הרבה סימני שאלה

השבוע יצא שנפגשתי יומיים רצוף עם 'מחברת'. היא באמת עוברת תקופה לא קלה, בין הבריאות של בתה לבין עניינים שבלב. נראה לי שכאשר הדאגה לבתה וכל ההתעסקות עם זה מרחפת מעל לכל, אז גם דברים אחרים נוטים לקבל גרסא עגומה יותר. יותר באסה מהפרידה מהחבר, יותר לחץ ממלחמה קרבה..כן או לא. לא פשוט. אז אני משתדלת להיות שם, להקשיב, לא להטיף ולא להכביד בעניינים משלי. 

לקראת סוף השבוע פתאום נחת עלי דכדוך פתאומי. אני לא יודעת לומר אם זה קשור או לא קשור לחדשות ולכל הפרשנים מטעם עצמם שיודעים או לא יודעים לנבא אם ומתי תתחיל כאן מלחמה אבל ראיתי שאני לא ממש בטוב. הרבה אין לי מה לעשות עם זה, רק להסכים להרגיש איך שאני מרגישה ולעבור דרך זה....בדרך כלל זה עובד ובסוף זה מתפוגג מעצמו. 

אין לנו דרך לדעת באמת אם ומתי תהיה מלחמה, ולכן אנחנו ממשיכים בתכניות שלנו כאילו אין, וכמובן שבכל רגע נתון המציאות יכולה להגיע ולשבש לנו את הכל. ונתמודד. 

נכון לעכשיו אנחנו טסים מחר ליוון לשבוע. אלא אם יקרה משהו. 

נכון לעכשיו אנחנו חוזרים משם בשבת הבאה. אלא אם יקרה משהו. 

גם בבית עצמו ה"ארמון" היתה תקלה במיזוג, שהתבטאה בכך שבחדר השינה העליון המזגן פשוט לא פעל. 

במסגרת האחריות של הקבלן שמכר לנו את הבית פנינו אליו כדי שייסדר את זה. מדובר במערכת "משאבת חום" מהסוג החדיש ביותר, גם לחימום וגם לקירור, שאמורה להיות גם הכי חסכונית...אלא שמאז שהוא בנה את הבית לפני שנתיים ועד שאנחנו קנינו אותו, הבית עמד ריק וללא שימוש והם לא השכילו להפעיל את המזגן מידי פעם....ובקיצור עכשיו התברר שהמים בצינורות מטונפים וגם הפילטרים, וצריך להזמין שרברב שיעשה לזה תחזוקה. הודענו לו שאנחנו מגיעים לשבוע ושבשבוע שאחרי כן כבר יש לנו דיירים בתשלום, והוא התאמץ מאד יחד עם השרברב שלו לסדר מה שהוא יכול היה כדי שזה יעבוד עבורנו השבוע, אבל לשרברב יהיה זמן לתחזוקה רצינית רק בעוד כעשרה ימים.....אז נקווה לטוב עד אז. מקסימום נקנה מקרן חום אחד או שניים ליתר בטחון........

על זה נאמר "צרות של עשירים". 

התחלתי לקרוא ספר בשם רילוקיישן מאת איילת גונדר־גושן. היה קטע עם הספר הזה, שהמליצו לי עליו כבר לפני כמה שנים. בטעות אז הורדתי ספר בשם רילוקיישן דרלינג, רילוקיישן מאת אילת מאמו שי (אז קל להתבלבל - גם שם הספר דומה וגם שמה הפרטי של הסופרת דומה), ונחרדתי לגלות את הרמה שבה מדפיסים ספרים בימינו. באמת שאני כבר שנים לא מגבילה את עצמי רק ל"ספרות יפה" אבל הספר הזה היה פשוט מתחת לכל ביקורת - בכתיבה, בהגהה, בעריכה, בתוכן.........פשוט נורא. ולא הבנתי למה ואיך כולם ממליצים עליו. אופס. רק עכשיו התברר לי שהמליצו על הספר ההוא.......שכעת התחלתי לקרוא ואני עדיין לא יודעת לומר איך ומה. אז בהצלחה לי. 

בתחום מכירת הדירה של בתי, היא וחתני החליטו לתת את הדירה בבלעדיות למתווך שמצא כן בעיניהם, והם תולים הרבה תקוות ביכולות שלו לשווק ולדחוף ולמכור להם את הדירה הרבה יותר טוב ממה שהם עושים בעצמם. אני בספק אבל.......כך הם החליטו. חתני גם החליט לשפץ על חשבונם קצת את הלובי של הבניין....אולי זה, לפחות, לא יבריח את מי שבכלל יטרח להגיע (בקושי מתקשרים ובקושי מגיעים גם ככה). אוף. נקווה לטוב. 

קפצנו לביקור קצר אצל הורי היום, אז היה טוב לראות שהם בסדר. דווקא אמה של מנהלת הבית שלנו ביוון מאושפזת עכשיו, ונשמע שהיא דואגת מאד לשלומה. איחלנו לה כל טוב וכמובן שלא לחצנו עליה לגבי הבית, הניקיון, הכביסה של המגבות והמצעים....כל עוד זה רק אנחנו אז אנחנו יכולים להסתדר. עוד לא מדובר בלקוחות. נקווה לטוב גם בגיזרה הזאת. 

