זמן איכות עם הנכדים

ברביעי אחר הצהריים חגגנו יום הולדת לנשמותק, ובהדרגה מצב רוחו הלך והשתפר, עד שניכר שהוא ממש שמח.

נתנו לו את הטלפון הנייד (שקנינו כבר לפני כמה חודשים אבל בתי וחתני ביקשו שניתן לו רק ביום ההולדת), וכ"מתנת ניחומים" נתנו את הגיטרה החדשה לחכמוד, שזרח מאושר.
ורק אז פתאום הבנתי ששכחתי לגמרי לקנות "מתנת ניחומים" גם לנוקת. טוב, בהזדמנות.

זה היה יום הולדת על טהרת "התו הסגול" - אנחנו, אמא של חתני, בן דוד אחד של חכמוד ונשמותק ושני חברים טובים. היה מוצלח מאד, ובתי הגישה עוגה בצורת "8" שהכינה עם הילדים, על טהרת השוקולד - ועם סוכריות קליק ועוגיות אוריאו לקישוט. כל מה שהוא אוהב. 

בחמישי חתני שאל אם נוכל לעזור לו עם הנכדים - בתי הרי עובדת כל היום בחמישי, וכאשר אין בתי ספר, קיטנה או גן לקטנה, חתני נשאר איתם בבית. הוא קיווה לעבוד קצת, וזה אפשרי רק אם גם אנחנו נהיה שם.

אז הצענו לו לבוא לכאן. להביא את הילדים, לעבוד אצלנו בחדר כמה שאפשר, לאכול יחד צהריים. והוא נענה בשמחה.

בבוקר הספקנו ללכת לסופר, ו-T אפילו הספיק להכין ארוחת צהריים, ואז הם הגיעו.
חתני עזר ל-T קצת במטבח ואז עלה למעלה לעבוד, ואנחנו נשארנו עם שלושת הילדים. בכל פעם מישהו מאיתנו שיחק עם נוקת, מישהו אחר עשה פעילות עם אחד הילדים.

בהתחלה הבאתי קוביות רכות שהיו של חכמוד ונשמותק כשהיו פעוטות, והתיישבנו כולנו (הילדים ואני) על רצפת הסלון - כאשר הבנים בונים (או מנסים לבנות) והקטנה בעיקר מפילה ומוחאת כפיים.

אחר כך T התיישב לשיעור גיטרה עם חכמוד, שהלך ממש טוב, ושוב הוכיח לי שמה שחשוב בעיקר בין מורה לתלמיד זו האינטראקציה - היחס של המורה והיכולת שלו לתת לתלמיד להרגיש שהוא מסוגל. לא משנה כמה זה נראה קשה וכמה שהתלמיד ממהר להתייאש - אם המורה נותן לו להרגיש שהוא מאמין בו וביכולת שלו, התלמיד מסוגל לכל.

בזמן השיעור נשמותק קרא בספר שקיבל יום קודם ליום הולדתו מחבר, ואני ירדתי עם נוקת לחדר של בני (כי בסלון היא כל הזמן ניגשה לחכמוד ול-T והפריעה להם בחביבות לשיעור). במקרה היו בחדר שני החתולים, מה שהיווה אושר גדול לנוקת.

החתולים מצידם הקצו לה שתי שניות של זמנם בערך, ואחרי ליטוף או שניים עזבו את החדר בנימוס. אמנם זה הבדל עצום מהתנהגותה של החתולה של בתי, שנוהמת ונותנת כאפה אם מתקרבים אליה, אבל נוקת בכל זאת התאכזבה וקראה אחריהם "בואי, בואי" בקול המתוק שלה, ועשה את תנועה "בואי" גם עם הידיים. פשוט נמסתי שם.

ניסיתי להקריא לה את "מעשה בחמישה בלונים" והיא שיתפה פעולה עד שאבא של רון ניפח את הבלון הצהוב וניפח (היא עשתה תנועות של ניפוח עם הפה), אבל אז נטשה את הספר וביקשה שאוריד מהמדף את בובת הפרווה של בני: קוף לבן (שקניתי לו כשהיה מאושפז בגיל חמש עם כאבי בטן נוראיים ולחץ דם גבוה שעברו כמו שהופיע, ללא אבחנה), קוף קטן חום שקניתי לו באחד מטיולינו בחו"ל, ו"דובי כחולי" עם פעמון בבטן שקיבל מתנה לברית המילה שלו. משלושתם היא אימצה אל חיקה את הקוף הלבן.
גם בבית, מכל בובות הפרווה שיש לה, היא מעדיפה כלב ים צחור של נשמותק (שמרשה לה לשחק איתו ללא כל הסתייגות או התנגדות) בשם "שלג". היא מחבקת אותו, מנשקת אותו, רצה להביא אותו כששואלים אותה "איפה שלג?".הילדה יודעת מה היא אוהבת ומה היא מעדיפה. כמו את הבלון הוורוד מתוך כל הבלונים שניפחנו כאן. מרתק.

בינתיים הסתיים שיעור הגיטרה ונשמותק גם סיים לקרוא את הספר (שהיה די עב כרס....), ו-T התיישב איתו להמשיך לבנות את מכונית המירוץ בת 269 החלקים שקנינו יחד בשבוע הקודם.
חכמוד אז בחר אופנוע להרכבה בן 165 חלקים, והוא ואני התחלנו לבנות אותו ביחד, אבל בשלב כלשהו התברר שעשינו משהו לא טוב. כנראה הרכבנו משהו בצד שמאל במקום ימין ומאותו רגע זה כבר לא היה תקין, ועד שהבנו את זה כבר היינו כמה כמה שלבים קדימה וחכמוד התייאש ועזב את זה.
אחר כך התברר שגם ל-T ולנשמותק קרה דבר דומה, והפעם הם ניסו לחזור אחורה ולתקן, אבל גם נשמותק התייאש מזה די מהר, ועבר לשחק בטלפון החדש שקנינו לו, בעוד שחכמוד ישב לצפות באיזה סרט בטלוויזיה. בסדר, זה גם בסדר.

נוקת ואני עלינו וירדנו במדרגות כמה פעמים, ובכל פעם שהגענו לקומת הביניים, שם עומדים שני מעמדים לנרות (היכן שפעם היו עציצים אבל השמש הקופחת דרך החלון הגדול חיסלה אותם בזה אחר זה ובסוף הרמתי ידיים) - היא עשתה "נו נו נו" עם האצבע ו"לא לא לא" עם הראש להזכיר לי שהיא יודעת שאסור לגעת בהם.

