הליכות, הפגנות, נכדים וירקן אחד רמאי

 בחלק מההליכות שלנו לפנות ערב אנחנו פוגשים בככרות ובצמתים מפגינים. שלטים, דגלים, לפעמים גם קריאות במגפון. לפעמים זה מפגין או מפגינה בודדים. לפעמים יש כמה, עם מסיכות ובמרחק נאות אלה מאלה. ביום ששי לפני הצהריים הצטרפנו גם אנחנו להפגנה שכזו. אני עם דגל ישראל, T עם תוף שנתן קצב לקריאות. לא היינו הרבה זמן, היה חם ולא היה שם צל. אבל היינו. במרחק של כמאה מטר מהבית.

ערב אחד הגיעו לכאן 'שותפנו' ו'שריתה' במסגרת ההליכה היומית שלהם. אמנם בניגוד להנחיות הרשמיות אבל לגמרי תוך שמירה על הבריאות, ישבנו בגינה רחוקים אלה מאלה, ו-T הגיש להם שתיה ונשנושים (חומוס טרי שהכין בעצמו יום קודם). ושוב נוכחנו לדעת כמה חסרים לנו המפגשים החברתיים האלה. זה עשה לנו ממש טוב. 

אז אתמול כבר לא התאפקנו, ובאמתלה (אמיתית) של להביא לילדים אוכל, נסענו להרצליה, עמוסים בקציצות, שניצלים מוכנים לטיגון (קפואים) ורוטב בולונייז (קפוא). בהלוך לא היו מחסומים בכלל, ובחזור היה מחסום שרק האט את התנועה אבל לא עצרו אף אחד לתשאול. 

המפגש עם הבת והנכדים היה ממיס ממש. כולנו התגעגענו כל כך. לקטנה אפילו לקח כמה דקות של התביישות עד שחזרה להתייחס אלינו כרגיל. וזאת למרות שהיא רואה אותנו בשיחות וידאו כל יום. לפעמים פעמיים ביום. 

שיחקנו איתה, הקשבנו לנגינה בגיטרה של חכמוד, שהתאמן כל הזמן הזה והשתפר מאד, ו-T העביר לו עוד שיעור קצר. הבנתי שנשמותק פרש משיעורי הפסנתר (לא ברור אם משעמם לו, כמו שהוא טוען, או שהוא הגיע לשלב מתקדם ומאתגר יותר כפי שטוענת מורתו). בני הציע להם למצוא לו מורה אחר, כדי לרענן קצת את העניינים. בינתיים ביקשתי ממנו שייתן לי קצת שיעורי פסנתר, כי למדתי כשהייתי בגילו והייתי רוצה קצת לחזור לזה (כשאני מנגנת בגיטרה או בצ'לו זה מחריף לי מאד את הדלקות בכתפיים). הוא דווקא התלהב והושיב אותי מול הפסנתר ולקח מקל קטן כדי לכוון אותי מול התווים (כמו שמורתו עושה) ואמר לי "מצוין" ו"מושלם" וגם "תנסי שוב" והרגיש מאד טוב עם עצמו. ואחר כך ביקש לגבות ממני חצי שקל. וכשנתתי לו שקל, כי זה מה שהיה לי, רצה לתת לי עודף. מיהרתי לומר לו שאין צורך. 

T הכין ארוחת צהריים, נוקת אכלה בתיאבון ואז בתי הצליחה להשכיב אותה לישון, ואז אכלנו כולנו. שמחתי שבתי הצליחה לאכול ולהתארגן בנחת לפני שיצאה לקליניקה. נשארנו איתם עד שחתני חזר מהעבודה, אחרי כחצי שעה. שיחקתי טאקי עם הבנים עד שנוקת התעוררה בבכי. בצהריים כשהיא מתעוררת היא בוכה, ולפעמים היא פשוט רוצה לחזור לישון אבל לא מצליחה. אז אחרי שעשיתי איתה סיבוב בבית על הידיים (היא עשתה תנועה של "איפה?" והבנתי שהיא שואלת איפה אמא - ואני יודעת שכאשר עושים סיבוב בבית להראות לה שאמא איננה, אז היא נרגעת) התיישבתי על הספה בסלון והיא הניחה על ראש וכמעט נרדמה שוב - ואז חתני חזר. 

חיכינו שגם הוא יאכל צהריים ואז נסענו הביתה. 

בדרך חזרה עברנו אצל ירקן במושב לידינו, שבזמן ההליכות שלנו דרך המושב ראינו שיש לו סחורה ממש יפה וטרייה. לקחנו כמות רצינית של  ירקות ופירות וניגשנו לקופה, שם חיכה לנו בלגן שלם. הבחור כל הזמן טעה - לא ברור למה - במחיר ובמשקל, החסיר פריטים מהחשבון ואז הוסיף אותם בסכום אחר, פתאום ראיתי שפטרוזיליה (פחות ממאה גרם) עולה 1000 ש"ח...ועוד קטעים מופלאים שכאלה. אחר כך T אמר לי שלו היה לבדו היה משאיר שם את העגלה והולך. כנראה שהיינו צריכים לעשות זאת. עברתי איתם על כל החשבון פריט פריט - לא לגמרי הבנתי מה הלך שם, החשבון הסופי נראה די מנופח אבל לא בא לי להשאיר הכל וללכת לירקן שלנו. 

בבית שקלנו את כל המוצרים והתברר שלא היה שום קשר בין המשקל האמיתי למשקל שלפיו גבו מאיתנו את המחירים. בקיצור - כמו שחברנו 'המהנדס' תמיד אומר - היינו שם שלוש פעמים: ראשונה, אחרונה, ופעם אחת יותר מדי. 

T כתב להם וואטסאפ עם מה שהוא חושב על ההתנהגות הזאת, וגם צילם את החשבונית כדי שיידעו במי מדובר. עד עכשיו לא ענו לו. כאשר גוגל שאל אותי מה דעתי על החנות הזאת, כתבתי בדיוק מה היה, ונתתי ציון 2 (כי הסחורה היתה טובה, אחרת היו מקבלים פחות). 

בגזרת בוסטון תינוקי התחיל סוף סוף לומר חלקי מילים, "בה, בה" גם עבור "אבא" וגם עבור תחילת השיר "בה בה בה בצל". וכלתי שרה לו שיר באנגלית על אווז ואחרי שהיא אומרת goosy goosy הוא עונה ga ga וזה מתוק. איזה קול מתוק יש לו! 

היום הוא חוזר שוב לגן (לומד שלישי עד ששי) - ונראה איך יהיה לו. 

סיימתי לנקות ולסדר גם את הצד השמאלי של "הארון הרומני" ואני מאד מרוצה. 

כאמור הפרויקט הבא יהיה הבר שבמטבח.

המצב הוא המצב וכרגע לא נראה שעומד להשתנות אז פשוט לא אדבר עליו. 

אני תוהה למה לא כולם מקבלים את התרופות VIP של טראמפ - נראה שלמרות גילו ועודף המשקל שלו הוא מתאושש יפה. האמנם?

