למדור השרביט החם - הפגנות

 במדור השרביט החם בתאריך 28/06/2024 ביקש מוטי לדעת את דעתנו על הפגנות.

האם אנחנו משתתפים בהפגנות, מה דעתנו על אנשים שמפגינים, שחוסמים כבישים, שמבעירים מדורות?

מה דעתנו על ההתנהגות של המשטרה? 

מה דעתנו על הפגנות ליד בתים של שרים / חברי כנסת וכו?

אז כמו מוטי, אנחנו משתתפים בהפגנות מאז ינואר 2023. ההפיכה המשטרית הוציאה אותנו לרחובות בחרדה אמתית לאופייה הדמוקרטי והליברלי של המדינה.

מעולם לא חסמנו כבישים ותמיד הפגנו באזורים שהוקצו לכך באישור.

מעולם לא הבערנו מדורות.

כמה פעמים T הפגין מחוץ לביתו של שר או חבר כנסת, תמיד במרחק לפי החוק.

אבל אני מבינה את הזעם ואת התסכול הגדול שגורם לאנשים לעשות את זה, וכאשר רואים שההפגנות לא עוזרות ולא משפיעות, לפעמים צריך להסלים. אין ברירה.

בעצם, כל עוד אנשים מנומסים עומדים במקום שאושר לכך או על המדרכה, זה לא משפיע על אף אחד. טוב, אולי זה קצת משפיע על שומרי הסף למיניהם - היועצת המשפטית, שופטי בית המשפט העליון. ואולי זה משפיע גם על ידידינו בחו"ל, שרואים שהעם לאו דווקא מסכים עם מה שממשלתו עושה ואומרת. 

אבל בפועל, כדי לקבל את תשומת לבה של הממשלה, חייבים להפריע - אין ברירה. וגם אז לא תמיד זה עוזר אבל זו האמת המרה.

אז אין לי טענות למשטרה שמפזרת את חסימת הכביש או את הדלקת המדורה, אבל בהנחייתו של שר המשטרה האיום שלנו, הטיפול במפגינים גם כאשר הם עומדים באופן שקט ומסודר על המדרכה או במקום שהוקצה להם הוא מחפיר ומזכיר משטרים אפלים. 

קרה לא פעם ש-T עמד על המדרכה ופרשים עלו על המדרכה ודחפו אותו. מה זה צריך להיות? אנחנו רואים בכל הפגנה תיעוד של שוטרים שדוחפים, מכים, מפילים, מושכים בשיערות. והגרוע מכל - השימוש במכת"זית לפגיעה ישירות בבני אדם, שהוא אסור ומסוכן. 

בהתחלה גיוונו את השתתפותנו בהפגנות ונסענו מידי פעם לתל אביב, אחר כך לכפר סבא, לנתניה ובסוף החלטנו שהכי חשוב להתייצב בקפלן ו/או בגשר בגין (למען החזרת החטופים) ואז החלטנו לחסוך מעצמנו את הפקקים ואת בעיות החניה ולנסוע לשם על האופנוע.

אפשר לומר שזה הנושא היחיד שהצליח לגרום לי לעלות על האופנוע של T. ההפגנות. T אפילו החליף אופנוע כפי שסיפרתי בפוסט הזה במיוחד כדי שיהיה לי יותר נוח לרכוב.

בדרך כלל כאשר אנחנו כבר בדרך חזרה מאזור ההפגנה אל האופנוע אנחנו רואים את הפרשים ואת המכת"זית מגיעים לקראת השלבים הבאים, בהם איננו משתתפים.

אני לא זוכרת את עצמי משתתפת בהפגנות לפני ינואר 2023. אפילו בהפגנת ה"400 אלף" בעקבות פרשת "סברה ושתילה" לא השתתפתי. 

אבל מה שקורה בשנה וחצי פלוס האחרונה הוא לא פחות מאשר הרס המדינה, ומאז המלחמה לא רק הרס המשטר והדמוקרטיה אלא ממש הרס אמיתי, שבפעם הראשונה בחיי אני מבינה שייתכן שזה הסוף שלנו. הסוף של המדינה. אולי הסוף של האזרחים.

נשמע אולי שאני מגזימה אבל אני מכירה היסטוריה ואני רואה איך תהליכים כאלה קורים וקרו בעבר. בין האויבים שמסביב לבין השחיתות והחתירה לדיקטטורה, מדינת הלכה ומשיחיות מבפנים - אני ממש יכולה לראות את הסוף שלנו מתקרב בצעדי ענק.

ולכן, למרות שאני לא אופטימית שזה יעזור, אני משתתפת בהפגנות כל שבוע - כשאני יכולה - ולפעמים יותר.

כי בשלב הזה אפילו אם באורח פלא תפסיק המלחמה ויהיו הסכמים עם שכנינו, ותוחלף הממשלה לחבורה של אנשים שלפחות טובתה של המדינה לנגד עיניהם - יהיה קשה מאד עד בלתי אפשר לתקן את כל מה שנהרס.

ובכל זאת אסיים בתקווה לימים טובים יותר. 

מאז שחזרנו מאוסטריה

חזרנו מאוסטריה בשבת בצהריים ועברנו ב"טיב טעם" כדי לקנות קצת חלב וירקות ופירות וגבינה שיהיה לנו לימים הראשונים, עד שנעשה את הקנייה השבועית בסופר. מייד באותו הערב נסענו להפגין בקפלן, לקראת הדיון בבג"ץ באותו השבוע שדן בחוק "יסוד" שביטל את עילת הסבירות. 

זו היתה הפגנה מצויינת, עם נואמים חשובים ורהוטים, והצימוק שבעוגה - הופעה חד פעמית ומרגשת של שלום חנוך. הוא שר את "משיח לא בא" שמככב תמיד במוסיקת הרקע של ההפגנות האלה, אבל חשבתי על עוד כמה שירי מחאה מצויינים שלו שהוא יכול היה לשיר. 

השבוע חזרנו לשיגרה שלנו, לחדר הכושר בבוקר והליכות הערב שלנו, וגם לתפריט הצנוע יותר - שהוריד חזרה כמה גראמים מיותרים (לא רבים מדי, האמת, כי הוצאנו הרבה מאד אנרגיה בטיול) שצברנו בחו"ל. 

נפגשתי עם 'מחברת', שבדיוק כאשר נסענו נולדה לה נכדה חדשה - נכדה ראשונה מהבת שלה. עד כה יש לה נכדים משני הבנים הגדולים שלה (שניים מהבכור ושלושה מהשני) אבל זו הנכדה הראשונה מהבת, ואני רואה כמה זה שונה, ובמיוחד שהבת ביקשה ש'מחברת' תהיה איתה ועם בעלה בלידה. זה היה מרגש מאד ומיוחד עבורה. שמחתי מאד בשבילה. בשביל שתיהן. 

הייתי בבדיקה תקופתית אצל האופטלמולוג ושמחתי לגלות שהכל עדיין בסדר עם עצב הראייה שלי, ואין שום רמז לגלאוקומה שממנה אבא שלי סובל כל השנים. 

כמובן ש-T נסע לירושלים להפגנה מול בית המשפט העליון. הוא חזר די גמור, האמת, הנסיעות האלה לא פשוטות (על האופנוע)....אבל הוא חדור מטרה. 

שמעתי חלק נכבד מהתהליך בבג"ץ למחרת, ובין "קבוצת האליטה של אוליגרכים פריווילגים" של רוטמן לבין "37 אנשים אקראיים שלא נבחרו ולא ייצגו אף אחד וחתמו על טקסט שנכתב בחופזה" הבנתי (שוב) מול מה ומול מי אנחנו מתמודדים עכשיו....והבנתי (שוב) כמה מצבנו חמור. לא יודעת מה יהיה. 

השבוע גם אספנו את שרי מהגן, כאשר בתי לקחה את נשמותק לנוירולוג - להתחיל סוף סוף לבדוק ולאבחן גם את בעיית הקשב וריכוז שהוא כנראה סובל ממנה, וגם את בעיית הטיקים, מהם הוא סובל מאז ומתמיד. הוא לא עם הפרעת קשב ברורה וקלאסית, כי הוא מסוגל להתרכז מאד לאורך זמן בדברים שמעניינים אותו - אבל זה ברור שיש לו איזה קושי - למשל במבחנים, למרות שהוא יודע מצוין את החומר - והוא גם מפוזר מאד ושוכח המון דברים, וזה מערים עליו קשיים. המורה שלו משוכנעת שזה הכל בעיקר רגשי, והמליצה לבתי על טיפול פסיכולוגי ולהמנע ממתן תרופות (שגם עלולות להגביר את תופעת הטיקים). 

בתי החליטה גם ללכת איתו לפסיכולוגית וגם לנוירולוג, והאמת שההיגיון מאחורי זה הוא לא רק לעזור כמה שאפשר לילד, אלא גם להבטיח תיעוד רשמי וכתוב של האבחנה שלו, כבר מעכשיו - כאשר הוא עדיין בכיתה ו' - למקרה שיצטרך להוכיח, לצרכי הקלות וכדומה, בעתיד. 

לפני שהגענו לגן של שרי בתי התקשרה להזהיר אותנו שהגננת התקשרה קודם ששרי במצב רוח ולא מרגישה כל כך טוב, ושהיא מרשה לנו להושיב אותה עם סרטונים בטלפון אם יהיה צורך בכך.

לא היה צורך בכך. שרי שמחה לקראתנו, והסבירה לנו שהיא פשוט סבלה נורא מהחום בחצר (שהגביר מאד את הגירוד של העקיצות המרובות שיש לה), וזה מה שהעכיר את מצב רוחה. הילדה כל כך בוגרת ואינטליגנטית לגיל ארבע, שזה מדהים. הגננת בגן החדש (אותו גן שחכמוד היה בו שנתיים בזמנו) עדיין לא מכירה היטב את הילדים, וביקשתי מבתי לספר לה ששרי היא הבת של אבא שלה, כמו הבנים גם, שהם בעצם "גופי חימום" מהלכים, סובלים מחום באופן יוצא דופן. 

כשנכנסנו לרכב שרי העירה לנו על כיסא הבטיחות - "למה כיסא כזה גדול?" היא שאלה, והסבירה שברכבים של הוריה יש כבר כיסא קטן. כלומר בוסטר. הבטחנו שבפעמים הבאות נביא בוסטר. הרי היא כבר ילדה גדולה. 

בבית חיכו לה שתי שמלות חדשות, חולצה חורפית חדשה ופיג'מה חורפית חדשה שבתי הזמינה לה במחירים מצחיקים און ליין, אז מצב הרוח התרומם עוד יותר ופצחנו במדידות והצטלמויות. 

אגב אלה הסנדלים שקנינו לה, שהיא בחרה בעצמה

חכמוד היה בבית ואמר שהוא רוצה לעזור לנו איתה, אם צריך, אבל מהר מאד התברר שלא צריך - שרי היתה במצב רוח מצוין - והוא חזר למשחקי המחשב שלו בחדר. 

בהתחלה היא אמרה שהיא רוצה להתקלח, אבל כשנכנסנו לחדר שלה לבחור בגדים להחלפה נתקענו - כי היא לא הסכימה ללבוש אף בגד שמצאתי בארון (כי זה רק לגן) וגם לא את הפיג'מה שהיתה זרוקה על המיטה שלה. מהר מאד הבנתי שמקלחת לא תהיה כאן, והיא הושיבה אותי על כיסא קטן, הביא קופסת תכשיטים (שלה) וערכת איפור (גם כן שלה) והתחיל לעשות לי מייק אובר 😂.

נתתי לה לעשות מה שהיא רוצה, והיא היתה מאד מרוצה. בדיוק אז בתי ונשמותק חזרו, וגם בני במקרה התקשר בוידאו וכולנו שוחחנו איתו ביחד (והראתי לו איך אני "מאופרת ומקושטת") והיה נחמד מאד. 

בשאר השבוע ערכנו קניות לחג ולכל השבוע (כבר ממש לא נשאר לנו שום דבר בבית) וגם נסענו לקנות מתנות יום הולדת לאחי (שחגג 59 בסוף אוגוסט) ולגיסתי (שחגגה 58 בתחילת השבוע), כדי שנוכל לתת להם כשיגיעו בראשון. 

בששי בבוקר ביקרנו אצל הורי, ואבא נראה קצת יותר טוב. התברר שהוא היה סוף סוף בביקור אצל הקרדיולוג, שעשה לו סדר בתרופות, הוריד מינונים וגם הנחה אותו לא לקחת תרופות חדשות, ומאז יש פחות תופעות לוואי, ונראה שחל שיפור בתחושה הכללית ובעייפות הרבה. 

אחר הצהריים שוחחנו בוידאו שיחה קבוצתית עם בני הדודים של T בארץ ובעולם, וכנראה בעקבות השיחה הבינו גיסי וגיס-טי שאנחנו לבד בבית בערב חג, והזדרזו להזמין אותנו אליהם ברגע האחרון. הודינו להם מקרב לב אבל הסברנו שממש מתאים לנו להיות בשקט שלנו. 

יצאנו להליכת ערב - והיינו די לבד בחוץ. היו פה ושם אנשים עם עגלות תינוק/פעוט או אנשים עם כלב, וכמובן אנשים שהגיעו להתארח (זה היה מוקדם מדי לדעתי לחוזרים מבתי הכנסת), אבל היתה אווירה נעימה ונחמדה של שקיעה בערב חג. 

בשבת התחלנו עם הבישולים, כאשר אני בעיקר עוזרת ושוטפת כלים תוך כדי, אבל גם אפיתי עוגת שזיפים - נשאר לי עוד החשק ל"לינדזר טורט" שאיכשהו לא הצלחנו למצוא בשום מקום באוסטריה. בדיעבד טוב שלא מצאנו, כי אני חשבתי שזו עוגת שזיפים, והתברר לי שזו עוגת ריבת שזיפים - ממש לא מה שדמיינתי. 

ביקשתי מחברתי 'אורה' את המתכון לעוגת השזיפים הנהדרת שזכרתי שהיא נהגה לאפות, אבל היא לא מצאה אותו, ורק מצאה את המתכון שלי לעוגת התותים המפורסמת 😂. נו, טוב, את זה אני לא צריכה, באמת תודה. בת דודה של T שלחה לי קישור למתכון שכלתה אופה, אבל מצאתי און ליין מתכון שנראה לנו מוצלח יותר, ובשינויים קלים אפיתי אותו, ואם זה ייצא מוצלח אעלה אותו כאן בהמשך. 

אז אלה העדכונים מהשבוע שלנו מאז שחזרנו, ובהמשך אמשיך לתעד את הטיול באוסטריה. 

רוצה לאחל גמר חתימה טובה לכולנו, ואני תמיד מזכירה לעצמי שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ואלה הן העבירות החשובות באמת - אז בעצם אני מאחלת לכולנו שניטיב אלה עם אלה ושנסלח אלה לאלה - ולא רק לקראת יום הכיפורים אלא כל השנה. 

עוד בשיגרת הקיץ

בשבת נסענו אל בתי וחתני לחגוג לו יום הולדת, וכל המשפחה שלו היתה שם. 

כל המשפחה של חתני (פחות אבא שלו, שכמעט לא בתמונה) זו אמא שלו ושתי אחיותיו על משפחותיהם. הגדולה עם ארבע ילדים, שניים מהם תאומים בין חמש. הקטנה עם שלושה ילדים, הקטן בן כחצי שנה. זו משפחה חמודה ועליזה אבל הם כולם שם כמעט כמו על סטרואידים. היפר היפר היפר אקטיביות - ורעש ובלגן ועניינים. ממש מוזר שחתני לא יצא כזה. ולא רק שהוא לא כזה, זה גם מפריע לו. לכן הוא די ממעיט במפגשים רב משפחתיים שכאלה. בעצם גם האחות הקטנה לא כזאת אבל הבת האמצעית שלה....וואו, קרציה (סליחה, כן? מאד לא פדגוגי מצידי). כל הילדים מתוקים אבל האנרגיות שלהם כל כך לא מתאימות לאנרגיות של הנכדים שלי. 

