתכננת לחגוג לה במסגרת המשפחה אבל זה תלוי כמובן במצבו של אבא שלי ובמצב הקורונה ואם נוכל סוף סוף להתכנס - כל המשפחה המורחבת. 

היום היה לי תור למסאז' והוא עבד חזק על הגב והצוואר, ובכלל הרבה מאד שרירים בגוף הרגישו תפוסים ונוקשים מאז הביקור בבוסטון, ולא השתחררו לגמרי גם כשחזרתי לשיגרת הבית והספורט הרגילים שלי. 

עכשיו שסיימתי את הספר "ארבע שעות ביום" אני מתכננת להתחיל לקרוא בקינדל (באנגלית) את "החיים הלא נראים של אדי לה-רו" בהמלצתה של תיאו, שאני מאד סומכת על ההמלצות שלה. תודה תיאו. 

מאד מאד מדאיג מה שקורה באוקראינה, וקשה שלא לתהות האם זו פתיחה למבוא להקדמה של מלחמה באירופה ובעולם כולו.........

געגועים, נכדים, בגדים וגשם

 קראתי את הפוסט האחרון של מיטל על הגעגועים שלה לישראל. והתחלתי עוד יותר להתגעגע לבן שלי, לכלתי ובעיקר לתינוקי. מתי מתי אפגוש אותם, אצלם או אצלנו? מתי אחבק את הקטנצ'יק? מתי? 

זהו, אספתי את עצמי. אנחנו בכאן ועכשיו. מדברים עם הבן ומשפחתו בוואטסאפ וידאו וכרגע זה צריך להספיק. 

בענייני דיומה, הג'ינס שהזמנתי באינטרנט היה גדול עלי, ובהתכתבות עם שירות הלקוחות שלהם הפנו אותי לרשימה של חנויות שכבר פתוחות. כאלה שנמצאות ברחוב או בקניונים פתוחים. אז נסעתי לקניון ערים בכפר סבא והחלפתי למספר קטן יותר, אבל למרות שבחנות מדדתי ונראה לי בסדר, בבית התברר שגם זה גדול עלי. כלומר, ירדתי בשני מספרים. צרות טובות. עכשיו צריכה למצוא זמן לנסוע להחליף שוב. 

קיבלנו סוף סוף חיסון נגד שפעת, אז עשינו V על העניין הזה. במתחם שבו נערכו החיסונים היה גם סופרמרקט אז כבר עשינו קצת קניות לארוחת ששי, ואחרי כן קפצנו לקנות דגים טריים בטירה. לארוחת ששי בתי הגיעה עם חתני והילדים, ו-T הכין פילה לברק שהיה פשוט מעדן, תבשיל תרד עם שעועית ירוקה, פירה תפוחי אדמה, פסטה עם שרימפס  עבור הילדים שניצל בקר. כולם טרפו ממש, היה טעים מאד. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון ושיחקנו "החבילה הגיעה" לפני שהם עלו למיטות. כבר סיפרתי כאן על המשחק הזה, אבל שוב ושוב עולה העניין שהמשחק הזה נועד לעצבן את המשתתפים, כמו שהביורוקרטיה הישראלית מעצבנת את האזרחים. והפעם נשמותק ממש התחיל להתרגז, כי באמת היה לו חוסר מזל ובכל תחנה בדרך הוא נשלח להביא עוד תעודה ולהצטלם לתמונת דרכון ולהסתפר כדי להצטלם ואפילו נשלח ל"גן המרירות" לבזבז את זמנו במקום לקבל את החבילה שלו (שאף פעם לא מוצאים אותה בדואר ואתה תמיד נשלח לנמל להביא אותה), ועל כל צעד ושעל יש לשלם מס או מכס או להמתין מהלכים, ובנוסף לכל הצרות בכל משבצת "הפתעה" עליה הוא נחת התברר שיש איזה תשלום כזה או אחר שהוא חייב. 

חכמוד צלח את כל התחנות בקלילות וגם זכה בהמון כסף כאשר נחת על "הפתעה" והלך לו אחרת לגמרי. אז תיווכתי לנשמותק שמה שהוא חווה זה משהו שקורה גם בחיים של מבוגרים, ושעכשיו אנחנו יכולים לצחוק על זה כי זה רק משחק, וכאשר זה יקרה לו בחיים הוא ייזכר במשחק ויוכל לקחת את זה יותר בקלות. גם די נתתי לו לנצח (אותי, כששיחקנו שנינו אחרי שחכמוד קיבל את ה"חבילה" שלו ופרש מהמשחק בתור מנצח ראשי) והקל עליו שהוא לא סיים במקום אחרון. מתוק כזה!

