יום רביעי, 31 באוגוסט 2022

בוואטסאפ השכונתי

מודעת אבל פתאומית בקבוצת הוואטסאפ השכונתית טלטלה אותי.

את רוב השכנים אני מכירה רק דרך הקבוצה הזאת, אין לי כל דרך לחבר את השם לפנים. 

ליד כל שם בספר הכתובות האלקטרוני שלי יש גם את הכתובת, שאדע היכן בדיוק גר זה שכתב את ההודעה. 

השכן שנפטר היה בערך בגילי.

הוא היה בעל מקצוע שבמקרה גם הגיע לתקן אצלנו משהו לפני כמה שנים, כך שאותו אני הכרתי וזה עוד יותר מטלטל.

בעל משפחה, בערך בגילי, אולי מעט צעיר יותר. מישהו שהיה אצלי בבית, מישהו שרק לפני כמה ימים ראיתי יוצא מביתו ונכנס לרכב בעת שחזרתי מהליכת/ריצת הבוקר שלי. 

זו התגובה האוטומטית. "הרגע ראיתי אותו!" והנה הוא נפטר. 

מתברר שהיה חולה בסרטן כבר כמה שנים. ייתכן שאפילו כשהגיע אלי הביתה לבצע את התיקון כבר נלחם במחלה.

הנה גם זה קורה, ממש סמוך אלי.

עצוב. מלחיץ. 

יום ראשון, 28 באוגוסט 2022

מעשה ביום הולדת עשירי, עוגה שנפלה, ג'ינס והרהורים על אמא שלי

בששי חל יום הולדתו של נשמותק. הוא חגג עשר קיצים, כמו הבלוג הזה. התחלתי את הבלוג קצת לפני שהוא נולד, לקראת סיום העבודה שלי במקום הקודם (והאחרון). גוגל שלח לי תמונה שלו מיום הולדתו הראשון. מתיקות שנשפכת מהמסך החוצה והחיוך טוב לב של בן השנה הזהה לגמרי לחיוך טוב הלב שיש לו לו היום המיסו את לבי - ואת לב כל מי ששלחתי לו את התמונה. ואיזה פולקעס היו לו!! לא פלא שבהתחלה קראתי לו כאן 'השמנדוב'! עכשיו הוא רזה מאד וכל הזמן רק גובה. 

לבקשתו אפיתי את עוגת השוקולד של סבתא שלי (שהיא בעצם עוגת קקאו עם קפה וקינמון). 

בנוסף T הכין ניוקי, למרות שחתני אמר שאין צורך להביא כלום. 

היתה סעודה נהדרת עם סלטים טעימים ומעניינים (למשל סלט נבטוטים אחד שחתני הנביט בעצמו), בורגול ופיצה (שאני לא טעמתי אבל כולם טרפו כמה וכמה מנות ושני סוגי דגים בתנור - פילה דניס ופילה לברק - שהיו טעימים בטירוף.

כיון שמתנת יום הולדתו של נשמותק מאיתנו היתה סוני פלייסטיישן, ולכן תשמש גם את חכמוד, קניתי רק לשרי "מתנת ניחומים": הכנתי לה ערכה של חוברת צביעה של חד קרן (שהיא נורא אוהבת) וטושים מחיקים וגם קופסת אוכל קטנה של חד קרן - לגן החדש. הכל בוורוד כמובן. היא מאד שמחה במתנה.

בדרך מהרכב לדירה שלהם קרתה לי תאונה קטנה - העוגה נפלה לי מהיד, החליקה מהמיכל שבו החזקתי אותה, נמרחה לי לאורך כל הג'ינס וחלק מהסנדל (ברור שנעלתי סנדל לבן!) ונחתה בשלמותה (וכמעט ללא פגע) על הארץ. 

את העוגה הצלחנו להציל אבל הגעתי לביתה של בתי במצב די מביש. היא לא התבלבלה והלכה לבחור לי ג'ינס משלה, והציעה להשרות את שלי בחומר נגד כתמים במהלך הערב. די גיחכתי על ההצעה - שאני אכנס למכנסיים של הבת שלי? מגוחך (או כמו שנשמותק אוהב מאד לומר בכל הזדמנות בטון תיאטרלי ודרמתי מאד בזמן האחרון: proposterous!). 

בתי לא התבלבלה, פשפשה בחדר הארונות שלה ושלפה זוג מכנסיים כדי שאמדוד. הם היו מעט הדוקים אבל דווקא התאימו, להפתעתי, וככשאלתי איזו מידה היא לובשת, היא ענתה בנונשלנטיות - לפעמים 36, לפעמים 38....ואלה 36! האמת שהייתי בהלם. נכון שאני כבר מעל לשנה במידה 38, אבל למידה 36 לא חלמתי להיכנס אי פעם. לא שאתחיל לקנות מכנסיים במידה הזאת, זה באמת היה הדוק מדי ואחרי האוכל גם הציק מעט. אבל העובדה שנכנסתי אליהם ללא כל בעייה ושלא הייתי צריכה לפתוח כפתור בשום שלב בסך הכל שימחה אותי מאד. 

הגענו עם הורי וכמה דקות אחרינו הגיעה גם אמו של חתני עם אמה - סבתא של חתני. יצא שרוב הערב אמא שלי שוחחה עם סבתו של חתני. ונשמע שהיא נהנתה מהמפגש הזה. 

מעבר לכך שהארוחה היתה מוצלחת והחברה היתה נעימה, היתרון הכי גדול בלהתארח אצל בתי וחתני במקום לארח אותם אצלנו, הוא שאני פנויה ויכולה להקדיש לשרי את כל תשומת הלב. והילדה חגגה על זה. היא כל כך שמחה איתי ושיחקה איתי וקיבלתי ממנה כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות שזה פשוט מוגג אותי. בסוף הערב גם חתני הכריז ש"הכי כיף כשאתם באים לכאן" ואני מייד עניתי שנשמח לבוא תמיד. 

נשמותק שמח מאד במתנות שלו, והוא וחכמוד כמובן מייד התיישבו לחבק ולהגדיר את הפלייסטיישן החדש, ועד שהגענו הביתה חתני כבר שלח לנו תמונה של שני הילדים שקועים במשחק. 

מהוריו הוא קיבל רולר בליידס חדשים. שלו כבר קטנים, ופרט לשחייה הילד לא עוסק כמעט בספורט או פעילות גופנית כלשהי כך שבעזרת הרולר בליידס החדשים ניתן יהיה לפתות אותו לנסוע לפארק, להזיע קצת ולפתח קצת כושר. 

כשחזרנו הביתה מצאתי את עצמי מהרהרת בסוגיה של הורי, ספציפית אמא שלי שכל הזמן מסרבת הזמנות למפגשים משפחתיים. 

לא בא לה לצאת מהבית ולא בא לה לפגוש אף אחד - והאמת שאנחנו אומרים תודה ומתפלאים על כך שהיא כן מוכנה להתייצב אצלנו כל יום ששי וגם לצאת איתנו למסעדה כאשר אנחנו לא מארחים. 

אבל השבוע קרה משהו שהעלה למודעות שלי משהו שהסתובב לי ברקע הרבה זמן בלי שאצליח להגדיר לעצמי מה מפריע לי. 

אחותה של גיסתי עורכת אצלה השנה את ארוחת ערב ראש השנה והיא רצתה להזמין גם את הורי. אמא של גיסתי מאד היתה רוצה להיפגש עם הורי אבל הם (כלומר אמא שלי) לא ממש משתפים פעולה. מה שמצחיק הוא שכאשר הם חיו בארה"ב והיו באים לבקר הם היו מתראים איתה הרבה יותר מאשר מאז שהם חזרו לגור בארץ. אז נכון שהיתה קורונה, אבל זה כבר פחות רלוונטי עכשיו. 

אחותה של גיסתי אמרה לגיסתי שהשנה בנה וכלתה מתארחים אצל המחותנים שלה. היא אמרה שאם הורי לא יבואו, היא תזמין את הוריה של כלתה, ובנה וכלתה וכך הם יזכו להיות כולם יחד בערב ראש השנה. אבל בעדיפות ראשונה היא רצתה שהורי יבואו. 

גיסתי ביררה איתי קודם כל אם אנחנו בארץ בראש השנה, כי תיארה לעצמה שאם כן אז אנחנו נארח והורי בטח ירצו להיות איתנו, וכשהבינה שאנחנו בבוסטון עם בני בראש השנה היא הודיעה להורי שהם מוזמנים איתם לאחותה.

אמא שלי פסקה בהחלטיות שהם לא באים. כשגיסתי שאלה למה, אמא שלי - שמעולם לא היתה חזקה בטאקט אבל עם הגיל רק הולכת ומקצינה - ענתה "ככה!". והאמת, שגיסתי מאד נעלבה. בעיקר כשהיא חשבה על כך שאחותה העדיפה להזמין אותם על פני בילוי עם הבן והכלה והוריה בערב החג. אבל האמת שהיא נעלבה גם בשביל עצמה ובשביל אחי. 