כושר עבודה

האמת שזה סיפור ישן, כמעט בן שנתיים. אבל לא רציתי לספר אותו עד שלא יהיה לו סוף.
השבוע הוא הסתיים.
הוא התחיל בפברואר 2015, כש-T עבר את ניתוח הכתף הראשון שלו.
בפועל הסיפור הזה התחיל הרבה שנים קודם לכן, כש-T והשותף שלו ע' עשו לעצמם ביטוח אובדן כושר עבודה.

לי תמיד אמרו שאובדן כושר עבודה הוא הביטוח הכי בעייתי שקיים בשוק. וצדקו. כאשר עושים ביטוח שכזה, חשוב מאד, אבל מאד, לתאר במדויק את התפקיד, את המקצוע, את הפעילות שעושה המבוטח במסגרת עבודתו.

אצל T טעה סוכן הביטוח בפוליסה, וכתב שהוא השף של החברה אבל גם המנהל שלה. בפועל זה נכון.
מה שלא היה כתוב בפוליסה, כמובן, הוא ש-T מנהל את החברה מהמטבח, שאין לה עוד שף או אפילו טבח בכיר מלבדו, ושללא כושר עבודתו במטבח החברה בעצם לא מתפקדת.

השותף של T, גם הוא מנהל בחברה - עסק בניהול צוות העובדים הקטן והיעיל שלהם, ניהול המכירות ועסק במכירות בפועל. הם היו חברה קטנה שמבוססת על עבודה עצמית.

כאשר סגרו T והשותף שלו את עסק האירועים שלהם,  לא היתה הכתף הבעייתית של T הסיבה העיקרית לסגירתו, אבל היה לה חלק נכבד בעניין. T כבר אז לא יכול היה לעבוד במטבח לאורך זמן, לא יכול היה להרים דברים כבדים, כאביו הפכו בלתי נסבלים - ובאמת במהלך אותה השנה הוא החליט ללכת על ניתוח, לנסות לאחות את הגידים הקרועים שבמפרק הכתף שלו.

הסאגה מול חברת הביטוח התחילה כבר אז, יום אחרי הניתוח. אז עוד לא ידענו שהניתוח לא  הצליח, שהגיד הסופרספינטוס היה באיכות כל כך גרועה שלא ניתן היה לאחות אותו, ושתפקוד הכתף שלו לעולם לא יחזור לפעילות תקינה. אבל מה שכן היה ברור, הוא שלפחות בחודשים הקרובים לא יוכל T להתפרנס מעבודתו כטבח, כשף, והגשנו תביעה לאובדן כושר עבודה.

חברת הביטוח נהגה לפי "ספר החוקים הבלתי כתובים" (או שאולי איפשהו הם כן כתובים) של חברות ביטוח. בהתחלה היא פשוט התעלמה מהתביעה. פשוט לא הגיבה.
לאחר עוד כמה חודשים והרבה ניג'וסים נדחתה התביעה בטענה ש-T שיקר בהצהרת הבריאות שלו על מצב הכתף, שכביכול היה מה שנקרא בעגה המקצועית pre existing condition. לקח להם חודשים להשיג את התיק הרפואי מקופת החולים (גם זה לא ברור למה) ורק אז התברר שהוא אמנם התלונן על כאבים בכתף לפני כמה שנים - אבל זו היתה הכתף השנייה בכלל!

בושים ונכלמים לכאורה אבל לגמרי אדישים לטפשות שלהם בפועל,  נשלח T על ידי חברת הביטוח ל"בדיקה" אצל רופאים מומחים מטעמם: אורתופד ורופא תעסוקתי. הם בדקו את T, עברו על כל החומר הרפואי, והחליטו את מה שחברת הביטוח שילמה להם להחליט: לא רק ש-T כשיר לחלוטין לעבוד, אלא הוא היה כשיר לפי הצהרתם כבר שלושה חודשים אחרי הניתוח. וזאת בלי שמישהו מהם כלל ראה את T שלושה חודשים אחרי הניתוח, ולא היו שום ממצאים לכך. מי שעקב כאן בבלוג יכול לזכור שלא רק שבשלב ההוא T עדיין לא היה כשיר לשום דבר, הוא גם היה עדיין על משככי כאבים כה חזקים שהגמילה מהם היתה כמו גמילה מסמים קשים.

על כל דחייה כזאת ערער סוכן הביטוח שלנו (שלזכותו ייאמר, לא נלאה במאמציו לסייע לה מול החברה) ובאיזשהו שלב פסקו בחברה שייתכן באמת ש- T לא יכול לעבוד באופן מקצועי במטבח, אבל ככתוב בפוליסה: הוא גם מנהל - אז שינהל. הוא אינו זקוק לתפקוד הזרוע בשביל זה, אמרו בהחלטיות.

כל מהלך כזה ארך חודשים ארוכים, כאשר איפשהו באמצע שקלו כנראה בחברת הביטוח להגיע לפשרה, וביקשו ש-T יתחייב בכתב שאובדן הכושר יוקצב בזמן. אבל בשלב ההוא כזכור לנו, כשנה לאחר הניתוח הראשון, נכנס  T לניתוח כתף נוסף - להחדרת בלון למפרק הכתף. כל מטרתו של הניתוח השני היתה (ואכן הצליחה חלקית) להפחית את כאבי התופת שהוא סבל מהם לילות כימים. את הקרעים בגידים כבר היה ברור שלא ניתן אי פעם לתקן. הנזק בלתי הפיך, כך שברור היה שלא נראה באופק סיום לאובדן כושר עבודתו כטבח.

לאחר דחייה נוספת על ידי חברת הביטוח פנה T יחד עם סוכן הביטוח לחברת עורכי דין שמתמחה בתביעות נגד חברות ביטוח. הם נכנסו לתהליך של גישור, שבסופו של משא ומתן מייגע ומורט עצבים הגיעו לפשרה שמניחה את הדעת. בפועל T הצליח לנצח בתביעה נגד חברת הביטוח, ולקבל סוף סוף סכום נאה שמכסה, פחות או יותר, את אובדן העבודה בתקופת שני הניתוחים. הוא החליט להסתפק בזה.

