דברים שהבנתי כשסוף סוף התחלתי לרדת במשקל

זה קצת מצחיק שמִמְּרוֹם  ששים וארבע שנותיי, רק בשנתיים/שלוש האחרונות "נפל האסימון" אצלי לגבי כל מיני דברים שקשורים לאוכל ולדיאטה. ואז חשבתי לעצמי שאולי אנשים רבים שוגים באופן דומה. 

למשל המושג "אוכל בריא" הוא משהו מאד לא ברור והרבה פעמים לא מדויק. 

או שאין באמת דבר כזה "אוכל מרזה" ואפילו לא מדויק לומר "אוכל משמין". 

לאורך השנים התפתחו תיאוריות שונות ומגוונות ופותחו תפריטים אינספור, ששמו את הדגש על הכללה ו/או הדרה של מרכיבי מזון מסוימים - תפריטים דלי סוכר או דלי שומן או סתם דלי קלוריות שלא מבחינים בין סוגים שונים של אבות המזון. 

אני לא מדברת עכשיו על תפריטים שניתנו מטעמי בריאות על ידי רופאים - כמו אלה שאסרו על T מיני מאכלים שונים בעקבות ניתוח הוויפל שהוא עבר (כמו כרוב, רימון, מנגו ועוד). 

פעם מתרכזים בכולסטרול ובפעם בסוכר, וקיים אינדקס גליקמי למאכלים שאפשר להתחשב בו כאשר הדגש הוא על מהירות עליית רמת הסוכר בדם. יש "פליאו" ויש את ה"zone" .....

אין לזה סוף.

בגדול בעת אכילה אנחנו צורכים קלוריות, ובעת פעילות כלשהי (כן, אפילו בעת שינה) אנחנו שורפים קלוריות. יש אנשים עם חילוף חומרים מהיר, ששורף יותר קלוריות בעת מנוחה ובעת פעילות, ויש אנשים עם חילוף חומרים איטי עד איטי מאד, שהגוף שלהם אינו ממהר לשרוף קלוריות.  

באופן מאד גס וכללי, כאשר אנחנו צורכים יותר קלוריות ממה שאנחנו שורפים, מתרחשת עלייה במשקל, וכאשר אנחנו שורפים יותר קלוריות ממה שאנחנו צורכים - מתרחשת ירידה במשקל. 

אז בנוסף להקפדה על אבות המזון וויטמינים ומינרלים והתחשבות בכמות השומן והסוכר, והימנעות מזבל כזה או אחר - מי שרוצה לרדת במשקל חייב להיות כמו הבנקים: לספור עד השקל, סליחה, הקלוריה האחרונה. שום דבר לא עובר מתחת לרדאר. צריך להיות מודעים גם לכמויות. לא יעזור כלום. וגם לערך הקלורי של כל דבר שאוכלים.

ובאופן מפתיע לא תמיד הצלחתי להבין ולהפנים את זה. 

בעוונותיי בעברי עשיתי הרבה דיאטות שנתנו לי לאכול מאכלים מסוימים "ללא הגבלה". מכירים את ה"ללא הגבלה" הזה?

ומה שצריך להבין לגבי אנשים "שמנים בראש" (לא תמיד הם באמת שמנים, לפי הגדרה אובייקטיבית) הוא שכאשר אומרים "ללא הגבלה" זה עלול באמת להיות ללא הגבלה. וזה לא עובד ככה. 

אז כמו שכיום אני יודעת על כל שקל שאני מוציאה, ועובדת עם תקציב (חודשי או שנתי) - כך אני מודעת לכל קלוריה שאני צורכת. ואם אני "חוטפת" על הדרך פרי או אגוזים - זה נספר בנוסף לארוחות. זה נחשב. הכל נחשב.

כאשר התחלנו, T ואני, את פרוייקט הירידה במשקל - אי אז במאי 2020 - נעזרנו בזריקות הסקסנדה, שבאמת הקלו בכך שלא חשנו רעב, ויכולנו לאכול מסודר ולהפחית את כמויות המזון שאנחנו אוכלים. 

בנוסף הורדנו לגמרי מהתפריט שלנו את המתוקים (פרט לפירות, אבל גם אותם צרכנו במשורה). נמנענו ממאכלים שמנים במיוחד או מטוגנים, ובכלל מאכלים מעובדים - והתמקדנו בהרבה ירקות (חיים או מבושלים), בחלבונים (מן החי ומן הצומח) ומעט מאד פחמימות. T יכול לצרוך יותר פחמימות ממני, ועדיין לרדת במשקל. העובדה שהוא גבר וחילוף החומרים הטבעי שלו כנראה תורמים לכך. 

ולסיום - החלק החשוב לא פחות (אם לא יותר) - נכנסנו למשטר של פעילות גופנית יום יומית, ועם הזמן רק הלכנו והגברנו את הקצב, המשך והמאמץ המושקע. 

ברור לי שללא ההתעמלות היומית (רובה אירובית וחלקה חיזוק שרירים ו"שימון" מפרקים) לא היינו מגיעים להישגים שהגענו ובעיקר - לא היינו מצליחים לשמור על הישגים אלה לאורך זמן. 

כבר סיפרתי כאן שבשנה האחרונה אני נלחמת בשניים/שלושה קילוגרמים מיותרים (לדעתי מיותרים, כי לדיאטנית שלי זה לא מפריע בכלל ומבחינתה אני יכולה לעלות אפילו עוד קילו או שניים ועדיין להיות בסדר מבחינת המשקל) ובמשך כחודשיים התחלתי שוב לקחת סקסנדה, 

החדשות המשמחות הן שהסקסנדה השפיעה מייד. נעלמו הבזקי הרעב (בעיקר בשעות אחר הצהריים) וגם הקיבולת ירדה (שבעתי יותר מהר מהרגיל). תוך כמה שבועות ירדתי בחזרה כמעט את כל מה שעליתי (שניים במהלך השנה ואז עוד שניים בניו זילנד).

החדשות הפחות משמחות הן שברגע ששוב הפסקתי לקחת (לקראת הטיסה לדובאי), די מהר עליתי בחזרה שני קילו, ועכשיו אני מתלבטת אם לנסות לחיות עם זה ככה - ולקוות שלא יחזור לעלות אלא יתייצב על המשקל הנוכחי, או להשלים עם העובדה שאני צריכה להמשיך עם הסקסנדה לכל החיים....רק לצורך השמירה על המשקל. 

ההתלבטות העיקרית היא כמובן החשש לתופעות לוואי ארוכות טווח שיזיקו לבריאות שלי. יש גם מעט תופעות לוואי מיידיות - לפעמים עצירות, לעיתים רחוקות קצת בחילות בוקר. 

כרגע אני לא לוקחת.......אבל אני די מבינה שזו מלחמה שאין לה באמת סוף......

מקווה שאמצא את הדרך לשמור על המשקל, גם אם הוא שניים/שלושה קילו יותר ממה שהייתי רוצה, ממה שכבר הייתי בו, כל עוד הוא לא יתחיל שוב בהדרגה לעלות בשיטת ה"פיחות הזוחל". 

על ספרים, משחקי טלפון ועניינים אחרים

לאחרונה שוב יוצא לי לקרוא הרבה, לשמחתי. בין השאר זה מרמז לי גם שיש לי פנאי לכך אבל גם שיש לי סבלנות לכך - כלומר אני לא לחוצה או מוטרדת מיותר מדי דברים. 

לצפות בסדרות, למשל, גם כאשר יש לי פנאי, הרבה יותר קל כאשר אני טרודה או לא רגועה. 

ספר אחד שהתחלתי וסיימתי ממש תוך יומיים הוא 'סיניוריטה מאיזמיר' מאת מיכל מוסקוביץ'. 

אני מכירה את מיכל שנים רבות (גם היא התחילה כמוני בתחום המחשבים ודרכנו נפגשו מספר פעמים לאורך השנים) אבל אנחנו לא ממש בקשר. לכן הסתקרנתי כאשר ראיתי שהיא פרסמה ספר, ומייד רכשתי את העותק הדיגיטלי שלו וקראתי אותו בנשימה עצורה. 

יש לי כל מיני השגות לגבי סגנון הכתיבה  - שאני מבינה שמנסה להיות אותנטי ומתובל גם בהרבה מאד לדינו (או ספניולית, כפי שהיא קוראת לזה) - ואפילו על איכות הכתיבה עצמה, אבל הסיפור עצמו מרתק. נראה שמיכל עשתה בשנים האחרונות חקירה מעמיקה ולמידה של שורשיה של העלייה מתורכיה בשנותיה הראשונות של המדינה ואני אישית גם נהניתי מאד וגם למדתי לא מעט. 

בנוסף התחלתי, בהמלצתו של בני, לקרוא את הספר UNIQUELY HUMAN מאת Barry M Prizant PhD, ספר שאמור ללמד את כולנו מעט על אוטיסטים ועל הדרך הנכונה להבין אותם ולהתייחס אליהם. לבני זה עזר המון בגישה וביחס ובהבנה של סביבוני, ונראה לי שחשוב שגם אני ארחיב את הידע והמודעות שלי לנושא. 

במקביל, משום שספרים עיוניים הם לא משהו שאני מצליחה בדרך כלל לקרוא ברצף אלא זקוקה פה ושם להפסקות, הורדתי לעצמי את הספר הישן מאד אך משובח מאד  the gods themselves מאת Isaac Asimov.

אני יודעת שרבים לא מתחברים לז'אנר של המדע הבדיוני אבל בספר הזה (כמו ברוב ספריו של אסימוב) המרכיב האנושי, מוסרי, חברתי כל כך עוצמתי שהייתי ממליצה לכל אחד להתגבר על הרתיעה הראשונית ולקרוא אותו. 

למרות שנכתב ב-1972 לדעתי הוא כל כך רלוונטי גם היום - בעיקר בנושא שימור כדור הארץ והנטייה של בני האדם להתרכז בהנאות הפרטיות של עצמם והרווחים המיידים שלהם בלי לתת את הדעת כלל להשלכות ולנזק העתידי שזה גורם. 

ואחרון חביב - לקראת הנסיעה הורדתי, בהמלצתה של 'שריתה' את הספר 'רילוקיישן, דרלינג, רילוקיישן' מאת אילת מאמו שי. אדווח אחר כך אם הוא טוב באמת. 

ושוב אציין איזה כיף זה לקרוא ספרים בטלפון הנייד - בכל זמן, בכל מקום, בכל בעולם - בלי להצטרך לסחוב איתי ספרים ובלי, כפי שקרה לי בויאטנם, להצטרך להתרוצץ לחפש את חנות הספרים הקרובה כי סיימתי ספר באמצע החופשה ולא נותר לי מה לקרוא. 

עוד בהקשר של דברים שאני עושה עם הטלפון החכם - משחקי הוורדעל/WORDLE למיניהם הפכו ממש לשיגרת בוקר. הוורדעל  העברי עצמו (של עיתון 'הארץ') מאד מעצבן לאחרונה, מביא מילים שלא באמת קיימות או לפחות - לא באמת מוכרות - ולעומת זאת הרבה מאד מילים לגמרי תקניות כלל לא מופיעות אצלם ברשימה. אבל יש גם 'מדויקת', שגם הוא של 'הארץ' וגם wordle המקורי באנגלית, ובזכותה של עדה התחלתי גם לפתור את ה- WAFFLE (שהוא לא פשוט בכלל!).

בנוסף הורדתי לטלפון סודוקו ממש נחמד ואני משחקת לסירוגין ברמות בינוני, קשה ומומחה. בינוני - כאשר אני סתם מעבירה את הזמן, ו'קשה' או 'מומחה' כשבא לי לתרגל ולאתגר את המוח. 

עוד השבוע היה לי תור טלפוני מתסכל, כרגיל לאחרונה, עם הדיאטנית שלי. מדוע מתסכל? כי אני מקטרת לה שיש עלי את שניים שלושה הקילו המיותרים שאני לא מצליחה להוריד, והיא עונה לי שכנראה אני לא אמורה לשקול את מה שאני רוצה לשקול וזה בסדר גמור ובתחום הבריאות המלאה אם אעלה אפילו עוד שניים שלושה קילו. היא טוענת שזה לא הגיוני שאני נלחמת במשקל כל הזמן, ואני כמובן מכירה את עצמי ואת העבר שלי ואת הגוף שלי ויודעת שאם אני לא אשמור ואזהר נורא המשקל לא ייעצר בעוד שניים שלושה קילו אלא פשוט, בשיטת הפיחות הזוחל, ימשיך לאט לאט לעלות עד שיגיע לאן שהיה לפני שהתחלתי את הדיאטה האחרונה לפני שנתיים וחצי. אז לך תבנה ככה מדינה! 

הייתי גם בביקור השגרתי אצל השיננית - שעבר לגמרי בשלום. כן זה כאב, כן זה לא היה נעים, אבל זה היה קצר וזה היה בסדר. בסך הכל אני מתחזקת היטב את השיניים ואין לה הרבה עבודה. 

היום סוף סוף מתוכננת התקנת הדלת החדשה (שנדחתה שוב ושוב מכל מיני סיבות, לאחר שבעת ניסיון ההתקנה לפני שבועיים התברר שלא בנו כראוי את המשקוף החדש), אז אני מקווה שתיגמר הסאגה הזאת. 

הבוקר חשבנו לקפוץ לבקר את 'לונדון' ובעלה במודיעין אבל היא לא ענתה לי לטלפון ובינתיים גם לא להודעת הוואטסאפ ששלחתי - אז אם היא לא תחזור אלי תוך רבע/חצי שעה נראה לי שזה כבר יהיה מאוחר מדי לצאת עד לשם ולחזור בזמן למועד התקנת הדלת. 

לסיום - אתמול שוב עבר על T התקף כאב (תוך כדי שעבד אצל לקוחות) - כך שניתן לזרוק לפח כל תיאוריה שאולי ניסיתי לפתח סביב עניין ההתקפים והתדירות שבה הם מופיעים. אוף אוף אוף. והפרופסור טרם חזר אליו בעקבות תוצאות הגסטרוסקופיה.......אבל ממילא זה לא בוער כי אנחנו טסים עוד פחות משבוע..........

שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה

הפוסט הזה מתכתבת עם הפוסטים שכתבה עדי לאחרונה, בהם היא מספרת על המאבק שלה במשקל ובניסיונותיה החוזרים ונשנים בהרזיה. 

