יום רביעי, 29 באפריל 2026

על דא ועל הא

 אז שותפנו ושריתה הצליחו לטוס ליוון והם נהנים מכל רגע. 

מזג האוויר מושלם, ואחרי שביום הראשון הם בילו בבית או בסביבתו, ואף טבלו בבריכה - כן, החימום עובד! - עכשיו הם התחילו לטייל וכיף להם מאד. אני ממש שמחה בשבילם. 

איכשהו התקבצה לי השבוע סידרה מוגברת של טיפוחים עצמיים, שתמשיך כנראה גם בשבוע הבא. השבוע היה לי מסאז' - סוף סוף, מאז לפני המלחמה לא קבלתי עיסוי והשכמות שלי היו ממש זקוקות לזה. 

ביום אחר הייתי סוף סוף אצל הקוסמטיקאית - שנדמה לי שכשנה וחצי הצליחה לחלוף מאז קבעתי איתה בפעם האחרונה. הפעם כבר הקפדתי לקבוע מראש את התור הבא לעוד כמה חודשים, כי......טוב, שנה וחצי בין טיפולים זה מוגזם!

עוד השבוע צפוי לי ביקור תקופתי שנתי אצל גניקולוגית. כאן התעורר אצלי איזשהו חשש, כי שנים הייתי אצל גניקולוג שגם היה מומחה לגיל המעבר והייתי מאד מרוצה מהטיפול אצלו, ועכשיו הוא הפסיק כנראה לעבוד עם הקופה ויש מישהי חדשה שמקבלת אצלנו בסניף - ולא היה לי עד כה ניסיון טוב כל כך עם גניקולוגיות נשים. נראה איך יהיה. 

לא יודעת אם סיפרתי שלאחר שבתי השלימה בשנה שעבר תואר בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, היא החליטה שבשלב הבא היא רוצה לעבור הכשרה בפסיכואנליזה ממש. בתי היא פסיכולוגית קלינית שמתמחה בילדים (אבל לא רק), ולאחר שהבינה שהיא לא מעוניינת בדוקטורט או בהמשך המסלול האקדמי (יש לה כמובן תואר שני), היא החליטה להמשיך את הכשרתה המקצועית ודווקא בכיוון הזה. 

השבוע יהיה לה ראיון קבלה ראשון ללימודים, ולקראת הראיון היא ביקשה ממני שיחת הכנה - מה שנקרא בעגת האימון CLEARWAY. עכשיו נזכרתי שעשיתי לה קלירווי גם לקראת ראיון ההסמכה כשסיימה את ההתמחות ואת התואר השני. זה היה ממש טוב ובעקבות השיחה היא אמרה שהיא די מוכנה לראיון. 

למחרת פגשתי אותה ואת שרי בקניון - נכון, אני לא אוהבת להסתובב בקניונים, אבל אני מוכנה לעשות זאת כדי לבלות קצת זמן איכות עם בתי ונכדתי האהובות. היה ממש נחמד וגם ישבנו לקפה (בתי ואני) וגלידה (שרי). 

בזמן הזה T נסע למרינה בהרצליה ושט עם חבר (עובד שלו לשעבר, שהיה איתנו אצל שותפנו ושריתה ביום העצמאות וסיפר שהוא נרשם למועדון שייט) ביאכטה שכורה. הם מאד נהנו. היתה רוח וים קצת גלי, כמו שהם אוהבים. היתה תקופה שגם T היה רשום במועדון השייט הזה, אני לא זוכרת מדוע הפסיק את המנוי. הוא סקיפר ומאד אוהב לשוט. 

בנוסף השבוע היינו מוזמנים לחתונה של אחיין של גיסתי.

החתונה היתה ביפו, ולקח לנו כשעתיים להגיע, אז למרות שיצאנו מוקדם, יחסית, הגענו ממש לקראת סוף החופה. מצד שני בפוקס מצאנו חניה ביפו העתיקה ממש ליד האולם, בהחלט אירוע יוצא דופן. 

המקום היה יפה והיה נעים להיפגש עם המשפחה. הנכדה של אחי כיכבה שם על רחבת הריקודים. האוכל לא היה להיט וגם היה נורא מעט (במנה העיקרית אפילו לא היו תוספות), מזל שאנחנו לא מהזוללים הרבה. לא ניתן היה כמובן לשוחח כי המוסיקה רעשה, ובאופן כללי אנחנו באמת לא נהנים בדרך כלל בחתונות.

החלטנו לצאת כבר אחרי המנה העיקרית, וזו התבררה כטעות - כלומר, התברר שהיינו צריכים לצאת רבע שעה מקודם יותר או כחצי שעה מאוחר יותר - כי בדיוק כשיצאנו הסתיים איזה משחק כדורגל בבלומפילד והרחובות היו פקוקים עם אוהדי מכבי תל אביב שבדיוק יצאו מהאיצטדיון....אז שוב היו פקקים בדרך הביתה. מילא. העיקר שהזוג הצעיר היו מרוצים. 

לסיום, צפינו בסרט בשם הנפט של שרה שמבוסס על סיפור אמיתי. בכל פעם מחדש מרגיז ומתסכל היחס של האמריקאים לשחורים וגם לילידים (אינדיאנים). נכון שיש דברים שהשתפרו במאה / מאתיים השנים האחרונות, אבל עדיין.......

טוב, לנו יש את הצרות שלנו. 

יום ראשון, 26 באפריל 2026

בפתחו של עוד שבוע של אי וודאות

מסתמן שאנחנו פשוט צריכים להתרגל לחיות ככה. 

באי וודאות מתמדת, לגבי אם תפרוץ שוב מלחמה או לא, ואם כן - מתי, ולמשך כמה זמן. 

בינינו, גם ככה אנחנו חיים באי-וודאות כל חיינו, רק שרוב הזמן יש לנו את האשליה של וודאות, לפחות. 

