יום הולדת 65 🎈ועוד עניינים

בסוף נשארנו בבית למשך שארית השבת. 

ל-T היה התקף כאב קל בבוקר בזמן הליכת הבוקר, ושאר היום הוא לא הרגיש כל כך טוב. אז אפילו אל הורי לא נסענו.

בסוף קפצתי אליהם הבוקר, וישבתי עם אבא עוד קצת על "חפיפות" בעניני ביורוקרטיה - הפעם הוא הראה לי איך הוא עושה הורדה של מסמכי מס הכנסה ממקורות שונים לצרכי הדיווח שלו ל-IRS (מס ההכנסה של ארה"ב). אמא שלי התבדחה בסוף שעכשיו הוא יכול למות בשקט, אז עניתי לה באותה הלשון שהוא צריך לחכות לפחות עד שיסיים להראות לי כיצד הוא מדווח ל-IRS. זה יקרה בהמשך כאשר כל המסמכים מהמקורות השונים יגיעו. לא כולם מוכנים עדיין בשלב זה.

הכאבים שלו בגב חזקים והוא מתקשה ללכת וסובל כשהוא עובר מישיבה ולעמידה ולהיפך. שום משכך לא עוזר, והחלטנו, למרות מחאותיו, לפנות לאורתופד מומחה שאמא של גיסתי נעזרת בו כבר שנים, שעושה זריקות שממש מצילות אותה (אמא של גיסתי סובלת מאד מכאבי גב וגם יש לה אוסתיאפרוזיס קשה).

היה קשה לשכנע את הורי להתקשר אליו, כי זה רופא פרטי ואבא הרי מתקשה מאד להוציא כסף - אבל אמא החליטה שכן, על אפו ועל חמתו. התקשרתי בנוכחותם והרופא ביקש רשימה של כל התרופות שאבא מקבל. שלחתי, וכעת אני ממתינה לשמוע ממנו, האם הוא יסכים להגיע להזריק לו. ותוהה גם האם זה יעזור. או יזיק. אוף. 

בראשון היה לי יום הולדת, ו-T קבע לנו טיפול זוגי בספא חדש ביישוב סמוך. זו היתה הפתעה בעצם, אבל T הבין שצריך לשריין את המועד כדי שלא אקבע לי משהו אחר באותו הזמן, אז ידעתי שמתוכנן משהו.

בסופו של דבר זה התברר כבחירה הנכונה ביותר ליום הזה בזמן הזה. הרי אין חשק לחגוג ממש, אין מצב רוח, וגם הגשם לא הפסיק לרגע אז התאים להתרגע בספא ולקבל טיפול.

הטיפול ארך כשלוש שעות וכלל עיסוי זוגי, סאונה אינפרה אדום מיוחדת (שטרם ראינו כמותה) ואז ציפה בחשיכה בבריכת מי מלח כאשר התקרה זרועה ב"כוכבי" נורות לד. 

בהחלט הרגשנו איך הגוף נרגע, גם אם הנפש לא מסוגלת. 

זה היה בשעות אחר הצהריים, ובבוקר 'מחברת' הגיעה אלי לקפה, בזמן ש-T נסע עם 'שותפנו' להיפגש עם לקוח. זה היה נחמד. מחר אני מתוכננת להיפגש עם 'ביוכימיה' אחרי המון זמן שלא נפגשנו. 

כל הזמן נכנסו הודעות ברכות יום הולדת וגם כמה טלפונים, וגם בני וגם בתי שלחו לי פרחים. 

הזר מבתי חתני והנכדים

הזר מבני וכלתי והנכדים

באותו בוקר, על הבוקר לפני שיצאנו לחדר הכושר, הצלחתי להתרסק על הישבן בזמן שסידרתי דברים במטבח. כמובן שזו היתה שטות. הסתובבתי ודרכתי בטעות על הרגל של הסולם, לא הבנתי שזה סולם וחששתי שאני דורכת על חתול, נבהלתי ואיבדתי את שיווי המשקל ו...זהו. 

למזלי פרט לכאב בעצם של הישבן הימני לא נראה שנגרם נזק. אפילו הצלחתי להתעמל כרגיל, גם אם יותר במתינות בגלל הכאב, וצריכה להיזהר כשאני מתיישבת.

הבוקר, לפני שנסעתי אל הורי, היה לי סוף סוף שיעור יוגה. קבלתי את הטלפון שלה מ'שנטי' לפני כחצי שנה כבר, אבל כל הזמן דחיתי ודחיתי עד שבשבוע שעבר סוף סוף התקשרתי אליה וקבעתי. קיוויתי לשיעור קבוצתי אבל לא היה לה כרגע בשעות הבוקר, ולא כל כך מתאים לי אחר הצהריים / ערב. אז בינתיים קבעתי לי כמה שיעורים פרטיים. היה מצוין. 

עכשיו אחר הצהריים יצאנו להליכה אבל אחרי קילומטר התחיל גשם די חזק, שיחד עם הרוח הרטיב אותנו לגמרי (המעיל והכובע הגנו עלינו אבל הרגליים כבר היו ספוגות), אז עשינו "אחורה פנה" וחזרנו הביתה. לא נורא. זה היה קצת יותר טוב מכלום. 

בששי מתוכננת ארוחת יום ההולדת שלי עם כל המשפחה (כולל של אחי) - מקווה שכולם יהיו בריאים ושגם אבא יצליח להגיע. מצב הרוח די בריצפה - בכל יום כל מה שקורה במדינה ובעולם מצליח להרגיז אותי עוד יותר ולדכדך עוד יותר - כך שמפגש טוב עם אנשים אהובים זה בדיוק מה שהנפש צריכה. 

גשם ועוד גשם

גשם גשם ועוד קצת גשם. 

מזמן לא זוכרת רצף כזה של ימים גשומים, ופרט לעובדה שזה לפעמים מפריע לנו בהליכות בחוץ, בסך הכל נחמד לי החורפיות הזאת. 

מספר פעמים (כולל הבוקר) תפס אותנו ממש גשם באמצע ההליכה, וכשאני שלושה קילומטר מהבית אין ברירה אלא פשוט להמשיך את המסלול ולהירטב. הבוקר לקחתי איתי מטריה אבל היתה רוח כל כך חזקה שעד שהגעתי הביתה כבר הייתי צריכה לזרוק אותה לפח, הרוח הרסה אותה לגמרי. גם לא נוח ללכת מהר עם מטריה. 

בבית הפסקתי להתלבט אם להדליק חימום או לא להדליק חימום, ואני מדליקה כשקר לי, במיוחד כשאני יושבת לקרוא או על המחשב ויודעת שאני לא אזוז ואז תמיד נהיה לי קר. 

העניין הוא שכמו בקיץ, אם אני מכוונת את המזגן על 25 מעלות חם מדי ואם אני מורידה ל-24 מעלות אז באיזשהו שלב זה לא מספיק חם. אז אני עוברת בין שניהם ו-T צוחק עלי על זה. 

כשאנחנו מדליקים את הקמין במקום את המזגן זה מפזר חום הרבה יותר נעים ושקט אבל יש ימים שזה לא מספיק. וגם אחרי זמן מה חייבים לכבות כי כבר חם מדי. הוא איבד את היכולת להנמיך ולהגביר אחרי שפעם אחת התקלקל והטכנאי קלקל משהו ולא הצליח לסדר את זה (ולא נעים לומר אבל הטכנאי הזה, שהיה גם שכן שלנו, נפטר בשנה שעברה... ולא ניסינו מאז לצלצל לתמיכה של החברה). 

בגזרת הבריאות חכמוד מחלים בהדרגה אבל חתני נדבק ממנו ואתמול התחיל להרגיש ממש לא טוב. טוב שנשארו בבית. 

