זו התחושה הכללית מאז שחזרנו מבוסטון.
אני מרגישה שאין לי זמן לשום דבר, שאני לא מספיקה כלום, שאני כל הזמן עמוסה.
בפועל T אומר לי שמה שבאמת חסר לי זה רוגע, וזו הסיבה שאני חשה כך. כנראה שהוא צודק.
נזכרתי בשיר הזה של פורטיס "אין פנאי" - והחלטתי להעלות אותו לכאן, ואז הקשבתי למילים ובכלל זה נשמע לי מאד רלוונטי. לא רק חוסר הפנאי אלא גם חוסר התקווה.
ולמרות הרפרור למלחמה גרעינית בשיר, חוסר התקווה שלי נובע בעיקר מכל מה שקורה אצלנו בפנים. ומהעובדה שאני פשוט לא מצליחה לראות איך משנים את זה. היציאה לרחובות לא מזיזה לאף אחד. והאופוזיציה אנמית.
מהבחירות בארה"ב אני בעיקר חוששת - בלי קשר לתוצאות.
הלילה התעוררנו לאזעקה, מה שלא קורה אצלנו הרבה. כמובן שהיה קשר להירדם אחר כך ואיפשרנו לעצמנו לישון עוד קצת בבוקר לפני שהשכמנו להליכה/ריצה. את ה"בום" של נפילת הטיל בטירה שמענו ממש ברגעים בהם סגרנו את דלת הממ"ד. את היירוטים של שני הטילים האחרים לא שמענו.
דווקא מיינקוני בא לשכב עלי פעמיים (פעם אחת לפני האזעקה ופעם אחת אחריה). מתוקי שלי.
הוא אגב ממשיך מידי פעם להשתין במטבח - וגם כשארגז החול היה במטבח אבל לא במקום בו הוא בוחר להשתין, הוא השאיר לנו שלולית. די ברור לי שהוא מנסה לומר לנו משהו אבל לא לגמרי הצלחתי להבין מה. עכשיו הארגז בול בנקודה "המועדפת" שלו ובינתיים הוא עושה רק בתוכו. לפחות זה.
נראה לי שהשבוע לא תהיה ברירה ואחזור להתייעץ עם הפסיכולוגית ועם וטרינר.
הגיע הפענוח של ה-MRI של T אבל אנחנו לא ממש מבינים מה כתוב שם. יש לו תור אצל הפרופסור השבוע אז מחכים לזה.
אבא ממשיך להשתקם ולהשתפר, כבר יורד ועולה למיטה לבד, עושה תרגילים ומתהלך קצת, מאד מתקדם בכל התחומים.
כבר דיברנו בשבוע שעבר עם מטפל פוטנציאלי אבל זה היה מישהו שהיה חייב עבודה מיידית, כי הוא כבר חודשיים בלי עבודה (המטופל שלו נפטר) ולא יכול היה לחכות שאבא ייצא משיקום. בנוסף, הורי החליטו שהם דווקא מעדיפים מטפלת. בעיקר למענה של אמא, שהיתה מרגישה מאד לא נוח עם גבר זר בבית. אני מקווה שנמצא מישהי שתהיה להם טובה וששניהם יסתדרו איתה, ושגם תהיה מספיק חזקה למקרה שאבא יזדקק עדיין לסיוע פיזי, במקלחת, בשירותים וכדומה.
בתחילת השבוע נסענו לאיקאה כדי לרכוש ריהוט וציוד לחדר המטפל/ת.
כשהיינו שם במהלך חול המועד היו כל כך הרבה אנשים שפשוט רשמנו את כל מה שאנחנו רוצים וברחנו משם, כדי להגיע אחרי החגים. אבל אז כשהגענו ביום ראשון המדפים היו פשוט מרוקנים. עם ישראל פשט על איקאה כמו ארבה. לא נשאר כמעט כלום. בלית ברירה בחרנו חלופות כמעט לכל הדברים, בתקווה שזה יהיה גם בסדר, ויומיים אחרי כן הכל כבר סופק ולאחר מכן הורכב. ואז גילינו, שכמו שהתברר שקרה גם ל'שותפנו' בזמנו, מסגרת המיטה מגיעה בכלל ללא בסיס. לא שהיה כתוב בשום מקום שצריך לקנות בסיס בנפרד......בכל מקרה צריך לנסוע לאיקאה ולעשות זאת, אחרת אין על מה להניח את המזרון.