את המדרגות היא עולה כבר בלי בעייה כמעט, או כשהיא אוחזת במעקה ביד אחת ובי ביד השנייה, או על ארבע. הירידה יותר מאתגרת, אבל אחרי כמה תרגולים היא הצליחה - על שתיים, מעקה בצד אחד ואני בצד שני או כאשר היא נעזרת בשתי הידיים שלי - ומחאה לעצמה כפיים בכל פעם שהגענו למטה.


אחרי ארוחת הצהריים חתני ניסה להרדים את נוקת אבל זה לא ממש הצליח, והוא החליט פשוט לנסוע איתם הביתה ולקוות שהיא תירדם באוטו.
אנחנו ניצלנו את הזמן הזה לנוח קצת, ואז הלכנו לחדר הכושר.

בערב הרגשתי את הגב ואת הכתפיים אבל בלילה ישנתי מצוין - אז הכל בסדר.
והערב הם באים לארוחה והנכדים יישארו לישון. איזה כיף!

תמהיל של צרות ושמחות

ככה החיים. יש שמחות ובו בזמן יש גם צרות.
אז הצרה העדכנית שנחתה עלינו היא שגיסתי המופלאה (אשתו של אחי) אובחנה עם סרטן השד.
ומאז לא משנה מה קורה, הכל מוכתם בדאגה הזאת, בעצב הזה, בבלבול הזה - של המלחמה החדשה הזאת שנכפתה עליה, ורצון של כולנו להיות כאן בשבילה, לעזור במה שאפשר, לעודד ולתמוך.
אני יודעת שהיום אפשר לטפל בסרטן השד, ושאני מכירה נשים רבות שעברו את זה, כולל גיסתי השנייה (אשתו של גיסי) חלקן מזמן מזמן, והכל בסדר אצלן.
אבל זה לא מפחית את הפחד, את הדאגה, את ההצפה שהאבחנה הזאת מביאה איתה.

נוסיף על כך את הקורונה, וזה מקשה על "להיות שם בשבילה" כי היא כמובן מבודדת את עצמה כמה שיותר עכשיו, וסביר להניח שאת התקופה הקרובה אנחנו נעביר בטלפון, אפילו בעיקר בהודעות וואטסאפ - כי גם אין לה כוח לשיחות, וזה מאד מאד מובן לי.
אבל היא מעדכנת כל הזמן, וזה טוב - כי זה מראה לי שהיא לא מתכנסת בתוך עצמה, שהיא מקבלת בברכה את התמיכה ואת האהבה שאנחנו מזרימים אליה. 

לבקשתה אני מעדכנת את הורי, וכמובן גם את בתי. עם בני עוד לא יצא לי לדבר על זה, בכל פעם שדיברנו הוא היה בחוץ בפארק עם תינוקי או באמצע אריזה לקראת מעבר דירה (בשבוע הבא) או בנסיעה - לא הרגשתי שיש אפשרות להעלות את זה עדיין. אולי אמתין עד שיעברו דירה ויתמקמו קצת ואז אספר.

לאמא שלה (של גיסתי) היא החליטה לא לספר בינתיים. גם כדי שהיא לא תדאג, והיא בעצמה לא לגמרי בריאה, ויש לה צרות משלה, אבל בעיקר כי אמא של גיסתי היא מהאנשים האלה שכאשר הם דואגים לך, אתה צריך כל הזמן לטפל בהם. ואין לגיסתי או לאחותה כוחות כרגע לטפל באמא מעבר למה שהן עושות גם ככה. מזל שכבר יש לה מטפלת (שגם זה סיפור מסובך בפני עצמו, כי היא מתנהגת אל המטפלת באופן די מחריד) ולפחות נחסך מהן הטיפול הלוגיסטי / פיזי.

אחותה של גיסתי היא בולדוזרית וגם מקושרת מאד, ובעזרתה ובעזרת אחותה של חברתה הטובה של גיסתי שעובדת בקופת החולים, הצליחו לזרז בדיקות ולהשיג כירורגית שד מומלצת מאד - כרגע יש כבר תוצאות ביופסיה (נראה שהגידול קטן, לא אלים ולא מהסוג שנוטה להתפשט), והיא כבר עברה MRI שלא העלה ממצאים חדשים ודי מאשר את התוצאות של הביופסיה.
נכון לעכשיו מתכננים להוציא רק את הגידול ואת בלוטת הזקיף, ואם לא תהיינה הפתעות במהלך הניתוח עצמו, היא תעבור הקרנות אחר כך. על פניו נשמע שהיא בידיים טובות.

מה שמלחיץ אותי יותר מכל (ובוודאי גם אותה), הוא שהגוף של גיסתי מגיב באופן מאד בעייתי לפרוצדורות רפואיות. תגובות שליליות או חוסר תגובות או תגובות יתר - בכל טיפול שעברה אי פעם. מזה אני מפחדת בעיקר. מהסיבוכים.

אז כל יום אני שולחת לכיוון שלה אור ואהבה ואנרגיות ריפוי - זו הדרך שלי להתפלל. ומקווה שיעזור. וודאי לא יזיק.

שתי שמחות היו מתוכננות להשבוע.
ביום שני היתה עלייה לתורה של הנכד של גיסי - בנה הבכור של אחייניתנו הבכורה - ונפגשנו בהרכב משפחתי מצומצם מאד בבית הכנסת שבו הילד למד לבר מצווה.

היינו לבד בבית הכנסת, המשפחה הקרובה משני הצדדים והרב, שהיה נחמד מאד והעביר את התפילה, הברכות, ההפטרה - באופן שהקל מאד על הקהל החילוני שהיינו.
עזרת הנשים היתה באותה קומה של עזרת הגברים, ולא היתה יותר מדי תחושה של הפרדה (או הדרה).

בעזרת הנשים התקבצו הילדות הקטנות של המשפחה - בתה הצעירה של אם חתן הבר מצווה, שתי הבנות של אחותה והבת התינוקת של אחיה הצעיר - כולן מתוקות ושובות לב.

