יום שלישי, 31 בינואר 2023

למדור השרביט החם - החופשה המושלמת

לו הייתי אני עדיין עורכת את מדור השרביט החם בפרפרים ניתן היה לחשוד בי שחשבתי על הנושא הזה משום שאני כעת בחופשה. 

אבל לא, מוטי חשב על זה לגמרי בעצמו, ולגמרי במקרה קרה, שיצאתי לחופשה ספונטנית ובלתי מתוכננת בדיוק השבוע. אז איך זה קרה? 

בחמישי בבוקר עדיין הרגשתי לא טוב. לא יצאתי להליכה ואפילו נתתי ל-T לצאת לקניות השבועיות בסופר בלעדי. אבל לקראת אחר הצהריים מצבי התחיל להשתפר מעט, והחלטנו לקיים ארוחת ששי עם בתי ומשפחתה והורי לכבוד יום הולדתי. 

בין לבין שמתי לב ש-T גולש ברשת בחיפוש אחר מלון בים המלח, וזה נראה לי מוזר כי לא תכננו שום דבר כזה ולא דיברנו על זה, ואז הבנתי שהוא מחפש להפתיע אותי ביום הולדתי. 

בהתחלה לא כל כך שיתפתי עם זה פעולה, לאחרונה מצב רוחי ממש לא משהו. 

הבנתי שאני בסוג של דכדוך. שבין הדאגות ההולכות וגוברות לבריאותו של T לבין המצב הפוליטי (ובסופ"ש אחר כך נוספו גם הפיגועים הנוראיים) לבין הצינון שלי שדי רוקן אותי מאנרגיות, התחלתי קצת לשקוע. 

שמתי לב שאני מתעוררת שוב לפנות בוקר כשחרדה לופתת את אזור בית החזה ופושטת בכל הגוף....והבנתי שטיפות ההיפריקום שאני עדיין לוקחת כבר לא מספיק משפיעות עלי ולא מספיק עוזרות. 

אז מה פתאום ים המלח עכשיו? 

נכון, אני מאד מאד אוהבת את ים המלח. אוהבת את הים עצמו ואת הטבע המדברי שמסביב. אוהבת את הברום שבאוויר ואת הרוגע שזה משרה עלי בדרך כלל. אוהבת אפילו את הספא עם בריכות מי המלח, אבל אז - מתוך הדכדוך הכללי שאפף אותי - התחלתי להיזכר בכל מה שלא כיף שם. נזכרתי בצפיפות בחדר האוכל ובספא ומסביב לבריכה כשכל וועדי העובדים או קבוצות של בתי אבות או של תיירי מרפא מחו"ל (שיהיו בריאים, לגמרי מפרגנת להם איכות חיים והבראה)....ופתאום לא התחשק לי. בכלל. 

אבל T לא אדם שמוותר בקלות, ודווקא החליט שהוא חייב לעשות משהו כדי לשלוף אותי קצת מהדכדוך הזה שנחת עלי, ועוד ביום הולדתי, והתחיל לתחקר אותי "אם לא ים המלח אז מה כן?" ואז נזכרנו, שדיברנו על חופשה קיצית בחורף בדובאי. 

ואז הוא התחיל לחפש ולהתעמק מעט ובסוף מצא דיל נהדר בארקיע לטיסה פלוס מלון חמישה כוכבים על ה-PALM JUMEIRA ISLAND (שזה האיים המלאכותיים שבנויים בצורת דקל).

חבילת הטיסה פלוס המלון כולל ארוחת בוקר והעברות לארבעה לילות עלתה כמו שני לילות במלון טוב בארץ. עדיין לא התלהבתי ועדיין לא ממש הבראתי, אבל החלטתי לזרום. T ביצע את ההזמנה ודי מהר יצרה איתנו קשר מישהי שהזדהתה כ"יוספה מארקיע", וידאה שכל הפרטים שהזנו בהזמנה נכונים, וביקשה שנשמור את הטלפון שלה כי היא עומדת לשירותנו בכל מה שנצטרך בחופשה הזאת. עדיין לא היה אישור סופי על המלון עצמו אבל היא הורתה לנו להיערך לנסיעה כי הכל יהיה בסדר. T חושב שהיא פנסיונרית, עם המסירות שלה וההקפדה שלה והיחס השירותי....ייתכן מאד שהוא צודק. 

בזריזות וידאתי עם אחי שהוא ידאג לאבא שלי למקרה שיהיה צורך ועם הבת של השכנים שתטפל בחתולים בהעדרנו. ארגנתי גם ביטוח נסיעות אבל אז פתאום ראיתי שהפוליסה כוללת רק אותי, בלי T. זה היה מאד מוזר. לא היה לי ברור אם אני טעיתי או שמשהו השתבש באתר של חברת הביטוח. זה היה כבר ששי אחר הצהריים ושירות לקוחות כבר לא היו זמינים, אבל בכל מקרה הסכום באמת תאם לביטוח של אדם אחד, אז מייד ארגנתי עוד פוליסה בנפרד עבור T. הכנתי את הניירת ואת הדרכונים - ואז בבדיקה חוזרת (מזל שאני תמיד בודקת את עצמי שוב ושוב) גיליתי שלקחתי בטעות את הדרכונים פגי התוקף (אלה שטבועה בהם הויזה האמריקאית) במקום את העדכניים....היה יכול להיות מאד לא נעים בשדה התעופה לולא שמתי לב לכך. 

בשלב הזה הכל בעצם היה מוכן, ונערכנו לארוחת הערב בששי, לחגוג לי את יום ההולדת. ואז בתי התקשרה לומר שהם נורא מקוררים, ולא ברור מי מהם יגיע ומי לא. היא מייד הודיעה גם להורי, שהחליטו לא להגיע כדי לא לחשוף את עצמם. בסוף בתי הגיעה עם חכמוד, שהרגיש טוב, נשמותק, שהיה די מצונן ומעט מעוך, ושרי שנרדמה באוטו בדרך אלינו ולא התעוררה כל הערב והמשיכה לישון גם בדרכם בחזרה הביתה ואחר כך כל הלילה עד שבת בבוקר. חתני הרגיש ממש לא טוב ולא הגיע, וגם בתי היתה די מעוכה ודי מהר בתום הארוחה הם נסעו הביתה. אף אחד לא נשאר לישון. לפני שהלכו עוד הספיקו להדליק לי נר (ש-T שם באמצע קערת מוס שוקולד גדולה שהוא הכין וקישט עם עוגיות אוריאו)  ושרו לי "היום יום הולדת". מאד הערכתי את הרצון הטוב ואת המאמץ לשמח אותי ביום הולדתי אבל היה קצת עצוב בארוחת ששי עם כל כך מעט משתתפים.

בשבת חל יום ההולדת עצמו וקבלתי המון הודעות ברכה ליום ההולדת וגם די הרבה שיחות טלפון - ובין לבין ארזנו שתי מזוודות טרולי, בצענו צ'ק אין מקוון ונערכנו לטיסה. נסענו עם הרכב והיתה נסיעה די מהירה וחלקה לשדה התעופה. מצאנו חניה פנויה ממש בכניסה לבחניון לטווח הארוך וההסעה לטרמינל הגיעה תוך 2 דקות. בשדה עצמו הלכנו לתור מיוחד זריז לנוסעים ללא מזוודות שיש להם כבר כרטיס עלייה למטוס (אזור W, למי שלא מכיר) וכל התהליך עבר מהר מאד ובקלות. 

המטוס עצמו היה כמעט ריק והטיסה היתה די קצרה וחלקה. 

בעצם השיבוש היחיד קרה דווקא בשדה התעופה בדובאי, כי לא הופענו ברשימות של ההסעות למלונות, אבל אחרי המתנה די ארוכה ומעצבנת סידרו לנו גם את זה.

אז אנחנו בדובאי על האי המלאכותי, אני עדיין מצוננת וגם צרודה ומלאה ליחה אבל בינתיים לא נתתי לזה להפריע לי ליהנות. 

אעדכן בפוסט נפרד עוד לגבי החופשה הזאת וכל מה שעשינו בה, אבל במענה לנושא במדור השרביט החם נראה לי שאני יכולה לומר, כמו שמוטי כתב בפוסט שלו: החופשה המושלמת היא בדרך כלל עם האנשים האהובים והאוהבים שכיף לנו להיות איתם, וזה בדרך כלל פחות משנה איפה או מה עושים. 

הנוף מחדר המלון שלנו - המפרץ ומלון אטלנטיס ופארק המים "הגדול בעולם" ברקע


טיילת מושקעת כמעט לאורך כל האי המלאכותי - באופק מרכז העיר ומגדל הבורג' חליפה הגבוה בעולם (בינתיים)


מלון אטלנטיס רויאל ATLANTIS ROYAL החדש 


עוד זווית נוף מחלון חדרנו במלון


בעת השקיעה

הפתעה שהמלצרים בארוחת הערב הביאו לי בסוף הארוחה

יום שישי, 27 בינואר 2023

עוד על הסאגה של השירותים, שיבושי בריאות וכמעט יום הולדת 64

בגזרת הספרים, התחלתי לקרוא את איזה עידן נפלא מאת קיילי ריד (באנגלית) ונראה איך הוא יהיה. בינתיים הוא זורם לי. 

הצנרת תוקנה בשעה טובה ואף חזרתי לכבס כרגיל (בלי להוציא את צינור הניקוז דרך החלון) אבל.... 

מי שהתקין את האסלה החדשה כשל לגמרי בעבודתו וכאשר הורדתי את המים (לבקשת מתקני הצנרת שביקשו לראות שהמים זורמים באופן תקין דרך הצינור המתוקן) נזלו רוב המים מהחיבור לקיר של האסלה אל הרצפה 😡.

אז למחרת הגיע שוב השרברב הכושל כדי לתקן את המצב. 

זה התחיל מזה שלא היו לו בכלל כלים מתאימים כדי לפרק את האסלה ולהרכיב אותה כראוי! הוא הציע לשבור את החרסינה ולגשת מאחור. שטות כזאת! T פשפש בכליו ומצא לו כלים מתאימים, שבעזרתם הוא הצליח לפרק וגם לכאורה לתקן את ההתקנה של האסלה...אך עדיין נותרה נזילה קטנה ועיקשת וגם האסלה אינה יציבה כלל. פשוט איש מקצוע כושל! הוא הרים ידיים - פשוט אמר "אני מוותר" והורינו לו לדווח לחברת הביטוח שהוא לא הצליח. החלטנו שנביא כבר שרברב פרטי משלנו, מישהו שיודע את העבודה, שישלים את העבודה אחריו. איזו סאגה שלא נגמרת!!!

ל-T היו יומיים לא משהו לקראת סוף השבוע, מבחינת ההרגשה - הבטן עשתה בעיות והיה לו "כמעט" התקף שלא התממש בסוף. מה יהיה, מה יהיה? 

כמעט עד לסוף השבוע עדיין הייתי מקוררת והגרון עוד כאב ויומיים ברציפות לא התעמלתי וגם לא הצטרפתי ל-T בסבב הקניות השבועי (ירקן, סופר, בשר....) אבל מצבי הלך והשתפר עד שבששי בבוקר כבר חזרתי ללכת את שמונת הקילומטרים שלי ויכולנו לארח את המשפחה לארוחת ששי. 
לעומת זאת כמעט כל בני המשפחה של בתי מצוננים, ולכן הורי החליטו לא להגיע. עד כמה שהצטערתי, זה באמת עדיף ככה. שלא יחשפו (לא להם ולא לי, אם עדיין יש לי שאריות) ושלא יידבקו. זה סתם יסבך את הדברים.  

אפילו לא הוחלט אם הנכדים יישארו לישון כאן או שעדיף - עם כל ההתקררויות של כולם - שהם יחזרו הביתה עם הוריהם.

