קצת הפוכה

הייתי אמורה לנסוע מוקדם אל בתי הבוקר לשמור על 'נוקת' בזמן שהיא הולכת לשיעור יוגה.
אבל קמתי לא טוב שוב, כמו אז בבוסטון - בחילה (עם מעט סחרחורת הפעם) ומחוברת לאסלה (אבל לא שלשול...).
אז ויתרתי. נשארתי בבית. אני נחה.

נסעתי אליה ביום ראשון השבוע והיא הלכה ליוגה וזה עשה לה ממש טוב.

נשארתי עם 'נוקת' שלא היתה כל כך רגועה. לפעמים זה קורה לה שהיא רוצה לישון אבל לא מצליחה לבד, ובתי מרדימה אותה על הציצי.
ברם - לא היה לי ציצי לתת לה, והילדונת החמודונת הזאת, שטרם מלאו לה חודשיים, סירבה בתוקף לבקבוק.
בדיוק כמו בתי, כשהיתה תינוקת, דחפה הקטנטונת את פיטמת הבקבוק עם הלשון המתוקה שלה (היא משתמשת בה הרבה, גם בהבעות הפנים שלה), והביעה את מורת רוחה בצרחות.
כן, צרחות. התברר שהיא יודעת גם לצרוח. זה לא קורה הרבה, רק כשממש מעצבנים אותה (כמוני, באותם רגעים, כנראה) או כשכואב לה משהו (למשל אתמול כל היום - לפי הדיווחים של בתי, וגם בשבת).

בהעדר דרך אחרת, התהלכתי איתה בכל הבית מחפשת תנוחה שתניח את דעתה, שרתי לה רפרטואר עשיר בכל מיני שפות (כבר תרגלתי את הכל על 'תינוקי' במשך שלושה שבועות בבוסטון, קטן עלי), טפחתי באהבה(ובקצב) על גבה ועל טוסיקה....ואחרי רבע שעה בערך (של בכי) היא נרדמה לבסוף.

התיישבתי על הספה וארגנתי סביבי כריות לתמיכה בגב, ראש, מרפקים (גם ככה הכתפיים שלי זעקו הצילו), עם הטלפון לידי והשלט של הטלוויזיה.....והמשכתי בנענוע קל לוודא שהיא ממשיכה לישון.

היא התעוררה פעם אחת, ניסיתי להאכיל אותה אבל שוב סירבה, התהלכתי שוב מעט בבית והיא נרדמה שוב.
והמשיכה לישון גם כבתי התעכבה עוד קצת כדי להביא את הגדולים מהקיטנות, וגם כשהיא חזרה ונכנסה להתקלח.

כשהיא לקחה אותה ממני לבסוף כדי להניק אותה, כל הגוף שלי היה נוקשה ומכווץ.
אכלתי איתם צהריים ונסעתי הביתה לישון.

היום הייתי אמורה לעשות זאת שוב אבל כאמור - לא קמתי טוב, ונשארתי בבית.
בינתיים עדיין חשה בחילה קלה, ומן אי נוחות כללית כזאת.

היום הניתוח של הבת של 'שריתה' ו'שותפנו' ומי יודע - אולי בגלל זה הגוף שלי מתהפך כולו.
מחכה שהגוש הזה כבר יוצא לה מהריאות. מחכה שזה יהיה מאחוריה.
מחכה לגלות שהוא היה מבודד ולא התפשט.
מחכה (זה ייקח כמה שבועות) לקבל את תוצאות הביופסיה, ושיעשו לה עוד בדיקות מקיפות לוודא שאין גושים נוספים.
מתפללת (אבל לא באמת מאמינה) שיגלו שזו בכלל לא גרור ה אלא סתם גוש שפיר.
דואגת. מאד מאד דואגת.

'מאשה' רצתה שניפגש היום, הציעה לאסוף אותי ולאכול צהריים איפה שהוא באזור - אבל הבטן מתהפכת לי וכרגע דחיתי אותה בנימוס.
היא אמרה שהיא בחופשה אבל שמעתי מ'החתולה' שהיא התפטרה גם ממקום עבודתה החדש, וכרגע חותמת בלשכה. בטח היא תספר לי הכל כשניפגש.
דואגת לה קצת כי בניגוד אלי ואל שאר החברות ממקום העבודה ההוא, מאשה לא אשת מחשבים - היא היתה המזכירה של האגף שלנו, ופרט לתעודת הוראה שהוציאה לפני כמה שנים, אין לה מקצוע חלופי. מקווה שתמצא עבודה בהקדם, כי בעלה לא מרוויח הרבה (עובד סוציאלי) ולא פשוט ככה לנהל בית עם שלושה ילדים גדולים (לפני, אחרי, תוך כדי צבא).
אמרתי לה שאחכה להתאושש מעט ואודיע לה אם אפשר להיפגש היום או לא.

אחרי הצהריים יש לי תור לכירורג לבדיקת השד השנתית. יש לי ביד את תוצאות הממוגרפיה שעשיתי ביוני (הכל תקין) ואני אמורה פשוט לעשות V על המשימה הזאת.
גם בדיקת צפיפות העצם שעשיתי באותו היום ביוני חזרה תקין.

קוראת את "לימסול" של ישי שריד (הבן של...) שקיבלתי מתנה מאפליקצית "עברית".
קרה לי משהו מוזר כשהתחלתי לקרוא. כנראה לא הייתי מספיק מרוכזת כי מצאתי את עצמי בעמוד 42 כשהבנתי שאני לא מבינה מה קורה כאן, והתחלתי מההתחלה ואז זה הסתדר.

החתולים שלי הפסיקו לכעוס עלי ובאים להתפנק ביתר שאת ולגמרי מראים לי שהם שמחים שאני כאן.

אז מחכה.
מחכה להרגיש יותר טוב פיסית.
מחכה לשמוע שהניתוח הסתיים בהצלחה.

מחר בלוגולדת 7 אבל לא יודעת אם אציין אותו באופן מיוחד.
נקווה לטוב.