כשעלינו לחדר והם נכנסו לצחצח שיניים היתה סערת רעמים וברקים בחוץ. T ואני החלפנו לפיג'מות וכשהצטרפנו אליהם בחדר האמבטיה ראינו את שני הילדים שוכבים על גבם על הריצפה וצופים בברקים דרך החלון שעל תקרת החדר. פרצנו בצחוק זה באמת היה רעיון מקורי לצפות ככה בסערה. 

הם נרדמו במיטה שלנו מול הטלוויזיה והיינו צריכים לעזור להם לעבור למיטות שלהם כדי שנוכל אנחנו ללכת לישון. כולנו ישנו מצוין, למרות הסופה שבחוץ. למחרת בתי הגיעה עם נוקת לקחת אותם. היתה שבת כיפית ממש. 

מה עוד קרה השבוע? באחד הבקרים בעת הליכה מעדתי פתאום ונפלתי. חלפו שנתיים וחצי מאז סדרת הנפילות שלי וחשבתי שזה כבר לא יקרה, כי אני מאד מרוכזת בדרך והולכת היטב אבל הנה זה קרה. אמנם לא נקעתי שום דבר ומייד קמתי והמשכתי ללכת אבל הברך שלי השתפשפה ו...בקיצור לא נראית טוב. אין לי מושג מה היה שם בדיוק. מנסה להקפיד עוד יותר על זהירות בהליכה.

אז מחר נצא לצפון ליומיים. צפוי להיות מזג אוויר טוב ו-T כבר מטעין את הסוללה של המצלמה. זו חופשה ראשונה מאז הקורונה, נראה איך יהיה.

יומני היקר

 כשאני עושה הליכות, בעיקר בבוקר כאשר אני לבד (אחר הצהריים אנחנו הולכים ביחד, T ואני) עולים בי הרהורים ולעיתים עולות תובנות...ועד שאני מגיעה הביתה הכל נשכח. זה קצת מתסכל.

בסוף אני כותבת באמת את השיגרה הבנלית - קמתי התלבשתי צחצחתי שיניים. אז בתחום השיניים הכל בינתיים רגוע. סיימתי את שתי האנטיביוטיקות (כן, אני ממשיכה לקחת פרו-ביוטיקה וחזרתי גם לכורכומין שהונח בצד למשך שבוע) ואני מתחילה להרגיש את האנרגיות הטבעיות שלי חוזרות. היום אפילו לא נרדמתי בצהריים, אבל כן הקפדתי לנוח קצת. 

היום הספקתי לגהץ ואז לקפוץ לבקר אצל 'מחברת' - ברור שישבנו במרפסת שלה ובמרחק בטוח. 

T נכנס לאטרף של עשייה, קודם שתל פרחים חדשים בגינה, ועכשיו הוא מצפה את הגג של חדר האורחים (שהוא נמוך במפלס אחד מהגן של חדר השינה שלנו) ב"פוליגג" לקראת הגשמים הבאים. על הדרך הוא גם ניקה מרזבים. זהו, הבית מוכן לחורף.

בששי הגיעה בתי עם כל המשפחה שלה, והיה פשוט ממוגג לראות את נוקת רצה אלי וצועקת "תא תא" , זרועותיה פרושות לחיבוק והרמה. היה אוכל טעים מאד וכולם נהנו, כולל הילדים. T הכין רוסטביף מנתח סינטה (הקטנה טרפה את זה כאילו אין מחר) וגם רוטולו ממולא בריקוטה ודלעת. היה מעדן. בנוסף הוא הכין גם פלפלים ממולאים וגם מוסקה - באמת השתגע והגזים. אי אפשר היה לאכול מהכל. אבל פשוט חילקתי את הרוב בקופסאות שיקחו הביתה, השארתי מעט ואכלנו מזה במשך יומיים ואז חזרנו למרק שלנו, מנת הצהריים הקבועה מאז הדיאטה.

אני כבר לא טוחנת את האוכל וכבר לא אוכלת רק דברים קרים, אבל עדיין לא לועסת בצד של השתל. מחכה עוד שבוע ומתפללת שבאמת הפעם לא תתפתח דלקת. נראה לי שהעובדה שלא היתה הפעם עקירה, ובנוסף גם אין לי הפעם תפרים - עושה את כל ההבדל. 