בינתיים הגיע שליח עם פרחים מהמשפחה של בתי.


זר נהדר כולל פרחי שדה שאני מאד אוהבת ובמיוחד הנרקיסים האהובים עלי במיוחד ואפילו כבר קיבלתי כמה ברכות מוקדמות ליום הולדתי (כולל מ'היידי' החמודה ואפילו מחדר הכושר שלי) אז סופ"ש יום הולדתי כבר התחיל ולמחר כבר יש תכנונים מפתיעים, אבל על כך....בפוסט הבא. 

יום רביעי, 25 בינואר 2023

שיעור בספרדית, גרגירי זהב ועוד ענייני בריאות

בששי הגיעו הורי וגם בתי עם המשפחה לארוחה. 

T הכין פילה מוסר וממולאים וגם פסטה ברוטב שמנת ואיזה סלט מיוחד עם תפוחי אדמה וחומוס, והיו גם מולים ועוד כל מיני סלטים, ולקינוח אפה איזו עוגה עם תחתית של שבבי עוגיות אוריאו, מילוי של קרם פטיסייר ושכבה של גנאש שוקולד מריר.....המבוגרים עפו על זה, הילדים פחות. אני טעמתי מעט, רק כדי להחמיא ל-T, אבל יש לי כנראה טעם כמו של ילדים. 

אגב ירדתי את רוב הקילוגרמים שהעליתי לאחרונה, וכעת אני לאט לאט נגמלת בחזרה מהסקסנדה ועומדת לסיים את הסיבוב הזה, אבל שומרת לי את הזכות לחזור אליה ל"חיזוקים" אם וכאשר אצטרך.

שרי התלבטה אם להישאר לישון ובסוף החליטה שמאחר שהפעם אמא שלה לא נשארת איתה, היא מעדיפה לחזור איתה הביתה. 

הגדולים נשארו כרגיל ובשבת בבוקר אחרי ארוחת הבוקר, חיפשנו מה לעשות כדי שכל אחד מהם ייהנה. מאז שחכמוד נכנס לגיל ההתבגרות הוא כבר פחות מוכן לשחק במשחקי קופסא או לבנות בלגו...בגדול כמעט על כל מה שמציעים לעשות הוא עונה בשלילה. 

אבל אז הוא שאל אותי אם אהיה מוכנה ללמד אותו ספרדית, ולמרות שאינני מורה לספרדית (אמא שלי דווקא כן) הסכמתי כמובן. הידע שלי מספיק לרמה ההתחלתית שלו. אז T שיחק ב'קאטאן' עם נשמותק בזמן שחכמוד קיבל ממני שיעור ראשון בספרדית. אפילו זה היה מאתגר כי מהר מאד גיליתי שאני צריכה להסתייג כל הזמן לגבי ה"קסטז'נו" הארגנטינאי שמשפחתי מדברת לעומת ה"אספניול" המקורי הספרדי. מספר פעמים הייתי צריכה לומר "כך אומרים בספרד, וככה אנחנו בארגנטינה אומרים". אפילו חלק מהבניינים שאנחנו משתמשים בהם (למשל עבור גוף שני רבים) שונים בארגנטינה מאשר בספרד. מסובך. ניסיתי לא לסבך אותו יותר מדי וללמד אותו את המקור הספרדי עד כמה שידעתי. אם הוא יתמיד אתייעץ עם אמא שלי לגבי ההמשך. 

אחרי השיעור והניצחון של נשמותק ב'קאטאן' שניהם הסכימו לצאת לטיול ביישוב, במהלכו הגענו לפארק ספורט חדש והם התעמלו מעט, ואז בתי התקשרה שהם בדרך ועשינו דרכנו הביתה. בסך הכל הלכנו איתם כארבעה קילומטר פלוס התרגילים על המכשירים בפארק - הם הרגישו מאד טוב עם עצמם.

בתי אמרה שהם פוגשים את המשפחה של גיסתה בשדה תירס, וחכמוד מייד אמר שהוא לא רוצה (כמובן) והפליג בהסבריו לגבי כמה הוא עסוק ועמוס ולחוץ במהלך השבוע בין הלימודים והחוגים ושיעורי בית ולמידה למבחנים וכמה הוא רוצה בשבתות פשוט לרבוץ ולנוח - אבל בתי לא התייחסה לזה בכלל ולקחה גם אותו לשדה התירס ודיווחה אחרי כן שהוא נהנה מאד, כך גם כולם. בכלל, להיות בחוץ בשמש החורפית עשה לכולם רק טוב. 

סיימתי לקרוא את 'רוזנפלד' ולמרות שבהתחלה הספר עורר בי איזושהי התנגדות, בסוף נשאבתי אליו ודווקא נהניתי ממנו מאד. 

כעת מחכה לי Such a fun Age של Kiley Reid או שאחפש עוד ספר לפני כן....

במוצ"ש הסכמתי לנסות לנסוע להפגנה בתל אביב על האופנוע, ולהפתעתי זה היה ממש בסדר. למחרת בחדר הכושר אמנם הרגשתי שרירים שאני לא רגילה להרגיש, אבל הנסיעה הלוך ושוב עברה בשלום, ובהחלט קיצרה והקלה מאד על כל החוויה (פרט לעובדה שנאלצנו להסתובב בהפגנה עם הקסדות ביד כי אין ל-T ארגז באופנוע, וגם לו היה ארגז - הוא לא היה מכיל את שתי הקסדות גם יחד). 

היינו ברחוב קפלן ולמרות שהיו הרבה יותר אנשים מאשר שבוע לפני כן, לא היה צפוף ומחניק כי זה התפרש על פני שטח הרבה יותר גדול. וכמובן לא ירד גשם. פגשנו שם ידידה של T מתקופת הלימודים ועמדנו איתה חלק מהזמן, ואז פתאום T חטף התקף כאב רציני. זה היה כל כך מבאס, אחרי שכל השבוע הוא דווקא הרגיש טוב, והוא נאחז בי ונשען עלי כי היינו באמצע אי התנועה ולא היה לו על מה להישען....זה התקף חזק אבל כרגיל די קצר. הידידה נבהלה נורא אבל הרגעתי אותה שזה קורה וזה תיכף יעבור, ולמרות שהוא היה כרגיל תשוש אחר כך, הוא היה מספיק בסדר כדי לנהוג אחר כך הביתה על האופנוע. מה יהיה עם ההתקפים האלה????!!!!

 מחכים שהפרופסור ישוב מחו"ל כדי להגיע אליו לביקור במרפאה ולשמוע ממנו מה רואים בעצם ב-CT, מה זה אומר ומה השלב הבא....

עוד בענייני בריאות, השבוע לקחתי את אבא לתל השומר להשתלת גרגירי זהב על הערמונית לקראת ההקרנות המתוכננות לשבועות הקרובים. ההכנה להליך הזה היתה מורכבת אבל הורי שיננו את ההנחיות וביצעו אותן בדיוק מרשים. 

הבעייה היחידה הייתה שנתנו לו גם שלושה סוגי כדורים נגד כאבים, שאחד מהם היה לוריבן, תרופת הרגעה שהוא מעולם לא קיבל לפני כן, וזה מיסטל אותו לגמרי. כחצי שעה לאחר שלקח אותה הוא בקושי יכול היה ללכת, ובכל פעם שקם לעמידה הסתחרר ואיבד את שיווי המשקל. הוא גם דיבר מצחיק (וגם דיבר שטויות) ואם לא היינו דואגות לו כל כך, אמא ואני, זה היה מצחיק. 

בכל מקרה ההליך עבר בשלום (למרות שחיכינו שעות - סתם הזמינו אותו לשעה מסויימת ובסוף התברר שהוא חמישי בתור ויש ארבעה פציינטים שיעברו את ההליך לפניו) ולקחנו אותו הביתה. למחרת בבוקר הוא קם כמו פנתר, כאילו כלום. 

באותה נסיעה לתל השומר קיבלתי מתנת יום הולדת מוקדמת מהורי - וכרטיס ברכה (בעצם סתם דף שעליו הם כתבו ברכה, וצירפו תמונה שלי מגיל שלוש או ארבע עם אבא שלי) ובו הם טרחו לפרט את כל ה"שירותים" שהם קיבלו ומקבלים ממני בזמן האחרון וגם ספירה (לא ברור על סמך מה) של מספר שיחות הטלפון שלי אליהם (לא ברור ממתי). הם ספרו 18,980 שיחות נכון לאותו הרגע. מודה שזה היה מוזר אבל בכל זאת מרגש. 

חברתי 'מחברת' אובחנה עם אבנים בכיס המרה ואמורה לעבור ניתוח בשבוע הבא, אבל בינתיים בזמן שהיא ממתינה יש לה מידי פעם התקפי כאבים. מקווה שהיא תהיה בסדר עד הניתוח. ושגם הוא יעבור לה בקלות. 

שוב התקררתי וכואב לי הגרון, וזה מעצבן בעיקר כי לא התעמלתי הבוקר. אני יודעת שאומרים שאין דבר כזה "התקררות" ובעצם נדבקים בוירוס ה"common cold" מאחרים, אבל לא נפגשתי עם מישהו שהיה מקורר, בתל השומר הייתי עם מסיכה כל הזמן וכך גם כל מי שהיה סביבי, ובאותו היום יצאתי להליכת ערב (כי לא הספקתי בבוקר) ולא לבשתי מעיל (כי היה חם יחסית) וכנראה שבכל זאת היה מעט קר מדי עבורי. אני כבר מכירה את הגוף שלי ויודעת שעדיף לי להזיע בזמן האימון מאשר להתקרר כי לא התלבשתי מספיק חם, וחשוב שגם אזכור זאת. נראה איך תתפתח ההצטננות הזאת.  מילא, נראה כמה זה יתפתח והאם זה באמת ישבית אותי או לא. 

זה מבאס גם כי אחגוג את יום הולדתי ה-64 בשבת וממש לא בא לי להיות חולה ביום הולדתי - כמו ברבים מימי הולדתי מאז שאני זוכרת את עצמי. ככה זה כשנולדים בסוף ינואר. אז גם קודם לא באמת היה לי מושג איך בא לי לחגוג את יום הולדתי השנה, אבל עכשיו אני בכלל רק מקווה שלא אהיה חולה. 

היום אמורים להגיע מהביטוח לסיים סופית את הטיפול בבעיות צנרת הביוב שלנו. אינשאללה שזה אכן יסתיים ובצורה טובה ונחזור לחיים הנורמליים של שימוש בשירותי האורחים בסלון ובמכונת הכביסה בלי הצורך להוציא את צינור הניקוז שלה מבעד לחלון. 

ושיהיה לכולנו בהצלחה

יום שני, 23 בינואר 2023

לשרביט החם - על הבלוג שלי

 נושא השבוע במדור השרביט החם הוא ספרו לנו על הבלוג שלכם והעורך שלו השבוע הוא מוטי אור

ראשית תודה למוטי על ההתגייסות בעריכה ובהבאת נושא שבועי חדש. כל הכבוד. 😊

שנית - איזה נושא נהדר. 

אז ללא עיכובים נוספים, אנסה לענות על רשימת השאלות שמוטי העלה:

1. ספר לנו על הרגע או האירוע שבו החלטת לפתוח בלוג. הרי זהו רגע מכונן בחייו של בלוגר (שלפניו היה "סתם" אדם). מה היה הטריגר או מי היה האדם שבזכותו הצטרפת לקהילת הבלוגרים?

בדומה להחלטות אחרות בחיי, גם כתיבת בלוג לא אירעה ברגע מסוים אלא לאורך זמן. שמעתי על בלוגים אבל לא קראתי מעולם בלוגים ובעצם לא היה לי מושג מכל העולם הזה של הבלוגוספירה.

