טיסת אל על היתה מצוינת, פרט כמובן לבכי האינסופי של עשרות התינוקות שהיו איתנו על המטוס.
איכשהו הצלחנו קצת לישון, למרות הצרחות.
היינו המטוס היחיד שנחת בשעת הבוקר המוקדמת והיחידים בתור להגירה ולאיסוף הכבודה. הכל הלך מהר ובקלות.
בני אסף אותנו מהשדה, בבוקר הבוסטוני הקפוא, והגענו לביתם בדיוק כשהנכדים התעוררו, ישר לחיבוקים האוהבים שלהם ושל כלתי.
תענוג להיות ביחד.
מרגיש כאן בבית.
מייד נכנסנו לשיגרה שלנו כאן, להקפיץ את הנכדים לגן, לערוך קניות בסופר, לבשל, לשטוף כלים ולכבס.
לשחק עם הנכדים אחר הצהריים ובסופשבוע.
הם כבר מכירים אותנו היטב, רגילים אלינו. כבר אין צורך בתקופת הסתגלות בימים הראשונים של הביקור. כאילו לא עברה חצי שנה מאז שהיינו איתם.
בערב הראשון, לאחר שהדלקנו נר שמיני של חנוכה ושרנו את כל השירים, השארנו את הקטנים עם בייבי סיטר ונסענו ברכבת למשחק כדורסל.
כל הרגעים האלה מרגישים כל כך נורמלים, ובין לבין המבזקים מהארץ מפילים את הלב ושוברים אותו לחתיכות קטנות.
על היום השני T חטף איזה וירוס עם חום ושיעול והוא די מנוטרל מאז, למרות שבין לבין הוא בכל זאת מתעקש לקום ולבשל. ואז חוזר למיטה וישן המון שעות.
נראה מי מאיתנו יידבק ממנו....סביר להניח שכולנו.
הבוקר קיבלנו חדשות טובות לשם שינוי: אחיינית1 ילדה בת בשעה טובה. היא שוקלת בדיוק כמו שבתי שקלה בלידה : 2.780 ק"ג. אחי וגיסתי סבא וסבתא. איזו התרגשות.
אז בתוך כל האפילה קורים דברים נהדרים.
אני מאד שמחה שבאנו לכאן. זה עושה לנו טוב וזה עושה טוב מאד לבני ומשפחתו המתוקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה