ושוב......

 שוב הגבלות ושוב הפלת הגזירות על האזרחים כי הממשלה לא השכילה להיערך למרות שהיה לה את הזמן, את הידע, את המוטיבציה.
טוב, ברור שמוטיבציה לא באמת היתה. הם היו עסוקים בשלהם.

עוד לפני שהודיעו שסוגרים את חדרי הכושר, לי נמאס מההתנהלות במועדון הספורט של 'האחוזה' והחלטתי להפסיק ללכת ולא לחדש את המנוי (שמסתיים רשמית בסוף החודש הזה אבל הם חייבים לנו על החודשים בהם היו סגורים).
היה אוסף של דברים שעצבנו אותי (אותנו) - הם הכניסו יותר אנשים ממה שצריך, הם ניטרלו חלק מהמכשירים (כדי לשמור מרחק) ודווקא ניטרלו מכשירים משובחים והשאירו מכשירים מצ'וקמקים פעילים - ולמרות בקשות חוזרות לא החליפו פשוט ביניהם (נכון, זה כבד, תביאו פועל שיעזור!).
השיא היה שהם לא הפעילו מזגן - לא בשבת ולא בראשון. אולי היתה תקלה, אבל יש להם גם מצננים - והתעצלו להכניס אותם ולהפעיל אותם.
בקיצור - נמאס לי והחלטתי שלמרות החום והלחות אחזור להליכות ביישוב בחוץ, עלייה במדרגות בבית ומתיחות ממילא אני עושה עם הגומיות שלי וה-TRX של T.

השבוע השלמנו את ביטול כל הטיסות המתוכננות - תוך שהכרטיסים עצמם שמורים לנו לשימוש עתידי. את החופשה בכפר הנופש בהולנד דחינו בשנה. אולי היינו אופטימיים, אבל נחכה ונראה.

אפליקציית "המגן" הודיעה לי השבוע, שבשבוע שעבר אולי הייתי בקרבת חולה קורונה מאומת. בדקתי ב-timeline שלי (איזה כיף שהגוגל עוקב אחרי) והבנתי שבקניון דרורים הסתובב מישהו שאחר כך התברר שהוא חולה מאומת באותו הזמן שקפצתי ל-BOXIT שבתחנת הדלק שסמוכה לקניון לאסוף את אלבום התמונות שערכתי ל'נוקת'.
אין מה לעשות, האפליקציות האלה לא מספיק מדויקות. כתבתי שלא הייתי בקניון, וזה נמחק מרשימת ה"חפיפות האפשריות" של באפליקציה.
לפחות כן הייתי איכשהו בקרבת מקום, שלא כמו אנשים רבים שקיבלו הוראות כניסה מיידית לבידוד למרות שכלל לא היו היכן שאיכון השב"כ טען שהם היו. שערוריה ממש.

הייתי בטיפול סיני ראשון אצל 'שנטי', שאמרה שמצבי לא כזה גרוע אבל באמת רואים (בלשון, בדופק) שיש בגוף חום כלוא - והתחילה לטפל בזה. בשבוע הבא היא תטפל גם בחיזוק המערכת החיסונית. היא אמרה שבגלל שאני במצב טוב יחסית, הטיפולים עדינים ולא צפויה להיות ריאקציה כלשהי.
בינתיים (טפו חמסה עיגולים) חלף שבוע מאז הפעם האחרונה שהרגשתי לא טוב באופן כלשהו. so far so good.

המצב במדינה - קורונה והשלכותיה, או יותר נכון השלכות הניהול הכושל של המדינה - הולך מדחי אל דחי. וכמו שצפיתי (לצערי) יהיה הרבה יותר גרוע לפני שיהיה יותר טוב. וזה ישפיע על כולנו. גם כלכלית וגם בריאותית. ובעיקר נפשית.
נמאס כבר לשמוע את ההצהרות ויותר גרוע - ההבטחות שלעולם לא תתממשנה. גועל.

אצל בתי בינתיים הכל בסדר, מבחינת עבודה וילדים ובתי ספר של החופש הגדול והגן - נראה כמה זה ימשיך.

בבוסטון מתחילים עם עוד כמה הקלות - המצב שם טוב יחסית, אולי הכי טוב מכל ארה"ב - אבל עדיין אין מה לדבר על הופעות, אירועים, וכל שאר הדרכים שיש לבני ולכלתי להתפרנס. מזל שהם מצליחים לשמור על התלמידים שלהם דרך זום. אפילו יש פניות חדשות. זה מעודד. הם באמת מסתדרים עם מעט מאד, הזוג הזה. כל הכבוד להם. ו'תינוקי' הוא באמת בונבון של תינוק, מעסיק אותם ומשמח אותם מאד.
הסוגיה המלחיצה שעל הפרק היא עדיין חידוש הויזה של כלתי - ויזת "אמן" שדורשת הוכחות על הופעות, פרוייקטים, כל דבר שמראה שהיא אמנים מבוקשת - ובתקופה הנוכחית אין כלום. האם יתחשבו בזה או שינצלו את זה כדי לסרב? מי יודע?

מחר יש לי בדיקות עיניים באסותא - ממש לא מתחשק לי לנסוע לתל אביב (ואולי להתקע בחסימות כבישים של קבוצה כזו או אחרת - למרות שלבי עם כל המפגינים) אבל אין ברירה. חייבים לעקוב אחר סוגיית הלחץ התוך עיני שלא ברור אם יש לי או אין לי.


ממשיכה עם הכרך הרביעי של 'אן מאבונלי' - זה שעדיין לא קראתי מעולם - והוא לא פחות טוב מהקודמים. מפתיע.

וזהו. זה מה שיש כרגע. בתקווה בכל זאת לקצת אופטימיות בהמשך.

