משום מה בזמן האחרון אני מנהלת כאן ממש יומן מהסוג של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" וזה בדיוק מה שמתאים לי.
זה ממש לא אמור לעניין אף אחד, ולכן בכל פעם מחדש אני מופתעת וגם שמחה כמובן שבכל זאת יש תגובות. אז אני חוזרת שוב - אין חובה להגיב. ממש לא. אבל כיף כשזה קורה. ואולי גם זה חלק מההבנה שלי שחשוב לי לא להיות לבד בתקופה הזאת.
אז מה היה לי השבוע עד כה? היה לי תור לעיסוי והוא היה מעולה. זו כבר הפעם השנייה שאני הולכת למסאז' מאז שחזרתי לשם אחרי הפסקת קורונה ממושכת, ובכל פעם מחדש אני נוכחת לדעת כמה זה עושה לי טוב.
השבוע גם לקחנו את אבא שלי לקנות לו סוף סוף נעלי ספורט חדשות. מה שאני אוהבת בחנות הזאת (שהיא חנות היבואן) זה שהמוכרים שם ממש מתמצאים בחומר, יודעים להסתכל איך אדם עומד ואיך הוא הולך ולהתאים את התמיכה המתאימה. יש להם סבלנות אין קץ להביא לך עוד ועוד זוגות כאלה ואחרים ואחר כך גם לוודא שהצבע מוצא חן בעיניך, ובסוף גם מוצאים תירוץ כזה או אחר לתת הנחה.
אבא שלי לא ממש טרח לבטא את עצמו, לומר מה הוא רוצה או צריך והאם הזוג הזה נוח יותר מהאחר, והייתי ממש צריכה לדובב אותו. כתוצאה מכך המוכרים כל הזמן דיברו אלי במקום אליו. בכל פעם שהפניתי אותם בחזרה אליו, הם נאלצו לחזור אלי כי הוא שתק. בסוף הצלחתי להבין איזה נעליים הכי טובות לו, ואז אמא קבעה נחרצות שצריך להביא לו אותן בשחור (נעליים שלו אבל היא קובעת) וכולם יצאו מרוצים.
מה עוד עשיתי השבוע? קניתי שטיחונים חדשים לכניסה (גם לכניסה הראשית וגם לכניסה מהגינה) אחרי שזרקתי את הקודמים כשחזרנו מחו"ל כי החתולה ל' השתינה עליהם. א פרו פו החתולה ושתן - הצלחנו להתגבר על הריח בשירותים של בני, אחרי שהיא ריססה שם את החלון והתריס. זה לקח כמה נאגלות של אקונומיקה ושפשופים והרבה אוורור אבל הצלחנו בסוף. ובינתיים אני משאירה את החדר הזה סגור ומחוץ לתחום חתולי. גם ככה כאשר יגיע הגור הוא בטח ייעלם לנו בהתחלה בכל מיני פינות בבית (כדרכם של גורים) אז כמה שפחות חדרים שיהיו זמינים לו, ככה יותר טוב.
T עבר את בדיקת ה MRI באיכילוב וזה הלך ממש מהר וחלק וטוב. על המקום הוא גם קיבל דיסק ביד כדי שיוכל גם להעביר לעיונו של 'רופאחלופי'. עכשיו נחכה כמה ימים לפענוח.
הגענו הבית בשתיים בלילה ובסוף התעוררתי סופית בשבע בבוקר. יצאתי להליכה והיה מוזר שיש כל כך הרבה שמש בעיניים, אבל היה נעים. T קם אחרי וגם יצא להליכה אבל קצרה יותר.
'שותפנו' קם מה'שבעה' וכבר באותו היום נערכה כאן פגישה עם לקוחות, אז אחרי שהם הלכו הזמנתי אותו להישאר לארוחת ערב, וראיתי שזה עשה לו ממש טוב, וגם לנו. דיברנו על זה וכמה שהיה כיף להיות ביחד בשבת, והחלטנו שבתקופה הקרובה חשוב שניפגש הרבה. גם הוא זקוק לזה וגם אנחנו.