הגדולים ניסו לארח את בני הדודים שלהם בשעות הראשונות אבל התייאשו מהם מאד ופרשו כל אחד לעיסוקיו, ושרי כל פעם באה במצוקה גדולה לבתי ואמרה לה "בואי תראי מה הם עושים בחדר שלי!". T בעיקר סבל מהרעש, ההמולה, וההצקה של הילדים אלה לאלה. זה ממש לא בשבילו. גם לא בשבילי אבל הרגשתי שאני "מהצד" ויכולתי לנתק את עצמי מכל ההתרחשות ולשוחח בנחת עם מי שהיה לידי. האמת, כל הכבוד לאמא של חתני שברגיל מטפלת בחלק ניכר מהילדים האלה. אמנם זה גם מי שהיא, אבל היא בגילנו ולא לגמרי בריאה. לא פשוט. 

במקום להיסחף בהשתוללות של בני הדודים שלה, שרי באה למטבח ועזרה לבתי לקשט את עוגת יום ההולדת, ואז כשהתעניינתי במה שהיא עושה לקחה אותי להשוויץ במעשה ידיה. מתוקונת. 

משם נסענו לקפלן, כשהפעם הנאומים היו כולם של נשים, וכולם ריגשו אותי ברמה שאף נאום באף הפגנה עד היום לא הצליחו לעשות. זה לא שהתמלאתי פתאום תקווה או אופטימיות. אבל היה טוב. בחדשות אחר כך אמרו שהיה תגבור של המשטרה לאור הפיגוע שהיה לפני כן בתל אביב אבל חייבת לומר שלא ראיתי שום תגבור או שום היערכות מיוחדת.

בראשון נפגשתי עם 'מחברת' בבוקר. אני אוהבת את המפגשים שלנו ובעיקר אני שמחה שאנחנו מצליחות להיפגש ולשוחח וליהנות ביחד למרות שהדעות שלנו שונות בהרבה תחומים זו מזו (בטח בפוליטיקה) והחיים שלנו תפסו כיוונים שונים זו מזו. בעיקר אני חושבת שיש הרבה פתיחות ויש הרבה הקשבה ופרגון ותמיכה - וכנראה יש גם דברים שאנחנו מקפידות לא לשפוט זו את זו. הלוואי וכולם היו מתנהלים ככה. 

אחר הצהריים קבענו עם נשמותק וחכמוד שניקח אותם סוף סוף לקולנוע - הם רצו לראות את הסרט החדש של "אינדיאנה ג'ונס" עוד מתחילת החופש הגדול, והם לא התאכזבו. שמחתי שהם ראו אצלנו בבית שניים מסרטיו הישנים, כדי להיות בעניינים לגבי מיהו ומה קורה בעלילה בכלל. 

תוך כדי ארוחת ערב צפינו בבית בעוד סרט - "פארק היורה" הראשון (שגם הם כבר ראו בעבר) ולמחרת בבוקר בזמן שנשמותק עוד ישן, חכמוד צפה ב"עולם היורה" תוך כדי ארוחת הבוקר. בצהריים כש-T ואני עלינו לשנ"צ הם צפו ב"מלתעות" הראשון המקורי - וכך יצא להם לצפות בהרבה מאד "קלאסיקות" ביומיים האלה. מעניין ש"מלתעות" הפחיד את חכמוד הרבה יותר מאשר סרטי היורה השונים. אולי כי זה היה לכאורה מציאותי יותר. 

הם לא הכירו כמעט את סרטי סטיבן שפילברג (למרות שכן ראו את אי.טי כמה פעמים) אז נראה לי שזה יהיה ה"פרוייקט" הבא שלי, להכיר להם עוד סרטים שלו. 

אחרי שגם נשמותק התעורר ואכל (T הכין ערימה גדולה של פנקייקים, אולי כדי לפצות על המחסור בהם במלון בשבוע שעבר)  יצאנו לבריכה ביישוב הסמוך. 

השניים האלה כמעט לא יצאו מהמים, כאשר T ואני מצטרפים אליהם מידי פעם או יושבים בצל מידי פעם. למרות ערימת הפנקייקים הם כמובן אכלו ארטיקים, ובסביבות שתיים עשרה כבר שאלו אם אפשר ללכת למסעדה בארוחת צהריים. בהחלט מתבגרים.........לא מפסיקים לטחון. 🤣

שמתי לב שכאשר הם היו לבד במים הם הסתדרו מצוין ולא היו ויכוחים או ירידות (בעיקר של חכמוד על נשמותק), וכיון שאפשר הרי לדבר איתם על הכל, שאלתי אותם אם ייתכן שכאשר הם לבד הם ממש אחלה ביחד, והירידות והמריבות קורות בעיקר כאשר יש לידם מבוגר. הם מייד אישרו שזה נכון וחכמוד אמר במבוכה שאין לו מושג למה זה. אז שאלתי אם כדאי שאשאיר אותם לבד והם הפצירו בי להישאר איתם, והתאמצו להיות נחמדים זה לזה כל הזמן. מתוקים כאלה. חכמים כאלה. איזו מודעות עצמית. 

כשהיינו בים המלח ולקחנו אותם לצהריים מחוץ למלון זכרתי שנשמותק רצה המבורגר וחכמוד רצה פיצה ובסוף לקחנו אותם לפיצה (לא היה שם מבחר גדול ממילא). לכן הפעם הצעתי שנלך לאכול המבורגר, ואז התברר שגם חכמוד רוצה, אז לא היו ויכוחים. T נזכר ששמע על מסעדת המבורגרים טובה בתחנת דלק ליד קדימה "בורגר סלון" ונסענו לשם, ולא התאכזבנו. לשמחתנו לא היה עמוס, אכלנו וחזרנו הביתה לנוח, לא לפני ש-T הגיש להם גלידה לקינוח וקצת אבטיח.

כשקמנו מהשנ"צ התברר שחכמוד שוב רעב (!). הוא זכר שנשאר טוסט גבינה מארוחת הערב ושאל אם אוכל להכין לו סלט קטן. אני בטוחה שבבית בערב הוא אכל ארוחה כרגיל. מדהים מה שגיל ההתבגרות עושה להם. זוכרת את הימים בהם היינו צריכים לעשות שמיניות באוויר כדי לגרום לילד הזה לאכול משהו. 

החזרנו אותם הביתה אחר הצהריים ועוד עלינו איתם כי T קנה מיתרים חדשים לגיטרה החשמלית של חכמוד ועזר לו להרכיב אותם. בתי היתה עם שרי בהצגה, וכשנכנסו לדירה היה מוזר לא לראות שם את החתולה. 

איכשהו דילגתי על העובדה שבשבוע שעבר בתי וחתני החליטו שהגיע הזמן להרדים את החתולה הזקנה (והאנטיפתית) שלהם. כבר הרבה זמן שהיא דועכת אבל לאחרונה היא גם התחילה לעשות את צרכיה בכל הבית ומידי פעם נהייתה משותקת ולא יכלה לזוז, והם הבינו שאין טעם להאריך את הסבל שלה. הם הכינו את הילדים ואיפשרו להם להיפרד והקטינו את הסבל של החתולה בכך שהזמינו הביתה את הווטרינר שירדים אותה ואז ייקח אותה איתו. היה שם הרבה בכי והיו הרבה שיחות ואני חושבת שהם עשו את זה באופן מאד נכון ומאד יפה. עזר כמובן שהם ידעו שגם אנחנו עברנו את זה עם חיות המחמד שלנו מן העבר, ואפילו הם נפרדו מהחתול ד' שלנו לפני שנתיים, ובכו איתנו גם אז. 

כשהיינו אצלם בשבת היו מלא אנשים ולא היתה הזדמנות לדבר עליה, אבל ראיתי שכלי האוכל והמים שלה עוד היה וגם השירותים (האוטומטיים, שאנחנו העברנו אליהם אחרי שהחתולה ל' סירבה להמשיך להשתמש בהם). הבנתי מבתי שהילדים העדיפו לא להיפטר בבת אחת מכל מה שמזכיר להם אותה. 

יהי זיכרה של החתולה האנטיפתית פ' ברוך. בשלב זה הם לא מדברים על חיית מחמד נוספת. 

סופשבוע משפחתי וקפיצה ספונטנית לים המלח עם הנכדים

בששי הגיעו לארוחת ששי גם הורי וגם בתי ומשפחתה. 

היה טעים מאד ונעים מאד, והנכדים הגדולים נשארו כרגיל לישון. 

התכנון היה שהם יהיו אצלנו כמה ימים בתחילת השבוע, ולכן לא תכננו פעילות מיוחד לשבת ובתי אספה אותם מוקדם, יחסית, ולקחה את כולם לבריכה.

בערב הבנים הלכו עם חתני לשיעור פרטי בקרוס פיט, ואחרי השיעור עצרו בהפגנה של הרצליה וחוו את המחאה ממקור ראשון בפעם הראשונה. 

גם אנחנו כמובן השתתפנו בהפגנה במוצ"ש, בקפלן. נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, דיבר מאד יפה. וגם סחף את הקהל.  שבנוסף לכל הידע שלו ולכל כשרונותיו הוא התגלה כנואם מוכשר. 

ואז, כשהתלבטנו איך לבלות עם הנכדים בימים שבהם הם אצלנו, עלה בדעתו של T רעיון לקחת אותם לחופשה במלון כלשהו, עם בריכה - משהו שיוציא אותם לגמרי מהשיגרה וישמח אותם. בהתחלה הרעיון של ים המלח נשמע הזוי, בגלל החום הגדול. אבל במחשבה שנייה הבנו שחם מאד בכל מקום, וממילא נהיה כל הזמן או בבריכה, או בים המלח עצמו או במזגן כלשהו. 

בתי וחתני הסכימו, נשמותק וחכמוד התלהבו, וכך יצאנו בראשון דרומה לחופשה במלון לבד עם נכדינו הבכורים בפעם הראשונה. 

כמה חם היה? כמו שנשמותק אמר: חם "טילים" 🤣(במלעיל). 

המלון עצמו לא היה להיט - מצב תחזוקה די ירוד ואוכל בינוני לגמרי, אבל האמת שלא היו לנו ציפיות, החדר היה מרווח עם שתי מיטות גדולות ומרפסת, והכי חשוב - המזגן עבד מצוין. 

הבריכה היתה גדולה וחביבה, והקפדנו להיות בה בשעות שלא כל שאר האורחים היו, בבוקר ובשעות אחר הצהריים המאוחרות. הילדים יכלו לשחות ולהשתכך בה שעות בלי שיימאס להם, ורוב הזמן גם אנחנו השתכשכנו יחד איתם. משום מה בשעה 12:00 בצהריים התחילו שם לדפוק מוסיקה בדציבלים לא סבירים. 

בשעות אחר הצהריים נהגנו לרדת לים המלח, וליהנות שם מהשקט ומהציפה האופיינית - שהם לא הכירו עד עכשיו. יום אחד אפילו מרחנו את עצמנו בבוץ המיוחד, והנכדים התבדחו על כך שהם מרגישים צעירים בעשרים שנה (הגענו לגילאי "מינוס" כמובן 😂).

בבקרים עם הזריחה היינו יוצאים, T ואני להליכת הבוקר שלנו. לא היה פשוט כי כבר בשעות המוקדמות (5:00-6:00 בבוקר) הטמפרטורות הגיעו ל-30 וגם 32 מעלות, אבל היתה מעט רוח וצלחנו את זה בשלום. 

כפי שבתי הזהירה אותנו מראש, המתבגרים הצעירים האלה אוכלים בכמויות ובתדירות שלא הכרנו. אחרי ארוחת בוקר ענקית הם תמיד אכלו גם ארטיק כלשהו, פיצה בצהריים ועוד איזה נשנוש אחר הצהריים, וארוחת ערב מלאה כרגיל. מדהים מה שההורמונים עושים להם. 

כל מיני תכניות טנטטיביות שהיו ל-T לגבי טיולים בנחל דוד או עלייה למצדה נגוזו ברגע שהבנו שפשוט חם מדי. ויתרנו. נשתדל לחזור איתם לשם מתי שהוא בחורף. 

לסיכום - הם מאד נהנו ואנחנו מאד נהננו מהם. היו פה ושם חיכוכים אבל בסך הכל החופשה עברה ממש בצורה נהדרת. בדרך חזרה T עשה עיקוף לא קטן במיוחד כדי לעצור איתם לארוחת צהריים בחומוסייה מצויינת כדי להחזיר אותם הביתה שבעים ומרוצים. 

על נכדים, ספרים והפיכה משטרית

השבוע עברה מדינתנו עוד שלב בדרך להפיכתה ממדינה דמוקרטית לדיקטטורה. 

זהו רק שלב אבל זהו הכיוון וזהו היעד. ייתכן שנצליח למנוע בסופו של דבר מהיעד הסופי להתגשם (משום מה אני בספק, T יותר אופטימי ממני) אבל עוד קודם הדמוקרטיה שלנו לא היתה חזקה במיוחד או שלמה במיוחד, ולכן לא יהיה קשה - טיפין טיפין אם לא בבת אחת - לערער את מה שנותר ולאפשר לשלטון, שלפחות בהרכבו הנוכחי משלב שחיתות עם משיחיות גזענית ושאיפה לכפייה דתית ושלילת זכויות מיעוטים ונשים יחד עם טפילות בטחונית וכלכלית. 

מדוע איני אופטימית? 

כי כפי שאני רואה זאת, יש במדינה שלנו, בעם שלנו, כמה חלקים. יש את אלה שרוצים את ההפיכה המשטרית או לפחות את חלקה. יש את אלה שמתנגדים לה, מתעקשים על מדינה עם יושר והפרדת רשויות ושלטון החוק וזכויות אדם ושיוויון גם בזכויות וגם בחובות, ומוכנים למחות ולשבות ולשלם מחירים כדי להשיג זאת. 

כמו שאני רואה זאת, שתי אלה הן קבוצות קטנות יחסית. ברוב המוחלט יש שתי קבוצות אחרות. יש את אלה שלא ממש אכפת להם או שלא ממש מבינים מה המשמעות של ההפיכה המשטרית ומה הכוונות של מי שמחוקק אותה. זו קבוצה ממש גדולה. ויש עוד קבוצה ממש גדולה. קבוצה זו מורכבת מאנשים שכן אכפת להם, וכן חשובה להם הדמוקרטיה, וכן חשוב להם להילחם בשחיתות וכן חשוב להם השיוויון בזכויות ובחובות. אבל הקבוצה הזאת, שגם היא ממש גדולה להערכתי, לא מוכנה לשלם שום מחיר עבור זה. אלה לא מוכנים שיפריעו לאורח החיים שלהם. הם רוצים מחאה מנומסת במקומות מוגבלים שהוקצו לכך מראש. אל תחסמו כבישים ואל תשתקו את שדה התעופה ואל תשביתו את המערכת הרפואית או החינוכית או את העסקים או את החנויות...... 

ולי יש הרגשה קשה מאד שהקבוצה הזו, האחרונה, יחד עם זו הקודמת שלא אכפת לה או שלא מבינה - הן אלה שיפילו את המחאה. הן אלה שיתקוממו נגדה ברגע שהיא "תזיז להם את הגבינה". כי הן הרוב. 