אז בצל אי הוודאות הנוכחית, החליטו 'שותפנו' ו'שריתה' שהם לא רוצים להמתין עוד - ולאחר שבוטלה חופשתם ביוון בפסח, מחר הם טסים לשם לכמה ימים וזהו. מה שיהיה יהיה. הילדים לא טסים איתם, כך שגם אם ייתקעו שם יש להם בית נהדר ונוח ונעים לגור בו, ואזור מקסים לטייל בו, וזה לא סוף העולם. האורחים הבאים שאמורים לבוא להתארח בבית מתוכננים לסוף יוני, וגם הם מגיעים מישראל - כך שאם עד אז לא ניתן יהיה לחזור ארצה, גם לא ניתן יהיה כנראה לצאת ממנה. בכל מקרה אני מקווה שיהיה להם כיף גדול שם, גם מזג האוויר אביבי ונעים עכשיו, ונקווה לטוב.

אגב העיסקה השגויה ב"ביט" פגה תוקף בששי בבוקר...ויכולתי להעביר את הכסף כמו שצריך לשכנה, ובכך תמה הפרשה המוזרה ההיא. 

הילדים הודיעו שבששי הם מוזמנים לאמא של חתני, אז לא הכנו ארוחה, ובמקום זאת הצענו לקחת את הורי להמבורגר - לכבוד יום הולדתו ה-92 הקרב ובא (מחר) של אבא שלי. הורי מאד שמחו (אחרי שאמא שלי הזכירה שסבתא שלי ז"ל היתה מתעצבנת שאנחנו חוגגים יום הולדת לפני התאריך, טפו חמסה עיגולים) וכשהצעתי גם לאחי ולגיסתי להצטרף, גיסתי הודיעה שהיא עסוקה עם אחיינית2 (צריך לחפש נעליים לחתונה ועוד שימלה - כן, מסתבר שהיום לא מספיקה שמלת כלה אחת....) אבל אחי ישמח לבוא.

בבוקר ששי עוד נסענו לקנות לאבא שלי מתנה, וכבר קנינו לשנינו גם בגדים - כי יש גם השבוע חתונה במשפחה (כמו שכתוב על ההזמנה: בכפוף להוראות פיקוד העורף) - האחיין הצעיר של גיסתי מתחתן, ובסך הכל זה היה יום ששי פורה מאד.

לאחר מכן נחנו כל שאר סוף השבוע (פרט להליכות בוקר, כמובן). 

בשבת שרי התקשרה אלי מהטלפון של בתי וסיפרה בהתרגשות שהם בוחרים מזרונים למיטות החדשות שלהם לבית החדש. היא כל כך התרגשה ושמחה שהייתה חייבת לשתף אותי, וזה ממש חימם לי את הלב. 

במהלך סוף השבוע צפינו בשלושה סרטים - שניים מהם טובים מאד והשלישי...ככה ככה.

הטוב ביותר לדעתי היה "משחק מסוכן" שראינו בסטינג טי וי (YES).

גם "איש הצללים" היה טוב (גם כן בסטינג YES). 

ואילו על "פרא" בנטפליקס אני לא סגורה...אבל לגמרי שווה לראות את שרליז ת'רון היפהפיה..וגם נופים עוצרי נשימה, בעיקר באוסטרליה וגם בהתחלה קצת בנורבגיה. למרות שהיו כמה זוויות צילום שעשו לנו קצת סחרחורת. 

אני בשלבים מתקדמים בספר "המשחק אחרון" מאת בראד פרקס ואני מאד נהנית. 

אז מצד אחד אנחנו בשיגרה רגילה לחלוטין, ומצד שני - הכל יכול להתהפך תוך שנייה. וככה הם חיינו. 

יום רביעי, 22 באפריל 2026

יום הזיכרון, יום העצמאות וגם קומדיה של טעויות

יום הזיכרון היה לי השנה קשה מתמיד - למרות שבכל שנה אני מרגישה שזה קשה מתמיד. 

לפחות השנה לא היו עוד חטופים, חיים או חללים, בעזה, וזה מנחם מעט. 

יום העצמאות עצמו גם הוא היה לי קשה - כפי שהוא הולך ונהיה קשה בשנים האחרונות - בגלל המצב במדינה פנימה, החוצה, והתהליכים שבעיצומם אנחנו נמצאים כבר כמה שנים......קשה לי להחזיק בתקווה שהכל יסתדר בסוף. 

בערב יום העצמאות לא צפינו בטלוויזיה בכלל, אבל ביום הזיכרון קראנו והקשבנו לסיפורים של משפחות הנופלים מתקופות שונות. הלב נשבר בכל פעם מחדש. 

בכל זאת התעקשנו לקיים את המסורת שבה פצחנו לפני שנים, להיפגש כמה חברים אצל שותפנו ושריתה בעצמאות בצהריים. אוכלים, שותים (הם, לא אני - אני לא מסוגלת לשתות אלכוהול מסוג כלשהו, פשוט לא טעים לי) ומקשקשים וצוחקים וקצת מקטרים, ובעיקר טוב להיפגש, חברים וותיקים - עובדים לשעבר של T ושל שותפנו מתקופות שונות. 

אמנם במקור היינו אמורים עכשיו להיות בבית ביוון עם בתי ומשפחתה, וזה לא צלח, אבל אולי שותפנו ושריתה יצליחו לטוס לשם לכמה ימים בשבוע הבא - במקום בחופשת פסח שבוטלה להם עקב המלחמה - ואם זה ייצא לפועל אשמח מאד בשבילם. 

ובכך סיימנו את תקופת החגים האביבית. 

 שני דברים מוזרים ומצחיקים שקרו ביומיים האחרונים: 

הראשון קרה שלשום לפנות בוקר, כאשר מיינקוני פתאום רץ באמוק במעלה המדרגות לתוך החדר שלנו תוך שהוא מילל, רץ בחזרה למטה לסלון, וכך כמה פעמים, ולא ניתן היה להרגיע אותו. 

אחרי כמה פעמים כאלה פתאום הוא נרגע, וכשקמנו לבסוף גילינו על רצפת חדר האמבטיה חתיכת קקי....מה שהסביר לנו את על העניין. קורה לו לעיתים רחוקות (קרה בעיקר כשהיה גור) שנדבקת לו חתיכת קקי לשיער מאחור ליד הזנב, והוא נבהל ומנסה לברוח מזה. ברור שזה "רודף" אחריו - כי זה דבוק אליו - ועד שזה לא נופל הוא לא נרגע. מצחיק החתול הזה.

זה, והרעש של רשרוש שקיות ניילון, הם הדברים שהכי מפחידים אותו בחיים. 

