אז מה היה לנו שם?
גיסתי בינתיים די בסדר, אפילו נרגעה קצת.
כל הסידורים (כולל הפגישה עם כירורגית השד) בוצעו והיא מוכנה לניתוח בשבוע הבא.
בינתיים היא עסוקה מאד עם תחילת הלימודים (מלמדת בזום ומנהלת את כל העבודה בטלפון מהבית) וזה טוב שהיא עסוקה ויש לה מעט זמן לשבת ולפחד.
פגשתי את אחי ואחיינית2 ב"גדר" של 'האחוזה' כשקפצנו בשבת לביקור המסורתי אצל הורי. גם הם נראו בסדר, יחסית. אני יודעת ששניהם עושים הכל כדי לפנק את גיסתי ולהיות שם בשבילה, אז זה מרגיע אותי קצת.
בדרך כלל היא זו שמטפלת ותומכת ודואגת לכולם - אז טוב שעכשיו כשצריך, יש מי שידאג גם לה.
הורי גם בסדר, התרגלו לשגרה החדשה שלהם - שכוללת את כל מה שהיה בשגרה הקודמת: ספורט, טלוויזיה, ספרים, עוד ספורט, עיתונים, עוד ספורט, מעט חוגים לאבא, חדר כושר לשניהם....אבל בלי לצאת מפתח האחוזה (פרט לטיפולים רפואיים - אבא - למשל בשבוע שעבר הסירו לו כמה וכמה נגעים מהעור).
בכל פעם שנמאס להם מהמשלוחים של רמי לוי (והוא הכי טוב מבין כל החלופות שניסו עד כה) הם מכריזים שיתחילו שוב לבוא איתנו לסופר - ובסוף קורה משהו שגורם להם לשנות שוב את דעתם.
לדעתי לא בוער בכלל שייצאו לסופר, ואין לי שום בעייה להשלים להם (ואני גם עושה זאת) מוצרים שחסרים. אבל הם שונאים לבקש. מבחינתנו היינו עושים להם את כל הקניות כל שבוע - זו לא בעייה בכלל. אבל אין עם מי לדבר.
בתי עוברת לטפל בקליניקה חדשה - לראשונה קליניקה שהיא שכרה בעצמה. עד כה היתה שוכרת שעות בקליניקות של אחרים, ולכן גם היתה יחסית מוגבלת בשעות שעמדו לרשותה. בלי עין הרע יש לה הרבה ביקוש והיא זקוקה ליותר שעות טיפול, לכן כעת שכרה קליניקה משלה, עם אפשרות להשכיר שעות לאחרים בימים ובשעות שבהם היא לא פנויה לטפל.
לצורך העניין T התפנה לעזור לה ברכישת ריהוט ואבזור לקליניקה החדשה.
הוא חיפש ומצא לה כמה חנויות (שבחלקן יש לו הנחה יפה) ושלח לה קישורים לכמה אתרים, וכמובן שהיא השאירה הכל כמעט לרגע האחרון, וכמובן שכאשר T הלך איתה (ועם נוקת, שעדיין לא היתה בגן) היה לה קשה מאד לבחור ושום דבר לא היה בדיוק מה שהיא רצתה, והדבר היחיד שהתקרב בכלל היה הדבר הכי יקר בחנות.
בסוף כבר לא היתה לה ברירה והיא צריכה להתחיל לטפל בקליניקה החדשה, ו-T שוב לקח אותה (אחרי שראתה כורסא שאהבה, באתר של אחת החנויות) - ומאד קיצר את התהליך. ראשית הוא הודיע למוכרנית שטיפלה בהם שתראה להם רק את מה שיש זמין במלאי לאספקה מיידית. זה הוריד חלק ניכר מן האפשרויות וצמצם את הצורך לבחור.
נוקת גם התאהבה משום מה במוכרנית ההיא, ביקשה לשבת עליה והתקשתה להיפרד ממנה כאשר יצאו מהחנות.
בסוף מה שבתי אהבה באינטרנט לא היה נוח, והיא מצאה שתי כורסאות יפות וגם נוחות, וגם שטיח. היא היתה צריכה גם שולחן קטן ושידת מדפים קטנה, שאותם T הזמין מנגר (אותו נגר שגם בנה להורי את ארון הכוורת מתחת למדרגות) ויסופקו כבר היום.
מהחנות הם נסעו לאיקיאה (לאחר מחאות של בתי, שאמרה שאין לה כוח או זמן לאיקיאה, ולאחר הסבר מ-T שהוא מכיר שם את כל קיצורי הדרך וזה לא ייקח הרבה זמן). אחר כך היא סיפרה לי בטלפון שמעולם היא לא היתה זמן כל כך קצר באיקיאה וגם קנתה כל כך הרבה דברים. אהיל ומנורה עומדת ועציצים קטנים (מלאכותיים) לקישוט ועוד.