בילדותי ניהלתי יומן חיים והוא ליווה אותי מאז הכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי ובעצם עד אחרי שבתי נולדה. היו תקופות בהן כתבתי בכל יום והיו תקופות בהן כתבתי לעיתים רחוקות. כשהייתי קטנה ניסיתי לנסח את הכתיבה שלי בדומה לספרים שקראתי, חלמתי להיות סופרת, וככל שהתבגרתי פשוט שפכתי את הלב ואת הנשמה אל הנייר. לאורך השנים היומן היה החבר הכי טוב שלי, והיחיד שיכולתי לספר לו הכל בלי לצנזר ובלי לברור מילים. עד היום יש לי את כל המחברות בהן כתבתי אז. 

ואז הצנזור הפנימי וגם מבקר הפנים הכוחני שבתוכי השתלטו ולא יכולתי אפילו לכתוב לעצמי. נאלמתי וגם היומן שלי נזנח.

אי אז בשנת 2008 או 2009 גיליתי את הבלוג של גוגל, פתחתי חשבון אנונימי והתחלתי לכתוב שם סוג של יומן חיים באנגלית. אני זוכרת שהספקתי לכתוב שניים או שלושה פוסטים בהפרשי זמן ניכרים זה מזה וזנחתי גם אותו. לדעתי איש לא קרא את הפוסטים ההם. 

ואז דרך המורה שלי לאסטרולוגיה הגעתי לאתר 'תפוז' ופתחתי גם שם בלוג, גם הוא אנונימי, הפעם בעברית. גם שם הספקתי לכתוב שניים, שלושה פוסטים וחדלתי. משהו לא עבד. והייתי לחוצה מדי עם עבודה ולא באמת פנויה לשבת ולכתוב את מה שעובר עלי. 

ואז חברה טובה שלי סיפרה לי על הבלוג שהיא עצמה כותבת מזה כמה שנים בישראבלוג תחת הכינוי 'גם אמא' (הייתי שמה פה קישור לבלוג ההוא שלה אבל אני לא מצליחה להיכנס לישראבלוג, אינני מוצאת אף קישור עדכני שעובד). גם היא ניהלה יומן בילדותה ובנערותה וגם היא חשה צורך להעלות מחשבות ורגשות על הכתב, וכך הגיעה לבלוגיה. היא גם זו שסיפרה לי שהיא קוראת בלוגים של אנשים אחרים, מוצאת את אלה שמוצאים חן בעיניה ואף מגיבה אצלם, מתפתח סוג של דו שיח וכך הם מגיעים לקרוא גם אצלה. התחלתי לקרוא בבלוג הנהדר שלה מידי פעם - לא הייתי באמת פנויה בשנים ההן - ודרכה הגעתי גם לבלוגים נוספים. 

אז כשהחלטתי לעזוב את העבודה ולצאת לדרך חדשה, החלטתי לתעד לעצמי את כל מה שעובר עלי ופתחתי את הבלוג הזה בישראבלוג. כאמור אין לי גישה אליו היום אבל גיביתי את כולו והעברתי אותו לבלוגספוט דרך וורדפרס. 

2. איך חשבת שהבלוג ייראה כשפתחת אותו? בוודאי הייתה לך תוכנית פעולה מסודרת... לכתוב בנושאים מסוימים, בקצב מסוים. האם אתה כותב על אותם נושאים או ששינית כיוון בדרך?

 אז בניגוד להנחה שמופיעה בשאלה הזאת, ממש לא היתה לי תכנית פעולה מסודרת לגבי הבלוג וכיצד הוא ייראה או מה תכננתי בדיוק לכתוב. את התמונה של הפינגווינים שאלתי בעוונותי ממיקרוסופט - זו אחת התמונות שמגיעה עם מערכת ההפעלה WINDOWS - מתוך מחשבה לא ממוקדת במיוחד על הנאמנות של הפינגווינים לזוגיות ולמשפחה. לא היה לי מושג באיזו תדירות או מה בדיוק אכתוב בו, אבל ידעתי שיש בי רצון וצורך לתעד לעצמי את מה שעובר עלי, ובחרתי באנונימיות כדי שאוכל לכתוב הכל - ללא צנזורה ובלי לברור מילים, כמו ביומני האישי. 

האמת שלא ציפיתי שמישהו יתעניין בחיים שלי או יגיב לדברים שאני כותבת לעצמי, ובכל פעם שזה קרה זה הפתיע אותי מחדש. עד היום אני לא לוקחת כמובנת מאליה את העובדה שיש מי שקוראים ומגיבים לפוסטים שלי. 

בדרך כלל אני פשוט מתעדת לעצמי את מה שקורה לי ביום יום או מחשבות שעולות בי, רגשות שמסעירים אותי, אבל למשל בתקופה שלמדתי אימון אישי תיעדתי לעצמי גם את הלימודים עצמם, תיעדתי לעצמי את רוב האימונים שעברתי (אבל מעולם לא כתבתי על מתאמנים שלי, למרות האנונימיות על זה אני מאד מקפידה) וכן מידי פעם אני גם מתעדת לעצמי מסעות וטיולים. 

יש עוד חלקים בחיי שאינני יכולה לכתוב עליהם כי אין שום דרך לשמור על האנונימיות שלי או של אחרים בתחומים האלה, ועל כך אני קצת מצרה אבל זה מה שיש. 

3. לו היית מתחיל מחדש היום, כשאתה כבר יודע ומכיר את מערכת היחסים שלך עם הבלוג, האם היית משנה משהו? כותב אחרת?

קשה לי להאמין שהייתי משנה משהו. 

4. איזה שיר כאילו נכתב ממש על הבלוג שלך ויכול לתאר אותו?

לא מקורי במיוחד אבל "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל. 


5. האם יש לך רשומה שבמבט לאחור התחרטת שפרסמת אותה? האם החלטת לבטל אותה בעקבות זאת, או שבחרת להשאיר את העבר במקומו?

לא נראה לי שאני מתחרטת על פוסט כלשהו ומעולם לא ביטלתי או החזרתי לטיוטות פוסט שכבר פורסם. כן יש לי כמה פוסטים בטיוטות שאיכשהו מעולם לא הבשילו ולא פורסמו. מעולם גם לא מחקתי תגובה של מישהו אלא אם היה מדובר ממש בספאם - כלומר מעולם לא מחקתי תגובה של מישהו בגלל תוכן התגובה. 

6. כל בלוגר חווה משבר כתיבה. לפעמים מתרצים אותו בחוסר זמן, עומס בעבודה, בלימודים, במשפחה... ולפעמים זו פשוט המוזה שלוקחת חופשה. אם זה כבר קרה לך, אנחנו נשמח לדעת איך המשבר הגיע אליך ומה עשית כדי לצאת ממנו.

לא חושבת שחוויתי אי פעם ממש משבר כתיבה אבל בהחלט יש תקופות בהן לא מתעורר הצורך או הרצון לכתוב, ועד כה לא עשיתי דבר לגבי זה. אני כותבת רק כשבא לי, על מה שבא לי, ולא מייסרת את עצמי כאשר זה לא קורה. כמו שאין לי ציפיות שיקראו אצלי או יגיבו אצלי, כך גם אין לי ציפיות כאלה מבלוגרים אחרים או מעצמי. 

בינתיים חיידק הכתיבה לא נוטש אותי, אבל אם זה יקרה אין לי מושג אם ואיך אחזור לזה. 

7. כשאתה מדפדף אחורה בבלוג שלך ועובר על רשומות ישנות, האם יש לך רשומה מן העבר שהיית מפרסם היום שוב? למה?

זו שאלה מעניינת שדורשת דפדוף אחורה בבלוג ומעבר על פוסטים ישנים. יש פוסטים שאני זוכרת ויש הרבה שרק אם אקרא את הבלוג מחדש אזכר בהם. זוכרת בעיקר פוסט אחד (שחזרתי לקרוא עכשיו מחדש) בשם "עשינו דרך" שייתכן שהייתי מפרסמת שוב. למה? כי הוא עדיין נכון, אולי אף יותר נכון ממש שידעתי כשכתבתי אותו. כי גם מאז שכתבתי את הפוסט ההוא עשינו עוד דרך.  אבל וואו, איזה כיף היה עכשיו לחזור אחורה בשנים ולקרוא פוסטים ישנים......

8. איזו רשומה של בלוגר אחר שקראת, הרגשת כאילו היית יכול לכתוב אותה בעצמך?

זו שאלה קשה כי אני מזדהה עם הרבה מאד בלוגרים לאורך השנים וייקח אולי שנים עכשיו לעבור שוב על כולם (וחלק כלל לא נגישים לי כי היו בישראבלוג) ולבחור.....אבל בהחלט פוסטים רבים של לא מעט בלוגרים מהדהדים לי את התחושות ואת המחשבות של עצמי. זה אולי אחד הדברים היפים והמרגשים ביותר בבלוגוספירה - הקשר ומערכות היחסים הוירטואליות אך מאד אמיתיות - רגשית - שגיליתי שמתפתחות בין הבלוגרים השונים. 

9. ושאלה אחרונה חביבה - פינת הפירגון: איזה בלוג אתה קורא בקביעות ולא מחמיץ אף רשומה שלו?

אוקיי זו שאלה די קלה כי חלק ניכר מהבלוגים שאני קוראת באופן קבוע ולא מחמיצה אף פוסט מופיעים ברשימת "אוהבת לקרוא אצל..." שמופיעה כן בצידו הימני של הבלוג שלי. חלק כבר לא כתבו מזמן ובכל זאת אני עדיין מנויה על הבלוגים שלהם וקופצת כמוצאת שלל רב על כל פוסט שפתאום מתפרסם אצלם בבלוג. בנוסף כפי שסיפרתי בפוסטים קודמים אני מאד נהנית לקרוא מידי פעם את הבלוגים הבאים: 
נדב היה בארה"ב (אבל מאד לא נוח להגיב אצלו וגם כשאני מגיבה לעולם איני מצליחה לראות אחר כך את התגובות שלי או אם קיבלתי עליהן מענה) 
ובטח שכחתי עוד כמה............

יום שישי, 20 בינואר 2023

מפה לשם חלף עוד שבוע

מפה לשם הסתיים גם השבוע הזה, שהיה ללא אירועים מיוחדים. 

שבעתי לא מעט נחת כאשר גם בתי וגם 'מחברת' התקשרו אלי בבקשה להתייעץ לגבי משהו, כל אחת מהן בנושא אחר. 

בעיקר הרגשתי טוב על כך שכל אחת מהן הרגישה רצון וצורך לשתף אותי בלבטים שלה , לשאול לדעתי ואף לפעול לפיה. בתי גם התקשרה אחר כך לספר כמה היא שמחה שבסוף עשתה את מה שהצעתי לה. 

השבוע נפגשתי עם 'שושנה', אחרי זמן רב שבו לא התראינו. השיחה קלחה והיה נעים לשבת ולדבר, אבל לאורך כל המפגש הרגשתי היטב את הבדלי הגישה שלנו לכל מיני דברים בחיים. זה לא נורא הפריע לי וזה לא ימנע בעדי להמשיך להיפגש איתה גם בעתיד, והאמת היא שביני לבין כל אחת מן החברות שלי יש כל מיני הבדלים כאלה באופן שבו אנחנו חושבות ומתנהגות, אבל זה די מסביר לי מדוע אני לא פועלת להיפגש איתה לעיתים יותר קרובות. 

קשה לי להסביר אבל אני חושבת שהפרמטר העיקרי שאני יכולה להצביע עליו במערכות היחסים שלי, הוא כמה אני נהנית מה"ביחד" ולא רוצה שהפגישה תסתיים וכמה אני כבר מחכה להיפגש עם החברה שוב כשנפרדים. 

T הרגיש טוב השבוע ואני שמחה שיש לו אתנחתא טובה ורגועה בין לבין המיחושים והכאבים. 