התעצבנתי כשעבר חוק ביטול עילת הסבירות אבל לא באמת התאכזבתי. לא ציפיתי שיקרה איזה נס. הבנתי כבר את הכוחות הפועלים בשטח. הבנתי מה קורה. אוף אני ממש עצובה. 

ובתוך העצב והכעס אני בכל זאת מנסה להמשיך את השיגרה שלי, בין הפגנה לשיבוש, מסרבת להידבק לרדיו או לטלוויזיה או לאתרי החדשות במשך כל שעות היממה. את T קצת יותר קשה לנתק מזה, ואני קצת דואגת לבריאות שלו. גם הפיסית וגם הנפשית. הוא לעומת זאת מכחיש שזה משפיע עליו ככה, ושהוא בסדר גמור. 

כמובן שהוא היה בירושלים ביום שני. כמובן שהיינו בקפלן במוצאי שבת. אמנם T חטף שני התקפי כאבים בשבת. אחד קשה מאד על הבוקר בזמן ההליכה ועוד אחד קל יותר אחר הצהריים. אבל אז הוא מתאושש קצת וקם וממשיך כרגיל. לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת. 

בששי עשינו כאן ארוחת ערב שקטה רק עם הורי, שגם בסופה שלחנו אותם הביתה עם קופסאות אוכל. אמא שלי הביעה את מחאתה אבל בסופו של דבר הם לקחו את הכל. איך אגיד לה שהאוכל שהיא מבשלת הפך לבלתי אכיל? לא נעים. 

בשבת לפני שנסענו לקפלן עברנו אחר הצהריים אצל בתי, וכך יצא לנו להיות איתם קצת למרות שלא הגיעו בששי. היה נחמד אבל היה קצת קשה לראות את חכמוד (עמוק במצברוח של גיל ההתבגרות) מוציא את העצבים שלו על נשמותק. זה קורה המון וזה כבר יצא משליטה, ולשמחתי גם בתי וגם חתני תפסו אותו לשיחות אחרי זה - ונראה לי שלפחות הוא מודע ולפחות הוא ישתדל להפסיק עם זה, ואולי למצוא דרך להפנות את התסכולים שלו לכיוונים אחרים. מה שעצוב הוא, שהוא מאד אוהב את נשמותק וגם נשמותק מאד אוהב אותו. אבל אחיו הצעיר הוא כנראה האובייקט הכי נוח להוציא עליו את התסכולים שלו. 

השבוע קראתי את הספר "אחות לפליאדות" מאת אורית אילן. זה ספר של גיסתי, שהיא השאילה לאמא שלי, ושתיהן לא ידעו לומר לי מה דעתן בעצם עליו. הספר קיבל את פרס ספיר לשנת 2022 והאמת היא שגם אני לא סגורה לגבי דעתי עליו, אבל הקריאה זרמה לי בקלות וסיימתי אותו תוך כמה ימים. 

בזמן ש-T נסע לכנסת להפגין, אני נשארתי בבית. גם כי הגיעו לתקן את השער (שכנף אחת שלו שקעה קצת וזה גרם לו להתקע בפתיחה ובסגירה), וגם כי היה לי תור לבדיקת השד השנתית שלי אצל כירורג. 

הממוגרפיה יצאה תקינה, אבל כבכל שנה חשוב לי שתהיה גם בדיקה קלינית יסודית, ליתר בטחון. גם ככה אני בודקת כל שנה, אבל מאז שאני לוקחת הורמונים של גיל המעבר אני מקפידה על זה עוד יותר. כמו ש'רופאהחדשה' אמרה, הבדיקות לא מונעות את הבעיות, אבל גילוי מוקדם ככל האפשר הוא בכל זאת עדיף על כלום. 

אגב, לגמרי במקרה קבעתי את התור אצל אותו כירורג שבדק את T כשרק התחיל לו כל הסיפור הבריאותי (שלא נגמר), ושלח אותו לאיכילוב להסרת כיס המרה....ודאג לו למנתח מעולה ואחר כך העביר אותו לפרופסור....רופא קשוב ויסודי ומקצועי שגם נתן יחס אישי והתכתב עם T בוואטסאפ הרבה אחרי שכבר לא היה תחת טיפולו הישיר, ואפילו בששי בערב. בחור זהב. אנחנו יודעים שהוא היה לפחות שנה בספרד בהשתלמות, כי כאשר T רצה לשלוח לו פרחים להבעת תודה (אחרי שעבר את הניתוח הגדול בהצלחה), התברר שהוא לא בארץ. עכשיו כאשר חיפשתי תור לכירורג עבור בדיקת השד, פתאום ראיתי שהוא שוב מופיע ברשימה ביישוב שלנו. צירוף מקרים. הוא זכר את T ואת המקרה שלו ושאל עליו, והביע גם הוא תסכול גדול על כך שלמרות הניתוח עבר תקין, לכאורה, ושלא מצאו סרטן - תודה לאל - עדיין ממשיכים ההתקפים ובעיות עיכול שונות. 

הבדיקה הקלינית היתה תקינה ובמפתיע הוא אמר שבפעם הבאה ירצה גם להפנות אותי לאולטרסאונד. בנוסף לממוגרפיה. 

עוד השבוע בתי ביקשה עזרה באיסוף נשמותק והחבר שלו מחוג "מבוכים ודרקונים". נסענו להרצליה וחיכינו שהם ייצאו מהחוג. התברר שזה לא רק החבר אלא גם אחיו הצעיר. זו היתה חוויה אנתרופולוגית מעניינת. נשמותק כמובן אמר שלום וחיבק אותנו, אבל שני האחים התעלמו מנוכחותנו לחלוטין. הם לא הפסיקו לדבר ביניהם (על נושאים של "מבוכים ודרקונים") והם גם לא הפסיקו להשתעל. כל הזמן הם השתעלו. הם נתנו לנו את הכתובת שלהם, שנוכל להקפיץ אותם הביתה, ושוב התעלמו מאיתנו לחלוטין. שוחחנו עם נשמותק על החוג ועל הקייטנה שהיה בה בבוקר, וכשהגענו לכתובת של האחים הם ירדו מהרכב בלי לומר שלום או תודה או כלום. כשהם סגרו אחריהם את הדלת אמרתי "על לה דבר" ונשמותק צחק. הוא הבין. כשסיפרתי לבתי היא אמרה שזה בדיוק ככה איתם. ושגם על השיעול הבלתי נגמר הזה היא כבר דיברה עם אמא שלהם. מוזר. 

היה מאד נחמד להיות שוב אצל בתי ככה סתם באמצע השבוע, ויצא לנו לבלות עוד קצת זמן איכות אתה ועם כל אחד מהנכדים. חכמוד הראה לנו איך הוא משחק כדורסל (יש להם סל בחדר) ושרי הראתה לנו איך היא מתנדנדת על ה"טבעות" שתלויות להם מהתקרה. ממש חדר ספורט חתני בנה לעצמו ולהם שם עוד בתקופת הסגרים של הקורונה. 

היה לי חשוב שיצאנו מהבית והיינו עם אנשים שאנחנו אוהבים ובמשך כמה שעות T לא היה מחובר לחדשות. אמנם דיברנו על זה - כמובן - אי אפשר להמנע מזה. אבל זה עשה לי טוב. והסברתי ל-T. שאולי זה לא משפיע עליו (קשה לי להאמין אבל הוא אלוף ההדחקות האיש שלי) אבל עלי זה מאד משפיע, ואני רוצה לעשות הכל כדי לא לצלול לדכדוך הזה שאפף אותי בכל החודשים לפני שנסענו לארה"ב. הוא אמר שהוא מבין. נראה מה יהיה הלאה. 

חזל"שתי

 בימים האלה נוכחתי לראות שלגמרי חזרנו לשיגרה שלנו. 

הפגנות בקפלן במוצ"ש והשתתפות של T גם בימי השיבוש השונים - בקודם הוא נסע לפני הצהריים לקפלן ואחרי הצהריים לנתב"ג. בשתי ההפגנות היתה בוודאות אלימות מוגברת וחוסר סובלנות מצד השוטרים - בקפלן הפרשים עלו על המדרכה ודחפו את המפגינים, למרות שעל המדרכה לא היתה בעצם סיבה לכך, ובנתב"ג T נדחף על ידי מג"בניק ונפל על הרצפה. הזמבורה שלו נשברה אבל מעבר לזה לא נגרם לו, למזלנו, נזק כלשהו. 

נראה מה יהיה היום. T נסע להצטרף למוחים, וזאת למרות שעל הבוקר חטף התקף כאב קשה, אחד מהקשים ביותר שהיו מזה הרבה זמן. עד כדי כך זה הפיל אותו שהוא ויתר על חדר הכושר, והתאושש כמה שעות בבית, אבל בכל זאת התעקש לצאת לשבש ולהפגין. מקווה שהוא יהיה בסדר. 

בששי שעבר אירחנו לארוחת ערב רק את הורי, לאחר שבתי ומשפחתה הודיעו שהם נשארים בבית. ברגע האחרון חתני התקשר אז לשאול אם אולי בא לנו לקפוץ אליהם בששי בערב, אבל כבר בישלנו והזמנו את הורי אלינו, והוא לא היה ערוך לארח גם אותם (שזה משהו שתמיד מקפיץ לי איזה פיוז קטן, אבל אני מכריחה את עצמי לכבות אותו) וויתרנו על זה. 

הורי מאד נהנו לבלות איתנו ערב לבד ובסופו העמסנו עליהם קופסאות עם שאריות אוכל, כך שהם אכלו ונהנו מזה אחר כך כל השבוע. 

בששי האחרון כבר אירחנו את כל המשפחה כולל אחי וגיסתי ושתי האחייניות עם בני זוגן. אחיינית1 ובעלה בישרו על ההריון - יש עוברית קטנה ברחם שאמורה להיוולד בסביבות סוף דצמבר - והשמחה וההתרגשות היו גדולות. גם לאחיינית2 היתה בשורה משמחת - היא עברה בהצלחה את בחינת ההסמכה לאחר שסיימה את התואר בריפוי בעיסוק. אני מקווה שהיא תמצא עבודה טובה בקרוב. 

היה ערב מוצלח מאד ונראה היה שכולם נהנים גם מהאוכל וגם מהביחד. T אמנם הרגיש "כמו מלצר" - כשאף אחד לא קם לעזור עם הפינויים, למשל, בסוף הארוחה, אבל אני דווקא הרגשתי שהיה ערב קל מבחינת עבודת המטבח, והצלחתי גם לתקתק את הכל וגם פה ושם לשבת עם האורחים, שזה הישג גדול. עם הנכדים כמעט לא יצא לי להיות, אמנם, וזה החסרון העיקרי כאשר אנחנו מארחים. אנחנו עסוקים עם המטבח וכשיש עוד אורחים פרט לבתי ומשפחתה אני גם רוצה לתת להם תשומת לב, ולא מסתדר לי לשבת עם שרי ולצייר איתה או לבלות בנפרד עם הבנים. אבל הם נשארים לישון וכך יש לי זמן איכות איתם אחר כך ולמחרת בבוקר. 

שוחחתי על העניין הזה של "המלצרות" עם חברתי 'ביוכימיה' כשנפגשנו לקפה השבוע סוף סוף אחרי כמה דחיות. שתינו מבינות את הראש של הילדים שלנו - שלמרות שהם כולם כבר "גדולים" - בשנות הארבעים לחייהם - כשהם מגיעים אלינו הביתה הם עדיין מרגישים "ילדים". הם עייפים ועמוסים כל השבוע ועובדים קשה והערב הזה אצלנו הוא ההזדמנות להתרווח ולהתפנק. לפעמים הם עוזרים אבל בששי האחרון הם היו עסוקים בשיחות עם המשפחה של אחי ועם הורי ולא עלה בדעתם לקום ולעזור. נדמה לי שכבר העליתי כאן את הנושא הזה - של הסוויץ' שילדים צריכים לעשות מתי שהוא כאשר ההורים מתחילים להזדקן. אפילו לא להזדקן, אפילו רק להתבגר - כמונו. נראה לי שבתי וחתני עוד לא עשו את הסוויץ' הזה. אולי אני טועה, ואולי אם חלילה נזדקק לעזרתם הם יפתיעו לטובה. אני מקווה שלא נזדקק. ואולי פשוט מתי שהוא נצטרך לומר להם במפורש שהגיע הזמן לעשות את הסוויץ' הזה. נראה. 

בכל מקרה היה נחמד בששי ובשבת בבוקר כששוחחנו עם נשמותק וחכמוד על כך שאנחנו מתכננים ללכת איתם לקולנוע לראות את "אינדיאנה ג'ונס" החדש, עלה לנו רעיון לצפות תחילה בסרטים הישנים שלו - ובחרנו באקראי את "מסע הצלב האחרון" והם נהנו מאד. 

האמת שהיה לי קשה להבין איך הריסון פורד משחק בגיל 81 את אינדיאנה ג'ונס (אין לי מושג עד כמה הוא פעיל בסרט החדש) אבל יצא לי לראות כמה פרקים בסידרה "1923" (שהיא ספין אוף של "יילוסטון" המצויינת) ושם רואים אותו מתפקד מצוין ואף רוכב על סוסים ומשתתף בקרב יריות...אז נראה שהוא במצב טוב.  

בשבוע שעבר חטפתי וירוס הקאות קצר, ממש לא ברור מאיפה זה נחת עלי, אבל לשמחתי הוא עבר מהר. גם T הרגיש בחילות במהלך אותו היום אבל במזל לא חטף את זה קשה כמוני. יש לו מספיק בעיות עיכול ולפעמים בחילות גם ככה, מסכן. 

השבוע השלמתי בהצלחה גם את הכנת אלבומי התמונות גם של בני ומשפחתו וגם של בתי ומשפחה. זה מצחיק שהבעייה שלי עם התמונות של בני וכלתי והנכדים היא שיש יותר מדי תמונות וקשה לי לבחור אילו להכניס לאלבום (והאלבומים שלהם תמיד יוצאים עבים במיוחד), ומבתי וחתני והנכדים תמיד יש מעט מדי תמונות, ואני צריכה להתחנן שישלחו לי תמונות שאולי במקרה יש להם בטלפונים ושכחו לשתף, והאלבומים שלהם דקים יחסית. 

זה הגיוני שבני וכלתי מצלמים יותר ומשתפים יותר, כי זו הדרך שלהם לכלול את המשפחה בחיי היום יום שלהם, בהיותם שם בבוסטון מבודדים. וזה גם עוזר שכלתי ממש טובה בזה, גם שולפת כל הזמן את הטלפון ומתעדת את כל הרגעים קטנים כגדולים, והיא גם צלמת מצוינת. 

לסיום, שוחחנו עם החברים שלנו מאוסטרליה, שנמצאים בלונדון לרגל לידתה של נכדתם הראשונה מבתם (יש להם נכדה מהבן הבכור, במלבורן). הם מתכננים לשהות שם כדי לעזור לה במהלך החודשים הקרובים, ושאלו אם מתחשק לנו לקפוץ לחופשה באירופה להיפגש איתם מתי שהוא, היכן שהוא - והרמנו את הכפפה. אז קבענו שניפגש בוינה בתחילת ספטמבר ונטייל באוסטריה במשך שבוע. 

רצה אצלנו במשפחה כבר שנים בדיחה על כך שאני טוענת שמעולם לא היינו באוסטריה, ו-T טוען שהיינו, גם היינו. הוא ביקר בלעדיי, זה בטוח, עוד לפני שהכרנו, אבל אני יודעת שאני מעולם לא הייתי. אני זוכרת שהיינו על גבול שווייץ/אוסטריה כמה פעמים אבל שלא חצינו לתוך המדינה. בקיצור, מעבר לרצון לראות את המדינה היפה, את הנופים, ואת הערים היפות וינה וזלצבורג ועוד.... T טוען שסוף סוף נוכל לעשות V על כך שהיינו באוסטריה 😉.