אחרי העלייה לתורה נסענו רובנו (פרט לאלה שהיו חייבים להמשיך מייד לעבודה) אל אחייניתנו הבכורה הביתה, לכיבוד קל - וזה היה ממש נחמד.
מסיבות שונות אנחנו לא מרבים במפגשים עם הצד הזה של המשפחה, ודווקא היה טוב להיות קצת ביחד, להתעדכן קצת, לשוחח.
חסר לי במיוחד הקשר עם הדור הצעיר - שלושת האחיינים ומשפחותיהם - שלא הצליח להתקיים בנפרד מהקשר עם גיסי ואשתו. הם גם לא הצליחו לשמור על קשר עצמאי עם ילדיי - וזה חבל לי במיוחד, כי הם ממש גדלו יחד ובילו את כל ילדותם ונערותם ביחד.

השמחה השנייה שמתרחשת השבוע הוא יום הולדתו של נשמותק שחל היום.
הוא בן שמונה, ועד אתמול התרגש מאד לקראת היום הזה - אבל הבוקר איכשהו קם על צד שמאל, רגיש מאד ולא ממש שמח - וכשהתקשרנו לאחל לו מזל טוב, הוא לא ממש שיתף פעולה. אני מאד מקווה שהיום שלו ישתפר ומהר.
בתי וחתני תכננו בוקר-הולדת כמיטב המסורת המשפחתית הקטנה שלהם, ואפל בלגי/אמריקאי (עם מכשיר הואפלים שבתי שאלה מאיתנו השבוע בלי שהוא ישים לב) ובלונים ומתנות, טיול משפחתי ויום כיף, ואחר הצהריים המשפחה המורחבת יותר מתוכננים לבוא אליהם לחגיגה עם עוגה והכל.

בינתיים התקלקל להם המזגן בסלון כך שייתכן שזה לא יקרה - עוד גורם שעלול לקלקל את המצברוח של הקטנצ'יק. נחכה ונראה.

בינתיים אני יוצאת עוד מעט ל'שנטי' לטיפול הסיני השבועי שלי.

ביום שני הנכדים באו בערב לישון אצלנו, ואכלו פנקייקים לארוחת ערב והספקנו לשחק "הרמז" לפני שהלכו לישון. בבוקר בתי הגיעה עם נוקת ובילינו כולנו יחד כשעתיים, וכשהם הלכו הלכנו לחדר כושר.
אנחנו בחדר כושר כל יום, פרט לשבת כי הוא סגור, וזה עושה לנו ממש טוב.

במוצאי שבת T וחתני החליטו לנסוע להפגין בבלפור - אז לא היינו בגשר באותו היום.
לשמחתי הם לא נקלעו בעצמם לאלימות המשטרתית שהיתה שם השבוע (הם ראו אותה במו עיניהם במרחק מה), ודווקא חזרו די אופוריים ואופטימיים מהאווירה ששררה שם בין המפגינים.
לצערי אני לא שותפה לאופטימיות הזאת..........

מיני הדרכה על הממשק החדש של בלוגספוט

 עוד לא חקרתי אותו לעומק אבל לכל המתקשים עם שינויים, הנה כמה דברים שכבר זיהיתי בממשק החדש של בלוגספוט: 

ראשית כדי לכתוב פוסט חדש יש כפתור " +פוסט חדש" בצד ימין למעלה של המסך מתחת ל-B הכתום של בלוגספוט. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בצד ימין למעלה (מתחת ל B של בלוגספוט) נמצאת שורה הכותרת של הפוסט.

על אותה השורה בצד שמאל מופיע כפתור ה"תצוגה מקדימה", שעליה אסביר בתמונה הבאה.

משמאל לכפתור "תצוגה מקדימה" יש את כפתור הפרסום. 

מתחתיו במסגרת האזור המוקדש להגדרות הפוסט מופיעות התוויות, עליהן אפרט בהמשך.

 

 

בכפתור ה"תצוגה מקדימה" : אם לוחצים על המשולש הקטן לשמאלו, נפתח תפריט קצר בן שתי שורות כאשר השורה השנייה היא "שמירה" לצורך שמירת טיוטה. 

 

בממשק הישן גם היתה מתבצעת שמירה אוטומטית מידי פעם (לטוב ולרע) וגם היה כפתור ייעודי לצורך שמירת הפוסט מידי פעם בלי לפרסם אותו. 

 

כרגע נעלמה (נראה לי) השמירה האוטומטית, וכדי לבצע שמירה מידי פעם צריך לפתוח את התפריט הזה בכל פעם מחדש. כתבתי להם משוב על כך, בינתיים לא קיבלתי כל תגובה ולא ראיתי כל שינוי בעניין הזה. 

 

גם התצוגה המקדימה מוזרה מאד - מצד אחד היא מאפשרת תצוגות שונות שמתאימות לטלפון או לטאבלט או למחשב - לכאורה משוכלל. מצד שני רואים רק את החלק העליון של הפוסט (שאצלי, לפחות, כולל ברובו תמונה) ולא ניתן לדפדף במורד הפוסט כדי לקרוא את כולו ולראות אותו עד הסוף. 

 

בחירת/הוספת תוויות: בממשק החדש התוויות מזכירות את הממשק של ישראבלוג. 

אפשר לסמן ב-V תוויות שכבר הגדרנו בעבר, ואפשר להוסיף תוויות על שורת התווית בראש הרשימה. אפשר גם להתחיל לכתוב תווית ואם היא כבר קיימת היא תופיע ברשימה וניתן לסמן בה V. 

נראה לי שהם עשו תיקון וכבר לא צריך לבצע "שמירה" אחרי בחירת כל תווית.

העלאת תמונות:

כאשר לוחצים על כפתור העלאת תמונות נפתח תפריט שמאפשר בחירה בין העלאת תמונות מהמחשב, מתמונות גוגל, מתמונות שכבר נעשה בהן שימוש בבלוג הזה או מכתובת URL כלשהי ברשת, כמו בממשק הקודם. 

 

בשלב הזה ההבדל העיקרי שאני רואה בין הממשק הזה לקודם, הוא שבממשק הקודם יכולתי לטעון מהמחשב כמה תמונות ברצף, ואחר כך הן היו נשמרות לי במסך הזה ויכולתי לבחור בכל פעם איזו תמונה לשלב בפוסט. 

בממשק החדש לא משנה כמה תמונות טענתי, אם לא שילבתי אותן מיידית בפוסט, בפעם הבאה שאלחץ על כפתור "העלאת תמונות" המסך יהיה ריק מתמונות ואצטרך לטעון את התמונות מחדש. בקיצור - עכשיו צריך לטעון אותן אחת אחת או לשלב את כל מה שטענתי בפוסט מיידית. 