תודה עדי על השיתוף של תהליכים הלא פשוטים שהדרך הזאת מציבה בפנייך.

אנשים רזים מסתכלים על אדם עם עודף משקל ולא מצליחים להבין למה הוא לא משיל את הקילוגרמים העודפים. 

אנשים שאין להם את בעיית ההשמנה או שאין להם "אכילה רגשית" או שסתם לא נמשכים לאוכל מתוק או שמן או סתם לא בריא - שומעים על הקשיים להתמיד בדיאטות ועל הכשלונות החוזרים וחזרה למאכלים מפתים, לא בריאים וכמובן משמינים וקשה להם להבין, ולכן גם קשה להם לפרגן. קשה לתמוך במישהו שמפגין חולשה, כך זה נראה להם, ואובדן של כוח הרצון.

אבל כשאני שומעת סיפורים כאלה על קשיים בירידה במשקל או קשיים בהתמדה בתפריט כזה או אחר וגם קשיים בהתמדה בספורט - אני מזדהה לגמרי. אני מרגישה את זה בעומק הנשמה. 

חלפו מעל לשנתיים מאז פצחנו, T ואני, בפרויקט הירידה במשקל ושינוי אורח החיים שלנו לצורך הרזיה. 

אני והגוף שלי כבר היינו למודי דיאטות לרוב ועם שנים (עשרות שנים) של השלת קילוגרמים והעלאתם מחדש. T, שתמיד היה שמנמן בילדותו ונערותו, רזה בתחילת שירותו הצבאי ואז עלה בהדרגה במשקל מאז, עשה באופן יזום דיאטה רק פעמיים לפני כן בחייו. בשתי הפעמים Vהן הוא פשוט סתם את הפה - לא עסק בספורט אבל הוריד בכמויות ובסוגי המאכלים שהוא צרך - ובשתי הפעמים הוא ירד הרבה מאד קילוגרמים מהר מאד......וכמובן בהדרגה העלה אותם מחדש. 

כשפרצה הקורונה היינו, כל אחד מאיתנו, במשקל שיא של עצמו. ואז החלטנו לעשות מעשה. 

במאי 2020 עשינו שלושה צעדים לטובת ההורדה במשקל. 

התחלנו להתמיד בפעילות גופנית, יותר ממה שנהגנו לעשות לפני כן. אם לפני כן הצלחנו להתעמל במשך כחצי שעה פעם עד שלוש פעמים בשבוע, מרגע שקבלנו את ההחלטה לרזות ביחד, התחלנו להתעמל כל יום ובהדרגה להאריך את זמן הפעילות ואת הקושי שלה. 

התחלנו מהליכה של שני קילומטר ליום, והגדלנו בהדרגה במשך כמה חודשים עד שאני הגעתי לממוצע של 6-8 קילומטר ביום (או שעה על האליפטיקל בחדר כושר) ו-T הגיע לממוצע של 10-12 קילומטר ביום. 

שינינו מן הקצה אל הקצה את התפריט שלנו. הורדנו לגמרי את המתוקים והורדנו חלק ניכר מהפחמימות. התחלנו לאכול ארוחת בוקר, דבר שמעולם לא עשינו פרט לחופשות בבתי מלון. ארוחת הבוקר שלנו היא יוגורט עם פרי (בדרך כלל בננה) וכאשר אין יוגורט אז שני שקדים או אגוזי קשיו. 

בצהריים התחלנו לאכול מרק מלא בירקות, לפעמים עם בשר בקר ולפעמים (בדרך כלל) עם עוף. ופרי לקינוח. 

בערב התחלנו לאכול סלט ירקות גדול עם ביצה וגבינת קוטג' או לבנה. T גם אוכל פרוסת לחם. ושוב קינוח של פרי. 

והמרכיב שאיפשר את השינוי הדרמטי הזה: התחלנו לקחת סקסנדה. עשינו זאת בליווי של רופאת המשפחה ושל דיאטנית. הדיאטנית הזאת עדיין מלווה את שנינו, כאשר כיום אנחנו פשוט משוחחים איתה בטלפון פעם בשלושה חודשים, אבל בהתחלה היא עזרה לנו להרכיב את התפריט על סמך מרכיבים שאנחנו אוהבים ושקל לנו לקנות ולהכין. וזה עוד משהו שמסתכל מאד הרבה פעמים אצל דיאטנים או מנחי קבוצות הרזיה, כפי שעדי סיפרה בפוסטים שלה: שבמקום לזרום עם האנשים על המאכלים שהם אוהבים או לפחות מסוגלים להתמיד באכילתם, הם מושכים לבניית תפריטים שאין סיכוי שהאדם יתמיד בו, בסופו של דבר, גם אם בהתחלה יהיה חדור מוטיבציה וישתדל מאד. 

הסקסנדה היתה הדבר שהפחית לנו את הרעב ואת החשקים ואיפשר לנו לפתח הרגלים חדשים.

היו גם תופעות לוואי לא מעטות לאורך הדרך. אצל T זה התבטא בעצירות בדרך כלל, אצלי (שגם ככה סובלת מעצירות כל חיי) היו כמה חודשים של בחילות. אבל הרצון לרזות היה עז כל כך אצל שנינו, שלא נתנו לתופעות הלוואי האלה לקלקל לנו את התכניות.

לאט ובהדרגה התחלנו להשיל קילוגרמים. אני הייתי בטוחה ש-T - בהיותו גבר וגם כי גופו לא היה למוד דיאטות - יירד הרבה יותר מהר ממני. אבל אולי משום שהפעם הוא לא צם אלא אכל בצורה מסודרת, גם הוא ירד בערך שני קילו בחודש, אולי קצת יותר. 

תוך שנה ירדנו שנינו מעל ל-24 קילו, ואז הפסקנו לקחת את הסקסנדה והמשכנו לרדת עוד שניים שלושה קילו והתייצבנו. הרגלי ההתעמלות והאכילה כבר התקבעו אצלנו, ושנינו שמרנו על המשקל מאז. 

כמובן של-T גם היו תלאות בריאותיות לא קטנות בתקופה הזאת, אבל בכל זמן שיכול היה לאכול רגיל ולהתעמל רגיל הוא התמיד בזה. 

אבל עכשיו אני מגיעה לפואנטה של הפוסט הזה. נשמע כאילו הכל טוב והגענו למנוחה ולנחלה. אז לא לגמרי. כי אני עדיין מאד מאד אוהבת מתוקים ומתגעגעת אליהם. עדיין מדי פעם אני רואה אנשים הולכים ברחוב מלקקים גלידה ואני מרחמת על עצמי כי אני יודעת שאסור לי, ושאם אתפתה לזה יש סכנה שכל מה שבניתי באורח חיי הנוכחי ייהרס.

כי עדיין יש שעות במהלך היום (בדרך כלל אחר הצהריים) שאני נהיית פתאום רעבה - ואם אני אוכלת משהו, אפילו משהו בריא, אפילו משהו קטן - אני מייד מסתכנת בהעלאת קילו או שניים. כי ככה הגוף של כבר מגיב לכל תוספת קטנה בכמויות שהוא מקבל. 

וקשה לי. הקילו או שניים האלה מלחיצים אותי וגורמים לי להרגיש שזה מדרון חלקלק ושקל מדי ליפול ולהתחיל לעלות שוב במשקל. 

בחורף התמודדתי עם הרעב הזה של אחר הצהריים על ידי יציאה להליכה/ריצה בחוץ במקום לנסות לעמוד בפיתוי של הליכה למקרר. זה היה רווח נקי כי גם נמנעתי מלנשנש וגם שרפתי עוד קלוריות. בקיץ החם והלח והמגעיל שיש עכשיו בחוץ, זו לא אופציה. ואני נאבקת באותם קילו/שניים שעולים ואז יורדים שוב ושוב ומתעצבנת על זה ועל עצמי. 

כשיש כאן ארוחות ואנחנו מאכילים את כולם במטעמים ובקינוחים - קל לי לעמוד בפיתוי ולא לטעום. אבל אם נשאר כאן משהו מכל זה אחרי שהם הולכים לפעמים קשה לי להתנגד לחשק לקחת פרוסת עוגה או שבמקום זאת אני אוכלת יותר פירות ממה שאני אמורה (בכל זאת זה סוכר טהור). 

מה שאני אומרת הוא שזה מאבק לכל החיים. מאבק לא פשוט. וגם מי שלכאורה ניצח, וירד כמוני מ-BMI 32 ל-BMI 22 לא יכול פשוט לעשות V על המשימה ולחזור להרגלים הישנים. נדרשת התמדה וזה קשה. זה אולי קשה יותר מאשר לרדת את אותם קילוגרמים בפרויקט הראשוני. 

ולפעמים אני שוקלת לחזור שוב לקחת סקסנדה כדי להקל על עצמי קצת, אבל אז אני שואלת את עצמי - עד מתי? ועד כמה כלי העזר הזה שהציל אותנו בהתחלה בעצם גם גרם או עלול לגרום לנזק לטווח הארוך? 

אז מה אני רוצה לומר בעצם? שאני מבינה את מי שנאבק במשקל ובאכילת יתר ובאכילת שעמום ובאכילה חברתית ובאכילה רגשית. ושהייתי רוצה לבקש מאלה שאין להם את הבעייה הזאת אבל פוגשים אחרים שסובלים ממנה - להתייחס בחמלה, בהבנה, לתמוך ולעודד. זהו בעצם. ראיתי שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה וזה הניב את כל הפוסט הזה............

עדכוני השבוע

בסוף בתי היתה מאד עסוקה ביום שרציתי לנסוע אליהם, עם קניות והכנות משלוחי מנות לפורים שטרם הספיקה להשתלט עליהם, וביקשה שלא נבוא. היא היתה בכל כך הרבה לחץ שאפילו לא הספיקה לצלם את הילדים בתחפושות שלהם לפני ששלחה אותם למסגרות בבוקר. 

לי היתה כל הזמן הרגשה שמדובר ביותר מרק זה, ומאז בכל פעם שדיברתי איתה וניסיתי להזמין אותה שתבוא עם הנכדים כשייצאו לחופש פורים, היא שאלה: "ומה עם השיחה עם אבא?" עם חתני. וגם איתי. כאילו שבאמת זה איכשהו כרוך זה בזה. כן, היתה לי הרגשה שמדובר ביותר מזה. היא רוצה שנדבר וניישר את ההדורים לפני שחוזרים לשיגרה. הבנתי שחתני מוכן לזה, רק לחוץ מאד בעבודה. אני לא בטוחה אם T כבר מוכן לזה. 

ואני עצמי מוכנה אבל חוששת - כי שיחות עם חתני יכולות להגיע בקלות לפיצוץ. אוף. 

בינתיים לשמחתנו והקלתנו מצבו של הגב של אבא שלי השתפר, ונסעתי לקנות לו עוד מדבקות נגד כאבים (קיבל מרשם לסוג חזק יותר) אחרי שהוא ניסה לרכוש אותן בסופרפארם כאשר ביקר אצל האורולוג (האנטיפט, אותו אחד שקיבל גם את T בקיץ) אבל לא היה להם במלאי.

בדקתי בסופרפארם ביישוב שלי והיתה להם רק קופסא אחת. אז קניתי אותה ונסעתי ל-B ביישוב סמוך, שם היתה להם קופסא דווקא, אבל אז התברר שקופת חולים מכבי לא מאפשרת להשלים את ניפוק התרופה שסופקה חלקית בבית מרקחת אחר, וחסמה את האפשרות לתת לי את הקופסא. חוצפה. 

בכל מקרה קפצתי לאחוזה להביא לאבא שלי את מה שכן השגתי והתרשמתי שהוא הרבה יותר טוב. אבל אז בערב היו לו כאבים באזור השכמה הימנית - מה שקורה לו לפעמים אבל רק לדקות ספורות והפעם זה ארך רבע שעה - והרופאה של האחוזה, למרות אקג תקין, הזמינה אמבולנס והטיסה אותו למיון. כשהגענו למיון הוא ואמא כבר היו שם אחרי בדיקות דם ולחץ דם אבל לפני צילום חזה. בדיקת הדם העלתה חשד באנזים כלשהו של הלב, והשאירו אותו כמה שעות עד לבדיקה נוספת. בסופו של דבר הוא שוחרר עם עוד שתי תרופות והפניה לעוד אקו לב. אין רגע דל. אבל הוא מרגיש טוב. לפחות מבחינת הלב. 

T מצא דיל ממש זול לטיסה לאיטליה בפסח. שאל אם בא לי. אין לי מושג אם בא לי. 

המצב עם בתי והמשפחה מכניס אותי למועקה אמיתית. האם אני רוצה לקבוע עובדות בשטח ולא להיות כאן בסדר פסח? אמנם זה מה שאנחנו בדרך כלל עושים - בורחים בחגים (עוד מאז שחמי נפטר, T שונא להיות כאן בחגים). אבל האם זה מה שאני רוצה עכשיו? אין לי מושג.

מיינקוני התאושש כבר באותו היום שהרגיש לא טוב, ובינתיים נראה שהכל בסדר אצלו. דבר אחד פחות לדאוג לו כרגע. 

התחלתי מחדש את "החיים הבלתי נראים של אדי לרו" ועכשיו זה לגמרי תפס אותי.

סיימנו את "אני אף אחת" ולמרות שאהבתי את הסידרה, נראה לי ש(כרגיל) היה להם קשה לסיים אותה כראוי. מעניין איך הספר (שעליו היא מבוססת) הסתיים במקור. 

בנוסף התחלנו לראות את  הסידרה "חשד" שהיא הגירסא האמריקאית ל"כפולים" הישראלית. הביקורות משמיצות אבל אנחנו בינתיים צופים בהנאה. 

ומי שאהב (כמונו) את yellowstone - ממליצה מאד על ה-prequel שלה 1883.

היתה לי השבוע שיחה טלפונית עם הדיאטנית, בה דיווחתי לה כרגיל על הרגלי האוכל והספורט שלי אבל גם קיטרתי לה שעליתי קילו/שניים (זה משתנה) ושאני חוששת כי הגוף שלי תמיד בסוף עושה את זה. גם כשאני ממש מקפידה. בסוף הגוף "מתרגל" ומתחיל להעלות קילוגרמים למרות שאני לא משנה כלום בתפריט או בפעילות הגופנית, ואני חוששת שגם עכשיו (אמנם באיחור גדול) זה יקרה. 