בנושא אחר, פתרתי סוף סוף השבוע את סוגיית השער המעצבן של השכנים שסיפרתי עליו כאן. הרי בהתחלה יכולנו לפתוח את השער שלהם באמצעות אפליקציה, וזה עבד לא רע רוב הזמן. אחר כך משהו התקלקל להם ופתיחת השער הפכה לסלולרית - התקשרות למספר טלפון פותחת את השער. הבעייה היא שגם השער הזה כנראה לא משובח במיוחד אבל גם אין כאן קליטה סלולרית (במיוחד ברשת סלקום) אז הרבה מאד פעמים צריך להתקשר לשער הזה כמה וכמה פעמים עד שהוא מואיל בטובו להיפתח. התלוננו הרבה עד שהבנו שאין עם מי לדבר, ואז בשבוע שעבר השכן היה עד לניסיונות הכושלים שלנו לפתוח את השער ולא היה לו נעים (לאשתו זה לא מזיז בכלל שאנחנו מתקשים בזה) ואמר כבדרך אגב "כן, גם אשתי לא מצליחה, אז לקחנו שלט". וואלה יופי, לקחתם שלט ולא סיפרתם לנו שיש אופציה כזאת? כמה פעמים שאלתי לגבי זה?
אז התאפקתי והייתי מנומסת ושאלתי אם אני יכולה לשאול מהם את השלט כדי לנסות לקודד לעצמי גם שלטים לשער והוא הסכים, אבל אז אמר שהוא לא יודע איפה השלט (?!) והפנה אותי אל אשתו. למרבה ההפתעה היא היתה נחמדה הפעם ואמרה שאין בעייה לקחת את השלט (שהיה אצלה באוטו), וקראתי לתותח המקומי שמשכפל לי שלטים (אחרי שהתברר שהוא חייב להיות מול השער כדי לקודד את השלט) והוא הגיע תוך כמה דקות. שורה תחתונה - יש לכולנו שלט לפתיחת השער, אין צורך בסלולרי המעצבן, ובא לציון גואל.
מה עוד? לפני כמה שבועות קבעתי לי תור אצל אורתופד כי אני לא מצליחה רק בעזרת התרגילים שאני עושה באופן קבוע להתגבר על הדלקת ששוב התפתחה לי בכתף שמאל. השבוע סוף סוף הגיע התור, ואחרי שהוא שמע אותי ובדק אותי והסתכל על ההיסטוריה שלי - הוא שלח אותי לבית המרקחת לקנות זריקת קורטיזון, ותוך דקות הייתי כבר בחוץ אחרי. מקווה שזה ייתן לי שקט של כמה שנים.
בתחום המשקל - בשבועיים האחרונים אני כל הזמן מתנדנדנת בין שני קילו יותר ושני קילו פחות. זה מלחיץ אותי. אני כל הזמן חוששת שהגוף שלי יעשה את מה שהוא תמיד עושה, כאשר למרות שאני ממשיכה לאכול אותו הדבר ולהתעמל באופן סדיר, הוא מתחיל בהדרגה להעלות את המשקל. חוששת שאולי הפעם זה לקח לו יותר זמן, בגלל הסקסנדה, אבל זה ה-MO שלו, וככה בסופו של דבר יחזור לסורו. נקווה לטוב.
בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחת ששי ודווקא התאים לי לא לבשל. כלומר ברור שנבשל - בטח נביא להם חלק מהאוכל, ובכל מקרה צריך לחדש את מלאי המרק שלנו (עדיין ארוחת הצהריים שלנו כל יום) אבל זה לא כמו לארח את כל המשפחה בששי. אמרתי להורי שאולי נקפוץ אליהם בשבת במקום. הם מאד שמחו דווקא שלא נארח. כל הזמן רוצים שננוח.
אז אלה היו הימים האחרונים. מחכים לתוצאת ה-MRI ואני מוצאת את עצמי נעה בין סוג של אופוריה בלתי הגיונית שהכל יהיה בסדר לבין תהומות הייאוש שהנה יגיעו התוצאות ואז נחטוף את הכאפה הגדולה. גם על בתי זה "יושב" במשקל של טון. אז נהיה קצת ביחד ואני מקווה שזה יעזור לעבור את ימי ההמתנה האלה.
ונקווה לטוב.
