במדור השרביט החם הציע טליק לכתוב מכתב למישהו שלא יכולנו או לא הצלחנו להביא את עצמנו לכתוב לו בזמן אמת, מסיבות שונות.
היום אני כותבת את המכתב הזה לחמי ז"ל, שהיה רופא פנימאי, קרדיולוג ורופא תעסוקה - אבל מעל לכל היה הדיאגנוסטיקן המשובח ביותר שאני (וכל מי שפגש בו) הכרתי אי פעם בחיי.
ב' היקר
הי
מה שלומך?
אני כל כך מתגעגעת אליך.
כבר כמעט 15 שנים שאתה לא איתנו, ופעמים רבות לאורך התקופה הזאת הצטערתי והתמלאתי עצב רב על פטירתך.
בדרך כלל היה זה בעקבות שמחות, דווקא. כאשר הילדים התחתנו וכאשר הנכדים נולדו.
כאשר עברנו לביתנו החדש.
אבל האמת היא שאתה הכי חסר כאשר מישהו חולה ולא מצליחים להבין מה הבעייה.
אתה היית אבא, חם, אח, גיס, סבא וגם חבר שכולם ידעו שאפשר לבוא אליו עם כל בעייה, ולסמוך עליו שיידע מה לעשות.
אתה תמיד ידעת אילו שאלות לשאול, איך ומה לבדוק, למי להפנות בעת הצורך - ובדרך כלל ידעת לאבחן בעצמך כל בעייה רפואית, גם כזו שאף אחד אחד לא חשב עליה.
אתה הצלת את רוב בני המשפחה, המשפחה המורחבת וגם החברים (וחלק ניכר מהשכנים) בעזרת היכולת המדהימה הזאת שלך - לאבחן. לאבחן נכון. ולהביא לריפוי, או לפחות להקלה.
בזכותך הגיס שלך באנגליה חי עוד כשלושים שנים אחרי שהוא כמעט מת כמה וכמה פעמים.
בזכותך הנכד שלך - בני - חי. בזכותך, כשהיה בן 11, הוא קיבל את הטיפול הנכון בזמן בבית החולים כאשר "התיישב" על הכליה שלו חיידק טורף, ובבית החולים לא הבינו זאת. הם היו אובדי עצות, ועד שהיו מקבלים את התשובות לבדיקות כבר היינו מאבדים אותו. לולא האבחנה שלך וההתערבות שלך.
בזכותך הבן שלך - בעלי, T - התאושש שוב ושוב מהמיגרנות הקשות שהיה חוטף, עד כדי אובדן הרכה, בדרך כלל באמצע יום עבודה....
והרשימה עוד ארוכה ארוכה.
ועכשיו, כבר מעל לשנה וחצי אותו בן, בעלי, סובל ולא ברור לגמרי מה יש לו, מה בכלל היה לו, מה הטיפול הנכון הנדרש (והאם מה שעשו לו בכלל היה נחוץ ונכון). ואתה לא כאן. אתה היית יודע מה לשאול ואיך לבדוק ולאן להפנות. ואתה חסר.
ואני מרגישה את חוסר האונים ואת התסכול ואת הגעגוע....כן, געגוע לגמרי אגואיסטי....
ואני כותבת לך את המכתב הזה למרות שלא אוכל למסור לך אותו.
ואני לא יודעת אם זה יעזור, לפחות נפשית, ששטחתי את התחושות האלה על הדף הווירטואלי.
תודה לך על שהיית, תודה על כל מה שעשית כשהיית - ואני סולחת לך על כך שאתה כבר לא.
ותודה לטליק על העלאת הנושא החשוב הזה.