אמא שלי כל הזמן מכה על חטא בזמן האחרון שבילדות הם "העריצו אותי" והפלו לרעה את אחי. אני כמובן לא בדיוק זוכרת את זה ככה, אבל גם אם זה נכון שהם "העריצו אותי", הם היו כל הזמן עסוקים בלפצות את אחי על כך שהוא (בעיניהם) "פחות מוצלח" ובפועל היתה (לדעתי) אפליה הפוכה לגמרי. לא ששמתי לב לכך בזמנו, אגב. הבנתי את זה רק בדיעבד כשהתבגרתי ובמהלך הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי. בזמן אמת לא היתה בי טיפת קנאה לאחי ופרגנתי לו את כל תשומת הלב שהוא קיבל, גם מהם וגם ממני עצמי. ועוד אגב - התברר מהר מאד שהוא ממש לא "פחות מוצלח" ממני, ואולי אף יותר. לפחות בתחומים שהם החשיבו כחשובים (לימודים, עבודה, קריירה). 

בכל מקרה, אמא שלי כל כך עסוקה בעבר ובחרטות על הפלייתו של אחי, שהיא כלל לא שמה לב שהיא ממשיכה את האפליה הזאת עכשיו. כאשר אנחנו מזמינים אותם לארוחה אצלנו או במסעדה או אצל בתי - הם נענים ללא קושי. כשגיסתי מזמינה אותה אליהם או למסעדה יחד עם המשפחה שלה - אמא שלי באופן עקבי מסרבת. לפעמים זה מלווה בתירוצי קורונה והתקהלות ולפעמים פשוט "לא בא לה". והאמת? גם אני הייתי נעלבת מזה. מה, כשאני מזמינה אותם למסעדה או למפגשים עם הנינים (שהם, בינינו, הסכנה הכי גדולה להדבקה בקורונה) אז אין קורונה? יש פה משהו לא הגיוני.

אז הרבה זמן אני כבר חשה שיש איזו אי סימטריות ביחס הזה של הורי, ספציפית של אמא שלי - שהיא בסוף זאת שקובעת אם הולכים או לא - אלי ואל אחי. אבל כאן עליתי על חלק מן הבעייה. זה לא אחי. הוא בכלל לא במשוואה. הוא לא זה שמזמין אותם, הוא גם לא מתעמת איתם כשהם מסרבים. אחי מתחמק מעימותים כמו ממגיפה. הוא לא מוכן לדבר על נושאים במחלוקת, לא מוכן להתעקש איתם, משאיר את "העבודה הקשה" לאשתו. הוא גם לא יוזם. זו תמיד גיסתי שמזכירה לו לבקר אצלם, בדרך כלל בשבת אחר הצהריים, זו היא שמזכירה לו להתקשר אליהם. זו היא שאמרה לו בשבוע שעבר לנסוע להיות עם אבא שלי ב-MRI ולקחת אותו משם הביתה אחר כך אחרי שהוא סירב שאקח אותו והתעקש לנסוע לבד (אגב, לי אבא אמר שהוא ייסע במוניות המוזלות שמציעים להם דרך האחוזה, ולכן ויתרתי לו. בפועל הוא נסע ברכבת ואוטובוס!).  זו גיסתי שכל הזמן מתחשבת בהם ובו - בסוף נפגעת. זה לא הגיוני ולזה לא הוגן. 

בקיצור אתמול שוחחתי על כך עם T והחלטתי שאנחנו מחשבים מסלול מחדש. מצד אחד אין טעם לדבר על זה עם הורי - זה ברור. מצד שני נראה לי שאתחיל להעמיד אותם בפני עובדה בכל הקשור למשפחה של אחי וגיסתי. גם ככה אני מקפידה להזמין אותם פעם בכמה שבועות אלינו לארוחת ששי, זה ברור, אבל נראה לי שאתחיל גם ליזום לצאת איתם יחד למסעדה לפעמים (גיסתי לא מסוגלת כמעט לארח ואת זה אנחנו לגמרי מקבלים ובזה אנחנו לגמרי מתחשבים), להרגיל את הורי שגם הצד הזה קיים. והוא לא פחות שווה......

יום חמישי, 25 באוגוסט 2022

נכדים, חתולים וענייני בריאות

כל השבוע שעבר T לא הרגיש כל כך טוב, לא היו לו אנרגיות והבטן שלו עשתה בעיות. 

היה יום אחד השבוע שדווקא התחיל יותר טוב והוא הרגיש מלא אנרגיות. היה אפילו יום אחד שהבטן הייתה רגועה יחסית - אבל אחר כך שוב זה חזר. וגם עכשיו הוא מלא גאזים והבטן עושה בלגן ואף אחד מהרופאים לא מצליח להבין ממה זה נובע. מחכים שהפרופסור יחליט מה ואיך בודקים הלאה. 

בסוף השבוע יחול יום הולדתו העשירי של נשמותק. היינו ערוכים לערוך את ארוחת יום ההולדת אצלנו בששי בערב, והוא גם הזמין אצלי את עוגת השוקולד שאפיתי לכבוד יום הולדתו של אבא שלי באפריל, ואז פתאום חתני התקשר להזמין אותנו אליהם. והוא אמר שגם הורי מוזמנים. מדובר באירוע נדיר לאחרונה, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בתי וחתני הזמינו אותנו לארוחה אצלם, מתי בפעם האחרונה הם חגגו אצלם יום הולדת של מי מהילדים, וממש לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הם טרחו להזמין גם את הורי. 

שמחה גדולה. 

אמרתי לחתני שיתקשר בעצמו אל הורי להזמין אותם, לשמח אותם. לא יודעת אם הוא הבין את מה שרמזתי שם, אבל הוא התקשר והם באמת שמחו. וגם - כמוני - התפלאו. 

קנינו לנשמותק סוני פלייסטיישן חדש (במקום הנינטנדו הישן שלהם) וחכמוד כבר גילה אותו במקרה כשנכנס לחדר האורחים ללכת שם לשירותים באחד הביקורים. השבעתי אותו לשמור את זה בסוד, אני מקווה שאכן שמר. וגם אם לא - לפעמים זה כיף לחכות למתנה שאתה כבר יודע שאמורה להגיע. 

T אמר לבתי לקנות משחקים לפלייסטיישן כדי שיוכלו לשחק מייד כשיקבלו את זה, אבל כמובן שזה עדיין לא קרה. אמרתי לו שזה לא נורא ושאפשר להוריד משחקים באופן מקוון, לעשות מנוי ועוד. בכל מקרה לא אנחנו אמורים לדאוג לכול.  

בגיזרה אחרת: לא יודעת אם בזמנו קיטרתי כאן על הפינוק של החתולים שלנו ד' ז"ל ו-ל' - הם כמעט לא אכלו אוכל רטוב של חתולים (מעדנים, שימורים) והיו מאד בררניים לגבי איזה שימורים הם אהבו ואיזה לא. עם המזל שלנו, תמיד כאשר היינו מוצאים מוצר שהם אהבו, בשלב כלשהו הוא אזל מהשוק או הפסיקו לייבא או לייצר בכלל. זה היה קטע מעצבן של שניהם. 

היה לי חשוב שהם יאכלו אפילו כפית של אוכל רטוב כל יום כי זה חשוב לכליות. חתולים לא שותים מספיק מים (למרות שהחתולים שלי אוהבים לשתות ישר מהברז) ויש להם נטייה בגיל מבוגר לבעיות בכליות. האוכל הרטוב מספק להם את הלחות החסרה. בין היתר. 

מאז שהגיע מיינקוני, הוא אהב ממש כל סוג אוכל שנתנו לו. זה היה פשוט תענוג לראות אותו מתרגש כשראה אותנו מכינים לו צלחת ומתנפל על האוכל ומחסל אותו עד כדי ליקוק הצלחת לכדי מראה נקי ומצוחצח. ההתלהבות שלו איכשהו השפיעה מעט גם על ל', שהתחילה לאכול קצת יותר (אולי מפאת התחרות). ראיתי שהיא העלתה מעט במשקל מאז שהוא הגיע (שנים שהיא באותו משקל) וגם ראיתי את התוצאות בארגז השירותים שלהם. 

אבל היא עדיין לא אוהבת כל סוג אוכל, ולאחרונה גם המיינקון החוצפן התחיל להיות בררן. סוגי אוכל שפעם הוא אהב עכשיו כבר לא, ויוצא שאני נתקעת עם קופסאות שימורים שקניתי כי הוא אהב ועכשיו פתאום הפסיק לאכול. 

מצד שני, בצר לי הגשתי לו אתמול אוכל שלפני כמה חודשים הוא לא אהב, כי זה מה שנשאר לי, והוא טרף אותו. אז אולי זה לא מוחלט העניין הזה. אולי הוא פשוט צריך את הגיוון...... באמת חתולים מפונקים!

היום הנכדים שוב היו אצלנו כל הבוקר. 

בתי הביאה אותם עייפים ורעבים, ונסעה לעבוד בקליניקה. מייד הכנו להם ארוחת בוקר ושמנו להם סרט ("משפחת סופר על") עד שהבריכה במושב הסמוך נפתחה.