ובתוך השיגרה הברוכה - מועקה

זה נופל עליך בבום - מצד אחד בלי הודעה מוקדמת, מצד שני כבר שבע שנים שכל כמה חודשים עושים בדיקות בדיוק בגלל החשש הזה. שהסרטן שבו נלחמה בתם בגיל שתיים עשרה, יחזור וישלח גרורות.

אז היום היא בת תשע עשרה, אחרי הצטיינות בתיכון ובבגרות והתנדבות ב"כנפיים של קרמבו" והדרכה בקייטנות של "גדולים מהחיים" ושחייה בוינגייט ובספיבק.....אחרי שנת מכינה מוצלחת ולקראת גיוס התנדבותי ליחידה איכותית בצה"ל.....ובבדיקות האחרונות גילו כנראה גרורה.
והשבוע יסירו אותה וישלחו אותה לביופסיה.....ומי יודע מה יהיה ההמשך.
בהעדר יכולת לעזור בדרך אחרת כרגע, התגייסתי לבטל את החופשה המתוכננת שלהם - את הרכב השכור, את המלון. להסיר מעט מן הדאגות שמסביב מכתפיהם.
והבטן מתהפכת והשינה בלילה לא סדירה ובבוקר המועקה עוטפת את הגוף, את הלב, את הכל........צובעת את כל הדברים האחרים  - הטובים  - בצבע עכור של דאגה ועצב. 

בבית

היומיים האחרונים בבוסטון היו טובים ומיטיבים, גם אתי וגם עם המשפחה הקטנה שלמשך שלושה שבועות הפכתי לחלק ממנה.
תינוקי כל הזמן הראה סימנים שהוא משתנה ומתפתח וגדל לנגד עינינו.
הוא התחיל להתבונן לנו בעיניים, לחייך ואפילו לצחוק ולהשמיע קולות של "דיבור", קולות מתוקים ומצחיקים.

בני ואני יצאנו איתו בעגלה ביום האחרון, בזמן שכלתי נסעה ללמד שיעורי כינור.
היה חם מאד אבל יצאנו לזמן קצר, והקטנצ'יק לא הראה סימני מצוקה או התנגדות.

מהדיווחים היום יומיים שאני מקבלת, יום אחרי שעזבתי הוא לגמרי התחיל להתאפס על עצמו, לישון יותר זמן רצוף בלילה, להסכים להיות לבד בעריסה או בטרמפולינה מידי פעם במהלך היום, להתייחס מעט לצעצועים ואפילו נסע ברכב בלי לבכות כל הדרך.
התינוקי שלנו גדל........כמה מרגש!

בטיסה הארוכה מבוסטון עד רומא הצלחתי לישון לא רע. באופן מפתיע איש לא ישב לידי, ולמרות שאלה היו רק שני מושבים, הצלחתי איכשהו לשכב/לשבת באופן שיכולתי להירדם לסירוגין.
האוכל באליטליה בלתי אכיל, אבל את זה ידעתי ואכלתי בערב לפני שעליתי על המטוס.

בהמתנה לטיסת ההמשך ברומא שתיתי קפה מעולה, קניתי לי בקבוק מים, והעברתי את הזמן עם "אנשים כמונו" של נועה ידלין, שמאז כבר הספקתי לסיים.
אוהבת מאד את הכתיבה של נועה ידלין. אבל. משהו בסגנון הכתיבה בספר הזה (סגנון הדיאלוגים, למשל) הרגיש לי הפעם קצת כפוי ומלאכותי. היה לה מה לומר, מסר להעביר, ויש לי תחושה עמומה שהיא לא מיצתה את זה עד הסוף. היתה לי הרגשה של...........סוג של בלוג. מתחיל מהאמצע ומסתיים באמצע. היא עשתה "סגירה" מסוימת רק בסוגיה אחת מתוך כמה וכמה שנותרו פתוחים ובלתי פתורים. מוזר.
אבל לגמרי אהבתי לקרוא ולגמרי העביר לי את הזמן.
לא יודעת מה אקרא עכשיו - סיימתי שלושה ספרים בנסיעה הזאת - יש המלצות?

למרות שזה היה היום הכי חם בעולם ולמרות עומס העבודה שלו, T התעקש לבוא לפגוש אותי בשדה התעופה. התגעגע מדי. כשיצאתי לאולם הנוסעים הוא פרש את ידיו וכמעט רץ אלי. היה טוב להתכנס בחיבוק הזה. גם אני התגעגעתי.

בפקקים בדרך הביתה מן השדה דיברתי עם הורי, דיברתי עם בתי וחתני והנכדים...כולם שמחו מאד שחזרתי.
החתולים דווקא מפגינים הסתייגות כלשהי - בעיקר החתולה - כאילו "אבא חזר ואת לא". מתוקים שלי.
בינתיים הם חוזרים לעצמם, ואלי,  בהדרגה. שניהם מחפשים את קרבתי אבל אף אחד מהם עוד לא בא להתיישב עלי.
גם ככה הם לא חתולים שמתיישבים עלינו, אבל מידי פעם החתול ד' אוהב להתיישב עלי כשאני שוכבת במיטה, והחתולה ל' אוהבת לבוא התפנק כשאני יושבת על הדלפק ועובדת על המחשב, או כשאני יושבת על הספה וקוראת או צופה בטלוויזיה. אז טרם.

חזרתי לשגרת היום שלי מיד, עם קניות בסופר עם הורי, ביקורים אצל בתי ועזרה עם הנכדים, ערימות של גיהוץ (לא יודעת איך T טען שהוא גיהץ כשלא הייתי........) ואפילו מפגשים עם חברים/ות.

מתחילה בהדרגה להכיר את 'נוקת', שמצד אחד היא התינוקת הכי רגועה ונינוחה וחייכנית בעולם (מאד דומה לבתי בגיל הזה) ומצד שני עוברים עליה כמה ימים קשים (ענייני בטן, איך לא?). כששמרתי עליה הבוקר בזמן שבתי הלכה לשיננית, ראיתי שהיא רוצה נורא לישון אבל משהו מציק לה, והיא מוחה בנימוס - עד כדי בכי - ושוב נימוס. מצחיקונת מתוקונת. בסוף קצת האכלתי וקצת הרמתי לשיהוק וקצת שרתי וקצת טייילתי איתה הלוך ושוב וקצת טפחתי בעדינות על הגב ו.......איכשהו היא נרגעה. לפחות עד שבתי הגיעה. עדיין לא שמעתי דיווח מה היה אחר כך.

