בששי חל יום הולדתו של נשמותק. הוא חגג עשר קיצים, כמו הבלוג הזה. התחלתי את הבלוג קצת לפני שהוא נולד, לקראת סיום העבודה שלי במקום הקודם (והאחרון). גוגל שלח לי תמונה שלו מיום הולדתו הראשון. מתיקות שנשפכת מהמסך החוצה והחיוך טוב לב של בן השנה הזהה לגמרי לחיוך טוב הלב שיש לו לו היום המיסו את לבי - ואת לב כל מי ששלחתי לו את התמונה. ואיזה פולקעס היו לו!! לא פלא שבהתחלה קראתי לו כאן 'השמנדוב'! עכשיו הוא רזה מאד וכל הזמן רק גובה.
לבקשתו אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי (שהיא בעצם עוגת קקאו עם קפה וקינמון).
בנוסף T הכין ניוקי, למרות שחתני אמר שאין צורך להביא כלום.
היתה סעודה נהדרת עם סלטים טעימים ומעניינים (למשל סלט נבטוטים אחד שחתני הנביט בעצמו), בורגול ופיצה (שאני לא טעמתי אבל כולם טרפו כמה וכמה מנות ושני סוגי דגים בתנור - פילה דניס ופילה לברק - שהיו טעימים בטירוף.
כיון שמתנת יום הולדתו של נשמותק מאיתנו היתה סוני פלייסטיישן, ולכן תשמש גם את חכמוד, קניתי רק לשרי "מתנת ניחומים": הכנתי לה ערכה של חוברת צביעה של חד קרן (שהיא נורא אוהבת) וטושים מחיקים וגם קופסת אוכל קטנה של חד קרן - לגן החדש. הכל בוורוד כמובן. היא מאד שמחה במתנה.
בדרך מהרכב לדירה שלהם קרתה לי תאונה קטנה - העוגה נפלה לי מהיד, החליקה מהמיכל שבו החזקתי אותה, נמרחה לי לאורך כל הג'ינס וחלק מהסנדל (ברור שנעלתי סנדל לבן!) ונחתה בשלמותה (וכמעט ללא פגע) על הארץ.
את העוגה הצלחנו להציל אבל הגעתי לביתה של בתי במצב די מביש. היא לא התבלבלה והלכה לבחור לי ג'ינס משלה, והציעה להשרות את שלי בחומר נגד כתמים במהלך הערב. די גיחכתי על ההצעה - שאני אכנס למכנסיים של הבת שלי? מגוחך (או כמו שנשמותק אוהב מאד לומר בכל הזדמנות בטון תיאטרלי ודרמתי מאד בזמן האחרון: proposterous!).
בתי לא התבלבלה, פשפשה בחדר הארונות שלה ושלפה זוג מכנסיים כדי שאמדוד. הם היו מעט הדוקים אבל דווקא התאימו, להפתעתי, וככשאלתי איזו מידה היא לובשת, היא ענתה בנונשלנטיות - לפעמים 36, לפעמים 38....ואלה 36! האמת שהייתי בהלם. נכון שאני כבר מעל לשנה במידה 38, אבל למידה 36 לא חלמתי להיכנס אי פעם. לא שאתחיל לקנות מכנסיים במידה הזאת, זה באמת היה הדוק מדי ואחרי האוכל גם הציק מעט. אבל העובדה שנכנסתי אליהם ללא כל בעייה ושלא הייתי צריכה לפתוח כפתור בשום שלב בסך הכל שימחה אותי מאד.
הגענו עם הורי וכמה דקות אחרינו הגיעה גם אמו של חתני עם אמה - סבתא של חתני. יצא שרוב הערב אמא שלי שוחחה עם סבתו של חתני. ונשמע שהיא נהנתה מהמפגש הזה.