בינתיים הוא הרי עשה הסבה מקצועית, התחיל לעבוד כיועץ עסקי - ולכך, תודה לאל, הוא עדיין כשיר 😏

וגם כאן

חגיגות ובילויים

הביקור של הורי במלוא התנופה ואנחנו מבלים יחד כמה שיותר.
בחמישי בערב אחי השיג לכולנו דרך האוניברסיטה כרטיסים לקיסריה למופע 7 פסנתרים בניהולו וניצוחו של גיל שוחט.
האמת שבמבט על התכניה נראה לנו שיהיה שם בלגן אחד גדול, לא קשור לכלום - אבל כיון שזו היתה אמורה להיות יציאה משותפת עם הורי החלטנו בכל זאת לקנות את הכרטיסים ולהגיע.
הדרך לשם ארכה שעה וחצי, למרות שזו אמורה להיות נסיעה של כחצי שעה מאצלנו עד לקיסריה. אנחנו לא יודעים להסביר מדוע היה כזה פקק, כי באמצע שום מקום ללא התווספות עוד נתיב, ללא מחלף שישחרר חלק מהרכבים, ללא תאונה או מחסום או עבודות בכביש - פתאום הכל נפתח וכולם התחילו לנסוע כרגיל. הזוי ברמות.
אחרנו כמובן אבל המופע התחיל גם הוא באיחור (כנהוג במקומותינו, או שגם חלק מהמשתתפים היו תקועים באותו הפקק 😏) כך שלא הפסדנו כלום.
הבאנו איתנו כריות לכולם, אבל עדיין הישיבה ללא משענת (או הישיבה על הרצפה תוך הישענות על מדרגת הבטון שחדרה לי לתוך הגב) הפכה את החוויה לפחות מנוחה. ידענו שכך יהיה בקיסריה, והיינו מוכנים נפשית.
כשהמופע התחיל נראה היה שחששותינו מתאמתות - כאשר כל 7 הפסנתרים ניגנו יחד על הבמה זה נשמע רע והדציבלים היו מוגזמים לכל הדעות. אבל הפסנתרנים היו וירטואוזים אחד אחד, וכשהם ניגנו שניים או שלושה בלבד (או אחד) היה מעולה. מבין הזמרים אהבתי במיוחד (כמובן) את מתי כספי ושלמה גרוניך, אבל גם מרינה מקסימיליאן ודניאלה לוגסי היו מצויינות. לדעתי רמי קליינשטיין היה מיותר לגמרי שם.
היה שם ערבוב מוזר של קלאסי וג'אז' ורוק ופופ וארץ ישראל הישנה.....אבל אחלה כשרונות. בסך הכל נהננו מאד והדרך הביתה כבר לקחה חצי שעה כמו שצריך.

למחרת יצאנו למסעדה  כל המשפחה (סושיאל קלאב על רוטשילד בת"א) - ממש לא ממליצה. האוכל היה בסדר אבל השירות היה מזעזע ולקח להם כשעה להביא את המנות מרגע שהזמנו (ולקח גם זמן עד שלקחו את ההזמנה). כששאלנו למה לוקח כל כך הרבה זמן האשימו אותנו שזה בגללנו, בגלל שלא הזמנו מנות ראשונות (?!). המלצרית כל הזמן סיפרה לכל מי שניסה לבקש ממנה משהו (היינו שולחן של 12 איש) שהיא לא במיטבה ושבטח תיכף תלך הביתה (!?). מסכנה, למה לא החליפו אותה במישהו אחר?
כשקראנו למנהל לברר מה קורה, הוא חזר ואמר שהם צריכים להאכיל 400 איש כאילו שזה מעניין את מי שהזמין שולחן שבועיים מראש. אם אינכם יכולים להיערך לכמות האנשים הזאת אל תקבלו כל כך הרבה הזמנות! המצחיק היה שהזכירו לנו כל הזמן שיש לנו את השולחן רק עד 22:30. האוכל רק הגיע בתשע. התיישבנו בשבע וחצי!
כשהאוכל סוף סוף הגיע חלק מהמנות היו קרות. החזרנו לחימום חוזר.
שורה תחתונה : לא ממליצה.

למחרת אירחנו אצלנו בבית את יום ההולדת הרביעי של נשמותק. זה היה ברור שזה מה שיקרה בסוף. בתי תכננה (בלי לתכנן באמת) לעשות לו יום הולדת אצלם בבית למשפחה המצומצמת. היא שכחה שהורי יהיו בארץ, ושזה אומר שצריך יהיה להזמין גם את משפחתו של אחי. היא גם שכחה (?) שהיא חוזרת יום לפני כן משבוע ברודוס.
T ואני כבר הבנו שבסוף זה ייערך אצלנו. הזמנו גם את אמא של חתני ואחיותיו. רק אחת מאחיותיו הגיעה, עם הילדים, בלי הבעל (שהיה חולה) ובלי האחות הקטנה של חתני (שגם היא לא הרגישה טוב). היה ממש שמח, ממש טעים (בישלנו 3 ימים). נשמותק היה בעננים והיה יפה לראות איך חכמוד מפרגן לו את כל תשומת הלב הזאת.

בקיצור - סופשבוע עתיר בילויים וחגיגות משפחתיות

וגם כאן

קיטורים קטנוניים על אתר האינטרנט של הבנק

חוזרת ואומרת: אלה באמת קיטורים קטנוניים. אבל אם אתה כבר מציע שירות, למה לא לוודא שהוא עובד?

אני עובדת עם אתר האינטרנט של בנק לאומי וגם עם האפליקציה שלהם בטלפון.
בדרך כלל זה עובד מצוין ואין לי תלונות, במיוחד שזה חוסך ממני ב-98% את הצורך לדבר עם הבנק, שזו סאגה בפני עצמה.
בתחילת כל חודש אני עוברת על כל התנועות בחשבון (של החודש האחרון) ומורידה לטבלאות אקסל לפי תחומים: צ'קים שנפדו, העברות שבוצעו, תשלומים וכו.
אני מוודאה שאני יודעת כל הוצאה (וכל הכנסה) על מה היא שולמה ומתייגת לעצמי אותם לפי תחומים (רפואה, תחזוקת הבית, ביגוד, מתנות, משכנתא, רכב, ביטוחים שונים וכו).
יש לי טבלת אקסל (שקיבלתי עוד כשעשיתי את תכנית "נקודת מפנה" באימושיין, שם למדתי אחר כך גם בקורס מאמנים) שאליה אני מכניסה את הסכומים הסופיים מכל סוג מכל תחום, וכך אני רואה כמה אחוזים מתוך סך ההוצאות אני מוציאה על כל דבר ומה מצב ההכנסות שלי לעומת ההוצאות.
בנוסף יש לי אקסל כזה שנתי בו אני רואה את התמונה הגדולה יותר, כמה ההכנסה הממוצעת שלי בשנה, ההוצאות הממוצעות, וכך אני יכולה לתכנן לי את התקציב גם לשנים הבאות.
מה שמקל טכנית על ביצוע הפעולות האלה הוא כאמור היכולת לייצא את הנתונים מאתר הבנק לטבלאות אקסל.
הפעולה הזאת לא עובדת בימים האחרונים, יש תקלה.
אבל חלילה אין סיכוי שתהא על כך הודעה באתר: משהו בסגנון "לקוחות יקרים, קיימת תקלה זמנית בייצוא נתונים לאקסל". מה פתאום, למה שהם יעשו זאת?
טוב, אז יש להם אופציה של פניה במייל לבנקאי לקבלת שירות.
שלחתי פנייה על התקלה.
חיכיתי.
אחרי כשלוש שעות (אולי פחות) קיבלתי סמס שמחכה לי תשובה מהבנקאי.
באתר חיכתה לי תשובה בזו הלשון: אנא פנה לטלפון .....
טוב, את זה יכולתי לעשות מראש, העדפתי במייל.....
בסדר, אז התקשרתי.
ואז נציגת השירות החביבה נופר, אמרה לי שיש תקלה "לא רק לך" היא הסבירה כאילו הייתי ילדה קטנה.
אוקיי, אז לא יכולתם לכתוב לי את זה בתשובה במייל? הייתי צריכה להתקשר בשביל זה?
שאלתי את נופר החביבה מה הצפי לתיקון התקלה.
אין צפי. "אבל זה לא קורה רק לך" היא הדגישה ואמרה. כאילו שזה אמור לנחם אותי.
טוב, מעקב אחר התקציב המשפחתי יתעכב קצת החודש.......או השנה...או לתמיד

