בתי התקשרה הרגע ושאלה אם אני מחזיקה מעמד.
היא התכוונה כמובן לעובדה שבני וכלתי טסו אתמול הביתה לבוסטון.
"אני בסדר גמור" אמרתי לה והתכוונתי לזה. "איזה קוּלִית" היא אמרה ונימה של פליאה קלה בקולה.
כזאת אני.
אוהבת מאד, עד עמקי נשמתי. מתגעגעת בכל נימי נפשי. אבל לגמרי בסדר עם המציאות כפי שהיא.
הם חיים שם ואנחנו פה.
כל עוד הם בסדר - מאושרים, מאוהבים, מתפרנסים, מגשימים את שאיפותיהם וחלומותיהם - אני בסדר.
גם איתה, עם בתי, אני ככה.
אני לא מההורים האלה של "נו, מתי רואים אתכם?" כלומר כן - מאד אוהבים לראות אותם, להיות איתם, לארח אותם ולהתארח אצלם - לבלות ביחד, איתם ועם הנכדים - אבל אם יש להם תכניות אחרות - לבד, עם חברים, עם המשפחה שלו - אין לי בעייה עם זה.
אולי משום שהם באמת יוזמים הרבה מפגשים איתנו, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם כדי להיות איתם.
ואולי זה בדיוק ההיפך - עובדת היותנו הורים "משחררים", מקלה על ילדינו לרצות להיות איתנו. בזמן שלהם. בתנאים שלהם (בתיאום עם התנאים שלנו).
בחמישי הייתי עם T ובני עם חכמוד ונשמותק בחוג הכדורגל. הנכדים היו בעננים שהיינו שם בהרכב מלא. כולנו קיבלנו המון חיבוקים, והם היו במצב רוח נהדר.
בשלב כלשהו ביקש חכמוד "שמישהו יבוא איתו" לשחק בחלק חשוך יותר של מגרש המשחקים (החוג מתקיים בבית הספר שלו, כך שהוא מרגיש שם "כמו בבית"). בני הלך איתו, ו-T ואני נשארנו על הטריבונות לצפות בחוג של נשמותק. לאחר כמה זמן ראיתי את בני חוזר עם חכמוד על גבו "שק קמח", ונעליו של חכמוד בידיו.
התברר שבחשכה החלקית ששררה באזור ההוא של החצר, הם לא שמו לב שמישהו יצק בטון אדום (מה זה בדיוק? ולשם מה?) כנראה זמן קצר לפני שהגיעו, וחכמוד במרוצתו נתקע בתוכו. "דוד XX תציל אותי" שמע אותו בני פתאום צועק, "נתקעתי בבוץ טובעני". בני חש אלי והרים אותו מתוך הגומה המיסתורית, ואז התברר שנעליו של הילד נותרו תקועות בתוך הגומה. אז גם התברר שלא מדובר כלל בבוץ, ושהחומר - יהיה אשר יהיה - אדום ומלכלך עד מאד. בני היה עם נעליים חדשות וסוודר חדש שקנינו לו באותו שבוע....הכל התמלא באדום הזה.
חכמוד נכנס ללחץ שהוא עשה משהו לא בסדר, שיכעסו עליו, שאמו תצטרך "לשלם מיליון שקל קנס" בגלל הנזק שהוא עשה.....
ואנחנו הסברנו לו שלהיפך - בית הספר צריך להיענש על כך שנעשו עבודות כאלה בחצר בה מתקיימים חוגים אחר הצהריים ומשחקים ילדים, בלי לשים שלט ובלי ליצור איזה גידור או סרט סימון כלשהו.
כך או אחרת, T נשאר להיות עם נשמותק בחוג, ובני ואני לקחנו את חכמוד (יחף ורטוב ונסער) על גבו של בני הביתה (מזל שבית הספר קרוב). אני שטפתי אותו ובני ניקה כמיטב יכולתו את נעליו ואת הסוודר שלו. נעליו של חכמוד נהרסו כליל.
האמבטיה שלהם הפכה אדומה לגמרי....ואחרי שחכמוד נשטף היטב והתנגב והתלבש, עוד עמלתי לנקות את הבטון האדום הזה......(כן, למחרת הרגשתי יופי את הגב!).
בששי בערב ארחנו כאן 16 איש לארוחת יום הולדת גם של חכמוד (הוא כבר בן 7!!) וגם של בני (שחגג 34 בשבוע שעבר). בנוסף ל"חשודים המיידיים הרגילים" (משפחתה של בתי ומשפחתו של אחי) נכחו גם הוריה של כלתי (שגם ישנו כאן באותו לילה, ולמחרת נסענו יחד עם הזוג הצעיר לשדה התעופה להיפרד), וגם בן דודי שהגיע משיקאגו עם בתו.