עדכון נכדים ושגרת קורונה משודרגת

עברה חלפה לה שנה והנכדים הטריים שלי גדלים ומתפתחים וממלאים את הלב של כולנו באושר והתפעלות וכמובן - אהבה אינסופית.

תינוקי יחגוג שנה מחר, וכלתי שלחה לכולנו את ההזמנה החמודה הזאת למסיבת און ליין בזום.

התקופה הזאת של הקורונה והבידוד הביתי עשתה לשני התינוקות, גם זה שבבוסטון וגם זו שבארץ רק טוב.
כל המשפחה בבית, אצל תינוקי שני ההורים כל הזמן בבית - ורק עושים תורות ביניהם להיכנס לחדר המוסיקה ללמד (דרך זום), להתאמן או לעבוד על כל מיני פרוייקטים (בני בעיקר, מלחין וגם מקליט הרצאות עבור הקולג' בו עשה תואר שני ועבורם הוא נותן הרצאות אורח מידי פעם).

בתקופה הזאת אין הופעות, אין אירועים, אין הקלטות של אלבומים - והם מתפרנסים אך ורק מהתלמידים הנאמנים שממשיכים ללמוד דרך זום (חלק מהתלמידים של בני חזרו לארצותיהם ולומדים אצלו בזום מסין ומהודו בכל מיני שעות מוזרות). והכנסה פאסיבית מהנדל"ן שהם השכילו לרכוש במהלך השנים בכל פעם שהיתה להם אפשרות.
הם חיים בצמצום אבל הם מאושרים ביחד ותינוקי זוכה להרבה תשומת לב ואהבה והוא משגשג ופורח.

בגיל שנה הילד כבר הולך מעט בכוחות עצמו, וממש רץ בעזרת הליכון הזברה שלו (נראה לי שנקנה כזה לנוקת ליום הולדתה בחודש הבא)

הוא משוגע על ספרים ומסוגל להקשיב שוב ושוב לספרים האהובים עליו, ובכל ספר יש לו את העמודים המועדפים עליו. בעיקר הוא אוהב את "האריה שאהב תות" ויש גם ספר באנגלית על חיות שבעמוד של הקוף הוא מתפקע מצחוק.
הוא גם מדפדף בעצמו בספרים שלו, בכל פעם בוחר ספר אחר, והיתה גם תקופה שהיה נוגס בהם - לקח באופן מילולי את הביטוי "בולע ספרים" 🤣.

הוא מבין כמעט כל מה שאומרים לו ויודע להצביע על או לגשת להביא כל דבר בבית או בקרבת הבית. לאחרונה בני מספר שהוא גם מצליח איכשהו לגרום להם להבין מה הוא מבקש, מה שהוריד אצלם את רמת התסכול מאד. הוא עדיין לא אומר כלום אבל ממלמל הברות מתוקות - בעיקר גרוניות אבל גם אה, בה, גה ו-דה, ומפיק צלילים בעזרת סגירת גב היד על הפה לסירוגין.

מה שתינוקי הכי הכי אוהב לעשות זה לראות את הוריו מבשלים, ו"לבשל" בעצמו. יותר מכל הצעצועים שלו הוא אוהב להתעסק עם סירים ומחבתות, מצליח יפה לכסות סיר עם מכסה ולהסיר את המכסה (שוב ושוב ושוב), לבחוש במחבת עם כף עץ, לפתוח קופסאות ולהכניס לתוכן דברים ואז לסגור אותן. יופי של מוטוריקה.
כשאחד מהם מבשל הוא לא מסתפק בהתבוננות מהצד, הוא מתעקש להיות בידיים של זה שמבשל (מה שמקשה מאד על המלאכה כמובן).
הוא גם מאד אוהב לנגב, לוקח את המגבת שתלויה על המקרר ומנגב איתה כל מיני דברים.
הוא אוהב לטפס לתוך המדיח כשהוא פתוח, להציץ אל תוך המקרר, להתבונן בריכוז רב כשהמיקרוגל עובד.
הוא אוהב להשתתף כשבני מתופף, וגם מצליח יפה לנגן על המצילות כאשר בני מעמיד אותו על תוף הסנייר. מקל אחד חובט במצילה הימנית ואז בשמאלית במקצוענות יפה, והשני תקוע לו בפה. ברור שהוא חייב להכניס דברים לפה. כל הזמן.

כשאחד מהוריו מלמד או עובד בחדר הוא זוחל עד לדלת ודופק בעדינות.

הוא עדיין לא אוהב לטייל בעגלה, וגם שונא לנסוע ברכב (עכשיו אין כמעט סיבה להסיע אותו לשום מקום) אז כשהם יוצאים איתו לטייל הם עם המנשא. הוא עדיין קל מאד (בגיל שנה הוא שוקל בערך שבע וחצי קילו בלבד) וקטנצ'יק - למרות שהוא כבר אוכל הרבה יותר טוב - אז כרגע זו לא בעייה להסתובב איתו ככה.

ליום ההולדת הזמנו לו סוג של תלת-אופן/בימבה

ש"גדל איתו" - בהתחלה הוא יוכל לדחוף עם הרגליים, אחר כך ללמוד לדווש, ובסוף אפילו להפוך את התלת אופן לדו אופן כדי לפתח שיווי משקל.

גם נוקת פורחת בחודשים האלה שהיא בבית עם כל המשפחה.
היא הרבה יותר גבוהה מתינוקי וגם יותר כבדה ממנו, היא פשוט אוהבת לאכול הילדה הזאת ובעצם אוכלת כמעט כל מה ששאר המשפחה אוכלת, במסגרת האפשר.

