שוב אני אצל המאמן ג' ואני מעדכנת אותו במעט אודות תוצאות הבדיקות החדשות, הביקור אצל 'רופאחלופי' לחוות דעת שנייה, וגם האם וכיצד בא לידי ביטוי במהלך הימים האחרונים הדברים שעבדנו עליהם באימון הקודם.
ואני מספרת שכאשר מציעים לי תמיכה ועזרה אני נענית בשמחה, אבל אני עדיין לא נוטה לספר את כל מה שאני מרגישה. לא ל-T וגם לא כל כך לאחרים.
אני דואגת ל-T ולהלך הרוח הפסימי שהוא שקע בו. הוא מדבר עם בתי ועם שותפנו ואומר במפורש שהוא מאמין שיש לו סרטן ושזה סרטן קטלני, בין אם יבוצע ניתוח ובין אם לא. במצב הזה אין שום סיכוי שאני פתאום אדחוף את עצמי ואת הרגשות שלי, אני מספרת לג'.
הוא שואל קצת שאלות ותוך כדי מענה אנחנו מבינים איך כולנו בעצם מגוננים אלה על אלה.
T מגונן עלי בכך שהוא לא מספר לי בכל פעם שעובר בו גל של כאב, והוא לא מספר לי את כל הפחדים שלו ואת החששות שלו מהסרטן, שאולי מקנן בו, ומהניתוח שהוא חושש למות בו או לצאת ממנו חסר ישע, או סופני.
אני מגוננת עליו בכך שאני לא חושפת בפניו עד כמה אני חוששת מהסבל שלו, עד כמה אני מפחדת לאבד אותו ולהישאר בלעדיו.
שנינו מגוננים על הילדים בכך שאנחנו לא חושפים את כל הפחדים והחששות שלנו בפניהם, וגם בכך שאנחנו לא דורשים מהם לעזור לנו או להישען עליהם באיזשהו אופן.
המאמן נושם, חושב כמה רגעים, ואז שואל אותי מה קורה בדרך כלל כאשר אני זקוקה למשהו, כאשר לא טוב לי, כאשר אני במצוקה. איך T מגיב, הוא שואל אותי, כשמשהו לא בסדר אצלי. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כי אני יודעת ש-T יעשה הכל כדי לגרום לי להיות בסדר. נכון, שאם אני רק זקוקה להקשבה ולחיבוק ולמתן תוקף למה שאני מרגישה, לא תמיד הוא יודע איך לאכול את זה. אבל הוא כן יעשה שמיניות בשביל לגרום לי להרגיש טוב יותר.
וג' מציע לי דווקא לשתף את T, לספר לו כמה קשה לי וכמה אני דואגת וחרדה לשלומו, ובכך לגרום לו להתעלות מעל החששות והדאגות של עצמו על עצמו, כדי לטפל בי. הוא חושב שההתגייסות של T לטובת ה WELL BEING שלי, עשויה לעזור לו, לתת לו מטרה ומשמעות לתקופה הזאת, ועל הדרך גם לעזור ולתמוך בי.
אני שוקלת את מה שהוא מציע ומרגישה התנגדות עזה בכל הגוף. לא, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני לא מסוגלת להפנות את תשומת הלב של T דווקא אלי בתקופה הזאת. זה לא מרגיש לי ראוי ולא מרגיש לי אפשרי.
אבל עם כל הכבוד לשמירה ההדדית הזאת, עכשיו זה בעצם בדיוק הזמן לשתף, לחשוף, להיעזר ולדבר, לבטא את הכאב ואת הפחד ואת החשש. עכשיו כולנו באותה סירה, כולנו דואגים וכולנו חוששים - וביחד אמור להיות לנו יותר קל להתמודד עם הפחד ואי הוודאות מאשר כל אחד לבד שמסתיר ומגונן על האחרים.
אני לכאורה יודעת את זה, אבל הידיעה הזאת לא עוזרת לי להתגבר על הנטייה האוטומטית שלי לשתוק. לא לומר יותר מדי. יש בי מן חשש מוטבע שאם אני אחשוף יותר מדי, אם אגיד הכל - יקרה משהו רע ואני מאד מאד (אבל מאד!) אתחרט על זה. זה משהו לא רציונלי, אולי, אבל זה מנגנון שקיים בי ו"מתוחזק" כל כך הרבה שנים שהפך לחלק ממני.
