בין כל הבלגנים שחווינו במהלך השבועיים האחרונים גם יצאה לי פריחה וורדרדה מגרדת נורא על שתי הברכיים (ש'שותפנו' ו'שריתה' וגם ד"ר גוגל טוענים שהיא נגרמת מסטרס), וצמח לי משהו שהוא אולי עוד יבלת, על הכרית של הרגל הימנית (לשם שינוי לא השמאלית, שהיא הבעייתית ביותר בשנים האחרונות).
לאחר שניסיתי להתגבר לבד על שתי הצרות האלה, וגם קבעתי לי תורים לרופא עור ולכירורג - שייקח עוד זמן עד שיגיע זמנם - קבעתי לי גם תור אצל 'רופאהחדשה', שעשתה כמיטב יכולתה לתת לי משחות ותכשירים כדי להתגבר עליהן. נראה אם זה יעזור.
בנוסף, שוב קבלנו דרישת תשלום קנס עצום מה-IRS (לא זוכרת אם סיפרתי כאן על הבלגנים שהם עשו לנו בשנה שעברה, זה בעיקר התנהל כשהיינו אצל בני בארצות הברית ביוני שעבר) - והפעם ללא עוול בכפינו - כלומר מה שהם טוענים שלא שילמנו, לגמרי כן שילמנו ובזמן. עכשיו אנחנו מחכים לשובו של רואה החשבון שלנו מחופשת פסח כדי שייטפל בזה, כי בשנה שעברה נאלצנו לטפל בזה בעצמנו וזה היה סיוט לא קטן.
כאילו אין לנו מספיק דברים לדאוג ולהיכנס ללחץ בגללם. נכון ש"מרבה נכסים מרבה דאגות" אבל בואו....
בין זה לבין האיראנים והבלגנים של הטיסות שלא קרו בסוף, חזרתי לקחת את טיפות ההיפריקום (שהתחלתי לקחת בעצתה של 'שנטי' כשהתחילו לי התקפי חרדה בתקופה ש-T חלה לפני שלוש שנים), ועכשיו 'רופאהחדשה' גם חידשה לי את המירשם לקלונקס - שאמנם בסוף מעולם לא לקחתי, ובינתיים פג תוקפו של מה שכבר היה לי - אבל יש סיכוי שעם כל מה שקורה עכשיו יזדמן לי להזדקק לכדור או חצי כדור מידי פעם. לאן הגעתי!
בתחום האסקפיזם, אני קוראת די בעניין את "THE WOMEN" מאת קריסטין האנה, שהיה ברשימת המומלצים של הניו יורק טיימס. הוא לא נראה מבטיח כשהתחלתי לקרוא אבל בהמשך נתפסתי לזה לגמרי. הוא מספר על אחיות קרביות בזמן מלחמת ויאטנם בסוף שנות הששים.
סיימנו לצפות בסידרת המופת "שוגון" בערוץ דיסני פלוס. קראנו בנשימה עצורה את הספר מאת ג'יימס קלאוול אי אז בתחילת שנות השמונים, ואחר כך גם צפינו בסידרה עם ריצ'ארד צ'מברליין, אבל הסידרה החדשה באמת באמת עשויה מעולה.
התחלנו גם לצפות ב"בעיית שלושת הגופים" בנטפליקס, אבל כמובן שרק אני המשכתי - T פרש אחרי הפרק השני, נדמה לי. זה לא לכל אחד.
עוד בתחום שעושה לנו טוב בלב, החלטנו שאנחנו מוכנים כבר להכניס חתלתול חדש לבית, כחבר למיינקוני. בתקווה שהפעם תתפתח חברות, כמו שהיתה בדרך כלל בין החתולים שלנו, ובאופן מוזר וחד פעמי לא קרה בין ל' האהובה ז"ל לבין מיינקוני המתוק.
הפעם החלטנו לבחור גור מאותו גזע של מיינקוני, ואולי כך נגדיל את הסיכוי שהטמפרמנט שלהם יהיה דומה ואולי יהיה להם קל יותר להסתדר. מה גם שהפרש הגילאים ביניהם לא יהיה כל כך גדול.
בנוסף החלטנו לחפש גור בבית גידול שדואג לחסן את הגורים לפני שמוסרים אותם, בניגוד לאיך שקיבלנו את מיינקוני. מצאנו ברשת מבחר לא קטן של גורים, במחירים שונים, ולבסוף החלטנו לשים פעמנו עד לעוטף עזה לבית גידול שנמצא באחד מיישובי כרם שלום. אולי איכשהו בדרכנו שלנו גם כך נתרום משהו למישהו מתושבי הדרום.
בדרך חזרה נכנסנו לאתר ההנצחה בחניון "רעים" של נרצחי המסיבה של "נובה". הסתובבנו בין המיצגים עם כאב גדול בלב, שלא עזב אותנו שעות ארוכות אחר כך. בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי איך? איך קורה דבר כזה...איך הם הופקרו, יחד עם תושבי העוטף האחרים. ייאוש.
כשהגענו לבית הגידול בחרנו את אחד הגורים. הבחירה היתה קשה, גם כי כולם היו חמודים, וגם כי היה שם כלב גדול ונודניק שדרש כל הזמן את תשומת ליבנו ואת ליטופינו וניסה כל העת לחצוץ בינינו לבין החתלתולים המתוקים.
במקור רציתי לבחור גור בצבע שונה לגמרי ממיינקוני, למען הגיוון, אבל בסוף התאהבנו בגור אחד שגם הוא בצבעי אפור ולבן (אבל קצת שונה ממיינקוני בכל זאת) ואנחנו מתוכננים לקבל אותו בערך בעוד חודשיים - כשאנחנו אמורים לחזור מביקור אצל בני בבוסטון.
אני כותבת "אמורים" כי אני כבר יודעת שזה שאנחנו מתכננים לטוס אליו זה לא אומר שבסוף באמת נטוס. יש סיכוי גדול יותר כי הפעם אנחנו טסים עם "אל על" אבל בכל זאת....הכל יכול לקרות כאן עד אז.
בינתיים אנחנו מפנקים את מיינקוני ונהנים מהמתיקות שלו. מצרפת שתי תמונות שלו, באחת מהן הוא מכורבל במיטה שלו, ובשניים הוא מצליח להצטנף במיטה הקטנטנה של ל'.