אורחים ו"המצב" וענייני בריאות

בן דודי משיקאגו הגיע כמתוכנן עם בתי הצעירה, והמפגש היה מאד מלבב. 

הם אכלנו אתי ועם T ארוחת ערב ושלחנו אותם לישון מייד (עם מלטונין, וזה באמת עזר לג'ט לאג) ולמחר בבוקר, לאחר ארוחת בוקר כיפית הם יצאו לטיול בצפון לכמה ימים. 

ב"יום השיבושים" או "יום השיתוק" או איך שקראו לזה השבוע יצאנו להפגנה בתל אביב על האופנוע החדש במזג אוויר מושלם. זה באמת הרבה יותר נוח. 

בתל אביב נפגשנו עם גיסי וגיס-טי שהגיעו גם הם להפגין. הוא הגיע עם האופנוע שלו ישר מהעבודה, והיא הגיעה מהבית ברכבת. באמצע ההפגנה הלכנו לאכול במסעדה סמוכה של אחד הלקוחות של T (סמולניים פריווילגים שכמותנו, קופצים לארוחת צהריים באמצע הפגנה!) וחזרנו להפגין לעוד כמה שעות. 

כשהגענו הביתה גם T וגם שותפנו היו אופטימיים מדי כאשר התחילו להישמע ידיעות על פיהן שר הביטחון גאלאנט עומד לצאת בהצהרה לתקשורת, ובעקבותיו גם ראש הממשלה. ניסיתי להנמיך את ציפיותיהם, שכן בתוך עמי ותחת שלטון ביבי אני חיה מזה הרבה שנים ומכירה את ה"סחורה", והיה לי ברור - לצערי כי רב - שאין שום סיכוי שתיעצר כרגע החקיקה ותחזור השפיות. 

בששי בתי הודיעה שהיא וחתני חולים - חטפו את אותו הוירוס שתקף בשבוע שעבר את נשמותק ובשבוע שלפני כן את חכמוד. שוב, כמו בשנה שעברה (רק שאז זו היתה הקורונה) המשפחה שלהם מבלה את חודש מרץ במחלות - כל שבוע מישהו אחר. 

בנוסף - ואת זה בתי ביקשה ממני לא לספר לאף אחד במשפחה - חתני עובר תקופה לא טובה, שבה הוא משום מה יצא מהאיזון עם תרופות ה-SSRI (נוגד חרדה ודכאון) שהוא נוטל מזה שנים רבות, זה פוגע לו בשינה וכתוצאה מכך בעצם פוגע בכל שאר היבטי חייו - מפאת עייפות, עצבנות, חוסר סבלנות ואינסוף מחשבות טורדניות. הפסיכיאטר שחתני ביקר אצלו לא אבה להחליף לו את הכדור, אז הוסיף לו כדור אחר - שבשלב ראשון התגובה של חתני אליו לא טובה. בקיצור - צרות. מאד מקווה שיסתדר לו, ובקרוב. בהתחלה, כשהוא התחיל להרגיש את הסימפטומים של הווירוס, בתי נבהלה שגם זו תגובה לכדור החדש, וכבר שקלה לקחת אותו למיון ואף לאשפז אותו. מזל שגם היא התחילה להרגיש חולה, ואז שניהם הבינו שהם פשוט נדבקו מהילדים. איזה סרט רע!

כאילו זה לא הספיק, T חטף  עוד התקף כאב קשה מאד, בסך הכל ארבעה ימים אחרי ההתקף הקשה הקודם. כפי שייעצה לי תיאו היקרה, מייד אחרי ההתקף - לאחר שהוא נרגע מעט - הצעתי לו בעדינות לדבר עם הפרופסור עצמו לגבי מה שהציעה רופאת המשפחה. והוא הסכים. במיוחד לאחר שהתבדחתי איתו על כך שעד גיל תשעים ומשהו הוא יסבול מזה, והאם זה נראה לו הגיוני. הוא כמובן צחק עלי שאני אופטימית לגבי הגילאים שהוא יגיע אליהם, וטען שאין לו שאיפות כאלה והוא בסדר עם כל אורך חיים שצפוי לו, ואני כרגיל אמרתי שכל עוד אני מתה לפניו אז אין לי שום בעייה עם זה. סגרנו עניין. 

אבא שלי עדיין עייף מאד ובנוסף משתין כל חצי שעה - גם ביום וגם בלילה - שזה ממש פוגע באיכות החיים אבל הוא די משלים עם זה. הפצרתי בו להתייעץ עם האורולוג או האונקולוג, האם זה סביר בשלב הזה של המחלה והטיפול, והאם לא ניתן לעזור לו במשהו. הוא הבטיח לחשוב על זה. 

בגזרת הסדרות סיימתי לצפות בסידרה "פליישמן בצרות" (או "טובי פליישמן בצרות"....לא זוכרת) ואני ממליצה בחום. בתי אמרה שאני חייבת לראות את הסידרה (המשודרת בדיסני פלוס), וכשהתחלתי עם הפרקים הראשונים אני זוכרת שתהיתי האם שוב מדובר בהבדלי טעם, גיל או דור ביני לבין בתי. זה מה שהיא חושבת שאוהב? שאלתי את עצמי. עוד שאלתי את עצמי תוך כדי צפייה - בתחילת הדרך - מה עושה השחקנית התותחית קלייר דיינס בסידרה שכזאת....ובכן, קיבלתי מענה מלא לכל השאלות. זו סידרה מצויינת, לא פחות מזה. והושקעה מחשבה רבה בליהוק. ולא מסוגלת לדמיין מישהי שהיתה עושה את התפקיד טוב יותר מקלייר דיינס. זה רק מתגלה בהמשך..... בקיצור, ממליצה בחום. 

אז בשבת צפויה ארוחה משפחתית עם בן הדוד ובתו ועם משפחתו של אחי. הורי מתוכננים להגיע, בתקווה שאבא ירגיש מספיק טוב, אבל לא נראה שהמשפחה של בתי תגיע. רק מתפללת ש-T ירגיש טוב.....

מה שקורה עכשיו

בסוף לא אירחנו לארוחת ששי בערב.

זה התחיל מכך שנשמותק העלה חום וכאב לו הגרון וגם שרי התחילה (שוב) להשתעל, ואמרנו שבכל מקרה עדיף שלא יגיעו בששי כדי לא לחשוף את אבא שלי, שכבר נמצא בשלבים האחרונים של טיפולי ההקרנות וכבר מתחיל ממש להרגיש את ההשפעה שלהם. 

בששי נשמותק כבר הרגיש טוב יותר אבל קבענו שאולי ניפגש בשבת. 

לעומת זאת T לא הרגיש כל כך טוב בששי. הבטן כאבה ולא היתה לו אנרגיה, והיו כל מיני ענייני עיכול, ותהיתי בקול אם לא כדאי לבטל ולומר גם להורי לא להגיע.

T לא רצה לבטל אבל ראיתי שהוא משתהה עם ההכנות. כמובן שאמרתי לו, שברגע שירצה להיכנס למטבח אעזור בכל מה שאוכל.

ואז אבא שלי התקשר לומר שהוא מרגיש צמרמורות ועייפות גדולה ומעדיף לא להגיע. 

התברר שגם הוא לא הרגיש טוב אבל לא רצה להבריז לנו. אמא שלי הפצירה בו להתקשר ולבטל, ובסוף הוא הבין שמה שהוא צריך זה להיכנס למיטה. 

אז בסוף לא אירחנו אף אחד.

אז איכשהו אני, בין מצבו של T לבין מצבו של אבא, הרגשתי את מפלס החרדות שלי מתחיל לעלות. 

החלטתי לצאת להליכה, שתמיד עושה לי טוב, אבל כשחזרתי כל הדאגות חזרו יחד אתי. 

בלילה T דווקא ישן מצוין ובשבת בבוקר היתה לו הרבה אנרגיה והוא יצא לריצה - כמו חדש. 

לאבא נעלמו הצמרמורות ונותרה "רק" העייפות. 

האח של 'האחוזה' שהגיע בששי ערב לבדוק אותו ראה שלחץ הדם תקין ואין חום, אבל שיש מעט חוסר בחמצן. אין לי מושג אם זה חלק מתופעות הלוואי של ההקרנות או כתוצאה מהלב או איזשהו לחץ כללי שבכלל (לדעתו של אבא) נובע מכל ההתעסקות הביורוקרטית המתישה ומתסכלת שלו מול הבנקים בארה"ב (שכזכור, בנק ההשקעות שלהם הודיע שהוא נסגר וכעת הם בתהליך העברת כל הכספים - ובמיוחד הוראות הקבע מקרנות הפנסיה השונות - לחשבון חלופי). צריך לעקוב אחר העניין הזה, כי ידוע ששני מסתמים בלב שלו לא תקינים, ואם יתברר שבאופן קבוע יש בעייה של חוסר סאטרוציה, ייתכן שצריך יהיה לעשות משהו (כמו לתת לו חמצן באופן קבוע....למשל). 

אז קפצנו אל הורי לביקור קצר בשבת, ואז נסענו לראות אופנוע למכירה. 

למה T רצה להחליף אופנוע? 

בעקבות הנסיעות המשותפות האחרונות שלנו (בעיקר להפגנות) T הבין שהאופנוע שלו לא ממש נוח, ולמרות שהוא רגיל אליו - לי הרכיבה מאחור מאד לא נוחה. הוא התחיל לדבר על החלפת האופנוע לסוג נוח יותר (מסוג "טוּרִינְג" touring) במקום הנוכחי שהוא יותר מסוג ספורט. 

אני ניסיתי לטעון שאין סיבה להחליף אופנוע בגללי או בשבילי, ושאני לא מתכוונת לרכוב איתו באופן קבוע, אבל הוא טען שגם לו עצמו מתחיל להיות פחות נוח. 

מפה לשם הוא פירסם מודעה למכירת האופנוע, ולהפתעתנו התקבלו הרבה מאד פניות, ומהר מאד נמצא קונה. כעת נותר למצוא אופנוע לקנייה, ולאחר שבירר ולמד מעט את ההיצע ואת האפשרויות, החליט על הדגם הרצוי. הוא בדק כמה יעלה לו אופנוע חדש ובדק האם יש אופנועים כאלה למכירה יד שנייה, ומצא אופנוע יד שנייה ממש חדש (עם 2500 קילומטר בלבד) - וזה מה שראינו בשבת. וזה מה ש-T גם קנה. 

בינתיים היו ימי גשם וממילא לא היה שימוש באופנוע. בהמשך השבוע אמורה להתבצע ההחלפה.

במוצאי שבת נסענו להפגנה בכפר סבא, עם הרכב, ועמדנו בגשם (חלק מהזמן) עם מטריות. הייתה הפגנה טובה (אנחנו לא היינו עדים לניסיון הדריסה שסופר עליו אחר כך בחדשות) והקטע המצחיק היה, שאנשים נכנסו איתי מתחת למטריה הרחבה שלי, מה שהזכיר לי את השיר: 

בסוגיית הבריאות של T אין חדש. הוא לא פעל בינתיים בכיוון למצוא כירורג או גאסטרו או מומחה אחר, ואני לא מציקה לו בנושא. בינתיים באחד הבקרים בחדר הכושר הוא חטף את אחד מהתקפי הכאבים החזקים ביותר והארוכים ביותר אי פעם, עד כדי כך שחשבתי שזה לא ייגמר ואצטרך להזמין אמבולנס. לפני כן ואחרי כן הוא טען שהוא "מרגיש מצוין". 

אצל אבא בינתיים אין שום בעייה פרט לעייפות הגדולה וגם הירידה בתיאבון. הוא אמור לסיים עם ההקרנות השבוע, ובתקווה שתוך כמה ימים / שבועות הוא יחזור לעצמו. ואז נראה אם ההקרנות השיגו את מטרתן. אינשאללה. 

השבוע מגיע לביקור בארץ בן דודי משיקאגו עם בתו הצעירה. 

הוא אחיהם הצעיר של בן הדוד ממלבורן, אוסטרליה ושל בת דודי מפורטלנד, אורגון. 

אי אז לקראת גיל בר המצווה של בנו הבכור, הוא החליט לעשות איתו מסע לישראל, לחבר בין מה שהוא לומד ב-Hebrew School לבין מה שקורה בחיים האמיתיים. הבן הצטרף למסע בחוסר רצון בולט, אבל בסוף כל כך נהנה וכל כך שמח מהביקור בארץ (ואצלנו), שזו הפכה כבר מסורת, ובן דודי הגיע לכאן גם עם בתו האמצעית לקראת בת המצווה שלה, וגם היא נהנתה כאן מאד. 

את העלייה לתורה שלה הם כבר עשו בזום - בזמן הקורונה - שנפלה על עולנו ושיבשה קצת את התכניות. הקורונה איימה לשבש גם את התכניות להגיע לארץ עם הקטנה, אבל בסוף זה כן הסתדר להם - כי בעצם הילדה עוד לא בת 12, והיא תחגוג יום הולדת במאי הקרוב. 

כן, זה קצת מצחיק שבתו הצעירה של בן דודי קטנה מנכדי הבכור בחמישה חודשים! 

בכל מקרה הם סוף סוף מגיעים השבוע, כאשר הם מתכננים לבלות עם המשפחה בסופי השבוע, ולטייל במקומות שונים בארץ באמצע השבוע. מקווה שיהיו להם טיולים מוצלחים, ואולי לחלקם אף נצטרף. 

לסיום, גמרתי לקרוא את הספר THE MEASURE מאת Nikki Erlick. אני לא יודעת לומר עד כמה אני ממליצה על הספר, שמתאר עולם, שבו כל מבוגר מגיל 22 ומעלה מקבל בוקר אחד קופסא שבתוכה חוט, שלפי אורכו ניתן לדעת בדיוק מתי הוא ימות. זה הזכיר לי קצת את הספר "ביום שהמוזיקה מתה" של אופיר טושה גפלה, אבל ההבדל בין הספר של גפלה לבין הספר הנוכחי הוא שבכל העולם כל אדם מקבל את הקופסא הזאת עם החוט. גם אנשים שחיים במדבר באוהל או נמצאים בטיול בג'ונגלים. ומיום זה ואילך כל אדם שמלאו לו 22 מקבל קופסא אף הוא. כמובן שכל אחד יכול להחליט אם הוא רוצה לפתוח את הקופסא שלו ולראות את אורך החוט שלו או לא. 

הספר מתאר בעצם את ההשלכות ואת ההשפעות הפסיכולוגיות והפוליטיות של המצב החדש, ועושה זאת מתוך עיניהם של מספר דמויות, שסיפורן האישי מתואר בפרקים השונים במהלך הספר. 

הרעיון יפה, הנושא מעניין, הביצוע - אני לא סגורה על זה. 

כעת התחלתי ספר בשם "מילים במקום מילים" מאת רחל שליטא. אעדכן על התרשמותי בהמשך. 

המשך שבוע טוב. 

שבוע של דברים טובים ופחות טובים וגם הרבה פחות טובים

אז עוד שבוע עבר חלף לו. 

במוצאי שבת, למרות שכאב לי התחת שכאבו לי עצמות האגן מהרכיבה על האופנוע בפקקים של רביעי שעבר, לאחר התלבטות קצרה אם בכל זאת לנסוע עם הרכב להפגנה אחרת - בכפר סבא או רעננה - החלטנו להתייצב בקפלן בתל אביב. 

T המשיך להתנהג יפה ולא נסע מהר מדי, אבל לצערי לא הערכתי נכון את הטמפרטורות בחוץ ולא התלבשתי מספיק חם. היה קר בדרך, במיוחד על כביש 4 באזור שבין היישוב שלנו לבין רעננה....הטמפרטורות בחלק הכביש הזה צונחות בארבע או חמש מעלות לעומת מקומות אחרים. 