אנחנו ממשיכים לבשל גם בשביל אמא, ומקווים שהיא אוכלת כמו שצריך. היא גם שותה אינשור אבל לדעתי לא מספיק. לא בטוח אפילו שהיא מסיימת בקבוק אחד ביום.
עכשיו שאבא כבר אוכל הכל (ורק שותה את הנוזלים כשהם סמיכים יותר, בעזרת חומר מסמיך) הבאנו לו גם עוגה ש-T אפה. מקווה שייהנה ממנה.
אז מה עוד נותר לנו? לקבל את המיטה החדשה שלהם, להתחיל לדבר עם תאגיד לגבי מטפלת, לקנות להם עוד כמה דברים - אבא רוצה עכשיו גם טלוויזיה בחדר השינה - עד עכשיו צפו רק בסלון או בממ"ד. נראה לי שכדאי שתהיה גם טלוויזיה בחדר המטפלת.
בקיצור, יש עוד מטלות וסידורים לעשות. ועוד אין לנו מושג מתי ישוחרר מהשיקום.
בששי שוב היינו מוזמנים אל בתי, ו-T הכין חריימה טעים (שחוסל עד טיפת הרוטב האחרונה) וגם עוגה (אפה שתי עוגות, אחת בשבילם ואחת בשביל אבא). גם בתי וחתני הכינו אוכל טעים, והיה נעים וטעים ונחמד להיות ביחד.
היום כשחזרנו מהביקור היומי אצל אבא הספקתי לקפל ערימות של כביסה ואפילו לגהץ... ובכל זאת, התחושה הזאת שאני לא מספיקה ממשיכה ללוות אותי.
בבוסטון סוף סוף חגגו את הלואין- לאחר שהתכוננו אליו כל החודש - וקבלנו תמונות מתוקות של הנכדים מחופשים, מבקשים ממתקים מהשכנים, וגם יושבים לזלול אותם אחר כך (ברור שאת הרוב בני וכלתי גנזו...וממילא סביבוני לא ממש נוגע בדברים כאלה, רק קיקה).
עכשיו התחילו המון סדרות חדשות ולפחות בחדר הכושר ובערב יש מה לראות. אגב, מה שהתחלנו לעשות בערב הוא לצפות באיזה סרט או סידרה, ורק אחר כך לשים חדשות ב-CATCHUP ולהריץ קדימה את הפרסומות, וגם לדלג על כתבות שלא מעניינות אותנו. זה הרבה יותר יעיל וחוסך זמן.
אפילו הורדתי לעצמי ספר חדש (כזה "ספר מטוסים" קליל וטפשי בשם BOOK LOVERS מאת אמילי הנרי, שכבר קראתי ספר קליל וחמוד וטפשי שלה) אבל כאמור, לא ממש מוצאת זמן לקרוא.
ממשיכה עם הפעילות הגופנית - פעמיים ביום כשמתאפשר - ושומרת על קשר עם חברות ומשפחה....מקווה להיפגש עם 'קלי' השבוע, עם 'מחברת' (שהצלחנו להיפגש השבוע לראשונה) ואני מקווה שמתי שהוא גם עם 'היידי', אותה לא ראיתי מאז לפני שנסענו לבוסטון.
השבוע 'שותפנו' קפץ אלינו איזה ערב כש'שריתה' יצאה עם חברות. המפגשים האלה עושים לנו טוב.
בגזרת הפודקסטים אני ממליצה על "כל הקלפים על השולחן" של משה רדמן. מעניין. גם "האינטרסנטים" של דה מארקר הוא טוב. בזמן החגים לא היו פרקים חדשים ב"אחד ביום", אבל עכשיו זה חזר ויש לי כמה פרקים להשלים. את זה אני תמיד עושה בזמן ההליכה.
אז כן, ממלאה את הימים גם במטלות וסידורים אבל גם בתכנים שעושים לי טוב. מנסה להתמקד בטוב. אבל תחושת הבטן היא שיהיה כאן עוד הרבה יותר גרוע לפני שיהיה טוב, אם בכלל עוד יכול להיות טוב.............