בשבוע הבא אנחנו מתכננים לנסוע לטייל בצפון יומיים. עוד לא החלטנו לאן. הצענו להורי להצטרף אבל ספק אם הם יסכימו. אמא חוששת לצאת בכלל מהאחוזה, ובאופן כללי טוב להם ונוח להם עם השיגרה הקבועה שלהם. 

גיסתי לקחה שבועיים מחלה כי בכל זאת הבינה שלא מסוגלת לעבוד רגיל (ללמד בזום, לרכז את האנגלית ועוד ועוד) בתקופה של ההקרנות. היא כן ממשיכה לבדוק אינספור מבחנים, כך שעד כמה היא באמת נחה - אני בספק. נראה תוך כמה זמן היא תתאושש אחרי שההקרנות תסתיימנה. 

ממשיכה לתרגל על הפסנתר וכבר הורדתי לי תווים ליצירות קלות יחסית ומוכרות כמו "המנון לשמחה" מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן, "פור אליז", ועוד. 

השבוע T החליט שאין ברירה והוא חייב לקנות ג'ינס חדשים. הישנים גדולים עליו בשני מספרים לפחות, וכבר נגמרו החורים בחגורה. נסענו לנתניה - זה היה כשרק חנויות הרחוב היו פתוחות. מול קסטרו היה תור מכאן ועד ג'מייקה. נרשמנו ברשימה שהיתה מונחת בכניסה, והמיקום שלנו היה 43. אמרו שמספר 10 נכנס, ומישהו אמר שהוא כבר שעה מחכה. עזבנו את קסטרו והגענו ל"נאוטיקה", שם עמדו רק ארבעה בתור. היא יותר יקרה, מן הסתם. נכנסנו די מהר, T מצא ג'ינס וגם מכנסי טריינינג לבית, ותוך כמה דקות כבר היינו בחוץ. גם סוג של חווית קורונה.

אני פשוט הזמנתי לי ג'ינס מרשת שאני מכירה במידה יותר קטנה. מקווה שזה יתאים, ואם לא אז אוכל להחליף כשהחנויות האלה (שלדעתי כולן בתוך קניונים) תיפתחנה. 

ברור לי שהנהירה לחנויות היא לא סתם. כשסגרו אותן עוד היה קיץ. ילדים גדלים וזקוקים לבגדי חורף. נעליים. יש דברים שאי אפשר להזמין און ליין. לא ברור מה יהיה כאן עם הקורונה, אבל הבלגן ממשיך לחגוג וחוסר ההיגיון מאחורי ניהול המצב ממשיך להסתחרר. 

בראיון הפרישה שלו לערוץ 13 הזכיר פרופסור איתמר גרוטו אפשרות חדשה להתמודדות עם הנגיף - סגרים מוגבלים בזמן מתוכננים מראש. אולי יש בזה משהו?

הזדמנות לפירגון

איכשהו התנקזו ליום אחד שני אירועים שגרמו לשיפור באמון שלי בבני אדם, או במקרה הזה חברות.

האירוע ראשון קשור לחברת מוניות.
כבר קרה שהבריזו או אחרו נהגי מוניות שהזמנתי לשדה התעופה, וזה תמיד מלחיץ כי לא רוצים לאחר לטיסה ויש פקקים ואי אפשר להשיג מונית ברגע האחרון.........

בשנים האחרונות, נהגנו להזמין את "מוניות הדר לוד" שהם זולים יותר כאשר נוסעים לשדה התעופה (כי הם ממילא חוזרים לשם, ועדיף להם תעריף מוזל מאשר לנסוע ריקים). בשנה שעברה באחת הנסיעות הזמנו כהרגלנו את "מוניות הדר לוד" לשדה התעופה, ולא רק שהמונית לא הגיעה, הם גם לא ענו לנו לטלפון - או שהיה תפוס, או שפעמיים ענתה מוקדנית שאמרה שיחזרו אלינו .....ואנחנו עדיין מחכים שהם יחזרו אלינו, כמובן.

באותה הנסיעה פשוט נכנסנו לרכב שלנו ונסענו לשדה התעופה וחנינו בחניה לטווח ארוך.
זה בזבז לנו זמן יקר אבל היה בסדר.