והמאמן, שמעונין לבחון את המנגנון הזה שלי, שואל אותי מה אני חשה בגוף כרגע. אני מפנה את תשומת לבי פנימה, ומרגישה מן רִיק באזור החזה, מן בור שחור שנפער שם בפנים, שכל האוויר נשאב ממנו. זה לא מפריע לי לנשום, הפעם, אבל זה בור באמצע הגוף.
וג' מבקש ממני להפנות אל הבור הזה את תשומת לבי, ולראות איזה זיכרון עולה.
אני מתבוננת פנימה בדימיוני ובוחנת את הבור הזה, ונושמת, ובמקביל מקשיבה לקולות הרחוב ולקולות הילדים שמשחקים בהפסקה בבית הספר הסמוך לקליניקה שלו......ועולה לי זיכרון מגיל 13.
הייתה לי אז חברה, בעייתית והרסנית, מבית הרוס, שקרנית, שגם הרחיקה אותי משאר החברות שלי. היא הייתה מספרת לי הרבה מאד סיפורים, שעד היום אינני יודעת אילו מהם היו נכונים ואילו היא פשוט המציאה.
היה או לא היה לה אח למחצה מנישואים קודמים של אמה. או שאביה היה אב חורג והאח דווקא היה מאביה האמיתי שהיא לא היתה בקשר איתו. קרה או לא באמת קרה שהוריה היכו אותה. קרה או שלא באמת קרה שהיא ניסתה להתאבד או קיימה יחסי מין בגיל עשר עם ילד אחר.
היא באמת שיחקה לי עם הראש, ועם הלב, הילדה הזאת שאהבתי אהבת נפש - אפשר לומר אפילו שהייתי מאוהבת בה. והדבר האחרון שהיא סיפרה לי בזיכרון הזה שעלה, היה שהיא מעשנת סמים. כדי לשרוד את החיים בבית. וייתכן שכל זה היה נכון, וייתכן שלא. אין לי מושג. אבל אהבתי אותה ודאגתי לה מאד, ועשו לנו הרבה שטיפות מוח בבית הספר (בארה"ב) בנושא הסמים, וזה הלחיץ אותי מאד שהיא מזיקה לעצמה ומסכנת את עצמה.
הסיפור הזה הכניס אותי ללחץ ולעצבות גדולה, ובגיל ההוא עדיין לא למדתי להסתיר את הרגשות שלי, ויכלו לראות עלי שמשהו עובר עלי ומשהו כנראה מאד לא בסדר. וכשהגעתי הביתה מבית הספר אמא שלי התחילה לשאול ולהציק ולנג'ס - "מה קרה? מה קרה? למה את עצובה? מישהו עשה לך משהו?" ולחצה ולחצה, וניסיתי להסתיר, באמת ניסיתי, אבל בשנים ההן עדיין לא יכולתי באמת להסתיר דברים מאמא שלי, ובאיזשהו שלב פלטתי "ק' מעשנת סמים!".
ובשנייה שזה נפלט לי הבנתי שעשיתי טעות.
אמא שלי התפוצצה.
היא התחילה לצעוק, לצרוח. עלי.
היא צעקה שמרגע זה לא יהיה לי קשר עם הילדה הזאת.
היא צעקה שהיא הולכת להתקשר לבית הספר ולדווח להם על כך.
היא צעקה שמרגע זה אני לא אצא לה מטווח הראייה, ובאמת כך היה. עד סוף שנת הלימודים ההיא (שבסופה חזרנו לישראל, אולי לא מעט בגלל המקרה זה) היא הייתה מסיעה אותי לבית הספר בבוקר ואוספת אותי בסוף היום - ולא יכולתי להיפגש עם ק' ובעצם לא יכולתי ללכת לבד לשום מקום - מחשש שאנסה להיפגש איתה בסתר - והורי הסיעו אותי והחזירו אותי מכל מקום ומכל פעילות.
