נדמה שהימים הופכים פתאום יותר אינטנסיביים.
מנסה להיזכר מתי כתבתי.
נזכרת שהורי הודיעו שהם לא יגיעו אלינו לארוחה בששי, שאבא עייף ואין לו כוח לצאת מהבית. ברור שקפצנו מייד לביקור קצר אצלם בששי בבוקר. אבא באמת נראה חיוור וחלשלוש. בלי קשר, אמא נראתה דו מימדית ממש, ירדה עוד יותר במשקל. היא כבר שנים בתת משקל, אבל עכשיו זה עוד יותר גרוע, ואף אחד לא מצליח לשכנע אותה שאו שתשרוף פחות קלוריות או שתצרוך יותר קלוריות. כן, די ברור מהיכן הגיעו השריטות שלי... מצד שני אי אפשר להתווכח עם העובדה שיש לנו כאן אישה בת 91 שעדיין עושה ספורט בטירוף ומתפקדת כמו בת שבעים ומשהו.
בשלב כלשהו גם בתי הודיעה שהם עדיין לא החלימו וגם להם אין כוח אז גם הם לא יגיעו.
ידענו שהנכדים הגדולים רוצים לבוא לישון כאן, אבל בשלישי לא הסתדר להם וברביעי לא התאים לנו, ועל חמישי אף אחד מאיתנו לא דיבר - וחבל, כי זה היה יכול להיות רעיון מצוין. לא קרה. ואולי טוב שלא קרה, כי שרי נשארה בבית מהגן עם דלקת בעיניים והגדולים שמרו עליהם בזמן שבתי בכל זאת הלכה לעבודה בקליניקה.
כיון שהבנתי שרק בן דודי ובתו יהיו אצלנו בסופ"ש, ליתר בטחון הזמנתי שולחן במסעדה סמוכה כדי לקחת אותם לארוחת ערב כשיחזרו בששי מהטיול בדרום.
המסעדה היתה עמוסה כבכל ערב ששי, על אחת כמה וכמה בימי הרמדאן, והשירות היה קצת צולע, אבל התאים לנו שמישהו אחר בישל ושטף כלים, האוכל היה ברובו טעים (הילדה לא אהבה את הסטייק שהזמינה לאחר שאמרנו שזו לא מסעדה של סטייקים אבל התעקשה בכל זאת). אכלנו בזריזות וחזרנו הביתה לגלידה הביתית הטרייה ש-T הכין. כולם היו מרוצים.
בשבת לקחנו את אורחינו לטיול ביפו, כאשר גולת הכותרת מבחינתם היתה מאפיית אבולעפיה.
היה יום יפה ויפו היתה מלאה בתיירים. התהלכנו ב"שטח הגדול" ובשוק הפשפשים (שהיה ברובו סגור כמובן) וגם נכנסנו לחלק מהגלריות, והיה נחמד מאד. התכנון היה ללכת לאורך הטיילת גם לכיוון תל אביב, אבל בתו של בן דודי לא מסוגלת ללכת לאורך זמן, אז קיצרנו את הטיול, הכנו ארוחת צהריים זריזה בבית והספקנו אפילו לשנו"ץ.
היתה מחשבה שבתי ומשפחה יקפצו אחר הצהריים, אבל אז התחילה לבתי מיגרנה ששוב שינתה את התכניות, ואז התקשר נשמותק שהוא וחכמוד רוצים לבוא לישון אצלנו. שמחנו מאד כמובן, אז התפצלנו - T נסע לבדו להפגנה בקפלן, בעוד בן דודי ואני נסענו להביא את הנכדים אלינו. הם הסתדרו לא רע עם האנגלית ועם בת הדוד - שהיא בגילו של חכמוד - והיה לכולנו כל כך נחמד ביחד, שהוחלט שהם ישנו אצלנו גם הלילה.
כל כך התגעגעתי לחמודים האלה בשבועות בהם בכל פעם מישהו אחר אצלם היה חולה, וכל כך כיף לנו לבלות איתם, לשוחח איתם, לצחוק איתם. בלי להתכוון לכך יוצא גם שאני משווה בינם לבין ילדים אחרים, למשל בת בן הדוד - וכל כך שמחה שהם הנכדים שלי. בטוח שהחתולים שלי מעדיפים את הנכדים שלי. הילדה הזאת כל הזמן מציקה להם, ונראה לי שהחתולה ל' במיוחד נכנסה קצת ללחץ - באחד הימים היא חירבנה בקומת הסלון ליד המדרגות במקום בארגז החול. ביקשתי מבתו של בן הדוד שתשמור ממנה מרחק קצת. הסברתי שקשה לה שיש אנשים בבית שהיא פחות מכירה. אני מקווה שהיא לא נפגעה, אבל יש גבול....
אתמול הקפצנו אותם לכמה שעות הביתה כדי שיוכלו ללכת לחוגים שלהם, וכי לא רצו להתלוות אלינו לטיול בירושלים. נסענו אל הכותל ולשוק בעיר העתיקה, שם בין היתר קיבלה הילדה שיעור במיקוח. היה מעניין לראות את הכל דרך העיניים שלהם, תיירים אמריקאים שמתקשים עם הסגנון של המוכרים בשוק. בסוף הם קנו כמובן כל מיני דברים, כמו חמסות וסימניות וקטורת ושטויות.
ישבנו לאכול צהריים בממילא כשכבר היה מאוחר והייתי ממש מורעבת. ושוב זה בערך כל מה שהספקנו, כי לא היו לילדה כוחות להסתובב בעוד מקומות. עשינו סיבוב מהיר עם הרכב ליד הכנסת ובית המשפט העליון, ובן דודי הפגין בקיאות מחאתית כאשר פתח את חלון הרכב וצעק החוצה "בושה, בושה!" וגם "לא ניתן, לא ניתן". מצחיק האיש הזה.
בדרך חזרה מירושלים אספנו שוב את הנכדים מהבית, ובערב שיחקנו כולנו מונופול - תוך שאנחנו מתרגמים את הדורש תרגום לאורחים האמריקאים. בסך הכל העברנו את הזמן בנעימים.
עכשיו הנכדים כבר בבית שלהם. בן הדוד ובתו יצאו על הבוקר לתל אביב, ומתכננים לבלות את היומיים הקרובים עם בת דודה שלהם מצד אמו, ואז הם יחזרו אלינו רק בערב החג ויעשו את הסדר איתנו.
עדיין לא ברור אם הורי יגיעו לסדר - אמרנו להם כמובן שהם יכולים להחליט ברגע האחרון אם אבא מרגיש מספיק טוב. למחרת אנחנו מוזמנים אל אחי וגיסתי וגם לזה הורי יגיעו רק אם יהיה לאבא כוח.
אז היום סוף סוף התפניתי לקצת סידורים וביורוקרטיה. מחר כבר צריכים לעשות קניות גם לליל הסדר וגם לאירוח המשפחתי בחול המועד. אין רגע דל.
אני ממשיכה לקרוא בספר THE NETANYAHUS. זהו ספר די מטריד. לולא נכתב על ידי סופר יהודי, שלכאורה מספר סיפור אמיתי, שסופר לו מגוף ראשון על ידי האיש שמגלם את הדמות הראשית, הייתי נוטה לקצת לייחס לו אנטישמיות. אולי בעצם כולנו קצת אנטישמים. או שבן ציון נתניהו ומשפחתו באמת היו כאלה נוראיים. ואגב אם התיאורים של צילה מדויקים, לא פלא שביבי מסתדר מצוין עם שרה. הוא רגיל מהבית.