ועכשיו שאלה: לכמה מכם, אלה מבינכם שנשואים,  יש בבית את תעודת הנישואים שלכםת? אם יש, אני מסירה את הכובע. אני ידועה כאדם מאד מסודר, אבל משום מה, לא רק שאין לי את תעודת הנישואים שלי, אני אפילו לא זוכרת שאי פעם קיבלתי דבר כזה. יש אצלי את הכתובה שלי - שהיתה אצל אמא שלי, שהעבירה לי אותה כמעט מייד אחרי החתונה ואמרה שאין לה מה לעשות עם זה - וכמובן שאני רשומה בתעודת הזהות של T כאשתו והוא רשום אצלי כבעלי - אבל לא זוכרת שאי פעם ראיתי מסמך שעליו כתוב "תעודת נישואים" שלנו. 

ובכן כעת אנחנו זקוקים לתעודת הנישואים שלנו, וגם לזו של בתי וחתני, אז חיפשתי ברשת היכן ניתן להשיג את הדבר הזה.

במבט ראשון זה נראה מבטיח - באתר של הממשלה, המשרד לשירותי דת, מצאתי בשורה על האפשרות להפיק תעודת נישואים דיגיטלית. בירור מעמיק יותר הבהיר שהאופציה הזאת זמינה כרגע רק לכל מי שהתחתן לאחר שנת 2018. ובכן, זה כמובן לא רלוונטי לנו ואף לא לבתנו, שנשואה מאז 2009. 

נבירה נוספת באתר של המשרד לשירותי דת מצאתי אופציה להגיש בקשה לאיתור תעודת נישואין. מילאתי טפסים ושלחתי, ולאחר כמה ימים קיבלתי תשובה שבעצם שלחה אותי לפנות לרבנות בעיר שבו התחתנתי, ולמועצה בה בתי התחתנה. אז לזה התכוונתם ב"איתור" התעודה? פשוט הסתכלתם לראות היכן התקיימה החתונה ולפי זה אתם מנפנפים אותי הלאה? 

אני זכרתי שהרב שחיתן את בתי היה שייך למועצה דתית שונה מזו שמשרד הדתות הפנה אותי אליה, וכיוון שיש לי עדיין קשר אל הרב שחיתן את בתי, פניתי אליו בוואטסאפ ושאלתי אם יש אפשרות לקבל העתק של התעודה. למחרת קיבלתי ממנו צילום של התעודה והוא אף שאל אם זה מספק או שיש צורך שישלח גם בדואר. איזה איש חמוד. 

לגבי החתונה שלנו התלבטתי. אני זכרתי שנרשמנו לנישואים ברבנות תל אביב, ואני אפילו זוכרת את "הדרכת הכלה" (המגוחכת) שקיבלתי מהרבנית שם. אך במייל שקבלתי ממשרד הדתות הפנה אותי לרמת גן, אולי כי החתונה נערכה באולם ברמת גן. ליתר בטחון שלחתי בקשה לשתי הרבנויות האלה. גם תל אביב וגם רמת גן. מרמת גן קיבלתי טלפון כבר למחרת היום, בו נאמר לי שלא רשום להם בשום מקום שנרשמנו לנישואים ברמת גן. ברור, זה גם מה שאני חשבתי. מרבנות תל אביב טרם שמעתי. אני מאד מקווה שאשמע בקרוב, כי הרב הנחמד שחיתן אותנו לצערי כבר לא איתנו. 

ושוב חשבתי לעצמי איך ייתכן שדרכון ותעודת זהות ותעודת פטירה ותעודת לידה אני יכולה להנפיק במשרד הפנים, אבל כדי לקבל את תעודת הנישואים שלי לא רק שמפנים אותי למשרד הדתות, אלא שהם מנפנפים אותי לרבנות המקומית, וגם אז טועים. 

כדי לסיים בנימה יותר אופטימית, אדווח שבאו השבוע מחברת הביטוח להתקין כראוי את האסלה החדשה (שקנינו לאחר שהם שברו את הקודמת בניסיון להגיע לצינור הסתום). הם גם שלחו שמאי שיעריך את כל מה שקרה ואת כל מה שנעשה וימשיך לעקוב אחר העבודות. 

והחדשות החשובות ביותר הן, שהגיעו גם להמשיך לעבוד אצלנו על פתיחת הסתימה בביוב. העבודות לא הסתיימו, כי הם עדיין לא תיקנו את הצינור השבור, אבל לפחות את הסתימה הם הצליחו לפרוץ ולנקות ובפועל כבר אפשר להשתמש בקו הביוב הזה - גם לטובת הכביסה וגם לטובת השירותים - אבל כנראה שנחכה עם זה עד לתיקון המלא של הצינור. אז יש סיכוי שעד סוף השבוע הבא הסאגה הזאת כבר תהיה מאחורינו. 

ואף מילה על פוליטיקה וההתרחשויות האחרונות במדינה - בעיקר כי כל השאר לא מפסיקים לדבר על זה, אז אני מיותרת כאן. רק אומר שאנחנו שוב מתכננים לנסוע להפגנה במוצ"ש, אולי על האופנוע ואולי אתפוס טרמפ עם 'שותפנו' ו'שריתה' ורק T ייסע על אופנוע.....נראה. 

סופשבוע נעים

יום שני, 16 בינואר 2023

סופשבוע גדוש פעילות

הגיעו תוצאות ה-CT ושאיננו מבינים כמעט שום דבר ממה שכתוב. שלחנו לפרופסור (שגם קיבל את הדיסק המקורי) והוא רק ענה שיבקש ממזכירתו לקבוע ל-T פגישה במרפאה שלו בעוד כמה שבועות כשישוב מחו"ל. מה זה אומר? אוף. 

לפחות T הרגיש יותר טוב בימים האחרונים ואני מקווה שהמגמה תימשך. 

סוף השבוע היה גדוש פעילות.

חתני טס לסקי עם חבר אז בתי והנכדים היו אצלנו כל הסופ"ש כמעט. 

בששי הלכנו עם חכמוד ונשמותק לאסוף את שרי מהגן ולקחנו את כולם אלינו הביתה. על הדרך וחצי בצחוק הסברנו להם מהזה "פנסיון מלא" (מה שנקרא FULL BOARD בבתי מלון) - כי הם קיבלו אצלנו שלוש ארוחות ביום 😉. ששי צהריים, ששי ערב, שבת בוקר והתברר שגם נשארו לשבת צהריים. היה קצת מעייף אבל נחמד מאד. 

בתי עובדת עד מאוחר בקליניקה בימי ששי ובנוסף היתה צריכה ללכת ללווייה (אבא של חברה טובה נפטר במפתיע) אז הגיעה אחרי ארבע בששי. 

העסקתי את שרי כמיטב יכולתי וכאשר הייתי ממש עייפה נשכבתי על הספה בסלון (שלחתי את T שינוח במיטה בחדר) והיא צפתה (שוב) ב"לשבור את הקרח 2" וחצי נשכבה עלי. 

אמא שלי חגגה יום הולדת 91 ביום ששי. לא היה לנו כוח לערוך ארוחה משפחתית רבת משתתפים (כלומר עם המשפחה של אחי) אבל  הכנו לה מאכלים שהיא אוהבת ואפינו עוגה (ומצאתי נרות עם אותיות "מזל טוב" ככה הגיל לא מוזכר בכלל) וקנינו לה מתנה - בגדי ספורט. שנים שהיא לא קנתה לעצמה שום דבר חדש ואני כבר יכולה לספר שהיא מאד אהבה אותם והם גם מתאימים לה בול. שמחה גדולה. אבא נראה הרבה יותר טוב וגם מרגיש טוב, כך שכנראה ההשפעה של ההורמונים שלקח בחודש שעבר כבר פגה. בשבוע הבא כבר עושים לו את ה"סימון" - הכנה להקרנות - ואז זו כבר תהיה אופרה אחרת. 

בשבת בבוקר היתה הפוגה בגשמים והצלחנו לעשות את ההליכה/ריצה שלנו, אבל אז הגשם חזר ביתר שאת וכאמור בתי "נתקעה" אצלנו והבוקר הפך לצהריים. זה היה נחמד אבל קצת יותר מדי, ומצאתי את עצמי אחרי הארוחה "בלי בטריות". נגמר לי הכוח. עזבתי הכל (לא פיניתי, לא שטפתי כלים, לא הכנסתי למדיח) ועליתי לשכב. הייתי חייבת "להניח את הראש".

עד שקמתי הם כבר ניצלו הפוגה קלה בגשם ויצאו הביתה, ו-T שטף את כל הכלים. 

קבענו לנסוע למודיעין לבת דודתו 'לונדון' ובערב תכננו להשתתף בהפגנת המחאה בתל אביב

הייתי קצת עצבנית על 'לונדון' בגלל האופן שבו היא התנהלה לגבי המפגש הזה. דבר ראשון היא בכלל לא הודיעה לנו שהיא מגיעה לישראל.  נכון שזה לא היה ביקור מתוכנן אבל היא ידעה שהיא מגיעה (ואפילו קנתה לעצמה כרטיסים לקונצרט...כלומר ידעה בדיוק את התאריכים) ולא טרחה ליידע אף אחד. היא הגיעה כנראה לקראת סוף השבוע שעבר - הבן שלה גר במודיעין עם אשתו והילדים וגם לה ולבעלה יש דירה בסמוך אליהם במודיעין שרוב השנה מושכרת לטווחים קצרים. בתחילת השבוע, כמה ימים אחרי שהגיעה (ואיש מאיתנו לא ידע על כך) היא כתבה הודעה שהיא בארץ, שכרגע היא ברכבת בדרך לחיפה להיות עם בת הדוד שהתאלמנה השנה, ושהיא תהיה איתנו בקשר יותר מאוחר. בנוסף היא כתבה שתשמח אם נגיע אליה למודיעין בשבת אחר הצהריים. מה היא תכננה לגבי שאר הימים? אין לנו מושג. כשהיא לא התקשרה צלצלתי אני אליה והיא היתה עם שתי בנות דוד מחיפה - אז מסרתי ד"ש וחיכיתי שהיא תחזור אלי. זה לא קרה. ואז בחמישי בלילה (הרבה אחרי שנרדמתי) היא כתבה לי ולגיס-טי שאין לה מושג מתי אנחנו מגיעים אליה בשבת והיא רוצה לדעת כדי להיערך. רק אז הבנתי שהיא לא הזמינה רק אותי ואת T אלא גם את גיסי וגיס-טי. למה לא אמרת מראש? וברור שאין לך מושג מתי נגיע כי כתבת "אחרי הצהריים" בלי לציין שעה. וגם קבעת עובדות בשטח - אצלך במודיעין בשבת - למרות שאפשר היה להקל ולבוא באמצע השבוע ברכבת ולפגוש אותנו באמצע הדרך איפה שהוא.... מילא. 

חשבתי שאני כבר סתם מתקטננת וכתבתי לה שבתי והנכדים אצלנו עד הצהריים ובערב אנחנו בהפגנה אז נוכל להיות אצלה בין לבין. היא לא קראה את ההודעה ולא ענתה, ואז ראיתי שגם גיס-טי כתבה שהם יכולים להגיע מתי שהיא תגיד - ואז גיסי התקשר אלינו והתברר שגם את ההודעה שלהם היא לא קראה. וכמובן לא ענתה. קשה עם התקשורת הזאת. הבנתי שאני לא קטנונית, שמשהו באמת מוזר בהתנהלות של 'לונדון'. 

אבל החלטנו לא לעשות מזה עניין, ובאמת בסוף היא קראה וענתה שהיא בבית הכנסת בבוקר (הבן שלה דתי, היא לא ממש אבל מתאימה את עצמה אליו) ואחר כך בארוחת צהריים אצל הבן, כך שהיא תהיה בבית החל משלוש. אמרנו שנגיע בשלוש. בפועל היא כמובן הגיע קצת יותר מאוחר אבל גם אנחנו התעכבנו מעט אז היא כבר היתה עד שהגענו. 