היא אוהבת שירים ומוחאת כפיים כשהיא שומעת שיר שהיא אוהבת במיוחד, מאוהבת קשות באחים הגדולים שלה, בעיקר בחכמוד שאוהב אותה גם אהבת נפש ולא חוסך ממנה את תשומת לבו. נשמותק גם אוהב אותה אבל פחות מתעסק איתה.
שניהם משחקים איתה במסירות כדור, היא ממש טובה בזה ומתלהבת מזה.

כשמטיילים איתה בחוץ הוא ממש ילדת טבע, זוחלת על הדשא ורודפת אחר יונים, מכניסה לפה הכל - אבל ממש הכל - וכשבתי אומרת לה שאסור, היא מחייכת בממזריות, מוציאה מהפה ומגישה לבתי בהבעת פנים של "אמא תטעמי, כדאי לך".
היא די שובבה, אוהבת להפוך את צלוחית המים של החתולה ואז לנגב את הרצפה בסמרטוט. מסוגלת לטפס על כל מיני דברים - ממש חייבים להשגיח עליה בשבעים עיניים.

היא אוהבת לזחול במהירות ברחבי הבית, מחפשת את בני הבית השונים. מצטרפת למשחקים של האחים שלה כשהם מאפשרים לה. כשאבא סגור בחדר ועובד מרחוק היא מחפשת אותו תוך כדי קריאות "בה בה בה" וכשהיא רוצה לינוק או סתם להתפנק על אמא היא מלמלת "מא מא מא". כשסתם בא לה לפטפט היא הוגה כבר "אה, בה, גה, דה ואפילו ווה". אבל בעיקר אוהבת צעקות קרב גרוניות.
היא מפטפטת תוך כדי שהיא מושיטה יד אחת קדימה כאילו אומרת "תראו". וכשהיא מבסוטה ממישהו היא מושיטה לו שתי ידיים וכל הפרצוף הקטן המתוק שלה זורח.

תינוקי עוד לא היה בשום גן, אבל נוקת היתה בגן פרטי כבר מגיל חצי שנה, ועכשיו היא אמורה לחזור אליו - אבל בלי יכולת שבתי תישאר איתה קצת. לפי ההנחיות החדשות היא אמורה להימסר לגננת בפתח הגן, וזהו. בתי ממש לא מבינה איך זה יתבצע אחרי שכבר יותר מחודשיים היא לא נמצאת שם והיא בטוח לא זוכרת שום דבר ואף אחד.
היא חושבת שבהתחלה היא תשאיר אותה חצי שעה רק או שעה, ולאט לאט תראה איך היא מתאקלמת ותמשוך את הזמן קצת יותר.

לא לגמרי ברור מה יהיה עם זה, ועם כל הקורונה. הילדים בבית הספר דווקא נהנים מאד - כיתות קטנות, יש לימודים אבל אין הרבה לחץ ואין שיעורי בית.
הם התקרבו זה לזה עוד יותר מתמיד במהלך החודשים האחרונים, וכשהם חוזרים הביתה מבית הספר הם מסתגרים להם בחדר ומשחקים במשחקי דמיון או יצירה או התעמלות או בנייה.... שעות. וישנים בלילה יחד באותה המיטה.

חתני עדיין עובד בעיקר מהבית, הולך פה ושם לפגישות, ובתי חוזרת לקליניקה בהדרגה.
אתמול הוא כבר היה באימון קרוספיט והיא בשיעור יוגה. חוזרים לאיזושהי שיגרה.

אנחנו נפגשים איתם בלי מסיכות, ולא ברור לי בכלל עד כמה זה חכם. כלומר ברור לי שזה לא. אבל כמה אפשר?

אתמול עברנו בדיור המוגן של הורי, הבאנו כסאות פיקניק וגם הם הביאו כסאות, ישבנו משני צידי הגדר בצל ופטפטנו. הדיור המוגן התחיל לארגן ביקורים מנוטרים - בכל פעם רק שני אורחים, בדשא ליד הבריכה, עם פיקוח (מסיכות ומרחק 2 מטר) ובתיאום מראש. אחי וגיסתי כבר ביקשו לתאם לששי הבא בבוקר. אין לי מושג אם כבר אושר להם.

אנחנו בינתיים ויתרנו על זה, נפגשים איתם במרחק בטוח משני צידי הגדר באופן "בלתי חוקי", יש לנו הרבה יותר פנאי מלאחי ואנחנו יכולים לקפוץ אליהם מתי שאנחנו רוצים ולשבת ככה ולפטפט. נכון שיש בינינו סורגים אבל זה יותר טוב מכלום. 

כמעט חזרה לשיגרה

מבחינת הבריאות אפשר לומר שחזרתי לעצמי.
ולמרות שהייתי שמחה שיירד קצת גשם, אני דווקא נהנית מהשמש הנעימה ומעובדה שאני יכולה לשבת כאן עם חלונות פתוחים ולאוורר את הבית.

ולצערי יש צורך באוורור הבית, כי החלטתי להכין את הג'ינג'ר המסוכר שעושה לי כל כך טוב בחורף - וברגע של היסח הדעת הצלחתי בעוונותי לשרוף אותו.
אז כן, יש ריח של ג'ינג'ר שרוף....וצריך להיפטר ממנו. מהריח. אולי גם מהג'ינג'ר - נראה אם הוא בכל זאת אכיל.

יש להשיג את הג'ינג'ר הזה, מופחת סוכר, בסופר ובחנויות טבע ותבלינים, ואני אכן קונה אותו - אבל התברר שיש כמה סוגים של ג'ינג'ר, והעונה של הסוג שאני אוהבת (שהוא פחות סיבי ופחות חריף) כנראה הסתיימה, וכעת כולם מציעים את הסוג שפשוט חריף לי מדי ולא טעים לי.
אז החלטתי להכין לבד........נו, טוב - והרסתי איזה 300 גרם של ג'ינג'ר משובח. מילא.