נסענו עם שלושתם לבריכה וזה היה ממש נחמד. לשם שינוי שרי היתה עם המצופים אז היא היתה יחסית עצמאית ולא הייתי צריכה להחזיק אותה על הידיים כל הזמן. בבריכה הזאת זה שיפור משמעותי כי בניגוד לבריכה באחוזה, שם אין בכלל "עמוקים" ואני יכולה לעמוד בכל מקום לכל אורך הבריכה, הבריכה במושב היא בריכה רגילה וחלק נכבד ממנה אני לא מצליחה לעמוד. 

שרי התנהגה יפה רוב הזמן וגם כאשר היו עניינים הצלחנו לפתור אותם בנועם. לדוגמא כאשר קנינו להם ארטיקים וכמו תמיד אחרי שהיא בחרה טילון היא פתאום החליטה שהיא בעצם רוצה את הגלידה שנשמותק בחר. אמרתי לה שתטעם את הגלידה שלו ואם זה טעים לה אקנה לה גם כזה. היא סרבה לטעום, אז אמרתי לה שאם כך - או שתאכל את הטילון שהיא עצמה בחרה או שאם היא רוצה אני יכולה לזרוק אותו לפח. היא התלבטה רגע והחליטה שעדיף טילון ביד - וחיסלה אותו בתאווה רבה. 

בתי קנתה לה משקפת וורודה וחמודה אבל נראה לי שהגודל לא ממש התאים לפרצוף החמוד הקטן של הילדה, חלק מהזמן עין אחת היתה חצי עצומה וחלק מהזמן חדרו מים למשקפת. למרות זאת, היא התעקשה לחבוש אותה. לא התעקשתי. בכל פעם נכנסנו למים עם המשקפת, ואחרי כמה דקות היא הסירה אותה ואני כרכתי אותה סביב הזרוע שלי ולא עשינו מזה עניין. 

כשרצינו ללכת הביתה - T הכין ארוחת צהריים - היא רצתה לשטוף את הרגליים ביציאה מהבריכה, אבל בדרך לרכב כמובן שהן התלכלכו בעפר - אז היא התחילה לבכות וסירבה להיכנס לאוטו. הרמתי אותה ושטפתי את הלכלוך מהרגליים שלה בעזרת בקבוק מי שתייה, אבל היא לא נרגעה. היה חם והיינו עייפים ורעבים אז התחלנו לנסוע ככה, כשהיא בוכה, והצלחנו בדרך להסיח את דעתה בדיבורים על דברים אחרים ועד שהגענו הביתה - אחרי שלוש דקות בערך - היא כבר היתה בסדר. 

חכמוד ונשמותק נהדרים איתה, כל כך אוהבים אותה וסבלניים איתה. זה תענוג לראות. 

הם התקלחו שלושתם יחד ובינתיים T ואני הכנו את הארוחה, ואז אנחנו התקלחנו והם שיחקו בלגו, ואז בתי הגיעה והצטרפה אלינו לצהריים.......ואז הם הלכו ואנחנו נרדמנו חזק. מאד מעייף להיות קייטנת סבא וסבתא :)

יום שלישי, 23 באוגוסט 2022

יום נכדים ונינים באחוזה

השבוע התקיים בדיור המוגן של הורי יום נכדים ונינים. 

מאז שהם הגיעו לכאן, לפני ארבע שנים, זו הפעם הראשונה שמתבצעת פעילות כזאת, עוד מלפני הקורונה. אמא שלי חושבת שזה בזכות מנהלת קשרי דיירים חדשה שהגיעה לאחרונה. 

כשאבא שלי שלח את הפרסום אודות היום הזה גם אני וגם בתי התלהבנו. מדובר בשבועיים האחרונים של אוגוסט, הנכדים כבר מטפסים על הקירות מרוב שעמום של חופש גדול, אפילו הגן של שרי כבר נסגר עד תחילת ספטמבר - וחייבים לגוון להם קצת.

אז בסופ"ש בתי וכל המשפחה נסעו לגליל לקמפינג בחורשת טל, שלושה ימים של שבירת שיגרה, אוהל וחיק הטבע - ובתחילת השבוע היא הצליחה בקושי להעיר אותם ולהביא אותם לאחוזה, שם הורי ואני פגשנו אותם ושחררנו אותה לעיסוקיה. 

במקור T היה אמור להיות איתנו - בכל זאת הורי לא במצב להתרוצץ עם הנינים בחום הגדול של אוגוסט, במיוחד כאשר הם מסרבים לעבור לבגדי ים ולהשתכשך קצת במי הבריכה - אבל איכשהו נקבעה לו פגישה חשובה עם לקוחות חדשים בדיוק על הבוקר הזה ("איכשהו" = תיאמו מול 'שותפנו' והוא לא טרח לבדוק עם T אם הוא אכן פנוי ביום הזה 😡) ונאלצתי להסתדר לבד. 

אמא שלי גם "הצליחה" לשבש מעט את העניינים כאשר אמרה לבתי, שהביאה את הילדים בבגדי ים, שיום הכיף לא כולל את הבריכה. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? לא ברור. היה כתוב שרוב הפעילות תתקיים ליד הבריכה, כולל מגלשות מים מתנפחות ותותח קצף (מי מתפלש במי סבון בבגדיו???) ומי בכלל עושה יום כיף באוגוסט ברחבה של הבריכה ללא הבריכה? 

אמא שלי התעקשה ובתי החליטה לא להשאיר לי את השקית עם המצופים של שרי, מגבות ועוד אביזרי בריכה שהביאה איתה. BIG MISTAKE. ברור שהבריכה היתה חלק בלתי נפרד מיום הכיף. לא נורא. הסתדרנו גם ככה. וברור שגם אני הבאתי לכולם מגבות. וקרם הגנה. וממילא שרי היתה צמודה אלי כל הזמן, במים ומחוצה להם.

מזל שהגדולים - נשמותק וחכמוד - לא רק גדולים, אלא גם עצמאיים בשטח, משחקים נהדר בינם לבין עצמם וגם אחראיים מאד. חלק מהזמן אפילו עזרו לי עם שרי. מתוקים כאלה. 

בנוסף לבריכה ולתותח הקצף (ולמגלשות - שלשרי לא נתנו לעלות עליהן מפאת קוטנה והגדולים משום מה לא רצו לגלוש בהן) היו פינות נחמדות שונות עם בועות סבון, גלגלי hula hoops, קביים של ליצנים, קעקועים ועוד. 

הורי אמנם לא השתתפו אלא צפו מהצד (באיזשהו שלב כשראיתי כמה חם להם שלחתי אותם לנוח בבית במזגן) אבל אבא שלי לקח על עצמו את כל מה שכרוך בכיבוד (שעליו שילם מראש ולכן חשוב היה לו שינוצל) - הביא לילדים לחמניה ושוקו, ואחר כך ארטיקים, ואחר כך היינו אמורים לאכול שם גם צהריים.

היה המון רעש, גם בגלל ריבוי האנשים הקטנים והגדולים אבל בעיקר בגלל מוסיקה קצבית ורועשת ששום אירוע שמכבד את עצמו לא יכול כנראה בלעדיו, ואם גם ככה קשה לי הרבה פעמים להבין מה שרי אומרת, זה היה כמעט בלתי אפשרי לדבר איתה - אבל איכשהו הצלחתי. 

אחרי כמה שעות בבריכה ובפינות המשחק השונות (כן כן גם אני השתעשעתי בכל המשחקים כולל תותח הקצף, מה ששימח את שרי מאד) קראו לכולם לאולם למופע של קוסם. זו היתה הזדמנות מצוינת לגרום להם לצאת מן המים ולהתלבש, אבל כשהגענו לאולם שרי אמרה בפסקנות "לא בא לי ההצגה הזאת". הגדולים לא התעקשו להישאר, וקפצנו להתקרר ולנוח קצת בבית של הורי. 

זו היתה הפעם הראשונה ששרי ביקשה אצל הורי בבית, הגדולים כבר ביקרו שם כמה פעמים (לפני הקורונה). היא סיירה לה בין החדרים, עלתה וירדה במדרגות וחקרה את החדר למעלה (שמיועד למטפל/ת ובינתיים תודה לאל לא בשימוש) ואת המרפסת, בחנה היטב את שולחן האוכל, וכשמצאה עליו זוג פמוטים לחשה לי "אלה נרות של שבת". חייכתי ואמרתי שנכון, והיא לחשה לי "אני אמא של שבת". כן, כן ברור. האמא הנצחית של שבת. 