מעבר לכך שהארוחה היתה מוצלחת והחברה היתה נעימה, היתרון הכי גדול בלהתארח אצל בתי וחתני במקום לארח אותם אצלנו, הוא שאני פנויה ויכולה להקדיש לשרי את כל תשומת הלב. והילדה חגגה על זה. היא כל כך שמחה איתי ושיחקה איתי וקיבלתי ממנה כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות שזה פשוט מוגג אותי. בסוף הערב גם חתני הכריז ש"הכי כיף כשאתם באים לכאן" ואני מייד עניתי שנשמח לבוא תמיד.
נשמותק שמח מאד במתנות שלו, והוא וחכמוד כמובן מייד התיישבו לחבק ולהגדיר את הפלייסטיישן החדש, ועד שהגענו הביתה חתני כבר שלח לנו תמונה של שני הילדים שקועים במשחק.
מהוריו הוא קיבל רולר בליידס חדשים. שלו כבר קטנים, ופרט לשחייה הילד לא עוסק כמעט בספורט או פעילות גופנית כלשהי כך שבעזרת הרולר בליידס החדשים ניתן יהיה לפתות אותו לנסוע לפארק, להזיע קצת ולפתח קצת כושר.
כשחזרנו הביתה מצאתי את עצמי מהרהרת בסוגיה של הורי, ספציפית אמא שלי שכל הזמן מסרבת הזמנות למפגשים משפחתיים.
לא בא לה לצאת מהבית ולא בא לה לפגוש אף אחד - והאמת שאנחנו אומרים תודה ומתפלאים על כך שהיא כן מוכנה להתייצב אצלנו כל יום ששי וגם לצאת איתנו למסעדה כאשר אנחנו לא מארחים.
אבל השבוע קרה משהו שהעלה למודעות שלי משהו שהסתובב לי ברקע הרבה זמן בלי שאצליח להגדיר לעצמי מה מפריע לי.
אחותה של גיסתי עורכת אצלה השנה את ארוחת ערב ראש השנה והיא רצתה להזמין גם את הורי. אמא של גיסתי מאד היתה רוצה להיפגש עם הורי אבל הם (כלומר אמא שלי) לא ממש משתפים פעולה. מה שמצחיק הוא שכאשר הם חיו בארה"ב והיו באים לבקר הם היו מתראים איתה הרבה יותר מאשר מאז שהם חזרו לגור בארץ. אז נכון שהיתה קורונה, אבל זה כבר פחות רלוונטי עכשיו.
אחותה של גיסתי אמרה לגיסתי שהשנה בנה וכלתה מתארחים אצל המחותנים שלה. היא אמרה שאם הורי לא יבואו, היא תזמין את הוריה של כלתה, ובנה וכלתה וכך הם יזכו להיות כולם יחד בערב ראש השנה. אבל בעדיפות ראשונה היא רצתה שהורי יבואו.
גיסתי ביררה איתי קודם כל אם אנחנו בארץ בראש השנה, כי תיארה לעצמה שאם כן אז אנחנו נארח והורי בטח ירצו להיות איתנו, וכשהבינה שאנחנו בבוסטון עם בני בראש השנה היא הודיעה להורי שהם מוזמנים איתם לאחותה.
אמא שלי פסקה בהחלטיות שהם לא באים. כשגיסתי שאלה למה, אמא שלי - שמעולם לא היתה חזקה בטאקט אבל עם הגיל רק הולכת ומקצינה - ענתה "ככה!". והאמת, שגיסתי מאד נעלבה. בעיקר כשהיא חשבה על כך שאחותה העדיפה להזמין אותם על פני בילוי עם הבן והכלה והוריה בערב החג. אבל האמת שהיא נעלבה גם בשביל עצמה ובשביל אחי.