החלטתי להתלונן באתר הפייסבוק שלהם, או לפחות חשבתי שאני מתלוננת באתר שלהם - והתברר שבטעות התלוננתי באתר של חברה אחרת שגם היא מפרסמת מוניות לשדה התעופה.
מאותה החברה ("מוניות און ליין נתב"ג" או משהו כזה) קבלתי הודעה בוואטסאפ, שהעמידה אותי על טעותי, והפנתה אותי לדף הפייסבוק הנכון של מוניות"הדר לוד" (והתלוננתי גם שם, ועד היום לא קיבלתי מענה כלשהו, רק תגובה של לקוח נוסף שהסכים איתי שהם נוראיים), אמרה שהם מצטערים שזה קרה לי, שאין באפשרותם כמובן לעזור כרגע - אבל ישמחו להציע לי את שירותם בנסיעתי הבאה.

לא שכחתי אותם (נשאר לי הוואטסאפ שלהם) ושלשום החלטתי לנסות אותם ולהזמין דרכם מונית לשדה עבור בני, כלתי ותינוקי (שעל השבוע המקסים האחרון איתם והפרידה מהם אכתוב בטח פוסט נפרד).

זה היה ביום שני, וכתבתי שאני זקוקה למונית לשדה התעופה לרביעי בבוקר בשעה שש ורבע עם הכתובת.

מיד ענו לי בבקשת פרטים: כמה אנשים, כמה מזוודות. ולאחר שסיפקתי את כל הפרטים, קיבלתי הודעת אישור שכללה מספר טלפון ישיר לתחנת המוניות (למקרה הצורך) ואת מחיר הנסיעה.

יום לפני הנסיעה קיבלתי הודעה עם תזכורת של פרטי הנסיעה, השעה, הכתובת. כבר חידוש מרענן. ב"הדר לוד" אפשר להזמין רק יום קודם או באותו היום. לא יומיים מראש.

ליתר ביטחון החלטנו שנקום יחד איתם, ונהווה גיבוי להסעה למקרה שהמונית תבריז.
היום בבוקר קיבלתי הודעה שהנהג בדרך אלינו, ויודיע לנו מתי לצאת אליו.
עוד חידוש מרענן.

בדיוק בשש ורבע קיבלתי הודעה שהמונית הגיעה, ונתתי לו הוראות כניסה לחניה (כי אנחנו עם תינוק), והוא הגיע ולקח אותם וזה היה מצוין.
באמת חוויה חיובית לשירות טוב. לכאורה - זה היה צריך להיות מובן מאליו. בפועל - אני מוצאת לנכון לציין אותם לטובה בגלל הפאשלות של האחרים.
אז הם קוראים לעצמם "מוניות נתב"ג" והטלפון שלהם
בוואטסאפ הוא : 052-8557861
ולשיחה : 073-7020125

כן, הם יקרים יותר מ"הדר לוד" אבל מה עוזר זול אם לא מגיעה המונית?

המקרה השני קרה לי בחנות "קרייזי ליין" ברעננה (קניון רננים).
כזכור - אני לא אוהבת לקנות בגדים, ואני עושה זאת פעם או פעמיים בשנה כשאין ברירה, ובשנים האחרונות אני אפילו לא מחפשת חידושים: אני הולכת ישר לקרייזי ליין, בדרך כלל ברעננה בקניון "רננים" או בקניון "עיר ימים" בנתניה - בשני הסניפים האלה משום מה יש שירות טוב יותר מאשר למשל בסניף שלהם בקניון איילון ברמת גן.
קרייזי ליין זו חנות לבגדי נשים (לא נערות שדופות) ואני תמיד מוצאת שם מידות ובגדים שמתאימים לי ומוצאים חן בעיני.

ואכן גם בשבוע שעבר קניתי שם (ברעננה) והייתי די מרוצה, אבל לא הייתי שלמה עם שלושת זוגות המכנסיים שקניתי. זוג אחד כבר לבשתי והבנתי שהוא לא באמת נוח ולא באמת נראה עלי טוב.
כיון שכבר לבשתי אותם, הנחתי שלא יתנו לי להחליף את הזוג הזה, אבלשקניתי עוד אחד כמוהו בצבע אחר, ועוד זוג מכנסיים מחוייט יותר, שאחרי שמדדתי אותו שוב הבנתי שגם הוא לא נוח לי, ושעדיין לא הורדתי מהם את הפתקית.
החלטתי להחליף את שני הזוגות שטרם לבשתי, ובאתי לחנות לבושה במכנסיים שלא אהבתי (בעיקר כדי להראות להם שזה באמת לא מתאים לי).