 בהפגנה עצמה לא סבלתי מהקור, מפאת כמות האנשים סביבי, אבל בדרך....לא היה כל כך נעים. מילא. זה עבר בקלות ומהר. ולא מהר מדי.

בהפגנה היו עוד יותר אנשים מאשר בשבוע שעבר, וכמו בשבוע שעבר היו גם משפחות עם ילדים, צעירים ומבוגרים (חלק מבוגרים מאד), דתיים וחילוניים, שמאלניים וימנים, סטרייטים וגאים, אפילו נכים קשים. כולם התנהגו למופת (אנחנו כבר לא היינו שם מאוחר יותר בקטע שחלק מהמפגינים ירדו לאיילון) וגם הנאומים היו טובים. 

מייד אחרי שחנינו עם האופנוע, קבלתי הודעה מאחי שגם הוא ואחיינית2 הגיעו, אז הלכנו אלה לקראת אלה ונפגשנו באמצע והיינו ביחד - משפחה מאד אנרכיסטית 😂 - במהלך רוב ההפגנה. כשהם עזבו והתחלנו את דרכנו בחזרה לכיוון האופנוע, פגשנו גם זוג לקוחות של T ו'שותפנו'. ממש מחט בערימת שחת. 

T חטף "התחלה של התקף" עוד לפני שפגשנו אותם, מהסוג שהיה לו כבר שלוש פעמים בחודש האחרון - התקף שמאיים להתחיל אבל לא מתפתח. לאחר מכן הוא הרגיש קצת חלש, אבל בעלי עקשן וגיבור ושרד את הנסיעה הביתה ואפילו יצא לחדר הכושר למחרת בבוקר, אבל קיצר את האימון - בעיקר כי בין השאר נתפס לו (או נדלק לו) שריר בירך (או בישבן....לא ברור). 

בימים הבאים הוא סבל מאד בשירותים (כולל הקאות) וגם אחר כך חטף שני התקפי כאב גדולים מאד בהפרש של יומיים זה מזה - רק שכל התיאוריות והתקוות לגבי התרופות (שהפסיק סוף סוף לקחת) עפו דרך החלון. אוף אוף אוף. 

פורים חל השבוע, ובראשון בבוקר בתי צילמה את שלושת הנכדים מחופשים. 

נשמותק התחפש לאיש עם טיל (JETPACK) על הגב - זו תחפושת מהסוג המתנפח, כאשר הרגליים של האיש כאילו באוויר והרגליים האמיתיות של נשמותק בתוך הטיל שממנו יוצאות להבות. ממש מדליק. 

שרי התחפשה ל"אלזה - רוח המים",

וחכמוד, שהתחפושת שבתי הזמינה לו לפני מעל לחודש לא הגיעה, התחפש ברגע האחרון לשחקן כדורסל מהשיקגו בולס (BULLS). חמודים.

בשבת התאושש חכמוד לגמרי, ולא נותר זכר למחלה שלו. שמחתי מאד, גם בגלל פורים וגם בגלל החופשה שלהם לרמת הגולן שתוכננה לשבוע זה. בסוף הבנתי שגם חתני חטף את זה, מה שזה לא היה, וירוס כזה או אחר, אבל זה לא עצר בעדו לצאת עם המשפחה צפונה, ואחרי יום אחד מקרטע, גם הוא התאושש וכולם נהנו מאד. 

עוד השבוע, היה לי תור אצל שיננית שעבר ממש בסדר - מסתבר שהעבודה היסודית שאני עושה עם השיניים נושאת פרי. מה שכן, היא המליצה לי ללכת לבדיקה אצל רופא שיניים כי לטענתה מתחילה לי עששת בצד אחד....אוף. קבעתי תור לבדיקה לעוד ארבעה חודשים, ואז למחרת לפנות בוקר התחילה לכאוב לי שן באזור הזה...זה בא והולך אז בין אם זה פסיכולוגי ובין אם זה אמיתי.... אני מחכה קצת. אם זה ימשיך (או חלילה יתגבר) אקבע תור לעזרה ראשונה כבר עכשיו אצל רופא שיניים. אוף אוף אוף.

אחרי השיננית נפגשתי עם מחברת, וזה תמיד עושה לי טוב, למרות שדעותינו הפוליטיות ממש שונות זו מזו, וכמה שאנחנו נזהרות לא להיכנס לויכוחים "על המצב", לפעמים זה בכל זאת קורה וזה לא כל כך נעים. ברור לשתינו שאין טעם לנסות לשכנע זו את זו במשהו, אז עדיף לנו פשוט להמנע מן הנושא. 

השבוע גם הלכתי לתור החודשי (בדרך כלל) שלי לעיסוי. הפעם המעסה ממש פירק אותי לחלקים. האמת, די סבלתי. לא היה חלק אחד בגוף שלי שלא היה תפוס או כאוב. לא זוכרת מתי הייתי ככה. כנראה כל המתח וכל הדאגה אצורים אצלי ככה בשלד ובשרירים.....והמשכתי להרגיש את זה גם כמה ימים אחרי כן. נראה לי שאבקש ממנו בפעם הבאה לעבוד מעט יותר בעדינות.

באחד הימים השבוע אספתי את אמא ונסענו יחד אל אבא. הפעם לא היו לנו כל תכניות לסידורים או לקניות בדרך, וכשהוא הודיע שהוא כבר בהסעה בדרך למלונית, נסענו אליו ישר לשם, והיה לנו הרבה יותר זמן להיות איתו, מה ששימח את שניהם מאד. 

השבוע מלאו בתי 41 אביבים, וכחלק מחגיגות יום ההולדת קבענו שנלך כולנו יחד במוצ"ש למסעדה. 

בנוסף אפיתי את עוגת התותים המסורתית שלי, תוך שקיוויתי שהם יגיעו גם לארוחת ששי, ואז אוכל להזמין גם את משפחתו של אחי ולחגוג לה כמו שצריך. בא לי לפצות על יום הולדת 40 שלה, שהתקלקל עקב מחלתם בקורונה והסכסוך הלא נעים שהיה לנו עם חתני. אבל בסוף הם הודיעו שהם לא מגיעים בששי, בא להם לנוח בבית, אז קבענו במקום זאת לקפוץ אליהם עם העוגה ביום ההולדת עצמו, וכך פצחנו בחגיגות.  

משלוח זר הפרחים שהזמנתי לה מבעוד מועד הגיע באותו היום בצהריים, עם בלון ושוקולדים. בקיצור - דאגתי להרבה טרראם שאכן ייצא מוצלח. הגענו אליהם בערב והזמנו טייק אאוט טעים מאד ממסעדת טנדורי (כולנו, כולל הילדים, מאד אוהבים אוכל הודי). היה ערב מאד נחמד והיה כיף לבלות זמן איכות ביחד. 

אגב חתני כבר בא אלי בטענות פעם שהרגלתי את בתי מילדות שיום ההולדת שלה הוא הפקה שלמה, ולכן קשה לו מאד לרצות אותה ולעמוד בציפיות שלה בכל יום הולדת מחדש. מה אומר ומה אגיד? בעייה שלו. ומה שהיה מצחיק, הוא שגם הוא קנה לה פרחים - בדיוק את אותם פרחים!!! על זה נאמר GREAT MINDS THINK ALIKE 😉.

לסיום נסענו בחמישי שוב לקפלן במסגרת "יום השיבושים" השבועי. 

נסענו על האופנוע, לאחר ש-T "שידרג" לנו את חוויית הנסיעה וקנה לנו מערכת שמע שמותקנת בתוך הקסדות, כך שאנחנו יכולים לשוחח תוך כדי נסיעה. 

הדרך לתל אביב וגם הדרך חזרה היו פנויות לגמרי, ורק בסביבות קפלן, עזריאלי וכו' נתקלנו בחסימות והצטרפנו כמובן להפגנות. הבנתי שצומת רעננה היתה פקוקה וחסומה זמנית חלק מהזמן אבל כאשר אנחנו עברנו שם היא היתה פתוחה לתנועה. 

הערב הסתיים כמובן בעצב וזעם על הפיגוע בדיזנגוף.......אנחנו פשוט חיים במציאות בלתי אפשרית. ונראה שכל מי שאמון לנהל את המצב ולדאוג לאזרחים (מכל הצדדים ומכל הכיוונים ומכל העמים באזור) עסוק בכלל בדברים אחרים לגמרי. עד מתי? 

על הורים וילדים ונכדים וספרים ובנקים ועוד עניינים...ושוב האופנוע

ב"יום השיבושים" בשבוע שעבר יצא הגורל והיה לנו תור בתל אביב באיזה משרד ממשלתי.

בלית ברירה הסכמתי שוב לרכב לשם על האופנוע, לא לפני ש-T הבטיח "להתנהג יפה". 

בסופו של דבר הוא באמת התנהג יפה, והצלחנו להגיע ליעדנו די מהר, למרות החסימות והפקקים, וגם התור עצמו הלך די מהר ודי חלק - בניגוד למה שהייתי מצפה ממשרד ממשלתי. הבעיות התחילו בדרך חזרה הביתה. 

בשלב הזה כבר כמעט כל כיוון שניסינו לנסוע בו היה חסום ו/או פקוק, ולמרות שהיינו על אופנוע, שלכאורה יכול לעבור בין טורי המכוניות, לא באמת היו "טורי מכוניות" - זה דמה יותר לעדר צפוף שפשוט לא ניתן היה להשתחל או לתמרן דרכו. 

בנוסף היה חם מאד - היינו עם הז'קטים הממוגנים של האופנוע - והרגשתי את הזיעה מטפטפת לי מתחת לחולצה. 

באותו היום גיליתי שלא פחות קשה מלנסוע במהירות מטורפת על אופנוע, זה לשבת על אופנוע שעומד בפקק. כמה ימים אחרי כן עדיין כואבות לי עצמות האגן. אבל היי, לפחות T התנהג למופת. ולמרות כל הפקקים וכל החסימות הצלחנו להגיע הביתה ממש מהר. כל הסיבוב מרגע שיצאנו מהבית ועד שחזרנו אליו ארך פחות משעתיים. מרשים ביותר. 

בחמישי בבוקר התקשרה בתי עוד לפני שאכלנו את ארוחת הבוקר, אחרי חדר הכושר. היא שאלה אם יש ארוחה השבוע. צחקנו קצת על חשבונה (אחרי שסיימנו את השיחה), כי בדרך כלל אנחנו שואלים אותם כבר ביום רביעי אם הם באים בששי, כדי לדעת מה לקנות בסופר. בדרך כלל אנחנו צריכים לשאול כמה פעמים עד שאנחנו מקבלים תשובה. הפעם שכחנו לשאול ובפעם הראשונה בחייה, הילדה התקשרה. זה היה נחמד אבל זה גם הצחיק אותנו. אז כן, אמרנו לה, ברור שיש ארוחה. 

T התעלה על עצמו (אם זה בכלל אפשרי) והכין גם דגי לברק שלמים (יותר גדולים מזה שקיבלתי שבוע קודם במסעדה), גם כבד עוף מטוגן, גם עוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, גם ניוקי בולונייז וגם כל מיני סלטים. והייתה גם פסטה "רגילה" עבור הילדים שלא אוכלים ניוקי. 

למותר לציין שהניוקי חוסל, אמנם, אבל מכל השאר הדברים נשארו שאריות, ואני בספק אם נספיק - T ואני - לאכול את הכל עד סוף השבוע. אני אכלתי רק מהדגים, הסלטים וטיפה מהניוקי - אז מצפה לטעום היום קצת מהמאכלים האחרים. 

הנכדים לא נשארו לישון כי חכמוד לא הרגיש טוב. לא ברור מה יש לו, אבל זה התחיל במהלך החמסינים הקשים של השבוע - והתופעות היו כמו אלרגיה - גירוד ועקצוץ באף ובגרון - וגם עייפות גדולה. זה גם קרה אחרי שהוא היה במבדקים בחטיבת הביניים - הוא מנסה להתקבל לכיתה מיוחדת (נדמה לי שקוראים לזה "נחשון"). ובאותו הערב גם יצא למסיבת בת מצווה שהסתיימה מאוחר. כן, הוא כבר בגיל הזה שיש מסיבות בת מצווה לבנות הכיתה. בקיצור הילד שפוך, אכל אמנם יפה בארוחה אבל נרדם אחרי כן על הספה עד שהם נסעו הביתה.

השבוע פורים והם יוצאים לחופשה ברמת הגולן. מקווה שמזג האוויר יאיר להם פנים. ושחכמוד ירגיש טוב. 

בשבוע הבא היא תחגוג יום הולדת ואני כבר חושבת איך ומה לחגוג לה......אחרי שיום הולדתה ה-40 השתבש במיליון דרכים שונות, הייתי רוצה שהשנה - למרות שזה לא עגול - זה יהיה יום הולדת קצת יותר מוצלח. 

אני מתקדמת בספר EVERY LITTLE SIGN של Michele Pace ודי נהנית ממנו. 

בינתיים קרה הלא ייאמן ואמא הסכימה לנסות לקרוא ספר בטאבלט. בהנחייתי אבא הוריד לה אפליקציה ונתתי לה בינתיים את המשתמש שלי, והמלצה על ספר, והולך לה לא רע. היא אפילו מציינת את היתרונות של קריאה בטאבלט על פני קריאה על ספר מנייר, שהיא כל כך רגילה ואוהבת. אני שמחה כי כך נפתחת לה אפשרות גישה להרבה מאד ספרים בלי שנצטרך לקנות לה או להשאיל לה. 

הורי נכנסו קצת ללחץ כי קיבלו הודעה מאחד הבנקים (האמריקאים) שבו הם מחזיקים את החסכונות שלהם, שהוא עומד להיסגר ועליהם להעביר את כספם לבנק אחר. זה באמת מעצבן ומלחיץ כשדבר כזה קורה אבל בסך הכל יש להם זמן לעשות את כל ההעברות ולהודיע לכל מי שצריך לגבי החשבון החדש, ומזל שאבא מיומן גם במחשב ובביורוקרטיות השונות וגם בכל העניינים הפיננסיים שלהם, ונראה כרגע שהם מסתדרים עם זה יפה בכוחות עצמם. אני כמובן התנדבתי לעזור כפי יכולתי, וכרגע העזרה שלי מצטמצמת להדפסות וסריקות של מסמכים עבורם. 

אבא תמיד שיבח את הבנק הזה שהוא נותן את הריבית הטובה ביותר, אבל עכשיו חשבתי לעצמי שאולי הבנק הזה נתן ללקוחותיו תנאים כל כך טובים ש....בסוף הוא נאלץ להיסגר? מה שמחזיר תמיד את השאלה עד כמה הבנקים צריכים להרוויח כדי שכספינו יהיה בטוח. 

אני מניחה שהערב נצא שוב להפגנה, אבל לא בטוחה אם נסע שוב לקפלן (ואז זה יצטרך להיות על האופנוע) או לאחת הערים הקרובות יותר לכאן. וזה כל מה שאני מתכוונת לכתוב על המצב הפעם. 

מחאה, נכדים וחברות טובות

 אפשר לומר שהחלמתי לגמרי, רק שעם הקור השורר בימים אלה (למרות השיפור הניכר במזג האוויר) אני לגמרי לא בטוחה שזה לא יחזור. אתמול היה נדמה לי שאני חשה משהו בגרון....אחר כך (או "אכח כך" כמו ששרי אומרת) זה נעלם, אבל אז T אמר שכואב לו הגרון....מקווה שגם אצלו זה נעלם בינתיים.

