נראה לי שכאשר שדיברתי עם בתי ברביעי היא הבינה לראשונה עד כמה נפגענו מחתני ועד כמה אני מסתובבת עם המועקה הזאת סביב מה שקרה. ועד כמה קיבלנו את התחושה שעד שלא ניישר את ההדורים עם חתני, לא נזכה לראות את הנכדים.
מבחינתם כנראה שלחץ העבודה והילדים והפורים תפס פיקוד והם לא ייחסו למה שקרה את אותה חשיבות או אותה עוצמה שאנחנו. שאלתי את בתי אם יש סיכוי שהם יבואו בששי (כי גיסתי אמרה שאם אעשה ארוחת יום הולדת לבתי הם יבואו למרות שהיא חוזרת באותו היוםעם אחותה מפריז) והיא אמרה "נראה לי שבטח, אל תדאגי, השיחה תתקיים היום או מחר". היא אמרה ששניהם לוקחים לעצמם יום חופש בחמישי לבלות עם הילדים וברגע שחתני יתפנה מלחץ העבודה הוא יוכל לדבר.
ואז בחמישי בבוקר היינו צריכים לדעת אם מכינים ארוחה חגיגית או לא, מה לקנות בסופר, את מי להזמין.....ופשוט הודענו לכולם (כולל הורי, כולל אחי, כולל בקבוצה עם בתי וחתני) שיש ארוחה מורחבת. וחיכינו לראות מה יקרה.
היינו ברכב בדרך לקניות כשחתני כתב לנו : "אפשר להתקשר?" ועניתי שבטח, שאנחנו ברכב ושיתקשר לטלפון של T כך שנוכל לדבר איתו יחד בדיבורית.
לא יודעת למה ציפינו. אולי להמשך נזיפה - איך אנחנו מזמינים ומתכננים ארוחה רבת משתתפים כאשר טרם דיברנו ויישרנו את ההדורים? אולי להתנצלות מקרב לב? בפועל זו היתה שיחה די קצרה. הוא אמר הי, ואנחנו ענינו הי. והוא אמר שהוא הבין שאנחנו מאד פגועים ושאמנם הוא היה מאד נסער אבל ממש לא התכוון לפגוע, ושבינתיים הוא הספיק להירגע אבל הבין שאצלנו המצב ממש לא כך. הוא לא אמר שהוא מצטער אבל הוא כן אמר שהוא יעשה הכל כדי שהיחסים ביננו יחזרו להיות טובים, ולכך גם אנחנו ענינו שנעשה הכל לשם כך. ושם פחות או יותר זה נגמר. אנחנו אמרנו או הוא אמר שכן כדאי יהיה להקדיש זמן לדבר לעומק על מה שהיה ועל איך זה היה, אבל שכרגע אין סיבה להתעכב על זה כי ברור שכולם אוהבים זה את זה ולכולם אכפת זה מזה. משהו כזה.
מה שמעניין, הוא שכאשר הם באו בששי בערב לא הרגשתי מתיחות או חוסר נעימות. הרגשתי רגיל. ונראה היה שאני לא לבד בזה.
כולנו שמחנו מאד להיפגש אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו (אני לא ראיתי אותם מאז לפני שטסתי לבוסטון - בין כל המחלות שלהם) ובמיוחד היה תענוג עילאי לחבק שוב את הנכדים. והם באו שוב ושוב אלי במהלך הערב לחבק אותי. וגם בתי וחתני עשו מאמץ מיוחד לעזור ולהראות שהם בסדר איתנו.
וגם אנחנו עשינו מאמץ לחגוג לבתי את יום ההולדת שהוחמץ. הבית היה מלא בלונים (זה הפחיד מאד את מיינקוני, שמשום מה בלונים זה בערך הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו בעולם). הארוחה היתה כיד המלך. הכנתי כמובן גם את עוגת התותים המסורתית לימי ההולדת החורפיים אצלנו. היא יצאה לי טובה במיוחד, אגב, והבוקר החלטנו T ואני לזרוק את השאריות אחרת נתפתה לאכול ממנה.
כתבתי מכתב ברכה ליום הולדתה של בתי והיא מאד התרגשה ממנו. הצלחנו לתת לה עוד מתנה (בנוסף לאייפון החדש שהבאתי לה מבוסטון), במקרה, כי T הזמין לעצמו מן מטען משוכלל לטלפון, אוזניות ושעון - שלא מתאים למכשירים שלנו. אז נתנו אותו לה והיא וחתני מאד מרוצים ממנו.