ואגב כשאני כבר באתר הבנק, יש בצד שמאל למעלה כל מיני הודעות אישיות ללקוח.
שמתי לב שאחת ההודעות אומרת שכתובת המייל שלי לא מעודכנת. נכנסתי לעדכן אותה.
לשמחתי ראיתי שהכתובת מעודכנת להפליא, מספר טלפון אחד לא היה מעודכן אז עדכנתי אותו.
ואז לחצתי "שמור".
המערכת עיבדה את הוראתי ואז הוציאה לי הודעה שזמנית השירות הזה לא עובד.
עכשיו נזכרתי שגם בפעם הקודמת שניסיתי לעשות את זה הוא לא עבד. זמנית. איזה צירוף מקרים!

ואז נזכרתי שלפני כמה חודשים הציע לי האתר שירות "ירוק" - קבלת כל דפי הבנק במייל במקום בדואר.
קפצתי בשמחה על המציאה, נרשמתי לשירות.
התחילו להגיע לי למייל הודעות דוא"ל ריקות. ריקות! לא היה בהן שום תוכן.
גם אז פניתי עם תקלה. לא הבינו מה אני רוצה.
ביטלתי את ההרשמה לשירות הירוק. יאללה, לעזאזל כדור הארץ, בזבזו עלי ניירות כל חודש, למה לא?

בקיצור - טוב לא ממש בקיצור - אשת המחשבים שבתוכי עדיין חיה ובועטת מתביישת בשם אנשי המחשבים של הבנק הזה, שככה מוציאים מוצר לא לגמרי מבושל או מדובג (מלשון באגים - debug) בלי להניד עפעף.
והלקוחה שאני מקטרת שפעולות קטנות ולכאורה לא ממש מסובכות, בלתי ניתנות לביצוע, וגם לא בוער לאף אחד לתקנן.

וגם כאן 

אחר צהריים רותח עם הנכדים

שלושים וארבע מעלות בחוץ, ועדיין - יום שני הוא היום שבו אני אוספת את הנכדים מהגן, לוקחת את נשמותק לקפוארה, ובזמן שהוא בחוג - מבלה עם חכמוד.
לדוורים בארה"ב יש איזו סיסמא שקשורה למסירות הזאת:

 Neither snow nor rain nor heat nor gloom of night stays these couriers from the swift completion of their appointed rounds

כך אני מרגישה כשאני יוצאת בכל מזג אוויר ברגל (כי אין חניה ליד החוג). 

הם מתוקים כרגיל ומפטפטים ומשחקים כל הדרך אל החוג, וחכמוד מתחיל את המשא ומתן הרגיל.

בעצם זה התחיל עוד ברכב כשאספתי אותו מהגן.

"סבתא הבאת לנו משהו?"

ועניתי שלא, הפעם לא הבאתי כלום. קרה שהבאתי איתי איזה ממתק - ביצת הפתעה או ספר - אבל מאז ששמתי לב שזה הפך אצלו להתמכרות, אני מנסה להפחית את כמות המתנות שאני מביאה להם, ולהתרכז בתוכן של ה"להיות ביחד". 

"אז תקני לנו משהו לאכול בדרך?" מגיעה השאלה הבאה

ואני יודעת שאם אקנה משהו אז נצטרך לשבת לאכול (בחוץ, בחום, בקושי מוצאת צל) - ומציעה לו במקום זה שבזמן שנשמותק בחוג, נלך שנינו לספריה. שם יש מיזוג אוויר, שם נספיק לקרוא ספר, אולי אפילו שניים, לפני שנצטרך ללכת להחזיר את נשמותק. 

הוא מסכים ללכת לספריה אבל לא במקום הממתק, ואני כבר מבינה שלא נגיע לספריה, כי אסור לאכול בספריה - ועד שהוא יאכל את כדור השוקולד או הסופגנייה, יעבור הזמן הקצר של משך החוג וניאלץ לחזור. 

אני מתמסרת לחום המעיק ולזיעה המגעילה, משקה את שניהם המון מים בבית וגם לוקחת בקבוק מים טריים לדרך, ואנחנו יוצאים. 

בדרך הם מפטפטים בעליזות ומתעכבים בכל המקומות הרגילים - ליד הבית שם חתולה המליטה לא מזמן, מחפשים אם הגורים עדיין צמודים אליה. מעל לרשת הביוב הקבועה במדרכה - מציצים למטה בחרדה גדולה. וכמובן גם ליד חנויות הצעצועים והשטויות שאורבות לנו באורח קבע בדרך. 

והפזמון הרגיל "סבתא אולי בכל זאת תקני לנו איזה צעצוע?" 

ובכל פעם שאני אומרת "לא היום" או "לא הפעם" או "בשבוע שעבר קנינו...." 

אני מקבלת גרסא אחרת של טרוניה. 

"אז נשמותק ואני לא נהיה שמחים" היתה העדינה מביניהן.

"אז אני לא אוהב אותך" היתה הקיצונית. לכך עניתי "אבל אני תמיד אוהבת אותך, חכמוד. וזה לא קשור למתנות או לממתקים".

וזה לא שאני מתקמצנת עליהם, או סתם מנסה להיות קשוחה. 

אני רואה כמה מעט ערך יש לצעצועים האלה ולחפצים האלה, שהאושר הרגעי של קנייתם חולף מהר מאד, מהר מדי. 

בדרך חזרה מהקפוארה אנחנו פוגשים חבר של חכמוד מהגן עם אמו ואחיו הקטן. כל הארבעה שמחים למפגש ופורצים במשחק ספונטני מקסים שם על המדרכה באמצע העיר. אני מאד שמחה שיש לחכמוד חברים בגן השנה ושמצבו החברתי השתפר פלאים לעומת הגן הקודם. 

באיזשהו שלב המשחק גולש אל תוך חנות צעצועים סמוכה, הילדים משתוללים ואני מנסה להרגיע. "תחזירו למקום בבקשה" אני אומרת כשהם מתחילים לקחת צעצועים מהמדף. והאמא השנייה אומרת למוכר "אל תדאג, אם הם ישברו משהו אני אשלם". 

אני לוקחת נשימה, קצת מופתעת, וממשיכה לנסות להרגיע את הילדים. 

ילדיה מתחילים עם "אמא, אפשר את זה? אפשר את זה?" על כל מיני צעצועים והיא מסכימה. לכל מה שהם רוצים. 

ואני מזכירה לחכמוד (את נשמותק זה לא מעניין בכלל) שאנחנו לא קונים כלום היום.