בנוסף אבשל קצת עוף עם תפוחי אדמה, בעיקר כדי שיהיה ל-T מה לאכול כשיגיע בראשון (אמור לנחות בבוקר).
איכשהו במהלך כל השבוע הזה שתחילתו במחלה, לא בא לי על בשר או עוף בכלל - ואכלתי בעיקר ירקות, פירות, ביצים, קצת פסטה ומוצרי חלב (כן כן אני יודעת שלא אוכלים מוצרי חלב כשמקוררים - זה איכשהו לא תופס לגבי).

סיימתי גם כביסות לשבוע הזה (ובהעדרו של T ובגלל שהייתי חולה ומה כבר לבשתי, אין לי בכלל גיהוץ! 😎).

בחמישי פצחתי את הבוקר בנסיעה לסופר, כרגיל, ואספתי את הורי בדרך.
אמא עדיין לא מרגישה טוב ולא ציפיתי שהיא תצטרף אבל כשהגעתי ל'אחוזה' ראיתי אותה עומדת ומחכה לי יחד עם אבא...

אחרי שסיימתי לסדר את כל הדברים שקניתי, נסעתי לבתי.
למרות שנוקת כבר בריאה, לכאורה, אבל עדיין חלשה ועדיין סובלת מתופעת הלוואי הידועה של מחלות אצל ילדים -  הקרואה במשפחתנו "אימיטיס" (כלומר צמודה ובלתי נפרדת מאמא), בתי ביטלה גם את כל הטיפולים בקליניקה של יום חמישי ונשארה בבית.

היא כן לקחה את נוקת לגן למספר שעות, יותר כדי שנוקת תזכור מה זה המקום הזה ואולי גם תיהנה קצת. וזה דווקא הלך ממש טוב. אבל היא אספה אותה בסביבות אחת עשרה, עוד לפני חוג "חיות" (איזה כיף שיש דבר כזה בתינוקיה!), וכשהגעתי הן כבר היו שתיהן בבית.

נוקת הסכימה מעט לבלות איתי בזמן שבתי בישלה וכיבסה וניסתה לעשות כל מיני דברים בבית (את השעות המעטות בהן נוקת היתה בגן היא ניצלה להבריק את הבית, שכבר היה במצב נוראי אחרי כל השבוע הזה שבו נוקת היתה כל הזמן על הידיים ולא היתה לה אפשרות לעשות שום דבר).

בשאר הזמן היתה הקטנה על בתי (בידיים, או עם ציצי בפה) ואני עזרתי עם הכלים וכו.
כשהגיעו אחיה הגדולים מבית הספר אכלנו צהריים ביחד, ואז שיחקנו ביחד - בזמן שבתי ונוקת נמנמו מעט - והיה אחר צהריים ממש מהנה.

אני גאה לומר שהטלוויזיה לא הודלקה אפילו פעם אחת.
ושלמרות שחכמוד לא ממש עזב את הטלפון שלו - במקום להיות שקוע במשחקים ולהתעלם ממני ומנשמותק, הוא השתמש בו לצלם אותנו ולצייר על התמונות תוספות מצחיקות ולשתף אותנו בתוצאות.

שיחקתי "לוטי קרוטי" עם נשמותק וחכמוד לא השתתף, אבל למשחק הקלפים "רביעיות" הוא כבר הצטרף, ובמשחק ה"צוללות" הוא היה המשקיף והשופט - בקיצור הצלחתי לגייס גם את תשומת ליבו ולהרחיק אותה מעט מן המסך הקטן.

כשחתני הגיע נפרדתי מהם ונסעתי הביתה למקלחת חמה, בינג' של סדרות טלוויזיה וארוחת ערב מאולתרת....לא היה לי כוח להשקיע.
בלילה היה לי חם, ואני באמת לא סגורה על עצמי לגבי איזו פיג'מה ללבוש....כי כשאני נכנסת למיטה אז קר לי, ומתי שהוא במהלך הלילה מתחיל להיות לי חם ולא נעים..........ולא תמיד אני מתעוררת מספיק כדי להתחיל להשיל דברים..........

דיברתי פעמיים עם בני ו/או כלתי השבוע והם נראים טוב, ותינוקי פשוש מתמיד.
עכשיו, בנוסף למאמצים הרגילים שלו לעמוד וגם לקחת כל דבר בבית ולהכניס לפה (פרט לאוכל, אוכל לא ממש מעניין אותו), הוא התחיל גם לומר "דה דה " וגם "גה גה" וזה פשוט ממוגג.
והוא לא נח לרגע.
בשיחה עם בני הוא פשוט השתמש בבני כגן שעשועים. טיפס עליו, עבר מצד אחד שלו לצד שני, נעמד, התיישב, התגלגל....איזה ילד מתוק ומצחיק!

היום יום הצלילות האחרון של T ומחר הוא מתחיל את המסע בחזרה הביתה, כאמור יגיע בראשון בבוקר.
אז גם הפרק הזה עומד להסתיים.
בניגוד לגעגועים של תחילת השבוע, בימים האחרונים אני דווקא נהנית מהלבד בבית. אולי כי אני מרגישה טוב יותר. אולי כי אני פשוט התרגלתי. אבל יהיה טוב שהוא יחזור כבר.

הוא לא הצליח להעלות תמונות מהמצלמה התת ימית שלו למחשב/לרשת אז כל התמונות שהוא שלח עד כה הם לא שלו - כשיהיו לי תמונות שלו, אעלה חלק לכאן - הצלילות האלה הן באמת חוויה שלא מהעולם הזה...........

שבת שלום

על בנק היחסים

בראשון אחרי הצהריים היו לי לימודים באימושיין, במסגרת התכנית "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה".

המורה שלי, נטלי בן דוד, ילדה (בת) במזל טוב לפני כמה ימים, וידענו מראש שאחת המאמנות הבכירות תחליף אותה.

הפעם היה זה שיעור על "להיות הורים טרנספורמטיביים" - וזה כלל גם מערכות יחסים שלנו עם ילדינו אבל גם שלנו עם הורינו (לא לכולם שם היו ילדים).
מה שאהבתי, ומה שבאופן כללי מוצא חן בעיני בקורס הזה, הוא שלא כולם שם מאמנים כמוני, יש הרבה שרק עברו את תכנית "נקודת מפנה", (אותה אני אגב ממליצה לכל אחד לעבור בלי קשר למצבו או למקצוע שלו), ויש איזו בוסריות נהדרת בקרב חלק ניכר מהמשתתפים. אם אנחנו המאמנים מכירים את החומר ורק מעמיקים עוד יותר את ההבנה ואת הידע, ומגיעים בכל מפגש מחדש לתובנות חדשות, הרי שעבורם חלק מהשיעורים הם חדשים לגמרי, וכאשר עובדים בקבוצות יש בזה משהו חדש ומרגש ומרענן. הבנות בקבוצה איתה עשיתי את התרגילים מאד ריגשו אותי, ונהניתי מאד.

וגם המאמנת שלימדה, ואשר מאד מאד התרגשה מהמעמד וגם אמרה זאת כמובן בגלוי, היתה ממש בסדר.

בין היתר, דיברנו על "הפקדות" ו"משיכות" במערכות יחסים.
"הפקדה" במערכת יחסים היא כמובן מעשים או דיבורים מיטיבים, משהו שתורם לאדם השני ולמערכת היחסים עצמה.
"משיכה" זו פגיעה באחר, פגיעה ביחסים, אמירה או עשייה לא מיטיבה.
לדוגמא - כעס הוא סוג של משיכה.
הקשבה, אהבה, נתינה - הן הפקדות.
דיברנו גם על כך שיש הפקדות ומשיכות קטנות, ויש גדולות מאד. ושייתכן, שאחרי חיים שלמים של הפקדות מתבצעת פתאום משיכה כל כך גדולה שזה מכניס את "בנק" היחסים למינוס. כמו בגידה למשל.

ובתרגילים בקבוצות התבקשנו לספר על משיכה אחת ועל הפקדה אחת שעשינו במערכת יחסים כלשהי שבחרנו.
וכיון שדיברנו בעיקר על הורים וילדים, חשבתי על הפקדות ומשיכות שעשיתי ביחסים עם ילדיי.
ונזכרתי, שכאשר הם היו ממש קטנים ואני הייתי בלחץ ועייפה כל הזמן, צעקתי המון. צעקתי וטרקתי דלתות ומגירות וארונות ואפילו פעם אחת חלון נשבר מהטריקה החזקה שלי.
זה היה לפני שהתחלתי לעשות עבודה עצמית כלשהי, לפני הטיפול הפסיכולוגי הראשון, לפני כל הסדנאות של ה"ניו אייג'" שעברתי, ההילינג, המדיטציות, וכמובן האימונים שהתחלתי בשלבים מאוחרים יותר.
אני חושבת שאפשר ממש לשים את האצבע על המועד המדויק שבו הפכתי יותר "ידידותית לסביבה", לילדים, ל-T, לחברים ומשפחה, ובראש ובראשונה לעצמי.

בנושא "הפקדה", הבנתי שהייתי מאד קשובה לילדים שלי, גם מהבחינה המעשית של ההקשבה עצמה וגם מהבחינה של התגובות שלי למה שהם אמרו. כלומר, גם הייתי שם, הקשבתי בפועל, נתתי להם להתבטא ולדבר ולשאול כל דבר, ולא היה דבר שאסור לומר או אסור לשאול עליו. וגם מעולם לא הגבתי (לא מילולית ובעיקר לא בשפת גוף) באופן שיגרום להם להימנע בפעם הבא. לא היה דבר שהיה טאבו או אסור, לא היה דבר שהם אמרו או עשו שנתקל במחסום, ברתיעה, בלעג או בביטול.

זו היתה העבודה בקבוצה, וכל אחת (במקרה היינו שלוש בנות) סיפרה על משיכה והפקדה ביחסים בהם בחרה.
ואחר כך הראש שלי המשיך לעבוד, והמשכתי לחשוב על זה, והבנתי שני דברים לגבי המשיכה וההפקדה הספציפית שדיברתי עליהן.

בנושא המשיכה, הבנתי שילדיי לא מסוגלים שיצעקו עליהם או יכעסו עליהם. קשה להם עם זה, לגוף שלהם קשה עם זה. ולמרות שגם הם עברו דרך ועבודה עצמית רבה במשך השנים (ובתי כמובן בטיפולים פסיכולוגיים לאורך רוב תקופת בגרותה מאז גיל ההתבגרות ובעיקר מאז שהתחילה בלימודי הפסיכולוגיה), עדיין קשה לשניהם עם עימותים, קשה להם לחשוב שכועסים עליהם, והם יעשו הרבה כדי להימנע מזה. ואני יודעת שידי במעל, ואני מצערת על כך מאד, ואין מה לעשות עם זה. עכשיו זה באמת עליהם ועל העבודה העצמית שלהם עם עצמם.

ובנושא ההפקדה - אני מבינה שבזכות ההקשבה האמיתית שלי, לא היה דבר שהם לא באו אלי איתו. לא היה נושא שהם חששו או נמנעו מלהעלות בפני. וזה כך עד היום. הם משתפים, מספרים, מתייעצים. והם יודעים שלא יהיה שיפוט, לא תהיה בושה ולא יהיה כעס או לעג. ועל זה אני מאד מאד מאושרת.