עיצוב / הגדרות תמונות: כאן חל הבדל גדול בין הממשק הקודם לנוכחי. 

כאשר לוחצים על צלמית העיפרון נפתח מסך "עריכת תמונה" - לא ברור למה הוא משמש כי הטקסטים שניתן למלא כאן לא באים אחר כך לידי ביטוי בתמונה בפוסט. 

אפשר כאן לקבוע את גודל התמונה (מה שבממשק הקודם ניתן היה לעשות בפוסט עצמו).

אז בינתיים אני פשוט מסתפקת במיני תפריט עריכת תמונה שמופיע כאשר לוחצים על התמונה עם העכבר השמאלי

בעזרתו ניתן להצמיד את התמונה לימין, לשמאל או למרכז אותה באמצע העמוד. 

בעזרת ה-+ וה- ניתן להגדיל או להקטין את התמונה. 

זה בערך מה שהספקתי לעשות עם הממשק החדש - עוד לא בניתי בלוג חדש, למשל ולא ניסיתי לעצב בלוג או לערוך את הפריסה שלו - אולי בהמשך אתנסה בכך ואצבור עוד קצת מידע לגבי ההבדלים בין הממשק החדש והישן.

הדבר האחרון שחשוב לדעת בעריכה עם הממשק החדש הוא שאין כבר כפתור "סגור" כדי לסגור את עריכת הפוסט ולחזור לרשימת הפוסטים, והממשק החדש מסתפק בחץ אחורה לשם כך. חץ קטן ולא בולט שנמצא מימינו של ה B הכתום של בלוגספוט.

ברור שלא כיסיתי הכל אז אם אני יכולה לעזור בעוד משהו - אשמח לנסות 🙂

למי מותר לטפל בילדים

 בעצם זה אמור להיות פוסט בילוי עם הנכדים, אבל בגלל כל מה ששומעים בתקופה האחרונה בחדשות על התעללות בפעוטות (ובשנים עברו, התעללות בחסרי ישע אחרים כמו קשישים, חוסים במוסדות שונים ועוד) צרם לי משהו שקרה לנשמותק בקיטנת הסוסים ביום שני. 

וזה גרם לי לחשוב (בפעם המיליון בערך) למי באמת מותר לטפל בילדים, ללמד אותם, להדריך אותם....או בקיצור מי באמת מבין איך להתייחס אל ילדים. 

במיוחד אותן גננות או סייעות שבוכות בתקשורת וטוענות שהן התייחסו לילדים בגן בדיוק כמו לילדים שלהן - ולחלקן אני אפילו מאמינה: כי אולי גם לילדים שלהן הן לא באמת יודעים כיצד להתייחס. כי וואלה לפעמים ילדים באמת עולים לנו על העצבים, ולפעמים אנחנו מוצפים כאשר יש כמה ילדים (ובגן תמיד יש כמה) וכל אחד מושך לכיוון שלו ואחד לא רוצה לשבת והשני לא רוצה לאכול והשלישי קם כל שנייה מהמזרון כשהוא אמור לישון - וככה זה ילדים. וצריך ממש להיות מודע לכך שיש עליך אחריות עצומה כאשר אתה שומר על ילדים, מופקד על הטיפול בהם. ויש דברים שאתה עושה או אומר ואתה אפילו לא מודע לכך שהם אלימים. ושהילד נפגע, ושזה משפיע עליו - אפילו לטווח רחוק מאד. 

ואני רוצה לומר - כולנו בני אדם, וכולנו לא כל הזמן מודעים וסבלניים ופדגוגים עם הילדים (או הנכדים או הילדים שבאים לגן שאנחנו עובדים בו) - ולפעמים מאבדים את הסבלנות ואת השלווה - ועדיין האוצר הזה שמופקד בידינו: הילד - נפשו רכה וגופו שברירי ומגיע לו רוך ואהבה ואורך רוח והבנה והקשבה...וכן גם גבולות ברורים ואפילו משמעת, אבל ללא אלימות. וזה לא משהו שכולם ניחנים בו. ואיך נדע אצל מי ניתן להפקיד את היקר לנו מכל? 

ביום שני באנו לאסוף את חכמוד ואת נשמותק מקיטנת הסוסים. מיד כשהם נכנסו לרכב ראיתי שנשמותק במצוקה. הוא התאפק לא לבכות, וכששאלתי איך היה בקיטנה היה זה חכמוד שסיפר לי מה קרה. והצורה שבה הוא סיפר הבהירה יותר מכל מה שקרה שם. 

הוא התחיל בכך שיש שני מדריכים - בעלת הקיטנה ל', ומדריך נוסף א'. ל' "לא טובה עם ילדים, רק עם סוסים" אמר חכמוד, ועוד הוסיף שזה משהו של' בעצמה אמרה להם. א' טוב עם ילדים, הוא סיפר, ולכן ל' מעסיקה אותו בקיטנה. אלא מה? א' הולך בשעה 11:00 ומאותו רגע ועד לסוף היום ב-13:00 "זו שעת האימה של נשמותק" (ציטוט של חכמוד). 

לפי החישוב המהיר שלי, זו לא שעה, אלה שעתיים. 

בסוגריים תוך כדי שהוא דיבר, חשבתי לעצמי "אם את לא טובה עם ילדים, בשביל מה פתחת קיטנה?". 

חכמוד המשיך לספר שהכלל הכי חשוב שלימדו אותם וחזרו עליו שוב ושוב מההתחלה הוא שאסור להרעיש ולעשות תנועות חדות או רעשים פתאומיים ליד הסוסים. הסוסים עלולים להיבהל וזו סכנה אמיתית, אפילו סכנת חיים. 

ונשמותק ילד חכם ומדהים אבל לגמרי היפראקטיבי, ויש לו הרבה פעמים תנועות פתאומיות והרבה פעמים הוא עושה רעשים פתאומיים. קשה לו לשבת בלי לזוז, בלי לקפוץ, בלי להרעיש. ומראש אני מבינה שזה יכול לשגע כל אחד, ובטח כאשר יש סכנה ממשית. 