אצל אבא כאבי הגב (או מותן, כמו שהוא קורא לזה) ממשיכים, והתיאוריה שלו היא שזה מחמיר בגלל מזג האוויר. אני לא מתווכחת כי אין לי מושג. בפעמים הקודמות אחרי הרבה מנוחה ומשככי כאבים זה בסוף עבר לו, לתקופה, ואני לא לגמרי מבינה מה גורם לזה להתחיל שוב. לפחות השיעול שלו נעלם לחלוטין, גם זה משהו. ולחץ הדם תקין. הצלחנו לצאת להליכות ורוב הזמן להתחמק מהגשם.

כששאלתי את גיסתי מה שלום כולם היא סיפרה שאחיינית1 ובעלה והתינוקת בדיוק חוזרים לגור בדירה שלהם. בשעה טובה באמת. התינוקת בת ששה שבועות. והם גרו אצל אחי וגיסתי די מתחילת המלחמה. מאחלת להם הרבה נחת בחיי המשפחה החדשים. 

הם כולם אמורים להגיע לכאן בששי הקרוב לארוחת יום הולדת שלי (מחר יש לי יום הולדת 65) - נראה עד סוף השבוע מי יהיה בריא ומי חולה, מי יגיע ומי לא. ממילא מצב הרוח הכללי הוא לא של חגיגות. 

בששי בצהריים מצאנו את עצמנו ללא ארוחת צהריים מוכנה, ול-T התחשק לצאת לחומוס. אני פחות התלהבתי, אבל ראיתי שזה מה שבא לו אז כמובן הסכמתי. יש ב"תנובות" מסעדה עם חומוס מעולה - אחמד סעיד. הם בדיוק עברו למיקום חדש, במרכז קניות חדשה שהוקם בתנובות, כך שגם נעים יותר לשבת ויש הרבה הרבה יותר שולחנות. ששי בצהריים המקום היה מלא אנשים, ובכל זאת הושיבו אותנו מייד וגם השירות וגם האוכל היו ממש טובים. T אכל קבב ואני שניצל - שתי המנות מגיעות גם עם תוספת לבחירה וגם עם חומוס קטן - והגודל של מנת השניצל היא כזאת שיש לי עכשיו בבית עוד שתי מנות שניצל (מבחינתי) שאריות. החומוס הזה הוא באמת אחד הטובים שיש, אז גם קנינו חצי קילו הביתה, כי T אוהב לאכול חומוס בארוחת הערב. 

אחרי השנ"צ (נרדמנו תוך כדי צפייה בשידור מבית הדין הבינלאומי בהאג) קפצנו לביקור קצרצר אצל שותפנו ושריתה. T הזמין שמן זית דרוזי שמצא דרך הפייסבוק, במחיר ממש טוב ובאיכות מעולה. הוא הזמין גם לנו וגם להם, אז קפצנו אליהם להביא להם. 

שותפנו הבריא לגמרי מהקורונה (תוך יומיים שלושה, האמת, אבל המשיך לבודד את עצמו עוד כמה ימים אחרי כן) ולשמחתנו נראה ששריתה לא נדבקה. אין להם מושג אם הבן שלהם נדבק או לא כי אין להם שום קשר איתו כשהוא בצבא (שותפנו חלה בראשון, כשהבן חזר לבסיס) ואין להם אפילו מספר טלפון של המפקד או שום דבר כזה. פעם בשבוע ביום ששי הבן בדרך כלל מקבל חצי שעה את הטלפון שלו כדי להתקשר הביתה, אז אני מקווה שהם דיברו איתו אתמול בערב. היה נחמד לשבת איתם, כמו תמיד. היום הם מתכננים לנסוע לצפות בשטפונות בנגב עם חברים שיש להם ג'יפ גדול. סומכת עליהם שייזהרו....

אז מסתמנת שבת שקטה בבית, ואולי נקפוץ לבקר אצל הורי בשלב כלשהו. 

מייחלת לימים טובים יותר, אבל בלי הרבה תקווה.

בוסטון - תחילתו של השבוע האחרון

סביבוני המשיך להיות חולה ואחרי כמה ימי חום ובכי בלתי פוסק (וחוסר אכילה כמעט מוחלט) בני וכלתי קבעו לו תור אצל הרופאה שוב. 

באותו הערב יצאה לו פריחה על הלחיים ועל הבטן, ובבוקר הרופאה כבר יכלה לפסוק בוודאות שזו כנראה אדמדמת. וזה הסביר הכל. את ימי החום הבלתי פוסק, את המצוקה והמסכנות שלו. את חוסר התיאבון (עוד יותר מהרגיל אצלו). את כאב הגרון. אפילו את הדלקת באוזן, שבדיעבד היא אחד התסמינים של אדמדמת. 

לפי "הספר" ברגע שיצאה הפריחה (וירד החום) סביבוני היה אמור להתחיל להרגיש הרבה יותר טוב, אבל בפועל זה עדיין לא קרה, והפריחה גם כנראה מגרדת לו ועושה אותו עצבני - בני וכלתי בקושי ישנו בימים האחרונים והם כבר ממש ממש על הקצה - מסכנים וחסרי סבלנות ומקוררים בעצמם ועם כאב ראש וגרון........לבי לבי עליהם.

אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לעזור (בהתחשב בעובדה שסביבוני לא מאפשר לנו להתקרב אליו בכלל אז בתחום הזה אנחנו לא מצליחים להקל עליהם קצת) ופשוט מכסים את כל נושא הבישולים (מטעמים ש-T מכין כל הזמן), שטיפת הכלים והליכה לסופר. זה עוזר המון אבל הם עדיין מסכנים. 

בשני בני היה פנוי יחסית והוא מאד רצה לצאת איתנו קצת וכלתי גם עודדה אותו לצאת ולהיות איתנו ולא הפריע לה להישאר עם סביבוני - אז נסענו למרכז בוסטון והסתובבנו קצת ב-QUINSY MARKET ובאזור הנמל 

ואפילו התיישבנו במסעדת דגים ממש טובה לאכול צהריים. לכלתי היה תור לרופא שיניים בארבע אז חזרנו, אבל לפחות היו לנו כמה שעות של זמן איכות ביחד וטיול בעיר. 

בבקרים אנחנו מצליחים לצאת להליכות יותר ויותר ארוכות לאורך הנהר, ונהנים מכל רגע. מזג האוויר משתנה, יש בקרים ממש קרים (משהו כמו עשר מעלות) ויש בקרים של 18 מעלות אבל לעיתים גם תופס אותנו מעט גשם. 

כשחזרנו בוקר אחד לבית מצאנו את החבר הזה בגינה הקדמית של בני. 

בשלישי היה גשום רוב היום, בני עבד רוב היום וכלתי כבר היתה ממוטטת מלילה ללא שינה וסביבוני בכייני וחסר מנוחה, אז החלטנו בינינו לבין עצמנו שיהיה טוב לכולם שפשוט נצא מהבית. 

מאז שבני עבר דירה לפרבר של בוסטון התחבורה הציבורית קצת פחות נגישה ממה שהיתה כשגר במרכז העיר, אז החלטנו לשכור רכב לימים שנותרו לנו כאן. 

לשם כך T ביצע חיפוש מהיר באינטרנט ומצא שמוסך פורד קרוב לכאן עוסק בין היתר בהשכרת רכבים במחיר ממש סביר. הלכנו ברגל עשר דקות בגשם שוטף לסוכנות ההשכרה ושכרנו את מה שהיה - פורד פיוז'ן ממש סבבה - שיאפשר לנו עצמאות ולא נהיה תלויים ב UBER ו LYFT שמאד התייקרו מאז הקורונה ופחות זמין באזור הזה, לוקח לנהגים יותר זמן להגיע ולפעמים הם מבטלים פתאום ללא סיבה את הנסיעה אחרי שהם כבר בדרך.

יצאנו שוב למרכז בוסטון והמשכנו את הטיול שהתחלנו יום קודם עם בני, התאווררנו מעט וחזרנו רק כשהגשם כבר ממש הפך את ההליכה ללא נעימה. 

בדרך עצרנו כדי לתת לשיירת האווזים הזאת לחצות את הכביש

ברביעי בני אמור להיות הרבה יותר פנוי, מלמד רק בבוקר, ואולי נזכה לעוד קצת זמן איכות איתו. 

לאחר שקיבלו אישור מהרופאה הם החליטו לקחת את סביבוני לגן למרות שהוא עדיין בכייני ו"דביקי" לאמא,  כי בין היתר הוא כנראה פשוט ממש משתעמם בבית. 

בחמישי קבענו לנו תור לבדיקות קורונה לקראת הטיסה חזרה ארצה. 

בששי בני הזמין חברים לארוחת ערב ואנחנו מתכננים ארוחה. לא כל כך ברור היכן נושיב את כולם: יש בשולחן שלהם מקום לשישה ורק ארבע כסאות....אבל נסתדר איכשהו. אולי נכניס את השולחן והכסאות מהמרפסת. יש גם רק שש כוסות יין אבל אני לא שותה וכלתי בהריון.....יהיה בסדר. 

בשבת בלילה אנחנו טסים חזרה. ותהיה לנו המתנה ארוכה בשדה באיסטנבול כי טורקיש דחו את הטיסה המתוכננת לארץ בכמה שעות. מילא. בסוף מקווה שנגיע וזהו. 

לא זוכרת אם הזכרתי כבר אבל התחלתי לקרוא את A MAN CALLED OVE של פדריק בקמן (זה שכתב את בריט-מרי היתה כאן). משהו בסגנון הכתיבה של בקמן (שבדי, במקור) כאילו מתנכר לדמויות אבל כבר בשלב מאד מוקדם בספר כבר ממש הוצפתי ברגש, בחמלה ובעצבות. מדהים כשספר מצליח לעשות לי את זה. 

עוד דבר שלא חושבת שהזכרתי היא הילדה שמטפלת לנו בחתולה. בעבר המטלה הזאת הוטלה על 'שותפנו' ו'שריתה', ואז כשחסנו עליהם קצת אז ביקשנו מהשכנה שלנו 'שלהבת' - בעצם שאלתי אם אחד הילדים שלה יסכים לקחת את זה על עצמו - ומכך יצא שהיא עצמה היתה מגיעה להאכיל את החתולים, לנקות את הארגזים שלהם, להשקות עציצים וכו'. 

גם במקרה של שותפנו ושריתה וגם במקרה של שלהבת, לא תמיד ידעתי אם הם יגיעו ומתי הם יגיעו. ידעתי שאפשר לסמוך עליהם אבל לפעמים הם דילגו על יום ותמיד השעות לא היו קבועות, ואיכשהו היה תמיד הרבה מתח סביב נושא הטיפול בחתולים. לשלהבת הייתי משלמת (כביכול לילדים שלה, שלפעמים עשו טובה והתלוו אליה או אל בעלה כשהיא באה אלינו הביתה) אבל לחברים כמובן שלא. 

שנתיים לא נסענו לשום מקום ולא היה צורך בבייבי סיטר לחתולים (או קט סיטר, בעצם) ואז לקראת החופשה הקצרה שלנו בים המלח באפריל T ראה בפייסבוק שהבת של השכנים ה"דו" שלנו מפרסמת את עצמה כ"דוג ווקר" (מטיילת עם כלבים). פניתי לשכנה ושאלתי אם מישהו מילדיה יסכים לטפל לנו בחתולים כשניסע והיא הפנתה אותנו לבת הזאת - האמצעית - וביומיים שבהם היינו בים המלח היא הוכיחה שהיא אחראית ומבינה עניין.

אז הפעם מראש שריינו אותה למלאכה, היא רשמה הכל בצורה מסודרת. שלושה שבועות זה לא שלושה ימים - יש את המטלות היום יומיות ויש מטלות שבועיות כמו החלפת ארגז החול ויש השקיית עציצים...אבל נראה שעם הכל היא מסתדרת, מגיע כמו שעון כל יום (אנחנו מקבלים חיווי כשהיא נכנסת ויוצאת - ממערכת האזעקה) וכשיש בעייה היא מטפלת ומדווחת (מזרקת המים הפסיקה לעבוד אז היא שמה כלי עם מים טריים במקומה). יום אחד היא אפילו שלחה לנו תמונה של החתולה ל'. אז נכון שבשבוע/שבועיים הראשונים ראינו שהיא מתעכבת אצלנו כעשרים דקות - משחקת ומלטפת את החתולה כדי שלא תהיה בודדה מדי, בכל זאת זו פעם ראשונה שהיא לבד גם בלעדנו וגם בלי החתול ד' כל כך הרבה זמן - ועכשיו לקראת הסוף זה כבר התקצר לעשר דקות, אבל זה בסדר גמור. עוד כמה ימים נחזור...ואני מקווה שנמצא את החתולה ואת הבית במצב סביר, או אפילו טוב. בהחלט סידור יותר מוצלח מהסידורים הקודמים. וכמובן ששותפנו ושריתה מהווים "גיבוי" למקרה שהיא נתקלת בבעייה כלשהי. 

טוב כרגיל יצא לי פוסט באורך הגלות אז יאללה....המשך יבוא

וושינגטון - תיירות מאולתרת

 רציתי לכתוב בכותרת "וושינגטון - תיירות בימי קורונה" אבל החלטתי שאולי זה מוגזם. 

בניו יורק ביקשו תעודת מתחסן בכניסה להרבה מאד מקומות אבל מצד שני רוב המקומות היו פתוחים לקהל ולא נראה היה שיש מגבלת התקהלות או משהו דומה.

בוושינגטון לא נתקלנו בדרישה לתעודת מתחסן בשום מקום (כנראה שיש דרישה כזאת במקומות עבודה ואולי גם במוסדות לימוד) אבל יש עדיין הרבה מאד אטרקציות שלא נפתחו או שנפתחו באופן מאד מאד מוגבל. 

יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות.

למשל האוטובוס ה-circular שיש לו כמה וכמה מסלולים ואפשר להגיע איתו לכל האתרים הוא חינם עד סוף החודש הזה, אפשר לעלות ולרדת באופן חופשי בכל תחנה ולחרוש את וושינגטון בלי צורך בקניית כרטיסים. כנ"ל המוזיאונים. כל המוזיאונים של הסמית'סוניאן וגם מוזיאון השואה - הכניסה בחינם. 

מצד שני לחלק מאותם מוזיאונים (כמו מוזיאון השואה או המוזיאון להיסטוריה של אמריקאים אפריקנים - דהיינו שחורים - נדרש להזמין כרטיסים (כן, בחינם) מראש באופן מקוון וכבר אין כרטיסים לספטמבר וגם לרוב התאריכים באוקטובר. לכאורה יש כרטיסים ספורים זמינים להזמנה לאותו היום בשבע בבוקר - ובהצלחה למי שמצליח. 

וגם - מוזיאון התעופה והחלל בשיפוצים, ואמנם הוא פתוח לקהל, אבל המיצגים מצומצמים מאד ומאכזבים. 

ועוד - גם במלון שלנו כאן נהוגה אותה מדיניות כמו במלון בניו יורק - כלומר מי שרוצה שינקו לו את החדר ויחליפו לו מגבות וכו' צריך לבקש זאת מראש יום קודם. למזלנו את זה כבר ידענו ולכן ידענו לדרוש מבעוד מועד. 

מה שלא ידענו הוא, שלמרות שבאתר של המלון כתוב שהוא מגיש ארוחת בוקר "חמה", בפועל הדבר ה"חם" היחיד שמוגש הוא דייסת שבולת שועל. לרשות האורחים ארבע סוגי דגני בוקר, פריגורטים, תפוחים ותפוזים, לחם, קפה ומספר זעום של סוגי מאפים. במלון בניו יורק לפחות הגישו חביתות ופנקייקים, בייקון ואת ה-hash browns (תפוחי אדמה) שהאמריקאים כל כך אוהבים. ביום האחרון בניו יורק אפילו הוכנו חביתות בהזמנה לכל דורש. בוושינגטון לא היה שום דבר מכל זה. 

אבל לא נתנו לכל זה להפריע לנו. במרחק הליכה קצר מהמלון יש רחוב מלא מסעדות נהדרות ויש בו גם גם סופרמרקט מצוין (רשת whole foods היקרה והמשובחת) בחדר יש לנו מקרר - אז הצטיידנו בפירות ובאגוזים ואין חשש שנהיה רעבים בשום שלב. 

הגענו ברכבת לוושינגטון ברביעי לפני הצהריים וכשיצאנו מהתחנה ב-Union Station גילינו (לא להפתעתנו) שיורד גשם. לא בדיוק מזג אוויר הולם את ההליכות שתכננו בין כל אתרי הבירה האמריקאית. 

אז כשגשום הולכים ל...קניות? מה פתאום? למוזיאון! 

חשבנו להתחיל עם מוזיאון התעופה והחלל של הסמית'סוניאן אבל הוא היה סגור ברביעי, אז הזמנו UBER למלון, שמנו את המזוודות בחדר והתארגנו מעט ונסענו למוזיאון הטבע Natural History Museum (גם הוא כמובן של הסמית'סוניאן).

בקומה הראשונה ישנם כל המיצגים המפוחלצים של הציפורים, הדגים והיונקים - וברגע הראשון הרגשנו שאין לנו באמת מה לחפש שם (אנחנו מעדיפים לראות את כל בעלי החיים האלה בטבע). נתקלנו גם בפנגולין הסיני הזה - שאולי אולי תרם להפצה של מגיפת הקורונה.....וזה בכלל הוציא לנו את כל החשק. 

אבל אז המשכנו למאובנים, להיסטוריה של כדור הארץ, האבולוציה וכמובן מחלקה שלמה שמוקדשת לאקולוגיה ושימור (או יותר נכון ריפוי) איכות הסביבה, ועוד מחלקה שהוקדשה כולה למגיפות, הדרך שבה הן מתפרצות ומתפשטות וכיצד לזהות ולעצור אותן, וזה נהיה מעט יותר מעניין.

אבל גולת הכותרת של המוזיאון היתה, מבחינתנו, התצוגה של האבנים והמינרלים. 

לא יודעת אם אי פעם הזכרתי בבלוג הזה אבל מאז כיתה ה' - אז שלחו אותי ללמוד גיאולוגיה וקצת ארכיאולוגיה, במסגרת כיתת המחוננים - אני מטורפת על אבנים ומינרליים ובעיקר קריסטלים. אי אז בשנות התשעים נכנסתי גם לכל עניין הניו אייג', ההילינג והמדיטציה ולמדתי על תכונות ריפוי של קריסטלים, ובקיצור: הבית שלי מלא קריסטלים - קטנים וגדולים, טבעיים ומסותתים, מכל הסוגים. כמעט בכל נסיעה בעולם אני מוצאת לי קריסטלים מקומיים וסוחבת אותם הביתה (לעיתים זה באמת חתיכת משקל).

אז חשבתי שהתצוגה הזאת תעניין אותי - וזה היה Understatement. 

היו שם מינרלים שלא ידעתי על קיומם, ואבנים שאיכשהו הטבע "בישל" מכמה סוגי חומרים שונים בצורות מגוונות - סופר אמנותיות - לא ידענו שובע. 

חלק מהמיצגים היו בצורה של מערות או מכרים, בדיוק כפי שנמצאו בהם הקריסטליים בטבע. 

בשלב הזה כבר כאב הגב מרוב עמידה/הליכה איטית אבל לא יכולנו להפסיק, ובכל חדר חדש ההתפעלות גברה. 

לא היה טעם לנסות לצלם את הכל, אז אני מביאה כאן קישור ל   אזור האבנים והמינרלים אבל זו תהיה רק הצצה קטנה למה שהיה שם, למי שזה מעניין אותו/ה, ואני מביאה כאן רק צילום אחד של מינרל שבכלל לא הכרתי - BERYL שהעיף אותי ממש. 

כשהצלחנו לקרוע את עצמנו מהאבנים והקריסטלים יצאנו החוצה לאזור שנקרא The national mall, שהוא בעצם טיילת גדולה שמקיפה את המוזיאונים וחלק ניכר מהאתרים העיקריים של עיר הבירה, אבל אי אפשר היה ללכת בגשם ההוא, וגם היינו כבר רעבים, אז נכנסנו למסעדה הראשונה שראינו (ואין שם באזור כמעט כלום) - זה היה משהו שנקרא RICE BAR והגיש מנות של אורז או נודלס עם ירקות ורטבים - בדיוק מה שהתאים לארוחת צהריים מהירה.

הגשם רק הלך והתגבר עד שסיימנו לאכול, ולא מצאנו תחנת אוטובוס של הקו ה-CIRCULAR החינמי בסביבה, אז הזמנו UBER חזרה למלון.  נחנו קצת ובערב יצאנו (בהליכה, עדיין בטפטוף קל) לאזור המסעדות שקרוב למלון, ואכלנו במסעדה מאד נחמדה (The Comissary) שהיתה מלאה בצעירים כשהגענו, אבל כמעט התרוקנה עד שסיימנו לאכול. התברר שהיא נסגרת בתשע וחצי. 

בבוקר עדיין ירד גשם שוטף, אז במקום לצאת להליכה בחוץ ירדנו לחדר הכושר של המלון, ואז ירדנו לארוחת הבוקר המאכזבת. כששאלתי את עובדת המלון היחידה שהיתה שם למה אין ארוחה חמה, היא ענתה במבטא רוסי כבד "עדיין לא" שנשמע כאילו אם אחכה קצת אז אולי....זה יקרה. אז שאלתי "מתי?" והיא ענתה ברצינות גמורה "after covid". כלומר, אחרי הקורונה. מה זה קשור? רציתי לשאול. לא ברור. 

אחרי ארוחת הבוקר סוף סוף הפסיק הגשם, והחלטנו לצאת ברגל לכיוון הבית הלבן, טיילת ה-National Mall וכל האתרים שלא יכולנו לראות בגשם ביום הקודם. מראש החלטנו שאנחנו לא מעוניינים ממש להיכנס ולסייר באף אתר - כך שלא ביררנו אפילו לאילו מהם ניתן היה בכלל להזמין כניסה או סיור. 

ייצאנו דרומה ברגל מהמלון שלנו על רחוב 15 והתחנה הראשונה שלנו היתה הבית הלבן. 

משם המשכנו לכיוון ה-Washington Monument.

בשלב הזה עדיין היה קר ומידי פעם טפטף.

כשהגענו לאנדרטת וושינגטון גילינו שדה שלם שתול דגלים קטנים לבנים, וכשהתקרבנו ניתן היה לראות שעל כל דגל מופיע שם. 

בחזית שדה הדגלים הועמד קיר גדול עם שלט In America והמספר 678584.

חיפוש זריז באינטרנט של In America גילה לנו שמדובר בפרויקט הנצחה של קורבנות הקורונה. דגל עבור כל נפטר. 