הדיאטנית אמרה, שהיא לא באמת דואגת גם אם אעלה כמה קילוגרמים, שעדיין אהיה ב-BMI תקין. אז נזפתי בה (בצחוק אבל לא באמת) ואמרתי לה שהיא אמורה להיות השוט ולהחזיק אותי קצר ולא לומר לי דברים כאלה. אז היא צחקה ואמרה שנראה לה שאני שוט מצוין עבור עצמי. וגם הזכירה לי שבמקרה הצורך יש לי אישור קבוע לסקסנדה ואני יכולה לקחת שוב כמה זמן כדי לעזור לעצמי לרדת בחזרה. אז נכנסנו לשיחה שלמה אודות הסקסנדה והחששות שלנו שאולי היא זו שגרמה ל-T את כל הבלגן בדרכי המרה.

אבל היא אמרה, ובצדק, שעד כה אין עדויות או תוצאות מחקר כלשהן שמצביעות על כך שסקסנדה גורמת לנזקים במרה או בכבד או בלבלב, ודווקא יש הרבה מאד עדויות שירידה מאסיבית במשקל כן גורמת לאבנים ודלקות בכיס המרה. ושבסופו של דבר אחרי כל הפחדים והחששות - זה בעצם מה שהיה ל-T. אבנים (או בוצה) שגלשו מכיס המרה לדרכי המרה ויצרו חסימה ודלקות...וגרמו לכל הבלגן. נו, לא יודעת אם אי פעם נדע. כך או אחרת מקווה שלא אצטרך להתלבט אם לקחת או לא לקחת סקסנדה שוב, ואצליח לשמור על המשקל בכוחות עצמי. 

ובאמת אתמול גם היינו בבוקר בחדר כושר (שעה על האליפטיקל ועוד רבע שעה של תרגילי בטן ומכשירים) ועוד שלושת רבעי שעה הליכה אחרי הצהריים. והבוקר הליכה של שמונה ומשהו ק"מ בשמש הקפואה עם כל הפריחה שמסביב. נהדר. 

אגב קיבלתי תוצאה של תרבית שלילית בבדיקת השתן שעשיתי בתחילת השבוע, ופניתי ל'רופאהחדשה' לשאול מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להקל על התסמינים שעדיין מציקים לי, למרות שאין חיידק ואין זיהום כלשהו. היא רשמה לי משחה למריחה מקומית, ואני לא באמת יודעת אם זה יעזור. אז התחלתי לקחת כדורי חמוציות (כי חמוציות ומיץ חמוציות מכילים די הרבה קלוריות), וגם איזה כדורים בשם  UTIPRO PLUS  שאמור לעזור ללא אנטיביוטיקה ובעיקר - ללא מרשם רופא. אז אדווח בהמשך. 

הלילה חלמתי שבאתי לבקר את n_lee בבית חולים ונפגשנו לראשונה ודיברנו והיא קמה קצת מהמיטה והיתה במצב יותר טוב. זה כמובן לא יקרה אבל מקווה מאד שהיא באמת ממשיכה להחלים ולהשתפר. 

חג פורים שמח לכל החוגגים. 

עדכונים שוטפים

 בששי אספנו את נוקת מהגן, היא היתה במצב רוח טוב וגם הרגישה טוב, אכלה ארוחת צהריים בשקיקה רבה (מי שלא ראה אותה מוצצת עגבניות שרי בתאווה ומוציאה את הקליפה, לא ראה הנאה מימיו), השתכבשבת אכן הגיעו בתי עם משפחתה המתוקה והיתה ארוחת צהריים נהדרת.

כשהם הגיעו נוקת ישנה, נרדמה בדרך, והושכבה על הספה. חתני יצא לריצה ביישוב, לאחר שביקש המלצה למסלול בן 5-6 קילומטרים. נתנו לו את מסלול הבוקר הרגיל שלי - מכאן ישר עד לכניסה למושב אחד, ימינה עד לכניסה למושב שני, שוב ימינה דרך מושב שלישי ומשם ישר בחזרה ליישוב שלנו. הוא מאד שמח אחר כך על המסלול היפה הזה בין שדות ופרדסים, אורוות סוסים ואפילו רפת אחת. 

היה קר (בבוקר ירד גשם שוטף ולא יכולנו בכלל לצאת להליכה) והדלקנו את האח, וכשנוקת התעוררה - מעט המומה לגבי איך היא בכלל הגיעה לספה הזאת - היא מייד הצביעה על האח ואמרה "אש". ברור שכולנו התמוגגנו. אוצר המילים (או ההברות) שלה הולך וגדל מידי יום.

כשחתני סיים את הריצה (תוך כחצי שעה) הוא עלה להתקלח והתיישבנו לאכול. T הכין המבורגרים וכל אחד יכול היה להרכיב לעצמו את המנה המועדפת. עם או בלי חסה, מלפפון חמוץ, חרדל, מיונז ו/או קטשופ. למעדיפי השניצל הוכנו גם כמה שניצלים, לשמחתו הגדולה של נשמותק. בעזרת מכשיר הסו-וויד ש-T רכש לעצמו (כי לא ייתכן שלחתני יהיה כזה ולו לא יהיה כזה) הוא הכין תפוחי אדמה "דרוסים" (כמו של אייל שני) וזה יצא טעים ביותר. בנוסף T הכין גם צ'יפס תפוחי אדמה ובטטה בסיר טיגון האוויר (air fryer). גם זה יצא מעולה. וכדי שגם חכמוד ישמח, הוא הוסיף והכין טבעות בצל. עבור כל מי שלא אוכל מטוגן (וגם לאלה שכן) הוא הכין גיבץ', שאותו אנחנו ממשיכים לאכול כמובן כל השבוע. 

כולם טרפו בתיאבון. כולל הקטנה.

אחר הצהריים יצאנו להליכה (אחרי שכאמור בבוקר ירד גשם שוטף ולא הספקנו לצאת לפני שהילדים הגיעו). כרגיל T שאל אותי "כמה?" שזה אומר - כמה קילומטרים את רוצה ללכת היום. תלוי ברמת האנרגיה שלי לפעמים אני אומרת חמש או שש אבל בדרך כלל אם זו הליכה שנייה לאותו היום אני אומרת שלוש או ארבע. ולפי מה שאני עונה, הוא בוחר את המסלול. 

הפעם עניתי לו בצחוק "שבע" (ע"ע "שר האוצר נכנס למסעדה, מזמין צ'ורבה") אז הוא לקח את זה כאתגר ומצא לנו מסלול בן שבעה קילומטר (ועוד קצת). זה בעצם מסלול דומה למה שאני עושה כל בוקר (בהליכה שלי לבד) רק בתוספת איזו גיחה לתוך אחד המושבים שבדרך. גיחה שמוסיפה קילומטר עם קצת עודף. מה אומר? התאהבתי במסלול הזה ומאז בכל בוקר אני הולכת שבעה קילומטר.

את הביקור מעבר לגדר אצל הורי העברנו ליום ראשון אחר הצהריים. היה קריר אבל גם הם וגם אנחנו התלבשנו היטב.

בבוקר הספקנו גם כל מיני סידורים, כולל ביקורת אחרונה למדרסים שלי, וגם הזמנת משקפיים חדשים. סתם כי נמאס לי מהישנים. הפעם נסענו לטירה, שמענו דברים טובים על אחד האופטיקאים שם. זה לא באמת היה זול משמעותית מהחנות המקומית בה הזמנתי משקפיים בפעמים הקודמות, אבל היה לו מבחר גדול ויפה יותר של מסגרות, שזה בעצם מה שחיפשתי הפעם. באותה ההזדמנות T החליף את עדשות משקפי השמש שלו למולטיפוקל - משום מה הוא חשב בזמנו שזה לא נחוץ במשקפי שמש, ועם הזמן הבין שטעה. על הדרך האופטיקאי עשה לנו בדיקות ראייה, שהראו שאצלי לא השתנה כלום, אבל ליתר בטחון העלה ברבע מספר את אזור הקריאה במולטיפוקל, ואצל T חלה הרעה בעין אחת. מה שאומר שגם משקפי הראייה שלו זקוקות לעדשה אחת חדשה. אבל בינתיים הוא עוד לא הזמין. 

הם אמורים להיות מוכנים בעוד כעשרה ימים. יהיה כיף להתחדש במשקפיים חדשים. 

היה לי תור טלפוני עם הדיאטנית הבוקר והיא היתה מרוצה מאד מההתקדמות שלי. שוב היא שאלה עד לאן אני שואפת להגיע. כי בעצם בעוד פחות מקילו אגיע לטווח המשקל התקין (מבחינת BMI). כבר דיברנו על זה בעבר אבל אמרתי לה שוב, שהייתי רוצה להגיע לאמצע הטווח התקין. כלומר  להגיע לערך BMI של 21 או 22. כרגע אני קצת יותר מ-25.  יש עוד דרך ואני לא בטוחה שהגוף שלי יגיב וימשיך לרדת כמו שהוא ירד עד עכשיו - אבל אני מקווה שכן. ובעיקר אני מקווה שכאשר אגיע למשקל הרצוי, אוכל להתמיד ולהישאר בו. נחכה ונראה. 

הדיאטנית היתה מרוצה גם מהשיפור במדדי הסוכר, כולסטרול וטריגליצרידים. ובאופן כללי מאורח החיים שאימצנו שנינו לעצמנו בחצי השנה האחרונה. אין לי שום ספק שלקסקנדה היה חלק פעיל בהצלחה שלנו, כי היא הורידה את התיאבון וגם את החשקים, ואיפשרה לנו להתמיד היכן שבעבר תמיד נשברנו באיזשהו שלב. היא אמרה שבהמשך נוכל להמשיך עם הסקסנדה במינון יותר נמוך. בקיצור - גם בתחום הזה יש אופטימיות זהירה.

לסיום נשאר לי חוב מפוסט קודם: תמונות מהשקנאים באגמון חפר. T באמת הצליח לתפוס כמה יפהפיות:

אהבתי במיוחד את זאת - כי רואים בדיוק את טיפות המים במקום ממנו הם המריאו

וגם את זאת - שהוא הצליח לתפוס את הזוג הזה עם השלישית מתחבאת מאחורה

היו שם עוד מיני צפורים אבל הם היו רחוקות יותר ו-T לא הצליח לתפוס אותן כראוי בעדשת המצלמה. בסך הכל זה מקום נחמד מאד אבל זה לא אגמון החולה.

שינויים

מדי פעם אני נעצרת ומתבוננת. 

בעצמי, ביום יום שלי, בשיגרה שלי, בשינויים במציאות שלי, שחלקם אולי נכפו עלי ואת חלקם בחרתי.

הקורונה כמובן שינתה הרבה מאד בחודשים מאז שנחתה עלינו. וכמו שקורה בדרך כלל, התרגלנו לרוב הדברים. עד כדי כך התרגלתי, שלפעמים כאשר אני צופה בסרט או סידרה ורואה אנשים מתקהלים, מתחבקים ומתנשקים - אני אינסטינקטיבית שואלת את עצמי מה לעזאזל הם חושבים לעצמם ולמה הם לא נזהרים. 

כבר לא מוזר לי להביט סביב בסופר או ברחוב ולראות את רוב האנשים עם מסיכות. לפחות על חלק מהפנים.

עדיין מוזר וכואב לראות כל כך הרבה חנויות סגורות. לא כי אני חובבת קניות - אני ממש לא - אבל חושבת על כל בעלי העסקים והעובדים שתקועים בבית לא עבודה, ללא פרנסה, ללא אופק. 

אבל את השינויים החדים ביותר דווקא אני חוללתי בעצמי. או יותר נכון אנחנו - T ואני חוללנו - בחודשים האחרונים.

זה התחיל עם הדיאטה וההקפדה היומית על פעילות גופנית.

ובהדרגה זה גרם לשינויים בלו"ז היומי שלנו. 

ופתאום עכשיו אני רואה שאנחנו קמים בסביבות חמש בבוקר (כי התרגלנו לקום בשש להליכה ואז שעון חורף...) ויוצאים (כל אחד בנפרד) להליכה. 

ובסביבות חמש בערב,או אפילו קצת לפני כן, אנחנו יוצאים להליכה נוספת ביישוב או שנוסעים לים והולכים בחוף או על הטיילת ונושמים את האוויר המלוח ומביטים בשמש השוקעת (או בשאריות שהיא משאירה אחריה אחרי השקיעה).

ואז גם יוצא לנו ללכת לישון יותר מוקדם - כי קמנו יותר מוקדם - ובלי שהתכוונו או תכננו או אפילו שמנו לב - היום שלנו השתנה. וזה עדיין מרגיש מוזר אבל בסדר בסך הכל.

בין לבין אנחנו עושים את אותם הדברים שעשינו קודם. ביחד וכל אחד לחוד.

T עדיין נפגש עם לקוחות (אצלנו בגינה או אצלם בעסק) - חלקם איכשהו שורדים וחלקם ממש על סף קריסה. אחד מהם ממש פורח בתקופת הקורונה - המצב הכריח אותו סוף סוף ליישם פעולות ש-T מנסה כבר שנים לייעץ לו לעשות, וזה עשה לעסק שלו רק טוב. הוא אפילו מרוויח, לראשונה מזה המון זמן. 

אני עם ממשיכה לאמן במייל, ממשיכה עם הבלוגים, עם הספרים, עם הסדרות. אני ממשיכה עם השיחות עם חברות, עם הילדים ועם הורי (בטלפון או בוידאו), עם גיסתי - שעדיין ממתינה לתשובה לגבי סוג ואופי הטיפולים שתצטרך לעבור. 

כל כך הרבה השתנה. 

אתמול דיברנו על החופשה בדרום אפריקה (איכשהו זה עלה בשיחה) ו-T אמר שישמח לנסוע לשם שוב, ואז עלה נושא האוכל. כרגע זה כל כך פשוט לאכול כל יום בבית ולנהל את התפריט שלנו ואת הכמויות בעצמנו. מה עושים בחופשה? בחו"ל? וחשבתי לעצמי שזו לא באמת אמורה להיות בעייה. פשוט נאכל פחות. ובלי מתוקים. ונראה לי שזה יהיה בסדר. ובטח נוכל לעשות הרבה יותר פעילויות ברגל, אולי אפילו כאלו שנמנענו מהן בעבר. יאללה רק שכבר אפשר יהיה לנסוע כבר (ולא, כרגע גם אם אפשר - זה פשוט לא הגיוני).