הדבר השני שקרה, גם הוא שלשום, הוא שהשכנה שלנו (ה"דו", אמא של הקט סיטר שלנו) הזמינה שרברב כדי לתקן נזילה אצלה בבית. השרברב עבד סמוך לברז המים הראשי של שני הבתים שלנו, תיקן את הנזילה, ולבקשתה אף התקין "שסתום אל חזור"

השכנה שילמה לו, אבל אז פתאום התברר לשניהם שהוא ביצע את התיקון אצלנו ולא אצלה. כלומר, בעת שחיפש את הנזילה אצלה, מצא נזילה אצלנו. והתבלבל. כעת הוא חזר לחפש את הנזילה אצלה, אבל כמובן שהיא כבר שילמה לו עבור התיקון שלנו, שכלל לא הזמנו. היא התקשרה אל T, קראה לו לבוא כדי להבהיר את העניין. T לא עשה מזה עניין (למרות שהמחיר נראה לו מעט גבוה מדי וגם הרי לא הזמנו גם "אל חזור"), וביקש ממני להעביר לה את הסכום ששילמה לשרברב. 

גם אני לא שאלתי שאלות, ובצעתי העברה בביט. שיתפתי עם השכנה את ההעברה בביט, והיא כתבה לי שהיא לא רואה את זה אצלה בביט. זה היה מוזר, כי אצלי היה כתוב שהסכום הועבר אליה. 

לאחר בירור קצר הבנתי את הטעות. ב"אנשי הקשר" בטלפון שלי הופיעו אצלה שני מספרי טלפון. אחד מהם לא היה עדכני. אפליקציית ביט העבירה את הסכום למספר הלא עדכני...ועכשיו - לך תדע לאן ולמי זה הגיע. למזלי זה עדיין במצב "המתנה", כלומר אף אחד עדיין לא אישר לקבל את הכסף. 

בבירור מהיר התברר לי, שלא ניתן לבטל העברה ב"ביט" (סיבה מספקת להפסיק להשתמש בזה!). פניתי לתמיכה שלהם וגם הם לא מסוגלים לבטל את ההעברה - למרות שהיא עדיין ב"המתנה". כל שנותר לעשות הוא לחכות. אם אכן אף אחד לא ייאשר קבלת הסכום (הלא קטן!), תוך ארבעה ימים הביט יבטל אוטומטית את ההעברה ואוכל להירגע. 

אבל אם מישהו ישים לב שהעברתי לו כסף ויחליט לאשר את הקבלה, לא נותר לי אלא לפנות ללב שלו ולבקש שיחזיר לי. ומה הסיכוי שזה יקרה? כאמור בינתיים ההעברה ממתינה, ואני מקווה שזה ייגמר ככה. בכל מקרה הודעתי לשכנה שאני ממתינה עד שזה יתבטל לפני שאבצע לה העברה חוזרת. 

עכשיו נחכה........

יום שני, 20 באפריל 2026

עדכונים שוטפים

 בששי אירחנו סוף סוף גם את בתי ומשפחתה וגם את הורי, שלא היו אצלי מאז לפני המלחמה (ובעצם מאז לפני שטסנו בשבוע האחרון של פברואר ליוון). 

זו היתה שמחה גדולה וזלילה גדולה עוד יותר. אמא שלי טרפה מכל מה ש-T הכין, ומרוב המנות לקחה מנה כפולה - כולל מעוגת השוקולד שהוא אפה לקינוח. העניין הזה מצד אחד שימח אותנו מאד, אבל מצד שני התחיל להדאיג אותנו עוד יותר לגבי עד כמה הם אוכלים מספיק בבית.

אמא מתעקשת להמשיך לבשל בעצמה, מסרבת בתוקף לתת למטפלת לנסות לבשל להם, ומסרבת גם לקחת ארוחות צהריים מהקפטריה ב'אחוזה', שמבשלת אוכל ממש טוב. בכל פעם שאני מעלה את הנושא היא אומרת "כן, כן, אנחנו עובדים על זה" כאילו שאו טו טו זה יקרה, אבל כששאלתי אותה אם זה באמת נכון או שהיא סתם אומרת כדי לסתום לי את הפה, היא הודתה שהיא סתם אומרת. 

וכאשר אנחנו מביאים להם אוכל שאנחנו בישלנו, היא מייד דוחפת אותו לפריזר, מי יודע אם ומתי הם אוכלים אותו בסוף. 

מצד שני הם התחילו שוב לקחת אינשור, מה שאומר לנו שהם מודעים לכך שהם לא מקבלים את כל מה שהם זקוקים לו מהאוכל. לא עדיף לאכול כמו שצריך? זה מאד מתסכל. 

לפחות כרגע נראה שהביקור של העובדת הסוציאלית כן עזר במשהו ליחסים בין המטפלת של אבא שלי לאמא שלי.....נראה כמה זמן זה יחזיק. 

מה שכן, נראה שגם מיינקוני שמח מאד לראות את המשפחה של בתי וגם הם ממש ממש התגעגעו אליו. זה היה תענוג לראות. וגם היה כיף שהם באו, וכיף להרגיש שדווקא התקופה שבילו כאן כמעט חודש וחצי, קירבה בין כולנו מאד. 

בנימה שמחה יותר, גיסתי הקימה קבוצה בשם "חגיגת מקווה לאחיינית2", וביקשה מכל המוזמנות לשלוח לה גם ברכה עבור אחיינית2 לקראת החתונה, וגם תמונות שיש לנו איתה. כתבתי ברכה מרגשת ומושקעת, כמובן, ומצאתי כל מיני תמונות חמודות מכל מיני תקופות שונות אבל אף תמונה שבה אני ואחיינית2 מצולמות ביחד. בכלל, גם באירועים שבהם אני יודעת שהיא נכחה (כמו יום הולדתי ה-50), מצאתי תמונות של גיסתי ושל אחיינית1 בשפע ומעט תמונות גם של אחי, אבל אף תמונה של אחיינית2. זה מוזר, כאילו בכוונה התחמקה מהמצלמה. גיסתי אמרה שהיא תחפש אצלה. החתונה בסוף יוני וכולנו מקווים שתתקיים כמתוכנן. 

הרי ממש אין לדעת מעכשיו לעכשיו אם ומתי תפרוץ שוב מלחמה....