כמובן ש-T קנה לה את כל האביזרים (והוסיף גם פיל גדול וחמוד עבור נוקת, שהתנהגה למופת), וגם על מה שהזמין מהנגר אנחנו נשלם.
בני וכלתי עברו אתמול דירה בבוסטון, מדירה שכורה לבית שכור, אז כמובן שהודענו להם שנקנה להם מיטה חדשה לבית החדש, ואולי עוד כמה דברים. בקיצור - ייצא ששני ילדינו יקבלו מאיתנו מתנות במקביל, כך שלא נפלה אף אחד מהם.
ברור שהמעבר לא יכול היה לעבור לגמרי חלק - בהתחלה מישהו חנה להם במקום שהיה מיועד למשאית ההובלה.
בינתיים כשחיכו לגרר שהזמינו, בני נסע עם נאגלה ראשונה לבית החדש וגילה שבניגוד למוסכם בחוזה, לא צבעו את הקירות ולא ניקו את השטיחים. אני מניחה שזה עוד יקרה, אבל לעשות את זה כשכל הרהיטים והאביזרים שלהם כבר בבית, זה סיפור סיפור.
בנוסף לכל הבייבי סיטר שהם קבעו איתה להיות עם תינוקי כדי לעזור להם במעבר, ביטלה ברגע האחרון. בקיצור - כל מה שיכול היה להשתבש כמעט, השתבש.
כנראה שהם ציפו לשיבושים והיו מופתעים לו הכל היה זורם חלק. יש להם קצת ניסיון במעברי דירה בבוסטון.
אחת הבעיות היא שכל החוזים של כל הדירות השכורות הם תמיד מהאחד בספטמבר ועד ה-31 באוגוסט. כלומר אין אפשרות של מעבר הדרגתי לאורך מספר ימים. ביום שאתה יוצא מהדירה מישהו נכנס אליה, והדירה שאליה אתה נכנס פונתה רק באותו הבוקר. די מוזר. אבל בני שם כבר עשר שנים וכלתי עוד יותר, ואני מבינה שככה זה וכולם איכשהו מסתדרים עם זה. לפחות הם הזמינו את ההובלה כבר לפני כחצי שנה, כי אחרת קורה שכולם כבר מוזמנים ותפוסים. בלגן.
למרות כל הקשיים בסוף המשאית חנתה ותכולת הדירה הועמסה וסופקה והבית יפהפה וגדול ומרווח ומלא אור ואוויר (עד עכשיו הם גרו בדירת חצי-מרתף עם מעט מאד חלונות) עם מטבח גדול ומקרר גדול ומרפסת גדולה ויפה שפונה לגינה עוד יותר גדולה ויפה, ברחוב ללא מוצא שקט בשכונה ממש נחמדה. בקיצור - אושר גדול. ובנוסף יש לבית מרתף גדול שבו יוכלו ללמד ולנגן בלי לדאוג להפריע לשכנים (כלומר - פחות מגבלה על שעות הנגינה). ובונוס נוסף - יש במרתף מכונת כביסה ומייבש אז כבר לא יהיה צורך לצאת למכבסה בשרות עצמי כמה פעמים בשבוע.
אמנם תינוקי מאד אהב את המכבסה, שהיתה קרובה מאד לדירה, ותמיד ביקש להיכנס אליה גם כשסתם טיילו לידה - אבל היי, עכשיו הוא יוכל לצפות בפעולת מכונות הכביסה והמייבש מתי שירצה בתוך הבית.
מחכה לשמוע איך עבר היום/לילה הראשון שלהם בבית החדש (עדיין על המיטה הישנה).
כאשר הקורונה סוף סוף תאפשר זאת, נוכל לטוס אליהם ולשהות אצלם בבית במקום לקחת מלון או חדר AIRB&B.
מאד מאד שמחה בשבילם.
כתבתי פוסט שלם על הדאגה שלי לחברתי '
מחברת' אבל בינתיים השארתי אותו בטיוטות. נכון שאני מספרת כאן על חברות ובני משפחה, לגמרי בעילום שם ואנונימיות, ובכל זאת מרגישה כרגע לא בנוח לפרסם פוסט שלם שאמנם מדבר על הדאגה שלי, אבל בפועל גם מדבר עליה, על מה שעובר עליה (מנקודת מבטי). אז כרגע הוא יישאר בטיוטות, ורק אומר - דואגת לה. ובין עומס העבודה והחיים שלה לבין אוגוסט-הנכדים שלי, לא הצלחנו להיפגש לאחרונה. ולא תמיד מצליחות לדבר בטלפון. ועצוב לי שאני לא מספיק שם בשבילה. וגם עצוב לי כשאין בינינו מפגשים לעיתים קרובות. נכון שבשנים האחרונות הרבה מהמפגשים שלנו בעיקר ממוקדים בה, אבל לא רק, ואני מתגעגעת לחברה שלי.