סוכות - לא באמת. סתם עדכונים

 על הבוקר קיבלתי הודעת וואטסאפ מ'ביוכימיה' עם קריקטורה של מישהי שמתכננת את הלו"ז של סוכות ושואלת בטלפון "האם אתם לא באים אלינו או שאנחנו לא נבוא אליכם?"

ברוח הדברים עניתי לה "חג שמח, אתם מוזמנים שלא להתארח בסוכה שלא הקמנו" ולכך היא ענתה "תודה רבה אבל אנחנו כבר לא מוזמנים לאין סוכה אחרת".

ההומור ככלי התמודדות עם תקופה הזויה. 

בגזרת הדיאטה, אני יכולה לעדכן שאני כבר מעל ל-11 ק"ג פחות ממה שהייתי לפני ארבעה חודשים, ו-T מעל ל-14 ק"ג פחות. עשינו השבוע בדיקות דם וכל המדדים שהיו גבוליים ואף גבוהים (כמו סוכר, כולסטרול וטריגליצרידים)  אצל שנינו ירדו. אצלי לגמרי לטווח התקין, ואצלו הסוכר עכשיו בדיוק בקצה הטווח התקין. 

מצד שני כבר שלושה שבועות אני תקועה באותו המשקל. זה מעצבן כי זה בדיוק מה שקורה אצלי תמיד (כאשר אני בכלל מצליחה לרדת, שזה לעיתים רחוקות). אני יורדת לאט אבל בהתמדה עד שאחרי כמה חודשים זה נתקע, ואז (לפחות מה שהיה עד היום) אחרי חודש חודשיים של תקיעות, ובלי שאשנה את התפריט או את רמת הפעילות הגופנית, המשקל מתחיל לאט לאט לעלות בחזרה. כאילו הגוף "מתרגל" גם לכמות הקלוריות היומית הנכנסת (שבחודשים האחרונים היא בערך 1000 - 1200 ליום בלבד) וגם לכמות הקלוריות הנשרפת ע"י התעמלות (הגענו כבר בהליכה המשותפת שלנו לששה ק"מ). מעניין אותי אם זה מה שיקרה גם הפעם. אולי בכל זאת אוכל להגביר את הפעילות על ידי הצטרפות להליכות הבוקר של T. לא, זה עוד לא קרה. 

בבוסטון הרחוקה תינוקי הלך אתמול בפעם הראשונה לגן. 

בני וכלתי לקחו אותו לשם ביחד, וראו כיצד הוא מתלהב בהתחלה מהצעצועים ומהמתקנים שהציעו לו שם, אבל אז מבין שהם לא נכנסים יחד איתו ומתחיל לבכות. הם הבינו שאין מה להאריך את הסבל, ונפרדו ממנו כשהוא בזרועותיה של הגננת (יש בגן הזה גננת על כל 2-3 ילדים, וביום הראשון אחת מהן פשוט הוצמדה אליו לכל היום). 

הם ביקשו ממנהלת הגן,שאם הוא ימשיך לבכות במשך למעלה משעה, שייצרו איתם קשר לבוא לקחת אותו הביתה. ואז נסעו הביתה והתקשרו לבתי שתעודד אותם, והיא עבדה (יום חמישי, עובדת כל היום) ולא ענתה, אז הם התקשרו אלי.

כלתי היתה מרוסקת מדאגה וגעגוע, בני היה קצת יותר ענייני (או שניסה להיות גיבור בשבילה). שניהם בעיקר דאגו שהוא לא יבין את הצוות כי הוא לא מבין אנגלית. עודדתי אותם וניסיתי להסיח את דעתם, אבל זה לא ממש עבד. היא התקשרה לגן והמנהלת לא ענתה לה. היא כתבה טקסט לאחד הגננים עם שאלה האם הילד עדיין בוכה ולא קיבלה תשובה. זה הלחיץ אותה עוד יותר. בסוף התקבלה תשובה מהגנן ש"הוא עדיין מעט בוכה" אבל שעכשיו יוצאים לחצר, והוא יהיה איתם בקשר אם יהיה צורך.

כלתי התפרקה לחתיכות מה"עדיין קצת בוכה" הזה, ואז בני הציע שהם יילכו "לעשות משהו מועיל" בזמן שסוף סוף אין להם תינוקי צמוד, ושאחר כך יילכו לאסוף אותו. 

מתברר שבגן הזה (או בארה"ב בכלל) אין "הסתגלות" כמו שיש בארץ. אין שעה ביום הראשון, שעתיים ביום השני וכו. וגם אין הרבה קשר רציף עם ההורים במהלך היום. 

לשמחתם הם קיבלו קצת אחרי זה תמונות של הילד - באחת מהן הוא נראה מתאושש מבכי ממושך (הלב מתכווץ), בשנייה הוא משחק להנאתו בארגז החול. 

כשהם אספו אותו הביתה התברר כמובן שהוא לא אכל כלום (הם שלחו איתו אוכל מהבית, בהוראת הגן, אבל הוא כנראה היה מוצף מכדי לאכול). בבית הוא טרף יותר מהרגיל, ונראה בסך הכל בסדר. מחכה לשמוע עדכונים היום. נראה שיש צורך בתיאום ציפיות בינם לבין הצוות. בני אמר שכנראה הם יסכמו מראש על שעת האיסוף, בלי לחכות לעדכונים. נראה. 

גם בנושא בקשת הויזה של כלתי יש בעיות כנראה. התקבלה הודעה מעורכת הדין ש"נדרש עוד מידע" - הם עדיין לא קיבלו את המכתב ובו מפורט איזה מידע נדרש, אבל אלה לא חדשות טובות. טוב, נחכה ונראה. 

אצל בתי שיגרת הסגר מתנהלת כסידרה. רוב הזמן היא בבית עם הילדים - כאשר הגדולים לומדים בשעות הבוקר דרך זום והיא משחקת עם הקטנה או יוצאת איתה קצת לטייל, וכמובן כל הזמן גם במטבח. כאשר היא יוצאת לעבוד חתני תופס פיקוד, כאשר גם ככה חלק מהזמן הוא עובד מהבית וחלק מהזמן הוא נוסע למשרד. נשמע שבינתיים הם מסתדרים, אבל אני מכירה את בתי ועוד מעט היא שוב תתחיל להשתגע אם לא יפתחו לפחות את הגנים. גם הקטנה כבר זקוקה להרבה יותר פעילות ממה שהיתה צריכה בסגר הקודם. לא פשוט. 

אנחנו "מבקרים" אצלם בוידאו לפחות פעם ביום. נוקת חוגגת על ה"ביקורים" האלה. אנחנו שרים לה והיא רוקדת. היא מנשקת את הטלפון. אנחנו מתמוגגים. 

גם כשאנחנו "מבקרים" כך בבוסטון תינוקי כבר יודע לבקש (בתנועות ידיים) איזה שירים הוא רוצה שנשיר. ואז מבקש "עוד פעם" בשפת הסימנים.  

וגם עם הורי, בשיחת הטלפון היומית, הכל שגרתי והכל לכאורה בסדר. מזל מזל מזל שהם התרגלו לחיות מבודדים. וטוב להם ככה. ושיש להם את השיגרה של הספורט והספרים והסדרות והסרטים. מזל מזל מזל.

אצל גיסתי, שעדיין סובלת כאבים מהניתוח (למרות שכבר עברו כמה שבועות) הגיעו חלק מתוצאות בדיקת הגידול והבלוטה. החדשות הטובות הן שהבלוטה נקייה והשוליים של הגידול נקיים גם הם. החדשות הלא טובות הן שבאחת הבדיקות התעורר חשד ל-HER2 חיובי, מה שעלול להצריך גם טיפול כימותרפי, בנוסף להקרנות, וגם טיפול ביולוגי. כאשר הסטאטוס של HER2 "לא ברור", עושים עוד בדיקה (יקרה יותר, שלוקחת יותר זמן) לאשר או לשלול את זה סופית, אז עכשיו מחכים לתוצאות. אוף אוף אוף.

אז מבחינתנו היום הוא כמו כל יום אחר. לא חג ולא כלום. 

על הבוקר שמעתי שהנשיא טראמפ ורעייתו התגלו כחיוביים לקורונה. כמה מפתיע. 

מזל (או חבל) שזה לא קרה לפני כמה שבועות, כאשר זוג מסוים נפגש איתם קרוב מדי ובלי מסיכות. טוב עכשיו אני כבר סתם מרושעת.

פוסט לא ממוקד

תיבת הדואר הנכנס במייל שלי די שקטה לאחרונה.
נראה שהבלוגרים שאני מנויה אצלם ממעטים לכתוב.
בימים אחרים זה אולי מרמז על כך שהם עסוקים - בעבודה, בטיולים.... בתקופת הקורונה נראה שפשוט אין חשק כל כך לכתוב. או שמרגישים שאין על מה. או שנמאס לכעוס ולהתלונן. כך או אחרת אני מתגעגעת למבול של פוסטים מחברי לבלוגיה.

לא שאין מה לקרוא - יש שלל חדש של בלוגרים שהצטרפו לקהילת פרפרים ואני כמובן מברכת על כך, ועדיין לגלות שפורסם פוסט חדש מבלוגר מוכר, זה כמו לקבל טלפון או הודעה מחבר. מחכה לזה.

בסוף השבוע שעבר לא אירחנו את משפחתה של בתי, אבל קיבלתי טלפון מחכמוד, שהביע צער על כך, אמר שהוא מאד רצה לבוא לישון אצלנו, ושפחות נחמד לו עם המשפחה של אבא. "אתם שקטים וכיפים" היתה הגדרתו, שהעלתה חיוך על פני.

מיהרתי לומר לו שהמשפחה של אבא שלו מאד אוהבים אותו, ושהם חמודים ונכון - מעט רועשים יותר - אבל גם בזה יש כיף, כיף מסוג אחר.
בסופו של דבר שמעתי שבאמת היה להם כיף אצל הסבתא השנייה, הם נשארו לישון שם יחד עם אחד מבני הדודים שלהם ונהנו מאד.

גם נשמותק, שסוף סוף יש לו טלפון משלו, התקשר השבוע לשאול מה שלומי, והבטיח שבששי הקרוב הם יבואו.
הקשר החם והאוהב והקרוב עם הנכדים שלי הוא באמת אור בחיי - תמיד, אך במיוחד בימים אלו.

אנחנו ממשיכים עם הפעילות הגופנית שלנו - הליכות או רכיבה על אופניים ביישוב, ועכשיו T גם חזר לבריכה. חדר הכושר סגור, ואני אישית לא מתגעגעת אליו.

בימים אלה יש לי כל מיני תורים אצל רופאים, ביקורת שנתית או חצי שנתית.
רופאת העור סוף סוף איבחנה סופית את הפריחה שכבר שנה מציקה לי ליד העין - וזה לא נחמד בכלל. "חברים שלי" קראה לטפילים המגעילים שלטענתה קיימים כנראה אצל כולם אבל לא אצל כולם גורמים לנזק נראה לעין. עוד הוכחה על כך שהמערכת החיסונית שלי נחלשה.
היא רשמה לי משחה שעלי למרוח אותה על כל הפנים (לא רק על האזור הפורח) לפחות למשך החצי השנה הקרובה, אם לא יותר מזה.
'שנטי' התייעצה עם מטפל סיני נוסף לגבי הסוגייה הזאת, ויחד הוחלט שבמקביל למשחה היא תרשום לי צמחים ותמשיך בדיקור שמטרתו לחזק את המערכת החיסונית.

ביקור אצל הדיאטנית אישר שאני יורדת יפה במשקל, ושייתכן שמספטמבר תאושר לי תרופה במימון (יחסי של) הקופה שניתנת בהזרקה ונועדה לסיוע בדיכוי התיאבון ועל הדרך גם הורדת רמת הסוכר בדם.  התרופה יקרה מאד (באופן פרטי עולה כ 1200 ש"ח בחודש) ולכן הקופה דורשת מעקב של דיאטנית במשך שלושה חודשים וירידה של לפחות 5% מהמשקל, כנראה להוכחת רצינות המטופל ודבקותו במטרה לפני שהם מאשר סיוע במימון (המחיר יורד ל-300 ש"ח בחודש, גם לא טריוויאלי).

אז מה שנותר לי הוא ביקורת אצל רופא העיניים בשבוע הבא, לעבור על תוצאות הבדיקות שעשיתי באסותא ובעיקר בדיקת הלחץ התוך עיני, ביקור שגרתי אצל כירורג לבדיקת השד השנתית, וביקורת אצל רופא אף אוזן גרון - חצי שנתית. ניג'וס אבל אני בקטע של בדיקה ומניעה וגילוי בעיות - אם קיימות - מייד כשהן מתחילות.

אנחנו ממשיכים לבקר אצל הורי מעבר לגדר באחוזה, וזה עובד יפה.
לרגע אחד בשבת אבא שלי התלבט אם אולי כבר להגיע אלינו לארוחת ששי הבאה ולשבת במרחק בטוח מהנכדים והנינים - אבל אמא שלי סירבה וזה ירד מהפרק. חבל. נראה לי שזה היה עושה להם טוב, ולא מסכן אותם.
ביקשתי מאמא שלי לבדוק עם עצמה האם זו לא פשוט הנטייה שלה לא לעשות שינויים בשיגרה החדשה אליה היא התרגלה - אבל היא טוענת שלא. שזה נראה לה כהסתכנות מיותרת בשלב הזה שהקורונה משתוללת. לא מתווכחת. רק ממשיכה להתקשר כל יום ולבקר לפחות פעם בשבוע - לפחות שלא יחושו מבודדים יותר מדי.

אז הבוקר יש לי תור אצל 'שנטי'.
מחר אמור להגיע (שוב) טכנאי הוט (הפעם "טכנאי ממחלקת תשתיות") לנסות להחליף את הכבל שמוביל אל הבית מהקופסא של הוט ברחוב. האם נראה לי שזו הבעייה שגורמת  להפסקות ונפילות והאטה בלתי פוסקת באינטרנט (וגם לאחרונה הפרעות בשידור הטלוויזיה)? אני סקפטית. אבל איזו ברירה יש לי?
פרטנר וסלקום לא מתכננים בקרוב לפרוס ביישוב שלי את תשתית הפייבר שלהן, בזק עדיין מספקים כאן במקרה הטוב מהירות של 40 מגה (וגם זה תוך קרטועים ונפילות). אני תקועה בינתיים עם הוט. ונקווה לטוב.