תוך כדי הביקור שלנו ראיתי ששותלים דגלים נוספים. 

מאנדרטת וושינגטון הלכנו לכיוון אנדרטת לינקולן.

בדרך עברנו את האנדרטה להנצחת גיבורי מלחמת העולם השנייה. זוהי אנדרטה יפהפיה שבמרכזה בריכה ענקית עם מזרקות ומפלים, משני צידיה קשתות המציינות את האוקיינוס האטלנטי הגובל בארה"ב ממזרח ואת השקט שגובל במערב, וסביב סביב עמודים עם זרי הנצחה מברזל, כשעל כל עמוד שם של מדינה או טריטוריה של ארה"ב (לזכר הנופלים מאותה מדינה). 

וכאן מבט אל אנדרטת לינקולן מכיוון אנדרטת מלחמת העולם השנייה. 

כאן הנוף מאנדרטת לינקולן עצמה אל בריכת ההשתקפות ואנדרטת וושינגטון. 

והנה לינקולן עצמו, גדול מהחיים

נפרדנו מהנשיא ששחרר את העבדים והלכנו לכיוון הקפיטול.

בדרך התכוונו להיכנס למוזיאון השואה, אך כאמור התברר שכל הכרטיסים אזלו כבר. המשכנו ללכת ואז הגענו במקרה למוזיאון התעופה והחלל, שכאמור אכזב מאד, ואז המשכנו אל הקפיטול. 

בשלב הזה כבר היינו עייפים, רעבים, וכאב לשנינו הגב ול-T היה גם כאב בירך. בהמשך נכנסנו ל-CVS (בית מרקחת) וקנינו לו משחת ארנקה שעשתה פלאים ממש, ואיפשרה את המשך ההליכה למחרת. 

שכחתי להזכיר שכאשר ניסינו להיכנס למוזיאון השואה היה שם בית קפה, אז חשבנו לשבת קצת ולשתות משהו. 

כדי להיכנס לבית הקפה עברנו בדיקה בטחונית שלא היתה מביישת שום נמל תעופה וגם תשאול קורונה קצר ("האם אתה חווה את אחד מעשרת הסימפטומים הבאים....?") ואז כשנכנסנו לבסוף לבית הקפה התברר שניתן לקנות ולקחת אבל אין אפשרות ישיבה. 

תודה אבל לא תודה, לא לשם כך התכנסנו. 

יצאנו והמשכנו ללכת. 

מחוץ לקפיטול פשוט הזמנו UBER, חזרנו לאזור המלון שלנו עתיר המסעדות ונכנסנו למסעדת ראמן חביבה, אכלנו בזריזות וחזרנו למלון לסייסטה טובה.

את אחר הצהריים בילינו בחדר, לתת לגב להתאושש קצת (ולירך של T)  ובערב יצאנו לארוחה בפאב מסעדה בשם Logans. כיון שלא היינו ממש רעבים החלטנו להזמין רק שתיים/שלוש מנות ראשונות ולחלוק אותן בינינו, אבל בסוף גם מאלה הרגשנו מפוצצים. כן כן הקיבולת שלנו היא לא מה שהיתה פעם. 

כיון שהגשם פסק לחלוטין, יכולנו לצאת להליכת בוקר נמרצת - הסתפקנו ב-3 ק"מ כי ידענו שנחרוש את העיר ברגל כל היום. ירדנו לארוחת בוקר מצומצמת במלון ויצאנו לכיוון ג'ורג'טאון, שכונה היסטורית של וושינגטון. 

מהמלון שלנו בהליכה נמרצת בבוקר הקריר הגענו תוך קצת יותר מחצי שעה ל-Waterfront Park של ג'ורג'טאון.

מבט מעבר לנהר הפוטומק ל-roosevelt island

Waterfront Park - Georgetown

משם המשכנו לכיוון תעלת  Chesapeake & Ohio Canal שבעבר שימשה למעבר סחורות מהנהר

ומשם המשכנו לאוניברסיטת ג'ורג'טאון העתיקה והיפה. 

Georgetown university

בדרך מצאנו הזמנה לסוכת שלום בקמפוס

מצאנו את הבניין העתיק ביותר של האוניברסיטה : ה-Old North. תהינו איך זה ללמוד באוניברסיטה שנראית ככה....

משם המשכנו להתהלך להנאתנו בג'ורג'טאון העתיקה, על בתיה המצוירים, גינותיה המטופחות ואפילו טיפ טיפת השלכת שכבר החלה קופצת על עציה היפים. 

ממש לפני שעזבנו את השכונה החביבה הזאת, היינו חייבים לתעד תור כאורך הגלות של אנשים שעמדו וחיכו לרכוש את האייפון החדש שיצא עכשיו.....(נדמה לי אייפון 13 אבל אני משונאי הז'אנר אז לא סגורה על זה 😉) 

עדיין נמרצים ומעודדים ממזג האוויר המושלם (שמשי אך קריר) שזכינו לו, חזרנו ברגל (52 דקות) לאזור המוזיאונים והצלחנו להיכנס ללא כרטיס מקוון וללא תור למוזיאון להיסטוריה אמריקאית (כולם של הסמית'סוניאן, אם לא ציינתי קודם).

חייבת לציין שגם המוזיאון הזה הוא לא משהו לכתוב עליו הביתה, בתרגום חופשי מאנגלית. אבל במזנון אכלנו סלט קיסר לגמרי לא רע ושתינו קפה - כך שבכל זאת יצאנו מרוצים. 

גם משם חזרנו ברגל למלון (זה כבר היה קטן עלינו, בסך הכל שני קילומטר). 

אז עד כה הלכנו היום כעשרים קילומטר ועכשיו רק שלוש ורבע אחר הצהריים, אבל פרט לארוחת ערב, שהזמנו שוב ב-commissary, שזה מרחק שלוש דקות הליכה מכאן, לא נראה לי שיש לנו מי יודע מה תכניות הליכה נוספות. 

לא רע. 

מחר הטיסה שלנו לבוסטון בצהריים.

לא תכננו מה נעשה בבוקר - אבל בסך הכל נראה לי שמיצינו לא רע את הביקור בוושינגטון - יחסית לכך שלא תכננו שום דבר מראש ולא הזמנו סיורים בשום אתר ו...קורונה. 

הבנתי מכלתי שסביבוני שוב עם חום (הוא היה מצונן במשך כל השבוע הזה אבל בסך הכל הרגיש טוב) - נקווה שעד מחר כשנגיע הוא ירגיש טוב. מצפה כבר לבלות שבוע רגוע ומשפחתי איתו, עם בני ועם כלתי. 

המשך יבוא. 

גשם, ספורט, בייבי סיטר בזום ועוד עדכונים

הסגר מתארך ובתי וחתני כבר על הקאנטים - שניהם עובדים חיוניים ועובדים מלא, ועדיין חייבים לסדר ביניהם תורנות מי נמצא עם 'שרי' ומי עובד ומתי.

הילדים הגדולים מסתדרים דווקא מצוין עם הלימודים בזום. אני באמת מסירה בפניהם את הכובע. פה ושם נדרשת עזרה טכנית קטנה, אבל בגדול הם פיתחו מיומנויות והם רציניים ומגלים אחריות וזה נפלא.

א פרו פו עזרה טכנית קטנה - באחד הימים היינו באמצע שיחת וידאו עם בתי בזמן ש'שרי' אכלה והילדים למדו בזום. ואז הגיע נשמותק ואמר שיש לו איזו תקלה והוא לא מצליח להתחבר לזום. בלי לחשוב הרבה, בתי אמרה לנו "תשגיחו רגע על 'שרי'" והלכה לעזור לנשמותק.