אז אולי תהיה מלחמה עכשיו ואולי יותר מאוחר...ואולי נטוס מחר ואולי לא. ואולי נחזור בזמן ואולי לא. ובכל מקרה הבית שלנו כאן יעמוד לרשותה של בתי ומשפחתה למקרה שתפרוץ מלחמה....אז לפחות על זה אני פחות מודאגת. ואם הם יגורו כאן אז גם החתול לא יהיה לבד..............

הדכדוך חזר וזיגמונד עבר דירה

כבר אפשר להכריז רשמית, שהדכדוך (שלא לומר: דכאון, שלא לומר: ייאוש) שהייתי בו בחודשים שלפני החופשה בתאילנד חזר אלי ובגדול. וגם אל T. אצל T זה כבר ממש ייאוש, משהו שלא היה עד עכשיו.

לא שזה לא היה צפוי כמובן. המצב לא רק שלא השתפר מסביב אלא רק הולך ומחמיר, אז בהחלט לא מפתיע. והיה שבוע קשה וכואב. 

 אני מוצאת את עצמי מנסה להיאחז במילים של מרואיינת אחת בפודקאסט אחד, שהזכירה לי איך, בזמן הקצר של ממשלת בנט-לפיד, המון דברים התחילו להיות מטופלים ומתוקנים, מהר וטוב יחסית לזמן הקצר שעמד לרשותם. כמובן שמצבנו היום לא קרוב ולא דומה בכלל למצבנו אז, אבל אולי אולי אני טועה כאשר אני חוששת שלא משנה איזה נס יקרה כאן, גם אם כל המשיחיים והקיצונים והגזענים והמושחתים ייעלמו פתאום מהשלטון ומחיינו, יש יותר מדי דברים שנהרסו שכבר לא ניתן לרפא ולתקן. אולי בכל זאת אני טועה. ומצד שני בכל הזמן הקצר של הכהונה של ממשלת השינוי ההיא, עמלו הקיסר ופמלייתו סביב השעון על מכונת הרעל והרס הדמוקרטיה שלהם.... אז אולי בכל זאת אין מקום לאופטימיות. אוף אוף אוף. 

כך או אחרת...

אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו להמשיך בשיגרה הטובה שלנו,  וכמה שיותר. 

מנסים לשמור בכל זאת על השפיות. ממשיכים עם  המטלות והעבודה והעיסוקים של כל אחד מאיתנו. 

מקפידים על הספורט, עד כמה שניתן: פעמיים ביום. 

מקפידים על כמה שיותר זמן איכות עם הנכדים ופה ושם מפגשים עם חברים/חברות שעושים לנו טוב על הלב.

T הבטיח לי שהוא הפחית את החשיפה שלו לחדשות במהלך היממה. זה לא מפחית לו את הדכאון כמובן, כי ברור שהעובדה שהוא לא שומע את החדשות 24/7 לא משנה את המציאות. ואיזה בוקר השבוע הוא חטף התקף כאבים חזק מהרגיל, אז גם זה לא משמח אף פעם. 

עוד עצב גדול בנוסף לכל זה ..... הוא  שזיגמונד התגלה כיותר ויותר בעייתי, במקום שהמצב יילך וישתפר עם הזמן ועם הגיל.

פתאום בשבת שעברה בבוקר הוא החליט לעשות את כל הצרכים שלו בתוך ארון התקשורת שמתחת לטלוויזיה. אז כן, יש שם את הקופסא של YES, את הראוטר של האינטרנט, את כל הכבלים החשמליים והחיבורים למגבר ולרמקולים ולמחשב הבית החכם..... ובדיוק כשעוד כל הנכדים (שנשארו לישון) ובתי (שהגיעה לאסוף אותם) היו כאן, התחלנו להריח משהו חשוד.....והכל שם למטה התמלא בקקי (רך!!) ומלא מלא פיפי. 

ונראה שהוא זאת סתם ככה, כי הארגזים שלהם היו בסדר גמור. יומיים קודם לכן החלפתי את החול בארגזים, ואני ממילא מנקה אותם מהפסולת היבשה לפחות פעמיים ביום (לפחות, כי זיגמונד עושה קקי לפחות שלוש או ארבע פעמים ביום). 

זה היה קשוח, לנקות את זה, ולעבור עם אקונומיקה, ולוודא ששום דבר לא ניזוק.... ואז למצוא דרכים יצירתיות לחסום את הגישה גם לשם....באופן זמני, עד שנמצא פתרון קבוע. הבית שלנו כבר נראה כמו מבצר מאולתר עם כל החסימות הפרוביזוריות האלה. מתחת לתנור, בירידה למרתף ועכשיו גם בסלון מתחת לטלוויזיה. 

וכמובן שבמהלך הביקור של הנכדים (נשמותק ושרי נשארו לישון, לשמחתנו הגדולה) הוא כל הזמן ניסה לחטוף להם את האוכל וגם שתה לשרי מהשוקו ואז הפיל ושפך את השאר.... 