קיבלה את פני אותה עובדת שעזרה לי עם הקנייה בשבוע שעבר, וזכרה אותי, והתפלאה שאני לא אוהבת את מה שקניתי, אבל מייד הציעה לי חלופות. מצאתי שני זוגות שהולמים אותי יותר ונוחים לי מאד, ובכל זאת שאלתי בעדינות אם אני יכולה להחליף גם את אלה שכבר לבשתי, והיא כמובן ענתה שלצערה לא ניתן.

אבל כשהגעתי לקופה, ראתה אותי מנהלת החנות (שגם היא מכירה אותי מקניות קודמות), ביקשה שאתרחק מעט מהדלפק כדי שתראה איך המכנסיים יושבות עלי, אמרה "אני לא נותנת לך לצאת ככה מהחנות" והסכימה להחליף לי גם אותם. את אלה שכבר לבשתי.
אני יודעת שמבחינתה ייתכן שזה היה חישוב קר של שיווק - אם לקוחה מרוצה, היא תחזור שוב ושוב.
אבל לי זה חימם את הלב.
בחרתי זוג שלישי נוסף והן הורידו לי את הפתקית ואת הזמזם ויצאתי איתן מהחנות, מרוצה ונינוחה. זה שירות!

ועוד עדכונים שוטפים

בני וכלתי אמורים לחזור מתי שהוא היום עם תינוקי מבית הוריה של כלתי.
כבר מתגעגעת....או כמו שחכמוד כתב לבני (הוא כל הזמן מתכתב איתו עכשיו בוואטסאפ) "מתגאגאת".

נכנסתי קצת לאטרף של סידורים וניקיונות - פיניתי ארבע שקיות גדולות של בגדים (וגם קצת נעליים) מארון הבגדים שלי - ובאמת באמת שאין לי הרבה בגדים. אין לי מושג איך זה הצטבר שם ככה.
בין השאר העפתי (ואולי זו טעות....) את הבגד שלבשתי בחתונה של בתי.
הוא ממילא לא עולה עלי, וממילא בגד כזה לא לובשים שוב.
את הבגד שלבשתי בחתונה של בני דווקא השארתי - למרות שאותו בטוח אין לי מתי ולאן ללבוש - בטח בהתקף הסדר הבא גם הוא יילך.

לחתונה של בת של חברים טובים (החברים הכי טובים של אחי וגיסתי) לבשתי סתם משהו שמצאתי בארון (בעצם זה מה שקניתי לכבוד יום הולדתי הששים, לפני כמעט שנה), אבל לחתונתה של אחייניתי במרץ הקרוב אצטרך למצוא לי משהו חדש ללבוש......בכל זאת זו אחייניתי.
כל עניין הבגדים אצלי מעורר לי בגוף מצוקה.
אתמול קניתי כמה חולצות וגם מכנסיים חדשים ואפילו מעיל עור - בא לי להתחדש ולהתחתך - אבל אני לא מאלה שנהנות מזה. מקניית בגדים, מהמדידות....עושה לי רע.

עכשיו תורו של T לעשות אצלו סדר בארון (הוא מארגן את הבגדים שלו בעצמו, לא נותן לי לגעת או להחליט בשבילו, וטוב שכך).
לפני כמה ימים הוא עשה מבצע גדול וסידר את שולחן העבודה שלנו בחדר השינה, וגם את הערימות שהצברו לו על הדלפק במטבח - תייק דברים וזרק דברים - וזה תענוג לראות סוף סוף שולחן ודלפק נקיים ומסודרים.

עכשיו אני מכבסת את המגבות של בני, כלתי ותינוקי, לקראת בואם היום.
מחר המחותנת שלי אמורה לאסוף את נוקת מהגן (אם היא תלך בכלל לגן, כל השבוע היתה מקוררת בבית) ולהיות עם הנכדים עד שחתני יגיע......
הם ביקשו ממנה להגיע גם היום "כדי שנוקת תכיר אותה". איזה עצוב זה שנוקת כמעט לא מכירה אותה.