הצלחתי (כמעט) לא לדבר על "המצב" - רק אומר ש-T מאמין שהליכוד מתחיל להראות סימנים של להוקיע כבר את נתניהו מתוכו - לדעתי הוא אופטימי מדי, אבל מהפה שלו לאלוהי הפוליטיקה.

שגרת קורונה

כואב הלב על החולים ועל הנפטרים ובני משפחותיהם.
גם שלנו וגם של העולם.

כואב הלב על התסכול של הצוותים הרפואיים שנלחמים בטחנות הרוח עם הכלים והתרופות שאין להם.
מעדיפה לכתוב על ענייני דיומא.

בינואר החלטתי לעשות דיאטה.
התחלתי לשמור, קבעתי תור אצל דיאטנית.
בפברואר הדיאטנית המליצה על בלוויק - שמיד ירד מן המדפים - והמשכתי לשמור בלעדיו.
מאמצע פברואר ועד אמצע מרץ הייתי עם ענייני השן - כאבים ואיכס כללי וטונות של אנטיביוטיקה.
בלי תיאבון ובלי יכולת של ממש לאכול דברים נורמליים. ומצד שני עם פעילות גופנית מינימלית ולא נחשבת באמת.
כעת התיאבון חוזר לי, אבל בינתיים ממשיכה להקפיד.
מינואר ועד היום ירדתי כחמישה ק"ג, כאשר שמתי לב ששבוע אחד אני יורדת ובשבוע הבא נשארת במקום או עולה 100, 200 גרם. מעניין. נראה אם ואיך זה ימשיך עכשיו שהכל לכאורה "נורמלי" בתזונה שלי.

היום עטינו כפפות ומסיכות ונסענו לסופר "יוחננוף" בנתניה. כבר כמה שנים (מאז שהוא נפתח, נראה לי) אנחנו קונים שם ומאד מרוצים.
בכניסה לסופר היה תור (מרווח היטב), והבנו שהם מנטרים את כמות הקונים שבפנים.
פתאום הסדרן שאל אם יש מישהו שלא זקוק לירקות ופירות. התברר שהם מנטרים במיוחד את כמות האנשים שליד דוכני הפירות והירקות, ושהביקוש לשם גדול במיוחד. כיון שכבר עשינו הזמנה השבוע מהירקן המקומי, דילגנו בשמחה על התור והוכנסנו לסופר, לא לפני שמדדו לשנינו חום. השוער החביב (שמכיר אותנו אבל לא בטוח זיהה אותנו בגלל המסיכות) הראה לי שהחום שלי נמוך מ-36. אז או שהיה לי קר, או שהמדחום הזה מכויל כלפי מטה.

הקניות עברו בשלום, ופרט לביצים (שהיו חסרות, אבל יש לנו עדיין בבית) השגנו כל מה שרצינו.
מעבר לכך אנחנו לא יוצאים מהבית.

לעומת זאת הורי, שהזמינו מ"רמי לוי" באינטרנט, לפני שבוע, קיבלו בערך חצי ממה שהם הזמינו. אמא שלי טוענת שלא חסר להם כרגע כלום,  ושהם כבר עשו הזמנת השלמה מ"שופרסל" הפעם, לשבוע הבא. בכל מקרה ב"אחוזה" הבטיחו להשלים להם כל דבר שחסר.

הגנן, שמתחזק את הגינה שלנו פעם בחודש, שאל אם הוא יכול להגיע - וחשבנו על זה שבטח, למה לא? הוא עובד לבד, בחוץ, לא מסתכן ולא מסכן אותנו. וכל עוד אנחנו מסוגלים - מדוע לא לפרנס אותו?

מצד שני התקשר אלי הספר החמוד שלי, והציע שאגיע אליו הביתה - הבטיח שאהיה לבד, רק אני והוא בלי לקוחות אחרים, שהכל סטרילי והוא שוטף ידיים ועוטה מסיכה......נאלצתי לסרב.
ספרים, קוסמטיקאיות, מסאז'יסטים .....כל אלה ייאלצו מבחינתי לחכות לאחרי הקורונה. לא כדאי להסתכן. הודיתי לו מקרב לב, אבל כבר קניתי צבע שיער בסופר, וכאשר המצב ייעשה בלתי נסבל - אנסה לעשות זאת בעצמי.

משיחות עם בתי והנכדים נשמע שהם מצליחים להעביר את הזמן בטוב, נוקת מרגישה הרבה יותר טוב, ישנה יותר טוב, אוכלת יותר טוב - יש תקווה בגיזרה הזאת.

אני כותבת על ענייני יום יום ורותחת בפנים על מה שקורה בפוליטיקה...........ולא בא לי לכתוב על זה. אבל כועסת, כועסת, מיואשת, מתוסכלת, ודואגת. דואגת מאד. 

קמתי, התלבשתי, צחצחתי (חלק מה-) שיניים

אני שמה לב שלאחרונה כך נראים הפוסטים שלי.
ממש רשומות ביומן מסוג "קמתי, התלבשתי".

וכן, אני מצחצחת את כל השיניים פרט לאזור המושתל.
ועדיין אוכלת אוכל רך. ומעט מאד ממנו.
הוצאת התפרים רק בעוד שבועיים. למה כל כך הרבה זמן? אין לי מושג.

לא שאני מתלוננת - כי באמת ציפיתי שבשלב זה עוד אסבול מכאבי השתל ומהבחינה הזאת הכל די בסדר - אבל די נמאס לי לאכול אוכל רך ומרוסק. לולא הייתי בשמירה (מבחינת דיאטה) הייתי חוגגת על דייסות וכדומה, אבל אם בתפריט הרגיל שלי אין כמעט פחמימות, אז עכשיו שאני גם מנסה במיוחד להשיל כמה קילוגרמים מיותרים, יש עוד פחות. אז לא שאני רעבה, אבל לא כיף כל עניין האוכל.

בצירוף מקרים מוזר, קיבלתי הודעה מ"מכבי" שהתרופה שהדיאטנית והרופאה רצו לתת לי לסיוע בירידה במשקל יורדת מן המדפים ומפסיק השיווק שלה.
איזה שהוא מחקר בארה"ב קבע שהיא עלולה לגרום ל 0.6 סיכוי לסרטן .... וה-FDA אסר על השימוש בה בארה"ב. על נאמר so that's that. ממשיכה לנסות בכוחות עצמי ......בלי הרבה אופטימיות.

וגם: באופן לגמרי מפתיע (ומבורך) T קיבל אישור ל-MRI וגם תאריך קרוב יחסית - בתחילת מרץ (באחת בלילה כמובן) בבית חולים קרוב אלינו.

אחיינית2 שוחררה מבית החולים אחרי ששללו "דברים רעים" (כך ניסחה זאת גיסתי, ואני מניחה שהיא התכוונה לסרטן, ITP וכדומה). יש חשד למחלת נשיקה חריפה במיוחד (למרות שיש תסמינים שלא תואמים, כגון בחילות בלתי פוסקות וכאבים מוזרים). היום עשתה כמה בדיקות - ונחכה לתוצאות להחכים קצת יותר. דואגת לה.

אתמול עשיתי לי בוקר של כיף עם בתי - ככה סתם בלי שום סיבה מיוחדת מעבר לכך שלשתינו היה זמן פנוי, ורצינו להמשיך את הכיף שעשינו יחד בבוקר יום הולדתי. אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה, היא קנתה כמה דברים שהיתה צריכה לבית. העיקר שהסתובבנו ביחד ופטפטנו לנו והיה ממש כיף.
רציתי לעזור לה לקנות בגד לחתונה של אחיינית1 אבל כבר לא היה זמן. ככה זה כשהילדים חוזרים ברבע לאחת מבית הספר.

האמת, שהזמן הזה שיש לבתי עם הגדולים כשהם חוזרים מבית הספר, ולפני שהיא אוספת את נוקת מהגן - הוא זמן איכות יקר מפז.

מחר תורי להיות איתם, לתת להם ארוחת צהריים ולאסוף את נוקת מהגן. מקווה שהיא תהיה במצב רוח טוב ושיהיה לנו כיף ביחד עד שחתני יגיע.

קוראת עדיין את "צבע החלב" (הולך לי לאט)...

והחורף צפוי לחזור בגדול....

עדכוני נכדים וקצת קיטורים

בריאה. באמת בריאה. יאללה שימשיך ככה עד סוף החורף הזה!

מצד שני, ממתין לי שתל נוסף - עוד טיפול שורש עתיק שפג תוקפו (כלומר השן גמורה ולא מחזיקה את הכתר....).
לא סימפטי. אבל נעבור גם את זה. זה יקרה בעוד שבועיים.

בגיזרת הנכדים:

נשמותק הוזמן לשלב הבא ב"מבחן המחוננים".
בתי ממש לא מרוצה מבית הספר שלהם, בעיקר מהמורות של חכמוד.  גיסתי (שהיא מורה בתיכון ורכזת אנגלית) בוכה כבר כמה שנים שאין מורים והיא נאלצת להעסיק מורים שאין להם באמת את הכישורים הנדרשים.
וזה בתיכון.
ביסודי אני שומעת מה מורים אומרים לתלמידים ולהורים, ואיך הם מתנהגים בשיעור - ואני מתחלחלת. גם כשילדיי היו במערכת החינוך לא הייתי מרוצה, אבל לא ברמות שאני שומעת עכשיו.
בתי מתחילה להבין למה אנשים שולחים את הילדים שלהם למסגרות פרטיות.........

והתינוקות.........
התלבטתי אם לכנות את 'תינוקי' בשם חדש: 'ספידי' - כי פשוט אצה לו הדרך לבחורצ'יק החמוד הזה. הוא עומד כל הזמן, הולך לאורך רהיטים, יודע "לשבת" "לקום" וכששואלים איפה מיטה, וילון, אור...הוא מסובב את ראשו ומביט לכיוון.
הוא עכשיו בגיל של בכי בכל פעם שבני וכלתי הולכים, גם אם רק אחד מהם הולך, ולמרות שהוא מאד נהנה עם הבייבי סיטר, הוא מצליח לשמוע כשהם חוזרים (עוד לפני שנכנסו לדירה) ופורץ בבכי, ואחר כך עובר ממנה אליו וממנו אליה להשלים את הזמן שהיו בנפרד.
הוא אוהב להקשיב לסיפורים ומדפדף בעצמו בספרים כשהוא משחק לבד, הוא מת על שקיות (בד או קרטון) ומשחק איתן תוך כדי שהוא מדבר אליהן. בכלל הוא אוהב לדבר אל חפצים ואל אנשים, ולטפס על כל מה שאפשר (במיוחד הרגליים של הוריו).
אוכל לא מעניין אותו בכלל, וגם כשהוא רעב, הוא אוכל עד שהוא כבר לא לגמרי רעב ואז דברים אחרים מסיחים את דעתו. עד כדי כך שהם התחילו להאכיל אותו לפני השינה (שהבנתי שזה NO NO גדול, לא יודעת בדיוק למה), כי אז הוא רגוע והחדר שקט וחשוך ואין הסחות דעת.
בינתיים תזונאים ורופאים לא יודעים לעזור להם עם זה, פרט ל"הוא חייב לעלות במשקל". יופי. את זה גם הם יודעים.
אז הם מעבים את הפורמולה כמה שאפשר (יותר אבקה על אותה כמות מים), נותנים לו מזון שהוא יכול להחזיק ולהכניס לפה לבד (כי הוא מסרב למחית עם כפית), אז הוא מתעניין כי גם ככה הוא מכניס כל דבר לפה, אבל זה לא עושה עליו שום רושם ולא נראה שמשהו נבלע בכלל.
מצד שני - גם בתי לא אהבה לאכול וגם חכמוד, וכל הטריקים שבעולם לא עזרו. גם בני עצמו לא היה אכלן גדול, אבל זה היה מאוחר יותר. כתינוק הוא אכל בסדר גמור.

'נוקת' לעומת זאת רוצה לאכול הכל, גם דברים שהיא עדיין לא יכולה - שלשום בתי שלחה לנו סרטון שבו הקטנה מוצצת בתאווה סטייק של בתי (מספיק גדול כדי להחזיק ביד ולמצוץ בלי שחלילה תבלע או תיחנק). היא אוכלת מרק, פירות, וכמובן את הפורמולה שלה בתיאבון רב.
בגיזרת ההתפתחות היא זוחלת יפה על הגחון, יושבת (עדיין לא יציבה לגמרי על הריצפה אבל יושבת יפה בכיסא או על הספה), מתקשרת עם כולם - במיוחד מאוהבת באחים שלה.
כשאומרים לה "תודה" היא נותנת את מה שיש לה ביד, וכששרים לה "ידיים למעלה" היא נותנת "כיף"ים קטנים לעצמה בקטע של 1-2-3. היא אוהבת לשבת על הספה ליד הראש של חכמוד כשהוא צופה בטלוויזיה ומלטפת לו את הראש. בטלוויזיה עצמה היא לא מתעניינת. אבל אם מישהו מחזיק טלפון ביד היא מנסה לתפוס אותו. בכלל, צריך להרחיק ממנה דברים (כמו כלי המים של החתולה) כי, למרות שהיא יודעת שאסור, זה מושך אותה מאד.......


אז נכון להיום נוקת בריאה וגם אני ואפילו אמא חזרה לרוטינת הפעילות שלה וסיימה את האנטיביוטיקה - עכשיו היא רק מחכה לצילום ריאות חוזר בתחילת פברואר כדי לדעת מה הולך שם בפנים, האם הסיפור נגמר סוף סוף. זה די מלחיץ את כולנו הסיפור הזה.

אז ביום ששי הקרוב סוף סוף (טפו חמסה עיגולים) נחגוג יום הולדת מאוחר לחכמוד בן התשע, ועל הדרך גם את יום הולדתה ה-88 של אמי (שחגגה שלשום).

אני קוראת את The hate U give וזה תפס אותי, נראה איך זה יתפתח.

נכנסתי גם למשטר אכילה הדוק יותר, לא שאני אופטימית אבל הייתי מאד מאד רוצה להשיל כמה גרמים. אפילו קבעתי תור אצל דיאטנית (אבל זה קורה רק מתי שהוא בפברואר...אוי התורים התורים).

ולסיום בלי קשר לכלום - מה אני לא אוהבת בפייסבוק?

