השבוע היו לנו כרטיסים להצגת "צ'ילבות" בתיאטרון הקאמרי, ובהצעתו של 'שותפנו' החלטנו לנסות לנסוע לתל אביב ברכבת, במקום לעמוד בפקקים עם הרכב גם בכבישים וגם בכניסה ויציאה מהחניה.
לי אישית איכשהו יצא לנסוע פעמיים ברכבת במהלך השנים האחרונות - בעצם "השנים האחרונות" זה לא מדויק...זה היה די מזמן כבר. אבל T לא נסע ברכבת ....לא זוכרת ממתי.
לא היה לנו "רב קו" ולא שום דבר כזה. התקנו MOOVIT בטלפונים שלנו וניסינו להעלות פרופיל של אזרח ותיק - אבל הוא לא הצליח לאשר את אמצעי הזיהוי שהעלינו.
בתחנת הרכבת שבה עלינו לא היה פקיד שימכור לנו כרטיס על סמך תעודה מזהה (בדיעבד התברר שלו היינו מגיעים מכניסה אחרת של התחנה שם כן היה פקיד), אז מה שעשינו בסופו של דבר הוא שאני שילמתי מחיר מלא (במקום חצי מחיר, כאישה בת 66) ואת T העביר עובד הרכבת - שראה עליו והאמין לו שהוא בן 68 - בחינם. כן, זה מצחיק אבל בגלל שאני נראית צעירה, אני עדיין צריכה להראות תעודה מזהה כאשר אני מזדהה כאזרחית ותיקה.
כשהייתי באמת צעירה, בשנות העשרים לחיי, נשואה ואמא לילדים, אני זוכרת כמה פעמים ששאלו אותי אם "אבא בבית"....
בכל מקרה הנסיעה ברכבת היתה טובה וחלקה, בהלוך ירדנו בתחנת "סבידור" (מה שבצעירותי קראנו "רכבת צפון") והלכנו כעשרים דקות ברגל לתיאטרון. בחזור כבר הלכנו לתחנת "השלום" במשך רבע שעה. להערכתי בסך הכל הלוך ושוב חסכנו לפחות שעה בנסיעה וכניסה/יציאה מחניון. לפחות.
ההצגה עצמה היתה נהדרת והשחקניות - מיה לנדסמן ומרים זהר - היו פשוט מעולות. צחקנו כמו שמזמן לא צחקנו, וגם התרגשנו. היה בהצגה הרבה הומור אבל גם לא מעט עצב. מדהים לראות את מרים זהר בת 94 (בגיל של אמא שלי פחות או יותר) על הבמה, מלאת חיים וכשרון ואנרגיה. ומיה לנדסמן פצצת אנרגיה מוכשרת בפני עצמה. גם שאר השחקנים היו בסדר, אבל השתיים האלה מן הסתם גונבות את ההצגה.
אגב, כשהורי ראו את ההצגה לפני כמה חודשים (הם נסעו עם 'האחוזה') הייתי צריכה להסביר להם מה זה בכלל צ'ילבות...אני תוהה אם ילדים היום בישראל בכלל מכירים את הביטוי.
בקהל לפנינו ישבה חלק מצמרת המשטרה באותו ערב - המפכ"ל והדובר וגם ראש לה"ב 433........ואולי היו עוד שלא זיהינו. כלומר, ש-T לא זיהה. כי אני לא זיהיתי ממילא אף אחד מהם. אינני זוכרת אם כבר סיפרתי כאן שיש לי בעייה רצינית ב"תוכנת זיהוי הפנים" הפנימית שלי. אני צריכה לפגוש או לראות מישהו הרבה פעמים לפני שאצליח לזהות אותו, ובטח אם זה מחוץ להקשר (למשל להיפגש ברחוב כשאני רגילה לראות אותו רק במקום העבודה, למשל, או כשחקן בקולנוע...).
בקטע מן ההצגה אומר ידיד של הדמות הקשישה שמשמש לה גם כמאמן כושר - "אם שום דבר לא כואב סימן שאת מתה". אז אני לגמרי חיה, והכל כואב לי. הכתף, הגב....הבוקר גם כואב לי הראש משום מה. וקצת דלוקות לי העיניים. בקיצור - לא במיטבי. מקווה שאני לא "מבשלת" עוד איזה וירוס.