באחד הבקרים השבוע הוא השתולל והפיל ספל קפה ש-T הכין לי - ואז התיישב לו בכיף בתוך שברי הזכוכית ושלולית הקפה. 

בוקר אחר הוא קפץ על המיטה מיד לאחר שביקר בארגז, ומרח את T ואת הסדין לגמרי בקקי שהוא דרך בתוכו בארגז ולא טרח לנקות את עצמו. כרגיל.

בלית ברירה הבנו, שככה המצב לא יכול להימשך. עם כל המתיקות שלו וכל הצער שבדבר, עם כל הרצון הטוב - אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה. אולי כשהיינו צעירים יותר היתה לנו אנרגיה ומוטיבציה למשוך עוד ולנסות לחכות שהמצב ישתפר, אבל עכשיו זה פשוט הגדיש את הסאה. 

משהו בסיסי לא תקין בחתול הזה, ואנחנו הרי למודי ניסיון עם חתולים כבר מאז שנת 1989 (ועם כלבים לפני כן). הבנו שלא תהיה ברירה אלא להיפרד ממנו, למרות כל הניסיונות ולמרות כל האהבה שפיתחנו כלפיו. וכן, גם זה הכניס אותי לדכאון. 

וכאילו כל זה לא הספיק, היתה לו כנראה תגובה נאורולוגית כלשהי לטיפול נגד פרעושים/תולעים. מורחים להם את החומר הזה בנקודה בגב שהם לא אמורים להיות מסוגלים להגיע אליה, אבל הוא כנראה איכשהו בכל זאת הצליח וליקק מזה. ראינו שהוא לא ממש בסדר ומייד טסנו איתו לווטרינר, שטען שזו תגובה קלה ושזה אמור לעבור לבד, וכל עוד הוא אוכל אז אין מה לטפל ורק לעקוב. 

אז הוא אכל כרגיל והתנהג כרגיל אבל היה כאילו מסטול כל הזמן. ראינו שזה משתפר עם הימים החולפים אבל זה היה באמת שובר לב לראות אותו כזה מוזר ושיכור. וזה אגב הטיפול נגד פרעושים ותולעים הכי פחות רעיל והכי מומלץ עבור חתולים (NEXTGARD COMBO) וזו כבר פעם שנייה שאני עושה לו את הטיפול...ובפעם קודמת לא היתה בעייה. אוף אוף אוף. 

בכל מקרה, הבנו שאנחנו לא בנויים להמשיך ככה, והחלטנו לנסות למצוא מישהו שייקח אותו. מישהו, שנספר לו את כל הפרטים האלה ונפרוש בפניו את כל הבעייתיות של המתוק הקטן הזה, ואם הוא בכל זאת יסכים לקחת על עצמו לאמץ אותו, נמסור אותו, כי אנחנו כבר הגענו לקצה גבול היכולת. וגם לא היה מצב שנשאיר  אותו ככה לקט סיטרית כאשר נטוס (בע"ה) לבן שלנו בעוד כמה שבועות. 

עשינו כמה טלפונים ו-T גם פרסם מודעה, ומצאנו זוג סטודנטים מתוקים, ששמעו את כל מה שסיפרנו, הודו לנו על הכנות והפתיחות, והחליטו בכל זאת לקחת אותו. וכשהם הגיעו אלינו, התברר שהבחורה לימדה את נשמותק כשהיה ביסודי. איזה עולם קטן. 

הם הגיעו באיזה ערב, ישבו אצלנו כשעתיים, שאלו שאלות והסברנו להם הכל. ואז, כמו לפי הזמנה, זיגמונד החליט לעשות להם "הצגת תכלית" ועשה את צרכיו (בארגז, אמנם) והגיע מלוכלך כולו, והם ראו איך אני רוחצת אותו.... וגם זה לא הרתיע אותם. 

אז עכשיו אנחנו כבר בלי זיגמונד, ואנחנו מתגעגעים למתיקות שלו ולהתמסרות שלו (ו-T מתגעגע לישון איתו "כפיות" בלילות) אבל אנחנו גם חשים הקלה ומאמינים שהוא עבר לידיים מאד טובות. 

וכמובן אנחנו בקשר איתם, ונעזור עם כל שאלה או בעייה.

ומיינקוני נראה די רגוע ומבסוט....אולי גם אצלו יש הקלה שאף אחד לא חוטף לו את האוכל או מטנף לו את כל ארגזי החול, אבל מצד שני אולי גם הוא חש איזה געגוע, כי הם כבר התחילו לשחק לפעמים ביחד. ימים יגידו. 

בכל מקרה, תם עוד פרק בתולדות החתולים של משפחת אמפי. 

אלו הם חיינו בזמן האחרון

הצינון של T השתפר מעט אבל עוד לא עבר לגמרי. עדיין יש הרבה ליחה ומידי פעם שיעולים די מפחידים. 