גם בסוף החודש הזה הוזמנו לחתונה, של האחיין הצעיר של גיסתי. אנחנו - T ואני - לא חובבי חתונות (בלשון המעטה) - במיוחד בשנים האחרונות שבהן משום מה הרעש הפך בלתי נסבל. ואצל T זו גם עייפות החומר - כל כך הרבה שנים ערך אירועי חתונות ובר מצוות וכו בעצמו, שזה נמאס עליו לגמרי. 

אבל בקרבה כזו - אחיין של גיסתי - אין לנו ברירה אלא להשתתף. ושוב, בכפוף למצב ולהוראות פיקוד העורף, כמובן. 

על הטיסה ליוון ביום העצמאות ויתרנו, כאמור, כאשר בוטלו הכרטיסים (בחברה זרה) ורכישת כרטיסים בחברה ישראלית כלשהי דרשה עלויות לא הגיוניות. כרגע בתי מתכננת לטוס לשם בראש השנה, ואולי אולי גם אנחנו נצטרף. 

מה שכן, T התייעץ עם ה-AI, שמתברר שיודע גם למצוא ולהמליץ על טיסות, ומצא טיסה של אל על לבוסטון בסוף ספטמבר במחיר שפוי (עוד נמוך מזה ששילמנו הרבה לפני המלחמה עבור הטיסות הצפויות לנו בחודש הבא). אז קנינו. שיהיה. אז עכשיו מתוכננות לנו שתי טיסות לביקור אצל בני ומשפחתו המתוקה - הראשונה בחודש הבא והשנייה בסוף ספטמבר. אינשאללה ששתיהן תתקיימנה כמתוכנן. 

את הצ'לו לא הצלחתי למכור בינתיים - למרות שאני מאוהבת בו והוא מתוצרת משובחת, הוא בכל זאת בן 54 וישב במארז (הקשיח אך מיושן) שלו ללא שימוש הרבה שנים. היה מי שביקש אותו כתרומה, אבל עוד לא התייאשתי מספיק כדי למסור אותו בחינם. בתיאוריה, לפחות, הוא שווה הרבה כסף.

בשבת ויתרנו T ואני על הליכת הבוקר מפאת האבק הכבד ששרר בחוץ (וחדר הכושר סגור בשבת).

לא זוכרת אם סיפרתי שצפינו בסרט עטור פרסי האוסקר "קרב רודף קרב", שהיה בעיני קצת מוזר. מצד אחד היו בו אלמנטים שהזכירו לי את מה שקורה בפועל בארה"ב כרגע (מבחינת ההתנהלות של הממשל כלפי מהגרים), מהצד האחר הסרט מאד דיסטופי ולא באמת משקף את המציאות כפי שהיא, אך מצד שלישי היה בסרט לא מעט הומור שחור וסרקאזם שמבחינתי, לפחות, שידרגו אותו מאד. 

הערב אנחנו מתכננים ללכת לקולנוע לצפות ב"פרויקט הייל מרי", שאהבתי מאד את הספר עליו הוא מבוסס. אני מקווה שלא אתאכזב. אומרים שהוא טוב. 

היום גם אקח את נשמותק לאורתודנט של קופת החולים, לקבל דעה שנייה עבור יישור השיניים שלו, לאחר שהאורתודנט הפרטי נתן תכנית מפורטת בליווי הצעת מחיר יקרה למדי. נראה מה יציעו לנו בקופת החולים. 

אז יום הזיכרון לפנינו, ואנחנו ממילא באווירת יום הזכרון כבר הרבה זמן........ את יום העצמאות עצמו אנחנו מתכננים לבלות כרגיל עם שותפנו ושריתה (שהבטיחה שכל שעה עגולה תקרא "יאסו" כדי שנחשוב שאנחנו ביוון 😂) ועוד כמה זוגות חברים.

וכמו שטליק תמיד נוהג לומר, אני סיימתי, תהיו טובים. ואוסיף - בבקשה תהיו טובים. גם לאנשים אמיתיים בחייכם, וגם לאנשים ברחבי הבלוגיה...........תהיו טובים ועדינים ומתחשבים......כי בעצם למה לא? 





יום שישי, 17 באפריל 2026

למדור השרביט החם - תזונה בזמן מלחמה

 במדור השרביט החם בתאריך 17/04/2026 מבקש מוטי שנספר לו על הרגלי התזונה שלנו בזמן המלחמה ואחריה. 

כולם הזהירו אותי כמובן - מלחמה זה משמין. ובאמת נראה לי שבמלחמת איראן הראשונה ביוני "התיישבו" עלי שניים/שלושה קילו מיותרים שלקח לי כמה חודשים להוריד. אבל אני לא בטוחה שזה היה רק בגלל המלחמה, כי גם בחורף האחרון זה קרה לי שפתאום עליתי את אותם שניים שלושה קילו - ולא באמת היה לי הסבר משכנע איך זה קרה ומדוע. 

בכל מקרה כאשר המלחמה הנוכחית - או יותר נכון האחרונה - פרצה, עוד הייתי ביוון, ושם התזונה שלי היתה מאד מסודרת ובריאה. וגם לא נשנשתי בין ארוחות. ובעצם ירדו לי הקילוגרמים המיותרים כבר כשחזרנו מיוון, באותה טיסת חילוץ (יקרה יחסית אבל לא בשמים, עם ארקיע).

וכך המשיך בעצם כשחזרתי.

אמנם הייתי המון במטבח - כי אירחתי כאן את משפחתה של בתי וכל היום רק בישלנו (ושטפנו כלים, וערכנו קניות וחוזר חלילה) אבל לא הייתי בסטרס באופן יוצא דופן ולא היו לי חשקים מיוחדים ולא אכלתי בין ארוחות - וכרגיל אצלנו היו ארוחות בריאות ומזינות, כולל הרבה ירקות וקצת פירות.

ולשמחתי גם מאז שהמלחמה הופסקה (כן, לא נגמרה אלא פשוט הופסקה) אני ממשיכה בהרגלי האכילה הרגילים שלי...ומקווה שאמשיך כך. ושלא אעלה שוב פתאום ללא הסבר במשקל כפי שקורה לי לפעמים (הגוף כנראה ממש, אבל ממש! רוצה לעלות בחזרה). 