היה ממש שמח, וכמובן ממש טעים.
חכמוד קיבל מתנות יפות, וגם בני, וגם נשמותק קיבל (כמיטב המסורת המשפחתית) מתנות "ניחומים" לא רעות בכלל. גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אפילו הביאה לבתי "מתנת ניחומים" לכבוד יום הולדתו של אחיה.....
אז בשבת, אחרי שהשארנו את בני וכלתי בשדה התעופה, נסענו לקאנטרי. חדר הכושר תמיד מרפא קצת את מכאובי הבישולים/שטיפות כלים/התעסקות עם נכדים.
בצהריים נרדמנו כמו מתים.
היום השלמתי כביסות וסיימתי לסדר את חדרי האורחים - מכינה חדר אחד כבר לבואם של בן דודי ובתו השבוע. הגיהוץ (כבר דיברנו על זה בפוסטים קודמים) יחכה שהגב שלי יחזור לגמרי לעצמו.
במקום זאת יצאתי להליכה לפני הצהריים (חשבתי שהערב יירד כבר גשם אבל עדיין לא הגיע לכאן).
אחר כך כורסת העיסוי פעלה היום במרץ - יש לה תכנית אחת שקוראים לה waist stretch שכשמה כן היא - עושה פלאים לגב ולעמוד השדרה. ממש מותחת אותך........זה מעולה!
הבחינה של בתי ביום חמישי הקרוב, ואני סופרת את הימים/שעות/דקות שהדבר הזה יהיה מאחוריה (ומאחורינו)......
שנת 2017 מסתיימת היום (המהנדס וביוכימיה יגיעו להרים איתנו כוסית בערב). נשאר עוד מלא כיבוד מיום ששי כך שלא צריך לטרוח במיוחד.......
הבנתי מטליק שישראבלוג לא יורד בסוף, ויש תהליך של מאמצים להעביר את האתר לבלוגרים.........
אני בינתיים נשארת כאן - מקווה שגם מי שנשאר בישראבלוג וקרא אצלי שם ימשיך אתי כאן......
מאחלת שנה אזרחית חדשה טובה ופוריה
שנת כתיבה
שנת שלווה ורוגע והתמודדות עם כל מה שעולה
שנת אהבה וחברות ורעות רוח
שנת יושר ואכפתיות
ואם כבר לגנוב מטליק - אז "אני סיימתי, תהיו טובים"
היא התכוונה כמובן לעובדה שבני וכלתי טסו אתמול הביתה לבוסטון.
"אני בסדר גמור" אמרתי לה והתכוונתי לזה. "איזה קוּלִית" היא אמרה ונימה של פליאה קלה בקולה.
כזאת אני.
אוהבת מאד, עד עמקי נשמתי. מתגעגעת בכל נימי נפשי. אבל לגמרי בסדר עם המציאות כפי שהיא.
הם חיים שם ואנחנו פה.
כל עוד הם בסדר - מאושרים, מאוהבים, מתפרנסים, מגשימים את שאיפותיהם וחלומותיהם - אני בסדר.
גם איתה, עם בתי, אני ככה.
אני לא מההורים האלה של "נו, מתי רואים אתכם?" כלומר כן - מאד אוהבים לראות אותם, להיות איתם, לארח אותם ולהתארח אצלם - לבלות ביחד, איתם ועם הנכדים - אבל אם יש להם תכניות אחרות - לבד, עם חברים, עם המשפחה שלו - אין לי בעייה עם זה.
אולי משום שהם באמת יוזמים הרבה מפגשים איתנו, ואני לא צריכה לרדוף אחריהם כדי להיות איתם.
ואולי זה בדיוק ההיפך - עובדת היותנו הורים "משחררים", מקלה על ילדינו לרצות להיות איתנו. בזמן שלהם. בתנאים שלהם (בתיאום עם התנאים שלנו).
בחמישי הייתי עם T ובני עם חכמוד ונשמותק בחוג הכדורגל. הנכדים היו בעננים שהיינו שם בהרכב מלא. כולנו קיבלנו המון חיבוקים, והם היו במצב רוח נהדר.
בשלב כלשהו ביקש חכמוד "שמישהו יבוא איתו" לשחק בחלק חשוך יותר של מגרש המשחקים (החוג מתקיים בבית הספר שלו, כך שהוא מרגיש שם "כמו בבית"). בני הלך איתו, ו-T ואני נשארנו על הטריבונות לצפות בחוג של נשמותק. לאחר כמה זמן ראיתי את בני חוזר עם חכמוד על גבו "שק קמח", ונעליו של חכמוד בידיו.