הוא נסע בשיירה של השיריונרים מלטרון לירושלים בחמישי... 

רק שהוא עשה טעות שהוא נסע על האופנוע. דבר אחד זה לנסוע לאן שהוא על אופנוע, לחנות, ואז לחזור על אופנוע. לנסוע 16 קמ"ש כל הדרך לירושלים על אופנוע משאיר אותך אחר כך תפוס בכל מיני שרירים שלא ידעת אפילו שיכולים להיתפס. טעות. טועים. אין מה לעשות. 

במוצ"ש נסענו - באוטו - לכפר סבא להפגנה שהתקיימה שם ברחבה של קניון ערים. בהתחלה נבהלנו כי הרחבה היתה די ריקה, אבל לקראת שעת ההתחלה היא התמלאה יפה (טענו שהיינו 20,000 איש - קשה לי להאמין שזה נכון). האווירה היתה טובה ומתורבתת והנואמים דיברו לעניין. הערב התחיל בדקת דומייה לזכר קורבנות הפיגוע בששי בירושלים. 

היו נואמים מכל הקשת הפוליטית, שזה בפני עצמו מצא חן בעיני, וגם אחינועם ניני וגיל דור היו ושרו את הגירסא הפרטית שלהם של WE WILL ROCK YOU (דמו-דמוקרטיה) ואחר כך גירסא מאד מלנכולית של "שיר לשלום". 

בששי אירחנו את כל המשפחה (כולל המשפחה של אחי בהרכב מלא) ו-T כמובן השקיע והיה מצוין. 

גם בששי הזה שרי נרדמה באוטו בדרך אלינו ולא התעוררה כל הערב וכל הדרך בחזרה הביתה. מצד אחד הצטערנו שלא זכינו להיות איתה, אבל מצד שני ראיתי שהוקל לבתי שהיא חופשיה לשוחח עם הדודים ובנות הדוד שלה וסבא וסבתא שלה..בלי שהמתוקה הקטנה תשב לה בתוך הווריד. 

היא דיווחה שכבר שבועיים ששרי "דביקוש" במיוחד, כל היום "אמא אמא" וגם כשהיא צמודה אליה במיטה (היא נרדמת במיטתה אבל עוברת למיטת ההורים עדיין כל לילה) היא פועה "אמא" כאילו שבתי רחוקה ממנה. כנראה שעובר עליה משהו. היא גם לא הרגישה טוב ביומיים האחרונים של השבוע ובתי קראה לחמותה שתבוא לשמור עליה מעט בזמן שעבדה בקליניקה. כשחזרה שרי אמרה לה "אני לא אוהבת את סבתא א'", מה שמאד הפתיע את בתי - כי הן מאד קרובות והיא סבתא נהדרת. בתי שאלה למה זה ושרי הסבירה ש"היא כל הזמן אומרת לי מה לעשות, היא לא מחליטה עלי, היא לא אחראית כאן". מתאמצת לא לחייך הסבירה בתי שכאשר היא מבקשת עזרה מסבתא א' לשמור עליה בזמן שהיא בעבודה, סבתא בהחלט אחראית כאן, שרי התנגדה נמרצות וטענה בתוקף שבתי אחראית, גם כשהיא לא נמצאת. יש לה מה לומר גם לחתני לגבי זה. מסתבר שלדעתה בתי אחראית על הכל - כל הזמן. זה כנראה השלב שבו הילדה נמצאת. מתוקה וחכמה מאד אבל לא קלה....לא קלה בכלל. 

חכמוד ונשמותק נשארו לישון, עשיתי להם עיסוי בגב, בקרקפת ובכפות הרגליים לפני שנרדמו, והם ישנו בשבת בבוקר עד תשע! בהחלט נכנסים לגיל ההתבגרות. אחרי ארוחת בוקר מפנקת ש-T הכין להם שיחקנו קצת טאקי (וחכמוד הצחיק אותנו כשכל הזמן הניח על השולחן קלפים לא קשורים ולא שמנו לב....) ואחר כך "רביעיות" - עד שחתני הגיע לקחת אותם הביתה. 

בבוסטון סביבוני חטף דלקת גרון (סטרפטוקוקוס) וקיבל את זה די קשה. אחרי יומיים אנטיביוטיקה נראה היה שהוא מתחיל להשתפר אבל אז חזר להתלונן וגם להקיא וכנראה חטף עוד וירוס על הדרך, בנוסף לחיידק הרשע. אין מנוס ממחלות הילדים האלה אבל זה קשה. היום שוחחתי איתם בוידאו והקטנצ'יק אמר לי "YOU FEEL BETTER" שזו דרכו לומר כמובן "I FEEL BETTER" . הוקל לי מאד לשמוע. 

השבוע סוף סוף נפגשתי עם חברותיי האהובות 'קלי' ו'שני'. כל כך קיוויתי ששום דבר לא יקרה שיגרום למפגש להתבטל - שוב - והאמת היא שקלי הרגישה כל כך רע - היא מקוררת נורא - שהבנתי שהיתה התלבטות גדולה אם להגיע או לא, אבל בסוף הגעגוע והרצון להיפגש הכריע - והיה כל כך טוב להיות שוב שלושתנו ביחד. והדובדבן שבקצפת היה שבדיוק כשהגענו למקום המפגש שני התבשרה שנולד לה נכד שני (הבכורה היא נכדה) כך שגם היתה לנו עוד סיבה לחגוג. 

היום נסענו לירושלים, לכנסת להפגין. נסענו עם הרכב (תודה לאל ול-T שהתחשב) ויחסית הגענו מהר ואפילו הצלחנו לחנות די בקלות (במגרש מאחורי בנייני האומה). אני לא יודעת להעריך כמה אנשים הגיעו (אין לי מושג איך תמיד זורקים אחר כך את המספרים האלה) אבל היו המונים, והיה צפוף אבל שוב - כמו בהפגנה בכפר סבא - מנומס, רוב הזמן. הצלחנו להגיע ממש עד לכנסת (כמעט, כי המשטרה חסמה את הגישה) והצלחנו לשמוע חלק מהנאומים (לצערי למרות שפרסו מערכת הגברה לאורך כל הרחוב שהוביל לכנסת, הרמקולים לא פעלו ואנשים בקצה לא שמעו את הנואמים, וחבל). 

לומר שאני אופטימית ומאמינה שההפגנות האלה וההשבתות וכל המחאה יעזרו במשהו, אינני יכולה. אבל גם לשבת בבית ולקטר אני כבר לא יכולה. ונראה מה יהיה. 

סופשבוע גדוש פעילות

הגיעו תוצאות ה-CT ושאיננו מבינים כמעט שום דבר ממה שכתוב. שלחנו לפרופסור (שגם קיבל את הדיסק המקורי) והוא רק ענה שיבקש ממזכירתו לקבוע ל-T פגישה במרפאה שלו בעוד כמה שבועות כשישוב מחו"ל. מה זה אומר? אוף. 

לפחות T הרגיש יותר טוב בימים האחרונים ואני מקווה שהמגמה תימשך. 

סוף השבוע היה גדוש פעילות.

חתני טס לסקי עם חבר אז בתי והנכדים היו אצלנו כל הסופ"ש כמעט. 

בששי הלכנו עם חכמוד ונשמותק לאסוף את שרי מהגן ולקחנו את כולם אלינו הביתה. על הדרך וחצי בצחוק הסברנו להם מהזה "פנסיון מלא" (מה שנקרא FULL BOARD בבתי מלון) - כי הם קיבלו אצלנו שלוש ארוחות ביום 😉. ששי צהריים, ששי ערב, שבת בוקר והתברר שגם נשארו לשבת צהריים. היה קצת מעייף אבל נחמד מאד. 

בתי עובדת עד מאוחר בקליניקה בימי ששי ובנוסף היתה צריכה ללכת ללווייה (אבא של חברה טובה נפטר במפתיע) אז הגיעה אחרי ארבע בששי. 

העסקתי את שרי כמיטב יכולתי וכאשר הייתי ממש עייפה נשכבתי על הספה בסלון (שלחתי את T שינוח במיטה בחדר) והיא צפתה (שוב) ב"לשבור את הקרח 2" וחצי נשכבה עלי. 

אמא שלי חגגה יום הולדת 91 ביום ששי. לא היה לנו כוח לערוך ארוחה משפחתית רבת משתתפים (כלומר עם המשפחה של אחי) אבל  הכנו לה מאכלים שהיא אוהבת ואפינו עוגה (ומצאתי נרות עם אותיות "מזל טוב" ככה הגיל לא מוזכר בכלל) וקנינו לה מתנה - בגדי ספורט. שנים שהיא לא קנתה לעצמה שום דבר חדש ואני כבר יכולה לספר שהיא מאד אהבה אותם והם גם מתאימים לה בול. שמחה גדולה. אבא נראה הרבה יותר טוב וגם מרגיש טוב, כך שכנראה ההשפעה של ההורמונים שלקח בחודש שעבר כבר פגה. בשבוע הבא כבר עושים לו את ה"סימון" - הכנה להקרנות - ואז זו כבר תהיה אופרה אחרת. 

בשבת בבוקר היתה הפוגה בגשמים והצלחנו לעשות את ההליכה/ריצה שלנו, אבל אז הגשם חזר ביתר שאת וכאמור בתי "נתקעה" אצלנו והבוקר הפך לצהריים. זה היה נחמד אבל קצת יותר מדי, ומצאתי את עצמי אחרי הארוחה "בלי בטריות". נגמר לי הכוח. עזבתי הכל (לא פיניתי, לא שטפתי כלים, לא הכנסתי למדיח) ועליתי לשכב. הייתי חייבת "להניח את הראש".

עד שקמתי הם כבר ניצלו הפוגה קלה בגשם ויצאו הביתה, ו-T שטף את כל הכלים. 

קבענו לנסוע למודיעין לבת דודתו 'לונדון' ובערב תכננו להשתתף בהפגנת המחאה בתל אביב. 

הייתי קצת עצבנית על 'לונדון' בגלל האופן שבו היא התנהלה לגבי המפגש הזה. דבר ראשון היא בכלל לא הודיעה לנו שהיא מגיעה לישראל.  נכון שזה לא היה ביקור מתוכנן אבל היא ידעה שהיא מגיעה (ואפילו קנתה לעצמה כרטיסים לקונצרט...כלומר ידעה בדיוק את התאריכים) ולא טרחה ליידע אף אחד. היא הגיעה כנראה לקראת סוף השבוע שעבר - הבן שלה גר במודיעין עם אשתו והילדים וגם לה ולבעלה יש דירה בסמוך אליהם במודיעין שרוב השנה מושכרת לטווחים קצרים. בתחילת השבוע, כמה ימים אחרי שהגיעה (ואיש מאיתנו לא ידע על כך) היא כתבה הודעה שהיא בארץ, שכרגע היא ברכבת בדרך לחיפה להיות עם בת הדוד שהתאלמנה השנה, ושהיא תהיה איתנו בקשר יותר מאוחר. בנוסף היא כתבה שתשמח אם נגיע אליה למודיעין בשבת אחר הצהריים. מה היא תכננה לגבי שאר הימים? אין לנו מושג. כשהיא לא התקשרה צלצלתי אני אליה והיא היתה עם שתי בנות דוד מחיפה - אז מסרתי ד"ש וחיכיתי שהיא תחזור אלי. זה לא קרה. ואז בחמישי בלילה (הרבה אחרי שנרדמתי) היא כתבה לי ולגיס-טי שאין לה מושג מתי אנחנו מגיעים אליה בשבת והיא רוצה לדעת כדי להיערך. רק אז הבנתי שהיא לא הזמינה רק אותי ואת T אלא גם את גיסי וגיס-טי. למה לא אמרת מראש? וברור שאין לך מושג מתי נגיע כי כתבת "אחרי הצהריים" בלי לציין שעה. וגם קבעת עובדות בשטח - אצלך במודיעין בשבת - למרות שאפשר היה להקל ולבוא באמצע השבוע ברכבת ולפגוש אותנו באמצע הדרך איפה שהוא.... מילא. 

חשבתי שאני כבר סתם מתקטננת וכתבתי לה שבתי והנכדים אצלנו עד הצהריים ובערב אנחנו בהפגנה אז נוכל להיות אצלה בין לבין. היא לא קראה את ההודעה ולא ענתה, ואז ראיתי שגם גיס-טי כתבה שהם יכולים להגיע מתי שהיא תגיד - ואז גיסי התקשר אלינו והתברר שגם את ההודעה שלהם היא לא קראה. וכמובן לא ענתה. קשה עם התקשורת הזאת. הבנתי שאני לא קטנונית, שמשהו באמת מוזר בהתנהלות של 'לונדון'. 

אבל החלטנו לא לעשות מזה עניין, ובאמת בסוף היא קראה וענתה שהיא בבית הכנסת בבוקר (הבן שלה דתי, היא לא ממש אבל מתאימה את עצמה אליו) ואחר כך בארוחת צהריים אצל הבן, כך שהיא תהיה בבית החל משלוש. אמרנו שנגיע בשלוש. בפועל היא כמובן הגיע קצת יותר מאוחר אבל גם אנחנו התעכבנו מעט אז היא כבר היתה עד שהגענו. 

גיסי וגיס-טי הגיעו מעט יותר מאוחר ובסך הכל היה ממש נחמד. 

בקבוצה של בני הדודים קבענו פיקניק כלל משפחתי (כל הדורות) בחול המועד פסח כי גם 'לונדון' וגם בתה והמשפחה יגיעו מלונדון וגם בן הדוד מניו ג'רזי יגיע לביקור. התלבטנו לגבי מיקום הפיקניק ובסוף נידבנו את הבית שלנו, מתוך מחשבה שבחול המועד רוב המקומות מפוצצים באנשים וקשה למצוא ולשריין אזור בפארק או חורשה כלשהי. כל אחד יביא משהו, כנהוג במפגשים שלנו, ואני מקווה שיהיה נחמד. 

משם יצאנו להפגנה בתל אביב, שהתאחרה להתחיל בגלל הגשם השוטף (היתה סכנת התחשמלות ולא ניתן היה להשתמש בציוד האלקטרוני כשירד גשם) אבל הכיכר והרחובות הסמוכים התמלאו באנשים ובסוף היה מי שדיבר (חלק לעניין וחלק קצת הזוי) ואפילו מי ששר . עמדנו שעות, חלק ניכר מהזמן מתחת למטריות, אבל היה רגוע ומנומס, והמשטרה התחכמה וחסמה את הכניסות והיציאות מאיילון כך שמפגינים לא יכלו לחסום כי זה היה כבר חסום (ואנחנו נאלצנו לנסוע בדרכים חלופיות כדי לצאת צפונה הבית). אמנם נתקענו שעה ביציאה מהחניון והיו גם פקקים בדרך הביתה והלכנו לישון ממש מאוחר (וקמנו מוקדם לחדר כושר כרגיל) אבל היה שווה.  ו-T כמובן נשבע שבשבוע הבא רק על האופנוע.....אם לא יירד גשם אז נראה. 

האם זה יעזור במשהו? אין לי מושג. 

בראשון נפגשתי עם 'מחברת' והשלמתי קצת שנ"צ בצהריים אז הכל בסדר. 

בני וכלתי קנו ל'סביבוני' אופנוע ירוק כמו של T, וצילמו אותו מספר (באנגלית) שזה אופנוע ירוק בדיוק כמו של 'סבא T' מסוג קוואסאקי ושהוא נמצא בישראל. התמוגגנו. הוא גם 'קנה' לקיקה מתנה ליום הולדתה - בובה, עטף אותה ומסר לה, והיא היתה מאושרת מזה שאחיה הנערץ נותן לה משהו. מתוקים שלי. 

נראה איך ייראה השבוע הזה. 