ועכשיו, בלי קשר לנושא הזה, אני מציעה לכל מי שרוצה להיות לקרוא בבלוג של N_LEE, שהפך להיות פרטי, להעביר אלי את כתובת המייל שלו - כתובתי: empiarti@gmail.com ואדאג להעביר לה כדי שתוכל לשלוח הזמנה לבלוג. 

עריכה: נודע לי שלא ניתן לשלוח הזמנה לבלוג לכתובות מייל שאינן GMAIL, משום מה. אז מי שמבקש לקרוא בבלוג של N_LEE מתבקש לספק כתובת GMAIL ...

יום רביעי, 15 באפריל 2026

אובך בחוץ ובפנים

אני מרגישה שהאבק ששורר בכל חדר גם פנימה, לנשמה.

זו השורה היחידה שנותרה מפוסט שלם שכתבתי הבוקר, ומשום מה הוא לא נשמר.... 

מה כתבתי בכלל? האם יש לי כוח לשחזר את כולו? מה רציתי לומר? האם אני זוכרת הכל? 

אולי כתבתי על כך ששבוע עבר מאז הפסקת האש ומאז שבתי והמשפחה חזרו לביתם, אבל זה מרגיש לי כמו הרבה יותר משבוע.

אולי סיפרתי על ביקור של העובדת הסוציאלית של התאגיד של המטפלת אצל הורי, והניסיונות שלנו לגרום למטפלת להבין שאמא שלי היא בעלת הבית ושצריך לכבד גם אותה, לא רק את אבא ואותי (שאותי היא רואה כסוג של סמכות). 

ודאי סיפרתי על הביקור שלנו אצל בתי בבית והמפגש המהנה עם הנכדים, אליהם התגעגענו מאד וגם הם אלינו. איך עזרתי לשרי להכין המווווון שיעורי בית, חיבקתי ארוכות את נשמותק, שהתמסר לזה בשמחה, והקשבנו לצלילי הגיטרה החשמלית של חכמוד ונהננו מאד. אפילו את חתני הספקנו לפגוש כשחזר הביתה, רגע לפני שעזבנו.

קבעתי סוף סוף תור לאמא לרופא אף אוזן גרון - לא מאמינה שהיא תסכים שהוא ישלח אותה לבדיקת שמיעה (אבל אולי?) אבל אולי לפחות הוא יוכל לעשות לה ניקוי אוזניים ואולי זה יעזור קצת? היא פשוט לא שומעת כלום! 

לבתי יש בשבוע הבא סוף סוף בדיקה שקשורה לבעיית השמיעה שלה, אז אני מקווה שגם בתחום הזה הדברים יתקדמו.

מקווה שזכרתי לספר שנפגשתי עם 'מחברת', ושהיא נשמעה מאד אופטימית לגבי סיכויי ההחלמה של בתה - למרות שהדרך עוד קשה וארוכה. זה היה משמח. 

באמת שאינני יודעת מה יהיה במדינה, גם מבפנים וגם מבחוץ, אז אני כרגע מסרבת לדבר על זה. 

יום השואה היה עצוב ואמיתי עבורי, כמו בכל שנה, וכרגע מתקרב יום הזיכרון שנהיה כבד מנשוא בשנים האחרונות. וזה בלי שיש לי אובדן מיידי במשפחה. לא יכולה אפילו לדמיין מה עובר על המשפחות. על יום העצמאות אני לא מדברת בכלל, לא מתכוונת לצפות בשום טקס שממש נגנב מאיתנו, האזרחים, לטובת המקורבים. בושה וחרפה.

אה, כן היה עוד משהו שסיפרתי עליו, לגבי הצ'לו שלי עתיק היומין (נו, טוב, רק משנת 1972) שהחלטתי סוף סוף למכור. נראה אם יהיה לו קונה...לא רואה הרבה ביקוש לכלי הזה. 

ועכשיו אבק מכסה את החוץ ואת הפנים - למרות שברגעים אלה ממש העוזרת החביבה שלי עמלה על נושא הפנים - ובעצם ככה התחלתי את הפוסט הזה...........אז כך אסיים. 


יום שני, 13 באפריל 2026

שנייה לפני שהמלחמה חוזרת...

הפסקת האש קרתה - כרגיל - מעכשיו לעכשיו. 

בלילה עוד נפגשנו בממ"ד עם המשפחה של בתי, ובבוקר הם כבר ארזו וחזרו הביתה. למחרת הנכדים כבר הלכו ללימודים. אנחנו נשארנו קצת המומים, ולקח לי קצת יותר מיומיים לסיים עם הכביסות של כל המצעים והמגבות ולהחזיר אותם לארונות בחדרי האורחים. 

עברנו ששי שבת שקט, רק שנינו, עם גיחה קצרה אל הורי - כי צריך. כן, כי צריך, ולא כי באמת בא לי להיות איתם. אני מודה בפעם המי יודע כמה: פחות ופחות מתאים לי לבלות זמן עם הורי. לא בא לי לדבר איתם, לא בא לי להיות איתם. ברור שאני מטפלת בכל מה שהם צריכים ואעשה הכל בשבילם, אבל פשוט לא בא לי עליהם. מה לעשות? זה מה שיש. 

כשאמא פתאום אמרה שעכשיו היא רוצה לקנות נעליים חדשות, מייד קבעתי איתה למחרת. לגמור עם זה. עד שהיא כבר מבקשת משהו. וכמובן שכל הדרך היא היתה עסוקה בכמה שהיא מטריחה אותנו וכמה זה רחוק ובטח היא מפריעה לנו לעשות דברים אחרים שאנחנו רוצים. לא עזר שאמרנו שלו היו לנו תכניות אחרות היינו קובעים ליום אחר. אין עם מי לדבר. 

לפחות סוף סוף אחרי שלוש שנים יש לה נעל ספורט משובחת ותקינה, אחרי שאת הנעליים הקודמות שקנינו לה היא כבר שחקה ל"פיתה". כמובן שהיא לא מסכימה איתנו. "הנעליים האלה עדיין טובות". כן, בסדר. 

היא גם מסרבת לקנות בגדים חדשים לקראת החתונה של אחיינית2, וברור לי שגיסתי תיאלץ להכריח אותם, את שניהם, לצאת איתה לקניות. אני לא בעסק - זו לא החתונה שלי. לו זה תלוי באמא שלי היא היתה באה בטרנינג ונעלי ספורט. כאמור - לא בעייה שלי, הפעם. 