אמא שלי כל הזמן מכה על חטא בזמן האחרון שבילדות הם "העריצו אותי" והפלו לרעה את אחי. אני כמובן לא בדיוק זוכרת את זה ככה, אבל גם אם זה נכון שהם "העריצו אותי", הם היו כל הזמן עסוקים בלפצות את אחי על כך שהוא (בעיניהם) "פחות מוצלח" ובפועל היתה (לדעתי) אפליה הפוכה לגמרי. לא ששמתי לב לכך בזמנו, אגב. הבנתי את זה רק בדיעבד כשהתבגרתי ובמהלך הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי. בזמן אמת לא היתה בי טיפת קנאה לאחי ופרגנתי לו את כל תשומת הלב שהוא קיבל, גם מהם וגם ממני עצמי. ועוד אגב - התברר מהר מאד שהוא ממש לא "פחות מוצלח" ממני, ואולי אף יותר. לפחות בתחומים שהם החשיבו כחשובים (לימודים, עבודה, קריירה).
בכל מקרה, אמא שלי כל כך עסוקה בעבר ובחרטות על הפלייתו של אחי, שהיא כלל לא שמה לב שהיא ממשיכה את האפליה הזאת עכשיו. כאשר אנחנו מזמינים אותם לארוחה אצלנו או במסעדה או אצל בתי - הם נענים ללא קושי. כשגיסתי מזמינה אותה אליהם או למסעדה יחד עם המשפחה שלה - אמא שלי באופן עקבי מסרבת. לפעמים זה מלווה בתירוצי קורונה והתקהלות ולפעמים פשוט "לא בא לה". והאמת? גם אני הייתי נעלבת מזה. מה, כשאני מזמינה אותם למסעדה או למפגשים עם הנינים (שהם, בינינו, הסכנה הכי גדולה להדבקה בקורונה) אז אין קורונה? יש פה משהו לא הגיוני.
אז הרבה זמן אני כבר חשה שיש איזו אי סימטריות ביחס הזה של הורי, ספציפית של אמא שלי - שהיא בסוף זאת שקובעת אם הולכים או לא - אלי ואל אחי. אבל כאן עליתי על חלק מן הבעייה. זה לא אחי. הוא בכלל לא במשוואה. הוא לא זה שמזמין אותם, הוא גם לא מתעמת איתם כשהם מסרבים. אחי מתחמק מעימותים כמו ממגיפה. הוא לא מוכן לדבר על נושאים במחלוקת, לא מוכן להתעקש איתם, משאיר את "העבודה הקשה" לאשתו. הוא גם לא יוזם. זו תמיד גיסתי שמזכירה לו לבקר אצלם, בדרך כלל בשבת אחר הצהריים, זו היא שמזכירה לו להתקשר אליהם. זו היא שאמרה לו בשבוע שעבר לנסוע להיות עם אבא שלי ב-MRI ולקחת אותו משם הביתה אחר כך אחרי שהוא סירב שאקח אותו והתעקש לנסוע לבד (אגב, לי אבא אמר שהוא ייסע במוניות המוזלות שמציעים להם דרך האחוזה, ולכן ויתרתי לו. בפועל הוא נסע ברכבת ואוטובוס!). זו גיסתי שכל הזמן מתחשבת בהם ובו - בסוף נפגעת. זה לא הגיוני ולזה לא הוגן.
בקיצור אתמול שוחחתי על כך עם T והחלטתי שאנחנו מחשבים מסלול מחדש. מצד אחד אין טעם לדבר על זה עם הורי - זה ברור. מצד שני נראה לי שאתחיל להעמיד אותם בפני עובדה בכל הקשור למשפחה של אחי וגיסתי. גם ככה אני מקפידה להזמין אותם פעם בכמה שבועות אלינו לארוחת ששי, זה ברור, אבל נראה לי שאתחיל גם ליזום לצאת איתם יחד למסעדה לפעמים (גיסתי לא מסוגלת כמעט לארח ואת זה אנחנו לגמרי מקבלים ובזה אנחנו לגמרי מתחשבים), להרגיל את הורי שגם הצד הזה קיים. והוא לא פחות שווה......