עם כל כמה שאני אוהבת את הקטנטנה הזאת ועד כמה שנשמותק וחכמוד ממלאים את לבי באושר ואהבה, אני מקווה מאד שהסבתא השנייה באמת תגיע מחר ושלא אצטרך לעזוב כאן את תינוקי והוריו לטובת "תורנות סבתא".
הרי יש לי אותם בקושי כמה ימים בשנה........

בששי כל המשפחה המורחבת תגיע לפגוש את בני וכלתי ותינוקי, ואנחנו (T) מתכננים (מתכנן) ארוחה לתפארת.
אני את שלי בינתיים כבר התחלתי לעשות - את עוגת התותים המפורסמת (לבקשתו של בני) שאני בדרך כלל אופה לכבוד ימי ההולדת של ילדיי (שנולדו בדצמבר ובמרץ, בדיוק התחלתה וסופה של עונת התותים) וגם של חכמוד.
הבסיס והמילוי צריכים לשבת יומיים/שלושה במקרר כדי לספוג את המיצים והטעמים ולהיות נימוחה במיוחד.........כך שמאתמול היא כבר מוכנה.

בששי רק אקציף את השמנת המתוקה לציפוי ואקשט מלמעלה בתותים.

סיימתי לצפות ב"ביום שהאדמה רעדה" וחייבת לומר שבסוף זה היה די מאכזב. אני מבינה, מאיך שזה הסתיים, שהם מתכננים עוד עונה.......אבל ספק אם אמשיך לצפות.

סתיו ממש עכשיו, אולי אפילו יירד גשם (ירד כאן בינתיים מעט מאד עד עכשיו) - וזה משמח אותי מאד.
בחדר הכושר אפילו לא הורדתי את הטרנינג, היה לי מעט קר.
אמא מרגישה טוב ונראה שהגוף שלה נלחם בקלות בוירוס הקל שתקף אותה.
עכשיו מחכים לתוצאות בדיקות הדם שלה.......בתקווה שהכל בסדר.

ממשיכה עם הפיזיותרפיה - וגם עושה כל יום את התרגילים בבית ובחדר הכושר.
אתמול הסתובבתי בכפר סבא חצי שעה עד שמצאתי חניה, ואחרתי לפיזיותרפיה בעשר דקות. אוף.
בשבוע הבא אצא מהבית אפילו עוד יותר מוקדם..........

כבדות

התחלתי להרגיש את זה עוד בשבת כאשר התאמנתי בחדר כושר, ואפילו חששתי שאני שוב מפתחת איזה וירוסון, כי בשבת זה גם היה מלווה בכאב ראש....

פשוט עוברים עלי כמה ימים של תחושת כבדות בגוף.
כל מה שאני עושה - בין אם זו ההליכה היומית או סתם מטלות בבית - מלוות בתחושת כבדות.
אני גם עייפה יותר, קשה לי להחליט לקום מהמיטה למרות שכבר התעוררתי (ובדרך כלל מרגע שאני מתעוררת אני פשוט מזנקת, לא אוהבת להישאר במיטה).

גלי החום שעדיין לא פסקו (למרות שהתחלתי כבר לקחת שוב את ההורמונים) גם לא מסייעים להרגשה הכללית.

היום התחלתי את היום יחסית בטוב, אבל אתמול זה היה נורא.

בין היתר נסעתי לפתח תקווה כדי להחליף את מתנתה של גיסתי היקרה.
כמו שחשדתי, החנות היא חנות של מעצבים, מה שאומר - בין היתר - שאין שום משמעות למידה שעל הבגד. פשוט צריך למדוד.
כבר התרגלתי שברשתות שונות יש משמעות שונה למידות (כי XL ברשת אחת מרגיש כמו M של רשת שניה) אבל בחנויות של מעצבים זה בכלל לא קשור.

אחרי שבחנתי את האביזרים והקישוטים, התיקים והתכשיטים שבחנות והבנתי שאין שם שום דבר לטעמי, ניסיתי בכל זאת למצוא לי בגד במקום העליונית שגיסתי האהובה קנתה לי.
לאט לאט הרגשתי את חום הגוף עולה והעור מתחיל לעקצץ - תחושות שהפרשנות הרגשית שלהן היא תסכול גדול מכל המצב הזה בו אני מוצאת את עצמי.

דווקא התאים לי שתהיה לי עליונית חדשה או ז'קט, אבל גם מידות "גדולות" לכאורה היו צרות, לעיתים אפילו בזרוע.