והאמא (שהיא בגיל של בתי) פוצחת בנאום נלהב איך היא לא זוכרת שאי פעם הוריה אמרו לה "לא" כשהיא ביקשה שיקנו לה משהו, והיא לא מתכוונת לומר "לא" לילדיה. 

ואני עונה בעדינות שנראה לי שהם כבר מכורים לקניה עצמה, ולא באמת אכפת להם מהצעצועים, והיא מודה שאכן בדיוק היום היא הציעה לילדים ללכת לבריכה, והם העדיפו לבוא לעיר כדי לקנות שטויות. ככה הם קראו לזה. שטויות. 

והיא בסדר עם זה. לקנות שטויות במקום ללכת לבריכה.

ויותר מזה - היא מסבירה לי - אני צריכה להבין, שכאשר הילד מגיע לגן בבוקר עם הצעצוע החדש, כל הילדים מתייחסים אליו בזכותו, וכך הוא זוכה בחברים. והיא אומרת זאת כאילו שזה דבר טוב. ואני שוב לוקחת נשימה. 

ושואלת אותה אם לא נראה לה שאחרי כן הגישה הזאת תמשיך גם לגבי טלפון חדש, מכונית, בית....והיא לא מבינה בכלל על מה אני מדברת ואני עוזבת את זה.

קוראת לנשמותק ולחכמוד שהגיע הזמן לחזור הביתה, ויוצאת משם, די מוטרדת. אגב, חתני היה עוד יותר מוטרד ממני כשסיפרתי לו. הרבה יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה. 

בדרך הביתה פגשנו עוד חבר מהגן ועוד חברה - וחכמוד שמח לראות את שניהם ואמר להם שלום והמשיך בדרכו. ואז פתאום הוא אמר - ראיתי את הגננת שלי. אני רוצה לומר לה שלום. ואנחנו מסתובבים לראות היכן הגננת, והיא איננה. ומתברר שהוא ראה אותה לפני זמן מה, אבל התבייש לגשת אליה, וכך כבר נעלמה מן האופק ועכשיו הוא מבואס לחלוטין מכך שפספס אותה. 

אני מציעה לו שנתקשר אליה, אבל אין לי מספר הטלפון שלה ואני זוכרת שהיה דף קשר של הגן על המקרר. 

וחכמוד אומר בעצב שלא, דפי הקשר אינם על המקרר, הם מתחת למיטה של נשמותק. 

אין לי מושג איך זה הגיע לשם, אבל אני מבטיחה לו שנחפש מתחת למיטה, והוא לא ממש אופטימי כי אני סבתא ובטח אין לי כוח להזיז את המיטה. 

אנחנו מגיעים הביתה, ואחרי שכולנו שותים עוד הרבה מים, אני מזיזה בקלילות את המיטה של נשמותק (ולא מקבלת הסבר מתקבל על הדעת כיצד הגיעו לשם דפי הקשר של הגן), חכמוד דג אותם בזה אחר זה מאחורי המיטה, ואני מחייגת לגננת על הטלפון שלי. 

היא כמובן לא מזהה את המספר אבל חכמוד מזדהה באומץ, אומר לה שהוא התגעגע אליה, ושהוא ראה אותה בעיר והתבייש לגשת. 

הגננת שמחה מאד לשמוע ממנו, מספרת לו שגם היא תמיד מתגעגעת אליהם כשנגמר יום הלימודים, ושואלת אותו אם הוא מתרגש לקראת מסיבת הסיום שמתוכננת למחרת.

הוא אומר שכן, והיא מוסיפה שהיא מקווה שבפעם הבאה לא יתבייש וייגש אליה ברחוב, ושהיא מאד שמחה שהוא התקשר אליה. 

הם אמרו שלום וראיתי מהבעת הפנים של חכמוד כמה טוב עשתה לו שיחת הטלפון הזאת. הוא התגבר על החשש ועל הביישנות ועשה את מה שהוא רצה לעשות, וזה הצליח לו. 

חתני הגיע כשהשניים כבר היו באמבטיה, ואני חזרתי הביתה סחוטה מהחום אבל מרוצה מעוד יום נחמד (גם אם לוהט) עם הנכדים.

אגב אני עדיין לא יכולה לערוך פוסטים בבלוג שלי בישראבלוג, וגם לא להגיב שם על פוסטים של אחרים. 

וגם כאן 

סליחה כאן תקלה (לא כאן)

זה הדף שקיבלתי כשניסיתי להיכנס לתגובות  בישראבלוג..... (היום, יום שני 20/6/2016 בשעה 9:10)
אופס - וגם כשאני מנסה להיכנס שם לעריכה כלשהי ...... 😭
ועכשיו השאלה - האם מישהו יטפל בזה? או שזו ההתחלה של הסוף שם?

תוספת עריכה:
אני מבינה שזה קורה לעוד אנשים, אבל לא לכולם
כאשר ניסיתי לכתוב לתמיכה דרך הקישור "כתבו לנו" שמופיע בהודעת השגיאה אני מקבלת

גאות ושפל חליפות

נראה שהשיחה עם התזזיתית עשתה לה טוב.
לפחות עד כמה שראינו, לא היו לה "נפילות" או "התפרצויות" מאז, היא הצליחה לקום מוקדם ואפילו להגיע בזמן לראיון שהיה לה בתל השומר היום - היא אומרת שהיא התקבלה לעבודה כצלמת צבאית. אין לי מושג על סמך מה (אולי יש קורס הכשרה?) - אבל היא כנראה עשתה רושם טוב - זה מדהים כי כשהיא במיטבה היא עושה רושם נהדר, וקשה לדמיין את הנפילות בכלל כשהיא במצב הזה.
אחרי כן היא נסעה לצריפין לסגור את כל החג (עד שני בבוקר) ואפילו לא קיטרה על זה.
היא סידרה את החדר לפני שנסעה - גם כן הישג עצום - והחזירה לי כסף על משהו שקניתי לה ביום ששי.
אז אני לא מצפה לשינוי של 180 מעלות - ברור לי שעוד תהיינה נפילות, אבל יש כנראה תשתית לאופטימיות זהירה.

ברביעי העוזרת שלי דיברה איתי על כך שהיא מבינה שאני זקוקה למישהי צעירה יותר, והיא לא תכעס אם אחליף אותה באחרת. היא אמרה שבאמת היא מתעייפת יותר, אבל שהיא אינה מסוגלת לעבוד יחד עם מישהי, זה או לבד או בכלל לא. בסדר - אז כנראה זה יהיה בכלל לא.
אמרתי לה שזה עשוי לקחת זמן לחפש - זה לא יהיה מהיום למחר, אבל בעצם כבר ברביעי הבא יש מישהי שמוכנה לנסות אצלנו, אז נראה לי שאומר לעוזרת שלי פשוט לא להגיע השבוע, ועדיין לא אפטר אותה סופית.
אני שמחה שדיברנו והכל גלוי וברור ואין תחושות לא נעימות.
לא אמרתי לה אבל אני באמת מתכוונת לשלם לה את כל הפיצויים - אני ממתינה לקבל מביטוח לאומי את כל הדוחות על כל מה ששילמתי עבורה כל השנים, בעיקר כדי להבין ממתי היא עובדת אצלי.