"תשגיחו רגע" כאשר היא יושבת בכיסא האוכל ואנחנו משוחחים איתה בוידאו. 😏

כמו סבא וסבתא טובים שאנחנו פצחנו בשירים ו'שרי' באמת העניקה לנו את מלוא תשומת לבה והרבה חיוכים וגם תנועות ידיים (בהתאם לשיר), אבל באיזשהו שלב היא החליטה שהיא סיימה לאכול, וכשזה קורה - האוכל שנשאר מוצא את דרכו לריצפה. "'שרי אל תזרקי את האורז לריצפה בבקשה" לא עזר כמובן, וככה ישבנו אנחנו בביתנו שבאזור השרון והיא בכיסא האוכל שלה בהרצליה, הרימה בגאווה את הקערה עם האורז, הפכה אותה על פיה ושפכה אחר כבוד את כל תכולתה על הריצפה. נו, מילא, העיקר ש"השגחנו עליה".

הקטנה הזאת מתוקה מתוקה ,אבל כשהיא ערה צריך להיות איתה. אפשר לעשות גם דברים אחרים כמו לבשל, לקפל כביסה וכדומה אבל כל דבר כזה לוקח פי עשר זמן. וכל נושא השינה בלילה השתבש לה לחלוטין. הם יצטרכו לעשות מבצע חינוך מחדש לשינה, כשיאזרו כוחות בשביל זה.

אז עכשיו שאנחנו מחוסנים (עד כמה שהחיסון באמת תופס, כי הבנתי שלפחות חלק מהמוטציות כנראה עמידות בפני החיסון הקיים) נתגייס לעזור. סגר או לא סגר, הם עובדים חיוניים ומותר בייביסיטר ולכן מותר לעזור עם הנכדים.

השבוע ניצלנו כל הפוגה מהגשם כדי לצאת להליכות, וכשקרה שגשום מדי לאורך זמן פשוט עליתי וירדתי במדרגות הבית - בפעם הראשונה עשיתי זאת שבע פעמים ברצף, למחרת בבוקר כבר עליתי וירדתי עשר פעמים ברצף (בערך 35 מדרגות פר מנה).

ביום רביעי כאשר חלה הפוגה בגשמים, יצא T להליכה. אני התמהמהתי קצת, ועד שיצאתי הוא כבר היה בדרך חזרה, עשה מסלול מקוצר ואמר שקר ולא נעים. המשכתי בכל זאת, ואז אחרי כארבעה קילומטרים התחיל בבת אחת גשם עם ברד ורוח חזקה ישר בפרצוף. תוך דקה הייתי רטובה לגמרי, באמצע שדות ופרדסים, בנקודה הכי מרוחקת מהבית ובלי אף מחסה באופק. 

בלי להתבלבל התקשרתי אל T שיבוא לקחת אותי עם הרכב. 

נעמדתי עם הגב לגשם ולרוח וחיכיתי. הוא הגיע תוך דקות, ובאמצע אפילו הספיקה איזו נחמדה אחת לעצור לידי עם הרכב ולשאול אם אפשר לקחת אותי לאן שהוא. הודיתי לה, אבל אמרתי שאין צורך. 

לפנות ערב יצאנו ביחד שוב שנינו, הגשם כבר פסק. עכשיו קר אבל שמשי. זה ממריץ ביותר.

כך אני נראית בהליכה בימים כאלה.

אגב האפוד הזוהר הוא משום שכאשר התחלתי את ההליכה עדיין היה חשוך.....

בימים אלה אני גם משלימה צפייה בכמה סדרות כמו "אחד על אחד" ו"חזרות" (בלי ספוילרים, בבקשה, עוד לא ראיתי את כל הפרקים).

על "חזרות" יש לי רק דברים טובים לומר, היא פשוט מצוינת מכל הבחינות.

"אחד על אחד" גם היא מצוינת, אבל אני מוצאת את עצמי מתוסכלת כל הזמן כשאני צופה בזה. אני מתוסכלת מהיחסים בין מוטי למעיין, בין מוטי לכל אחד מן התלמידים שלו, בין מוטי לבין אבא שלו. מסקרן אותי אם אני לבד בתחושות האלה. 

הערב יש כאן סוף סוף ארוחת ששי, אמנם מצומצמת כי סגר. 

נביא את נשמותק ואת חכמוד כי הם כבר מתגעגעים מדי ורוצים לישון אצלנו, ונביא את הורי (המחוסנים גם הם) מה'אחוזה' בפעם הראשונה מאז חודש מרץ 2020. חגיגה. אספר חוויות אחר כך.

געגועים, נכדים, בגדים וגשם

 קראתי את הפוסט האחרון של מיטל על הגעגועים שלה לישראל. והתחלתי עוד יותר להתגעגע לבן שלי, לכלתי ובעיקר לתינוקי. מתי מתי אפגוש אותם, אצלם או אצלנו? מתי אחבק את הקטנצ'יק? מתי? 

זהו, אספתי את עצמי. אנחנו בכאן ועכשיו. מדברים עם הבן ומשפחתו בוואטסאפ וידאו וכרגע זה צריך להספיק. 

בענייני דיומה, הג'ינס שהזמנתי באינטרנט היה גדול עלי, ובהתכתבות עם שירות הלקוחות שלהם הפנו אותי לרשימה של חנויות שכבר פתוחות. כאלה שנמצאות ברחוב או בקניונים פתוחים. אז נסעתי לקניון ערים בכפר סבא והחלפתי למספר קטן יותר, אבל למרות שבחנות מדדתי ונראה לי בסדר, בבית התברר שגם זה גדול עלי. כלומר, ירדתי בשני מספרים. צרות טובות. עכשיו צריכה למצוא זמן לנסוע להחליף שוב. 

קיבלנו סוף סוף חיסון נגד שפעת, אז עשינו V על העניין הזה. במתחם שבו נערכו החיסונים היה גם סופרמרקט אז כבר עשינו קצת קניות לארוחת ששי, ואחרי כן קפצנו לקנות דגים טריים בטירה. לארוחת ששי בתי הגיעה עם חתני והילדים, ו-T הכין פילה לברק שהיה פשוט מעדן, תבשיל תרד עם שעועית ירוקה, פירה תפוחי אדמה, פסטה עם שרימפס  עבור הילדים שניצל בקר. כולם טרפו ממש, היה טעים מאד. 

הנכדים הגדולים נשארו לישון ושיחקנו "החבילה הגיעה" לפני שהם עלו למיטות. כבר סיפרתי כאן על המשחק הזה, אבל שוב ושוב עולה העניין שהמשחק הזה נועד לעצבן את המשתתפים, כמו שהביורוקרטיה הישראלית מעצבנת את האזרחים. והפעם נשמותק ממש התחיל להתרגז, כי באמת היה לו חוסר מזל ובכל תחנה בדרך הוא נשלח להביא עוד תעודה ולהצטלם לתמונת דרכון ולהסתפר כדי להצטלם ואפילו נשלח ל"גן המרירות" לבזבז את זמנו במקום לקבל את החבילה שלו (שאף פעם לא מוצאים אותה בדואר ואתה תמיד נשלח לנמל להביא אותה), ועל כל צעד ושעל יש לשלם מס או מכס או להמתין מהלכים, ובנוסף לכל הצרות בכל משבצת "הפתעה" עליה הוא נחת התברר שיש איזה תשלום כזה או אחר שהוא חייב. 