כשהגיע הזמן לארוחת הצהריים התברר הפיאסקו. לא יודעת איך לא התעמקתי בתפריט מבעוד מועד, אבל מה שהוגש שם היה המבורגר, המבורגר טבעוני, פיש אנד צ'יפס וטופו. בנוסף, לכל אחת מן המנות האלה היה תור נפרד, כך שאם מדובר במשפחה עם שלושה נכדים, שכל אחד מהם רוצה משהו אחר.....אפשר להבין לבד. אבל בלי קשר ללוגיסטיקה הפגומה, פרט לחכמוד שהיה מסתדר עם המבורגר, השניים האחרים אוכלים במסעדות רק שניצל/ונים. בבית זה סיפור אחר - אוכלים בשר וגם דגים, עוף ועוד. אבל בחוץ - רק שניצל. בקיצור, לא היה לנו מה להישאר שם. ביררנו וגילינו שאבא שלי יכול להזדכות על השוברים ולקבל את כספו בחזרה (אחרת הוא היה מכרי אותנו להישאר, כמובן או חוטף את הג'ננה אם היינו מחליטים לוותר בכל זאת), נישקנו אותם לשלום ואמרנו המון תודות, ארזתי את שלושתם ונסענו למסעדת שניצלים משובחת שהם מאד אוהבים. 

לבתי הודעתי שאין צורך להגיע לאחוזה לאסוף אותם, היא יכולה לבוא למסעדה - להצטרף או שנודיע לה לקראת הסיום. T סיים את הפגישה שלו בדיוק בזמן כדי לפגוש אותנו במסעדה, והנכדים מאד שמחו לראות אותו. שרי מייד הושיבה אותו לידה, וכל פעם שהוא קם להביא משהו (כי זו מסעדה של שירות עצמי) היא רצה אחריו "סבא, סבא". בקיצור זה היה מוצלח מאד. 

בתי היתה מלאת תודה, הגדולים אמרו שהיה להם ממש כיף, וגם שרי נהנתה מאד. 

בהמשך השבוע מתוכנן עוד יום נכדים כזה - עוד לא תכננו מה לעשות איתם. ובתקווה שלא תהיה שביתה וששנת הלימודים תיפתח בשלום.............

יום שבת, 20 באוגוסט 2022

טוביה החולב והרבה בצקים

 באופן מאד לא אופייני יצא לנו לאכול במסעדות פעמיים רצוף השבוע. 

בחמישי היו לנו כרטיסים להצגה "כנר על הגג" בהיכל התרבות, ובהיותי שונאת-לנסוע-לתל-אביב ועוד יותר שונאת-לחפש-חניה-בתל-אביב הפצרתי ב-T שנסע שעתיים מוקדם יותר ונאכל משהו קרוב לתיאטרון, וכך נגיע להצגה בנחת בלי לחץ וגם לא נרעב. 

כמובן שזכיתי בהמון לגלוגי חיבה מ-T על שאני רוצה לצאת לשם מוקדם, והוא שאל למה שלא נסע כבר בבוקר לתל אביב ונאכל גם ארוחות בוקר וצהריים שם....אבל בסוף הוא לא התווכח וזה יצא ממש מוצלח.

לשם שינוי הווייז לקח אותנו ליעד בזריזות ועקף את כל מכשולי העומסים בדרך, חניון הבימה היה די פנוי עדיין, שעתיים לפני תחילת ההצגה, ובאופן מפתיע מזג האוויר חייך אלינו. בריזה נעימה נשבה לה בעיר הגדולה ופתאום נזכרתי איך פעם היה נחמד לשוטט ברחובות תל אביב ולהתבונן סביב בבנייני הבאו האוס (חלקם משוחזרים ממש יפה) ובטיפוסים השונים  שמסתובבים שם. 

לא הזמנו מקומות מראש בשום מקום, ואחרי שניסינו כמה מסעדות על שדרות רוטשילד, נכנסו אל גזטה (GAZZETA) על מרמורק - מן בר יין חמוד וידידותי - עם תפריט מזמין ושירות טוב. הבנו מייד שמדובר על מנות קטנות שמיועדות לשיתוף, ונהנינו מכל ביס. הצלחנו לשלב בין סלט קיסר לדגים סיציליאנים, בין בורטה וניוקי אלוהי  - ו-T גם הזמין פוקצ'ה - היה טעים  וזריז, ואפילו הספקנו לשבת בהיכל התרבות עם כוס תה לפני ההצגה. 

את "כנר על הגג" ראיתי כבר בגרסאות שונות כך שלא ציפיתי שיחדשו לי אבל אני אוהבת את השירים ובא לי על הנוסטלגיה. נתן דטנר הפתיע בקול ערב מהרגיל (יצא לי לשמוע אותו שר לאורך השנים וגם לאחרונה, אבל הפעם הוא נתן את הופעת חייו לדעתי), וגם השחקנית ששיחקה את חווה - הבת השלישית של טוביה - היתה זמרת מעולה. חיפשתי ברשת ומצאתי רשימת שחקנים אבל ללא שיוך לתפקידים כך שאין לי מושג מי מהשחקניות הצעירות שיחקה אותה. 

הבעייה העיקרית - וזו שקלקלה מאד את חוויית הצפייה - היתה שבחלק הראשון (והארוך יותר) של ההצגה היתה בעיית סאונד קשה. המוסיקה צרמה, לא ניתן היה להבין את המילים שהשחקנים אמרו ושרו, זה היה די זוועה. זה כל כך חבל, היתה תזמורת חיה מאחורי הקלעים והשחקנים נתנו הופעה, והסאונד קלקל את הכל. לא ציפיתי לפאשלה כזאת בהיכל התרבות. 

אחרי ההפסקה הם תיקנו את זה אבל רוב השירים השווים הם בהתחלה. מבאס. 

גם מזל שאכלנו לפני ההצגה כי היא הסתיימה ממש מאוחר והיינו מתים מרעב אם היינו מחכים לאכול אחרי. 

למרות בעיות הסאונד נהניתי מאד - T פחות כמובן. מראש הוא לא אוהב מחזות זמר (אבל הסכים ללכת בשבילי, בכל זאת היה לנו יום נישואים השבוע), וראיתי שגם קשה לו לשבת במקום אחד כל כך הרבה זמן. טוב שהיתה הפסקה, שיכולנו לחלץ קצת עצמות. 

בששי הגיעה הטלוויזיה החדשה, אחרי ש-T פשוט התקשר לכמה מקומות והתנה את הרכישה באספקה מיידית. זו שהוא הזמין ממנה בסוף היתה ממש בסדר - אמרה שתבדוק ותחזור אליו, ואכן חזרה תוך כמה דקות עם הבטחה לאספקה בששי. מייד אחרי כן התקשרו המובילים לאשר הגעה, והבחורה התקשרה גם בששי לוודא שהטלוויזיה הגיעה בשלום. 

המוביל גם לקח איתו את הטלוויזיה התקולה - מקווה שירוויח מזה - ואנחנו מאד מרוצים. 

כיון שלא היתה ארוחת ששי, בתי והמשפחה היו בקמפינג בצפון, הזמנו את הורי למסעדה. חיפשנו מסעדה לשעה שבע בערב - מספיק מאוחר בשבילנו, מספיק מוקדם בשביל הורי. מצאנו מקום ברעננה שהתברר כמסעדת פיצות חביבה בשם פאצו (pazzo pizza) - כל מה שיש להם בתפריט זה פיצות שונות ומנות ראשונות איטלקיות. אז שוב יצא לנו לאכול בצקים. T ואני שיתפנו בינינו פיצה (המנות היו ממש גדולות) וכולנו שיתפנו סלט רומאי ובורטה (שוב!). הורי הזמינו פיצה כל אחד, ובסוף כמובן לקחו שאריות הביתה. 

השירות היה מצוין והכל היה מאד טעים - בהחלט נדיר ליהנות מארוחה במסעדה ועוד יומיים ברציפות. 

כמובן שמערכת העיכול שלי לא אהבה את ריבוי הבצקים (למרות הסלט שהקפדתי לצרף להם) וייקח כמה ימים עד שהיא תתאושש ותחזור לתפקד, אבל היי - טוב מידי פעם לשבור שיגרה. 

היום יצאנו להליכה/ריצה ממש מוקדם (השמש בקושי הספיקה לזרוח) כך שהיה קריר יותר ונעים. מאז לא יצאנו מהבית. קראנו, צפינו בטלוויזיה החדשה, נחנו צהריים...ובטח עוד מעט נצא שוב להליכה. שבת שלווה.

מחר יום כיף לנכדים / נינים באחוזה.....ובסוף אני אהיה איתם לבד (ועם הורי) כי דחפו ל-T איזו פגישה עם לקוחות בלי לתאם איתו את היום והשעה. זה ממש לא מצא חן בעיני אבל אין מה לעשות. מדובר בלקוח חדש ומשתתף צד שלישי שפחות יכול להתגמש. מקווה שאסתדר. 

בתי כבר בדרך הביתה ואני מקווה שהיא תצליח להביא אלי את הילדים מספיק מוקדם כדי ליהנות מכל הפעילויות ביום הכיף זה, אבל אני חושדת שיהיה קשה להעיר את שרי בבוקר. וגם את נשמותק. 

סיימתי לקרוא את "נמר מעופף" של יעל טבת קלגסבלד, שאפליקציית "עברית" נתנה לי במתנה. אהבתי אותו יותר מאשר את הספר הקודם שלה שקראתי - חתן הפרס. עכשיו מתחילה לקרוא את "סודו של המרקיז" (אבל באנגלית) בהמלצתה של שריתה. חלק מן הספרים האחרונים שהיא המליצה לי פחות אהבתי אז אני מקווה שלא אתאכזב גם הפעם.........