בכיתת אמן באימושיין היה לי כבד וארוך. בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מסתכלת על השעון על הקיר, ממתינה שייגמר. היה רק אימון אחד - בבוקר - שנטלי אימנה מישהי מול כולם - בדרך כלל יש שניים, ובאימון אחר הצהריים הרבה פעמים מתנדב אחד מאיתנו לאמן ונטלי רק מדריכה אותו. בדרך כלל זו חוויה מדהימה.
בכלל מבחינתי כל צפייה באימון של מישהו אחר - במיוחד אם נטלי מאמנת, או המאמן שלי - זו מתנה.
הפעם היה לי יותר קשה.
לא אהבתי את הדרך שבה היא אימנה, לא אהבתי את הכיוונים שהיא לקחה, שמתי לב לדברים חשובים שהיא פספסה לדעתי. זו היתה חוויה מוזרה.
חברתי מ' הפסיכותרפיסטית אמרה שאני מתפתחת או מתבגרת כמאמנת ולכן אני פתאום שמה לב לדברים האלה.
יכול להיות.
ויכול להיות שנטלי היתה ביום כזה - גם היא בסך הכל בן אדם. יום שבו היא שמה דגש על דברים מסוימים והתעלמה מאחרים. בסך הכל מעבר לאימון עצמו, היא שם כדי ללמד.

מיד אחרי השיעור נסעתי למאמן שלי וכמה שהייתי כבר עייפה, היה לי אימון מדהים.
אני יודעת שמזמן לא כתבתי כאן אימון שלי - היו כמה אימונים שהיו כל כך עמוקים ואישיים שלא הרגשתי שאני מסוגלת לשתף, אפילו שאני אנונימית כאן. זה מעניין.

אחרי האימון שלי הייתי אמורה לאמן בעצמי - אבל כשיצאתי מהמאמן ראיתי שהמתאמן שלי הודיע שהוא חולה ולא יגיע. קבענו לשבוע הבא.
מצד אחד התאכזבתי כי הוא לא היה אצלי שבועיים - שבוע אחד כי נסע לחו"ל בעניני עבודה, ושבוע אחר כי היו כאן אורחים והבנתי שאין לי שום יכולת (או מקום פיסי) לקיים שיחת אימון נורמלית.
מצד שני הייתי כל כך תשושה שזה התאים לי בול שהוא ביטל, וגם היו כל כך הרבה פקקים בדרך הביתה שלו היה מגיע, הייתי מגיע חמש דקות לפניו הביתה - ואני לא אוהבת להיות בלחץ לפני אימון.

ערב קודם עשיתי שיחת הכנה (clearway) לחברתי מ' לקראת ראיון עבודה וזה היה ממש מוצלח. זו היתה הפעם הראשונה שהיא חוותה שיחה כזו, ומאד התלהבה ממנה.
היום היא התקשרה שבזכות ההכנה היא היתה בדיוק מי שהיא רצתה להיות בראיון, שמרה על ההוויות שבחרה ולא נפלה לפינות שמהן היא חששה. מאד מאד שמחתי.
אני מאד מאד מאד אוהבת לעשות שיחות הכנה ומאד מאמינה ביעילות שלהן.

הפיגוע אתמול בתל אביב הכניס אותי ממש לאיכס, גם בגלל ההרוגים והפצועים כמובן אבל גם בגלל המפלצתיות הזאת של שני אנשים בחליפות ועניבות ששותים שוקו ואז מתחילים לירות באנשים ללא אבחנה. ועכשיו שמעתי שאחד מהם עוד התחזה לניצול ונכנס לבית של משפחה! במזל בעל המשפחה, שהוא גם שוטר, הבין את זה בזמן והשתלט עליו. היה יכול לקרות עוד אסון נוסף למה שכבר קרה.
אירועים כאלה גם מעציבים אותי וגם מייאשים אותי לקראת עתיד טוב יותר, שינוי בתפיסה, שינוי במדיניות, שינוי במציאות. ומייאש אותי לשמוע על החגיגות בגדה ובעזה וחלוקת הממתקים. ומייאש אותי לשמוע את המנהיגים שלנו מגיבים בכל פעם....מייאש. ואני נושמת עמוק ומתנתקת מזה. מתביישת לומר - מתנתקת מזה לגמרי.

אני לבד בבית ושקט כאן ונעים. כבר לא צריך מזגן והשמש שוקעת והציפורים מנהלות את השיחות שהן מנהלות לקראת השקיעה. ילדים משחקים בחצרות של השכנים, ושלווה יורדת עלי.

שיהיה בכל זאת חג שמח לכולם

וגם כאן 

"זה לא מעניין אותי"

בקבוצת המנטורינג שלנו יש מאמן, כמובן, המאמן שלי, ושש נשים. איכשהו יצאה קבוצה שכולה נשים.
אני המבוגרת ביותר, בת 57.
יש מישהי (מדהימה!) בת 53, עוד אחת (טוב, כולן מדהימות) בת ארבעים ומשהו, שתי בנות שלושים ומשהו (בסביבות הגיל של בתי) ואחת בת 22.

זאת בת ה-22 היתה גם הכי צעירה איתנו בקורס.
היא בחורה מדהימה, באמת מרשימה, רצינית וטובת לב ומתמסרת לאימון ולחיים (ולטבעונות ולחבר שלה) עם כל מה שיש לה. מפרסמת את עצמה ואת כולנו בפייסבוק, מפיקה סרטונים לשיווק השיטה....יוזמת, פעילה.
ויחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מאד מאד צעירה.

לפעמים זה קל להתעלם מזה, כי בדרך כלל היא כל כך רצינית בעבודה ובמוטיבציה.
אבל בזמן האחרון התחילו לבצבץ בה העלומים, בכמה הזדמנויות שונות. ומשום מה זה נגע אצלי במשהו.
עלתה בי שיפוטיות שכבר מזמן לא חשתי. עלה בי סוג של "תתבגרי כבר" שאני כבר לא מכירה.
ומעניין להתבונן בזה, כי אני בטוחה שאם אני הגבתי לזה - זה קשור אלי איכשהו. זה לא באמת קשור אליה.
אבל אינני יודעת עדיין איך.

אז הפעם הראשונה שמשהו שהיא אמרה "הקפיץ" אותי, היתה לפני כחודש.
יש לנו קבוצת whatsapp של קורס המאמנים (כחמישים חברים) שם אנחנו שואלים, מתייעצים, ממליצים, מבקשים או סתם משתפים.
בדרך כלל לא "חופרים" יותר מדי.
מידי פעם, מישהו מספר על מישהו שעובר ניתוח או משהו קשה ומבקש מהקבוצה להתפלל עבורו.
פניות מסוג זה פחות מדברות אלי, באופן טבעי, אבל אני שולחת אור ואנרגיית ריפוי - ולא מגיבה.
לפני כחודש בת ה-22 פתאום כתבה בתגובה לפנייה כזאת, שהיא לא מבינה מדוע שולחים בקבוצה בקשות כאלה.
היא כתבה שהיא אינה מחוברת לדת ואינה מאמינה באלוהים וזה לא מעניין אותה להתפלל עבור מישהו.