ברור שבתחומי בית הספר עצמו לא הייתה לאמא שלי שליטה עלי, והמשכתי להיות עם ק' בהפסקות ובשיעורים שבהן למדנו יחד בכל רגע אפשרי. אבל מחוץ לבית הספר הופרדנו בכוח. הרגשנו קצת כמו רומיאו ויוליה או טוני ומריה מ"סיפור הפרברים".
ג' מחזיר אותי לחדר האימון, שואל אותי מה הרגשתי באותם רגעים, כשאמא שלי התפוצצה וצעקה, ואני נזכרת בבור הזה, בריק הזה שמילא לי את בית החזה ואת הבטן - זוכרת את ההבנה שלא הייתי צריכה לספר!!
לא הייתי צריכה לומר כלום. הייתי צריכה להמציא משהו. כאב בטן, מחזור, מבחן מדאיג. כל דבר, רק לא לגלות.
חרטה עצומה מילאה לי את כל הגוף ואת כל הראש. אבוד לי. אין דרך חזרה. זו היתה התחושה, אלה היו המחשבות.
וזה לא היה רק בגלל האופן שבו אמא הגיבה.
באיזשהו מקום אולי חשדתי שהכל הוא סיפור מצוץ מהאצבע, לא אמיתי, ומה עכשיו פתאום לערב את בית הספר, את הוריה של ק' (שגם אם לא היכו אותה, די ברור היה לי שהבית לא ממש טוב ומיטיב). התחננתי בפני אמא שלא תפנה אל בית הספר, ומשום מה היא בסוף התרצתה והסכימה.
אבל ההפרדה ביני לבין החברה האהובה, זו שנקשרתי אליה רגשית בצורה אובססיבית (ולגמרי לא בריאה) הייתה בלתי הפיכה.
"אבוד לי, וזה בגללי. בגלל הפה הגדול שלי". זה מה שהרגשתי.
וכאשר ג' שואל אותי מה הבנתי ממה שקרה, מה הסקתי ממה שקרה וגם מה לדעתי החלטתי בעקבות המקרה הזה - אני מבינה שבאותו הרגע הסקתי שיש למילים כוח עצום, ושברגע שהן יוצאות החוצה לא ניתן למחוק אותן או להחזיר אותן בחזרה. אי אפשר להתחרט. אי אפשר לתקן.
ומה שהחלטתי היה שלמדתי לשתוק. למדתי לעטות פני פוקר, שלא יראו עלי רגשות, שלא יידעו מה עובר עלי. למדתי לא לספר את מה שאני מרגישה. לא לשתף. הסקתי שלחשוף את הרגשות שלי זה מסוכן. זה גורר אחריו צעקות מפחידות והתנהגות מבהילה, ותמיד תמיד יש השלכות הרסניות בלתי הפיכות.
זה נולד אז אבל זה המשיך להתפתח עם השנים. שנים אחרי המקרה הזה לא הצלחתי לבכות בכלל. ולא הראיתי רגשות.
נזכרתי שכמה שנים אחר כך, כאשר אחי נפצע כשמישהו זרק תרסיס לתוך מדורה, הוא חזר הביתה מלא כוויות והורי טסו איתו למיון - אני הייתי גמורה מדאגה בפנים, אבל לא ראו עלי כלום. אמא שלי עוד באה אלי אחר כך בטענות שנותרתי אדישה בפני מה שקרה לו. שלא היה לי אכפת. היא לא ראתה איך, ברגע שהם יצאו מהבית למיון, התמוטטתי בכניסה לבית ונשארתי שם מאובנת עד שהם חזרו והתברר שהוא אמנם עם כוויות בפנים ובידיים אבל הוא יהיה בסדר.
והמאמן מבקש ממני להפעיל את הילדה שהייתי אז, בגיל 13, כאשר אמא מתפרצת עלי ואני נבהלת ומרגישה את החרטה העמוקה על המילים שנפלטו ממני בעל כורחי.