ובהקשר של חברים - הערב אנחנו מוזמנים ל'המהנדס' ו'ביוכימיה'. כמונו, גם הם היו סבא/סבתא במשרה די מלאה (להם יש ארבעה נכדים משלושה ילדים, כולם בארץ) במהלך אוגוסט, ועכשיו כשכולנו התפנינו קצת - קבענו להיפגש. ואני ממש מצפה לזה.
ובהקשר של התפנינו - כל הנכדים (שבארץ) חזרו אתמול למסגרות שלהם - נוקת לגן (עדיין לשעה עם בתי בשלבי "הסתגלות") - וחכמוד ונשמותק לבית הספר. מה אומר ומה אגיד - הקפסולות האלה (כיתות ג', ד') עושות לילדים רק טוב. מי ייתן ומישהו יגרום לכך שגם אחרי הקורונה תישארנה כיתות בנות 18 ילדים!
לשניהם הוחלפו המורות, ושניהם נשמעו אתמול מאד מאד מרוצים.
המורה המרשעת של חכמוד למתמטיקה הוחלפה במישהי (ואני מצטטת) "יותר מבוגרת, נחמדה ומתחשבת".
המחנכת של נשמותק (ואני מצטטת) "שמה כמו של המחנכת הקודמת והיא נחמדה כמוה רק מבוגרת". בקיצור נשמע שהחזירו מהפנסיה כמה מורות, שלשם שינוי יודעות את העבודה ולא פחות חשוב - אוהבות ילדים ואוהבות ללמד - ואם זה ימשיך כך, צפויה לנכדיי שנת לימודים מוצלחת. עבור נשמותק זה אומר - לא פחות מוצלחת מהשנתיים הקודמות (היתה לו מחנכת נהדרת), ועבור חכמוד - שיפור משמעותי. הלוואי הלוואי.
ומה אצלי? אצלנו?
הכל רגיל.
חדר כושר כל יום, זה כבר עניין שבשיגרה.
ממשיכה לקרוא את סדרת ספרי "אן מאבונלי" הבלתי נגמרים, ונהנית מאד.
בהעדר סדרות חדשות (כמעט) חיפשנו ומצאנו כמה ישנות שהן ממש טובות (בין השאר "גוליית", "sons of anarchy" ואתמול גילינו את "Bosch").
ממשיכה לאמן בהתכתבות (בלבד) - כל כך שמחה שמצאתי/פיתחתי את הנישה הזאת של האימון, שמסתדר טוב כל כך בתקופת הקורונה אבל שבאופן כללי פשוט מתאים הכי טוב למי שאני.
ממשיכים להיגעל מכל מה שקורה בממשלה, במדינה - ומרגישים די חסרי אונים לגבי זה (מפגינים, אבל איכשהו זה לא מרגיש לי מספיק).
הלקוחות של T בצרות (וגם שוב לא משלמים) והוא ו'שותפנו' עושים כמיטב יכולתם לעזור.
השבוע T נפגש עם לקוח פוטנציאלי חדש - מפתיע בתקופה קשה זו - והוא התרשם שזה מישהו רציני ומקווה שאכן יעסיק אותם כיועצים עסקיים.
הכתף של T (הימנית הפעם) עושה לו בעיות, ולהרגשתי הוא דוחף את עצמו יותר מדי בחדר כושר (יש לו נטייה להקצין), ומקפיד פחות מדי (בכלל לא, לאחרונה) על התרגילים ש'שריתה' נתנה לו, שהצילו אותו מניתוח חוזר בכתף שמאל. נזפתי בו על כך.
גם הכתף (השמאלית) שלי עושה בעיות (כואבת בלילות), וזה מאותת לי שבקרוב אצטרך לשוב לאורתופד, אולי לעוד זריקה. אני דווקא מקפידה על התרגילים, אבל שבועיים אינטנסיביים עם הנכדים (נוקת!) הם כנראה יותר מדי.
זהו, נראה שכיסיתי הכל.
אה, כן, והיום יש גם אזכרה לחמותי. עשרים ואחת שנים למותה.
ובנימה חגיגית זו.............