התברר שנשמותק שיחק עם בקבוקי המים שלו ושל חכמוד - בקבוקים ממתכת - וגרם לרעש פתאומי וחזק, ול' נזפה בו על כך. "נשמותק לא התכוון להרעיש" סיפר לנו חכמוד, "הוא שכח שאסור".  אבל ל' כעסה מאד, ונשמותק התבאס מאד ועשה את מה שאני ממש שונאת שהוא עושה כשהוא מצטער על משהו שהוא עשה לא בסדר, כי זה מזכיר לי את מה שאבא שלי עושה כשהוא מתעצבן - הרביץ לעצמו בראש עם בקבוק המים (שעשוי ממתכת!). 

ואז ל' אמרה לנשמותק "טוב מאד, אולי ככה ייכנס לך משהו לראש". 

וזה כל כך פגע בנשמותק, וגם בחכמוד - האמירה הזאת חסרת הרגישות וחסרת החמלה, לילד קטן שכל כך מצטער על הנזק שהוא עלול היה לגרום, שהוא מרביץ לעצמו בראש עם בקבוק מתכת. 

בהמשך בכל פעם שנשמותק ניסה לענות על שאלות או להציע פתרונות יצירתיים לתרגילים שהיא נתנה להם, היא השתיקה אותו בטענה שהוא מתפרץ (וחכמוד טען שזה לא היה נכון ושנשמותק בכלל לא התפרץ), ובאופן כללי נשמע שהיא פשוט השתיקה אותו וחסמה את ההשתתפות שלו עד לסוף היום עד שהוא באמת נאלם דום והתכנס בתוך עצמו. 

מזל שחכמוד סיפר הכל כי נשמותק לא היה מסוגל לומר מילה, ורק התאפק לא לבכות - וכמה שדיברתי אליו והסברתי לו שזה נכון שסוסים עלולים להיבהל וזה נכון שזה מסוכן וזה נכון שחייבים להקפיד על הכללים אבל ראבק - הוא בסך הכל ילד וזה היום השני בקיטנה, והוא עשה טעות וזה בסדר גמור לנזוף בו ולהעיר לו על כך - במיוחד כאשר מדובר בסכנה אמיתית - אבל לגמרי לא מתאים לומר לו את מה שהיא אמרה אחר כך ולמדר אותו מהפעילויות לשארית היום. 

אנשים לא תמיד מודעים לכך שמשפט כזה מדמות סמכותית משתמר בגוף של הילד. שילדים מפנימים את התגיות האלה ששמים עליהם המבוגרים, מסיקים מסקנות לגבי עצמם ומתפתחים להם כל מיני דפוסי התנהגות שנשארים איתם כל החיים. כן, גם משפט אחד בודד שכזה, אם הילד נפגע מספיק באותו הרגע. כמאמנת אני עובדת עם המתאמנים שלי יום יום על דפוסים ומנגנונים שפותחו בדיוק בסיטואציות שכאלה. לכאורה לא טראומות הרות גורל - אבל לגמרי משאירות חותם בנפש.

עם בתי הצלחנו לדבר על כך רק בערב, כי בכל פעם שניסינו לדבר איתה בטלפון או בוידאו במהלך אחר הצהריים נוקת שמעה או ראתה את האחים שלה ופרצה בבכי מר מרוב געגועים. 

כשלבסוף הם הצליחו לדבר איתה לפני שהלכו לישון, בתי אמרה לנשמותק בדיוק את מה שאני אמרתי, וגם הבטיחה שהיא תדבר עם ל' ותבהיר לה שככה לא מדברים עם ילדים, ולא מעניין אותה שהיא "לא טובה עם ילדים". 

רק כשהוא דיבר עם אמא שלו הצליח סוף סוף נשמותק לבכות ולשחרר. מסכן קטן. 

אחר כך בתי שימחה אותו כשסיפרה לו שהמורה שלו לשעבר התקשרה לשאול מה שלומו, והיא גם סיפרה שתהיה לו מורה נהדרת בכיתה ג', ובסופו של דבר הוא הלך לישון הרבה יותר רגוע. 

אחר הצהריים היה לנו כיף ממש - שיחקנו ב"החבילה הגיעה" ואחר כך גם ב"הרמז" (של גדולים) והם קלטו ממש את המשחק ואת הניואנסים השונים שלו וחכמוד (שכל הזמן קיטר ש"הוא גרוע בזה") ניצח בגדול. 

בסך הכל הצלחנו לעשות שמח לשניהם, לעטוף אותם באהבה ותשומת לב, ושיהיה להם כרגיל כיף אצל סבא וסבתא. 

אחרי שהקטנים כבר הלכו לישון בתי התקשרה אלינו וסיפרה שהיא דיברה עם ל' בטלפון ונזפה בה, ושאחרי של' סיימה להתגונן (התגובה הראשונית שלה) היא נפתחה והקשיבה ואמרה שהיא לא שמה לב בכלל שנשמותק נפגע, ושזה לא בדיוק מה שהיא אמרה לו. בתי (הפסיכולוגית...) אמרה לה שזה לא באמת משנה מה היא אמרה בדיוק, מה שמשנה זה מה שהילדים שמעו והבינו ממה שהיא אמרה, ומהיחס שנשמותק קיבל במהלך שארית היום. 

אתמול הבנתי של' דיברה עם נשמותק ויישרה את ההדורים, נתנה לו תשומת לב חיובית במהלך כל היום וגם צילמה אותו בזמן הרכיבה והפעילות - נראה לבתי שהוא היה מרוצה, אבל היא כמובן עדיין ב"חשדהו". 

מחר הקיטנה מסתיימת, אבל במקור חשבנו שאולי בעקבותיה הילדים (או אחד מהם) ירצו להמשיך ללכת לשיעורי רכיבה על סוסים שם.....לאור מה שהיה, לא בטוח שהם ירצו.

פעילות חברתית מוגברת

 פתאום היו כמה ימים של פעילות מוגברת, גם משפחתית וגם חברתית. 

כבר בתחילת השבוע כתבה לי 'שריתה' שהיא חופשיה בחמישי ואם בא לנו לרדת לאיזה חוף עם בירות ואבטיח. 

אז בחמישי בצהריים נסענו לקבל את הנכדים כשחזרו מקייטנת הג'ו ג'וטסו שלהם. בהוראת בתי שלחנו אותם דבר ראשון למקלחת, ואז הגשנו להם ארוחת צהריים. אפילו הצלחתי לשכנע אותם (תחילה את נשמותק ואחר כך כמובן גם חכמוד ביקש) לשחק איתי במשחק ה'צוללות'.

בין לבין הם צפו בטלוויזיה או שיחקו בנינטנדו סוויץ', עד שחתני הגיע עם נוקת, והיא כמובן גנבה את ההצגה. 