גיסי וגיס-טי הגיעו מעט יותר מאוחר ובסך הכל היה ממש נחמד. 

בקבוצה של בני הדודים קבענו פיקניק כלל משפחתי (כל הדורות) בחול המועד פסח כי גם 'לונדון' וגם בתה והמשפחה יגיעו מלונדון וגם בן הדוד מניו ג'רזי יגיע לביקור. התלבטנו לגבי מיקום הפיקניק ובסוף נידבנו את הבית שלנו, מתוך מחשבה שבחול המועד רוב המקומות מפוצצים באנשים וקשה למצוא ולשריין אזור בפארק או חורשה כלשהי. כל אחד יביא משהו, כנהוג במפגשים שלנו, ואני מקווה שיהיה נחמד. 

משם יצאנו להפגנה בתל אביב, שהתאחרה להתחיל בגלל הגשם השוטף (היתה סכנת התחשמלות ולא ניתן היה להשתמש בציוד האלקטרוני כשירד גשם) אבל הכיכר והרחובות הסמוכים התמלאו באנשים ובסוף היה מי שדיבר (חלק לעניין וחלק קצת הזוי) ואפילו מי ששר . עמדנו שעות, חלק ניכר מהזמן מתחת למטריות, אבל היה רגוע ומנומס, והמשטרה התחכמה וחסמה את הכניסות והיציאות מאיילון כך שמפגינים לא יכלו לחסום כי זה היה כבר חסום (ואנחנו נאלצנו לנסוע בדרכים חלופיות כדי לצאת צפונה הבית). אמנם נתקענו שעה ביציאה מהחניון והיו גם פקקים בדרך הביתה והלכנו לישון ממש מאוחר (וקמנו מוקדם לחדר כושר כרגיל) אבל היה שווה.  ו-T כמובן נשבע שבשבוע הבא רק על האופנוע.....אם לא יירד גשם אז נראה. 

האם זה יעזור במשהו? אין לי מושג. 

בראשון נפגשתי עם 'מחברת' והשלמתי קצת שנ"צ בצהריים אז הכל בסדר. 

בני וכלתי קנו ל'סביבוני' אופנוע ירוק כמו של T, וצילמו אותו מספר (באנגלית) שזה אופנוע ירוק בדיוק כמו של 'סבא T' מסוג קוואסאקי ושהוא נמצא בישראל. התמוגגנו. הוא גם 'קנה' לקיקה מתנה ליום הולדתה - בובה, עטף אותה ומסר לה, והיא היתה מאושרת מזה שאחיה הנערץ נותן לה משהו. מתוקים שלי. 

נראה איך ייראה השבוע הזה. 

יום חמישי, 12 בינואר 2023

כל מיני

מזה כמה ימים ש-T לא מרגיש טוב. אני מאד מודאגת. חלק מזה הוא פיזי / בריאותי - רמת האנרגיה שלו נמוכה והבטן עושה לו בעיות ועדיין לא קבלנו את תוצאות ה-CT וגם מהפרופסור (שקיבל את הדיסק של ה-CT) טרם שמענו. אבל חלק מזה הוא נפשי - "המצב" וכל מה שקורה במדינה מאד משפיע עליו וממש מדיר שינה מעיניו. אוף. 

בנושא אחר, לקראת יום הולדתי, שיחול לקראת סוף החודש קיבלתי מאפליקציית e-vrit רשימת ספרים לבחירת מתנה מתוכם.     

אחד הדברים שבלט לי במיוחד ברשימה הזו (ולא בקטע טוב, כמו שאחיינית2 תמיד אומרת), הוא כמות הספרים שבהם מדובר על משיכה של אישה ל"בנים רעים" או סיפור אהבה שבו האישה "מאבדת שליטה" לטובת הגבר וכיוצא באלה.

פה ושם מוצעים לי גם ספרים שאינם רומנים (כמו הספר של דן אריאלי או "היסטוריה קצרה של האנושות" של טום פיליפס, או "חיסול ממוקד" של מיכאל בר זהר וניסים משעל). ברשימה מופיע גם קומץ של ספרי מתח (שאת חלקם כבר קראתי), אבל הרוב המוחלט הוא רומנים רומנטים ובעיקר ארוטיים, ומככבת ברשימה סופרת, שאני מתביישת לומר שמעולם לא שמעתי עליה, בשם דנה לוי אלגרוד. הפסקתי לספור כמה ספרים שלה מוצעים לי במתנה הזאת. מודה ומתוודה שעברתי כבר כמה פעמים על הרשימה ואינני מוצאת אף ספר שבא לי לקבל במתנה. מאכזב מאד. 

עדיין בנושא ספרים, סיימתי את THE MAIDENS ואני מודה, שלמרות שנהניתי מאד לקרוא לאורך כל הספר, שוב התעצבנתי והתאכזבתי מהסיום שלו - בדיוק כמו שקרא לי עם ספרו הראשון של מיכאלידס - המטופלת השקטה. אמנם ידוע (לי) שיש לי שריטה שכזו, סופים של ספרים - אני מאד רגישה לאופן ולדרך שבה סופרים בוחרים לסיים את ספריהם - אבל נראה שהסופר הספציפי הזה עקבי בלתת לספרים שלו סופים שמעצבנים אותי. לא נורא.

כעת התחלתי לקרוא סוף סוף את "רוזנפלד" של מאיה קסלר, ואם הבנתי נכון גם בו צפויה מידת מה של ארוטיקה - אבל אם זה יהיה כתוב היטב זה לא מה שיפריע לי. אדווח בהמשך. 

'לונדון', בת דודתו של T מאנגליה, הפתיעה אותנו בביקור בלתי מתוכנן בארץ (ידענו שהם מגיעים בפסח) לבדה, והבנתי שהיא עושה סבב מפגשים עם בני הדודים השונים. מאיתנו היא ביקשה שנגיע אליה לדירה במודיעין (יש להם דירה שהם משכירים שם לטווחים קצרים ושוהים בה בעת ביקוריהם בארץ כדי להיות קרובים לבן שלהם שחי במודיעין עם אשתו ושלושת ילדיו) בשבת אחר הצהריים. יהיה נחמד להיפגש איתה שוב. כשהם היו בארץ בסתיו נפגשנו יחד עם כל בני הדודים, וזה היה נחמד אבל כיף לי יותר להיפגש איתה באחד על אחד. 

חתני נוסע לכמה ימי סקי עם חברים באוסטריה אז בתי קבעה איתנו שנאסוף את הילדים בששי (בזמן שהיא עדיין עובדת בקליניקה) ונביא אותם אלינו, היא תצטרך כשתסיים לעבוד וכולם יישארו לישון אצלנו שוב. חגיגה. מקווה ש-T ירגיש טוב. בששי אמא שלי תחגוג יום הולדת 91 אבל האמת היא שגם היא לא אוהבת לעשות הו-הא מיום הולדתה וגם לנו אין עכשיו אנרגיות לארח שוב את כל המשפחה. אז נעשה לה משהו צנוע, רק אנחנו, בלי המשפחה של אחי. פשוט אין לנו כוח. לפחות אבא שלי מרגיש קצת יותר טוב (מאז שהוא התחיל לקבל פוסיד נרגעה לו קצת הבצקת ברגליים וירדו הנפיחויות, ופרט להליכות הוא חזר לכל הפעילויות שלו. אז הם מתכננים להגיע בששי. שמחה שעל פניו לפחות הם ממשיכים את השיגרה. בעוד שבועיים הוא אמור לעבור תהליך סימון כהכנה להקרנות, ואז תתחיל כמובן אופרה אחרת לגמרי. נקווה לטוב. 

לבסוף, כפי שתכננתי, נפגשתי השבוע עם חברתי הישנה/חדשה 'היידי' וכל כך נהניתי מחברתה ומהשיחה ואני רק מחכה למפגש הבא שלנו. 

אני מבינה שאני ממשיכה לעשות כל מה שביכולתי כדי למלא את יומי ואת חיי בנקודות אור שכאלה - חברות טובות, ספרים טובים, התעמלות ואוכל בריא וטעים, מפגשים ושיחות עם אנשים שעושים לי טוב. 

אין לי כרגע כלים אחרים ברשותי כדי לשפר את המצב החיצון האובייקטיבי - לא הפיזי הבריאותי של T ולא של העולם סביבנו.

יום שני, 9 בינואר 2023

עדכונים שוטפים

ממש אהבתי את הפוסט של ענת פרי  לגבי הדיון בעניינו של אריה דרעי ויכולתו / אי יכולתו לכהן כשר. הלוואי שהיא צודקת והלוואי ששופטי בית המשפט העליון חושבים כמוה (או יקראו את הפוסט גם). 

אוהבת גם בדרך כלל לקרוא אצל תמר בן יוסף, והפוסט האחרון שלה ממש הדהד את התחושות שלי. 

בדרך כלל אני גם נהנית מהפוסטים של מיטל (meitalsha).

אני מציינת את שלושת אלה מכמה סיבות. 

ראשית - הם לא ב"רשימת הקריאה" שלי בצד הבלוג כי אני לא קוראת אצלם באופן סדיר וקבוע. 

שנית - כי אני בדרך כלל לא מגיבה אצלם. אצל ענת פרי לא ניתן להגיב בכלל, ולא תמיד יש לי משהו ספציפי לומר גם לאחרות. חשבתי על זה והבנתי שבטח גם אצלי יש אנשים שקוראים ואינם מגיבים - חלקם כי אין להם באמת משהו מסוים לומר בתגובה לפוסט, חלקם כי קשה להם טכנית להגיב (בין אם זה בגלל בלוגספוט עצמו או מערכת התגובות של דיסקוס) - וזה בסדר. לא חייבים להגיב. אני לא רואה טעם להגיב רק כדי שיידעו שקראתי (לפעמים, כשמתאפשר, אני עושה LIKE אבל לא בכל הבלוגים זה אפשרי). 

שלישית - אני מציינת אותם כדוגמא לפוסטים שאני קוראת דרך דף ה"פרפרים", שמאגד תחתיו באמת מגוון יפה ומעניין של כותבים. למי שעדיין לא נחשף או שכח שזה קיים - ממליצה בחום. 

אני עדיין קוראת את THE MAIDENS (אלכס מיכאלידס) ובינתיים נהנית ממנו מאד. בינתיים קבלתי המלצה על ספר בשם "איזה עידן נפלא" מאת קיילי ריד, שזהו ספר הביכורים שלה. אם הבנתי נכון הוא מדבר על סוגיות של אפלייה בארה"ב והיחסים המורכבים בין שחורים ללבנים. אעדכן מה דעתי עליו לאחר שאקרא. אבל מה שרציתי לספר הוא שכיון שהיה לי ברור שזהו תרגום מאנגלית, הלכתי לחפש אותו באמאזון, להורדה לקינדל. אלא שלא ידעתי בדיוק איך הספר או שם הסופרת נכתב באנגלית. 

ניסיתי כל מיני איותים שונים שהעלו חרס בידי לגבי שם הסופרת, וכמובן שלא היתה לי שום דרך לדעת אם שם הספר בעברית נאמן למקור או שעבר איזה עיבוד שיתאים לעין/אוזן העברית. לאחר שהתייאשתי מאמאזון הלכתי לגוגל. וכאן קיבלתי (שוב!) הוכחה לגאונות של אלגוריתם החיפוש המופלא של גוגל. אמנם לא הצלחתי למצוא את שם הספר באנגלית על ידי חיפוש שמו בעברית, אבל כשחיפשתי את שם הסופרת הוא הבין אותי כבר בניסיון הראשון. ואבא שלי אמר לי שהאלגוריתם הזה פותח בישראל. גאווה לאומית. 