התברר שבחשכה החלקית ששררה באזור ההוא של החצר, הם לא שמו לב שמישהו יצק בטון אדום (מה זה בדיוק? ולשם מה?) כנראה זמן קצר לפני שהגיעו, וחכמוד במרוצתו נתקע בתוכו. "דוד XX תציל אותי" שמע אותו בני פתאום צועק, "נתקעתי בבוץ טובעני". בני חש אלי והרים אותו מתוך הגומה המיסתורית, ואז התברר שנעליו של הילד נותרו תקועות בתוך הגומה. אז גם התברר שלא מדובר כלל בבוץ, ושהחומר - יהיה אשר יהיה - אדום ומלכלך עד מאד. בני היה עם נעליים חדשות וסוודר חדש שקנינו לו באותו שבוע....הכל התמלא באדום הזה.
חכמוד נכנס ללחץ שהוא עשה משהו לא בסדר, שיכעסו עליו, שאמו תצטרך "לשלם מיליון שקל קנס" בגלל הנזק שהוא עשה.....
ואנחנו הסברנו לו שלהיפך - בית הספר צריך להיענש על כך שנעשו עבודות כאלה בחצר בה מתקיימים חוגים אחר הצהריים ומשחקים ילדים, בלי לשים שלט ובלי ליצור איזה גידור או סרט סימון כלשהו.
כך או אחרת, T נשאר להיות עם נשמותק בחוג, ובני ואני לקחנו את חכמוד (יחף ורטוב ונסער) על גבו של בני הביתה (מזל שבית הספר קרוב). אני שטפתי אותו ובני ניקה כמיטב יכולתו את נעליו ואת הסוודר שלו. נעליו של חכמוד נהרסו כליל.
האמבטיה שלהם הפכה אדומה לגמרי....ואחרי שחכמוד נשטף היטב והתנגב והתלבש, עוד עמלתי לנקות את הבטון האדום הזה......(כן, למחרת הרגשתי יופי את הגב!).
בששי בערב ארחנו כאן 16 איש לארוחת יום הולדת גם של חכמוד (הוא כבר בן 7!!) וגם של בני (שחגג 34 בשבוע שעבר). בנוסף ל"חשודים המיידיים הרגילים" (משפחתה של בתי ומשפחתו של אחי) נכחו גם הוריה של כלתי (שגם ישנו כאן באותו לילה, ולמחרת נסענו יחד עם הזוג הצעיר לשדה התעופה להיפרד), וגם בן דודי שהגיע משיקאגו עם בתו.
היה ממש שמח, וכמובן ממש טעים.
חכמוד קיבל מתנות יפות, וגם בני, וגם נשמותק קיבל (כמיטב המסורת המשפחתית) מתנות "ניחומים" לא רעות בכלל. גיסתי (המופלאה, כבר אמרתי?) אפילו הביאה לבתי "מתנת ניחומים" לכבוד יום הולדתו של אחיה.....
אז בשבת, אחרי שהשארנו את בני וכלתי בשדה התעופה, נסענו לקאנטרי. חדר הכושר תמיד מרפא קצת את מכאובי הבישולים/שטיפות כלים/התעסקות עם נכדים.
בצהריים נרדמנו כמו מתים.
היום השלמתי כביסות וסיימתי לסדר את חדרי האורחים - מכינה חדר אחד כבר לבואם של בן דודי ובתו השבוע. הגיהוץ (כבר דיברנו על זה בפוסטים קודמים) יחכה שהגב שלי יחזור לגמרי לעצמו.
במקום זאת יצאתי להליכה לפני הצהריים (חשבתי שהערב יירד כבר גשם אבל עדיין לא הגיע לכאן).
אחר כך כורסת העיסוי פעלה היום במרץ - יש לה תכנית אחת שקוראים לה waist stretch שכשמה כן היא - עושה פלאים לגב ולעמוד השדרה. ממש מותחת אותך........זה מעולה!
הבחינה של בתי ביום חמישי הקרוב, ואני סופרת את הימים/שעות/דקות שהדבר הזה יהיה מאחוריה (ומאחורינו)......
שנת 2017 מסתיימת היום (המהנדס וביוכימיה יגיעו להרים איתנו כוסית בערב). נשאר עוד מלא כיבוד מיום ששי כך שלא צריך לטרוח במיוחד.......
הבנתי מטליק שישראבלוג לא יורד בסוף, ויש תהליך של מאמצים להעביר את האתר לבלוגרים.........
אני בינתיים נשארת כאן - מקווה שגם מי שנשאר בישראבלוג וקרא אצלי שם ימשיך אתי כאן......
מאחלת שנה אזרחית חדשה טובה ופוריה
שנת כתיבה
שנת שלווה ורוגע והתמודדות עם כל מה שעולה
שנת אהבה וחברות ורעות רוח
שנת יושר ואכפתיות
ואם כבר לגנוב מטליק - אז "אני סיימתי, תהיו טובים"