אני חושבת שמה שהקפיץ אותי היה "זה לא מעניין אותי". כי זה חזר גם אתמול במנטורינג.

אז לפני חודש ב-whatsapp אנשים ענו לה מאד יפה - הסבירו לה שיש בקבוצה כל מיני סוגים של בקשות, הפניות, קישורים לאתרים של מאמנים או אנשי רוח - ויש כאלה שמבקשים להתפלל. והיא לא חייבת להתייחס לזה, כמו שאחרים לא חייבים להתייחס לפניות שלה לאתרים של טבעונות, למשל.

אתמול במנטורינג דיברנו על עסק האימון של כל אחד מאיתנו. זה נושא שהתחלנו בפעם הקודמת (וכן, אורון, לא שכחתי שאני חייבת פוסט על האימון בקבוצה שהיה אז 😏)

המאמן דיבר על מס הכנסה ומע"מ וביטוח לאומי, על תיעוד כל האימונים שלנו וניהול סטטיסטיקות על כל מתאמן. כמה זמן ממוצע כל אחד מתאמן אצלנו וכמה בממוצע מבטלים לנו אימונים או לא מגיעים בלי להודיע או מאחרים...דברים כאלה.
הוא דיבר על איך אנחנו משווקים את עצמנו ואיך אנחנו משפרים את איכות האימון שלנו.... ועוד.
שיעורי הבית שהמאמן נתן לנו להכין להפעם היה חזון לעסק לעוד חמש שנים.
כל אחת התבקשה לתאר את עסק האימון שלה חמש שנים מהיום:
- כולל רווחה אישית (כולל התייחסות לתחושות ורגשות שהעסק מאפשר לי)
- סדר יום (כולל איך משתלב בחיי)
- האוכלוסיות שאני מאמנת: אימון זוגי/ האם אני מרצה וכו'
- איפה אני מאמנת (כולל בארץ/בחו"ל).
- כמה אני מרוויחה בחודש, בשנה- תמחור לפי אימון אישי/זוגי/הרצאה...
- מספר לקוחות.

אגב עבורי זה היה תרגיל ממש מרתק, כי כשהוא נתן אותו עוד הייתי בשלבי ההתלבטות האם להמשיך לאמן או לא.
בכל אופן כל אחת תיארה פחות או יותר את התהליכים שהיא עברה תוך כדי כתיבת החזון, והבחורה הזו בת ה-22 אמרה :
"אני לא רוצה להתעסק עם כל הדברים האלה. אני לא רוצה לתכנן את סדר היום שלי ולהחליט איזה אוכלוסיות אני מאמנת, אני לא רוצה לחשוב על כמה אני רוצה להרוויח בחודש וכמה לקחת לכל מתאמן עבור האימון, אני לא רוצה לחשוב על תקציב ותזרים מזומנים....אני רוצה רק לאמן. כל זה לא מעניין אותי"
והנה חזר שוב המשפט שהקפיץ אותי.
ואני הבנתי ש"זה לא מעניין אותי" כרוך אצלה כנראה בפחדים שהיא עדיין לא מוכנה להתבונן בהם, להתמודד איתם. אבל איפה זה פוגש איתי? למה זה מקפיץ אותי כל כך?
היא סיפרה על האימון האחרון שלה אצלו (גם היא מתאמנת אצל המאמן שלי) בו עלה לה זיכרון על שיעור השחייה הראשון שלה, וכמה היא פחדה להיכנס עם המדריכה שלה לעמוקים, למרות שההיא הבטיחה לתמוך בה ולהחזיק אותה. היא סיפרה איך בחלק של "הילדה הפעילה" בתוך פירוק הזיכרון היא פשוט יצאה מהבריכה, או נשארה לשחק עם החברות שלה במים הרדודים. ואני חשבתי על זה שהיא פשוט לא רוצה עדיין להתבגר.
כי לנהל עסק - בין אם זה עסק של אימון או כל עסק אחר - דורש כנראה סוג של התבגרות.
אז מה הופעל אצלי לשמע ילדה בת 22 (והאמת היא שהיום רוב האנשים בני 22 הם עדיין ילדים) שלא רוצה להתבגר?

אין לי מושג.
ואני ארצה להתבונן על זה עוד קצת. ואולי להתאמן על זה.
על איפה זה פוגש אותי.

וגם כאן

יומן מסע בהמשכים - על החוויה שלנו עם AirBnb

על Airbnb שמעתי כבר לפני כשנתיים, נדמה לי אפילו כאן בבלוגיה, אולי אצל חגית....
מדובר במיזם שבו אנשים מציעים חדר בביתם או דירה או בית לנופשים במקום שהייה בבית מלון.
יש לזה כל מיני ואריאציות, אבל בשורה התחתונה מה שחשוב זו באמת השורה התחתונה: זה הרבה יותר זול מבית מלון.
במיוחד בארה"ב, שם בנוסף למחיר החדר יש גם מסים על מסים שונים - שמקפיצים מאד את המחיר.
האמת שזה הימור. אנשים מפרסמים את דירתם, בדרך כלל מצרפים תמונות ותיאור של מה יש לדירה להציע, גם בריהוט ואיבזור וגם מבחינת הסביבה, אבל אי אפשר באמת לדעת מה נקבל והאם באמת קיים אמת בפרסום.
מה שעודד אותנו היו המשובים - ה-reviews - שלקוחות כתבו על כל אתר.

בפעם הראשונה שניסינו את העניין זה היה באוקטובר במיאמי, וזה היה מאד מאד מוצלח.
לא שלא היו תקלות קטנות - תמיד יש משהו טעון תיקון, והאמת היא שבעל הבית לא תמיד יודע - והוא תלוי במשוב שהוא מקבל (ולעיתים קרובות לא מקבל) מאורחיו. ברז שדולף, מכונת כביסה שלא עובדת תקין - הם בהחלט תקלות שעלולות לקרות, זה לא נעים אבל אפשר לחיות עם זה.
במיאמי קיבלנו דירה בבניין דירות עם שוער, חניית valet, חדר כושר ובריכה. המטבח היה מאובזר קומפלט וגם חלק מהמוצרים הבסיסיים כמו קפה וסוכר היו בו. זו היתה דירה עם שני חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה, וסלון נהדר עם מרפסת עם נוף לים, מרחק דקת הליכה מחוף הים, וכמה דקות הליכה למרכז הקניות המקומי. באמת שלא יכולנו לבקש יותר.
על הדירה שילמנו חצי ממה שהיינו משלמים על שני חדרים במלון (היינו עם בני וכלתי).