בזירת הפעילות הגופנית יותר קשה מאשר בבוסטון - שלמרות שגם שם היה חם (אבל לא עד כדי כך) הצלחתי לעשות לפחות הליכות בבוקר לאורך הנהר. כאן אני מדליקה מזגן כבר מהבוקר (וישנה איתו בלילה) והולכת ברגל מעט וחוזרת גמורה.
הקאנטרי פחות אטרקטיבי במהלך השבוע, הדרכים פקוקות חלק ניכר משעות היום (אם לא בהלוך אז בטוח בחזור) והחניה שם מפוצצת. אנחנו שוקלים לעבור לעשות מנוי במועדון ספורט שקרוב יותר אלינו, אולי בדיור המוגן של הורי. בתקווה שכך נוכל ללכת כל יום.

אז זהו. אני בבית. חזרה לשיגרה.

אולי תינוקי מרגיש שעוד יומיים אני חוזרת הביתה?

בימים האחרונים אני מספיקה בכל בוקר הליכה לאורך הנהר.
לפעמים, כמו אתמול, היה חם אפילו בצל.
הבוקר היה קריר בשתי מעלות ונוספה לזה בריזה קלה.

שלשום שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי יצאה לחברה ובני לימד (בבית, בחדר המוסיקה).
מאוחר יותר שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי ישנה ובני יצא לגיג (חתונה).

ואז כשהיא קמה רעננה ומלאת מרץ, הרהבנו עוז ויצאנו לטיול בעגלה עם תינוקי, שחלק מהזמן היה ער והביט סביב ומצץ מוצץ במרץ רב, וחלק מהזמן ישן. אבל כל הזמן נשאר בעגלה. הישג עצום וראשוני. הלכנו שעה וחצי, קנינו לו פיג'מות חדשות ואפילו עצרנו לאכול גלידה (שתכל'ס התגלתה כדי מגעילה).

כשחזרנו אליהם הביתה עשינו לתינוקי אמבטיה, ואז הוא ינק את ארוחת הערב שלו, ואז.... התחילה הרוטינה הקבועה של הערב - בכי ועצבנות וחוסר מוכנות לתת לכלתי לשבת אלא רק לעמוד ולהתנדנד....הזוי. היא סיפרה לי על זה אבל מעולם לא חזיתי במו עיני.

נשארתי איתה קצת והכנתי לה משהו לאכול ומשהו לשתות וישבתי איתה עוד קצת עד שהתעייפתי........ואז חזרתי למלון.

למרת היא סיפרה לי שהוא המשיך עם האמוק של בכי וחוסר שקט והיא נדנדה אותו שעות, ועוד לקחה על עצמה גם את ה"משמרת" של בני, שתמיד קם אליו לפנות בוקר, כי הוא חזר כל כך מאוחר מהעבודה. אשת חיל מי ימצא? בני מצא!

אתמול בני היה בבית עד הערב, ואז יצא לחזרה.

בצהריים הוא לימד.

זה היה יום כביסות וניקיונות ואני עזרתי במה שיכולתי, אבל תינוקי לא היה שקט וחטף את האמוק שלו באמצע היום.

זו היתה הפעם הראשונה שלא הצלחתי להרגיע אותו בשיטות הרגילות.

עלתה הסברה שהוא מרגיש שעוד מעט אני עוזבת......

בסוף הוא אכל ונרדם, ואז ישן עלי שעות ואפילו לא התעורר בזמן לאמבטיה.

העברתי אותו אל כלתי בשלב כלשהו והוא המשיך לישון.  

בסוף כלתי החליטה שנדלג על אמבטיה, ושחררה אותי בשמונה וחצי. 

כמובן ברגע שנכנסתי ל-UBER קיבלתי ממנה הודעה שהוא התעורר בבכי. כאילו חיכה שאלך. 

אבל אז היא הודיעה לי שהוא אכל וחזר לישון.......

אז לא היתה יום אחד אמבטיה, לא נורא.

קיוויתי שיהיה שקט. שיזכור שאת הקריזה היומית הוא כבר חטף בצהריים.........

הבוקר היא דיווחה שהיה לילה טוב וגם הבוקר בוקר טוב - אשמע עדכונים עוד מעט כשהיא תבוא לאסוף אותי.

שוחחתי ארוכות עם בתי ו'נוקת' המתוקה, שאולי שמעה על מעלליו של תינוקי והחליטה גם היא לעשות לאמא שלה לילה לבן. אמנם היא רגועה וחייכנית רוב הזמן (ומאוהבת בחכמוד, שכל הזמן מרעיף עליה תשומת לב ופינוקים), אבל בתי סיפרה לי שהיא למדה גם לצרוח....ושהם מקווים שזה רק "שלב".

היא גם סיפרה שנשמותק הופיע בקונצרט שהמורה שלו ארגנה לכל תלמידיה, ושהיה טוב מאד ונתן לו מוטיבציה להמשיך בשיעורי הפסנתר (הוא כבר שקל לפרוש....). 

כן, אני כבר מתה לחזור הביתה. 

עוד יום בבוסטון

קמתי "מקולקלת" - סחרחורת ובחילה....
זה קורה לי לעיתים רחוקות אבל זה מוכר.
בחדר בבית מלון לבד - זה קצת מפחיד.
מצאתי את עצמי הולכת לשירותים עם הטלפון - למקרה שאצטרך להזעיק עזרה.
בדרכי בחזרה ברגליים כושלות למיטה הסרתי את הבריח מהדלת, למקרה שיצטרכו להגיע לעזור לי.

בינתיים התאוששתי.
התלבשתי, שתיתי קפה (איזה כיף שיש לי מקרר וקומקום ואפשר להכין קפה בחדר בלי לצאת).
בחוץ אפרורי ואמור להיות גשום. אבל חם, ממש חם. וימשיך להיות חם עד שאסע, נראה לי.
והחום העוד יותר גדול מחכה לי בארץ.