בינתיים הוא מתעקש בכל זאת להתעמל וכמובן לא העלה בדעתו לפספס את ההפגנה בקפלן במוצאי שבת. זה הפך כבר לשיגרת מוצ"ש אצלנו. והאופנוע החדש נוח מספיק כדי שלא אסבול מזה יותר מדי. וגם האינטרקום שיש לנו בין הקסדות מאפשר לי להזכיר לו להוריד מהירות מעט כשהוא מתחיל להיסחף. 

אז בשבוע שעבר התקיים גם הביקור אצל 'פרופסור-על' - שהתברר שהפרופסור שלנו היה תלמיד שלו ובן טיפוחיו. 

'פרופסור-על' קרא ולמד היטב את כל התיק הרפואי וההיסטוריה של T לקראת הביקור, וחקר אותו לפרטי פרטים אודות התסמינים שהוא סובל מהם בפרט ואודות מצבו בכלל. היתה ל-T שיחה מאד טובה איתו, גם לגבי הניתוח עצמו וכל השנה פלוס שעברה מאז, גם על הפרופסור שניתח אותו וגם על עוד דברים. 

בין השאר, הוא הסביר לו מדוע אל לו להצטער שעבר את הניתוח, כי למרות שהתברר בסוף שלא היה גידול ממאיר, הסיכון היה גדול מכדי להזניח ולחכות אולי עד שהיה מאוחר מדי. יתרה מכך, הוא טען שגם אם ביצעו את הביופסיה ביסודיות וחזרו עליה כמה וכמה פעמים עם כמה וכמה חתכים שונים, עדיין ייתכן שכן היה משהו ממאיר, שטוב שהוצא מהגוף. בנוסף, הוא אמר שעבר מספיק זמן מאז, ושבוצעו מספיק בדיקות מאז, שלו היה עדיין משהו שם בפנים מתפתח במחשכים, הוא כבר היה מתגלה בשלב הזה. "בקיצור", אמר לו פרופסור-על, "תודיע לאשתך שהיא לא עומדת להיפטר ממך בקרוב". 

פרופסור-על העלה כמה השערות לגבי הסיבות האפשריות להתקפי הכאב של T - האחת היא באמת הבקע שיש לו בחלקה העליון של צלקת הניתוח - שגם הפרופסור דיבר עליה כבר מהבדיקה הראשונה. הבעייה עם זה היא, שתיאור הכאבים אינו תואם בקע. 

סיבה אפשרית נוספת לדעתו היא עצבית. ייתכן, הוא אומר, שפגיעה באיזה עצב שהתרחשה במהלך הניתוח גורמת לכך שבמצבים מסויימים מפעילה את התקף הכאב. במקרה כזה ייתכן שניתן יהיה לעזור ל-T מהכיוון של מניעת הכאב. הבעייה כמובן היא לאתר את העצב, במיוחד כשלא ניתן לדעת מתי יתקוף הכאב הבא. 

אבל אלו רק השערות, הוא אמר, והוא מבקש להתייעץ עם מומחים נוספים ולחזור אל T. 

האורתופד שהגעתי אליו בגלל כף הרגל השמאלית בדק אותה ביסודיות וגם שלח אותי לצילום רנטגן. יש חשש לשבר הליכה, ובמקרה הזה אצטרך לתת לרגל מנוחה במשך 6-8 שבועות 😨. ממתינה לתוצאות הצילום ואז נראה. 

בכל מקרה הוא הדגיש שוב שעם הקשת הגבוהה שיש לי ("ההיפך מפלטפוס" כך אמר, ואת זאת אני הרי כבר יודעת שנים רבות) גם חובה עלי ללכת כל הזמן עם המדרסים המותאמים, גם לחדש אותם לעיתים קרובות, וגם בהליכה מאומצת ללכת עם מקלות הליכה, כדי להוריד מהעומס על הרגליים. 

היום, משהגעתי כמעט לשליש הספר, הבנתי סופית שאני לא נהנית לקרוא את "קדמת עדן" של ג'ון סטיינבק, וכנראה שאפסיק, לפחות לעת עתה. לא בכוח. 

בימים האחרונים, במיוחד ביממה האחרונה, שוב צללתי לדכדוך קשה עם כל מה שקורה מסביב. 

בין הדרת נשים באוטובוסים באשדוד לבין תאונת ה'פגע וברח' של שתי הנשים בילד בנתניה לבין הרצח הנוראי והמיותר ליד גן-נר לבין המכות שחטף בתל אביב צעיר מיפו (שעמד להתגייס לצה"ל) רק כי חבורת נערים מטומטמים שמעו אותו מדבר בטלפון בערבית לבין התאבדותה של הנאנסת משומרת.....וואי יש עוד מיליון אמירות ואירועים ושנאות וטימטומים ובא לי שיבוא המבול וימחק את כולנו ולא יתחיל מחדש, כי כבר ניסו פעמיים וזה כנראה לא יצליח. שוב. 

כששוחחתי עם בתי היא ניסתה בכל זאת לעודד אותי, שיש כמה נקודות אור בכל זאת בחיינו ששוות הכל. כן. יש כמה נקודות אור. היא והמשפחה שלה, בני והמשפחה שלו. הורי, אחי והמשפחה שלו. קומץ חברים טובים. כן, גם כמה בלוגרים יקרים שאני כבר מחשיבה לחברים. אבל זהו. פחות או יותר. אוף. 