הליכות, הפגנות, נכדים וירקן אחד רמאי

 בחלק מההליכות שלנו לפנות ערב אנחנו פוגשים בככרות ובצמתים מפגינים. שלטים, דגלים, לפעמים גם קריאות במגפון. לפעמים זה מפגין או מפגינה בודדים. לפעמים יש כמה, עם מסיכות ובמרחק נאות אלה מאלה. ביום ששי לפני הצהריים הצטרפנו גם אנחנו להפגנה שכזו. אני עם דגל ישראל, T עם תוף שנתן קצב לקריאות. לא היינו הרבה זמן, היה חם ולא היה שם צל. אבל היינו. במרחק של כמאה מטר מהבית.

ערב אחד הגיעו לכאן 'שותפנו' ו'שריתה' במסגרת ההליכה היומית שלהם. אמנם בניגוד להנחיות הרשמיות אבל לגמרי תוך שמירה על הבריאות, ישבנו בגינה רחוקים אלה מאלה, ו-T הגיש להם שתיה ונשנושים (חומוס טרי שהכין בעצמו יום קודם). ושוב נוכחנו לדעת כמה חסרים לנו המפגשים החברתיים האלה. זה עשה לנו ממש טוב. 

אז אתמול כבר לא התאפקנו, ובאמתלה (אמיתית) של להביא לילדים אוכל, נסענו להרצליה, עמוסים בקציצות, שניצלים מוכנים לטיגון (קפואים) ורוטב בולונייז (קפוא). בהלוך לא היו מחסומים בכלל, ובחזור היה מחסום שרק האט את התנועה אבל לא עצרו אף אחד לתשאול. 

המפגש עם הבת והנכדים היה ממיס ממש. כולנו התגעגענו כל כך. לקטנה אפילו לקח כמה דקות של התביישות עד שחזרה להתייחס אלינו כרגיל. וזאת למרות שהיא רואה אותנו בשיחות וידאו כל יום. לפעמים פעמיים ביום. 

שיחקנו איתה, הקשבנו לנגינה בגיטרה של חכמוד, שהתאמן כל הזמן הזה והשתפר מאד, ו-T העביר לו עוד שיעור קצר. הבנתי שנשמותק פרש משיעורי הפסנתר (לא ברור אם משעמם לו, כמו שהוא טוען, או שהוא הגיע לשלב מתקדם ומאתגר יותר כפי שטוענת מורתו). בני הציע להם למצוא לו מורה אחר, כדי לרענן קצת את העניינים. בינתיים ביקשתי ממנו שייתן לי קצת שיעורי פסנתר, כי למדתי כשהייתי בגילו והייתי רוצה קצת לחזור לזה (כשאני מנגנת בגיטרה או בצ'לו זה מחריף לי מאד את הדלקות בכתפיים). הוא דווקא התלהב והושיב אותי מול הפסנתר ולקח מקל קטן כדי לכוון אותי מול התווים (כמו שמורתו עושה) ואמר לי "מצוין" ו"מושלם" וגם "תנסי שוב" והרגיש מאד טוב עם עצמו. ואחר כך ביקש לגבות ממני חצי שקל. וכשנתתי לו שקל, כי זה מה שהיה לי, רצה לתת לי עודף. מיהרתי לומר לו שאין צורך. 

T הכין ארוחת צהריים, נוקת אכלה בתיאבון ואז בתי הצליחה להשכיב אותה לישון, ואז אכלנו כולנו. שמחתי שבתי הצליחה לאכול ולהתארגן בנחת לפני שיצאה לקליניקה. נשארנו איתם עד שחתני חזר מהעבודה, אחרי כחצי שעה. שיחקתי טאקי עם הבנים עד שנוקת התעוררה בבכי. בצהריים כשהיא מתעוררת היא בוכה, ולפעמים היא פשוט רוצה לחזור לישון אבל לא מצליחה. אז אחרי שעשיתי איתה סיבוב בבית על הידיים (היא עשתה תנועה של "איפה?" והבנתי שהיא שואלת איפה אמא - ואני יודעת שכאשר עושים סיבוב בבית להראות לה שאמא איננה, אז היא נרגעת) התיישבתי על הספה בסלון והיא הניחה על ראש וכמעט נרדמה שוב - ואז חתני חזר. 

חיכינו שגם הוא יאכל צהריים ואז נסענו הביתה. 

בדרך חזרה עברנו אצל ירקן במושב לידינו, שבזמן ההליכות שלנו דרך המושב ראינו שיש לו סחורה ממש יפה וטרייה. לקחנו כמות רצינית של  ירקות ופירות וניגשנו לקופה, שם חיכה לנו בלגן שלם. הבחור כל הזמן טעה - לא ברור למה - במחיר ובמשקל, החסיר פריטים מהחשבון ואז הוסיף אותם בסכום אחר, פתאום ראיתי שפטרוזיליה (פחות ממאה גרם) עולה 1000 ש"ח...ועוד קטעים מופלאים שכאלה. אחר כך T אמר לי שלו היה לבדו היה משאיר שם את העגלה והולך. כנראה שהיינו צריכים לעשות זאת. עברתי איתם על כל החשבון פריט פריט - לא לגמרי הבנתי מה הלך שם, החשבון הסופי נראה די מנופח אבל לא בא לי להשאיר הכל וללכת לירקן שלנו. 

בבית שקלנו את כל המוצרים והתברר שלא היה שום קשר בין המשקל האמיתי למשקל שלפיו גבו מאיתנו את המחירים. בקיצור - כמו שחברנו 'המהנדס' תמיד אומר - היינו שם שלוש פעמים: ראשונה, אחרונה, ופעם אחת יותר מדי. 

T כתב להם וואטסאפ עם מה שהוא חושב על ההתנהגות הזאת, וגם צילם את החשבונית כדי שיידעו במי מדובר. עד עכשיו לא ענו לו. כאשר גוגל שאל אותי מה דעתי על החנות הזאת, כתבתי בדיוק מה היה, ונתתי ציון 2 (כי הסחורה היתה טובה, אחרת היו מקבלים פחות). 

בגזרת בוסטון תינוקי התחיל סוף סוף לומר חלקי מילים, "בה, בה" גם עבור "אבא" וגם עבור תחילת השיר "בה בה בה בצל". וכלתי שרה לו שיר באנגלית על אווז ואחרי שהיא אומרת goosy goosy הוא עונה ga ga וזה מתוק. איזה קול מתוק יש לו! 

היום הוא חוזר שוב לגן (לומד שלישי עד ששי) - ונראה איך יהיה לו. 

סיימתי לנקות ולסדר גם את הצד השמאלי של "הארון הרומני" ואני מאד מרוצה. 

כאמור הפרויקט הבא יהיה הבר שבמטבח.

המצב הוא המצב וכרגע לא נראה שעומד להשתנות אז פשוט לא אדבר עליו. 

אני תוהה למה לא כולם מקבלים את התרופות VIP של טראמפ - נראה שלמרות גילו ועודף המשקל שלו הוא מתאושש יפה. האמנם?

תמהיל של צרות ושמחות

ככה החיים. יש שמחות ובו בזמן יש גם צרות.
אז הצרה העדכנית שנחתה עלינו היא שגיסתי המופלאה (אשתו של אחי) אובחנה עם סרטן השד.
ומאז לא משנה מה קורה, הכל מוכתם בדאגה הזאת, בעצב הזה, בבלבול הזה - של המלחמה החדשה הזאת שנכפתה עליה, ורצון של כולנו להיות כאן בשבילה, לעזור במה שאפשר, לעודד ולתמוך.
אני יודעת שהיום אפשר לטפל בסרטן השד, ושאני מכירה נשים רבות שעברו את זה, כולל גיסתי השנייה (אשתו של גיסי) חלקן מזמן מזמן, והכל בסדר אצלן.
אבל זה לא מפחית את הפחד, את הדאגה, את ההצפה שהאבחנה הזאת מביאה איתה.

נוסיף על כך את הקורונה, וזה מקשה על "להיות שם בשבילה" כי היא כמובן מבודדת את עצמה כמה שיותר עכשיו, וסביר להניח שאת התקופה הקרובה אנחנו נעביר בטלפון, אפילו בעיקר בהודעות וואטסאפ - כי גם אין לה כוח לשיחות, וזה מאד מאד מובן לי.
אבל היא מעדכנת כל הזמן, וזה טוב - כי זה מראה לי שהיא לא מתכנסת בתוך עצמה, שהיא מקבלת בברכה את התמיכה ואת האהבה שאנחנו מזרימים אליה. 

לבקשתה אני מעדכנת את הורי, וכמובן גם את בתי. עם בני עוד לא יצא לי לדבר על זה, בכל פעם שדיברנו הוא היה בחוץ בפארק עם תינוקי או באמצע אריזה לקראת מעבר דירה (בשבוע הבא) או בנסיעה - לא הרגשתי שיש אפשרות להעלות את זה עדיין. אולי אמתין עד שיעברו דירה ויתמקמו קצת ואז אספר.

לאמא שלה (של גיסתי) היא החליטה לא לספר בינתיים. גם כדי שהיא לא תדאג, והיא בעצמה לא לגמרי בריאה, ויש לה צרות משלה, אבל בעיקר כי אמא של גיסתי היא מהאנשים האלה שכאשר הם דואגים לך, אתה צריך כל הזמן לטפל בהם. ואין לגיסתי או לאחותה כוחות כרגע לטפל באמא מעבר למה שהן עושות גם ככה. מזל שכבר יש לה מטפלת (שגם זה סיפור מסובך בפני עצמו, כי היא מתנהגת אל המטפלת באופן די מחריד) ולפחות נחסך מהן הטיפול הלוגיסטי / פיזי.

אחותה של גיסתי היא בולדוזרית וגם מקושרת מאד, ובעזרתה ובעזרת אחותה של חברתה הטובה של גיסתי שעובדת בקופת החולים, הצליחו לזרז בדיקות ולהשיג כירורגית שד מומלצת מאד - כרגע יש כבר תוצאות ביופסיה (נראה שהגידול קטן, לא אלים ולא מהסוג שנוטה להתפשט), והיא כבר עברה MRI שלא העלה ממצאים חדשים ודי מאשר את התוצאות של הביופסיה.
נכון לעכשיו מתכננים להוציא רק את הגידול ואת בלוטת הזקיף, ואם לא תהיינה הפתעות במהלך הניתוח עצמו, היא תעבור הקרנות אחר כך. על פניו נשמע שהיא בידיים טובות.

מה שמלחיץ אותי יותר מכל (ובוודאי גם אותה), הוא שהגוף של גיסתי מגיב באופן מאד בעייתי לפרוצדורות רפואיות. תגובות שליליות או חוסר תגובות או תגובות יתר - בכל טיפול שעברה אי פעם. מזה אני מפחדת בעיקר. מהסיבוכים.

אז כל יום אני שולחת לכיוון שלה אור ואהבה ואנרגיות ריפוי - זו הדרך שלי להתפלל. ומקווה שיעזור. וודאי לא יזיק.

שתי שמחות היו מתוכננות להשבוע.
ביום שני היתה עלייה לתורה של הנכד של גיסי - בנה הבכור של אחייניתנו הבכורה - ונפגשנו בהרכב משפחתי מצומצם מאד בבית הכנסת שבו הילד למד לבר מצווה.

היינו לבד בבית הכנסת, המשפחה הקרובה משני הצדדים והרב, שהיה נחמד מאד והעביר את התפילה, הברכות, ההפטרה - באופן שהקל מאד על הקהל החילוני שהיינו.
עזרת הנשים היתה באותה קומה של עזרת הגברים, ולא היתה יותר מדי תחושה של הפרדה (או הדרה).

בעזרת הנשים התקבצו הילדות הקטנות של המשפחה - בתה הצעירה של אם חתן הבר מצווה, שתי הבנות של אחותה והבת התינוקת של אחיה הצעיר - כולן מתוקות ושובות לב.

אחרי העלייה לתורה נסענו רובנו (פרט לאלה שהיו חייבים להמשיך מייד לעבודה) אל אחייניתנו הבכורה הביתה, לכיבוד קל - וזה היה ממש נחמד.
מסיבות שונות אנחנו לא מרבים במפגשים עם הצד הזה של המשפחה, ודווקא היה טוב להיות קצת ביחד, להתעדכן קצת, לשוחח.
חסר לי במיוחד הקשר עם הדור הצעיר - שלושת האחיינים ומשפחותיהם - שלא הצליח להתקיים בנפרד מהקשר עם גיסי ואשתו. הם גם לא הצליחו לשמור על קשר עצמאי עם ילדיי - וזה חבל לי במיוחד, כי הם ממש גדלו יחד ובילו את כל ילדותם ונערותם ביחד.

השמחה השנייה שמתרחשת השבוע הוא יום הולדתו של נשמותק שחל היום.
הוא בן שמונה, ועד אתמול התרגש מאד לקראת היום הזה - אבל הבוקר איכשהו קם על צד שמאל, רגיש מאד ולא ממש שמח - וכשהתקשרנו לאחל לו מזל טוב, הוא לא ממש שיתף פעולה. אני מאד מקווה שהיום שלו ישתפר ומהר.
בתי וחתני תכננו בוקר-הולדת כמיטב המסורת המשפחתית הקטנה שלהם, ואפל בלגי/אמריקאי (עם מכשיר הואפלים שבתי שאלה מאיתנו השבוע בלי שהוא ישים לב) ובלונים ומתנות, טיול משפחתי ויום כיף, ואחר הצהריים המשפחה המורחבת יותר מתוכננים לבוא אליהם לחגיגה עם עוגה והכל.

בינתיים התקלקל להם המזגן בסלון כך שייתכן שזה לא יקרה - עוד גורם שעלול לקלקל את המצברוח של הקטנצ'יק. נחכה ונראה.

בינתיים אני יוצאת עוד מעט ל'שנטי' לטיפול הסיני השבועי שלי.

ביום שני הנכדים באו בערב לישון אצלנו, ואכלו פנקייקים לארוחת ערב והספקנו לשחק "הרמז" לפני שהלכו לישון. בבוקר בתי הגיעה עם נוקת ובילינו כולנו יחד כשעתיים, וכשהם הלכו הלכנו לחדר כושר.
אנחנו בחדר כושר כל יום, פרט לשבת כי הוא סגור, וזה עושה לנו ממש טוב.

במוצאי שבת T וחתני החליטו לנסוע להפגין בבלפור - אז לא היינו בגשר באותו היום.
לשמחתי הם לא נקלעו בעצמם לאלימות המשטרתית שהיתה שם השבוע (הם ראו אותה במו עיניהם במרחק מה), ודווקא חזרו די אופוריים ואופטימיים מהאווירה ששררה שם בין המפגינים.
לצערי אני לא שותפה לאופטימיות הזאת..........

השלמות עדכונים שונים

התחלתי לכתוב פוסט הדרכה על הממשק החדש של בלוגספוט ואז הבנתי שזה מעצבן אותי ובינתיים חזרתי לממשק הישן, כל עוד אפשרי. ראיתי שהאריכו בינתיים עד ספטמבר, ואני די מקווה שיאריכו עוד. נראה לי שיש גם תקלות עדיין ותכונות שלא עובדות כפי שאמורות לעבוד, לא רק חידושים ושינויים.