ובסיכום הגדול נראה לי ש"בנק" היחסים שלי עם ילדיי (וגם עם אחרים אבל כרגע חושבת על ילדיי) נמצא בפלוס כבר הרבה מאד שנים, וגם אם פה ושם היו או עדיין יש משיכות הן קטנות יותר מההפקדות. וטוב לי עם זה. 

כל אחד יודע יותר טוב ממך איך אתה אמור לחיות את חייך

בהשראתה של ג'יין אני רוצה לכתוב כמה מלים על התופעה הזאת.
הנושא קרוב ללבי כי הוא מתרחש ביחסים שבין בתי וחתני לבין בני וכלתי.

וכן, אני מבחינה בין הורים - שבאמת מאמינים שהם יודעים מה טוב עבור ילדיהם - וגם מאמינים שהם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם - לבין אחים, חברים, עמיתים לעבודה וסתם אנשים זרים - שמשום מה בארצנו כוווווווווולם משוכנעים שהם יודעים הכי טוב איך אתה אמור לחיות את חייך.

כבת להורים וכאמא לילדים שבעצמם הורים לילדים אני יודעת לומר בוודאות שכל אחד רשאי לחיות את חייו לפי רצונו, צרכיו, אמונותיו ויכולתו.

כן, מי שאוהב אותך חושב לפעמים שהוא יודע יותר טוב ממך.
כן, מי שיש לו ניסיון חיים משוכנע שאתה עושה טעויות ועוד תצטער עליהן, לפחות על חלקן.
ווואלה, לפעמים הוא צודק.
ועדיין - הטעויות שלנו הם השיעורים שלנו, ואיש לא יכול לחוות אותם וללמוד מהם במקומנו.

ומה שיפה הוא שבכל שלב בחיינו מותר לנו לשנות את דעתנו, ולבחור בחירות שונות, ולהחליט החלטות חדשות.

אבל מה זה הקטע הזה שאנשים שחיים בצורה מסויימת משוכנעים שכולם חייבים לחיות כמוהם?

ועוד יותר, מה הקטע שאומרים לך את זה בלי ששאלת ובלי שנתת רשות? ועושים זאת שוב ושוב בכל פעם שמדברים אתך?

אז נכון, בני אולי יותר רגיש מאחרים, ואולי זה משום שהוא חי כבר מעל לשש שנים בארה"ב ושכח כבר את הנטייה הזאת של ישראלים להיכנס לך לחיים ולפרטיות ולקרביים.
ואולי זה גם לוחץ על כפתורים שגם ככה קיימים אצלו ואצל אשתו, של געגוע לארץ ולמשפחה.

בתי וחתני מדברים עם בני לעיתים רחוקות, וגם אז ברוב הפעמים זה רק בתי והילדים - והשיחה בעיקר עם הילדים.
היוזם הוא בדרך כלל בני.
וכאשר היוזמים הם בתי או חתני זה בדרך כלל כי הם רוצים שהוא יקנה עבורם משהו ויביא איתו בביקור הקרוב, או שהם כבר קנו משהו ושלחו אליו, מבלי לשאול אותו אם זה בסדר, והם מניחים שהוא יוכל להביא את זה איתו בביקור הקרוב.
לפעמים זה "משהו" שתופס לבני חצי מזוודה.
לפעמים הם שולחים את חכמוד לבקש מבני לקנות לו צעצוע ש"יקר בארץ" - אז "הדוד מאמריקה" מתבקש לקנותו. ולרוב זה מותג כלשהו ולכן לא ממש הרבה יותר זול באמריקה. כן, זה זול לבתי ולחתני כשבני הוא הרוכש. מאד זול.

ובמקום לשלוח אותם לכל הרוחות בני מנומס אבל מתרגז בפנים.
ובכל שיחה שכזו חתני מוצא דרך לומר לבני שהגיע הזמן שהם יחזרו ארצה, ושהגיע הזמן שהם יעשו ילדים. ועוד כל מיני "הגיע הזמן"ים כאלה שהופכים לבני את הבטן.

בשיחה האחרונה  חתני הודיע (פשוט הודיע) שהוא קנה לעצמו כפפות לחדר כושר ושלח אותם לבני כדי שבני יביא אותם איתו ארצה. נכון, כפפות לא תופסות הרבה מקום במזוודה. אבל בני מגיע הפעם עם כל סט התופים שלו כי אחרי הביקור הקצר בארץ הוא נוסע להופיע במשך שבועיים בשווייץ (גיג ממש שווה שהשיג במלון סקי ספא יוקרתי במהלך החגים הנוצריים) ואין לו מקום או משקל פנוי לסיכה. והוא אמר להם את זה בשיחה הקודמת במיוחד כדי שלא יזמינו אצלו כל מיני דברים כמנהגם.
ובכל זאת.

ובאותה שיחה חתני מייד אמר שזה ממש לא הגיוני שבני מגיע בנפרד ושבועיים אחרי כן אשתו מגיעה בנפרד לביקור קצר אצל הוריה.
וגם זה לחץ לבני על איזשהו כפתור, כי ברור שהם לא רצו להגיע בנפרד אבל כך הכתיבו הנסיבות.
כי לכלתי יש בחינות סוף סמסטר - לאחר שסוף סוף חזרה ללימודים לסיים אולי את הדוקטורט - ובני רצה להספיק להיות איתנו כמה ימים לפני הגיג בשווייץ - אבל הם לא רצו להיות בנפרד יותר מדי זמן אז הם תכננו את הנסיעות שלהם כך ששבוע הוא יהיה איתנו בארץ, ואז הם ייפגשו בשווייץ לשבוע, ואז הוא ימשיך לעבוד שם עוד שבוע בזמן שהיא תבוא ארצה לראות את הוריה (שלא ראו אותה שנה וחצי)....ואז הם יחזרו יחד לארה"ב.
והשיקולים האלה הם לא עניינם של חתני או של בתי.