יום חמישי, 18 באוגוסט 2022

לא השתנה הרבה

לא השתנה הרבה מאז כתבתי את הפוסט האחרון, אבל לא ישבתי מדוכדכת בבית והתנהלתי כרגיל - נפגשתי עם מחברת, נפגשתי עם שותפנו ושריתה (חגגנו יום נישואים - 43 שנים), ביליתי עם הנכדים. 

באחד הימים השבוע T יצא לשוט עם מועדון השייט ואני נסעתי אל בתי, לבלות קצת איתה ועם שרי ואז לקחתי את נשמותק וחכמוד אלינו הביתה לישון. 

שרי היתה מתוקה מאד ושיחקתי איתה בכיף. 

כשהגעתי הביתה עם הגדולים בדיוק T חזר מהשייט והכין לכולנו ארוחת ערב, שאחריה פשוט ישבנו כולנו יחד וצפינו ב"כוכב הבא" - משהו שאנחנו בדרך כלל לא עושים כשאנחנו לבד אבל היה כיף לעשות את זה איתם. 

הם ישנו מצוין בלילה ובבוקר (אחרי ארוחת בוקר של פרנץ' טוסט לחכמוד וואפל אמריקאי לנשמותק) נסענו לחוף בית ינאי - כי בא לי לגוון איתם בחוף שהם לא מכירים. 

זה חוף נחמד אבל משום מה זכרתי אותו יותר מטופח. כנראה זה היה בשנים שלקחו תשלום בכניסה. כעת הכניסה חופשית. 

בנוסף הים היה ממש סוער עם גלים חזקים וסחף חזק דרומה. בקיצור, נכנסנו - רק אני והילדים - אבל בזהירות רבה, כמובן רק ממש מול סוכת המציל, ודי קרוב לחוף, ובכל פעם הותשנו על ידי הגלים ויצאנו לנוח. על החוף שיחקנו קצת במטקות וזה היה בסך הכל נחמד. 

הבעייה היתה שבדרך - תוך כדי נהיגה, איך לא? - T חטף התקף כאבים - מה שכבר לא קרה שלושה שבועות. זה היה התקף "קל" יחסית (איך הוא אמר? "הצלחתי לנשום") אבל בעצם מהבוקר הוא לא הרגיש כל כך טוב והיתה לי הרגשה שמשהו כזה מגיע, ואחר כך הוא היה קצת מותש. אבל הוא לא הסכים לוותר והמשכנו לנסוע לים (הוא עצר בצד כמובן כשהתחיל ההתקף) ואחרי כן גם לקחנו אותם לארוחת צהריים.

לפני שהחזרנו אותם הביתה חזרנו אלינו, התקלחנו כולנו ו-T ואני הלכנו לנוח סייסטה והילדים צפו בטלוויזיה. אחר כך היה לנו כוח להסיע אותם הביתה. 

ואז הגיעה הודעה ממכבי שיש פענוח ל-CT. נכנסנו לקרוא ובסך הכל נראה תקין לגמרי. היה שם משפט אחד שצד את עינינו: "יש לציין נוכחות של צינורית דקה מאוד בפיתול בבטן הימנית העליונה" ושנינו חשבנו שאולי אולי הנוכחות הזאת של הצינורית הדקה מאד הזאת היא זו שגורמת להתקפי הכאב האלה....

T שלח את הפענוח לפרופסור שענה תוך דקה, שלא - שה-CT תקין לגמרי. 

ובכן, חדשות טובות כמובן שה-CT תקין לגמרי, אבל היי ד"ר, יש כאבים. ויש הרגשה לא טובה. אז מה עושים עכשיו? 

בכל מקרה בששי בערב אנחנו לא מארחים וחשבנו לקחת את הורי למסעדה. 

בתי ומשפחתה נוסעים לקמפינג בצפון, מהיום עד שבת. כנראה זו הגירסא דלת התקציב של חופשת אוגוסט השנתית שלהם, כעת משחסכונותיהם "עפו" על המקדמה לדירה החדשה. סבבה, מה רע? כמה קמפינג עשינו איתם כשהיא ובני היו קטנים? מקווה שייהנו המון. 

בתחום החדשות הפחות טובות, אבא של כלתי חטף התקף לב רציני, עבר צינתור חרום ומתוכנן לו צינתור נוסף בעוד כשבועיים. נאמר להם שממש הצילו את חייו ברגע האחרון. כלתי כמובן נסערת ודואגת מאד, ולא עוזרת העובדה,  שגם לו היתה רוצה לבוא לתמוך בו ובאמא שלה היא ללא ויזה מסוג כלשהו כרגע ואם תצא מארה"ב לא תוכל לחזור. 

אז למרות שענייני ויזת העבודה שלה מקרטעים בעצלתיים, היא מנסה כרגע לחדש את ויזת ה"dependent" (זו שתלויה בכך שהיא נשואה לבני ושיש לו ויזה בתוקף). היתה לה כזאת בשנה שעברה, אבל בינתיים הויזה ההיא של בני פגה והוא חידש אותה (די בקלות, אגב, בניגוד לקשיים שכלתי נתקלת בהם) - וויזת ה"תלות" שמוטבעת בדרכונה כבר לא רלוונטית. 

כרגע היא בודקת את האפשרות לקבוע תור בשגרירות בארץ עבור ויזת תלותית כזאת מעודכנת במקביל להליך בקשת ויזת העבודה, ויש הרבה מאד סימני שאלה. האם ניתן לקבל תור בשגרירות בכלל? האם מותר להגיש בקשה לויזה מסוג X כאשר את באמצע תהליך בקשת ויזה מסוג T? ולכך מתלווים עוד מכשולים. לא ניתן עדיין להוציא לקיקה דרכון ישראלי, כי משום מה אין אפשרות כרגע להוציא דרכונים ישראלים בחו"ל, וזאת למרות שמייד כשהיא נולדה הם רשמו אותה בקונסוליה. הם מוציאים לה עכשיו דרכון אמריקאי, וכרגע הבנתי שעדיין מאפשרים לישראלים בעלי דרכון זר להיכנס ולצאת מהארץ עם הדרכונים הזרים שלהם - אבל האם ההיתר הזה יישאר בתוקף עד שהם יגיעו לביקור? אין לדעת. בקיצור - רבות השאלות ורבים המכשולים. 

אם זה יצליח, התכנית היא שהיא ובני והילדים יגיעו בחורף, ובסיעתא דשמיא אבא שלה יהיה בסדר עד אז, וכולנו נזכה למפגש משפחתי משמח. אבל זה אם כל כך גדול שמוקדם מדי לשמוח. 

בתחום הרבה פחות קריטי ובכל זאת מעצבן - הלכה לנו הטלוויזיה בסלון. כן כן זאת שעשתה לנו בעיות כמה וכמה פעמים, ושלפני שנה וחצי הגיע טכנאי שהחזיר אותה לחיים וטען שהיא תחזיק עוד 4-5 שנים לפחות. אז הפעם לא נעשה את השטות של לנסות לתקן אותה שוב, והזמנו טלוויזיה חדשה. כי אנחנו צופים הרבה בטלוויזיה, T ואני. סרטים וסדרות וכמובן חדשות, וכמובן הנכדים..... ונקווה לטוב.

בין לבין אנחנו ממשיכים עם שיגרת יומנו. ספורט כל בוקר ובדרך כלל גם אחר הצהריים. 

הערב יש לנו הצגה: "כנר על הגג". אין לי מושג איך T הסכים שארכוש כרטיסים. הוא שונא מחזות זמר. אבל הוא הסכים ואני מקווה שזו הפקה טובה. כשהייתי קטנה ראיתי אותה עם הורי בכיכובו של בומבה צור האגדי, ובארה"ב ראיתי אותה בברודווי - אין לי מושג מי היו השחקים. וכמובן ראיתי כמה וכמה פעמים את סרטו של טופול. 

יאללה, שוב יצא לי פוסט באורך הגלות. שבת שלום. 



יום ראשון, 14 באוגוסט 2022

בעצם....

בעצם אין עם מי לדבר. 

כרגע את מרגישה ככה אבל בדרך כלל? 

וגם אין על מי לסמוך.

טוב זה מזמור ישן. את זוכרת שאת תמיד יכולה וגם אמורה לסמוך על עצמך, לא? 

כן, רק על עצמי. ואני לא זקוקה לאף אחד. בשורה התחתונה יש לי את עצמי. 

אם אמצא את עצמי לבד, ברור לי שאוכל להסתפק בחברה של עצמי, בתחביבים של עצמי. 

וברור לי שבלית ברירה אדע גם להתמודד לבד עם כל מה שיהיה. כי ברור לי שאין על מי לסמוך. 

נו, נראה לי שאת קצת מגזימה, לא? את לא לבד. יש לך ילדים, יש לך אח, יש לך חברות טובות, יש לך את שותפנו. בינתיים אפילו יש לך הורים. 