בששי שבת היינו מאד עסוקים דווקא עם הבית ביוון. גם נכנסו בפעם הראשונה דיירים "משלמים", וליוינו את מנהלת הבית דרך הטלפון כדי לוודא שהכל מסודר ומוכן והיא יודעת מה צריך לעשות. מאז שאיבדה את אמה היא מאד מבולבלת והראש שלה ממש לא עובד, והיא נעזרת בנו המון כדי לזכור דברים. ואנחנו כמובן משתפים פעולה ועוזרים בכול. היא הגדילה לעשות והכינה לאורחים (בעידודו של T) יין ופירות וגם ביצים צבעוניות לכבוד הפסחא. הכל כדי שירגישו את הכנסת האורחים שלנו. 

מי ששכר את הבית ליומיים של הפסחא האורתודוקסית הוא לא אחר מאשר הקבלן שבנה ומכר לנו את הבית. זה מצחיק מצד אחד ומשמח מאד מצד שני. הוא לקח את הבית עבור אחיו והוריו, והם כולם חגגו בו את החג וערכו סעודה ועל האש והכל. 

הם כולם כל כך התלהבו ממה שעשינו עם הבית שקבלנו הרבה מאד מחמאות, וזה ריגש את T לקבל תגובות כאלה.

בנוסף באותו היום הגיעו שתי פניות חדשות לשכור את הבית, האחת לשבוע בקיץ והשנייה לשכור אותו לשלושה חודשים בחורף. לפנייה הזו סירבנו, גם כי אסור לנו בעצם להשכיר את הבית - שמיועד לטווח קצר - ליותר מחודש לשוכר, וגם כי בחורף אנחנו בדרך כלל מגיעים.......... 

אבל שמחה לדווח שעונת הקיץ - בין סוף יוני לאוקטובר - כבר די מלאה. זה משמח מאד. חלק ממזמינים הם ישראלים וחלק אירופאים. אני מקווה שמנהלת הבית תסתדר.......

בשבת גם קבלנו במפתיע מבתי והמשפחה מכתב תודה מרגש שאני מביאה כאן כלשונו: 

סבוש וסבתוש יקרים, 

רצינו להגיד לכם תודה. 

אבל איך אפשר להודות על כל מה שעשיתם עבורינו? 

לקחתם אותנו לתקופה ארוכה כ"כ, חיבקתם, דאגתם, בישלתם, ניקיתם, סבלתם אותנו, הו הרבה סבלנות הייתה לכם :) 

תודה שנתתם לנו להרגיש שיש לנו מקום בטוח ושקט בתוך תקופה מאוד לא פשוטה ואפילו סוערת ולא יציבה. החיים בכפר היו טובים ונעימים ואפשרו איזה רוגע לא מובן מאליו. 

תודה שנתתם לנו ההורים להרגיש גם קצת ילדים שדואגים להם, ותודה שנתתם לנו ולילדים ידיעה שאתם כאן עבורינו לכל דבר קטן כגדול. 

אנחנו יודעים שזו היייתה תקופה לא פשוטה עבורכם, מלחיצה ואף מיאשת. ולכן התודה כפולה ומכופלת. 

אוהבים ומוקירים

למכתב הזה הם צירפו כרטיסים למופע סטנד-אפ של יוחאי ספונדר שהם מאד אוהבים. בסוף דחו את המופע ובמועד החדש אנחנו אמורים להיות בבוסטון (האם זה יקרה באמת?) אז כרגע זה מבוטל, אבל זו הכוונה שחשובה. 

אמרנו לילדים בכל מקרה שהחדרים ערוכים ומוכנים לקבל אותם בחזרה בכל רגע - והאמת שאני באמת מאמינה שהיא תחזור, במוקדם או במאוחר. אז נכון שאם זה יחכה חודשיים-שלושה כבר יהיה להם ממ"ד משלהם, בדירתם החדשה, אבל בייבי סיטר צמוד לשרי זה עדיין כאן..................

יום שישי, 10 באפריל 2026

אז מה עכשיו?

התחלתי לכתוב פוסט מאד לא אופייני לי, שבו אני משטחת את תחושותיי לגבי הסכסוך הישראלי ערבי, וגם לגבי הדמוקרטיה שלנו - או בכלל, המדינה היהודית דמוקרטית שלנו. אבל אני תקועה שם אז זה עדיין בשלבי הרהורים ובינתיים אמשיך בנושאים הרגילים שלי. האישיים. צר עולמי כעולם נמלה, כבר אמרה רחל המשוררת

אז שוב בבת אחת נגמרה המלחמה, הבית שלי התרוקן - ובצירוף מקרים מוצלח גם נוקה, כי זה היה בדיוק ביום של העוזרת, ופרט לערימות של כביסה (מצעים ומגבות) פתאום אין לי הרבה עבודה. 

היתה תכתובת משעשעת ביני לבין בתי היום כאשר כל אחת מאיתנו מצאה בכביסה גרב אחת..........של חכמוד או של נשמותק











בתי ומשפחתה נהנים מאד לחיות שוב בביתם, והנכדים שלי כבר הלכחזרו היום לבית הספר. שרי הלכה בהתרגשות רבה ובשמחה, חכמוד התלבט אם ללכת כי בדיוק היום החליט וועד ההורים של בית ספרו לשבות כי בית הספר עדיין לא ממוגן (כן, גם אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה כזו או אחרת)...בסוף הוא הלך אבל בתי בטוחה שהוא יקטר לה על זה בלי סוף כי כנראה רוב התלמידים בכל זאת נשארו בבית. היא לא אמרה כלום לגבי נשמותק אז אני די בטוחה שהמתוק הזה פשוט קם והלך לבית הספר בלי לעשות עניין....

אז מצד אחד שקט ונקי ומסודר וסדר היום שלנו מוכתב רק על ידי דברים שאנחנו רוצים לעשות, ומצד שני אני קצת מתגעגעת אליהם. ונראה לי שגם מיינקוני. 

התחלתי שני ספרים שאת שניהם אני מתקשה להמשיך לקרוא - על אחד מהם אני כותבת בפוסט הבלתי גמור ההוא על הסכסוך, ואני לגמרי לא בטוחה שאסיים לקרוא אותו בכלל - זה קשה לי מדי. והשני הוא דווקא טוב אבל אין לי סבלנות אליו. נראה לי ששוב אני במוד של איזה ספר מטוסים קליל, ממש צ'יק פליק שכזה...אסקפיזם מהסוג הרדוד ביותר. נראה. 