דיברתי שוב עם בתי וקצת גם עם הנכדים. הגעגוע גובר.
דיברתי גם עם T, שהערב נוסע עם הורי אל ביתה של בתי עם אוכל מוכן לארוחת ערב אצלם.
מפנק, מפנק, מפנק.

ניסיתי לשכנע אותו שלא יבוא לאסוף אותי משדה התעופה ברביעי, גם ככה היום שלו עמוס וזו שעה של פקקים ואין לי שום בעייה להגיע הביתה בכוחות עצמי.

השיגרה שלי כאן טובה לי (למרות הגעגוע לבית, לבעל, לחתולים, לנכדים).
בבקרים בדרך כלל יש לי זמן להתעמלות כלשהי, קצת עבודה (בין אם זה אימון - אני מאמנת בהתכתבות - ובין אם אלה עבודות משרדיות עבור החברה של T ו'שותפנו'), קריאת בלוגים (וכתיבה כמובן), קריאה בספר (בטלפון) של מירה מגן, וגם צפייה בסדרות במחשב. עוקבת מכאן אחר "סיפורה של שפחה" וגם "שקרים קטנים גדולים", את שניהם אני רואה בלי T ממילא.
אני חושדת שהוא לא "מחכה" לי עם סדרות בהן אנו צופים יחד. לא נורא. אשלים לבד את הפרקים החסרים.

בדרך כלל אוכלת לפחות ארוחה אחת אצל בני וכלתי, אם לא שתיים.
בהתחלה אכלנו את מה שבישל T והקפאנו, ואז הם התבאסו שלא יישאר להם האוכל של T לאחר כך (כשכל ההורים - גם אני וגם הוריה - יחזרו לישראל) והתחלנו לבשל בעצמנו.
החיסרון : השיער והבגדים שלי והתיק שלי מסריחים מבישול כל הזמן. אין להם ממש איוורור כמו שצריך בדירת ה"כמעט מרתף" שלהם, שאמנם יש לה חלונות אבל לא מספיק כיווני אוויר והיא נמוכה מאד. את הבגדים אני מכבסת כמובן, ואת השיער חופפת, אבל התיק.............הריח שלו מלווה אותי בכל מקום.

תינוקי ממש מתפתח מול עיני, וכבר מעט מתקשר - מצליח ללכוד מבט, מחייך, עושה קולות.
יודעת שבפעם הבאה שאראה אותו כל ההיכרות הזאת תתחיל מההתחלה, אבל מאמינה גם שהגוף שלו יזכור את המגע שלי. גם אם הוא עצמו לא.
הוא נרגע עלי במהירות יחסית ומרגיש נינוח בזרועותי, והוא מתוק ורך וחלק כמשי............כן כן מאוהבת.

אוהבת את כלתי בתור אמא, כולה אהבה וחמלה ונוכחות מיטיבה עבור תינוקי.
בני גם אוהב ומחובר אליו, אבל מרגישה שזה בא לו פחות בטבעיות מאשר לה.

מסוקרנת לראות אותם מתפתחים כמשפחה............
אין לי מושג מתי ניפגש שוב - האם זה יהיה כאן שוב או בארץ.......
הם חייבים להגיע ארצה בכל מקרה כי צריך להחתים את הויזות החדשות בדרכונים שלהם (שמשום מה אפשר לעשות רק בשגרירות בארץ).
אחרי שראיתי את תינוקי במנשא, בעגלה וברכב, לא רוצה לדמיין אותו במטוס.........או בתורים בשדה התעופה.
מרחמת מראש על בני וכלתי ובעיקר על שאר הנוסעים.

תיכף כלתי תצא לאסוף אותי.
היום מתוכנן שהם יצאו (בני וכלתי) לבילוי משותף - רק שניהם - בזמן שאשמור על תינוקי. גשום אז בטח זה יהיה מוזיאון........
מזמן מזמן לא היה להם דייט כזה לבד בנחת רק שניהם.........

ועוד שבוע בבוסטון חלף

הסתיים לו עוד שבוע בבוסטון.
זה באמת ביקור ארוך במיוחד, ונכנסתי לסוג של שיגרה נעימה ואני די מרגישה כאן "בבית".
גם במלון - למרות שחדר הכושר כאן חם ברמות לא נורמליות : עשרים ומשהו מעלות, אני מתחילה להזיע עשר דקות אחרי שאני מתחילה  אימון. ביקשתי כבר כמה פעמים להוריד את הטמפרטורה (או לפחות לשחרר את המזגן שנעול על איזו "תכנית" מטומטמת ואי אפשר לשנות כלום) ולא קורה שום דבר.
הבוקר גם נגמרו המגבות והנקיות וגם המים במיכל השתייה (מים עם חתיכות לימון...).
בחוץ חם מדי וזה מבאס כי בניתי על הליכות יומיות לאורך הנהר........
אבל מחר נראה לי שבכל זאת אלך בחוץ - ממילא חם לי ומגעיל אז לפחות לשטוף את העיניים תוך כדי ההליכה.

הצלחתי לשוחח ארוכות עם בתי בוקר אחד וזה היה ממש טוב.
התגעגעתי אליה ולשיחות שלנו, לא רק לנכדים המתוקים, וזה היה ממש ממש טוב.

עם T אני משוחחת פעם או פעמיים ביום, לבד או כאשר אני בביתו של בני, יחד איתם.
הוא מדווח לי על מה שקורה איתו בעבודה, עם הנכדים, ואפילו עזר לאחייניתי ובן זוגה לסגור אירוע חתונה (במרץ). הוא הלך לפגישה עם אחי וגיסתי והוריו של החבר, הרגיע רוחות שנסערו והתעקש עם נציגת המקום על מה שהיה צריך להתעקש, והגיעו להבנות והסכמות ותאריך. זהו. יש חתונה, יש תאריך, יש מקום - אפשר להתפנות לטפל בשאר הפרטים.

גם עם אמא דיברתי בוקר אחד, סיפרתי לה דברים על תינוקי ועל מה שאנחנו עושים כאן והיא נשמעה מצוין.