לא חושבת שאני מגזימה. נכון, יש לי ילדים. אחד מהם ממש רחוק ויש לו צרות משלו. השנייה.....יש רגעים שאני מרגישה שאוכל להסתמך עליה, להישען עליה....אבל רוב הזמן התחושה היא שהיא בעיקר עסוקה בעצמה. שעדיף לא להזדקק לה או לעזרתה. 

נכון יש לי אח אבל גם הוא די עסוק בעצמו, וגם גיסתי המופלאה - הכוונות שלה נהדרות והלב שלה במקום הנכון אבל תכלס לא יודעת אם היא באמת תוכל להיות כאן בשבילי אם אזדקק. לא באמת. 

נכון יש לי חברות, אבל לכל אחת מהן הצרות שלה, כל אחת מהן עם המגבלות שלה, ובחלק ניכר ממערכות היחסים שלנו אני מרגישה שאני זו שמסתמכים עליה ונעזרים בה, אין לי מושג אם זה יכול באמת להיות ההיפך. 

לרגעים פה ושם היה נדמה לי שרכשתי חברות חדשות - בתקופת לימודי האימון למשל - אבל זה לא עמד במבחן המציאות והזמן. אני יזמתי ויזמתי, סמסתי וצלצלתי, נסעתי ונפגשתי - אני עשיתי את המאמץ לטפח את היחסים ובסופו של דבר הרגשתי שאני סתם מתאמצת. זה לא היה מספיק הדדי. 

נכון יש את שותפנו - ואולי הוא היחיד שבעת הצורך באמת אוכל להיעזר בו, אבל גם ממנו - ובטח משריתה - קשה לי להאמין שיש לי באמת למה לצפות. עדיף לא לצפות, עדיף להסתדר לבד. 

והורי? הם כבר מזמן זקוקים לי יותר ממה שאני זקוקה להם, ורגשית הם מעולם לא ידעו לתמוך בי. להיפך. הרבה שנים והרבה שעות והרבה כסף שפכתי כדי לתקן שריטות שנוצרו בי בגללם. הם האחרונים שאוכל לפנות אליהם בעת הצורך. 

אני רואה שאת ממש במן דאון עכשיו, אז כל דבר נראה לך שחור ונראה לי שכל דבר שאגיד את תפסלי על הסף. את יודעת שאת לא באמת לבד. יש לך את T. 

יש לי את T וזה הכי מפתיע בכל פעם מחדש. שנים הוא בעיקר היה בעבודה ואני הסתדרתי בעיקר לבד. לבד בבית, לבד עם הילדים, לבד בפן החברתי. לבד מצאתי איך להעסיק את עצמי כדי לא להשתגע וכדי לא להתמרמר מזה שהוא בעיקר בעבודה. לבד מצאתי לי תחביבים, לימודים. 

תקופות ארוכות לבד פירנסתי את המשפחה או לפחות סיפקתי הכנסה קבועה - כזו שאיפשרה לו להתנסות ולפרוח ולחפש את עצמו ולבנות עסקים....ודווקא אז התחושה שאני מסתדרת לבד היתה הכי חזקה. ולא היו לי ממנו ציפיות בכלל. 

תמיד היתה בינינו היתה אהבה גדולה אבל היתה לי גם עצמאות מאד גדולה. 

T לגמרי הפתיע. גם בתשתית הכלכלית שהוא בנה לנו בסופו של דבר, בשקט בשקט בלי שארגיש. גם בחברות ובמסירות המוחלטת שגיליתי בו כאשר סוף סוף הוא התפנה מהעבודה והיה לנו יותר זמן ביחד. גם באופן שבו הוא קשוב למה שאני רוצה ומה שאני צריכה. אני מביטה מסביב ואני לא רואה הרבה זוגות שמסוגלים ככה להיות כל כך הרבה זמן לבד ביחד ושיהיה להם טוב עם זה. 

אבל דווקא בגלל זה עכשיו אני פוחדת לאבד אותו. דווקא עכשיו אני חוששת להישאר לבד. כי הבנתי כמה אני זקוקה לו וכמה למדתי להסתמך עליו. 

עכשיו יש לך אותו. עכשיו אתם ביחד. כן יש בעיות בריאותיות ויש דאגות אבל בדרך כלל את כל כך יודעת למצות את הרגע, לשמוח בכאן ועכשיו, להוקיר תודה על היש - מה קורה לך? 

קורה. כנראה שלפעמים יש נפילות כאלה אל העצב, אל הייאוש. אל ההבנה שבסוף בסוף לא משנה כמה חברים יש לך וכמה אתה מוקף במשפחה אוהבת - כאשר אתה באמת זקוק לאנשים כנראה אתה צפוי להתאכזב. 

וואו, מאיפה זה בא פתאום? 

אני באמת באמת לא יודעת להגיד לך מאיפה זה בא לי פתאום. מן דכדוך שכזה. ייאוש שכזה. דיברתי על זה אתמול עם T בזמן הליכת הערב שלנו ביחד, וגם הוא לא הבין מאיפה זה בא. 

ואז השיחה בינינו גלשה גם לציבורי. להרוגים בתאונות הדרכים, לפוליטיקה....אמרתי שאני לא מזהה את עצמי בהקשר של המדינה והעם שלי. שפעם החיבור היה ברור וחזק והקשר שלי לכאן ולכולם היה חזק ומובן מאליו. ושזה כבר הרבה זמן לא ככה. שאין לי מושג מי האנשים האלה שאני רואה בכביש ובתור ובטלוויזיה - ומה החיבור שלי אליהם. וזה מייאש אותי. 

והוא אמר שזה ממש לא נכון להתייאש, להרים ידיים. ואז הבנתי משהו דווקא בהקשר האישי.

בניגוד אלי, T מעולם לא ציפה מאף אחד שיתמוך בו, שיעזור לו, שיהיה שם לכשהוא יזדקק. נראה לי שהוא לא מבין את הרעיון הזה בכלל. ברור לו שהוא צריך לדאוג לעצמו. תמיד. האמת ששמתי לב שאפילו קשה לו להיעזר בי כאשר הוא מתקשה. 

טוב שדיברתם, זה עזר לך קצת? 

זה לא הקל על הדכדוך או הייאוש - האולי רגעי - שהשתלט עלי. אבל היה טוב לדבר איתו והיה טוב להזכיר לעצמו שכרגע, עד להודעה חדשה, לפחות יש לנו זה את זו. וזה המון. 

יום שישי, 12 באוגוסט 2022

חלף עוד שבוע

קשה להאמין שחלף כבר עוד שבוע. 

שוב יום ששי, והערב בתי ומשפחתה יצטרפו אלי ואל T ואל הורי לארוחה. 

האמת שאחי וגיסתי ואחיינית1 חזרו מארה"ב בתחילת השבוע (לאחר שטיילו בניו אינגלנד וניו יורק וגם הספיקו להיפגש מעט עם בני, כלתי וקיקה - סביבוני היה בגן), ושקלתי להזמין גם אותם - אבל גם לא הייתי בטוח איך T ירגיש עם הגב, וגם לא ראינו מעל לשבוע את הנכדים והעדפתי להקדיש להם את מלוא תשומת הלב. 

כמו שצפינו, הגב של T השתחרר די מהר מרגע שהתחיל לקחת את ה-BETAREN שעדיין היה לי במלאי. שלושה כדורים הספיקו והוא חזר לשיגרת יומו. ביום השלישי אפילו יצא איתי להליכת הערב, ולשם שינוי הלכנו באותו הקצב - לשמחתי, מצד אחד, כי לא הייתי צריכה לרדוף אחריו, ולצערי מצד שני כי עדיין הלך לאט יותר ובזהירות בגלל הגב. למחרת הוא כבר חזר לחדר כושר ויום אחרי כן גם חזר לרוץ. 

עכשיו הוא מדווח שהכאב חלף כלא היה. 

אז בתי והמשפחה יגיעו הערב לארוחה, שאחריה הגדולים יישארו לישון ומחר  אולי ניקח אותם לבריכה ב'אחוזה' - שסוף סוף חזרה לקבל נינים ונכדים אחרי תקופת הקורונה - בתקווה שגם בתי ושרי תצטרפנה אלינו כשתתעוררנה. 

מתוכנן גם יום כיף לנינים ולנכדים ב'אחוזה' בשבוע שאחרי כן, עם הפעלות ובריכה וארוחת בוקר וצהריים, וביקשנו מאבא שלי לרשום את כולם. מקווה שיהיה כיף באמת. באותו השבוע קבעתי עם בתי עוד "יום נכדים" כדי שהיא תוכל לעבוד בקליניקה, והרי שרי תהיה כבר בחופשה מהגן. 