ששי עבר עלינו ברוגע ובערב התיישבנו לצפות בסרט החדש של "אוואטר" ( AVATAR - THE WAY OF WATER) - שלוש שעות ועשרים דקות - ב-KODI. מה אספר ומה אומר? חבל על הזמן במובן המקורי של הביטוי. הסרט הראשון היה קסום ומתוק ונוגע ללב ממש, אהבתי אותו מאד ולאחרונה צפינו בו שוב. הסרט החדש מטומטם ומיותר וגם האורך שלו הוכיח לי בעיקר שג'יימס קמרון יותר מדי מאוהב בעצמו וביצירה שלו ולא יודע לחתוך היכן שצריך. 

בשבת נפגשנו עם בתי ומשפחתה המתוקה לצהריים במסעדת אבו סעיד בהרצליה. עמוד הפייסבוק שלהם מבטיח "אוכל טוב ואווירה משפחתית" וזה מאה אחוז נכון. הם מאד נחמדים, האוכל מזרחי טעים והשירות - אפילו בשבת צהריים במסעדה מלאה עד אפס מקום - מצוין. וזול. כל כך זול שחתני שילם את החשבון של כולנו בלי שנרגיש בכלל (וזה אומר הרבה 🤣).

היה כיף ממש לבלות קצת זמן איכות עם הנכדים ועם בתי וחתני בלי שנצטרך להתאמץ ולבשל - היה אמנם רועש וקצת קשה לדבר (זו תמיד ההתלבטות בין מסעדה לבין הבית) אבל היה שווה. שרי ישבה לידי וקיבלתי המון נשיקות ותשומת לב....היה נהדר. התעכבנו לפטפט קצת בחוץ לאחר שסיימנו, הייתה שמש נעימה באמצע יום מעט חורפי, ונהנינו מהביחד. 

בערב T יצא להפגנה בכיכר "הבימה" על האופנוע. הוא לא רצה לצאת עם הרכב מפאת הפקקים הצפויים ובעיות החניה, ואני לא הייתי מסוגלת הפעם לעשות את הדרך על האופנוע (ועוד במזג אוויר מעט סגרירי ואולי גשום). עוד אני מתפללת שהדרך (וגם ההפגנה עצמה) יעברו לו בשלום, והנה הוא חזר - כעשרים דקות לאחר שיצא - ספוג מים! התברר שהדרך היתה גשומה לחלוטין וגם מלאת שלוליות, והוא הבין שאין מצב שהוא ממשיך כך עד תל אביב (שלפחות לפי מה שראינו בחדשות לא היתה גשומה כלל) ושב הביתה. 

בראשון בבוקר התייצבו בעלי המקצוע מטעם הביטוח כדי לנסות לפתוח את הסתימה הבלתי נגמרת בשירותים, ואחרי ניסיונות רבים וכושלים להגיע אליה בכל מיני דרכים וזוויות, התברר שיש צורך לחצוב דרך החצר של השכנים (הדו) שלנו. למה? כי לא היתה זווית טובה מספיק בשום דרך אחרת. ברור שהשכנה (לה אמא שלי הדביקה אי אז את הכינוי "קרואלה" ואנחנו אימצנו אותו בחום) הביעה התנגדות נמרצת, אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה, והיא שוכנעה שכל מה שהם יהרסו יתוקן על ידי ועל חשבון חברת הביטוח. בסך הכל T אמר שהם חצבו חור קטן מאד בחלק שלהם של החצר. 

למען האמת, אני לא לגמרי מבינה מה קרה שם, אבל הצינור נמעך ונשבר ונחסם על ידי בטון - שעל זה הם עמלים כל הזמן הזה, לחצוב דרכו ולפנות אותו. הטענה שלהם היא שהבניין שקע. זה מעלה אצלי שאלות וסוגיות רבות בלי קשר לסתימה בצינור אבל אני לא מצליחה לקבל תשובות לאף אחת מהן. כך או אחרת נותרה להם עוד עבודה רבה, הם לא סיימו את המלאכה וכבר קבעו מראש להגיע בעוד שבועיים ושוב בעוד שלושה שבועות בתקווה שבפעמיים האלה הם יצליחו לפתוח את הכל, לפנות את הבטון החוסם וגם לתקן את הצינור. בקיצור - אנחנו עדיין תקועים עם השירותים האלה. לעוד הרבה זמן. לנשום, אמפי, לנשום עמוק. 

השבוע נפגשתי עם 'מחברת' שוב לאחר שלא התראינו מאז בני ומשפחתו חזרו אלינו מצפת, וכרגיל היה טוב מאד. השבוע אני גם מתכננת להיפגש עם 'היידי', שאיתה כלל לא התראיתי מאז  שבני הגיע, אז אני כבר מצפה לכך מאד.

לסיום הבהרה קטנה: בפוסט הקודם ציינתי שסיימתי לנהל את "מדור השרביט החם" בפרפרים ושראיתי שקנקן התה לקח בינתיים את הניהול על עצמו. ובכן, קנקן ביקש להבהיר כי הוא לא התנדב לנהל את המדור בעצמו אלא הוציא קול קורא לבלוגרים מי מכם מתנדב לקחת את הניהול או להשתתף בניהול עם אחרים. בינתיים הוא הציע נושא לכתיבה לשבוע זה וייתכן שימשיך למלא את מקום מנהל/ת המדור באופן זמני. 

אז אם יש מי מכם שמעוניין - ניתן לפנות אליו במייל  kankanhate@walla.co.il  או m.parparym@gmail.com

שבוע מקסים בריא ופורה לכולם

יום שבת, 7 בינואר 2023

על הא ועל דא

בעצתה של תיאו, קצת אחרי שחזרנו מניו זילנד קבעתי לי ליתר בטחון תור אצל האורתופד. עדיין סבלתי מידי פעם מהכאבים המוזרים בכרית/בהונות כף רגלי השמאלית, וגם מידי פעם נדלקת לי ביתר שאת הכתף השמאלית (רואים כאן מוטיב חוזר?) וכבר עומדים להיגמר הכדורים שאי אז קיבלתי עוד מהאורתופד הקודם (זה שכבר לא מקבל ביישוב שלי וכנראה בכלל כבר לא עובד במכבי). 

קבעתי את התור ליום אחרי שהיתה אמורה להיות הטיסה של בני ומשפחתו הביתה לבוסטון, אבל היות שהטיסה נדחתה ביומיים הוא התקיים כאשר הם עדיין היו כאן. 

התלבטתי אם לבטל או לדחות את התור אבל בסוף החלטתי להגיע. אמנם נראה שהמדרסים פתרו לי את בעיית כף הרגל וכבר שבועות שהכאבים לא חזרו להופיע, אבל הכתף שלי שוב נדלקה קשות בשבוע שעבר ונרגעה מעט רק אחרי שלקחתי את הכדורים במשך יומיים/שלושה. 

סיפרתי את כל זה לאורתופד כשהגעתי אליו, והוא היה מאד ענייני. הוא אישר, שאת בעיית הכאב בכף הרגע בהחלט סביר להניח שפתרו המדרסים החדשים, והוא ייעץ לי - לאור הפעילות הגופנית המוגברת שלי - להחליף אותם כל שנה ולא כל שנתיים כמו עד כה. 

לגבי הכתף הוא אמר שאם הכדורים עזרו אז אין בעייה שאמשיך לקחת אותם בכל פעם שהכאבים מתגברים והופכים להיות בלתי נסבלים - כלומר מפריעים לי לישון בלילה ולתפקד תפקוד בסיסי במשך היום. הכתף הזאת גם ככה לא במצב מזהיר ויש בה הסתיידויות קשות (האמת שיש בשתי הכתפיים הסתיידויות), אבל התרגילים שאני עושה באופן שוטף עוזרים "לשמן" את המפרק ולחזק את השרירים שמסביב וכך אני מתפקדת ברגיל לא רע בכלל. בקיצור קיבלתי עכשיו חפיסה של עשרה כדורים, בתקווה שזה יחזיק אותי למשך השנה הקרובה בעת הצורך. 

בצהריים הודיעו בני וכלתי שנחתו בבוסטון בשלום ושזו היתה הטיסה הקלה ביותר שהיתה להם מאז שהתחילו לטוס עם תינוקות/ילדים. שמחנו מאד לשמוע. חבר טוב שלהם אסף אותם בשש בבוקר (שלהם) משדה התעופה (עם הרכב שלהם, עם מושבי הבטיחות של הילדים) ועוד הגדיל לעשות והביא להם קפה ומאפינס אוכמניות לדרך. אחלה חבר. 

התברר שבנתב"ג בתור האינסופי לבדיקה הבטחונית "אימצה" אותם משפחה עם שני ילדים שכל הזמן שמרה עליהם שלא יעקפו אותם בתור, וגם איכשהו אם המשפחה הצליחה למצוא איש צוות שיקדם את כולם בתור (כי היו להם ילדים קטנים). הם גם דאגו להם בתור לצ'ק אין, למרות שהמשפחה הזו טסה בכלל ליעד אחר עם חברת תעופה אחרת, ונצמדו אליהם בביקורת דרכונים והפכו את כל החווייה המתסכלת להרבה יותר נסבלת. ברור שבסוף הם החליפו ביניהם מספרי טלפון והחליטו לשמור על קשר. 

גם עם כל העזרה הם הגיעו למטוס בדקה התשעים - כלומר ממש לקח שלוש שעות שלמות מרגע ש-T הוריד אותם בשדה ועד שהגיעו לשער. טירוף. 

אז עכשיו הם בבית, עייפים אך שמחים. בינתיים הילדים נרדמו בתשע וחצי שעון ישראל (כלומר בצהריים) והתעוררו לפנות בוקר שעת בוסטון - אבל במצב רוח נהדר, ואני מקווה שהם יחזרו מהר ובקלות לשיגרה שלהם. 

אבא שלי שוב עם בצקות ברגליים (זה בא והולך) וכרגע שוב הוא נשאר רק בבית - יושב או שוכב. שוב הצעתי שנקנה קלנועית אבל הוא טוען שזה יעבור ואין צורך. עקשן. בנוסף התחיל בכל לילה להיסתם לו האף למשך כשעה - תמיד בחצות - והוא צריך לנשום דרך הפה עד שזה נפתח מחדש. הוא ניסה להזליף תמיסת מי מלח אבל נראה שגם זו בעייה של התנפחות ריריות (כלומר בצקתיות) שקשורה לאותה בעייה של הרגליים. לא פשוט. 

היה לי קטע איתו השבוע כשקפצתי לבקר אצל הורי עם בני יום לפני הטיסה. 

לבקשתו של אבא הבאתי לו תרופות שהמרשמים שלהן היו על כרטיס מכבי שלו (הוא עשה "תור ללא כרטיס" באפליקציה ואני הלכתי לבית המרקחת וקניתי את התרופות בעזרת מספר הזהות שלו). הבאתי לו את כל המרשמים שהיו בתוקף על הכרטיס, והוא חטף את הג'נאנה ממש, כי הוא רצה שאביא רק את התרופות שקשורות ספציפית להכנה להקרנות (שמתוכננת לעוד כשלושה שבועות) ואני גם הבאתי את המרשמים השוטפים (ללב, לכולסטרול, לערמונית וכו). הוא ממש התעצבן וקילל והרביץ לעצמו בראש וחזר על "אבל למה? למה? למה?" אינספור פעמים - קצת התביישתי בשביל בני, שמעולם לא נחשף להתפרצויות האלה של אבא שלי - אבל לא ממש התרגשתי מזה. 