"את לא יכולה לשנות את מה שהיה," הוא מזכיר לי, "אבל יש לך קול ויש לך כוחות, ואת יכולה לומר ולעשות כל מה שאת רוצה" הוא מנחה אותי.
"אני לא יכולה לשנות?" אני שואלת, למרות שאני יודעת שככה עובד תרגיל "הילד הפעיל" באימון סאטיה.
והוא לא נבהל מהשאלה שלי ושואל אותי, "נניח שכן היית יכולה לשנות משהו - מה היית משנה?"
ואני מייד אומרת ללא היסוס, "לא הייתי מספרת". עד כדי חזקה החוויה, החרטה. עד כדי כך נוכחת ההבנה שאסור לספר לאמא שלי שום דבר כזה, שהתגובות שלה הן ממש לא מה שהייתי צריכה בסיטואציה הזאת. "לא הייתי מספרת, הייתי ממציאה משהו, משהו שיסביר מדוע אני עצובה, מדוע אני במצוקה, שקר כלשהו - כמו שלמדתי לעשות בהמשך".
אבל אני בכל זאת חוזרת לתרגיל כפי שהוא במקור, ומבינה שהייתי פשוט מדברת אל אמא ואומרת לה: "למה את מתפרצת ככה? למה את מבהילה אותי? את רואה בעצמך שקשה לי, שאני מפוחדת ועצובה. נכון שגם את נבהלת, נלחצת נורא. זה ברור. אבל עומדת מולך ילדה בת 13, ובמקום להרגיע אותי, במקום לחבק אותי, במקום לתקף את איך שאני מרגישה, במקום לשאול אותי שאלות ברוגע, במקום לברר איתי מה באמת קורה, להציע לי אולי בעצמי לדבר עם בית הספר או לפנות להורים של ק' - את מתנפלת עלי. כאילו אני עשיתי משהו לא בסדר. אני לא מרגישה שאני יכולה לספר לך דברים. אני לא מרגישה שאת בעדי. שאת אוזן קשבת. שמחכה לי חיבוק מנחם אצלך. קשה לי. יש לי חברה שאני מאד מאד אוהבת, אפילו חושבת שאני מאוהבת בה, בקטע רומנטי. גם עם זה יש לי בילבול והתלבטות. והחברה הזאת מלעיטה אותי בסיפורים, שאולי הם אמיתיים ואולי מומצאים. ואין לי עם מי לדבר. אין לי על מי לסמוך. אני מנסה לשתף אותך, ואת מתקיפה אותי".
וברור שמהר מאד הבנתי כבר אז שק' ממש לא טובה עבורי, ושמאד לא בריא לי להיות חברה שלה. אבל הייתי לבד עם זה. לא יכולתי לבטוח בהורי ולדבר איתם על זה. נאלצתי להתמודד עם זה ולהתגבר על זה בעצמי. לגמרי לבד.
ושם, ובמקרים אחרים פחות קיצוניים אבל דומים, נבנה והתפתח מנגנון שממשיך להפעיל אותי גם היום. עדיף לא לדבר. עדיף לא לשתף. עדיף לא לומר דברים שאני מרגישה, במיוחד אם אני לא בטוחה לגמרי. עדיף להתבשל עם עצמי. כי לדבר ולשתף זה מסוכן. זה מניב תגובה חריפה וחסרת פרופורציה, וזה גם גורם להשלכות בלתי הפיכות.
ג' ואני משוחחים על כך שאני בעצם תקועה במנגנון שפיתחתי במקור מול הורי, ספציפית מול אמא שלי, למרות שאין לי שום סיבה לחשוב שגם אחרים יגיבו באותה צורה.
בלי קשר, בנוסף, נדמה לי שמאז לא העזתי להתקרב עד כדי כך לחברה כלשהי, תמיד אני שומרת על איזשהו מרחק בטחון.
ועדיין אני פועלת מתוך דפוס שעדיף לשתוק, גם מול T, גם מול ילדיי, גם מול חברים/ות ובני משפחה. ואולי פירוק הזיכרון הזה ישחרר משהו ברמת הגוף, ויאפשר לי להיפתח מעט יותר מול האהובים שלי, מול הקרובים אלי באמת. ימים יגידו.