הילדה הזאת מפגינה "סַבִּיטִיס" קשה: מרגע שהיא רואה את T היא רוצה רק אליו, ולא מסכימה לרדת ממנו. כשמבקשים ממנה לבוא לאבא שלה או אלי, היא מנידה בחן בראשה אבל לא מסכימה. וגם אם היא הסכימה כמה פעמים לעבור אלי, בחיוך גדול וחיבוק נעים, אחרי דקה או שתיים ביקשה לחזור אליו.

איך שהיא נכנסה הביתה היא דרשה (כן, היא מתחילה להראות סימנים של רודנית קטנה ומתוקה) שיחלצו את הסנדלים שלה, ואז היא לקחה אותם והגישה ל-T, להראות לו אותם בגאווה. 

כשחתני חימם לה אוכל היא סרבה לשבת בכיסא שלה (גם זה מסתמן כטרנד לאחרונה, היא רוצה לאכול כשהיא ישובה על מישהו), ואז T לקח אותה על הברכיים והאכיל אותה, תוך שגם הוא וגם היא עושים "פוּ" על האוכל לסירוגין. 

אחרי האוכל חתני לקח אותה למקלחת, וביקש מאיתנו ללכת בלי טקסי פרידה (כי אחרת היא מתחילה לבכות), ונסענו אל 'שותפנו' ו'שריתה' הביתה. הם ארגנו כסאות מתקפלים, אבטיח, גבינה בולגרית, ענבים ובירות (ומים כמובן) ונסענו ביחד לנתניה לאחד החופים, שם התרווחנו לנו באוויר הפתוח והנעים של הים לעת שקיעה, פטפטנו לנו ונשנשנו והיה ממש ממש מהנה. 

תוך כדי הערב קיבלתי הודעת טקסט מ'החתולה' אם בא לי בספונטני להיפגש למחרת.

ידעתי שאנחנו מבשלים, כי הזמנו לארוחת ששי גם את משפחתה של בתי וגם את משפחתו של אחי, והפעם זה כלל גם את אחיינית1 ובעלה (שלא היה אצלנו אף פעם בארוחת ששי, בעיקר כי בכל יום ששי יש קידוש אצל הוריו בבית ואמא שלו לא ממש משחררת). אבל T אמר שאין לו בעייה שאפגש עם החתולה, הוא אפילו מעדיף שלא "אסתובב לו בין הרגליים ואפריע" ואוכל כמובן להשלים שטיפות ונקיונות אחר כך. 

היא הציעה לצרף למפגש גם את 'מאשה', שלאחרונה התחילה סוף סוף לעבוד במקום חדש (היתה מובטלת יותר מחצי שנה, אחרי שעזבה את מקום עבודתי לשעבר ופוטרה או התפטרה גם ממקום העבודה אליו עברה במקור). 

אחרי התלבטות קצרה הוחלט שהן שתיהן תבואנה אלי, כי ברור שבבתי קפה באזור יהיה מפוצץ בששי בבוקר והרי לא הזמנו שולחן מראש. 

עוד לפני שהן באו הספקנו, T ואני, להתאמן בחדר כושר, ובדיוק סיימתי להתקלח כשתחילה הגיעה 'החתולה', והספקנו לפטפט מעט לפני שהגיעה גם 'מאשה' (שתופסת מקום ניכר בשיחה, אפשר לומר שכאשר היא נמצאת קצת קשה להשחיל מילה). שתיהן עדכנו מה קורה איתן בעבודה ובמשפחה ואיך עוברת עליהן הקורונה. שמחתי לשמוע ש'החתולה' סוף סוף קודמה בתפקיד, עזבה את תפקיד מנהלת המחלקה (שקיבלה עוד כשאני עבדתי שם) ומונתה לתפקיד ניהולי רוחבי בחטיבה. כל אחת סיפרה על הילדים, וגם אני כמובן (ועל הנכדים).

כיון שישבנו יחד בסלון גם T השתלב מידי פעם בשיחה, ובסך הכל היה ממש נחמד. 

הארוחה בערב היתה נהדרת, וכרגיל נוקת כיכבה. הגדולים נשארו לישון אצלנו ובבוקר שיחקנו "הרמז הצעיר" וחכמוד ניצח (הוא מאד אוהב לנצח). נראה לי שהם כבר מוכנים למשחק "הרמז" הרגיל, למרות שכמו שנשמותק אמר "יש שם רוצח". בהזדמנות אקנה להם. מעניין אם הם גם מוכנים כבר "לעלות כיתה" למשחק 'קטאן' רגיל, ולא ג'וניור. 

במוצ"ש הפגנו על הגשר שוב. הגיע לשם גם מבוגר על כיסא גלגלים, וחשבתי לעצמי כמה חשוב לאיש הזה להביא את מחאתו, למרות שהוא בבירור בקבוצת סיכון. התמלאתי הערכה כלפיו. פה ושם היו כאלה שלא עטו מסיכה כמו שצריך (או בכלל) אז יחסית עזבנו מוקדם. לא מצליחה להבין מדוע עדיין יש אנשים שלא מקפידים, אם לא עבור עצמם, לפחות לטובת אחרים. 

הבוקר מיד אחרי חדר הכושר פגשתי את 'מחברת' בבית קפה (מאוורר מאד ומוצל), שפעל בשירות עצמי, והצלחנו ככה לדבר ולהתעדכן קצת, אחרי שבשבוע שעבר לא יצא לנו להיפגש. 

בקיצור - היו לי כמה ימים מאד חברתיים ומשפחתיים וזה הרגיש כמעט נורמלי. 

השבוע הנכדים בקייטנת סוסים, וקבענו שמחר וגם בחמישי נאסוף אותם מהקיטנה והם יישארו לישון אצלנו. היום היה היום הראשון ובתי דיווחה שהם חזרו מרוצים, נרעשים ונרגשים ובעיקר גמורים מעייפות. "אז תנו להם לרבוץ כשהם חוזרים הביתה" היתה עצתה למחר. סבבה, מתאים לנו.

השלמות עדכונים שונים

התחלתי לכתוב פוסט הדרכה על הממשק החדש של בלוגספוט ואז הבנתי שזה מעצבן אותי ובינתיים חזרתי לממשק הישן, כל עוד אפשרי. ראיתי שהאריכו בינתיים עד ספטמבר, ואני די מקווה שיאריכו עוד. נראה לי שיש גם תקלות עדיין ותכונות שלא עובדות כפי שאמורות לעבוד, לא רק חידושים ושינויים.