מה בסך הכל קרה? הרי ממילא היית צריך את התרופות האלה - את כולן - עוד מעט. אז מה הבעייה שהבאתי אותן עכשיו? לא ברור. אבל אני מכירה כבר את אבא שלי ולשמחתי לא התרגשתי מזה בכלל, לא התייחסתי, ואמא שלי התחילה לרדת עליו שיפסיק - אחרת היא מתגרשת - זה היה ממש מגוחך. השתקתי גם אותה, אמרתי לה להניח לזה ולהניח לו, ככה הוא וזה לא עומד להשתנות ולא צריך להמשיך להזין את התקף הזעם על ידי התנגדות. אחרי שהלכנו ברור לי שהיא המשיכה לאכול לו את הראש על זה והוא כתב לי הודעת התנצלות מגוחכת עד פתטית. משהו בסגנון "אולי תעשי לי קואצ'ינג איך להתנהג כשקורים דברים שלא צפיתי". YEAH, RIGHT. אבא'לה, אתה מקרה אבוד. למזלי עברתי "קואצ'ינג" מצוין בעצמי שעזר לי לא להתרגש ולא להיפגע כשעולה לך הקוף. לא מובן מאליו בכלל. 

הכי מצחיק היה שבסוף הוא סיפר שהוא תכנן להזמין את כל התרופות האלה במכבי פארם, ואז הם הודיעו לו שמתוך כל הרשימה את ה"שמן פאראפין" הם לא יכולים לשלוח במשלוח. ולכן הוא ביקש את כל זה ממני. לא היה לו שיקול דעת אפילו לומר להם - סבבה, תשלחו את הכל פרט לשמן הפאראפין, ולבקש רק את זה ממני. היה הופך את הכל להרבה יותר פשוט. אין לו את זה, אין מה לעשות. לא מבחין בין עיקר לתפל. 

בסופ"ש הזה סיכמנו עם בתי שלא נכין ארוחה. כולנו הסכמנו שאנחנו חייבים לנוח מעט מכל האירוח, וממילא הם הוזמנו אל חמותה לששי בצהריים, אז קבענו שניפגש בשבת - או אצלם בבית או שנצא יחד לאכול איפה שהוא. 

אני עדיין עם אנרגיות נמוכות, יחסית לעצמי - לא מצליחה לחזור לרוץ ולא מצליחה ללכת באותה מהירות שבה הלכתי עד לפני שהתקררתי - אבל אני מבינה שזה מה שיש כרגע ומקווה שבקרוב אחזור לעצמי. 

ולסיום בנושאי הבלוגיה - החלטתי להפסיק לנהל את "מדור השרביט החם" ב"פרפרים" - אמנם נהניתי מאד לחשוב על נושאים לכתיבה בכל שבוע אך ההיענות למדור היתה די נמוכה ובסופו של דבר הרגשתי שמיציתי. כעת אני רואה שקנקן התה (מנהל אתר פרפרים) החליט להמשיך את המסורת ופירסם נושא חם חדש - אז בהצלחה ובתקווה שזה יעורר יותר עניין ושהוא ימצא נושאים שיותר אנשים ירצו לכתוב עליהם. כולם עדיין מוזמנים לכתוב גם לי אם רוצים לקשר פוסט למדור ומתקשים לעשות זאת (או סתם לא בא לכם) וכמובן להציע נושאים לכתיבה. 

ניתן לפנות ישירות לקנקן במייל kankanhate@walla.co.il  או m.parparym@gmail.com 

או אלי במייל empiarti@gmail.com או hwparparim@gmail.co

יום חמישי, 5 בינואר 2023

חזרה לשיגרה

בחוץ בשמש נעים אבל בבית קר. 

ככה זה תמיד בארץ בחורף, אבל השנה יותר קשה לי עם זה. אולי כי התחלתי את החורף שלי הרבה יותר מוקדם מהרגיל, גם בבוסטון בספטמבר וגם בניו זילנד ובעיקר אוסטרליה בנובמבר מזג האוויר היה הרבה יותר קר ממה שציפיתי. 

מלכתחילה הסיבה העיקרית שאנחנו משתדלים לתזמן את הביקורים שלנו אצל הבן בבוסטון במאי/יוני וגם ספטמבר/אוקטובר היא כי בקיץ חם ולח ומגעיל שם ובחורף כל כך קר שאי אפשר לצאת מהבית בכלל. אבל משום מה פגש אותנו מזג אוויר הרבה יותר חורפי בביקור האחרון, וכידוע גם בניו זילנד היה קר יותר ממה שציפינו, ובעיקר במלבורן היה קפוא כל הזמן. מילא. לא נורא. נראה איך יהיה החורף הזה. 

בימים האחרונים, בעצם מאז שהחלמתי מהצינון שהיה לי, חוויתי עייפות גדולה וחוסר יכולת לרוץ. המשכתי את ההליכות ואת האימונים על האליפטיקל כרגיל רק בקצב מעט איטי יותר. אמנם לא הייתי בשום שלב חיובית לקורונה אבל זה מרגיש קצת כמו פוסט קורונה. בתי אמרה שזה ככה גם אחרי צינונים למיניהם, ושזה לוקח כשלושה שבועות להתאושש לגמרי. 

אצל אחי אובחנה שעלת, לא פחות ולא יותר, והוא התחיל לקחת אנטיביוטיקה. כמובן שמייד כששמעתי על האבחנה התחלתי גם אני להשתעל 😂, אבל לא כל הזמן ולא הרבה ובעיקר - לא בלילה - אז נחכה ונראה. 

בני דחה את הטיסה הביתה שהיתה מתוכננת לשלישי לפנות בוקר אבל הדרכונים שלהם, עם הויזות החדשות המוטבעות בהם, לא חזרו בזמן משגרירות ארה"ב. מסתבר שגם לאחר שהם התייצבו בשגרירות שלושה שבועות לפני החזרה המתוכננת שלהם, עם כל החגים של דצמבר, השגרירות לא הספיקה לסיים את הטיפול בדרכונים ולשלוח אותם עד לשני בינואר, ודואר שליחים בישראל לא עובד עד כדי כך מהר. 

בסוף התקשרנו לדואר שליחים וביקשנו לאסוף את הדרכונים בעצמנו, והם איפשרו לבני לבוא לקחת אותם מסניף נתניה. 

באל על היו ממש אדיבים ואיפשרו להם לדחות את הטיסה ללא עלות נוספת, כך שסוף סוף הוסרו מדרכם כל המכשולים וניתן היה לחזור הביתה לשיגרה שלהם, לעבודה ולגנים (גם סביבוני חוזר לגן החינוך המיוחד שלו וגם קיקה מתחילה משפחתון ברגע שהם חוזרים). הם מאד נהנו איתנו כאן אבל כבר ממש רצו לחזור הביתה. מבינה אותם. 

מה שכן, כשהגיעו לשדה התעופה ראו שהתור לבדיקה הבטחונית משתרע עד מחוץ לטרמינל. לא היו עובדי בטחון בכלל, כך שאפילו לא ניתן היה לבקש פטור מתור בזכות היותם משפחה עם תינוקת ופעוט. סיוט לא קטן. בסוף קבלנו מהם הודעה שמישהו שעמד לפניהם בתור סידר להם איזו "קומבינה" ושעה וחצי אחרי שהגיעו לשדה התעופה הם כבר היו אחרי הבדיקה הבטחונית. מעניין מה היתה ה"קומבינה" ומה היה להם בהמשך..........נחכה שינחתו בשלום ויתארגנו ואז יספרו לנו.

היום יש להם גם יום נישואים - שמונה שנים. ולחתולה ל' יש יום הולדת 13. מזל טוב לכולם. 

גם אנחנו בתחושות מעורבות עם עזיבתם. מצד אחד כבר שוב מתגעגעים, מצד שני מקבלים בשמחה את השקט בבית. 

היה טוב מאד איתם והיה טוב לראות אותם יחד עם המשפחה של בתי, קרובים כל כך ואוהבים כל כך, אבל עכשיו גם אנחנו קיבלנו את השיגרה שלנו בחזרה. 

סידרתי את הסלון ואת החדרים שלהם וכעת אני עם הרים של כביסה...

T נסע למסור את הדיסק של ה-CT לפרופסור ואחרי כן נצא לקניות השבועיות שלנו. אתמול הוא חווה עוד התקף כאבים משתק, וגם תופעות העיכול הקשות ממשיכות - כך שה"שיגרה" הזו ממשיכה גם אצלו. נראה מה יראו, אם בכלל, תוצאות ה-CT. 

השבוע לא תהיה ארוחת ששי - כולנו הסכמנו שאנחנו צריכים קצת לנוח. בטח נקפוץ אל הורי מתי שהוא, ובשבת אל בתי או שנפגוש אותם במסעדה. 

אבא סיים עם התרופה ההורמונלית (לעת עתה, בהמשך יקבל עוד זריקות אבל זה פעם בחצי שנה) וכעת נראה מתי יקבעו לו את תחילת ההקרנות. קניתי לו כבר את כל התרופות שהוא צריך עבור התהליך הזה. 

אז זהו, חזרה לשיגרה. 

יום שני, 2 בינואר 2023

חזרה לעדכונים שוטפים

כעת משסיימתי לתעד את הטיול שלנו, אני יכולה לחזור לתעד לעצמי את היום יום. 

האמת שקיוויתי להצליח לעדכן לעיתים יותר קרובות כדי שהפוסטים שלי לא יהיו ארוכים וטרחניים כל כך, אבל בינתיים זה לא הולך. רוב הזמן אני עסוקה מדי עם האירוח של בני ומשפחתו המתוקה. 

אז אתחיל דווקא עם הספר שסיימתי עוד לפני שהם חזרו מהוריה של כלתי בצפת, בהמלצתו של טליק, שאמנם כבר לא מעדכן בבלוג אלא בפייסבוק, קראתי את הספר "אין מקום כזה" מאת שפרה קורנפלד. אני לא מכירה את הסופרת אבל יש לי הרגשה שמה שהיא מספרת קשור מאד לחיים שלה עצמה. הספר היה כתוב לא רע אבל לא היה קל לקריאה. בכל זאת לא עזבתי אותו וקראתי אותו במסירות עד הסוף. 

כמו הרבה פעמים אחרי שאני מסיימת לקרוא ספר ולא בטוחה מה אני חושבת עליו, הלכתי לחפש ביקורות ברשת. חלקן קטלו אותו וחלקן שיבחו אותו, אבל כולם היו תמימי דעים שהסופרת מעלה כאן הרבה מאד נושאים שונים - כפי שכתוב (וחוזר על עצמו כמעט מילה במילה) בכמה ביקורות שונות - יש בו נטישה, עוני קשה, חטיפת ילדים, הפרעת אכילה, ניסיונות התאבדות, הזנחה הורית, אלימות במשפחה, ניצול מיני ותלישות תרבותית. יש בו ישראליות - בתקופת מלחמת המפרץ והאינתיפאדה השנייה, יש בו גם מעט תיאורים של המציאות בקנדה באותן השנים....והכל מסופר בקולות שונים (הבנות במשפחה מדברות בגוף ראשון או גוף שני והבן היחיד שמסופר עליו ממש מסופר בגוף שלישי משום מה) - וקורע את הלב אבל....לא באמת מטופל עד הסוף. מה שגורם לי (וגם למבקרים השונים) להבין שזו בעצם סוג של אוטוביוגרפיה פוליפונית (רבת קולות) של משפחה לא מתפקדת...

בקיצור - אינני יודעת אם גם אני, כמו טליק, ממליצה על הספר הזה או לא. 

לאחר שסיימתי לקרוא, התלבטתי איזה ספר להתחיל לקרוא עכשיו. באפליקציה כבר מחכה לי 'רוזנפלד' מאת מאיה קסלר, אבל רציתי אולי גם להתחיל לקרוא את ספרי "שר הטבעות" (בעקבות הטיול לניו זילנד), ובכלל אני אוהבת לקרוא לסירוגין בעברית ובאנגלית. במקרים כאלה ברירת המחדל שלי היא רשימת ההמלצות המצוינות של 'תיאו'.  אז הורדתי את הספר THE MAIDENS מאת הסופר של 'המטופלת השקטה' (אלכס מיכאלידס) וזה מה שאני קוראת עכשיו. צאד לאט, כי כאמור אין לי הרבה זמן. 