השבוע נשמותק עדיין היה חולה, בתי החלימה בהדרגה ושרי כבר היתה לגמרי בריאה. קבענו ארוחה משפחתית להערב, במקום ששי בערב, לוודא שכולם אכן כבר בריאים ואף אחד אחר לא נדבק.
הורי לא יגיעו כי בנוסף לכל הצרות אמא נפלה השבוע ונחבלה. אמנם בהתחלה היא לא הרגישה כלום, וכמובן גם לא הזכירה זאת בשיחות שלנו, אבל יומיים אחרי הנפילה התחיל לכאוב לה מאד הישבן השמאלי, וממש קשה לה ללכת. בישיבה ובשכיבה לא כואב בכלל, ולכן אנחנו כרגע לא חושדים שנשבר או נסדק משהו - אבל זה מדאיג בכל מקרה. היא עצמה הודיעה שהיא תתן לזה שבוע ואם זה לא יתחיל להשתפר אפילו במעט, היא תלך לעשות צילום רנטגן.
השבוע כאשר T נסע לטיפול שלו וקיטר על ההתקפים שסבל מהם בשבוע האחרון, הרופא/כירופרקט דווקא אמר שהוא רואה שמצבו מאד השתפר ושהוא מאמין ש-T ייפטר מהתקפי הכאב האלה. הלוואי. T אמר לו שהוא די מיואש.....
מיינקוני ממשיך להיות בסדר, בלי פרכוסים ומאד מאד מפונק ומתוקי. הלוואי הלוואי שמצאנו את הנוסחה שתעזור לו לחיות בלי התקפים............
סיימתי לקרוא את "טיפול בשתיקה" ואני יכולה לסכם שבסך הכל הספר הזה עיצבן אותי. גם הדרך שבה הסופרת בחרה לספר את הסיפור - תחילה מנקודת ראותו של הבעל, אבל בגוף שלישי, אחר כך תוך שילוב נקודת ראותה של האישה - אבל בצורת מכתב, בגוף ראשון - ובסוף בסוף עוד השחילה כמה שורות בגוף ראשון מנקודת ראותה של הבת....לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים אבל זו הפעם היחידה שקולה של הילדה הזאת בכלל נשמע ולדעתי לגמרי לא התאים לדחוף אותו לשם אחרי האופן שבו כל הסיפור הזה סופר.
אבל מה שבעיקר עצבן אותי היא העלילה עצמה. עיצבנה אותי התקשורת בין בני הזוג (או יותר נכון העדרה) וזו שבינם לבין בתם, לבין חבריהם, לבין בני משפחתם, ולבין העולם החיצון בכלל.....אני יודעת שזה שיפוטי מצדי ולא הוגן.
אני יודעת שרוב האנשים לא מצוידים בכלל בכלים כדי להתעלות מעל לתגובות האוטומטיות שלהם, לא ביחסי זוגיות ולא בהורות. אני יודעת שרוב האנשים נמנעים מלהיעזר באחרים, לא באנשי מקצוע ולא בחברים. אבל זה מתאים יותר לדעתי להורים בגילם של הורי, וכאן מדובר על זוג שאמור להיות בערך בגילי, אולי אפילו מעט יותר צעירים. טוב, לא משנה. הייתי אולי שמחה שעוד מישהו יקרא את הספר ויחווה את דעתו כקונטרה לדעתי..... אני יודעת ש'שריתה' המליצה לי על הספר אבל אני לא בטוחה שהיא עצמה קראה אותו. יש לה נטייה להמליץ על ספרים שאחרים המליצו לה בלי לבדוק בעצמה. חוץ מזה כבר הבנתי שלפעמים הטעם שלנו שונה.
בכל מקרה אנחנו עכשיו במטבח מתכוננים לארוחה הערב...נדליק נר שביעי של חנוכה ונחבק את המתוקים שלנו.
חג אורים שמח.
 |
| @כל הזכויות שמורות לאתר www.picshare.co.il |