למדור השרביט החם - החופשה המושלמת

לו הייתי אני עדיין עורכת את מדור השרביט החם בפרפרים ניתן היה לחשוד בי שחשבתי על הנושא הזה משום שאני כעת בחופשה. 

אבל לא, מוטי חשב על זה לגמרי בעצמו, ולגמרי במקרה קרה, שיצאתי לחופשה ספונטנית ובלתי מתוכננת בדיוק השבוע. אז איך זה קרה? 

בחמישי בבוקר עדיין הרגשתי לא טוב. לא יצאתי להליכה ואפילו נתתי ל-T לצאת לקניות השבועיות בסופר בלעדי. אבל לקראת אחר הצהריים מצבי התחיל להשתפר מעט, והחלטנו לקיים ארוחת ששי עם בתי ומשפחתה והורי לכבוד יום הולדתי. 

בין לבין שמתי לב ש-T גולש ברשת בחיפוש אחר מלון בים המלח, וזה נראה לי מוזר כי לא תכננו שום דבר כזה ולא דיברנו על זה, ואז הבנתי שהוא מחפש להפתיע אותי ביום הולדתי. 

בהתחלה לא כל כך שיתפתי עם זה פעולה, לאחרונה מצב רוחי ממש לא משהו. 

הבנתי שאני בסוג של דכדוך. שבין הדאגות ההולכות וגוברות לבריאותו של T לבין המצב הפוליטי (ובסופ"ש אחר כך נוספו גם הפיגועים הנוראיים) לבין הצינון שלי שדי רוקן אותי מאנרגיות, התחלתי קצת לשקוע. 

שמתי לב שאני מתעוררת שוב לפנות בוקר כשחרדה לופתת את אזור בית החזה ופושטת בכל הגוף....והבנתי שטיפות ההיפריקום שאני עדיין לוקחת כבר לא מספיק משפיעות עלי ולא מספיק עוזרות. 

אז מה פתאום ים המלח עכשיו? 

נכון, אני מאד מאד אוהבת את ים המלח. אוהבת את הים עצמו ואת הטבע המדברי שמסביב. אוהבת את הברום שבאוויר ואת הרוגע שזה משרה עלי בדרך כלל. אוהבת אפילו את הספא עם בריכות מי המלח, אבל אז - מתוך הדכדוך הכללי שאפף אותי - התחלתי להיזכר בכל מה שלא כיף שם. נזכרתי בצפיפות בחדר האוכל ובספא ומסביב לבריכה כשכל וועדי העובדים או קבוצות של בתי אבות או של תיירי מרפא מחו"ל (שיהיו בריאים, לגמרי מפרגנת להם איכות חיים והבראה)....ופתאום לא התחשק לי. בכלל. 

אבל T לא אדם שמוותר בקלות, ודווקא החליט שהוא חייב לעשות משהו כדי לשלוף אותי קצת מהדכדוך הזה שנחת עלי, ועוד ביום הולדתי, והתחיל לתחקר אותי "אם לא ים המלח אז מה כן?" ואז נזכרנו, שדיברנו על חופשה קיצית בחורף בדובאי. 

ואז הוא התחיל לחפש ולהתעמק מעט ובסוף מצא דיל נהדר בארקיע לטיסה פלוס מלון חמישה כוכבים על ה-PALM JUMEIRA ISLAND (שזה האיים המלאכותיים שבנויים בצורת דקל).

חבילת הטיסה פלוס המלון כולל ארוחת בוקר והעברות לארבעה לילות עלתה כמו שני לילות במלון טוב בארץ. עדיין לא התלהבתי ועדיין לא ממש הבראתי, אבל החלטתי לזרום. T ביצע את ההזמנה ודי מהר יצרה איתנו קשר מישהי שהזדהתה כ"יוספה מארקיע", וידאה שכל הפרטים שהזנו בהזמנה נכונים, וביקשה שנשמור את הטלפון שלה כי היא עומדת לשירותנו בכל מה שנצטרך בחופשה הזאת. עדיין לא היה אישור סופי על המלון עצמו אבל היא הורתה לנו להיערך לנסיעה כי הכל יהיה בסדר. T חושב שהיא פנסיונרית, עם המסירות שלה וההקפדה שלה והיחס השירותי....ייתכן מאד שהוא צודק. 

בזריזות וידאתי עם אחי שהוא ידאג לאבא שלי למקרה שיהיה צורך ועם הבת של השכנים שתטפל בחתולים בהעדרנו. ארגנתי גם ביטוח נסיעות אבל אז פתאום ראיתי שהפוליסה כוללת רק אותי, בלי T. זה היה מאד מוזר. לא היה לי ברור אם אני טעיתי או שמשהו השתבש באתר של חברת הביטוח. זה היה כבר ששי אחר הצהריים ושירות לקוחות כבר לא היו זמינים, אבל בכל מקרה הסכום באמת תאם לביטוח של אדם אחד, אז מייד ארגנתי עוד פוליסה בנפרד עבור T. הכנתי את הניירת ואת הדרכונים - ואז בבדיקה חוזרת (מזל שאני תמיד בודקת את עצמי שוב ושוב) גיליתי שלקחתי בטעות את הדרכונים פגי התוקף (אלה שטבועה בהם הויזה האמריקאית) במקום את העדכניים....היה יכול להיות מאד לא נעים בשדה התעופה לולא שמתי לב לכך. 