בבוקר היחיד שהיה כאן מזג אוויר נורמלי (כלומר 23 מעלות ולא 32), הרהבנו עוז ונסענו לבוסטון קומון (Boston Common).
כיון שתינוקי לא סובל להיות בעגלה, וגם לא לשבת ברכב, לבשנו כולנו מנשאים (כל אחד מסוג אחר) ויצאנו לדרך ברגל וברכבת.

בדיעבד זו היתה יוזמה קצת אמביציוזית מדי עבור תינוקי.
הוא היה בסדר במנשא עלי בהתחלה, ואחר כך התחיל לקטר.
העברנו אותו לבני לשאר ההליכה עד לרכבת ובתוך הרכבת (הוא אהב את הנסיעה ברכבת אבל קיטר בכל פעם שהיא נעצרה בתחנה).

חצינו את הפארק ונכנסו לארחת בוקר ב-TATE (היה מפוצץ אנשים אבל שירות טוב ומהיר והצלחנו אפילו למצוא מקום לשבת בפנים, כי בישיבה בחוץ לא היה צל בכלל).

בשלב זה תינוקי כבר היה לגמרי לא מרוצה, כלתי הניקה אותו והוא נרגע מעט, אבל אי אפשר היה ממש לטייל בפארק או לשבת על ספסל (הדיקטטור הקטן לא "מרשה" לשבת, רק לעמוד ולהתהלך), אז מהר מאד הבנו את הפואנטה ועשינו את דרכנו בחזרה הביתה.
ברכבת הוא ממש התחיל לבכות (וריחמתי על שאר הנוסעים), וכשירדנו ממנה כלתי פשוט הוציאה אותו מן המנשא והחזיקה אותו על הידיים (מה ההבדל, קטנצ'יק? מה כל כך מפריע לך במנשא, בעגלה, באוטו....???) כל הדרך מהתחנה הביתה.

מטר מהבית הוא נרדם, החצוף המתוק הקטן.
כלתי שמה לו חיתול בד על הראש להגן עליו מפני השמש, ופתאום זה עשה לי אסוציאציה של שייח' שרודה בנתיניו....😉
לא פוליטיקלי קורקט בכלל אמפי, אבל יש מצב לכנות את תינוקי "השייח'" בבלוג?????

באותו היום הגיע לביקור חבר טוב שלהם (שגם מנגן עם בני בכל מיני הרכבים, כולל באלבום שעומד לצאת).
יש לבני ולכלתי חברים טובים, חלקם לצערם ולצערי לא חיים בבוסטון, אבל הם נפגשים בכל הזדמנות ובינתיים אהבתי מאד כל חבר או חברה שיצא לי לפגוש.
אחד החברים הטובים שלהם הוא בגילי, בעצם מבוגר ממני. הוא מורה באוניברסיטה בה למד בני בתואר השני, הם התיידדו והתחילו לנגן ביחד בהרכבים שונים, ועכשיו הם מופיעים ביחד באופן קבוע.

באחד הבקרים היה לתינוקי תור מעקב וחיסונים אצל הרופאה שלו (כאן אין "טיפת חלב").
בסך הכל הוא מתפתח יפה מאד, גדל בהדרגה (הוא קטנצ'יק אבל הוא נולד קטן וגדל יפה מאד יחסית).
הוא היה גמור אחרי הבדיקה והחיסונים, ינק ונרדם, וכך הצלחנו להשכיב אותו בעגלה ולטייל איתו בפארק (יותר נכון, בית קברות) מרהיב שנמצא מעבר לכביש מול המרפאה.

היה חם אבל בחלק נכבד מהטיול היינו בצל, והיה טוב להסתובב קצת באוויר הצח ובשקט ששרר שם (והשקט שהשתרר בתוך העגלה....).

תינוקי בכה מעט כשהעברנו אותו לרכב כדי לנסוע הביתה, אבל שוב נרדם, ואז התעורר בבכי קורע לב - מעולם לא שמעתי אותו בוכה ככה - כנראה בגלל החיסונים. נתנו לו משכך כאבים על פי המינון שהרופאה נתנה, והוא נרגע ויותר לא הביע כל אי נוחות או סבל (או חום) מהחיסונים האלה.

אתמול הייתי אצלם כל היום מהבוקר, בני יצא לחזרה ואני שמרתי על תינוקי בזמן שכלתי השלימה שעות שינה. זה עשה לה ממש טוב ואני קראתי והמשכתי במרתון של "חברים" שנתפסתי אליו מאז שאני כאן. סיימתי את העונה הראשונה וכעת אני בשנייה.
"שמרתי" זה אומר שהוא ישן עלי.
היא ביקשה שאעיר אותה כשירצה לאכול, והוא משך די הרבה זמן יחסית, שעתיים וחצי, מה שאיפשר לה לתפוס תנומה כהלכה, והיא הרגישה ממש מצוין בהמשך היום. וטוב שכך, כי אחר הצהריים נסעה ללמד, ולמזלה היתה עירנית ומלאת אנרגיה.

כשהיא עבדה נשארתי עם תינוקי ובני, שחזר הביתה בינתיים, והיה טוב לבלות שלושתנו יחד.
שוחחנו, ראינו את סרט לא רע עם ג'וני דפ ("הפרופסור"), והאכלנו את תינוקי פעמיים. זה ממש נהדר שהוא מסכים גם לאכול מבקבוק וגם לינוק. כלתי שואבת חלב פעמיים ביום, ובינתיים תמיד יש שקיות מוכנות בפריזר לעת הצורך.
בין ההאכלות הוא היה קצת ער ושיחקנו איתו מעט - מתוק אמיתי.
ואז קילחנו אותו, ובדיוק כשהוא רצה שוב לאכול, כלתי חזרה הביתה - כולה מתגעגעת לקטנצ'יק שלה ומתפקעת מחלב.

בני החזיר אותי למלון ועוד הספקתי לעבוד קצת וגם לקרוא (עדיין עם "וודקה ולחם") לפני שנרדמתי לבסוף קרוב לאחת עשרה.

נותר פחות משבוע עד שאעשה את דרכי הביתה, והאמת היא שאני מתחילה כבר לרצות הביתה. טוב לי בשיגרה כאן וטוב לי לראות כמה אני עוזרת לבני וכלתי, וטוב לי להיות עם הנכד שעוד מעט גם אליו אתגעגע.....אבל גם טוב לי לדעת שעוד מעט חוזרת לבית שלי, לבעל שלי, למיטה שלי, למשפחה שבארץ, לחברות.............לשיגרה הרגילה שלי. 