כשנכנסתי לחנות ראיתי עובדת אחת, והיא היתה עסוקה עם לקוחה ולא העיפה אלי אפילו מבט שאומר "ראיתי אותך, כשאתפנה אגש אלייך".
אחרי כמה דקות נגשתי אליה ורק אמרתי שאני רוצה להחליף מתנה שקיבלתי. הייתי צריכה לומר זאת כמה פעמים כי היא פשוט התעלמה ממני. לכשסוף סוף השגתי את תשומת לבה לרגע, היא ניגשה, הוציאה את פתק ההחלפה מהשקית שהבאתי, הראתה לי בכמה נקנתה העליונית על ידי גיסתי, כדי ש"אדע כמה אני יכולה להוציא" ושוב עזבה אותי לנפשי.

כאמור הסתובבתי בחנות עם תסכול הולך וגובר, ובאיזשהו שלב ראיתי עוד מוכרת, והבנתי שהיא בעלת הבית. היא הסתובבה בין הלקוחות שהיו בחנות, בדקה מה קורה איתן, הציעה להן דברים, פתחה מגירות ואמרה לעובדת "את יודעת שיש כאן עוד מכנסיים אם יש צורך במידות" ואז הגיעה אלי.

בשלב הזה כבר הייתי ממש חסרת סבלנות, אמרתי שאינני מוצאת שום דבר שהוא לטעמי או שעולה עלי, ושאלתי אם אפשר לקבל כסף במקום זיכוי כי אני גרה רחוק ואין לי סיבה להגיע דווקא לשם.
היא אמרה שלא ניתן (אגב, נדמה לי שיש חוק שאומר שכן אפשר....אבל לא התווכחתי), אבל שבטוח היא תוכל למצוא לי משהו.

היא היתה מאד נחמדה ולאט לאט פוגגה את התסכול שלי, מסבירה שאכן אין משמעות למידות, ולעיתים תהיה מידה 2 גדולה יותר ממידה 3, ואפילו נתנה לי למדוד מכנסיים במידה 4 שלא הצלחתי אפילו להכניס לתוכן את הרגל שלי. בשלב הזה כבר צחקנו. היא סיפרה שהמעצבת שעיצבה את המכנסיים האלה היא עצמה במידה 50. לא ברור איך נתנה מידה 4 למכנסיים צרות כל כך.

כשהיא שאלה אותי מי קנתה לי את המתנה, היא התחילה להלל ולשבח את גיסתי, שהיא לקוחה קבועה אצלה, ואני כמובן הצטרפתי לתשבחות.

בסופו של דבר היא מצאה לי זוג מכנסיים שממש התאים ומצא חן בעיני, אבל כשהגענו לקופה לבצע את ההחלפה, התברר שעדיין נותר לי זיכוי של כמאה ש"ח - גיסתי באמת השקיעה במתנה שלי!

בעלת החנות לא ויתרה ופשפשה במגירות ובמחסן ומצאה לי עוד זוג מכנסיים וגם עוד מכנסי טייץ להתעמלות, כך שיצא שבסוף עוד הוספתי כסף - והעיקר שיצאתי רגועה ומרוצה.

בהליכה אחר הצהריים הרגשתי שבקושי יש לי כוח. לא יודעת מה קורה לי בגוף, אולי בכל זאת זה היה וירוסון.

בערב הייתי אמורה לצאת עם שתי חברות אהובות מתקופת השירות הצבאי לנו (אנחנו נפגשות כל כמה חודשים, הפעם זה היה אמור להיות לכבוד יום הולדתי) אבל זה נדחה עקב מצבה הבריאותי של אחת מאמהותיהן.

שתי אמהותיהן במצב לא טוב, ואבותיהן נפטרו זה מכבר, ואני מוצאת את עצמי חושבת על כמה מזל יש לי שיש לי עדיין הורים בחיים וכרגע (טפו טפו) הם בריאים, והם ביחד - שזה בכלל מצב אוטופי בגיל הזה - ולמרות שזו דרך הטבע כמה קשה כאשר הורה מאבד את בריאותו ובסופו של דבר את חייו - וזה מתכתב לי עם האובדן של 'כמו מניפה' היקרה ועוד אנשים בסביבתי.....
ומרגישה שמחה על שאני נוסעת בקרוב להיות קצת עם הורי, לשמח אותם, לתת להם תשומת לב.

היום כאמור התעוררתי קלילה יותר, נראה איך יתפתח היום הזה.