בשלב הזה הכל בעצם היה מוכן, ונערכנו לארוחת הערב בששי, לחגוג לי את יום ההולדת. ואז בתי התקשרה לומר שהם נורא מקוררים, ולא ברור מי מהם יגיע ומי לא. היא מייד הודיעה גם להורי, שהחליטו לא להגיע כדי לא לחשוף את עצמם. בסוף בתי הגיעה עם חכמוד, שהרגיש טוב, נשמותק, שהיה די מצונן ומעט מעוך, ושרי שנרדמה באוטו בדרך אלינו ולא התעוררה כל הערב והמשיכה לישון גם בדרכם בחזרה הביתה ואחר כך כל הלילה עד שבת בבוקר. חתני הרגיש ממש לא טוב ולא הגיע, וגם בתי היתה די מעוכה ודי מהר בתום הארוחה הם נסעו הביתה. אף אחד לא נשאר לישון. לפני שהלכו עוד הספיקו להדליק לי נר (ש-T שם באמצע קערת מוס שוקולד גדולה שהוא הכין וקישט עם עוגיות אוריאו)  ושרו לי "היום יום הולדת". מאד הערכתי את הרצון הטוב ואת המאמץ לשמח אותי ביום הולדתי אבל היה קצת עצוב בארוחת ששי עם כל כך מעט משתתפים.

בשבת חל יום ההולדת עצמו וקבלתי המון הודעות ברכה ליום ההולדת וגם די הרבה שיחות טלפון - ובין לבין ארזנו שתי מזוודות טרולי, בצענו צ'ק אין מקוון ונערכנו לטיסה. נסענו עם הרכב והיתה נסיעה די מהירה וחלקה לשדה התעופה. מצאנו חניה פנויה ממש בכניסה לבחניון לטווח הארוך וההסעה לטרמינל הגיעה תוך 2 דקות. בשדה עצמו הלכנו לתור מיוחד זריז לנוסעים ללא מזוודות שיש להם כבר כרטיס עלייה למטוס (אזור W, למי שלא מכיר) וכל התהליך עבר מהר מאד ובקלות. 

המטוס עצמו היה כמעט ריק והטיסה היתה די קצרה וחלקה. 

בעצם השיבוש היחיד קרה דווקא בשדה התעופה בדובאי, כי לא הופענו ברשימות של ההסעות למלונות, אבל אחרי המתנה די ארוכה ומעצבנת סידרו לנו גם את זה.

אז אנחנו בדובאי על האי המלאכותי, אני עדיין מצוננת וגם צרודה ומלאה ליחה אבל בינתיים לא נתתי לזה להפריע לי ליהנות. 

אעדכן בפוסט נפרד עוד לגבי החופשה הזאת וכל מה שעשינו בה, אבל במענה לנושא במדור השרביט החם נראה לי שאני יכולה לומר, כמו שמוטי כתב בפוסט שלו: החופשה המושלמת היא בדרך כלל עם האנשים האהובים והאוהבים שכיף לנו להיות איתם, וזה בדרך כלל פחות משנה איפה או מה עושים. 

הנוף מחדר המלון שלנו - המפרץ ומלון אטלנטיס ופארק המים "הגדול בעולם" ברקע

טיילת מושקעת כמעט לאורך כל האי המלאכותי - באופק מרכז העיר ומגדל הבורג' חליפה הגבוה בעולם (בינתיים)

מלון אטלנטיס רויאל ATLANTIS ROYAL החדש 

עוד זווית נוף מחלון חדרנו במלון

בעת השקיעה

הפתעה שהמלצרים בארוחת הערב הביאו לי בסוף הארוחה

בעצם....

בעצם אין עם מי לדבר. 

כרגע את מרגישה ככה אבל בדרך כלל? 

וגם אין על מי לסמוך.

טוב זה מזמור ישן. את זוכרת שאת תמיד יכולה וגם אמורה לסמוך על עצמך, לא? 

כן, רק על עצמי. ואני לא זקוקה לאף אחד. בשורה התחתונה יש לי את עצמי. 

אם אמצא את עצמי לבד, ברור לי שאוכל להסתפק בחברה של עצמי, בתחביבים של עצמי. 

וברור לי שבלית ברירה אדע גם להתמודד לבד עם כל מה שיהיה. כי ברור לי שאין על מי לסמוך. 

נו, נראה לי שאת קצת מגזימה, לא? את לא לבד. יש לך ילדים, יש לך אח, יש לך חברות טובות, יש לך את שותפנו. בינתיים אפילו יש לך הורים. 