אז השבוע T נסע לראש העין לבדיקת אולטרסאונד של עורקי הצוואר (הקרוטיד), ובאבחון נכתב שנצפתה היצרות של פחות מ-50% בצד אחד, ואם הבנתי נכון לא היתה הפרעה בזרימת הדם - אבל כן כתוב שמומלץ להמשיך מעקב אצל כירורג כלי דם וכן לבצע CT של עורקי הצוואר. ביני לבין עצמי אני מקווה שרופאהחדשה תפנה אותו דווקא ל-MRI ולא CT. אבל נדבר איתה ונראה. ועוד ביני לבין עצמי, יש לי הרגשה שתחושת הסחרחורת והעילפון שהוא מקבל כאשר הוא מרים את ראשו למעלה בזווית חדה נובעת דווקא מעמוד השדרה הצווארי ולא מעורקי הצוואר.....אבל מה אני מבינה, הדיוטית שכמותי? טוב שבודקים בכל מקרה את עורקי הצוואר, שחלילה לא יווצר מצב שיגרום לשבץ מוחי....

מאסותא טרם קבלנו את הפענוח של ה-CT. ביום ראשון יחלפו להם עשרת ימי העבודה שהם הבטיחו.....בדרך כלל הם בזמן או מקדימים. אבל נראה. 

חשבנו שניפגש עם שותפנו ושריתה באיזה ערב השבוע אבל בסוף זה לא יצא, במקום זה הוזמנו אל ביוכימיה והמהנדס.  שמחנו להתראות והם הכינו ארוחת ערב נחמדה לכבודנו, אבל האמת היא שערב שלם עם 'המהנדס' לאחרונה זה דבר די מעיק. הוא נרגן מאד, כל הזמן מתלונן ומקטר וכל דבר מעצבן אותו - לא נעים להיות במחיצתו. 

אנחנו ממשיכים להיפגש מדי פעם כי אנחנו אוהבים אותם ואנחנו חברים טובים כבר הרבה מאד שנים (בנותנו בנות הארבעים היו ביחד מאז המעון) - אבל אנחנו מקטינים את המינונים. 

באופן מפתיע ולא אופייני T הסכים שארכוש כרטיסים למחזמר "כנר על הגג" - בדרך כלל הוא לא אוהב מחזות זמר וממילא שנינו ראיתי את ההצגה הזאת (ואת הסרט) בגרסאות כאלה ואחרות כבר כמה פעמים - ובכל זאת בא לי, ואני אוהבת את דטנר ואת סנדרה שדה. נראה לי שיהיה נחמד. ההצגה מתקיימת בשבוע של יום הנישואים ה-43 שלנו, כך שזה תירוץ טוב לצאת לבלות קצת בעיר הגדולה. 

אני מושכת את הסוף של הספר "שבעת בעליה של אוולין הוגו" למרות שיש לי ספרים טובים אחרים שכבר "מחכים" לי. זו לא ספרות מופת אבל אני נהנית לקרוא. 

סיימתי (בחדר כושר, בהמשכים) לצפות בסידרה "ריקוד האש" המצויינת. בין הסדרות שאני "מחסלת" כשאני על האליפטיקל בחדר הכושר לבין כל הפודקסטים שאני שומעת כאשר אני הולכת/רצה בחוץ - אני מרגישה שיש לי הספק לא רע. אני גם נהנית מהתכנים וזה גם מסיח את דעתי ומעביר את הזמן כך שאני לא שמה לב למאמץ ולקושי וכך מגשימה גם את מטרת הפעילות הגופנית שלי כמו שאני רוצה. אז כן, בקטע הזה אני די מרוצה מעצמי. 

אז אולי ניפגש עם שותפנו ושריתה במוצאי שבת, וכנראה אפגש עם מחברת בראשון בבוקר. עדיין לא קבעתי מועד חדש עם קלי ושני. אני זוכרת ששני טסה לחו"ל כך שנדבר שוב כאשר היא תחזור, ואני עוד צריכה להתעדכן עם קלי מה שלום בעלה ואיך עוברת/עברה עליו הקורונה, והאם היא נדבקה בסוף או לא............

מהדרכונים שחידשנו טרם שמענו דבר אבל מראש אמרו שזה ייקח ששה שבועות....אז יש עוד זמן. את תעודת הזהות החדשה (הביומטרית) שלי קיבלתי והפעלתי, אז עוד משימה שבכלל לא תכננתי כבר בוצעה. 

מקווה לסופ"ש נעים ושקט - וכמו שעדה כתבה, שמחה שמבצע עלות השחר היה קצר והסתיים כפי שהסתיים. דווקא מכל הפוליטיקה של השבוע אני כל כך נגעלת שכרגיל לא אזכיר דבר....ונראה מה יהיה. 

שבת שלום. 

יום שבת, 6 באוגוסט 2022

על הא ועד דא

אז מה קורה בימים האחרונים? 

ל-T נתפס הגב שוב וזה די מדאיג, בעיקר כי זו פעם שנייה שזה קורה תוך שבועות ספורים, וכי אין לנו מושג מה גרם לכך. לא היתה איזו תנועה או פעולה שהוא יכול לשים עליה את האצבע שגרמה לכך.

הוא פנה ל'רופאהחדשה' בבקשה לקבל כדורים שקיבל בעבר (ארקוקסיה או BETAREN), היה לוקח במשך יומיים שלושה וזה היה עובר. אבל 'רופאהחדשה' לא היתה מוכנה לשמוע על זה. לא על הכדורים האלה ולא על שום תרופה אחרת. היא הנחתה אותו לנוח, לשמור על פעילות, לעשות קצת מתיחות, לקחת משככי כאבים "רגילים" ולהיות סבלני. "זה אמור להשתחרר לבד" היא אמרה. ובמקרה הצורך הזמינה אותו להיבדק אצלה או ללכת לאורתופד. אז קבעתי לו תור לאורתופד. שוב, כי זו פעמים שנייה שזה קורה בזמן קצר יחסית. אבל התור הכי קרוב הוא בשבוע האחרון של החודש. ומה עושים בינתיים?

אז בינתיים הוא לוקח משככי כאבים רגילים ונח. הבוקר לא יצא להליכה/ריצה. מחר מתוכנן לו יום עבודה במטבח (לצורך צילומי מנות עבור אתר אינטרנט של לקוחות) ואני לא יודעת אם הוא יהיה במצב מספיק טוב כדי לעמוד ולעבוד במטבח. 

נראה. 

בנושא אחר - הטלפון שלו עשה הרבה בעיות לאחרונה - שיחות נקטעו באמצע ואז הוא היה לא זמין במשך דקות ארוכות, או שאנשים לא שמעו אותו כשדיבר - גם כשהשיחה לא נותקה. ניסינו לאתחל את הטלפון לגמרי ולהגדיר את הכל מחדש, וקיווינו לטוב, אבל זה לא עזר. 

אז קנינו לו טלפון חדש ובהזדמנות נמסור את הטלפון הזה לתיקון, אולי יתברר שזו תקלה ידועה ואולי אפשר יהיה להשמיש אותו שוב מתי שהוא. זה מתסכל, כי בדרך כלל אנחנו לא מחליפים טלפון אחרי שנתיים בלבד, אבל הטלפון הוא כלי עבודה בסיסי שאי אפשר בלעדיו, במיוחד כאשר הבעייה היא בשיחות עצמן ובעצם הזמינות שלו. 

בסוף השבוע לא הגיעו בתי ומשפחתה לארוחת ערב אצלנו. בששי היה לחתני יום הולדת ובתי לקחה אותו למלון מפנק ביפו והזמינה מקומות במסעדה בששי בערב. אני לא יודעת לאיזו מסעדה הם הלכו בסוף כי היא היתה ברשימת המתנה בכמה מהן. נדבר איתם עוד מעט. אמא של חתני הגיעה אליהם להיות עם הנכדים ששי שבת. 

למרות גבו של T הוא התעקש לבשל בששי, והזמנו את הורי לארוחה צנועה אבל טעימה מאד. הוא הכין בורשט סלק קר (מעדן!) וגם ניוקי בולונייז.... וכמובן סלט טרי מעולה שאף ארוחה לא שלמה בלעדיו. 

בכלל לא ידענו אבל בזמן שישבנו עם הורי ואכלנו פרצה מלחמה. נראה איך היא תתפתח, מה עוד יקרה ועד מתי. 

אחי וגיסתי אמורים לחזור מניו יורק מחר, ואין לי מושג באיזו חברת תעופה הם טסים. אם זו חברה זרה יש סכנה שהטיסה שלהם בוטלה................

מקווה שיהיה שקט ומאחלת לתושבי הדרום שיעברו את הימים האלה בשלום, ולהם ולכל תושבי הארץ שקט ושלווה במהרה. 

יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה

הפוסט הזה מתכתבת עם הפוסטים שכתבה עדי לאחרונה, בהם היא מספרת על המאבק שלה במשקל ובניסיונותיה החוזרים ונשנים בהרזיה. 

תודה עדי על השיתוף של תהליכים הלא פשוטים שהדרך הזאת מציבה בפנייך.

אנשים רזים מסתכלים על אדם עם עודף משקל ולא מצליחים להבין למה הוא לא משיל את הקילוגרמים העודפים. 