- שהפיד מתמלא כל כך מהר בכל כך הרבה שאין סיכוי שאספיק לראות את כל מה שכתבו החברים שלי או מידע מהפורומים שחשובים לי או אנשים שאני עוקבת אחריהם. אפילו לא אלה שמסומנים כ"ראה ראשון".
- שאין שום סיכוי לחפש ולמצוא פוסט שמישהו כתב לפני כמה ימים.
- שגם אם אני מגבילה את עצמי לחברים שאני מכירה וקרובי משפחה, או פורומים לכאורה שימושיים (של היישוב למשל) עדיין איחשף לפוסטים של שנאה והסתה.
ואני לא רואה שיש לי אפשרות לסנן תכנים - כי זה או שאני לא אקרא שום דבר מאותם אנשים או ששוב ושוב יקפצו לי פוסטים מלאי שנאה ובוז ופוליטיקה בין שלל הפוסטים האינפורמטיביים המעניינים כמו עדכוני נכדים (אם זה קרובי משפחה) או תמונות ממפגשים משפחתיים או טיולים........ או מידע שימושי (אם אלה פורומים שנרשמתי אליהם).
בגלל זה (בין היתר) אני די מדירה את רגלי מפייסבוק.


לפחות השמש זורחת ויש כמה ימים נעימים......

את מי זה מעניין איך את נראית?

באחת התגובות שקיבלתי על פוסט מסוג "התחבטות עם עודף המשקל שלי" עוד כשכתבתי בישראבלוג, כתב לי מישהו תגובה בסגנון "את סבתא בת חמישים ומשהו, את מי זה מעניין איך את נראית או כמה את שוקלת?" לא זוכרת את הנוסח בדיוק, זוכרת שזו היתה תגובה אנונימית.

התגובה הזאת העלתה בי חיוך, כי תכל'ס - הם צודקים. למה בגילי (עוד מעט ששים כבר) אני עדיין מתעסקת עם נושא המשקל שלי?

יש שיגידו שזה עניין של בריאות, וזה נכון, אבל אני לא במימדים כאלה שמסכנים את בריאותי.
ייתכן אמנם, שעודף המשקל משפיע על דברים שאני אפילו לא מודעת אליהם, אבל בואו נדבר גלויות: בגיל ששים כמו בגיל שתיים עשרה, כמו בגיל שמונה עשרה, אני מוצאת את עצמי מביטה במראה ומתוסכלת.

ומה שמתסכל עוד יותר, הוא שהיום אני יודעת, שבגיל שמונה עשרה לא הייתי במשקל של היום. לא קרוב אפילו.

כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי לעזוב את זה כבר. ובכל פעם ש"עזבתי את זה כבר" - עליתי עוד כמה קילוגרמים.

זה כאילו שהגוף מאתגר אותי, מתגרה בי, אומר לי:
"וויתרת? אני אראה לך מה זה".
"את מוכנה להשלים עם משקלך הנוכחי?"

כמו במשחק פוקר הוא אומר לי:
"I'll see your weight and raise you a couple of kilos............"

"נראה אותך מתקפלת או ממשיכה לשחק".

אז מה עושים עכשיו?

שוב ננסה איזו דיאטה, משהו חדש או משהו שעבד עד שהפסיק לעבוד?
הרי כל (אבל כל!) מה שניסיתי עד כה, עבד עד שהפסיק לעבוד. ולא כי לא התמדתי.

הגוף כאילו "מתרגל", מפסיק להגיב, מפסיק לרדת במשקל....ואחרי כמה זמן מתחיל לעלות במשקל. ככה סתם.
וכן, אני מתעדת (עדיין) כל מה שאני אוכלת או שותה. כל פירור.

T - שנמצא בעודף משקל משמעותי בעצמו - הציע שננסה משהו חדש - שנקפיד לאכול ארוחת בוקר, צהריים, ואז אולי נוכל להקטין משמעותית את ארוחת הערב. נאמר, פרט לימי ששי כי יש ארוחה משפחתית.

כן, ממש. הצחקנו את עצמנו.

אף אחד מאיתנו לא באמת מצליח להכניס משהו לפה פרט לקפה לפני אחת עשרה בבוקר.
אפילו כשאנחנו בחופשות בבתי מלון אנחנו מתקשים עם ארוחת הבוקר מוקדם בבוקר.
לא רגילים לזה.

אז כרגע אנחנו מנסים להקטין את ארוחת הערב למינימום.
לכאורה כדי שנהיה יותר רעבים בבוקר. בפועל זה פשוט מוריד עוד יותר את כמות האוכל המועט שאנחנו אוכלים ממילא.

ואני, לפחות, מנסה לאכול משהו קטן באמצע הבוקר, רק כדי שארוחת הצהריים לא תהיה הדבר הראשון שנכנס לי לפה.

ואם אני מתחילה להיות רעבה לפנות ערב, אני מנסה לנשנש איזה ירק כדי לא להגיע רעבה מדי לארוחה.
או פשוט להקדים אותה.....


* את התמונה לקחתי מבלוג בשם to_be_continued באתר סלונה. אין לי מושג מאיפה היא לקחה אותה, ואם יש/אין עליה זכויות יוצרים. 

מעניין לעניין באותו עניין....

הורי דבקים בתפריט די קבוע כבר הרבה שנים.
אמא אובחנה עם כולסטרול גבוה וכבר יותר משלושים שנה לא נוגעת בביצים, למשל. או חמאה חלילה. או מאכלי חלב שהיא ממילא לא אוהבת.
היא לא אוכלת בשר אדום, ולארוחות הצהריים מכינה בעיקר חזה עוף או הודו. אבי לא אוהב דג אבל לפעמים היא מצליחה להגניב איזה דג בגריל.
אבי אוהב גבינות אבל היא לא מרשה לו, "כי זה לא בריא" ובאופן כללי "מחזיקה אותו קצר" עם האוכל, כי למרות שהוא בכושר גופני מצוין, יש לו כרס - תורשתית, כמו שהיתה לאבא שלו, וממש כמו שלי, אגב, רק קצת יותר גדולה כמובן.
אז הוא קונה "דליים" של יוגורט (רזה), והם אוכלים לחם, פסטה, תפוחי אדמה....
וכל יום מרק.
והרבה ירקות.
אבא גם אוכל שקדים "לקינוח" אבל בלי מלח.
אפשר לומר שהם אוכלים בריא מאד.
וכמעט לא לוקחים תרופות. אבל לוקחים המון ויטמינים. על דעת עצמם.

ועכשיו, עקב דרישת הועדה הרפואית של הדיור המוגן, הם עשו בדיקות דם וגילו:
שלאבא חסר סודיום - כלומר מלח. לא יודעת אם זה קשור לתזונה או משהו אחר, אבל הרופאה המליצה לו להוסיף לתפריט שלו מאכלים עם מלח - מה שנשמע תמוה בעיני. במקביל היא שלחה אותו לבדיקות נוספות.

ואז, בבדיקת צפיפות העצם של אמא, התגלה אוסתיאופרוזיס. שעם כל ההתעמלות שהיא עושה: שלוש פעמים ביום הולכת/רצה בחוץ - כלומר יש גם חשיפה לאור השמש -  פלוס פעם ביום מכשירי כושר.  זה היה ממש מפתיע. אבל אולי זה באמת קשור לגיל. ואולי זה גם קשור לעובדה שהיא לא אוכלת מאכלים בוני עצם. המון שנים. ואולי כל הויטמינים שהם לוקחים לא באמת נספגים ומשפיעים.

היא עוד לא קיבלה את תוצאות הבדיקה כך שאיני יכולה לשלוח אותה עדיין לועדה הרפואית.
המסקנה של אמא שלי היתה כמובן שלא כדאי לעשות בדיקות כי אז מגלים דברים שלא רוצים לדעת...........

אבל המחשבות שלי סביב העניין הזה הן: אולי הכל בולשיט. לא משנה מה אתה אוכל, כמה אתה מתעמל....התורשה היא התורשה, הגיל הוא הגיל........

הבטחתי לעדכן מה קורה עם הדיאטה.....

שנה חלפה מאז שעשיתי בדיקות דם.
התוצאות היו תקינות, אבל חלק מהערכים "נגעו" בגבול הטווח התקין, וחשבתי איך לנסות לשפר אותם.

במהלך השנה הזאת התקשרתי עם חברת day two והם עשו ניתוח המיקרוביום של חיידקי המעיים שלי והחזירו לי תפריט מותאם אישית.
התפריט מונגש באמצעות אפליקציה, שבה כתוב כל מה ש"מותר" לי לאכול - כלומר לא מקפיץ לי את רמת הסוכר בדם - וכל מה ש"אסור" וכמובן מה ש"עדיף שלא".
כל מאכל או צירוף של מאכלים מקבל "ציון" מ-1 עד 10, כאשר 10 (ירוק) הוא מצוין לי ו-1 (אדום) הוא ממש מזיק, וכמובן יש גם את הצהובים - עדיף להימנע.

בגדול על סמך הניתוח של day two, רוב הפירות והפחמימות (כמו לחם, אורז, פסטה וכו) אסורים לי, אלא אם אני אוכלת אותם יחד עם חלבונים/שומנים ובכמות מוגבלת.

בנוסף קיבלתי תיקרת קלוריות יומית - 1800 - זו הכמות שעלי לצרוך כדי לא לעלות במשקל.
אם אני רוצה לרדת במשקל, נאמר לי לאכול 1300 קלוריות ביום (500 קלוריות פחות מהתקרה).

כיון שהיה לי חשוב לבדוק אם זה באמת עובד, די הקפדתי לאכול רק מאכלים וצירופים שעליהם קיבלתי באפליקציה ציון גבוה -  "ירוק" - וכמעט שלא זייפתי.

בנוסף במהלך רוב השנה עסקתי ביותר פעילות גופנית בשוטף מאשר בשנים קודמות.

בחודשים הראשונים של אכילה לפי התפריט הזה ירדתי קצת במשקל (קילוגרמים בודדים), ושמחתי מאד. אחר כך זה נעצר, ובהמשך התחיל לעלות מחדש.
אגב ככה זה אצלי בכל "דיאטה" חדשה שאני עושה. מוזר מאד.

מצד שני, להבדיל מ"דיאטות" אחרות, היה לי קל ונוח לאכול לפי התפריט הזה - כי הוא כלל מאכלים שטעימים לי, שאני מרגישה טוב כשאני אוכלת אותם (לא מרגישה עייפה, למשל, כמו אחרי אכילת לחם), הרגשתי מצוין וגם חל שיפור באיכות השינה שלי ומערכת העיכול שלי.

אבל המבחן האמיתי מבחינתי היה בתוצאות בדיקות הדם, והשבוע חזרתי עליהן כדי לבדוק מה, אם בכלל השתנה בזכות התפריט המותאם אישית שקיבלתי.
אז זהו, שאין שום שינוי. הערכים עדיין תקינים אבל חלקם גבולי - שום דבר לא השתנה מהבחינה הזאת.

מסקנות?
האמת שאין לי מסקנות.
אני מרגישה טוב והתפריט מתאים לי אז כנראה אמשיך אותו.
לרדת במשקל כנראה כבר לא ארד, ואני מתחילה להשלים עם זה.
ערכי בדיקות הדם שלי כנראה קשורים יותר לתורשה מאשר לתזונה.
נכון לעכשיו day two לא הוכיחה את עצמה מבחינתי................

מקלקלת לעצמי

תפריט ה-day two התאים לי כמו כפפה.
סוף סוף אני יודעת בדיוק מה טוב לי לאכול, כמה טוב לי לאכול, אילו שילובים מותרים ומאילו עדיף לי להמנע.
גם המעקב, השימוש באפליקציה, שנראה לאחרים כמעיק - עשה לי ממש טוב.
נכנסתי לאורח החיים התזונתי החדש שלי בחדווה רבה ובהקלה רבה.
וזה עבד. זה עובד.

הקילוגרמים התחילו לאט לאט לרדת, אבל מעבר לכך גם ההרגשה השתפרה. השינה השתפרה. איך אמר T? "מאז שהתחלת את הדיאטה הזאת את פורחת".

אלא מה, נושא האוכל אצלי הוא גם נפשי, רגשי. ואיכשהו אני מצליחה בשבועיים האחרונים לטרפד את עצמי.
בסוף היום, בעיקר. כשכבר השלמתי את מכסת הקלוריות (כן, גם סופרים קלוריות) שהוקצתה לי לצורך הירידה במשקל - בעת ש-T ואני שרועים מול איזו סידרה בטלוויזיה, או שאני שקועה באיזה ספר טוב - מתחילים הטיולים למטבח.

ומילא, בימים שאני אוכלת רק מוצרים שמקבלים A באפליקציה. אגוזים, שוקולד, גלידה.
אבל לפעמים אני מנשנשת ג'ינג'ר מיובש, אותו אני כל כך אוהבת, ושאותו אסור לי לאכול בלי לשלב אותו עם משהו - אחרת הוא מקבל C אדום ואכזרי.

במקור, הינחו אותי ב-Day Two שמכסת הקלוריות היומית שלי היא 2150, אם אני רוצה לשמור על המשקל, ו-500 קלוריות פחות (כלומר 1650) אם אני רוצה לרדת במשקל.

עוד הינחו אותי לעדכן את משקלי ככל שהוא משתנה, כי זה משפיע על התוצאות ועל ההנחיות.
מאז שירדתי קצת במשקל, ירדה המכסה המקסימלית ל-1800 קלוריות ביום - כלומר 1300 לצורך המשך ירידה במשקל.

בשבועיים האחרונים אני חורגת מהכמות הזאת בערך 60 אחוז מהימים.
חלק מהימים אפילו חורגת מ- 1800.

משמע = לא יורדת במשקל. אפילו עולה קצת. סתם. כי סתם.
למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?

וגם כאן

לקראת הטיסה ליפן

עוד פחות משעתיים תגיע המונית לאסוף אותנו לשדה התעופה.
בפעם הראשונה בחיי ארזתי ברגע האחרון. עכשיו. אני לא מאמינה בעצמי שזה קרה.
הייתי כל כך עסוקה בימים האחרונים שככה זה פשוט התגלגל.