וזה לא עניין, זה באמת לא עניין אבל בני כבר רגיש למשפטים האלה שחתני או בתי שולפים בלי לחשוב.
וכבר אמרתי לו שהוא חייב לדבר איתם (בפעם האחרונה שאנחנו דיברנו איתם בקשר אליו הוא התרגז שזה לא תפקידנו לדבר בשמו - ובצדק) ולהעמיד אותם על מקומם.

הוא לא רוצה לריב איתם והוא יודע שהם אוהבים אותו ושאכפת להם ממנו, ומבין שאין להם מושג איך זה מתקבל אצלו....
והוא רוצה להיות מסוגל לומר להם בצורה אוהבת ומכבדת אבל ברורה ולא משתמעת לשתי פנים - גם לגבי ההשגות שלהם על אורח חייו ובחירותיו, וגם לגבי הבלדרות האינסופית המובנת מאליו הזאת שהם כופים עליו בכל פעם שהוא בא לבקר....

הוא אמר שאולי אעשה לו clearway לקראת השיחה הזאת, ואני חושבת שזה רעיון מצוין.

וגם כאן

אורחים, נכדים וחיילת

האורחים שלנו נחתו בששי אחרי הצהריים, ואחרי המתנה ארוכה באלדן בשדה התעופה הם יצאו לכאן, ובסופו של דבר הגיעו - אמנם עשו עיקוף מעורר התפעלות (כי הווייז לא עבד לו וכמובן שהוא לא התקשר לבקש רענון להוראות ששלחתי לו כבר במייל) אבל הגיעו בזמן לארוחת ערב ששי.

הארוחה היתה כיפית מאד, האווירה היתה נהדרת - הילדים שלו (בת 5 ובן שנה וחצי) מתוקים מאד (והילדה חכמה ברמות אחרות) - אמנם אין להם גבולות או משמעת בשיט, אבל הסתדרנו.

הם באמת חמודים וגם מאד מנסים להתחשב, הילדים שלהם זקוקים נואשות לתשומת לב - גם מהסוג החיובי - לשבת איתם, לדבר איתם, לצייר איתם, להקריא להם סיפור, לשחק משהו, לנדנד על הנדנדה (כן - בן השנה וחצי עולה לבד על הנדנדה בחצר שלנו ואני מתפללת שהוא לא יתרסק) - וגם מהסוג המשמעתי - אף אחד מהילדים לא מתייחס להורים כשהם אומרים משהו, אם זה כן או לא, תעשה משהו או אל תעשה משהו - הם מותחים את הגבולות כמה שהם יכולים כי הם מחפשים אותם (את הגבולות, וגם את ההורים - שנוכחים נעדרים) - ולא ממש מוצאים.

והצרה הכי גדולה - לאשתו של בן הדוד כנראה נקרע עור התוף בעת הנחיתה בנתב"ג - אז בפועל היא סובלת מרגע שהם הגיעו. דרך חברים וקרובי משפחה רופאים השגנו לה אנטיביוטיקה וטיפות אנטיביוטיות (לפי המלצת חבר רופא א.א.ג מאנגליה) אבל היא ממש סובלת והיום כבר ניסינו להשיג להם תור אצל א.א.ג ומשום מה אף אחד לא זמין. שלא נדע, אפילו גיליתי ככה שהא.א.ג הוותיק והמעולה שהיה לי נפטר לפני שבוע. בקופת החולים שלנו המליצו לנו פשוט לקחת אותה לבית חולים. לא יודעת למה בן הדוד מתמהמה עם זה, ממשיך לנסות עוד קרובי משפחה ועוד חברים שישיגו תור אצל א.א.ג שהם מכירים - לדעתי עוד היום חייבים לקחת אותה למיון. אבל הם עצמאיים, יש להם רכב, הוא רופא בעצמו (קרדיולוג) והם ילדים גדולים ויחליטו בעצמם.

אנחנו הבהרנו להם בצורה החביבה ביותר אבל הברורה ביותר שכיף לנו שהם כאן אבל הילדים באחריותם (וההורים שלו בארץ, הגיעו גם הם לחתונה המשפחתית) כאן ליד במלון בנתניה אז אם הם צריכים להשאיר עם מישהו את הילדים - בבקשה לסבא וסבתא שלהם), וכמו כן חידוש המלאי במקרר - של אותם מצרכים שהם צורכים בכמויות לא הגיוניות: למשל, התינוק הזה שותה בערך 2 ליטר של חלב ביום, ויחד הם סיימו שתי חלות בסופשבוע הזה (אנחנו לא ממש צרכנים של לחם). זה לא אומר שאנחנו לא מציעים להם שתייה, או לא יושבים איתם יחד לארוחות (ו-T הכין אתמול פיצה - כמה פיצות - וגם הזמנו את ההורים שלו לארוחת ערב), אבל הם מבינים שיש לנו גבולות לגבי רמת האירוח. וזה מסתדר.

לקח להם שעות לצאת היום מהבית, ודווקא הבוקר בתי הביאה את נשמותק לכמה שעות כי כאבה לו הבטן ואתמול הוא הקיא והרגיש ממש לא טוב ולא אכל כלום והיא היתה חייבת להיות כמה שעות בעבודה.