הודענו לבתי שאנחנו לא מארחים בששי הקרוב - לא כדי לנוח מהם אלא כדי לנוח מהאירוח עצמו. היא לגמרי הבינה והסכימה. אבל שוב - אני קצת מתגעגעת להיות איתם. 

אל על הודיעה שהיא בהדרגה חוזרת ללוח הטיסות הרגיל שלה, ואולי עד מועד הטיסה המתוכנן שלנו במאי נוכל באמת לטוס אל בני. לגבי יוון אולי בכל זאת ננסה למצוא כרטיסי טיסה כדי לנסוע עם המשפחה של בתי....אם המחירים יהיו יחסית שפויים. נראה. 

כשנסענו היום לקניות הכבישים עדיין לא היו עמוסים וגם בחנויות לא היו הרבה אנשים. בנוסף חלק מהמדפים היה די ריק......בקיצור ייקח עוד זמן לחזור מהמלחמה / חג. 

לפחות את הפעילות הגופנית לא הצטרכנו להפסיק בשום שלב..........וזה תמיד עושה לנו טוב.  

בגיזרת ישראבלוג היתה לי התכתבות ערה עם התמיכה של האתר והרבה מאד תקלות טופלו ותוקנו - נראה שהם עובדים על זה במרץ ועם הרבה מוטיבציה. זה נחמד. הרבה בלוגרים שפעם נהגתי לקרוא ולהגיב אצלם מתחילים לפרסם פוסטים, נראה אם יתמידו. והרבה הגיבו לפוסט הבודד שלי. זה נחמד מאד. אולי באמת אנסה שוב לפרסם כאן ושם במקביל...נראה אם זה משהו שאוכל לתחזק לאורך זמן. 

יום רביעי, 8 באפריל 2026

שונאת להיות צודקת

 כפי שהגבתי לעדי בבלוג שלה, למרות שאני תמיד טוענת שאין לי מושג בפוליטיקה ואין לי מושג באסטרטגיה, ידעתי מראש שמה שקרה הלילה - פתאום הפסקת אש והכרזה (לא מבוססת כלל) של טראמפ על ניצחון - זה מה שיקרה.

לא ידעתי איך ומתי זה יקרה אבל היה לי ברור שאנחנו נחטוף, ואנחנו נאכל את כל ההשלכות של המערכה הזאת, ואנחנו נואשם גם שהכל בגללנו - ואז ברגע אחד טראמפ יחליט שזהו זה. ונישאר עם כל החרא. וגם ניחשתי שזה ישאיר אותנו במצב גרוע יותר ממה שהיינו בו לפני כן. 

ונכון מה ששואלת עדי, האם יכולנו לאורך זמן לתחזק את הלחימה הזאת ואת הספיגה הזאת......וברור שהתשובה היא לא. אבל לצאת למלחמה הזאת כפי שיצאנו - אמנם לצה"ל היו תכניות מאד ברורות לגבי מה הם רוצים ומסוגלים לעשות בה, אבל לדרגים המדיניים (שלנו ושל האמריקאים) לדעתי לא היתה תכנית בכלל. והאיראנים הוכיחו שהם חכמים יותר ובעלי אורך רוח יותר מכולנו. ומבחינתם הם יכלו להמשיך. ועכשיו יש להם את האוראניום ויש להם את הטילים ויש להם את מיצרי הורמוז........ועוד יותר מוטיבציה להגיע כמה שיותר מהר לגרעין כדי שלא יעזו להציק להם ככה בעתיד. 

בממ"ד הלילה התבדחו בתי וחתני על המסיבה שנעשה עכשיו כשהם יארזו את דבריהם ויחזרו לביתם, אבל האמת היא שאני לא מרגישה שבא לי לחגוג. נכון שיש הקלה מסוימת שקבלנו את הבית בחזרה, אבל גם היו חלקים נחמדים בעובדה שהם חיו כאן. 

אתמול בערב, אחרי ארוחת חג טעימה ש-T הכין יחד עם חתני,  שיחקנו HITSTER והיה כיף גדול, וגם הופתעתי ושמחתי לגלות כמה שירים נכדיי מכירים, גם כאלה שהרבה לפני זמנם, ואפילו ידעו קצת למקם אותם על ציר הזמן..........אפילו שרי התמצאה הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי. נהנינו מאד. 

עוד חדשות טובות השבוע היו שהמתווך הגיע עם קונים פוטנציאלים לראות את דירתם של בתי וחתני, ואף שהיתה להם אזעקה בדיוק בזמן הביקור והם כולם ירדו ביחד למקלט, זה לא מה שהטריד אותם. הם התעניינו יותר באופציה לשבור קירות ולבנות עוד חצי חדר כדי שכל אחד מילדיהם יקבל חדר משלו.........והלוואי שזה אפשרי והלוואי שיקנו. או אז נערוך T ואני מסיבה..........זה בטוח. 

ובהמשך לחזרתו לחיים של אתר ישראבלוג , אני מקבלת עוד ועוד תגובות מבלוגרים וקוראים מהתקופה ההיא וזה כיף ממש. עדיין יש תקלות - למשל לא כל התגובות מופיעות לי בעמוד התגובות (גם כשקבלתי התראה שמישהו הגיב) וזה מתסכל מאד. פתחתי על זה קריאה ומקווה שיסדרו. 

בנוסף כאשר אני מנסה להגיב מהטלפון הנייד אני לא מצליחה לעשות זאת כאשר אני "משתמש מאומת" (כלומר תחת empiarti) אלא רק כאשר אני "מגיבה כאורח". זה כמובן לא מקובל עלי וגם על זה פתחתי קריאה. הבנתי שהם מנסים להתגבר על התקלות.......ומקווה שכל אלה תקלות ילדות. 

עדיין לא החלטתי אם לחזור לכתוב גם שם (בוודאות אמשיך כאן)...............