לא חושבת שאני מגזימה. נכון, יש לי ילדים. אחד מהם ממש רחוק ויש לו צרות משלו. השנייה.....יש רגעים שאני מרגישה שאוכל להסתמך עליה, להישען עליה....אבל רוב הזמן התחושה היא שהיא בעיקר עסוקה בעצמה. שעדיף לא להזדקק לה או לעזרתה. 

נכון יש לי אח אבל גם הוא די עסוק בעצמו, וגם גיסתי המופלאה - הכוונות שלה נהדרות והלב שלה במקום הנכון אבל תכלס לא יודעת אם היא באמת תוכל להיות כאן בשבילי אם אזדקק. לא באמת. 

נכון יש לי חברות, אבל לכל אחת מהן הצרות שלה, כל אחת מהן עם המגבלות שלה, ובחלק ניכר ממערכות היחסים שלנו אני מרגישה שאני זו שמסתמכים עליה ונעזרים בה, אין לי מושג אם זה יכול באמת להיות ההיפך. 

לרגעים פה ושם היה נדמה לי שרכשתי חברות חדשות - בתקופת לימודי האימון למשל - אבל זה לא עמד במבחן המציאות והזמן. אני יזמתי ויזמתי, סמסתי וצלצלתי, נסעתי ונפגשתי - אני עשיתי את המאמץ לטפח את היחסים ובסופו של דבר הרגשתי שאני סתם מתאמצת. זה לא היה מספיק הדדי. 

נכון יש את שותפנו - ואולי הוא היחיד שבעת הצורך באמת אוכל להיעזר בו, אבל גם ממנו - ובטח משריתה - קשה לי להאמין שיש לי באמת למה לצפות. עדיף לא לצפות, עדיף להסתדר לבד. 

והורי? הם כבר מזמן זקוקים לי יותר ממה שאני זקוקה להם, ורגשית הם מעולם לא ידעו לתמוך בי. להיפך. הרבה שנים והרבה שעות והרבה כסף שפכתי כדי לתקן שריטות שנוצרו בי בגללם. הם האחרונים שאוכל לפנות אליהם בעת הצורך. 

אני רואה שאת ממש במן דאון עכשיו, אז כל דבר נראה לך שחור ונראה לי שכל דבר שאגיד את תפסלי על הסף. את יודעת שאת לא באמת לבד. יש לך את T. 

יש לי את T וזה הכי מפתיע בכל פעם מחדש. שנים הוא בעיקר היה בעבודה ואני הסתדרתי בעיקר לבד. לבד בבית, לבד עם הילדים, לבד בפן החברתי. לבד מצאתי איך להעסיק את עצמי כדי לא להשתגע וכדי לא להתמרמר מזה שהוא בעיקר בעבודה. לבד מצאתי לי תחביבים, לימודים. 

תקופות ארוכות לבד פירנסתי את המשפחה או לפחות סיפקתי הכנסה קבועה - כזו שאיפשרה לו להתנסות ולפרוח ולחפש את עצמו ולבנות עסקים....ודווקא אז התחושה שאני מסתדרת לבד היתה הכי חזקה. ולא היו לי ממנו ציפיות בכלל. 

תמיד היתה בינינו היתה אהבה גדולה אבל היתה לי גם עצמאות מאד גדולה. 

T לגמרי הפתיע. גם בתשתית הכלכלית שהוא בנה לנו בסופו של דבר, בשקט בשקט בלי שארגיש. גם בחברות ובמסירות המוחלטת שגיליתי בו כאשר סוף סוף הוא התפנה מהעבודה והיה לנו יותר זמן ביחד. גם באופן שבו הוא קשוב למה שאני רוצה ומה שאני צריכה. אני מביטה מסביב ואני לא רואה הרבה זוגות שמסוגלים ככה להיות כל כך הרבה זמן לבד ביחד ושיהיה להם טוב עם זה. 

אבל דווקא בגלל זה עכשיו אני פוחדת לאבד אותו. דווקא עכשיו אני חוששת להישאר לבד. כי הבנתי כמה אני זקוקה לו וכמה למדתי להסתמך עליו. 

עכשיו יש לך אותו. עכשיו אתם ביחד. כן יש בעיות בריאותיות ויש דאגות אבל בדרך כלל את כל כך יודעת למצות את הרגע, לשמוח בכאן ועכשיו, להוקיר תודה על היש - מה קורה לך? 

קורה. כנראה שלפעמים יש נפילות כאלה אל העצב, אל הייאוש. אל ההבנה שבסוף בסוף לא משנה כמה חברים יש לך וכמה אתה מוקף במשפחה אוהבת - כאשר אתה באמת זקוק לאנשים כנראה אתה צפוי להתאכזב. 

וואו, מאיפה זה בא פתאום? 

אני באמת באמת לא יודעת להגיד לך מאיפה זה בא לי פתאום. מן דכדוך שכזה. ייאוש שכזה. דיברתי על זה אתמול עם T בזמן הליכת הערב שלנו ביחד, וגם הוא לא הבין מאיפה זה בא. 