חכמוד צלח את כל התחנות בקלילות וגם זכה בהמון כסף כאשר נחת על "הפתעה" והלך לו אחרת לגמרי. אז תיווכתי לנשמותק שמה שהוא חווה זה משהו שקורה גם בחיים של מבוגרים, ושעכשיו אנחנו יכולים לצחוק על זה כי זה רק משחק, וכאשר זה יקרה לו בחיים הוא ייזכר במשחק ויוכל לקחת את זה יותר בקלות. גם די נתתי לו לנצח (אותי, כששיחקנו שנינו אחרי שחכמוד קיבל את ה"חבילה" שלו ופרש מהמשחק בתור מנצח ראשי) והקל עליו שהוא לא סיים במקום אחרון. מתוק כזה!

כשעלינו לחדר והם נכנסו לצחצח שיניים היתה סערת רעמים וברקים בחוץ. T ואני החלפנו לפיג'מות וכשהצטרפנו אליהם בחדר האמבטיה ראינו את שני הילדים שוכבים על גבם על הריצפה וצופים בברקים דרך החלון שעל תקרת החדר. פרצנו בצחוק זה באמת היה רעיון מקורי לצפות ככה בסערה. 

הם נרדמו במיטה שלנו מול הטלוויזיה והיינו צריכים לעזור להם לעבור למיטות שלהם כדי שנוכל אנחנו ללכת לישון. כולנו ישנו מצוין, למרות הסופה שבחוץ. למחרת בתי הגיעה עם נוקת לקחת אותם. היתה שבת כיפית ממש. 

מה עוד קרה השבוע? באחד הבקרים בעת הליכה מעדתי פתאום ונפלתי. חלפו שנתיים וחצי מאז סדרת הנפילות שלי וחשבתי שזה כבר לא יקרה, כי אני מאד מרוכזת בדרך והולכת היטב אבל הנה זה קרה. אמנם לא נקעתי שום דבר ומייד קמתי והמשכתי ללכת אבל הברך שלי השתפשפה ו...בקיצור לא נראית טוב. אין לי מושג מה היה שם בדיוק. מנסה להקפיד עוד יותר על זהירות בהליכה.

אז מחר נצא לצפון ליומיים. צפוי להיות מזג אוויר טוב ו-T כבר מטעין את הסוללה של המצלמה. זו חופשה ראשונה מאז הקורונה, נראה איך יהיה.

גשם

 אתמול הגשם תפס את T ממש באמצע הליכת הבוקר. בעצם טיפטף גם די בתחילת ההליכה שלו, אבל הוא המשיך ללכת ואז התחיל גשם שוטף שפשוט קטע את ההליכה באמצע והוא חזר הביתה רטוב לאחר שהשלים רק מחצית מהמרחק הרגיל שלו בבוקר (כלומר 5.5 ק"מ במקום 10.5).

הוא חזר כמה דקות אחרי שאני ניסיתי לצאת ואז הבנתי שגשם שוטף וזה לא ממש לעניין, וחזרתי פנימה. הגשם נרגע אחרי קצת פחות משעה, ויצאתי להליכה מלאה (ואחר כך הוא הצטער שהוא לא יצא איתי שוב) והאוויר היה רענן ונהדר והשמש שיחקה בין העננים וזה היה כיף גדול.

אחר הצהריים לא ירד גשם והיה נעים והלכנו ביחד וזה היה נהדר.

זה היה עוד יותר נהדר כי אתמול קיבלתי את המדרסים המותאים החדשים (כן, אני יודעת שאמורים לחדש מדרסים מותאים אישית כל שנה, אבל אני איכשהו עושה זאת כל 4-5 שנים) ואיכות ההליכה השתדרגה פלאים. בנוסף למדרסים קניתי גם נעליים חדשות - נעלי ריצה הפעם, כי הוסבר לי שבכמויות היומיות שאני הולכת (10-11 ק"מ בסך הכל) נדרשת רמת תמיכה, איזון ובלימת זעזועים שנעלי הליכה לא ממש מספקות. 

בקיצור מאתמול אני ממש מרגישה את ההבדל, בעיקר בגב (שברגיל כבר התחיל להציק לי בקילומטר הרביעי, אפילו השלישי לפעמים, ועכשיו כמעט לא מציק בכלל). שמחה גדולה. 

הבוקר הספקתי לחזור הביתה שניה אחרי שהגשם שוב התחיל. T הגיע כמה דקות אחרי, והפעם הספיק את כל ה-10.5 ק"מ של הבוקר וגשם תפס אותו ממש בסוף.

עוד מעט אצא לדיקור/טווינה, אחרי כן אביא את העוזרת. 

חתני הודיע לנו אתמול שהם מזמינים אותנו אליהם בששי בערב, וזה מאד שימח אותי. שאלתי מה להכין או להביא והוא אמר כלום, אבל כשדיברתי עם בתי הזכרתי לה שביום ששי גם היא עובדת כל הבוקר וגם חתני בחוג נגרות, כך שלא ברור מתי יהיה להם זמן וכוח לבשל, ושיודיעו לנו בהקדם אם בכל זאת להכין ולהביא משהו. 

בשבוע הבא נקבע לי סוף סוף התור לשתל בשן, בתקווה שהפעם זה יעבור בשלום. אני עדיין לא ממש לחוצה מזה - כלומר בגוף עדיין אין לי את התחושה המכווצת הזאת של "לקראת" תהליך מלחיץ ומפחיד, אבל אני מניחה שככל שהיום יתקרב ארגיש את זה יותר.

וואו הצלחתי לכתוב פוסט שלם בלי להזכיר (עד עכשיו) קורונה, פוליטיקה, אפילו את הבחירות בארה"ב.........

דרום איטליה 2019 - היומיים האחרונים

לאחר שהבנו שאין טעם להזיז את הרכב מהחניון, ירדנו בבוקרנו השני באמאלפי לחוף ותפסנו מעבורת לפוזיטנו.
גיאוגרפית פוזיטנו היפה נמצאת מערבית לאמאלפי, כלומר: כבר עברנו אותה בדרכנו לאמאלפי.
היא כולה חצובה בתוך ההר, ציורית ויפהפיה כמו כל האזור הזה, ויקרה רצח. כלומר - בין פי חמש לפי עשר מהערים האחרות בסביבה.
לכן החלטנו לא ללון בה, אבל בהחלט רצינו לטייל בה.

המעבורת הביאו אותנו תוך חצי שעה בערך אל היעד, ושם פשוט ירדנו אל החוף וטיפסנו במעלה רחובות העיר המתוקה הזאת, יחד עם עוד מאות (או אלפי) התיירים שפקדו אותה באותו הזמן.

משום מה אין לי תמונות מהעיר עצמה, רק מהנוף שלה מהמעבורת.
בהמשך היום תכננו לרחוץ בים, בחוף המקסים של פוזיטנו או באחד החופים של אמאלפי, אבל אז בדיוק התחלף מזג האוויר, נהיה מעונן וגם קצת קריר, וויתרנו.

חזרנו לאמאלפי ושוטטנו בה עוד קצת

ואז יצאנו לארוחת ערב בפיצריה שהמליצו לנו בעלי המלון.
ברור שטיפסנו לפחות שלושים מדרגות גם כדי להגיע אליה, אבל זה היה שווה לגמרי.
היא היתה ממוקמת במרפסת מקורה בסכך....משהו מתוק ודי רומנטי.
השירות היה מעולה, הפיצות היו טעימות, האווירה היתה נהדרת........

כמה דקות אחרי שהתחלנו לאכול התיישבו לא רחוק מאיתנו זוג גרמנים, שמרגע שהזמינו ועד שקיבלו את המנות שלהם לא הפסיקו לנעוץ בנו עיניים. לא ברור לי מה היה הקטע שלהם, אם הם היו רעבים ופשוט צפו בנו אוכלים או משהו אחר......
זה היה קצת קריפי....בלשון המעטה.