על בגדים, דיאטה ומפגשים משפחתיים

בסוף קניתי לי בגדים גם לחתונה המשפחתית בסוף החודש וגם ליום ההולדת של T ועוד קצת - בקרייזי ליין. כבר דיווחתי כאן כמה פעמים שבדרך כלל אני מוצאת שם בגדים לטעמי ולגזרתי ובמחירים ממש סבירים. אז עשיתי V על העניין הזה.

בחמישי הייתי עם הנכדים כרגיל אחר הצהריים והם היו מתוקים כתמיד, כיף גדול!
בתי אמרה לי שהם לא יגיעו בששי ערב לארוחה כי יש יום הולדת של ילד מהגן של חכמוד אחר הצהריים והם בטח יהיו גמורים מעייפות.
אבל אז חתני שאל מה אנחנו עושים בששי ערב, וכשאמרתי ששום דבר, הוא הזמין אותנו אליהם.
בתי עבדה (כרגיל) בחמישי עד עשר בלילה ובששי עד שעות הצהריים המאוחרות, אז הוא הכין את כל הארוחה.
היה ממש כיף כי גם הספקנו להיות עם נכדים לפני שהם באמת קרסו למיטות, וגם התארחנו אצל הבת והחתן עם אוכל טוב וחברה נעימה.

לבשל ממילא בישלנו, למרות שלא היתה אצלנו ארוחה, כי בשבת היינו מוזמנים לחיפה לבת הדוד של T, יחד עם כל בני הדודים. זה קורה בערך פעם בשנה או כאשר מישהו מבני הדודים שחיים בחו"ל מגיע ארצה, ובאמת בן הדוד מניו יורק (בעצם ני ג'רזי) - אצלו עשינו סדר פסח בשנה שעברה - הגיע עם אשתו.
עלה רעיון שכל בן דוד יכין מאכל "מבית אמא" ויביא איתו, וכך יצא שהיתה ארוחה מגוונת יהודית/טרנסילבנית נוסטלגית להפליא, טעימה (ברובה), שהתלוותה בהרבה סיפורים על ההורים/דודים שכולם כבר אינם (פרט לדודה בת ה-91 שחיה באנגליה). היו הרבה מאד צחוקים.
T הכין עוף פפריקש

פאלצ'עה פיש (קציצות מחזה עוף טחון)

וקינוח אחד: איים צפים. בהונגרית זה נשמע כמו "מודר תה" והפירוש המילולי שלו הוא "חלב ציפורים".

אמא של T היתה מבלפת כשהיו קטנים, מספרת להם שהיתה תופסת ציפור מחוץ לחלון המטבח וחולבת אותה כדי להכין את הקינוח הזה (המבוסס על שמנת ואיים צפים של קצף ביצים)

אני נצמדתי לדיאטה שלי...........

הגיע הקולאז' שהכנתי יחד עם הבן שלי לכבוד יום ההולדת של T, והוא קצת מאכזב. הוא מסודר מקסים והתמונות נהדרות אבל האיכות .....בינונית. התבאסתי קצת. 

היום הייתי אצל הדיאטנית ושטחתי בפניה את תלונותיי. היא שקלה אותי והתברר שלמרות הרגשתי, עליתי "רק" חצי קילו. היא אמרה שאי אפשר לאכול פחות ממה שהיא נתנה לי אבל הסכימה להוריד כרגע לחמית אחת מארוחת הבוקר ושתיים מארוחת הערב, רק כדי לראות אם כאן טמון ההבדל.

התייעצתי איתה לגבי בדיקת מיקרוביום חיידקי המעיים היא דווקא התלהבה. היא אמרה שזה העתיד, אבל שאין עדיין מספיק סטטיסטיקות לגבי אנשים שעשו את זה. נראה לי שאלך על זה. 

יחסית לניתוח פלסטי או החדרת בלון לקיבה זה הרבה הרבה יותר זול, לא כואב ולא פולשני. 

השאלה אם התוצאות שאקבל תהיינה מהימנות. בעיקרון בסופו של תהליך (כמה שבועות) אני אמורה לקבל רשימה של מאכלים "טובים" ו"רעים" עבורי ספציפית. וגם מתכונים וכו. 

אם אעשה זאת אדווח על התהליך. 

מחר אמורים להתקין לנו את המזגן בחדר השינה. בינתיים לא רע בכלל לישון בחדרו של הבן. 

המשך יבוא

וגם כאן