לא סיפרתי בפוסט הקודם אבל בין לבין התחיל T ללמד את חכמוד לנגן על גיטרה. זה ממש טוויסט בעלילה, כי במקור הוא ביקש ממני ללמד אותו - בכל זאת אני המוסיקאית כאן - אבל בכל פעם שניסיתי, הוא התייאש מהר והתעצבן ולא היתה לכך המשכיות. לחכמוד קשה להתמודד עם קושי, וכשדברים לא באים לו בקלות הוא מעדיף לעזוב אותם. הוריו עוזרים לו להתגבר על זה בכל מיני תחומים - ולמשל בחשבון הוא ממש עשה פריצת דרך עם זה - אבל עם הגיטרה כנראה שלא לגמרי הבנתי איך לגשת לזה כדי להקל עליו. ואז בששי בבוקר, לאחר שישנו אצלנו אחרי מסיבת יום ההולדת של חתני, הוא שוב ביקש שאלמד אותו, ותוך כדי השיעור T התחיל להתערב, ופתאום ראיתי שהגישה של T (שלמד קצת גיטרה כשהיה בתיכון) איכשהו מתאימה לו יותר. אני אפילו לא יודעת לומר מה שונה בגישה של T, אבל איכשהו חכמוד הצליח להישאר ממוקד, לנסות ולהמשיך לנסות, להרגיש שהוא מצליח ולא להיות מתוסכל ולא להתייאש. הוא אפילו מדווח על כך שהוא מתאמן בבית לקראת השיעור הבא. מאד שמחתי בשביל שניהם - ובינתיים T כבר חיפש ומצא תווים ושירים כדי להמשיך ללמד אותו.
גם קנינו לו גיטרה חדשה משובחת, כי הגיטרה שבתי קנתה לו בשנה שעבר ממש לא נשמעת טוב, והמיתרים כל הזמן יוצאים מכוונון - בקיצור משהו פושטי. זה לא באמת עושה חשק להתאמן..........
T רצה לתת לו אותה כבר מחר כשנגיע לקבל אותם בצהריים מהקיטנה, אבל אני מכירה את החתן שלי והבנתי שצריך לשאול קודם. יום הולדתו של נשמותק חל בסוף החודש, וכבר קנינו לו טלפון נייד חדש (שגם אותו חתני עדיין לא נתן לו) - אז הודעתי להם בקבוצת הוואטסאפ על הגיטרה החדשה וביקשתי שינחה אותנו מתי אפשר לתת לו אותה. ברור שהיא ביקש לחכות........

פרט מעניין - תוך כדי ה"שיעור" של חכמוד, נשמותק מאד השתעמם. הסברתי לו שככה וודאי מרגיש חכמוד בכל פעם שנשמותק בשיעור פסנתר (היום הוא מלווה אותו לשיעור, הולך הביתה ואז חוזר כדי ללוות אותו בחזרה, אבל עד לפני כמה חודשים הוא היה יושב שם בשקט חצי שעה שלמה ומקשיב או משחק בטלפון בינתיים). התשובה של נשמותק היתה "לא היתה לי בעייה שהוא יילך" ובקיצור - זה לא עניין אותו. עניינתי אותו ב"הקלדה עיוורת" על המחשב שלי בינתיים, בציור - כל דבר כדי להעביר את הזמן (הקצר) שבו חכמוד עסוק בשיעור שלא כולל אותו. ובלבי נתתי צל"ש לחכמוד על אורך הרוח שגילה בשנה וחצי האחרונה של שיעורי הפסנתר של נשמותק.

עוד דבר ששכחתי לספר בפוסטים קודמים הוא שבמוצאי שבתות התחלנו לצאת להפגין על אחד הגשרים באזור שלנו. עם דגל ישראל (לא רציתי דגל שחור).
זה התחיל מכך ש-T הודיע שהוא רוצה לנסוע להפגנה בבלפור, ואני לא הסכמתי מחשש....ובכן, מכל מיני חששות. רשמית פחדתי מהדבקה, וזה היה טיעון משכנע. בכל זאת אנחנו בקבוצת סיכון. שבוע אחרי כן הוא רצה לנסוע לקיסריה להפגין. הבנתי שזה בוער בו, והאמת שמאד הזדהיתי, אז אמרתי לו שאם הוא רוצה במקום זאת להפגין על הגשר אבוא איתו. אז בשבועות האחרונים אנחנו מתייצבים על הגשר עם הדגל שלנו, עם מסיכות ותוך שמירת מרחק בטוח ממפגינים אחרים. לפעמים יש קצת קצב מדרבוקה או תוף אחר שמישהו מהמפגינים מביא איתו. יש המון צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים, כלבים (ממש תערוכת כלבים יש שם). מתחתינו עוברות מכוניות ומשאיות ורובם צופרים או מהבהבים באורותיהם להזדהות. מעלינו עוברים טרקטורוני רחיפה עם שלטים כגון "crime minister" או "לא תגנוב", ויש גם רחפן אחד שמסתובב מעלינו באופן קבוע, לא ברור לי אם הוא מצלם ומי בדיוק מפעיל אותו (ואם הֲלָנוּ או לְצָרֵינוּ).

אחרי שעה או שעתיים כאשר נהייה ממש צפוף אנחנו מפנים את מקומנו לאחרים ופורשים הביתה. מצד אחד זה לא מספיק, מצד שני זה יותר מלשבת בסלון ולקטר.

עדכון אחרון - לנוקת יש סנדלים.

בתי לקחה אותה לקנות אותם, והמוכרת הציגה בפניהן מספר זוגות בצבעים שונים. בתי נטתה לקנות כחולים עם קצת וורוד, אבל נוקת תפסה את הוורודים עם הנצנצים וסירבה לעזוב, ואפילו ניסתה לנעול אותן בעצמה - וזאת למרות שמעולם לא נעלה נעל כלשהי. היא הבינה מייד במה מדובר. היא היתה מלאה התלהבות, וגם ליטפה את הסנדלים של בתי ואז את הוורודים הנוצצים - ובכך קבעה עובדות בשטח. כן, הילדה יודעת בדיוק מה היא רוצה. ולמרות שבהתחלה היה לה קצת מוזר ללכת איתם, זה לא הוריד את רמת ההתלהבות.

זהו להיום. אגב, לא זוכרת אם סיפרתי כבר שהורי עדיין בבידוד, וזאת למרות שגם הקשיש ששלח אותם לבידוד (זה שקיבל בדיקה חיובית) יצא שלילי בבדיקה השנייה שלו. נו, אז איזו מהבדיקות היתה שגויה? זו שהוציאה אותו חיובי או השנייה שיצאה שלילית? אוף 'קורונה זאתי' כמו שעדה קראה לה באחת התגובות.

הפגנה, אופנוע ועוד כל מיני

לא הקשבתי לחדשות כשסיקרו (האם סיקרו באמת?) את ההפגנה שהיתה במוצאי שבת ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל מהתגובות שקיבלתי מחברים אחרים שהלכו - לעיתים נשמע שלא היינו כולנו באותה ההפגנה.

אולי זה קשור לשעת ההגעה, והיכולת להתקרב יחסית לאזור הבמה.
אולי זה קשור לאישיות הספציפית של כל אחד מהחברים האלה (רמז: 'שריתה' הנוטה לשיפוטיות יתר ולהגזמות).
כך או אחרת - בלי לדעת כמה אנשים באמת התייצבו שם מתוך חשש לאובדן הדמוקרטיה במדינת ישראל, אנחנו הרגשנו טוב.

הקרבתי את הקורבן האולטימטיבי לטובת המטרה - והסכמתי לנסוע להפגנה על האופנוע.
כך דילגנו על (רוב) הפקקים (בתוך רחובות תל אביב היה צפוף וקשה לעבור בין המכוניות, מה גם ש-T הבין שאני בכל זאת בלחץ מהחוויה הראשונית של לרכב על האופנוע ומיעט לזגזג בין המכוניות) ולא הזדקקנו לחניה, והתייצבנו ברחבת המוזיאון (טוב, נו, איפה שהוא בקרבת רחבת המוזיאון) בשעה שמונה וארבעים.

לא ראינו את הבמה ולא את המסך/ים (אם היה/היו?) אבל שמענו היטב וברור את הנואמים - שדיברו יפה ומדם לבם - ואת טיסלם הנהדרים ששרו את "פרצופה של המדינה".

סביבנו היו אנשים טובים. אין מילה אחרת להגדיר אותם.
חלקם עם שלטים, דגלים או ילדים על הכתפיים.
אף אחד לא דחף או התלונן.
כולם מחאו כפיים במקומות הנכונים, קריאות בקצב בזמן המתאים, לעיתים שריקות תמיכה.
כולם נתנו לכל אחד לעבור - בין אם רצה להתקרב לאזור הבמה או להתרחק.
היה אוויר לנשום. לא הרגשנו דחק.

התקדמנו לאט כמה שיכולנו ומצאנו את עצמנו על אי תנועה - ממש אוויר פסגות. 
ובתום הנאומים (אני חושבת שזה היה תום הנאומים, בסביבות עשר או עשרה וחצי) שמנו פעמנו בחזרה לאופנוע ומשם תוך עשרים או עשרים וחמש דקות - הביתה.

הערה לעצמי: הגוף שלי לא בנוי לרכיבה על אופנוע. הגב (שגם ככה בוגד לאחרונה) זועק, האגן הרגיש אחרי הרכיבה כאילו רכבתי יום שלם על סוס. אבל מה לא עושים למען המטרה?
כאמור לא שמעתי סיקור של ההפגנה הזאת אז אין לי מושג כמה הגיעו, האם ועל מי זה השפיע, ומה יהיה הלאה.

אבל שמחה שנסענו.
כי פרט להצבעה בקלפי ביום הבחירות, אין לנו דרך אחרת להביע את קולנו.

בינתיים אתמול היה לי עיסוי (מצוין) וטיפול שני אצל רופא השיניים (ממש בסדר, לא כאב תוך כדי או אחרי) והליכה לפנות ערב עם T ביישוב - היה ממש קריר. תענוג.

הבוקר הגיע סוף סוף מכשיר הסודה סטרים (קוראים לו Spirit One Touch למי שהתעניין) המבוקש, ו-T שמח ממש על המתנה. סוף טוב הכל טוב. ן.
התנצלתי שזה אמנם לא רחפן.....והוא צחק ואמר שהוא לא באמת רוצה רחפן.
טוב, חשבתי לעצמי, אולי לא כרגע. אבל זה עוד יגיע...........

קבעתי להיפגש עם 'מחברת' לצהריים (אחרי שסיימתי את הגיהוץ), וכיון ש-T לא היה בבית, הצעתי לה שנאכל כאן אצלי.

נשאר אוכל טעים מארוחת ששי, והיא הסכימה בשמחה (אחרי שהבטיחה שגם היא תזמין אותי לאכול אצלה, ואחרי שאמרתי בכנות מוחלטת שזה ממש לא נדרש).
היה כיף כרגיל, ואחרי שהלכה עליתי לשנ"ץ במזגן - ואז T גם הצטרף אלי כשחזר.......

אז בתחום הבית הכל טוב.
בתחום הלאומי.........מי יודע. יהיו עוד בחירות? באמת?
ועוד שאלה: מי לוקח סירת מפרש לשייט על הכינרת, בלי לדעת לשוט ויותר מזה: בלי לדעת לשחות???????

too old for rock & roll?

באופן לגמרי מקרי ויוצא דופן נסענו בפעם השנייה תוך שבוע לתל אביב.
הפעם היה זה להופעה של Jethro Tull בהיכל התרבות.

אהבנו מאד את המוסיקה שלהם בשנות השבעים, הם היו שונים מלהקות אחרות בסגנון ובעומק המוזיקלי, ואפילו הלכנו להופעה שהם נתנו באמצע שנות השמונים בפארק הירקון, כשהיינו הורים צעירים לשני פעוטות (אין לי מושג עם מי השארנו אז את הילדים.........).

היום אנחנו כבר לא אוהבים/מסוגלים ללכת להופעות בפארק הירקון, זה פשוט לא נוח.

וגם בהופעות שהיינו לאחרונה בקיסריה, שוני וראשון - מעבר לחוסר הנוחות הפיסית, הסאונד פשוט לא היה מספיק טוב.
אז הפעם, כשהבנו שההופעה תתקיים בהיכל התרבות, מיד רכשנו כרטיסים.

חשבנו שאנחנו אחראיים מאד כשהחלטנו לצאת מהבית בשבע וחצי (ההופעה התחילה בתשע).
אז חשבנו.
תוך חצי שעה הגענו לתל אביב, ואז נעצרנו בגלל הפגנה. מתנצלת מראש שההפניה היא לדף פייסבוק, פשוט כל מה שמצאתי ברשת אודות ההפגנה הזאת היה בפייסבוק - או של קבוצת "הפגנות ארציות נגד השחיתות השלטונית" (זה הקישור שהבאתי) או של תמר זנדברג או סרטון של "הצל"..... אף אתר אחר לא סיקר אותה.....

כל התנועה נעצרה כשהמפגינים (שכנראה התחילו את ההפגנה בכיכר הבימה) עברו בתהלוכה שקטה בליווי המשטרה, ניידות חסמו את דרכנו עד שכולם סיימו לעבור, זה לקח כמה דקות ארוכות אבל המתנו בסבלנות (בניגוד לנהגים רבים סביבנו שחשו צורך בלתי נשלט לצפור למרות שראו שמדובר בחסימה משטרתית - או דווקא משום כך).

כל השלטים הורו שחניון התרבות מלא עד אפס מקום אז נסענו לחניון TLV, שם היה מקום בשפע, והלכנו ברגל הליכה נמרצת אך לא לחוצה מדי עד כיכר הבימה, ושם נעמדנו באחד מארבעת התורים הארוכים (אך זורמים) שהובילו אותנו בסופו של דבר אל תוך ההיכל.
כל כך אין מה להשוות בין הופעה בהיכל התרבות להופעות בפארקים...מצטערת - הזדקנתי. זה כל כך הרבה יותר נוח.
השירותים נורמלים.
המושבים נוחים.
הסאונד משובח.
הטמפרטורה מדוייקת.

וההופעה...........אח.......ההופעה.

הלהקה חגגה 50 שנה להיווסדה (הם נותרו פעילים ברצף כמעט כל השנים), ובין קטעי המוסיקה והשירה הובאו גם קטעי וידאו של נגנים לשעבר שאיחלו מזל טוב לחגיגות החמישים והציגו את השיר הבא. זה היה עשוי מקסים.
קולו של איאן אנדרסון אמנם התבגר יחד איתו ולעיתים היה לו קשה להגיע לתווים הגבוהים, אבל הוא צלח זאת בכבוד וממילא תמיד היה לו קול לא קונבנציונלי ומיוחד, וממילא חלק נכבד מהשירים מתבסס בעיקר על נגינה.
והנגינה שלו, והפיזוזים שלו תוך כדי על הבמה - למרות 71 שנותיו - עוצרי נשימה.

יש ללהקה הזאת עומק מוזיקלי (ורקע קלאסי ברור) שבאמת מעמיד אותה מעל ללהקות רבות שהכרנו ואהבנו לאורך השנים.
ומה שיפה, הוא שאיאן אנדרסון מצליח לגייס ללהקתו נגנים צעירים מעולים שמשמרים ואף משדרגים את רמת הנגינה של הלהקה כולה.

נהנינו מאד. מאד!

וגם זכיתי לסוג של "תיקון" תל אביבי, כשהלכנו ברחובות הערב הנעים, באוויר צח יחסית (עדיין עישנו בכל מקום, אבל פשוט היו פחות אנשים....) מכיכר התרבות בחזרה לחניה........

הנה כמה טעימות - כאשר חלילו של איאן אנדרסון מבצע גרסא של באך (שהוא המלחין האהוב עלי בעולם).....

AQUALUNG.....אולי השיר הכי טוב והכי מפורסם של הלהקה

והשיר שמתוכו לקחתי את נושא הפוסט............
"זקן מדי לרוק אנד רול אבל צעיר מכדי למות"..........

מבחינתי איאן לא זקן מדי לרוק אנד רול....וגם אנחנו לא 😇