אז בכל מקרה המלחמה כרגע נעצרה - לפחות מול איראן - אבל הכל על כרעי תרנגולת, והגיוני שלמען שימור קואליציית הרשע והפשע איזושהי מלחמה חייבת להימשך, אז בטח זה יהיה לפחות לבנון, ואני אפילו כבר לא יודעת מה לאחל לנו. 


יום שני, 6 באפריל 2026

ישראבלוג חזר

 אינני יודעת מתי זה קרה ועד כמה האתר החדש/ישן יציב ומתפקד, אבל פתאום קבלתי מייל עדכון שאיגי פירסם פוסט חדש בישראבלוג. איזה כיף!

מעבר לשמחה לקרוא שוב את כתיבתו השנונה של איגי, מצאתי את עצמי שמחה באופן פשוט וספונטני שישראבלוג חזר חי ומתפקד ובועט...כך נראה, לפחות.

אני לא יודעת אם אחזור לכתוב בשתי פלטפורמות.......כמו שעשיתי במשך כמה שנים כאשר ישראבלוג החל לקרטע.......ולפני שירד סופית. ואז עלה ושוב ירד סופית. אבל אותי, כרגע, בתוך כל האיכס הכללי שמסביב - זה מאד משמח.

בכל מקרה מי שאהב לקרוא אצלי ולא עקב אחרי עד לאתר בלוגספוט, אני ממשיכה כל השנים האלה לכתוב באתר

https://empiarti.blogspot.co.il

רק אומרת.............

ובישראבלוג הקישור הישיר לפוסט הזה שלי הוא https://israblog.co.il/blog/815172/post/15013572



יום שבת, 4 באפריל 2026

למדור השרביט החם - אז איך היה ליל הסדר?

 בתאריך 03/04/2026 שאל אותנו במדור השרביט החם איך היה ליל הסדר שלנו השנה, באמצע מלחמת איראן השנייה (או שאגת הארי או איך שלא קוראים לזה). 

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, לא ממש היה חשק או מצב רוח לקראת ליל הסדר הזה, ובכל מקרה בוטלו תכניות האירוח של כל מי שהיה אמור להגיע אלינו מתל אביב, הרצליה או אפילו 'האחוזה' (הורי). 

ערכתי את השולחן לשבעה אנשים - אמנם עם הצלחות של ששי ושל חג - אבל בלי לקשט את השולחן יתר על המידה. 

שלפתי את צלחת הפסח, וגייסתי את שרי לסדר בה יחד איתי את הזרוע, מרור וכו. לקחתי אותה איתי לספרייה בחדר שלי כדי להוריד הגדות של פסח לכולם. ו-T, שגם ככה רוב הזמן מבלה במטבח בשבועות האחרונים, נכנס שוב למטבח להכין את מאכלי החג. 

הוא הכין את החזרת החריפה והטעימה שלו ממרור טרי וסלק, בישל גפילטע פיש (מדג סלמון) עם הרבה ירק ותבלינים, כך שהיה טעים מאד וחוסל מהר מאד על ידי כולם. היו עוד מנות ראשונות - סלט סלק וסלט חצילים וסלט ירקות, ואפילו גבינת פטה בתנור, מאכל שגילינו ביוון ומאד אהבנו. ברור שזה לא היה כשר, מבחינת בשר וחלב, אבל זה היה כשר לפסח 😂. בעצם זה לא היה כשר לפסח, כי לא היה לנו קמח מצה ואת הגפילטע T הכין עם לחם.... לא נורא, אף אחד כאן לא מקפיד על הפסח. 

בנוסף היה צלי סינטה בתנור וגם דג סלמון בתנור, אורז...ולא זוכרת מה עוד. לקינוח הוא הכין "איים צפים" (בתרגום ישיר מהונגרית אמא של T נהגה לקרוא לקינוח הזה "חלב ציפורים", והיתה מתבדחת עם T ואחיו על כך שהיא הצליחה לתפוס ציפור שעפה מחוץ לחלון המטבח ולחלוב אותה...........

עשינו הכל כדי שלנכדים תהיה תחושה "רגילה" של חג, ובסוף זה עבד לטובתנו. 

אמנם ממש לפני שהתיישבנו להתחיל את הסדר תפסה אותנו סידרת אזעקות - כמו את כולם - שהותירו אותנו בממ"ד זמן רב מהרגיל....והצטערנו לראות את הפקקים בכבישים של כל מי שנסעו לסדר והאזעקות תפסו אותם בדרכים.......

היינו בטוחים שככה יתזזו אותנו כל הערב והלילה באופן שישבש לגמרי את הניסיון לקיים סדר פסח "כהלכתו" אבל להפתעתנו שאר הערב (ועד כמה שזכור לי גם הלילה, לפחות ביישוב שלנו) עברו בשקט. 

קראנו את ההגדה בתורות ושרנו את כל השירים, אכלנו את האוכל הטעים ואחר כך עוד המשכנו עם חלק מהשירים ואז סתם שירי אביב.......והרבה מאד צחוקים, ובסופו של דבר בלי שהאמנו מראש שיקרה - היה סדר מהנה וכיפי. והכל בעצם בזכות הנכדים. 

במקביל בבוסטון החליטו בני וכלתי לערוך סדר קטנטן במיוחד עבור סביבוני וקיקה, כולל קריאה בהגדה (באנגלית), הכנת צלחת הפסח והסברים על כל המאכלים וכל המנהגים.......והם נהנו מאד. הבנתי מכלתי אחר כך שהם מתכננים לרשום את הילדים ל"Hebrew School"' בימי ראשון, כדי שייחשפו יותר ליהדות וליהודים ולעברית, יותר ממה שהם מסוגלים לבד בבית. 

את הורי לא עניין בכלל לקיים ליל סדר, ובכל מקרה הם בשום אופן לא רצו לצאת מהבית בשביל זה. אחייניות 1 ו-2 התארחו כל אחת בביתו של בן זוגן, ואחי וגיסתי לא רצו לנסוע לתל אביב לאחות של גיסתי לסדר, אז בסוף הם נשארו זוג צעיר לבד בבית - אכלו ארוחת ערב מפנקת וצפו ב"מירוץ למיליון", כאשר בפעם הראשונה מזה 5 שבועות הם חווים את השקט שלהם לבד בבית (כי אחיינית1 עם בעלה והתינוקת גרים אצלם מתחילת המלחמה). לא רע בכלל. 

אז זה היה הסדר שהיה.........אפריל 2026