ואז השיחה בינינו גלשה גם לציבורי. להרוגים בתאונות הדרכים, לפוליטיקה....אמרתי שאני לא מזהה את עצמי בהקשר של המדינה והעם שלי. שפעם החיבור היה ברור וחזק והקשר שלי לכאן ולכולם היה חזק ומובן מאליו. ושזה כבר הרבה זמן לא ככה. שאין לי מושג מי האנשים האלה שאני רואה בכביש ובתור ובטלוויזיה - ומה החיבור שלי אליהם. וזה מייאש אותי. 

והוא אמר שזה ממש לא נכון להתייאש, להרים ידיים. ואז הבנתי משהו דווקא בהקשר האישי.

בניגוד אלי, T מעולם לא ציפה מאף אחד שיתמוך בו, שיעזור לו, שיהיה שם לכשהוא יזדקק. נראה לי שהוא לא מבין את הרעיון הזה בכלל. ברור לו שהוא צריך לדאוג לעצמו. תמיד. האמת ששמתי לב שאפילו קשה לו להיעזר בי כאשר הוא מתקשה. 

טוב שדיברתם, זה עזר לך קצת? 

זה לא הקל על הדכדוך או הייאוש - האולי רגעי - שהשתלט עלי. אבל היה טוב לדבר איתו והיה טוב להזכיר לעצמו שכרגע, עד להודעה חדשה, לפחות יש לנו זה את זו. וזה המון. 

עייפה וכאובה

הכתפיים לא נותנות מנוח ורופאת המשפחה מתקמצנת איתי על ארקוקסיה (יותר נכון, חוששת בגלל הרפלוקס שלי).
לא יודעת אף פעם אילו תנועות או תנוחות יגרמו לדלקת להרים ראש.

מנסה להסביר לרופאה שהרוקסט פלוס שהיא רושמת לי חופשי עלול להזיק לי יותר מאשר הארקוקסיה, אותה אני לוקחת רק כשממש כואב, רק על בטן מלאה, כדור אחד ביום, במשך יום או מקסימום יומיים....וזה עובר. עד הפעם הבאה.
אני צריכה נוגד דלקת, לא סתם שיכוך כאבים (ועוד שמכיל קודאין, ממשפחת האופיאטים!), ומהבחינה הזאת הארקוקסיה היא כמו קסם.

אתמול תכננתי לנסוע לחדר הכושר על הבוקר - ואיכשהו זה לא יצא.
ואז תכננתי לנסוע לשם בארבע אחה"צ לפני שבתי תביא שוב את הנכדים.
וגם זה לא יצא.
מתבאסת על עצמי.

בינתיים הנכדים הגיעו, שיחקנו "קאטן ג'וניור" בפעם הראשונה וזה היה ממש כיף, ונשמותק ניצח ואז התבאס שבגלל זה מפסיקים לשחק 😂, כי הוא רצה להמשיך.

וחכמוד פירגן לו את הניצחון (והגיע שני...).

אחר כך התחלנו לשחק "הרמז לילדים" אבל הפסקנו באמצע כי T הכין פיצה והתיישבנו לאכול, ראינו "בייבי בוס" כלשהו בנטפליקס ושלחנו אותם לצחצח שיניים ולישון.

באמצע הלילה חכמוד נכנס איתי למיטה, ומעבר לחוסר הנוחות גם כאבה לי מאד הזרוע (בגלל הכתף) ואחרי כשלוש שעות ביקשתי ממנו לחזור למיטה. בבוקר הוא אמר שהזמן שהיה איתי במיטה הרגיע אותו ועזר לו לישון ממש טוב אחר כך. מש"ל*. 🥰
(*מה שרצינו לעשות)

בבוקר הם חרפו עד אחרי שמונה.
נראה איך נעביר את היום, עד שאחזיר אותם אחרי הצהריים (לנשמותק יש שיעור פסנתר).

הודעתי לכולם שאני עייפה ושאין ארוחה בששי הקרוב.
האמת שאני יותר מעייפה. אני ירודה. ולפעמים אני מוצאת את עצמי על סף בכי.
אולי זה הורמונלי (הפסקתי לקחת את ההורמונים של גיל המעבר), אולי זה משהו אחר, אין לי מושג.
חשבתי שניצלתי הפעם מ"משבר העשר שנים" שעד כה תמיד פקד אותי לקראת היום הולדת העגול (לקראת גיל 20, 30, 40, ו-50 כמו שעון) - אבל אולי זה נחת עלי בכל זאת באיחור מה.
לא יודעת.
אולי זו בכלל הדאגה לחברים ובתם......

עכשיו בתי התקשרה  ואמרה שהיא דואגת לי, שאלה אם יש משהו שהיא יכולה לעשות (או להפסיק לעשות) כדי לעזור.....בקיצור היא היתה מאד חמודה.
קבענו שניפגש לצהריים כאן באזור ואז היא תיקח את הילדים הביתה.
זה גם משהו. לא אצטרך לנסוע להרצליה אחה"צ ויותר מזה: לא אצטרך לחזור בפקקים של חמישי אחה"צ-ערב...
אולי אפילו אספיק סוף סוף חדר כושר. ואולי איזה שנ"צ קטן לפני כן...............