ברביעי בבוקר קניתי לעצמי קצת בגדים וקרוקס חדשים , ואפילו עוד הספקתי להיפגש אחרי הצהריים עם "מחברת" שעוברת עליה תקופה קשה מאד, ממש מחורבנת - אולי ארחיב על זה בהמשך אבל לא כרגע. לשמחתי יש לה מעגל תמיכה לא קטן חוץ ממני, כך שאני לא מרגישה שאני לגמרי נוטשת אותה בנסיעה הזאת.

בערב הגיעה לכאן השכנה שתעזור לי עם הבייבי סיטר לחתולים, ל"הדרכה".
בעצם שאלתי אם אחד מילדיה יסכים לעשות זאת, תמורת תשלום כמובן, והיא ענתה שבתה בת ה-12 התנדבה לכך, אבל בסופו של דבר הבנתי שהיא עצמה כנראה תגיע איתה - היא כנראה לא לגמרי סומכת עליה שתסתדר לבד. כך או אחרת אשלם לילדה כמובן.

בסגנון "אמפי" כמובן שהכנתי לה דפי הסבר מפורטים הכוללים צילומים גם לגבי האוכל, גם לגבי השירותים, העציצים, האזעקה.....
החברים כמובן מלגלגים עלי קצת עם הנטייה הזאת לכתוב "נהלים" כאלה, אבל כשהכל כתוב (ומצולם) זה כל כך ברור ומקל על החיים.........

בחמישי הנכדים היו כאן כל היום - והיה כיף גדול. שיחקנו וקראנו בספר וציירנו וחכמוד אפילו שתל עציץ חדש עם סבא T

בזמן שנשמותק וסבתא אמפי ישנו סייסטה, נסעו סבא T וחכמוד למשתלה, והפכו את האסלה הישנה שלנו לעציץ 😎

א פרו פו אסלה, ביקשו ממני לצלם את האסלה החדשה כשהכל גמור:

יצא יפה ובינתיים טפו טפו אין נזילות. וכולם מצליחים להשתמש בה בלי בעיות. והנכדים מרוצים.

כרגע אני קוראת לנכדים את "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, שהוא אמנם לדעתי לילדים גדולים יותר, אבל בתי אמרה שמאחר שהם ראו כבר את הסרט אז לדעתה אפשר. חכמוד לגמרי נתפס לסיפור, ורק מבקש עוד פרק ועוד פרק....(עכשיו זה יחכה עד שנחזור מיפן!), ונשמותק לעיתים מקשיב ולעיתים נודד לעיסוקים אחרים - בעיקר בנייה בלגו.

בחמישי הם ראו רק דבר אחד בטלוויזיה - את הסרט "קפטן תחתונים", ש-T ישב איתם והסביר להם מה קורה ומי נגד מי והיו מלא צחוקים (יש שם מורה שקוראים לו פרופוסור poopypants - כלומר קקי-במכנסיים)...

בערב כשחתני בא לקחת את הנכדים הלכתי להתקלח ויצאנו לאכול עם "שותפנו" ו"שריתה" - והיה ממש נעים, "שריתה" לא עשתה שום בעיות עם האוכל או השתייה ולא "הסתכלה לנו בצלחת" כמו שחששתי שהיא תעשה, ובאופן כללי נראה לי שהיא הפנימה שאין מצב שהשריטות שלה בענייני אוכל תחדורנה לנו למרחב הפרטי.
שמחתי שזרקתי לה בשיחתנו האחרונה ש"אם תמשיכי ככה אני לא יוצאת איתכם יותר לחופשות" - זה היה חצי בצחוק אבל הייתי רצינית והיא הבינה והתיישרה מייד.

עוד דבר משמח הוא שירדתי עוד קילו, וכנראה שהתפריט הזה של DAY TWO באמת עובד.....
לא יודעת אם ואיך זה יעבוד לי ביפן....אבל החלטתי לא לעשות מזה עניין. כשאחזור מהחופשה אחזור לשגרת האוכל. לא צריך להגזים.

ששי היה יום עמוס במיוחד. על הבוקר הייתי במספרה (כשנכנסים לשגרה של צבע אז חייבים לתחזק כל חודש!), ואז היתה אזכרה לאמא של T. נפגשנו עם אחיו, אשתו ובתם הבכורה, מלמלנו את התפילות - פטפטנו קצת ונפרדנו לדרכנו.

קיבלנו עדכונים מבתי על היום הראשון בכיתה א' (של חכמוד) ובגן חובה (של נשמותק) - היה מרגש מאד.

ואז בישלנו לארוחת ערב "יום הולדת" גם לנשמותק - שהגיע לגיל 5 - הוא נולד קצת אחרי שהתחלתי עם הבלוג הזה.... - וגם לאחי, ואפילו הספקנו לישון סייסטה.

היתה ארוחה מאד טעימה ומאד מוצלחת, והבוקר אפילו הלכנו לחדר כושר.....
בקיצור, התחלנו לארוז רק אחר הצהריים. וראו זה פלא, זו לא בעייה בכלל.
הכל ארוז ומוכן, וב"checklist" שלי כמעט הכל מסומן ב-V (כן, כן, גם לזה יש לי "נוהל").
נותר לי רק לארוז גם את המחשב הזה, את הטלפון והמטען, להפעיל מדיח, להתלבש.....זהו.

מאד מתרגשת לקראת יפן - ארץ באמת חדשה ושונה מכל מה שהכרנו עד עכשיו.
מאחלת לנו טיסה נעימה וחופשה נהדרת.
עדכונים בהמשך

וגם כאן

שיגרת אירוח - המשך - וקצת התלבטויות

הימים המשפחתיים שלנו חולפים די בנעימים.
הורי הרבה יותר פעילים כאן מאשר בבית, מעצם העובדה שהם נפגשים כמעט יום יום עם בני משפחה או חברים - מה שלא קורה בכלל בבית.
שלשום היינו אצל בתי כולנו יחד לארוחת ערב. הורי מאד נהנו גם מהנינים המתוקים שלהם וגם מהאירוח הנהדר של נכדתם ובעלה, וגם אנחנו כרגיל התמוגגנו.
אתמול נפגשנו עם אחי וגיסתי במסעדה בצהריים.
היום דווקא יום שקט.
לפני הצהריים אימנתי, ובין לבין עבדתי על אלבום התמונות השנתי שאני תמיד מכינה לנכדים כל קיץ. היום השלמתי אותו ושלחתי להדפסה. פרט לעמוד אחד, שאני לא בטוחה לגבי האיכות שלו, אני בסך הכל מאד מרוצה מהאלבום. אני מדפיסה דרך "לופה", וכך הצטברו לי כבר חמישה ספרים (הששי בדרך) שמתעדים את הנכדים מהרגע שחכמוד נולד.
היום כבר לא מדפיסים תמונות כמעט, יש אנשים שהכל אצלם בטלפון בכלל, ואחרים מחזיקים על המחשב או בענן. גם אני, אבל אני גם אוהבת לדפדף באלבומים של ממש. אז אני לא מדביקה תמונות כמו פעם, אבל אני מדפיסה אותם כמו ספר וזה תמיד בהישג יד.

בקבוצת ה-WHATSAPP של המנטורינג (לשעבר) הועלתה שאלה אם בא לנו להתאחד שוב ולחזור לשיגרה של מנטורינג. האמת שאני מתלבטת.
מתלבטת לגבי מנטורינג בכלל, ולגבי החזרה לאותו מנטור/מאמן בפרט.
מצד אחד כל עוד אני מאמנת חשוב שגם אקבל ליווי והדרכה, בדומה לפסיכולוגים.
במקרים מיוחדים אני עושה זאת אחד על אחד, אבל העבודה בקבוצה יש לה ערך מוסף - כשהקבוצה טובה - ונראה לי שארצה לחזור לזה.

אני הרי גם מתלבטת עדיין לגבי החזרה להתאמן בעצמי. בכל מקרה זה לא רלוונטי עד אחרי החגים אז עוד יש לי זמן להתלבט.

הגיעה גם הזמנה לקורס חדש, שנתי (פעם בחודש) לבוגרי אימושיין (גם מאמנים וגם אנשים שעשו רק את תכנית "נקודת מפנה") ולמרות שאפסיד את השיעור הראשון (נהיה ביפן בספטמבר) ביקשתי להירשם. בא לי להתעדכן ב"סאטיה", ללמוד עוד קצת, להתעמק עוד קצת, להתרענן.

עם הדיאטה הולך לי מצוין בינתיים, אני מצליחה להיצמד להנחיות התזונתיות בלי להיות רעבה, בלי להימנע מהמאכלים שאני אוהבת, תוך שמירה על מסגרת הקלוריות היומית ואפילו ירדתי קצת כבר.

אז מחר אבלה שוב עם הורי עם חכמוד ונשמותק, מחרתיים כולם יבואו שוב לארוחת ששי ערב כאן, ואז הורי יעברו לגור אצל אחי ליתרת השהות שלהם בארץ.

בשבוע הבא הנכדים שלי בחופש אז תהיה כאן "קייטנת סבתא", ואחרי כן הם טסים לשבוע לאי קוס (כן, קוס, נראה שהמלון בו הזמינו את החופשה תקין ועומד על תילו).

נותר לנו להשלים את תכנון החופשה ביפן - המסלול כבר פחות או יותר מוכן, כרטיסי טיסה יש וגם ה-japan rail (עליו למדתי מאיגנציוס היקר) ....הגיע הזמן להזמין מלונות....

בגזרת החתולים אני מתלבטת אם להחליף את החול בארגז הפשוט כל 5 ימים או שזה יחזיק שבוע.....(המון התלבטות יש בפוסט הזה). אני תוהה אם להקדים תרופה למכה ולהחליף כבר, או לחכות עוד יומיים ולראות אם החתולה תסתפק בזה או ששוב תביע את מחאתה....

המשך שבוע טוב (עוד מעט סוף שבוע)........

וגם כאן

DAY TWO - התוצאות

עוד כשהייתי בשווייץ קיבלתי יום אחד למייל שלי את תוצאות בדיקת ניתוח ה-DNA של אוכלוסיית חיידקי המעיים שלי.

מטבע הדברים אין לי שום מושג בחלק המדעי, שמסביר את ה-microbiome שלי, מי הם החיידקים ומה מאפיין אותם, ומה זה אומר למשל, שיש לי 16.37% מחיידק ששמו Bacteroides massiliensis כאשר הממוצע באוכלוסיית שאר העולם עומדת על 2.13 %
ולעומת זאת יש לי 0.37% מחיידק ששמו Dorea longicatena, לעומת הממוצע באוכלוסיה שיש להם 1.59%
וכן הלאה וכן הלאה................

יש הסברים שמתארים כיצד, במחקר כלשהו שנעשה בעולם, מסייעים חלק מהחיידקים האלה בעיכול פחמימות, לעומת חיידקים אחרים שדווקא אינם מסוגלים לעשות זאת.
עם החלק הזה של התוצאות אין לי כרגע הרבה מה לעשות, וממילא זה כבר נעשה עבורי:  אז אני מתרכזת בהמלצות התזונה.

המלצות התזונה מגיעות בכמה פרקים שונים.
בראשו העמוד מתנוסס מספר הקלוריות המקסימלי היומי שעלי לצרוך אם ברצוני לשמור על משקלי הקיים.
על מנת לרדת במשקל הם ממליצים לצרוך כ-500 קלוריות פחות.
מספר הקלוריות המקסימלי ליום מחושב על סמך השאלון שמילאתי, בו אני מתארת בפרוטרוט את אורח חיי, גובה ומשקל, תוצאות בדיקות דם שעשיתי, כמות וסוג הפעילות הגופנית שאני נוהגת לעשות, שעות השינה שלי ועוד פרמטרים שונים.

הנחייתם היא לעדכן את השאלון בכל פעם שמשהו מערכים אלה משתנה. אם השתנו ערכי בדיקות הדם, אם ירדתי או עליתי במשקל, אם שיניתי את הרגלי הפעילות הגופנית שלי או התחלתי לקחת תרופות חדשות.....והמלצות התזונה יתעדכנו בהתאם.

אחד הפרקים מביא דוגמאות של מאכלים, מחולקים לסוגי מזון שונים (פירות, ירקות, דגנים וכו) כאשר כל מאכל קיבל "ציון".
מאכלים שהציון שלהם A, A+ או A- הם בעצם המאכלים המומלצים לי לאכילה.
ומשם זה מופיע בסדר יורד של מאכלים שמקבלים ציוני B, B+, B- שפחות מומלצים לי ועד מאכלים שקיבלו ציוני C, C+ ו-C- אותם ממש אבל ממש לא כדאי לי לאכול.

כמה דוגמאות: בפירות, למשל, מותר לי קוקוס, תותים, קרמבולה (מי לעזאזל אוכל קרמבולה?) - שקיבלו A+, ופטל שחור טרי שקיבל A-.
זהו כל שאר הפירות שמופיעים ברשימה קיבלו ציוני B ומטה. לא כל הפירות מופיעים בכלל ברשימה, אבל בהמשך ראיתי שאפשר לבדוק עבור כל פרי ופרי מה הציון שלו.
עבור כל פריט מאכל כתוב במפורש גם על איזו כמות (גרמים) מדובר, כמה קלוריות וכן ערכים נוספים כמו מינרלים, שומנים, פחמימות וכדומה.

במחלקת הירקות מופיעים בצל (לא יכולה לאכול בגלל הרפלוקס), כרוב לבן ואדום (לא מתה על זה), שומר (לא נוגעת), ושעועית ירוקה (מזל, את זה לפחות אני אוהבת).
דלעת, למשל, שאני מאד אוהבת ונחשבת לבריאה (ועבורי היוותה תמיד תחליף לתפוחי אדמה או בטטה כתוספת) קיבלה אצלי ציון C-. כלומר - לא!

במחלקת הדגנים יש לי רק פריט אחד עם ציון A וגם הוא עם הסתייגות: אם אוכל פרוסה מסכנה של 32 גרם של לחם ללבן ללא גלוטן  עם מים (מה זאת אומרת לעזאזל עם מים???) בתנאי שאמרח עליה 5 גרם של חמאה מלוחה, תקבל המנה הזאת ציון A-.

וכאן כבר התחיל להתגלות לי מה שיתברר כהמשך כפואנטה של התפריט שלי: הסוד טמון בשילובים!