אנשים שאין להם את בעיית ההשמנה או שאין להם "אכילה רגשית" או שסתם לא נמשכים לאוכל מתוק או שמן או סתם לא בריא - שומעים על הקשיים להתמיד בדיאטות ועל הכשלונות החוזרים וחזרה למאכלים מפתים, לא בריאים וכמובן משמינים וקשה להם להבין, ולכן גם קשה להם לפרגן. קשה לתמוך במישהו שמפגין חולשה, כך זה נראה להם, ואובדן של כוח הרצון.

אבל כשאני שומעת סיפורים כאלה על קשיים בירידה במשקל או קשיים בהתמדה בתפריט כזה או אחר וגם קשיים בהתמדה בספורט - אני מזדהה לגמרי. אני מרגישה את זה בעומק הנשמה. 

חלפו מעל לשנתיים מאז פצחנו, T ואני, בפרויקט הירידה במשקל ושינוי אורח החיים שלנו לצורך הרזיה. 

אני והגוף שלי כבר היינו למודי דיאטות לרוב ועם שנים (עשרות שנים) של השלת קילוגרמים והעלאתם מחדש. T, שתמיד היה שמנמן בילדותו ונערותו, רזה בתחילת שירותו הצבאי ואז עלה בהדרגה במשקל מאז, עשה באופן יזום דיאטה רק פעמיים לפני כן בחייו. בשתי הפעמים Vהן הוא פשוט סתם את הפה - לא עסק בספורט אבל הוריד בכמויות ובסוגי המאכלים שהוא צרך - ובשתי הפעמים הוא ירד הרבה מאד קילוגרמים מהר מאד......וכמובן בהדרגה העלה אותם מחדש. 

כשפרצה הקורונה היינו, כל אחד מאיתנו, במשקל שיא של עצמו. ואז החלטנו לעשות מעשה. 

במאי 2020 עשינו שלושה צעדים לטובת ההורדה במשקל. 

התחלנו להתמיד בפעילות גופנית, יותר ממה שנהגנו לעשות לפני כן. אם לפני כן הצלחנו להתעמל במשך כחצי שעה פעם עד שלוש פעמים בשבוע, מרגע שקבלנו את ההחלטה לרזות ביחד, התחלנו להתעמל כל יום ובהדרגה להאריך את זמן הפעילות ואת הקושי שלה. 

התחלנו מהליכה של שני קילומטר ליום, והגדלנו בהדרגה במשך כמה חודשים עד שאני הגעתי לממוצע של 6-8 קילומטר ביום (או שעה על האליפטיקל בחדר כושר) ו-T הגיע לממוצע של 10-12 קילומטר ביום. 

שינינו מן הקצה אל הקצה את התפריט שלנו. הורדנו לגמרי את המתוקים והורדנו חלק ניכר מהפחמימות. התחלנו לאכול ארוחת בוקר, דבר שמעולם לא עשינו פרט לחופשות בבתי מלון. ארוחת הבוקר שלנו היא יוגורט עם פרי (בדרך כלל בננה) וכאשר אין יוגורט אז שני שקדים או אגוזי קשיו. 

בצהריים התחלנו לאכול מרק מלא בירקות, לפעמים עם בשר בקר ולפעמים (בדרך כלל) עם עוף. ופרי לקינוח. 

בערב התחלנו לאכול סלט ירקות גדול עם ביצה וגבינת קוטג' או לבנה. T גם אוכל פרוסת לחם. ושוב קינוח של פרי. 

והמרכיב שאיפשר את השינוי הדרמטי הזה: התחלנו לקחת סקסנדה. עשינו זאת בליווי של רופאת המשפחה ושל דיאטנית. הדיאטנית הזאת עדיין מלווה את שנינו, כאשר כיום אנחנו פשוט משוחחים איתה בטלפון פעם בשלושה חודשים, אבל בהתחלה היא עזרה לנו להרכיב את התפריט על סמך מרכיבים שאנחנו אוהבים ושקל לנו לקנות ולהכין. וזה עוד משהו שמסתכל מאד הרבה פעמים אצל דיאטנים או מנחי קבוצות הרזיה, כפי שעדי סיפרה בפוסטים שלה: שבמקום לזרום עם האנשים על המאכלים שהם אוהבים או לפחות מסוגלים להתמיד באכילתם, הם מושכים לבניית תפריטים שאין סיכוי שהאדם יתמיד בו, בסופו של דבר, גם אם בהתחלה יהיה חדור מוטיבציה וישתדל מאד. 

הסקסנדה היתה הדבר שהפחית לנו את הרעב ואת החשקים ואיפשר לנו לפתח הרגלים חדשים.

היו גם תופעות לוואי לא מעטות לאורך הדרך. אצל T זה התבטא בעצירות בדרך כלל, אצלי (שגם ככה סובלת מעצירות כל חיי) היו כמה חודשים של בחילות. אבל הרצון לרזות היה עז כל כך אצל שנינו, שלא נתנו לתופעות הלוואי האלה לקלקל לנו את התכניות.

לאט ובהדרגה התחלנו להשיל קילוגרמים. אני הייתי בטוחה ש-T - בהיותו גבר וגם כי גופו לא היה למוד דיאטות - יירד הרבה יותר מהר ממני. אבל אולי משום שהפעם הוא לא צם אלא אכל בצורה מסודרת, גם הוא ירד בערך שני קילו בחודש, אולי קצת יותר. 

תוך שנה ירדנו שנינו מעל ל-24 קילו, ואז הפסקנו לקחת את הסקסנדה והמשכנו לרדת עוד שניים שלושה קילו והתייצבנו. הרגלי ההתעמלות והאכילה כבר התקבעו אצלנו, ושנינו שמרנו על המשקל מאז. 

כמובן של-T גם היו תלאות בריאותיות לא קטנות בתקופה הזאת, אבל בכל זמן שיכול היה לאכול רגיל ולהתעמל רגיל הוא התמיד בזה. 

אבל עכשיו אני מגיעה לפואנטה של הפוסט הזה. נשמע כאילו הכל טוב והגענו למנוחה ולנחלה. אז לא לגמרי. כי אני עדיין מאד מאד אוהבת מתוקים ומתגעגעת אליהם. עדיין מדי פעם אני רואה אנשים הולכים ברחוב מלקקים גלידה ואני מרחמת על עצמי כי אני יודעת שאסור לי, ושאם אתפתה לזה יש סכנה שכל מה שבניתי באורח חיי הנוכחי ייהרס.

כי עדיין יש שעות במהלך היום (בדרך כלל אחר הצהריים) שאני נהיית פתאום רעבה - ואם אני אוכלת משהו, אפילו משהו בריא, אפילו משהו קטן - אני מייד מסתכנת בהעלאת קילו או שניים. כי ככה הגוף של כבר מגיב לכל תוספת קטנה בכמויות שהוא מקבל. 

וקשה לי. הקילו או שניים האלה מלחיצים אותי וגורמים לי להרגיש שזה מדרון חלקלק ושקל מדי ליפול ולהתחיל לעלות שוב במשקל. 

בחורף התמודדתי עם הרעב הזה של אחר הצהריים על ידי יציאה להליכה/ריצה בחוץ במקום לנסות לעמוד בפיתוי של הליכה למקרר. זה היה רווח נקי כי גם נמנעתי מלנשנש וגם שרפתי עוד קלוריות. בקיץ החם והלח והמגעיל שיש עכשיו בחוץ, זו לא אופציה. ואני נאבקת באותם קילו/שניים שעולים ואז יורדים שוב ושוב ומתעצבנת על זה ועל עצמי. 

כשיש כאן ארוחות ואנחנו מאכילים את כולם במטעמים ובקינוחים - קל לי לעמוד בפיתוי ולא לטעום. אבל אם נשאר כאן משהו מכל זה אחרי שהם הולכים לפעמים קשה לי להתנגד לחשק לקחת פרוסת עוגה או שבמקום זאת אני אוכלת יותר פירות ממה שאני אמורה (בכל זאת זה סוכר טהור). 

מה שאני אומרת הוא שזה מאבק לכל החיים. מאבק לא פשוט. וגם מי שלכאורה ניצח, וירד כמוני מ-BMI 32 ל-BMI 22 לא יכול פשוט לעשות V על המשימה ולחזור להרגלים הישנים. נדרשת התמדה וזה קשה. זה אולי קשה יותר מאשר לרדת את אותם קילוגרמים בפרויקט הראשוני. 

ולפעמים אני שוקלת לחזור שוב לקחת סקסנדה כדי להקל על עצמי קצת, אבל אז אני שואלת את עצמי - עד מתי? ועד כמה כלי העזר הזה שהציל אותנו בהתחלה בעצם גם גרם או עלול לגרום לנזק לטווח הארוך? 

אז מה אני רוצה לומר בעצם? שאני מבינה את מי שנאבק במשקל ובאכילת יתר ובאכילת שעמום ובאכילה חברתית ובאכילה רגשית. ושהייתי רוצה לבקש מאלה שאין להם את הבעייה הזאת אבל פוגשים אחרים שסובלים ממנה - להתייחס בחמלה, בהבנה, לתמוך ולעודד. זהו בעצם. ראיתי שני אנשים הולכים ברחוב ומלקקים גלידה וזה הניב את כל הפוסט הזה............