לא סיפרתי בפוסט הקודם אבל בין לבין התחיל T ללמד את חכמוד לנגן על גיטרה. זה ממש טוויסט בעלילה, כי במקור הוא ביקש ממני ללמד אותו - בכל זאת אני המוסיקאית כאן - אבל בכל פעם שניסיתי, הוא התייאש מהר והתעצבן ולא היתה לכך המשכיות. לחכמוד קשה להתמודד עם קושי, וכשדברים לא באים לו בקלות הוא מעדיף לעזוב אותם. הוריו עוזרים לו להתגבר על זה בכל מיני תחומים - ולמשל בחשבון הוא ממש עשה פריצת דרך עם זה - אבל עם הגיטרה כנראה שלא לגמרי הבנתי איך לגשת לזה כדי להקל עליו. ואז בששי בבוקר, לאחר שישנו אצלנו אחרי מסיבת יום ההולדת של חתני, הוא שוב ביקש שאלמד אותו, ותוך כדי השיעור T התחיל להתערב, ופתאום ראיתי שהגישה של T (שלמד קצת גיטרה כשהיה בתיכון) איכשהו מתאימה לו יותר. אני אפילו לא יודעת לומר מה שונה בגישה של T, אבל איכשהו חכמוד הצליח להישאר ממוקד, לנסות ולהמשיך לנסות, להרגיש שהוא מצליח ולא להיות מתוסכל ולא להתייאש. הוא אפילו מדווח על כך שהוא מתאמן בבית לקראת השיעור הבא. מאד שמחתי בשביל שניהם - ובינתיים T כבר חיפש ומצא תווים ושירים כדי להמשיך ללמד אותו.
גם קנינו לו גיטרה חדשה משובחת, כי הגיטרה שבתי קנתה לו בשנה שעבר ממש לא נשמעת טוב, והמיתרים כל הזמן יוצאים מכוונון - בקיצור משהו פושטי. זה לא באמת עושה חשק להתאמן..........
T רצה לתת לו אותה כבר מחר כשנגיע לקבל אותם בצהריים מהקיטנה, אבל אני מכירה את החתן שלי והבנתי שצריך לשאול קודם. יום הולדתו של נשמותק חל בסוף החודש, וכבר קנינו לו טלפון נייד חדש (שגם אותו חתני עדיין לא נתן לו) - אז הודעתי להם בקבוצת הוואטסאפ על הגיטרה החדשה וביקשתי שינחה אותנו מתי אפשר לתת לו אותה. ברור שהיא ביקש לחכות........

פרט מעניין - תוך כדי ה"שיעור" של חכמוד, נשמותק מאד השתעמם. הסברתי לו שככה וודאי מרגיש חכמוד בכל פעם שנשמותק בשיעור פסנתר (היום הוא מלווה אותו לשיעור, הולך הביתה ואז חוזר כדי ללוות אותו בחזרה, אבל עד לפני כמה חודשים הוא היה יושב שם בשקט חצי שעה שלמה ומקשיב או משחק בטלפון בינתיים). התשובה של נשמותק היתה "לא היתה לי בעייה שהוא יילך" ובקיצור - זה לא עניין אותו. עניינתי אותו ב"הקלדה עיוורת" על המחשב שלי בינתיים, בציור - כל דבר כדי להעביר את הזמן (הקצר) שבו חכמוד עסוק בשיעור שלא כולל אותו. ובלבי נתתי צל"ש לחכמוד על אורך הרוח שגילה בשנה וחצי האחרונה של שיעורי הפסנתר של נשמותק.

עוד דבר ששכחתי לספר בפוסטים קודמים הוא שבמוצאי שבתות התחלנו לצאת להפגין על אחד הגשרים באזור שלנו. עם דגל ישראל (לא רציתי דגל שחור).
זה התחיל מכך ש-T הודיע שהוא רוצה לנסוע להפגנה בבלפור, ואני לא הסכמתי מחשש....ובכן, מכל מיני חששות. רשמית פחדתי מהדבקה, וזה היה טיעון משכנע. בכל זאת אנחנו בקבוצת סיכון. שבוע אחרי כן הוא רצה לנסוע לקיסריה להפגין. הבנתי שזה בוער בו, והאמת שמאד הזדהיתי, אז אמרתי לו שאם הוא רוצה במקום זאת להפגין על הגשר אבוא איתו. אז בשבועות האחרונים אנחנו מתייצבים על הגשר עם הדגל שלנו, עם מסיכות ותוך שמירת מרחק בטוח ממפגינים אחרים. לפעמים יש קצת קצב מדרבוקה או תוף אחר שמישהו מהמפגינים מביא איתו. יש המון צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים, כלבים (ממש תערוכת כלבים יש שם). מתחתינו עוברות מכוניות ומשאיות ורובם צופרים או מהבהבים באורותיהם להזדהות. מעלינו עוברים טרקטורוני רחיפה עם שלטים כגון "crime minister" או "לא תגנוב", ויש גם רחפן אחד שמסתובב מעלינו באופן קבוע, לא ברור לי אם הוא מצלם ומי בדיוק מפעיל אותו (ואם הֲלָנוּ או לְצָרֵינוּ).

אחרי שעה או שעתיים כאשר נהייה ממש צפוף אנחנו מפנים את מקומנו לאחרים ופורשים הביתה. מצד אחד זה לא מספיק, מצד שני זה יותר מלשבת בסלון ולקטר.

עדכון אחרון - לנוקת יש סנדלים.

בתי לקחה אותה לקנות אותם, והמוכרת הציגה בפניהן מספר זוגות בצבעים שונים. בתי נטתה לקנות כחולים עם קצת וורוד, אבל נוקת תפסה את הוורודים עם הנצנצים וסירבה לעזוב, ואפילו ניסתה לנעול אותן בעצמה - וזאת למרות שמעולם לא נעלה נעל כלשהי. היא הבינה מייד במה מדובר. היא היתה מלאה התלהבות, וגם ליטפה את הסנדלים של בתי ואז את הוורודים הנוצצים - ובכך קבעה עובדות בשטח. כן, הילדה יודעת בדיוק מה היא רוצה. ולמרות שבהתחלה היה לה קצת מוזר ללכת איתם, זה לא הוריד את רמת ההתלהבות.