דווקא במאכלי החלב ותחליפי החלב למיניהם יש לי מבחן גדול של מאכלים שקיבלו את הציון הנכסף A ואפילו A+, כך שאני יכולה ללא חשש להמשיך לצרוך את הקפה שלי בבוקר ואת הגבינה הלבנה שאני כל כך אוהבת, ועוד כמה סוגי גבינות שלא חלמתי לאכול, כמו גבינות צהובות שונות ....... ומצד שני יוגורט - שהוא לכאורה סופר בריא - אסור לי. סליחה, מזיק לי. שוב, אלא אם אני צורכת אותו בתוספת משהו שמנטרל את הנזק.

ביצים ובשרים לא מהווים בעייה בדרך כלל, רובם מקבלים אצלי ציון A כלשהו, רובה אגוזים והשקדים והבטנים הם סבבה, אבל רוב הקטניות ממש לא.

וכאן מגיע השוס הגדול: קינוחים וממתקים. בכמויות מסוימות (לא מזעריות יותר מדי) מותר לי לאכול גלידה, שוקולד, במבה.....ועוד כמה דברים שאני ממש ממש אוהבת ובאופן קבוע נמנעת מהם "כי זה משמין ולא בריא". אז וואלה, מתברר, שאם אני מאמינה למחקר הזה של מכון וייצמן ולתוצאותיו, וסומכת על הניתוח של המיקרוביום של חיידקי המעיים הפרטיים שלי, לאכול בסוף הארוחה רבע חפיסת שוקולד חלב כן מומלץ עבורי (בתנאי שאני עדיין עומדת במספר הקלוריות המקסימלי היומי שהומלץ לי)

לעומת תפוח שמאד מאד לא מומלץ עבורי.

פרק נוסף בתוצאות הבדיקה שלי נועד לבניית ארוחות בעצמי - שם אני יכולה לבנות לי ארוחה ממרכיבי המזון השונים ולקבל את הציון של שילוב המזונות, פלוס הערכים התזונתיים

וכאן גיליתי שאם אני מורחת על התפוח "האסור" חמאת בטנים למשל, הציון שלו עולה פלאים. 

בקיצור - השילובים הם כנראה אינסופיים, ומצאתי את עצמי בחו"ל יושבת במסעדה מול התפריט ובודקת באפליקציה של DAY TWO מה מתוך כל מה שמוצע לי, בעצם עושה לי טוב. 

בבית זה יותר פשוט - גם כי אני בונה לעצמי את הארוחות וגם כי בסך הכל כמה אני כבר מגוונת? אבל בינתיים האפליקציה צמודה אלי, וזה לא פשוט אבל אני מקווה מאד שבסופו של דבר זה יוכיח את עצמו. 

בנוסף יש גם הצעות של ארוחות שלמות עם שילובים מומלצים, חטיפים ונשנושים....זה בסך הכל בנוי ממש יפה.

ויש להם תמיכה גם בטלפון וגם בדוא"ל. 

אני שמחה שאת רוב הדברים שמומלצים לי אני ממילא אוכלת, ושחלק ממה שלא מומלץ ניתן בכל זאת לצרוך בתוספת של מאכל אחר. 

מהתשובות לשאלות ששאלתי עד כה הבנתי פחות או יותר שהם מנסים למתן את קצב ספיגת הסוכר - ולכן כאשר אני רוצה לצרוך פרי, למשל, עלי להוסיף עליו חלבון/שומן שעוזר להאט את הקצב. 

שוקולד או גלידה כבר מכילים שומן כך שזה מסביר כנראה מדוע זה בכל זאת מותר לי (בכמויות מדודות). 

אז פצחתי בדרך חדשה בתחום התזונה....מאחלת לי המון הצלחה!

וגם כאן

עניינים שוטפים

איך יודעים שקיץ ממש? אני מדליקה את המזגן לפני תשע בבוקר.
והבוקר כבר טעמתי את הליצ'י הראשון שלי לעונה - ונזכרתי בחמי ז"ל, שתמיד היה אומר ברכת "שהחיינו" כשהיה אוכל פרי בפעם הראשונה לעונה.
היתה לו אזכרה השבוע, לחמי היקר. תשע שנים. תשע שנים מאז נכנס לרכב עם גיסו  , פספס יציאה למחלף, החליט - אלוהים רק יודע למה - לנסוע רוורס על כביש מהיר (במקום להמשיך למחלף הבא ולחזור), וכמובן שרכב שנסע במסלול שלו נכנס בו בכל הכוח מאחור....

נכון שהוא לא היה חי עוד הרבה שנים, הוא כבר היה בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע וגם לבו עשה לו בעיות (למרות שני ניתוחי המעקפים שעבר), ונכון שאיכות חייו לא היתה משהו בשנים האחרונות....אבל זה לא מונע בעדי להתגעגע אליו. לחשוב איך היה נהנה מהנינים הנהדרים שלו. ולהתגעגע אליו גם כרופא, ולאבחנות המדויקות שלו.
T אמר שכל השבוע הוא חלם על הוריו....אבל לא זוכר בדיוק מה היה בחלום.

סוף השבוע היה מלא בנכדים, שבנוסף לבילוי הרגיל שלי איתם בחמישי אחרי הצהריים, החליטו להישאר לישון אצלנו אחרי שהגיעו עם בתי וחתני לארוחת ששי בערב. וגם אחרי שהחזרנו אותם להוריהם בשבת בבוקר, פגשו אותנו שוב בצהריים להמבורגר. ואז בשני בבוקר הם שלחו לי הודעת וואטסאפ מוקלטת מלאת אהבה מהטלפון של בתי. אני ממש לא לוקחת כמובנת מאליה את העובדה שהנכדים (ובעיקר הוריהם) רוצים להיפגש איתנו, יוזמים את זה בעצמם.....

עשיתי את הממוגרפיה בשבוע שעבר וכבר קיבלתי את תוצאותיה, והכל בסדר. הייתי גם אצל כירורג לבדיקה הקלינית, ובכך סימנתי V על הנושא הזה עד השנה הבאה.

אבל התחיל לי איזשהו כאב מוזר בחניכיים בצמוד לשתל שעשו לי לפני שנה וחצי, וכיון שזה לא עבר תוך כמה ימים קבעתי לי היום תור לרופא שיניים. ממש, אבל ממש לא מתאים לי עכשיו סיפור שיניים!

אצל מ' עדיין יש זיהום ברגל הפצועה, אז למרות שהקרע בשריר הולך ומחלים באופן מעודד, היא עדיין ממש סובלת והרגל נפוחה. כאילו לא נראה שאנטיביוטיקה שהיא לוקחת בטונות עושה שום רושם על החיידק.
חברתי ל' חזרה בינתיים לשגרה, התברר שהחום הגבוה היה פשוט וירוס. כשיש לך סרטן השד, כל וירוס מכניס לפאניקה.....
עדיין לא יודעת מתי הניתוח השני שלה.

בסוגיית האופנוע: התברר שכאשר T "עשה נסיעת מבחן" על האופנוע החדש, הוא כבר הזמין אותו. כך ששיחת ה"הגיע הזמן שתתחשב בי, נמאס לי לדאוג לך כל הזמן וגם לדאוג לעצמי, שחלילה לא אשאר אלמנה או אצטרך שוב לסעוד אותך כמו בפציעות האחרונות ובניתוחים האחרונים" היתה בזבוז של אוויר.
כששאלתי אותו למה הוא הסתיר מפני את העובדה שכבר הזמין אופנוע חדש, הוא אמר שהוא...... פחד 😱

ממש בוגר מצידו. וכן, כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני מפחידה (לא!).
הוא פחד לומר אבל לא פחד להציב אותי בפני עובדה.
נו יופי.

בתחום הדיאטה אין חדש. עדיין לא בחרתי לי מטפל/מאמן כדי להיכנס לנושא המשקל / דימוי גוף. ובינתיים עולים לי עוד נושאים שהייתי רוצה להתאמן עליהם....
זה אף פעם לא נגמר, כנראה. פשוט צריך להחליט אם חשוב לי לעבוד על משהו, אם יש לי כוחות להיכנס לזה, להתבונן, להתמודד....או עד כמה זה דחוף בכל רגע נתון.

בסוף אתמול קיבלתי את העיסוי שדחיתי משבוע שעבר, והיה מדהים. הבחורה הזאת, מעבר לכך שהיא מעסה מופלאה, גם עומדת לסיים תואר באוסתיאופתיה, והיא משלבת את זה בעיסוי. סוף הדרך.

בכוונה לא כותבת על ענייני היום, פוליטיקה או מחאות למיניהן. זה עושה לי רע, וממילא אחרים כותבים טוב ממני.
שולחת אור ואהבה לכל הכיוונים, אם לא יעזור לשום דבר, לפחות לא יזיק.

וגם כאן

כמה עדכונים וגינה פורחת

הגינה שלי פורחת וריחנית, במיוחד בערב מריחים את היסמין. האוויר כל כך מתוק שממש אפשר לטעום אותו....

אינני בטוחה איך קוראים לעץ הפרחוני הזה שבקדמת התמונה, אבל מאחוריו זה ברכיכיטון אוסטרלי, שפורח עכשיו במלוא המרץ.

הליצ'י שלנו מתחיל להבשיל פירותיו מוקדם מהרגיל. בדרך כלל הם בשלים באמצע/סוף יולי. נראה לי שתוך שבוע שבועיים כבר יהיו לנו פירות אדומים ומתוקים. 

ודווקא הלימון כרגע נח. יש עליו מעט לימונים בשלים, מעט ירוקים, ואת מה שלא הספקנו לקטוף עד לפני כשבועיים, השפע עצום שהיה עליו עד לא מזמן, הוא השיל מעליו תוך כמה ימים. פשוט "זרק" את הפירות על הריצפה, ואספנו את מה שהספקנו לפני שהזבובים השתלטו.

סיימתי את בדיקת DAY TWO, עברו שבועיים, והיום הגיע שליח FED EX לאסוף את קורא-הסוכר ואת דגימת הצואה שלי (כמה מלבב!). בניגוד למה שחשבתי, התברר שהתשובות תתקבלנה רק תוך 6-8 שבועות! 

אז בינתיים אין שינוי, לא במשקל שלי, לא בתפריט שלי, לא בתחושה הכללית בכל הנוגע לגוף ולדימויו. 

בגזרת החתולים אני כבר מיואשת. נראה שהכל היה בסדר, השירותים בסדר, הכל תקין - ובכל זאת היום מישהו (כבר לא יודעת מי מהם) "הפקיד" על הצד של המיטה של T דגימת צואה משלו/ה. אולי גם הם רוצים שחברת DAY TWO תיקח את זה ותנתח את זה 😠

כבר היה כל כך רגוע וטוב שפתחנו בפניהם בחזרה את חדר השינה שלנו.......טעות חמורה, מסתבר!

כרגע אני מרימה ידיים. אין בעייה רפואית, אין בעייה בשירותים....יש להם בעייה בראש (לאחד מהם לפחות). ולי יש בעייה רצינית. אין לי מושג מה לעשות עכשיו. 

אתמול היתה אצלי מ', שמצב הרגל שלה עוד החמיר והזדהם והיא מקבלת אנטיביוטיקה וגם זריקות מקומיות לתוך הרגל...לא ברור מה הולך שם, אבל היא מתעקשת להמשיך את לו"ז חייה כמעט כרגיל. ואולי כאן הבעייה. היא עברה אצלי בדרך חזרה מהרופא, ששלח אותה לאולטרה סאונד דחוף אבל בינתיים אין תורים עד לחודש הבא! אלעק דחוף.

פינקתי אותה בארוחת צהריים וקפה, השכבתי אותה על הספה והכרחתי אותה לנמנם במשך כחצי שעה לפני שהמשיכה הלאה לבקר את הנכד שלה.....בחיפה! היא אמנם לא טיפלה בו - בנה וכלתה היו איתם,  היא באמת לא מסוגלת עכשיו - אבל לא יודעת אם הנהיגה עד לשם ובחזרה לא מזיקה בפני עצמה. 

הטלפון שלי עושה קצת בעיות, ואני רוצה למסור אותו לתיקון, אז אתמול עברתי להשתמש בטלפון הישן של T (שזהה לשלי). לקח לי כמה שעות להגדיר בו הכל, ולהתאים אותו לעצמי, אבל היה לי זמן והיתה לי סבלנות, והצלחתי הכל פרט ל......

בספר הטלפונים של המכשיר (sony xperia z3) יש כניסה מובנית בשם MYSELF. שם T הכניס את שמו ואת הלוגו שלו. והלוגו הזה מופיע על המסך הנעול של הטלפון. 

זה משהו קטן (וקטנוני) אבל רוצה להחליף לשם שלי, לתמונה שלי.....ואין אפשרות לעדכן את ה-MYSELF הזה!!!

אז יש לי אתגר חדש.....

אם מישהו יודע, אשמח לפתרונות. ובינתיים אחפש בגוגל.....

אני יודעת שרוב האנשים היום פשוט קונים חדש. לי עדיין לי איזו התנגדות פנימית לקנות מכשיר חדש תוך פחות משלוש שנים. מה גם שזה מכשיר מצוין ובעיקר הסוללה שלו מצויינת. אבל המכשיר שלי משום מה לא נטען מכל מטען, למשל ברכב או מסוללת גיבוי (בדרכים, בקיצור) הוא מסרב להיטען - ואני נוסעת הרבה (גם בכבישים וגם בעולם)....וזה לא בא בחשבון להתנהל ככה. 

בנוסף (וזו כבר כנראה בעייה של כל הדגם הזה, כי הוא קורה גם במכשיר הישן של בעלי), הוא לא מתחבר טוב למחשב בעזרת USB. לפעמים מצליחה להעביר ממנו קבצים למחשב ולפעמים הוא מתנתק מהר כל כך שאני לא מספיקה. אולי זו בעייה של DRIVER, אין לי מושג. לסוגייה הזאת יש פתרונות עקיפים אז זה פחות דחוף לי לטפל. 

בכל טלפון יש בעייה אחרת. זוכרת שבסמסונג S3 שהיה לי קודם, הסוללה היתה נגמרת כמה פעמים ביום, וגם לא הצלחתי להשתמש באוזניות. בכלל. בסוף קניתי אזניות אלחוטיות שמתחברות דרך BLUETOOTH.....כן כמעט לכל דבר יש פתרונות יצירתיים ועקיפים...

טוב, זה העדכון להיום...........

מחר יש לי ממוגרפיה, ואחרי הצהריים מסאז'...(כפיצוי)

איך אומר טליק? תהיו טובים 😁

וגם כאן