הילדה - שכמו שהיא חכמה ויפה ומתוקה ככה היא לא מפסיקה לדבר ולשאול שאלות ולצרוך תשומת לב  - והילד, שלא הפסיק לבכות, כנראה כי הוריו היו טרודים בדברים אחרים, מאד הפריעו לנשמותק - שגם רגיל לאווירה רגועה יותר וגם פשוט היה סמרטוטי. עזבתי הכל ופשוט ישבתי איתו, סיפרתי לו סיפורים (בתוך הבלגן והרעש) וביקשתי בעדינות מהילדה לזוז בכל פעם שהיא הסתירה לו את הטלוויזיה, והסברתי לה בסבלנות שהוא לא מרגיש טוב - ובסוף ההורים התארגנו ויצאו והיה פה פתאום שקט.

הילדה הזאת באמת מדהימה. כבר כשהם הגיעו היא התעדכנה בשמות של כולנו ומה תפקידנו במשפחה (כולל התזזיתית, שהיתה נבוכה מהשאלה ושאלה אותי מה לענות - אמרתי לה adopted daughter ונראה לי ששתיהן אהבו את התשובה). אחרי כן היא ראיינה כל אחד לגבי מה הוא עשה היום (ממש כמו מבוגרת), ומתי יום ההולדת שלו (והיא זוכרת - לא רק את התאריך, אלא היא יודעת לומר לך באיזה יום בשבוע זה נופל השנה).

בשבת ברחנו לחדר כושר לכמה שעות, וכשחזרנו אכלנו כולנו צהריים ביחד. היא שאלה אותי האם השעה 12:00 וכשאמרתי שלא, שכבר 13:30, היא שאלה אז למה אנחנו אוכלים צהריים עכשיו. מאד הטריד אותה שלא אכלנו ב-12:00 ודי חפרה על זה, ובסוף אמרתי לה שעוד מעט 12:00 באנגליה וזה הרגיע אותה.

לגבי התזזיתית לכאורה שום דבר לא השתנה - אבל משהו אצלי השתנה. משהו נרגע. משהו בי הבין שהיא כמו שהיא, ואולי לא נצליח באמת "להציל" אותה מעצמה או מנסיבות חייה, אבל כל עוד אנחנו מקבלים אותה כמו שהיא ודואגים לה ואוהבים אותה - אנחנו עושים משהו טוב.
פעם ביומיים בערך היא מתפרקת לגורמים, ולא משנה מה הטריגר שגורם לזה. היא בוכה, צועקת, מאשימה אנשים או חברות (למשל החברה הסלולרית שלה) בדברים שהיא בעצם אחראית עליהם (היא גומרת את כל חבילת הנתונים שלה לפני שנגמר החודש ומתפלאת שאחר כך הם מחייבים אותה בתוספת). למדתי לא להתרגש מזה. נותנת לה לשפוך, משקפת אותה, ואחרי שהיא נרגעת (ולאחרונה היא נרגעת קצת יותר מהר) אני מחבקת אותה, אומרת לה שזה קורה לפעמים וזה בסדר, אנחנו מסוגלים להכיל את זה ואוהבים אותה בלי קשר. נראה שזה עוזר במשהו.
היום עשיתי ניסוי (שאני מקווה לא יהיה חד פעמי) - הלוויתי לה כסף לקנות בגד חדש לחתונה המשפחתית. נגמר לה (כמובן) הכסף והמשכורת (עבודה + צבאית) ייכנס רק בתחילת החודש (החתונה ב-31/5). אמרתי לה שזו הלוואה ושאני מצפה לקבל את הכסף בחזרה ברגע שנכנסת לה המשכורת לחשבון. אמרתי לה שזה קשור לאמון שהולך ונבנה ביחסים ביננו.
נראה מה יהיה.
אני מאד רוצה לשבת איתה על תקציב וללמד אותה איך לתכנן את ההוצאות שלה ולסדר אותן לפי סדר עדיפות - בשלב ראשון אפילו רק להסתכל על ההוצאות שלה ולהבין כמה הלך על כל דבר - אבל כרגע היא בהתנגדות, היא עוד בשלב של "ההורים שלי אמורים לספק לי כל מה שאני צריכה או רוצה, ולכן אני מפצה את עצמי וקונה מה שבא לי" ומסרבת לקחת אחריות על עצמה בתחום הזה. אז אני לא לוחצת. אני לא רציתי להיות "מאפשרת" ולהלוות לה כסף לאחר שגמרה אותו לפני סוף החודש, אבל באמת שאין לה בגד סביר (לא חושפני מדי) ללבוש בחתונה ואני מבינה שחשוב לה לעשות על המשפחה המורחבת רושם טוב.

לגבי האימון - הבנתי שהייתי צריכה להתבונן על האפשרות של "מותר להחליט להפסיק לאמן" כדי להבין שאני כן רוצה לאמן. הייתי חייבת לחקור את ה"אני לא מאמנת מספיק טובה" כדי להבין מה זה אימון ומדוע מה שאני עושה הוא לא רק מספיק טוב אלא גם עוזר למתאמנים שלי להכיר את עצמם ולהתקרב לעצמם ולפרוץ דרך. פניתי לחברה מקבוצת המנטורינג שהציעה לקשר אותי עם בתי ספר שאולי מעונינים לאמן את צוות המורים - בתרומה.

שמעתי סוף סוף מרוני גלבפיש, אליה פניתי לפני כמה שבועות בשאלה אם היא מתכננת אולי סדנת כתיבה כאן באזור - ונרשמתי בינתיים לסדנא חד פעמית שהיא עורכת באבן יהודה ביום ראשון הבא. אם יהיו מספיק נרשמים, היא אמרה, ייתכן שהיא תפתח כאן סדנת כתיבה יוצרת. התרגשתי. מקווה שזה יהיה כיף ושיהיה לזה המשך.

זהו - וכמו שטליק אומר תמיד - תהיו טובים 😊

וגם כאן