זהו להיום. אגב, לא זוכרת אם סיפרתי כבר שהורי עדיין בבידוד, וזאת למרות שגם הקשיש ששלח אותם לבידוד (זה שקיבל בדיקה חיובית) יצא שלילי בבדיקה השנייה שלו. נו, אז איזו מהבדיקות היתה שגויה? זו שהוציאה אותו חיובי או השנייה שיצאה שלילית? אוף 'קורונה זאתי' כמו שעדה קראה לה באחת התגובות.

חגיגות ובידודים

 בששי שעבר בסוף בתי הודיעה שהם כן רוצים לבוא אלינו. שאלתי את 'המהנדס' ואת 'ביוכימיה' אם מתאים להם (מפאת קורונה) להיפגש גם עם ילדיי ונכדיי והם דווקא שמחו.

המפגש היה נהדר, היה כיף להיפגש כולנו - נראה לי שבתי וחתני והנכדים לא פגשו אותם מאז ימי הבריכה של הקאנטרי בקיץ שעבר, ושהם אפילו לא זכו לפגוש את נוקת עדיין - האוכל כמובן היה טוב, וכולנו נהנינו. אפילו הנכדים לא קיטרו על הנוכחות של אנשים "שלא מהמשפחה" כפי שנשמותק קורא לזה. 

והשבוע חל יום הולדתו הארבעים של חתני, ובתי - אחרי הרבה התחבטויות והתלבטויות ומכשולי קורונה למיניהם - קיבלה את הצעתנו לארח את החגיגה כאן אצלנו, במגבלות ההנחיות (בערך) - אבל התנתה את זה בכך שהיא תביא מישהו אחר (לא T) שיבשל ויגיש, ואנחנו נזמין את העוזרת שתשטוף כלים ותפנה. 

הסכמנו, והיא יצרה קשר עם השפית שערכה את ימי ההולדת ששים של T ושלי, שהסכימה לבוא לבשל אצלנו (והתלהבה לאחר ששוחחה עם T והבינה לאיזה מטבח גן עדן מאובזר ומשודרג היא עומדת להגיע). 

היא סיכמה עם בתי (והתערבויות קלות של T) על התפריט, ובסוף הגיעה גם עם עוזרת טבח וגם עם מלצרית, ויחד עם העוזרת שלנו (שהבאתי אותה כאשר החבר'ה התיישבו לאכול) הכל פחות או יותר תיקתק ללא התערבותנו (כמעט).

T הרי לא מסוגל לא לעזור, הוא גם הכין חטיפים לקבלת הפנים (שנערכה בגינה) וגם הגיש קוקטיילים לכל מי שביקש - פינק את כולם. 

קנינו פרחים לקישוט השולחן ובלוני הליום מבעוד מועד, ערכנו בחוץ ובפנים - היה ממש יפה. 

בתי שהיתה במוד קצת מעופף מכל הלחץ של ההכנות והארגונים הזמינה את אחיותיו של חתני ושלושה זוגות חברים, ודיווחה לשפית שתהיה ארוחה לעשרה אנשים - ושכחה לספור את עצמה ואת חתני. פאדיחה קטנה שבסך הכל עברה בשלום. היא כן הקפידה לדווח על טבעוני אחד מתוך החבורה ובכל מנה היה משהו מיוחד עבורו.

הם הגיעו לפני האורחים (למרות שזו היתה אמורה להיות הפתעה) כדי להרדים את נוקת, ולכאורה להשאיר את שלושת הילדים אצלנו ולצאת לאן שהוא - וכך התגלתה ההפתעה מוקדם - אבל חתני עדיין היה מופתח ושמח ונרגש מאד.  בסוף הערב הוא אמר שזה לא היה יכול להתקיים ב-setting מוצלח יותר.

בקבלת הפנים השתתפנו כאמור גם אנחנו, היה כיף לפגוש את גיסותיה וגיסיה של בתי, ואת החברים של חתני שרק שניים מהזוגות כבר הספקנו להכיר קודם לכן - ללא חיבוקים או לחיצות ידיים ותוך שמירת מרחק סביר. מקווה שאף אחד מהם לא הדביק אף אחד אחר. 

כשהם התיישבו לארוחה עלינו למעלה עם הנכדים, שבהתחלה צפו בטלוויזיה בשקט (כדי לא להעיר את נוקת) ומהר מאד נרדמו אף הם. 

בסך הכל היתה חגיגה נהדרת ממש, ואחרוני האורחים עזבו קצת אחרי חצות. בתי וחתני לקחו את נוקת הישנה הביתה, ובדרך הקפיצו גם את העוזרת לביתה. 

ובנושא אחר - הורי התבשרו שאובחנה חולת קורונה ב'אחוזה' - מטפלת זרה של אחד הדיירים - וכתוצאה מכך כל הדיירים עברו שוב בדיקת קורונה. למחרת הודיעו להם שכולם שליליים פרט לדייר אחד (לא אמרו מי, אבל הנחתי שהוא זה שהמטפלת שלו חלתה), ואז הודיעו להורי שאמא שלי היתה עם הדייר הזה בחדר הכושר ביום שלישי האחרון, ושהיא ואבא שלי צריכים להיכנס לבידוד ולעבור עוד בדיקה.

לא הבנתי מדוע גם אבא שלי בבידוד אבל זה לפחות פטר את אמא שלי מלהתבודד גם ממנו. 

את הבדיקה עשו כבר באותו היום ואתמול הם קיבלו הודעה ששניהם שוב שליליים. אבל הם עדיין בבידוד, עד יום שלישי הבא. עכשיו הם כבר מתלבטים אם לחזור לחדר הכושר או לחוגים אחרים (כמו הדרמה של אבא שלי), ולא עוזר שאנחנו אומרים להם שהעובדה שהם יצאו שליליים מוכיחה שהמיגון שהם נוקטים (מרחק, מסיכות, היגיינה) הוא מספיק טוב. אחי וגיסתי כמובן מעודדים אותם באמת להסתגר עוד יותר בבית, ולדעתי זו טעות. גם ככה הם נמנעים מלצאת ולהיפגש איתנו בבתים - מה כבר נשאר להם פרט לחדר כושר וכמה חוגים? 

אז עובר עלינו סופשבוע שקט - בלי הנכדים (שכבר ישנו אצלנו בחמישי) ובלי ביקור מעבר לגדר אצל ההורים (שאסור להם לצאת מהבית).....וגם זה נחמד לפעמים.