הורי, שכאשר הזמנתי את כולם הודיעו שאבא שלי לא מרגיש עדיין מספיק טוב כדי לבוא, שינו את דעתם והגיעו. אמנם למחרת אבא דיווח שהיו לו כאבי גב והוא קצת מצטער שבא, אבל נראה לי שהם נהנו מאד במהלך הערב, אז אולי זה היה שווה את זה. במכתב השחרור מהמיון כתבו לאבא שלי שמה שהיה לו זה "פרפור" - לא ברור לי אם פרפור פרוזדורים או פרפור חדרים. אבל הוסיפו לו עוד תרופה והחליפו תרופה אחרת והמליצו על בדיקת אקו. בקיצור - מצבו לא הולך ומשתפר בגיזרה הזאת.
גיסתי בסוף נחתה מפריז באיחור ולא הגיעה אלינו, בחרה להישאר מבודדת בבית ממתינה לתוצאת ה-PCR. רק אחי הגיע עם שתי האחייניות (בעלה של אחיינית1 הלך למשפחה שלו והיא באה אלינו לבדה).
T הכין פילה בר ים שנטרף כולו, רוסט ביף מנתח סינטה, קציצות בקר עם כרישה, תפוחה אדמה ובטטות (אותן שרי חיסלה לבדה), אורז (לילדים) וכרובית בתנור.
בנוסף הוא הכין סלט חומוס , סלט טחינה, סלט ביצים, סלט תפוחי אדמה, חצילים ברוטב עגבניות וגם סלט חצילים בטחינה וסלט ירקות. ואפה חלה. ברור שאנחנו עדיין אוכלים את השאריות.
הנכדים הגדולים נשארו לישון, למרות שנשמותק השתעל נורא - אבל טען שהוא מרגיש בסדר. בתי טענה שהם כולם חוו תסמינים דמויי קורונה שבוע אחרי שהחלימו. אבל לצערי נשמותק גם היום עוד לא חזר לעצמו ואני קצת דואגת לו. הקורונה הזאת, אי אפשר לדעת איזה שמות היא תעשה לך גם אחרי שהחלמת.
דווקא בלילה הוא ישן מצוין ולא השתעל. ראינו איתם סרט בערב ועוד סרט בבוקר, ו-T הכין וואפל בלגי ושיחקנו טאקי ורביעיות...ואז בתי הגיעה בשבת בבוקר עם שרי ובנינו בלגו. היה ממש נחמד, עד שראינו שנשמותק לא ממש בסדר והם נסעו הביתה.
ואז התחלנו לדבר איתם על נסיעה לחופשה יחד בפסח. בקיצור נראה שהכל בסדר בינינו. הקלה גדולה.
נראה גם שהדלקת שלי נרגעה ואני לא מרגישה תסמינים. מקווה שזה אכן עבר.
החורף מסרב לעזוב ולמרות שאני מעדיפה חורף על קיץ, זה כבר מתחיל להמאס.
הבוקר נפגשתי עם 'מחברת' ועוד מעט נסע לבקר אצל 'ביוכימיה' - שמתאוששת משבר בעצם הכתף - ו'המהנדס'.
אז אמנם אני מבינה שהקורונה מרימה ראש שוב, לאחר שלא באמת נעלמה מחיינו (בטח לא מחיי משפחתנו) אבל בכל זאת היתה בירידה. אז היא שוב בעלייה. ובאוקראינה המצב מחמיר.
בגזרת החתולים - יש כל כך הרבה חתולים בחצר (הם מתרבים בקצב מעריכי) שמתקרבים לדלת ולחלונות ומשגעים את ל' ומיינקוני - שמידי פעם אני רואה על הרצפה צמוד לדלת כתם שתן שאחד מהם "סימן" במענה ל"פולשים". לא יודעת מה לעשות עם הצרה הזאת.
כפי שטליק עדכן בבלוג שלו, מצבה של N_lee עדיין מדאיג, אבל הבנתי שהרופאים כן אופטימיים. ממש מודה על העדכונים השוטפים. מקווה מאד שנשמע בשורות טובות יותר בקרוב.
התחיל שבוע חדש ומקווה שיהיה טוב. לכולם.