שיגרת סבתאות מהנה

נכנסתי לשיגרת סבתאות חביבה למדי.
בבקרים האחרונים חם מדי כדי לטייל בחוץ (ממש חוצפה - ציפיתי לקרירות מסוימת בבוסטון וקיבלתי ימים של מעל לשלושים מעלות צלסיוס!), אז אני יורדת לחדר הכושר במלון. עד היום תמיד הייתי שם לגמרי לבד.

באיזשהו שלב כלתי אוספת אותי ואנחנו עושות כמה סידורים או קניות לפני שמגיעות אליהם לדירה.
אני מציעה להגיע עם UBER אבל היא אוהבת את הגיחות האלה מהבית ואני כמובן נהנית שמסיעים אותי (וגם חוסכת כסף).
בשעות האלה בני עם תינוקי.
אנחנו מכינים ארוחת בוקר ונכנסים לשיגרת היום.
כשאני שם הם יכולים להתאמן (הוא על התופים, היא על הכינור), לתפוס תנומה קלה באמצע היום, לסדר דברים שנערמו והצטברו בבית בחודשיים האחרונים מאז שהוא נולד, לצאת לעבוד (אפילו לה היו שני "גיג"ים מאז שהגעתי, כיף לה לעבוד קצת למרות חופשת הלידה) או לקניות ואפילו להיפגש עם חברים/ות.

אני עוזרת גם בשטיפת הכלים (או העמסת/ריקון המדיח), קיפול הכביסה, כל מה שצריך - ובעיקר מסתבר שאצלי תינוקי נרגע ונרדם הכי מהר.

פעם אחת נשארתי עם תינוקי לבד כמה שעות בזמן שהיא בילתה עם חברה והוא ניגן בשני אירועים בזה אחר זה. תינוקי ואני הסתדרנו מצוין.
יש בפריזר חלב שאוב בשפע (היא מקפידה לשאוב פעמיים ביום מאז שאני כאן) ואני בכיף יכולה להאכיל, לחתל, להחליף לו בגדים, להרדים ואפילו לרחוץ.

לא יודעת אם הוא מזהה את קולי, את ריח גופי, את הרכות של גופי (יש יתרונות לשמנמנות) אבל טוב לו עלי וטוב לי כשהוא עלי, כורסת ההנקה שלהם נוחה ברמות על (רוצה כזאת לסלון שלי!) וכולם מרוצים.

לפעמים (כמו היום) הם מחזירים אותי למלון מוקדם יחסית בערב, ואז יש לי זמן לקרוא, לראות סדרות במחשב, לאמן (בהתכתבות) ולעשות כל מיני סידורים און ליין.

בבקרים בדרך כלל משוחחת עם T, לפעמים גם עם אמא או אבא ופעם אחת גם הצלחתי לתפוס את בתי והנכדים.

לפעמים אני נשארת אצלם עד מאוחר ואנחנו צופים בסרט ביחד........ואז אחד מהם מחזיר אותי הביתה.

ערב אחד נסעתי עם בני להופעה שלו וזה היה נהדר. לא היה הרבה קהל (בקיץ בוסטון די מתרוקנת מאנשים) אבל מי שהגיע היה נלהב. הם ניגנו קטעים מהאלבום שלו שעומד לצאת בספטמבר וגם קטעים מאלבום שהוא הקליט עם הרכב אחר שכולל גם קטעים שהוא הלחין.
המוסיקה שלו (שהוא הלחין) כל הזמן מתפתחת ומשתדרגת, ממש מרגישה את הבגרות שלו באה לידי ביטוי, וגאה בו מאד.

הצלחתי לשוחח איתו קצת יום אחד על "גיל ההתבגרות" המאוחר הזה שקורה אצלו בשנים האחרונות, והבנתי שהוא מודע לכך שהוא מרגיש שהוא מנסה לנתק במודע את "חבל הטבור" אלינו, ושלא תמיד הוא יודע איך.
הבנתי שהקושי העיקרי שלו (איך לא?) הוא מול T, שבאמת הרבה פחות גמיש ומכיל ממני, למרות שיש בו אהבה אינסופית לבן, רצון להיות שם בשבילו ולעזור. או אולי בגלל הרצון לעזור - נדמה לפעמים שהוא מנסה לכפות את העזרה שלו (למשל בייעוץ עסקי, למשל בהקמת אתר אינטרנט לאלבום החדש) ובני מאד מתוסכל מ"הטלפון השבור" שמתרחש לפעמים בשיחות שלהם.

ניסיתי לשקף לבני איך "גיל ההתבגרות" הזה שלו נראה מהצד ומשפיע עלינו ועל היחסים שלנו איתו, ולהסביר לו שלפעמים אין ברירה והוא חייב להבין שאבא הוא כפי שהוא, הרבה יותר פתוח ומכיל ומבין וגמיש מאשר (למשל) הסבא ז"ל, אבל עדיין דומה לו בהרבה מובנים. ושיש פעמים שאתה פשוט צריך לקבל את אבא כמו שהוא, להבין שיש גבול לכמה שהוא יכול להשתנות או להתגמש, ופשוט לעשות את שלך תוך שאתה דוחה בעדינות את ניסיונות העזרה וייעוץ שלו. להבהיר שאתה מרגיש שאתה רוצה לעשות הכל לבד, גם את הטעויות אתה רוצה לחוות לבד. ולפעמים אתה תרגיש שהוא נעלב ממך, ולפעמים תחוש אתה תסכול ממנו, אבל אין מנוס מזה כנראה.

איתי, מאז ש-T נסע, הכל ממש על מי מנוחות. כלתי ובני מרגישים לגמרי נינוחים ואין שום דבר שמקפיץ או מכעיס או מרגיז אף אחד מאיתנו. שלא לדבר על הכרת התודה העצומה שהם חווים כלפיי (וכל הזמן לא שוכחים להגיד לי עד כמה) על העזרה עם תינוקי.
מרגישה שמשהו בתוכם השתחרר מאז שאני כאן, משהו נרגע. מקווה שזה ימשיך ככה כשהוריה יהיו כאן (מגיעים יומיים אחרי שאעזוב) וגם אחרי שיישארו לבד בלי הורים בספטמבר.

