יש ימים שאני קמה יותר רגועה, בלי שום סיבה, ויש ימים - כמו היום - שהמועקה ממש מכבידה.
הספורט עוזר מעט אבל לא מספיק.
הכאב והסבל והאכזריות של הזוועות הוא עדיין פצע פתוח, והמלחמה המתנהלת - שבעצם החלק הכי מפחיד שלה עדיין לא התחיל - מדאיגה ומדירה שינה - אבל מה שמטלטל ומרגיז ומייאש אותי יותר מהכול זו ה"כביכול" הנהגה שלנו, ובעיקר העומד בראשה.
הוא פשוט לא שם. לא חלק מהאירוע, לא חלק מהאזרחים, לא חלק מאיתנו. הוא עסוק במה שזה עשה לו, מה שזה יעשה לו, איך זה ישפיע עליו אישית. לא אכפת לו מאף אחד. זה ברור לי עכשיו. הוא בחרדות - כן, את זה רואים בבירור בהופעות העלובות שלו ובהתבטאויות המנותקות שלו - אבל אלה לא חרדות לעם. אלה חרדות - כרגיל לעצמו.
אף אחד מהשרים "המוכשרים" או המשרדים שלהם לא מתפקד. אוסיף "כמעט" אבל לדעתי זה מוחלט.
כל דבר טוב שקורה מאז שבת בבוקר הוא בזכות האנשים, האזרחים, החיילים. העם. ולמרות הממשלה.
רוח ההתנדבות והעזרה והערבות ההדדית מפעימה ממש.
כן, עדיין יש תקריות כמו שדיווח עוזי ארד ברדיו הבוקר - איך, בעת שהוא נסע להביא ציוד לחיילים, אנשים קיללו את אישתו ("הלוואי שהחמאס יאנוס וירצח אותך") שחיכתה לו ברכב של "אחים לנשק". יופי, ביבי, מלאכתך הושלמה בהצלחה.
עוד מעט יגיעו בתי ומשפחתה המתוקה. זה הטוב בחיינו. זה האור בחיינו.
הורי לא יגיעו. אבא פשוט לא מרגיש מספיק טוב.
ננסה לקפוץ אליהם אחר כך או מחר.
זה מה שקורה עכשיו.