כמעט סיימנו לאכול כשהתחיל לרדת גשם.
בהתחלה הטיפות לא חילחלו את הסכך העבות שמעל לראשנו, אבל ליתר ביטחון סיימנו מהר לאכול ושילמנו, ואז נפתחו ארובות השמיים, הבריקו ברקים והרעימו רעמים וברד כבד ניתך.....וכל הסועדים רצו לתפוס מחסה.
חלקם התמקמו בחלק אחר של המסעדה שהיה בתוך הבניין, וחלק - כולל אותנו - נעמדו במדרגות וחיכו להפוגה.
כל הסועדים אמרתי? פרט לאותו זוג גרמנים שקודם נעצו בנו עיניים. הם המשיכו לשבת בגשם ובברד במקומם ואכלו בנחת את הפיצות שלהם. זה היה מחזה די סוריאליסטי, וכל המלצריות עמדו בצד (מתחת לאיזו תקרה) וצחקקו.

באיזשהו שלב הבנו שהגשם לא עומד להפסיק, ופשוט התחלנו לעשות את דרכנו דרך מסדרונות מקורים במקביל לרחוב הראשי, בכל פעם צלחנו עוד קטע ועוד קטע עד שהגענו לפיאצה שממנה מגיעים לחדר שלנו. את סוף הדרך כבר עלינו בגשם השוטף. זו בהחלט היתה חוויה. הגענו רטובים אך מרוצים מאד.

למחרת ביקשנו שיביאו לנו את הרכב מהחניון, ובינתיים ישבנו בבית הקפה המתוק בפיאצה, לגמנו קפה ונשנשו מאפה. למזלנו בשלב הזה לא ירד גשם, ויכולנו לשבת בחוץ.
יצאנו לתחנת המוניות, מקום המפגש עם ה"וָאלֶה", וחיכינו עוד קצת ועוד קצת......וכמובן שבזמן שהוא התמהמה התחיל לרדת גשם.
בסוף הוא הגיע ויצאנו לכיוון רָאווֶלוֹ, היעד הבא שלנו.

הכנסנו לתוכנת הניווט את וילה צ'ימברונה, שעל גניה היפהפיים קיבלנו המלצות מכמה וכמה אנשים.
באופן לגמרי לא מפתיע הובלנו למקום לא ברור, שממנו לכאורה היינו אמורים להמשיך ברגל (בטיפוס, איך לא? במעלה הר כלשהו) - התחלנו בטיפוס אבל מה שהטריד אותנו הוא שלא היו שלטים שמכוונים אל הוילה, לא היה שום אזכור שלה בשום מקום לאורך הדרך. זה נראה לנו חשוד מדי, ובשלב הזה שוב התחיל לרדת גשם - חזרנו לרכב ועשינו חישוב מסלול מחדש.

לאור חוסר האונים של תוכנות הניווט ולאור מזג האוויר ההפכפך, החלטנו לשים פעמנו תחילה למלון הבא שלנו, בעיר סקאלה, שממוקמת בדיוק מול ראוולו, על המדרון מעברו השני של וואדי יפה וירוק.

זו היתה עדיין שעת בוקר והבאנו בחשבון שעדיין לא נקבל חדר במלון, אבל קיוינו שנוכל להשאיר את המזוודות ולשבת בלובי - אם יש כזה, לא בכל המלונות בהם לנו היה לובי בכלל - עד להפוגה מהגשם.

אל המלון בסקאלה הובילה אותנו תוכנת הניווט בלי בעייה, לשם שינוי.
גם היתה לו רחבה לחניה (ללא תשלום או בתשלום נמוך יחסי, אם איני טועה).
ואי אפשר בלי מדרגות כמובן........

המלון הזה היה פעם מנזר, ממוקם (כמו כל העיר) על צלע ההר, ועם נוף עוצר נשימה.

במלון קיבלנו אותנו בשמחה וללא כל הסתייגות מן השעה. לא רק שנתנו לנו מיד את החדר (עוד מדרגות עד לאזור החדרים ועוד מדרגות עד לקומה עצמה.......בשלב זה כבר הכל היה קטן עלינו), אלא גם הושיבו אותנו לקפה (עוד היו אורחים שאכלו ארוחת בוקר בשעה זו).

החדר היה גדול (סוויטה משפחתית) גם אם מעט ספרטני (בכל זאת, מנזר לשעבר), והעברנו בו את הזמן עד שפסק הגשם ויכולנו לנסוע לראוולו מעבר לוואדי, שם חנינו בחניון מסודר והתחלנו את דרכנו לעיר עצמה, לווילה רופולו וסוף סוף גם (ברגל) לווילה צ'ימברונה. כאן כבר היו שלטים למכביר שהובילו אותנו בבטחה ליעדים שלנו.

לא מיצינו את כל העיר כי שוב התחיל הגשם, חזרנו למלון וחיפשנו בטריפ אדוויזר המלצות למסעדה בסקאלה.
מצאנו אחת ממש מומלצת שתי דקות מן המלון, שלחנו הזמנה לשולחן וחיכינו לתשובה.
שום תשובה לא הגיעה.
ראינו באתר שהמסעדה נפתחת בשבע וחצי, אז משלא קיבלנו כל מענה, פשוט יצאנו לכיוון כדי לבדוק מה קורה שם.
המסעדה היתה סגורה. הם לא טרחו לעדכן זאת באתר שלהם..........

כמה מטרים לידה היה מלון B&B בשם Pinguino שהיה נראה שיש לו גם מסעדה, והיא גם נראתה פתוחה (היה קשה להבחין בגלל הגשם).
הם קיבלו אותנו בחיוך ובאדיבות, והשירות שלהם היה מעולה - אבל ממש אי אפשר היה לאכול את מה שהם הגישו. כל מיני ואריאציות מוזרות של מאכלים (כמו פיצה עם צ'יפס....תפלה לגמרי) שממש לא הבנו מי חשב עליהם ומדוע.

בכל מקרה התחילה כבר סערה ממש בשלב הזה ומיהרנו בחזרה למלון.
כל הלילה הגשם שטף והרוחות נשבו בעוצמה ולמחרת הזהיר אותנו אחד מעובדי המלון לא לנסוע דרך ההרים כי הכבישים מלאים בסלעים ועצים שעפו ברוחות העזות.

היינו בדרכנו בחזרה לנאפולי, שם בילינו את היום האחרון ואת הלילה האחרון לפני טיסתנו, והאמת היא שרצינו לחזור מהר ככל האפשר, דהיינו: חיפשנו את האוטוסטראדה.
זה לא היה פשוט בכלל, ולפחות שלוש פעמים הובילו אותנו השלטים ותוכנות הניווט לכבישים שנחסמו (עקב עבודות תחזוקה, לא בגלל הסערה - אבל למה לטרוח לעדכן בווייז או בגוגל מאפס? מיותר!).
זה היה מתסכל מאד אבל לפחות הנופים היו מרהיבים.
לבסוף T הכניס למערכת הניווט יעד כלשהו ליד פומפיי, ואיכשהו זה עזר, והובלנו לאוטוסטראדה הנכספת. הגענו לשדה התעופה של נאפולי והחזרנו את הרכב, לקחנו מונית למלון (אותו צימר בו לנו בלילה הראשון שלנו בנאפולי), טיילנו מעט ברחובות העיר החמודה הזאת. זה היה יום ששי, ובניגוד ליומנו הראשון, שהיה יום ראשון כל העסקים היו פתוחים והרחובות שקקו עוד יותר חיים.
בלי להתבלבל אכלנו שוב באותה המסעדה בה אכלנו בערב הראשון, ואני אפילו הזמנתי בדיוק את אותה המנה של ניוקי א לה סורנטינה.....מעדן!
למחרת מונית לקחה אותנו לשדה וחזרנו הביתה שמחים וטובי לב.