משהו מצחיק קרה לי כשלקחתי UBER למלון אחרי ההופעה של בני.
הנהג היה בחור צעיר, סטודנט שהיגר לארה"ב עם הוריו מקזחסטן לפני שנתיים.
הוא שאל אותי אם אני מבוסטון ועניתי שלא, וכששאל מאיפה באתי וסיפרתי שאני מישראל, הוא מיד שאל אם אני יודעת רוסית.
זה הצחיק אותי אבל בתכל'ס נשמע הגיוני - כשמינית מאזרחי ישראל דוברי רוסית, אם לא יותר. כנראה שהוא נתקל בכמה וכמה כאלה. הוא אמר שהוא מדבר רוסית כי קזחסטן היתה חלק מברית המועצות וכמובן שדיברו בה רוסית, ואז הוא שאל בעצם למה כל כך הרבה ישראלים מדברים רוסית ודיברנו מעט על ההיסטוריה של ישראל, של קזחסטן והיה מעניין. היתה לו אנגלית מצוינת יחסית למי שהגיע בלי לדעת כלום רק שנתיים קודם לכן.
מכל השיחה הזאת למדתי פריט טריוויה שלא ידעתי קודם: הוא אמר שבקזחסטן מדברים תורכית. בדקתי אחר כך בוויקיפדיה והתברר לי שיש שפה קזחית שנכתבת באותיות קיריליות אבל שהיא באמת נגזרת מתורכית. מעניין.

המלון שלי פשוט אבל נעים ונוח, המיטה נהדרת ואני ישנה כאן מצוין.
אתמול בלילה דיירי החדר הסמוך הרעישו, והתקשרתי לקבלה להתלונן. תוך דקה שמעתי שדופקים אצלם בדלת ומבקשים שקט. זה היה מרשים ביותר.
פיתחתי יחסים נעימים בספרדית עם החדרנית (לפעמים יוצא לי לפגוש אותה כשהיא מגיעה לפני שאני יוצאת אל בני וכלתי) ואחרי ששאלתי אותה אם יש במקרה כפיות (אני מכינה לעצמי קפה בבוקר בחדר, יש קומקום וקניתי קפה וגם חלב) ובערב כשחזרתי חיכו לי כאן כוסות חד פעמיות, כפיות ואפילו שקיות סוכרזית. חמודה.

זהו, אקרא מעט (עכשיו אני עם "וודקה ולחם" של מירה מגן) ואלך לישון מוקדם...............

חברה מן העבר

לא הספקתי לכתוב על זה אבל בסוף נפגשתי עם חברתי מן העבר (זו שיצרה עמי קשר דרך האתר שלי) ביום ראשון לפני שטסנו.
נפגשנו בבית קפה באמצע הדרך (פחות או יותר) בין הבית שלה לבית שלי.
לא הייתי צריכה סימנים כדי לזהות אותה - היא לא השתנתה בכלל.

תוך ששוחחנו והשלמנו בשיחה די קולחת, חוסרים של ארבעים שנה - הבנתי שבעצם לא באמת הכרנו זו את זו גם אז.

מה בסך הכל היה לנו?
שבוע של התארחות שלי אצלה בבולטימור בגיל שמונה עשרה במסגרת משלחת נוער של משרד החוץ. אחר כך כנראה התכתבות (בדואר, זה מה שהיה אז) בעקבותיה. אחרי כן התארחות שלה אצלי בקיץ לפני שהתגייסתי, ואז ביקור ארוך שלה בארץ (זוכרת שהיא גרה אצל מישהי במושב בני ציון, אין לי מושג איך הגיעה אליה בכלל) - ואז עלייה ארצה.

לא זוכרת איך נודע לי שעלתה, לא זוכרת איך נודע לי שהתחתנה כאן עם ישראלי. אולי פגשתי אותה מתי שהוא.....יש לי זיכרון עמום מאיזה פגישה אקראית איתה.......אולי ברמת אביב? משום מה זה מה שעולה לי.
בשלב זה כבר לא היינו בקשר.

היא חזרה לבולטימור ללימודי האוניברסיטה - לא זוכרת פרטים עכשיו, השיחה היתה עמוסת פרטים אבל גם הצלחתי לקלוט מעט מי היא עכשיו.

הרבה מאד "רוחניות" (שעד גבול מסוים זה לא מפריע לי, כי גם לי יש את זה, אבל בכל "רוחניות" יש פוטנציאל להגזמה - אז נחכה ונראה עם הזמן). היא היתה אחות בטיפת חלב כל השנים ויצאה לפנסיה אחרי איזו רפורמה ששינמכה לה מאד את התנאים.

העיסוק העיקרי שלה כיום הוא כמתנדבת במקלט לבעלי חיים.
היא פעילה גם עם חיילים בודדים (דרך בית בנג'י, דרכם גם אנחנו יצרנו קשר עם החיילת שאימצנו) אבל רק "תוצרת חוץ".
אני מוצאת את עצמי תוהה איך היתה לנו חוויית אימוץ החייל/ת הבודד/ת לו היינו לוקחים חייל לא ישראלי במקום את ה"תזזיתית" שלנו............

בנותיה של החברה כבר גדולות, לא נשואות אבל חיות עם בן זוג, בלי ילדים - אחת בארץ ואחת בניו יורק.

השיחה קלחה והיה לנו נחמד ביחד. כרגע נראה שיהיה לזה המשך, אבל אין לדעת לאן זה יתפתח.
קבענו שאצור קשר כשאחזור מבוסטון. 

הסתיים שבוע ראשון בבוסטון

חלף שבוע מאז הגענו לבוסטון להכיר את 'תינוקי' ולעזור לבני וכלתי.

ברגעים אלה T ממתין לטיסה בחזרה ארצה, ואני לבד בחדרנו במלון.

אז מה היה לנו השבוע? 