בגזרת אבא שלי: אבא לעיתים מתקשה ללכת, מרגיש חלש ובעיקר חושש ליפול, וגם סובל לעיתים מקוצר נשימה וכבדות ברגליים - אז T ואני התחלנו לחשוב ברצינות על קניית קלנועית שתשמש אותו בתוך 'האחוזה' - להגיע מהבית למועדון, מהבית למיני מרקט של הקיבוץ הסמוך, ובחזרה. אז נכון שלכאורה כל התופעות האלה "זמניות" בגלל הטיפול בסרטן הערמונית, אבל ראשית - הטיפול והשפעותיו לא יסתיימו כל כך מהר. זה נכון שהוא מסיים תיכף עם ההורמונים, אבל אחר כך יתחילו גם הקרנות, והלב שלו לא משהו בלי קשר (שני מסתמים פגומים שאף אחד לא מעז לתקן) - והורי לא נהיים יותר צעירים או יותר בריאים - אז אולי הגיע הזמן. 

העלינו את הרעיון גם בשיחת הטלפון היומית שלנו וגם כשקפצנו לבקר אצלם ב'אחוזה' (עם מסיכות) ואמא היתה בעד. אבא עדיין לא השתכנע, ולמרות ש-T כבר חשב להפתיע אותו ולקנות לו מתנה - גם אני וגם בתי הזכרנו לו, שאבא שלי לא אוהב הפתעות כאלה, ועדיף במיוחד בימים אלה כמה שפחות להרגיז אותו, ופשוט להמשיך לדבר איתו על זה. 

במשך כמה זמן הורי הפסיקו להגיע למפגשים המשפחתיים, וזה היה קצת עצוב אבל מאד מובן. ברור שגם אנחנו וגם אחי ומשפחתו - ביקרנו אצלם באחוזה בתקופה הזו, אבל לשמחת כולנו הם כן הגיעו לבארנץ' ימי ההולדת הגדול שערכנו לכבוד יום הולדתו ה-12 של חכמוד, יום הולדתו ה-39 של בני ויום הולדתה הראשון של קיקה. 

אירחנו את כל המשפחה (כולל המשפחה של אחי) בשבת, ומכיון שערכו לחכמוד מסיבת פיג'מות לכמה חברים בששי, חתני נשאר איתם ואילו בתי, נשמותק ושרי הגיעו אלינו כבר בששי בערב וגם נשארו לישון. שלושתם. כך היינו חמישה אנשים בחדר השינה שלנו בין ששי לשבת, בני וכלתי בחדרם וקיקה וסביבוני בחדר האורחים - היה לנו בית מלא. 

שרי היתה בטוחה שהיא תישן עם בתי איתנו במיטה, וכאשר הלכה לישון הבטיחה שתשמור לי מקום. מתוקה כזאת! כמובן שהן עברו לישון במיטה של חכמוד, לאחר שהיא נרדמה. חתני וחכמוד הגיעו בשבת בצהריים אחרי שכל החברים הלכו הביתה, והיה מאד נחמד. הוא שמח לקבל את הגיטרה החשמלית (גיבסון "וינטאג'" שהיתה "וינטאג'" עוד כשקנינו אותה לבני) פלוס מגבר חדש (כי של בני גדול, ישן ולא לגמרי תקין כבר). 

בסאגה הבלתי נגמרת של הסתימה בשירותים: בעלי המקצוע מהביטוח הגיעו כפי שהבטיחו, אבל לא הצליחו בכלל להגיע אל הסתימה, לא מבחוץ ולא מתוך הבית. מבחוץ הם לא הצליחו בכלל למצוא את הצינור שמוביל לשירותים האלה. לדעתנו זה משום שקבלן האינסטלציה שעבד בעת הבנייה של הבית הזה התעלם מהתכניות המפורטות שהכנו והניח את הצנרת איך שבא לו, היכן שבא לו, ואין שום תיעוד או הגיון. כך למשל כבר כמה פעמים קדחנו בקיר כדי להתקין משהו ופוצצנו צינור מים שלא היה אמור בכלל לעבור שם. 

מבפנים הם לא הצליחו משום מה לשחרר את הסתימה (למרות שכן הצליחו להגיע עד אליה) ולכן הוחלט שצריך לפרק את האסלה לשם כך. אלא שהחיבור של האסלה (התלויה) לקיר חלוד לגמרי. זה אגב ממש לא הגיוני, האסלה הותקנה בסך הכל לפני חמש שנים. נראה שהעוזרת שלי לא משתמשת נכון בחומרי ניקוי, שהם מטיבם חומצתיים וחשוב לא להשתמש בהם על חיבורים וברגים (ואם כן - לשטוף היטב במים לאחר מכן). בכל מקרה, מרגע שהוחלט לשבור את האסלה, נאלצנו לקנות אסלה חדשה במקומה, שתהיה מוכנה להרכבה לאחר סיום הטיפול. 

יממה שלמה לא שמענו מחברת הביטוח, אך אחרי יומיים הם חזרו כדי להמשיך את העבודה. בשלב הזה השירותים האלה היו מושבתים כבר מעל לשבוע. מזל, לפחות, שעקפנו את עניין הכביסה. ושיש עוד שירותים בבית. ושמחנו מאד שלגמרי במקרה גילו קרע בצינור ביוב מרכזי שעלול היה לגרום לנו צרות צרורות בהמשך, ותיקנו אותו. אז יש בכל זאת על מה לברך.

בשלישי בבוקר חזרו בעלי המקצוע מלאים במרץ ומוטיבציה, שברו את האסלה והגיעו לסתימה והתחילו לפתוח אותה.......אבל אז הבינו שמשהו בכל זאת לא השתחרר עד הסוף. למזלנו, תוך כדי הזרמת מים מתוך הבית החוצה והחדרה חוזרת של המצלמה הם סוף סוף הצליחו לגלות את נקודת הביקורת הנעלמת של יציאת הביוב הספציפית הזאת - זו התגלתה בכלל בשטח של השכן שלנו. איך לא? זוכרים את קבלן האינסטלציה שהניח את הצינורות היכן שבא לו? 

ואז התגלה שבר מעיכה נוסף, של הצינור שיוצא מהשירותים הסתומים, שאולי מסביר את העובדה שזו כבר הסתימה השנייה או השלישית בשירותים האלה במהלך השנים. עם המזל שלנו מצאו שם בטון או משהו שהמכונה שהיתה ברשותם לתיקון הצינור הקודם לא הצליח לשבור, ושוב חיכינו לחברת הביטוח שתאשר ותתאם איש מקצוע נוסף שיגיע עם מכונה אחרת. בהתחלה ניסו לתאם לנו את התיקון ל-17 בינואר! אחרי ש-T התעקש שזה לא הגיוני שניתקע זמן רב כל כך עם התקלה הזאת הצליחו איכשהו להקדים לראשון הבא. והסאגה נמשכת. 

בני ומשפחתו שהו בזמן ההוא בצפת אצל הוריה של כלתי וחזרו אלינו באמצע השבוע שעבר. כבר התגעגענו. לפחות שמחנו שהפעם לשם שינוי ממש טוב להם שם וכלתי לא רבה כל הזמן עם הוריה (בעיקר עם אמא). גם שמחתי לשמוע, שמרגע שהילדים התגברו לגמרי על הג'ט לג, סביבוני חזר לשחק כרגיל (בשבוע הראשון לא התחשק לו לעשות שום דבר פרט לצפייה בטלוויזיה) וגם לאכול טוב יותר. נראה שבני וכלתי, שכבר היו די מתוסכלים מהרגרסיות שלו, יותר רגועים. 

קיקה לא מפסיקה לאכול ומתיידדת עם כל העולם - אפילו אנשים אקראיים ברחוב - הילדים האלה פשוט כובשים, כל אחד בדרך שלו. 

יום ההולדת של בני חל ביום שבו הם היו עדיין בצפת, אז שלחתי לו פרחים ובלון - את המתנה האמיתית נשלח להם כשיחזרו הביתה. הוא ביקש מכונת תספורת חדשה, כמו ש-T הזמין לעצמו באמאזון כשהיינו אצלם, אז נקנה לו את זה אבל הוא גם זקוק למחשב חדש - אז נפתיע אותו גם עם זה. 

עוד בשבוע שעבר נסעתי לתל אביב לביקורת עבור המדרסים החדשים, שנראה שבאמת פתרו את בעיית הכאבים בכף הרגל (טפו חמסה עיגולים), וקיבלתי גם את הזוג הנוסף של המדרסים (עבור נעלי "נשים", מגפיים וכו'). 

בדרך חזרה עברתי גם בחנות הקרמיקה כדי להחזיר את טוחן האשפה הגרוע שהוחלף. עדיין היה חופש חנוכה ונתקעתי בפקק (כנראה בגלל מופעי החג לילדים) שהאריך לי את החזרה הביתה בערך בשעה. לא ברור לי מדוע הווייז לקח אותי דרך שם. ומדוע לא זכרתי שחנוכה ואסור בכלל להתקרב לשדרות רוקח. 😧

עוד לקראת סוף השבוע שעבר היינו מוזמנים לעלייה לתורה של בנה השני של אחיינית-T1. נסענו עם בני וגם בתי הגיעה עם נשמותק והיה מאד נחמד לראות את כל המשפחה של גיסי, כולל הילדים והנכדים. 

בינתיים כלתי גם קבלה חדשות טובות מעורכי הדין שמטפלים לה בויזת ההגירה בארה"ב - באופן מפתיע ה"תיק" שהם הגישו עבורה קיבל אישור, כלומר תשובה חיובית. זו עדיין לא הויזה עצמה אבל זה בעצם אישור שאמור ב-95% להבטיח שהיא אכן תקבל גרין קארד, ויחד איתה גם בני. זה עוד תהליך שייקח הרבה זמן (כנראה שנה וחצי) ולא בטוח שכל הזמן הזה כבר יתנו לה אישור לעבוד, אבל לפחות את ההחלטה העקרונית לאשר את הבקשה שלה כן קיבלו. ומזל, כי בדצמבר הוחלט להפסיק את סוג הויזה המסוים הזה למוזיקאים. בקיצור היא הספיקה להגיש את הבקשה ולקבל עליה אישור ברגע האחרון ממש. 

החדשות הפחות טובות התקבלו (או יותר נכון טרם התקבלו) משגרירות ארה"ב בארץ - הם עדיין לא שלחו את הדרכונים שבני וכלתי הפקידו אצלם ביום שהגיעו ארצה, לצורך הטבעת הויזה הנוכחית שלהם (לבני זו ויזת אמן ולכלתי ויזת "תלויים" - כי היא נשואה לו). את האישור לשתי הויזות הם קיבלו על המקום אבל בגלל כל החגים (חג המולד, חנוכה וסילבסטר) כל הזמן מאז לא הספיק, ולכן הטיסה שלהם הביתה שהיתה מתוכננת להלילה, נדחתה בינתיים לרביעי בלילה - ונקווה שעד אז הדרכונים כן יגיעו. 

כמובן שזה מסבך להם הרבה דברים (בעיקר עבודה של בני, שינסה איכשהו להעביר שיעורי תופים בזום מכאן לחלק מהתלמידים שלו) אבל לפחות אל על לא הערימו קשיים בהחלפת הטיסה. 

הלילה יש ל-T סוף סוף את CT הלבלב שהפרופסור ביקש, בדיקות הדם שלו מצוינות אבל נראה מה יראו בבדיקה החוזרת. 

טוב, אני כותבת את הפוסט הזה בהמשכים כבר מעל לשבוע אז אשחרר אותו בינתיים, והמשך יבוא.