ראינו כי טוב, וגם בניו אורלינס החלטנו להזמין לנו דרך Airbnb.
מצאנו בית עם שלושה חדרי שינה (באיזשהו שלב חשבנו שהורי אולי יצטרפו אלינו לטיול הזה), שני חדרי אמבטיה, ובריכה. בתמונות היה גם פאטיו יפה עם גריל. הבית היה ממוקם מחוץ לעיר, בשכונה בשם Arabi, שסבלה מהצפה של מעל ל-3 מטר של מים בזמן ההוריקן קטרינה.
באתר של Airbnb היו משובים מצוינים על השהייה בבית, והמחיר היה טוב, יחסית.
כאשר הגענו לבית ההתרשמות שלנו היתה הדרגתית.
העין החדה שלי מייד זיהתה שהבית לא נקי, אבל רק עם הזמן הבנתי עד כמה.
הרצפות היו דביקות וכך כל המשטחים (שיש, שולחנות....אתם מבינים לבד). מייד פרצתי בניקיון מינימלי כדי שנוכל בכלל לגור שם.
פתחי האוורור של המזגן ויונק האוויר במקלחת היו סתומים מרוב לכלוך.
חלק ניכר מהנורות בבית היו שרופות, כך שהיתה לנו תאורה חלקית בלבד.
במטבח המכשירים עבדו, אבל היו מעט מאד צלחות, כמעט ולא היו כוסות, וכמעט לא היו סירים או מחבתות. או קערות. מה שכן מצאנו בארונות המטבח, בשפע הזוי משהו, היו מכסים. מכסים של קופסאות פלסטיק. מכסים של סירים.
הבחורה שהיתה איתנו בקשר לא היתה בעלת הבית, היא כנראה היתה שכנה שבעל הבית העסיק לניהול הבית.
היא היתה אחות במקצועה ועבדה בלילות. היה נשמעה נחמדה אבל לא באמת היה לה מושג כנראה מה נדרש כדי לנהל בית כזה.
יצאנו החוצה לבדוק את החצר וה....בריכה. אז התברר שהבריכה בכלל אצל השכנים. אולי גם בית השכן היה שייך לאותו בעל בית, אבל זה לא תיאור מדויק של "בית עם בריכה".
הפאטיו עם הגריל שנראה כל כך נחמד בתמונות, התברר שהוא בעצם יושב על החניה של שכנים אחרים...
מי אמר אמת בפרסום?
באותו ערב התברר שהאמבטיה בחדר הרחצה של בני וכלתי סתומה, וגם היא מלוכלכת. היה כבר מאוחר ולא רצינו להפריע לבחורה, אז הם התקלחו אצלנו.
לקח יומיים עד שהיא שלחה מישהו שפתח את הסתימה (והשאיר את הטינופת, והיינו צריכים לפנות אליה שוב כדי שתשלח מישהו לנקות). אגב כל ההתכתבות הזאת היתה דרך האתר של airbnb, כך שהיה לנו תיעוד על הכל.
שלושה ימים שהינו כך בבית, ולאחר שהסתימה באמבטיה נפתחה והיא גם נוקתה - התברר שכלל לא מגיעים לשם מים חמים.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל שלנו, יצרנו קשר עם הנהלת Airbnb עצמם ושטחנו בפניהם את כל טענותינו. אמרנו להם שאנחנו לא מוכנים להמשיך לשהות בבית הזה, והנציג שלהם חזר אלינו מייד - אדיב וענייני - והודיע שהוא מקבל את כל טענותינו והוא יטפל בנו.
בשלב ראשון הוא אמר שנמצא לנו בית אחר, ואם המחיר שלו יהיה גבוה מהמחיר ששילמנו, הם (Airbnb) ישלימו את ההפרש.
בשלב שני הוא הודיע שבעל הבית יחזיר לנו את הכסף על הימים בהם לא נשהה בבית (שילמנו הכל מראש).
הוא שלח לנו כמה הצעות, ובאמת אחד הבתים שהוא הציע יצא רק באותו היום לשוק.
התברר שזה היה בית פרטי של בחור צעיר (בשנות העשרים לחייו), שהוא החליט להשכיר דרך האתר בסופי שבוע של פסטיבלים בלבד.
הבית היה חדש, אחרי שיפוץ, מרוהט ומאובזר ברמה הכי גבוהה שיש, ממוקם בשכונה בשם Garden District בניו אורלינס עצמה.
ניכר היה שיש לבחור טעם טוב והרבה כסף. המטבח היה מאובזר ברמה גבוהה, וניכר היה שפרט לשתייה חריפה וחימום במיקרוגל הוא לא משתמש בו. לא היתה מכונת קפה (אביזר שקיים בכל בית ובכל חדר מלון כמעט בארה"ב) אבל היו מלא "סוודרים" לפחיות בירה. שתי מגרות מלאות.

בכל חדר בבית פרט למטבח היתה טלוויזיה. בסלון היא היתה מסוג 4K. וכו כו - הבית היה בית חלומות. המיטות היו נוחות ברמה אחרת. חדרי האמבטיה היו חלומיים. בקיצור - הבית הזה יותר מאשר פיצה על החוויה העגומה ב-arabi.

אבל מה שהטריד אותנו היה משהו אחר לגמרי.
בסוף הטיול כתבנו משובים על שני הבתים. המשובים היו מפורטים ומדויקים אבל מנומסים ועניניים, כאשר עבור הבית המוצלח הוא גם השתמש בסופרלטיבים לשבח הן את הבית והן את בעל הבית - שבא לקראתנו בכל דרך אפשרית. עבור הבית הלא מוצלח הוא כתב שהמנהלת השתדלה לסייע אך בפועל היה זה בית שלא ראוי למגורים במצבו הנוכחי.

המשוב הטוב פורסם מייד באתר Airbnb?
המשוב הגרוע - לא פורסם מעולם.
הפניות ל-Airbnb בעניין הזה לא נענו.

בצר לנו, פנינו לפייסבוק. כתבנו באתר של Airbnb על החוויה שהיתה לנו בבית הזה, על הטיפול המעולה שקיבלנו כאשר התלוננו, אבל תמהנו על כך שה-review שלנו לא פורסם עבור הבית, והוא ממשיך להיות מוצע לציבור רק עם המשובים החיוביים ועם ציון גבוה, שלא משקף את המציאות.

בתשובה קיבלנו את התקנון למשובים של Airbnb, לכאורה מסבירים את אי פרסום המשוב שלנו בכך שהשתמשנו בשפה לא ראויה, מפלה, וכו.

ידענו שלא בזה מדובר וביקשנו מהם שיצביעו במשוב שלנו על המילה או המשפט שגם לפסילתו. עד עכשיו אנחנו מחכים לתשובה.

בינתיים על הפוסט שלנו בפייסבוק הגיבו כבר לקוחות נוספים שהתארחו בבית הזה מאז ונפלו גם הם. הם אמרו שהבית לא ראוי למגורים, והציון באתר והמשובים המפורסמים שם אינם משקפים את זה.

כרגע אנחנו בתחושה שאין קשר בין המשובים והציון באתר Airbnb לבין המציאות - וזה עניין של מזל - הימור ממש - על איזה בית אתה נופל.
מאכזב
מאד מאכזב

וגם כאן