בסך הכל השבוע עבר בנעימים, אף אחד לא התעצבן או נעלב - פרט לפעם אחת שבני עמד לצאת לעבוד אחר הצהריים, וחשבנו שכלתי תרצה שנישאר כדי לעזור לה עם 'תינוקי' - והיא אמרה שדווקא בא לה להיות לבד, אם זה בסדר. מבחינתי זה היה כמובן לגמרי בסדר, למרות שהופתעתי, ומשום מה T נעלב מזה ש"גורשנו". 

אבל הוא לא אמר כלום וזה לא העכיר את האווירה, והוא נרגע ("עוד יומיים אני כבר לא פה ממילא") והכל עבר בשלום. 

בסך הכל ניצלנו את הפעמים שהם רצו לבד (השלמת שינה בבוקר אחרי לילה קשה, או הערב הזה שבו הוא עבד והיא רצתה לבד) כדי להיות כאן תיירים, והאמת שממש כיף פה. 

באותו ערב שכלתי רצתה להיות לבד, נסענו לאזור  Faneuil Hall לאזור שווקי האוכל והופעות רחוב, ואזור ה-Long Wharf על שפת המים. 

הסתובבנו וגם אכלנו אוכל רחוב והיה ערב ממש מהנה. 

יום אחר שחזרנו מוקדם למלון, חצינו את הכביש ועשינו שוב הליכה לאורך הנהר.

אבל היתושים התחילו לאכול אותנו אז חזרנו. 

ערב אחר עשינו בייבי סיטר לתינוקי בזמן שגם בני עבד (שני אירועים בזה אחר זה) וגם כלתי הוזמנה להחליף באירוע את הכנרת שחטפה זעזוע מוח (שכחתי לשאול פרטים מה קרה שם). 

זה היה ממש כיף.

עשינו לו אמבטיה בעצמנו, האכלנו אותו והרדמנו אותו....וכלתי אמרה שהיא כל כך רגועה כי הוא איתנו - רק דאגה לנו קצת שלא יעשה בעיות.

כשהיא חזרה הביתה החלטנו ללכת למלון ברגל. בדרך עצרנו לאכול (המבורגר טעים ב-Five Guys). מזג האוויר היה קריר ונעים לאחר שכל היום היו סופות רעמים וגשם אבל היה חם במשך היום.

הלכנו והלכנו - בערך חצי שעה - והרגשנו ממש טוב. 

אני ישנה כאן מאד טוב - המיטה נוחה והטמפרטורה מדוייקת  - המזגן קצת מרעיש בכל פעם שהוא נדלק אבל מתוך שינה אני לא שומעת את זה. 

אז כך חלף לו השבוע הראשון שלנו בבוסטון - ומעכשיו אני לבד. 

בין לבין סיימתי לקרוא את דויד גרוסמן "אתי החיים משחק הרבה".

אהבתי, אבל אני לא בטוחה שאהבתי לגמרי את הבחירה שלו לספר את הסיפור לכאורה דרך עין המצלמה. 

עוד צריכה לחשוב על זה.

אני חושבת שהיה לו קשה לכתוב סיפור שהוא בעצם סיפור חיים אמיתי, כי למרות שקיבל חופש לשנות ולהוסיף ולאלתר, עדיין לא מדובר בפרי דמיונו - וזה יותר קשה ככה. להרגשתי. 

שוחחנו כמה פעמים עם בתי והנכדים שבארץ, והתברר שחכמוד קיבל סמארטפון במתנה לכבוד סיום הלימודים (נשמותק קיבל טאבלט חדש, במקום הקודם שנשבר).

עכשיו הוא מתקשר אלי או מסמס לי וזה ממש נחמד. 

הוא כתב "אני אוהב אותך" ואחרי שעניתי שגם אני, ושאני מתגעגעת, הוא כתב:"תודה אני מידגאגה אילחם מאד".

אוך.........הפכתי לשלולית. 

בחמישי T כבר קבע עם בתי לאסוף את הגדולים מהקייטנה.......אז לפחות זה. 

'נוקת' התחילה עם כאבי בטן ועברו עליהם כמה ימים יותר קשים......אבל מהתמונות שהם שולחים אני עדיין רואה חיוכים ותינוקת רגועה ומתוקית להפליא. מתגעגעת. אליה, אל הנכדים הגדולים, אל בתי.

פחות מתגעגעת אל הורי - רגילה להיות רחוקה מהם, ודווקא להיות בקשר יום יומי איתם (כשאני בארץ אני מתקשרת לאמא כל יום) זה היוצא דופן עבורי. 

אחרי שכל השבוע לא דיברנו ורק שלחתי תמונות וסרטונים (והם התמוגגו על 'תינוקי')  התקשרתי היום לאבא, אבל הוא היה בתור לרופא עיניים ואמא לא היתה איתו. אנסה אולי מחר בבוקר. 

בלגן בארץ - הפגנות וחסימות כבישים - ובצדק - מה יהיה? אצלנו כמו באמריקה זו עבירה "להתהלך בעודך שחור"?

ושמעתי שאהוד ברק הקים מפלגה? רק הוא היה חסר לנו? שמחה להיות רחוקה מכל זה. 

אז הבוקר אכלנו ארוחת בוקר ב-Zaftig's - הדיינר החביב שגילינו בביקורנו הקודם בבוסטון. הלכנו לשם ברגל עם תינוקי בעגלה, והיה ממש בסדר.

לומדת להכיר את תינוקי והוא מגיב אלי (וגם אל T) ממש טוב. הוא אוהב שאני שרה לו, ונרדם בקלות כשאני מתנדנדת איתו על כורסת ההנקה. היום הוא ישן בעריסה שלו, וכאשר הוא התעורר הרמתי אותו, הרגעתי אותו קצת והוא חזר לישון. גם זה קורה.

הוא גדל כל יום, ממש מול עינינו, ורוצה לקוות שעם כל יום שעובר הוא ייפתח לדברים חדשים, אפשר יהיה לטייל איתו בעגלה או לנסוע איתו ברכב בלי שהוא יצרח........ואם אעביר את השבועיים הקרובים כשהוא על הידיים שלי - גם לא נורא.

העיקר שירגיש אהוב ומוגן. 

לילה טוב